הוא היה אומן לא מוצלח במיוחד. בתחילה צייר בצבעים כהים וחסרי חיים אך עד מהרה החל לצייר בצבעים עזים ומרגשים. חייו היו לא פשוטים ובימי חייו מכר רק ציור אחד. כיום, יותר ממאה ושלושים שנים לאחר שצייר וצייר, הוא נחשב אחד האומנים החשובים בהיסטוריה. שמו היה וינסנט ואן גוך וזהו סיפורו. לצפייה בציורים אליהם ישנה התייחסות במהלך הפרק:
תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/04/2022.
היסטוריה לילדים עם יובל מלחי.
וינסנט ואן גוך.
שלום ילדים. היום יש לנו פרק מיוחד. בפעם הראשונה ב"היסטוריה לילדים", אספר לכם על צייר ידוע במיוחד, ועל הציורים שלו, שגם כיום, יותר ממאה שנה מאז שצוירו, ידועים ברחבי העולם, ומיליוני אנשים מתעניינים בהם.
היום אספר לכם על סיפור חייו המרתק של וינסנט ואן גוך.
[אות מוזיקלי]
בעמוד הפרק תוכלו לראות את הציורים שעליהם נדבר, ככה תוכלו לא רק לשמוע על ואן גוך, אלא גם לראות את ציוריו, ולחוות אותם ממש.
כשאני הייתי ילד, לא ממש אהבתי אמנות. אבל גיליתי שאם אני מתבונן ביצירת אמנות, ושואל כמה שאלות פשוטות, אני ממש יכול להבין אותה הרבה יותר טוב, וזה בדיוק מה שנעשה היום.
מתחילים.
[אות מוזיקלי]
וינסנט ואן גוך נולד ב-30 במרץ 1853 בעיירה קטנה בהולנד, שנקראת צונדרט. וינסנט היה הבכור לחמישה אחים. אנו יודעים הרבה על וינסנט ועל אחיו תיאו, כי השניים התכתבו במשך שנים ארוכות. מעט מאוד ידוע לנו על אחיו השני ועל אחיותיו.
וינסנט היה ילד רציני, שהעביר את זמנו בהרהורים.
[מוזיקת רקע]
[בקול נשי, אמא של וינסנט]: "וינסנט, תסדר את החדר".
[בקול ילדותי, וינסנט כילד]: "אני לא יכול".
[בקול נשי]: "אה, אתה, אתה עסוק?"
[בקול ילדותי]: "כן, ממש עסוק".
[בקול נשי]: "מה אתה עושה? שיעורים?"
[בקול ילדותי]: "לא".
[בקול נשי]: "אה, אז אתה, אתה מאכיל את החיות?"
[בקול ילדותי]: "לא".
[בקול נשי]: "אז מה בדיוק אתה עושה?"
[בקול ילדותי]: "אני מהרהר".
[בקול נשי]: "מה? איזה מן דבר זה?"
[בקול ילדותי]: "אמא, אל תפריעי, אני בדיוק באמצע הרהור".
[בקול נשי]: "הוי, איזה ילד משונה".
[מוזיקת רקע]
אביו, תיאודורוס, היה כומר, ואמו היתה אמנית, שאהבה לצייר את הטבע בצבעי מים. כשוינסנט היה בן 15, משפחתו נקלעה לקשיים כלכליים. לא היה לה מספיק כסף להתקיים. וינסנט נאלץ לעזוב את בית הספר ולעבוד, כדי לסייע למשפחתו. הוא מצא עבודה אצל דודו, בעל חברה לסחר ביצירות אמנות. וינסנט נסע לערים שונות באירופה, למד שפות רבות, ונחשף ליצירות אמנות מגוונות.
[מוזיקת רקע]
בשנת 1873, כשוינסנט היה בן 20, הוא התגורר באנגליה. הוא אהב מאוד את התרבות האנגלית, הירבה לבקר בגלריות לאמנות, ואהב לקרוא. וינסנט גם התאהב בבחורה בשם יוג'יני, אך היא דחתה את חיזוריו ו-וינסנט נעלב עד עמקי נשמתו. הוא היה שבור לב, מבולבל, ולא ידע מה לעשות עם עצמו. וינסנט חזר להולנד, ובהשראת אביו, נרשם ללימודי דת. אך לאחר שנה פרש, ועבר לגור בבלגיה השכנה. הוא עבד בתור מורה, וגם כדרשן, אדם הנושא דרשות שבועיות בכנסיה. גם כאשר אנשי הקהילה לא יכלו לשלם לוינסנט על עבודתו, הוא המשיך לדבר לליבם, כיוון שגורלם של האנשים הפשוטים נגע לליבו. באותם ימים, הוא החל לשרבט כל מיני איורים במחברתו. הוא גילה שהוא די טוב, אבל אנשי הכנסיה לא אהבו את אורח חייו, והוא פוטר מעבודתו. וינסנט החליט לעבור לבריסל, עיר הבירה של בלגיה.
[מוזיקת רקע קצבית]
[שר, בתור וינסנט]: "'הייתי בזונדרט וגם בלונדון
חזרתי להולנד, ומשם לבלגיה
ומשם עברתי לבירה בריסל
אולי אסע לארץ ישר...' רגע, יש לי רעיון! אולי בעצם אני אלמד לצייר! כן כן, אני אלמד לצייר. אני מקווה שאני אהיה טוב בזה... מי יודע?"
[מוזיקת רקע]
וינסנט החל ללמוד לצייר. וכיוון שלא היה לו כסף, אחיו עזר לממן את לימודיו. גם הפעם, וינסנט לא באמת החליט מה הוא רוצה לעשות עם חייו. הוא למד וחזר לגור עם הוריו, עזב, וחזר, וחזר ועזב... הוריו היו מודאגים מאוד.
לוינסנט היה קרוב משפחה רחוק בשם אנטון מוב, שהיה צייר ידוע באותה תקופה. הוא הדריך את וינסנט והציע לו להתאמן בציורי פחם ופסטל. פסטל הוא מקלון צבע, והמילה "פסטל" מגיעה מאיטלקית - "פסטלו" הוא גליל לחם קטן.
קרוב משפחתו מוב הפך למורהו, וגם לימד אותו כיצד לצייר בצבעי מים ושמן. צבע שמן לא מתייבש מיד כאשר מציירים איתו, וניתן לשנות ולתקן את הציור תוך כדי עבודה. צבעי אקריליק, לעומת זאת, מתייבשים במהירות על הקנבס, בד עליו מציירים. עד מהרה, וינסנט ומוב לא הסתדרו, ו-וינסנט עזב. הוא כתב למוב מכתבים, אך לא קיבל מענה למכתביו.
וינסנט עבר להתגורר בעיר ההולנדית נונן, ושם החל לצייר.
[מוזיקת רקע]
במשך שנתיים הוא צייר למעלה מ-200 ציורי שמן, ציורים בצבעי מים, איורים, ועוד. הציורים שלו היו בעיקר של חפצים דוממים, בגוונים כהים מאוד.
[בתור וינסנט] "אני מחפש רעיון לציור שלי, אה, הממ.. אולי אני אצייר ילד זורע, בצבע פחם כהה. לא, אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני אצייר כרוב בצבעים כהים מאוד. אולי ילדה ביער כהה ואפל. אולי דייג בצבעים ובגדים כאלה כהים מאוד... אה, אני, אני יודע, אני יודע, אולי חבורה של אנשים, אני אצייר חבורה של אנשים שכולם לובשים כזה בגדים כהים מאוד, כהים כאלה, לא? הממ... יום אחד אולי אנשים יכירו אותי, וכולם יגידו "אה, ואן גוך, זה הצייר שצייר ציורים כהים ומשעממים!" רגע, הגיע לי מכתב מאחי, רק רגע, רק רגע."
אחיו תיאו עבד באותו הזמן בפריז, והוא ביקש מוינסנט לצייר ציור לתערוכה. וינסנט צייר ציור שנחשב ליצירתו הרצינית הראשונה, "אוכלי הבולבוסים". בולבוס היא מילה קדומה לתפוח אדמה. פעם, כשתהיו במסעדה, נסו לבקש מהמלצר פירה בולבוסים, נראה מה הוא יגיד לכם.
[מוזיקת רקע]
אם אתם יכולים, הביטו באיור מספר 1, "אוכלי הבולבוסים". בתמונה רואים משפחה יושבת סביב שולחן האוכל. התבוננו בתמונה כמה רגעים. כשאנחנו מתבוננים ביצירת אמנות, אחרי כמה זמן אנחנו מגלים דברים שלא רואים במבט חטוף, במבט מהיר. כשאתם מתבוננים בציור או ביצירת אמנות, נסו לחשוב מה מעניין בו, מה האמן שצייר אותו ניסה להגיד לנו. האם יש בו משהו לא הגיוני? למה הוא השתמש דווקא בצבעים האלה? האם משהו בציור הפתיע אתכם? אם הייתם יכולים להיכנס לציור, אילו ריחות הייתם מריחים? אילו קולות היינו שומעים? האם הציור מזכיר לכם משהו מהמשפחה שלכם? והאם הייתם תולים את הציור הזה בחדר שלכם? כן? לא? שאלות שכאלו עוזרות לנו ממש להיכנס לציור ולראש של האמן, ולהבין את הציור טוב יותר.
[מוזיקת רקע]
אחיו של וינסנט הסתכל על הציור, והסתכל והתבונן ו… ממש לא אהב את הציור, ואת הצבעים הכהים. וינסנט סיפר, שהוא רצה לתאר משפחה אמיתית, שאכלה תפוחי אדמה, לאור מנורת הנפט, עם אותן הידיים שזרעו ואספו את תפוחי האדמה. אנשים שהרוויחו את מזונם ביושר.
כשאנו מסתכלים על ציורים בלי שאי פעם למדנו ציור, לפעמים קשה לנו להעריך כמה קשה ליצור אמנות. בציור הזה, למשל, "אוכלי הבולבוסים", יושבת משפחה שלמה ליד השולחן. אבל איך מציירים משפחה? את מי מציירים ראשון? ואיך מחליטים מי לובש מה? ואיך מציירים הבעות פנים? זה הרבה יותר קשה מלצייר תפוח או תפוז.
באותה תקופה, וינסנט צייר ציורים רבים של איכרים ואנשים עניים בצבעים כהים ומדכאים, בדיוק כמו ב"אוכלי הבולבוסים". אחיו של וינסנט לא הצליח למכור את ציוריו, וטען שהם כהים מדי וחסרי חיים. בחורף של אותה השנה החל ואן גוך ללמוד אמנות, והפעם באנטוורפן שבבלגיה. את כל הכסף שקיבל מאחיו, הוא ביזבז על צבעים, על מכחולים ועל בדי ציור. לא נשאר לו הרבה כסף, ובאותה תקופה הוא בעיקר שתה קפה, אכל לחם ועישן סיגריות. בריאותו התדרדרה, השיניים שלו התנדנדו, חלקן אף נפלו, ו-וינסנט חלה ואושפז בבית חולים.
וינסנט ניסה ללמוד באקדמיה נוספת לאמנות, אך הוא הירבה להתווכח עם מוריו, ולבסוף עזב את הלימודים. בחודשים שהוא שהה באקדמיה הוא נחשף לאמנות יפנית, שעשתה שימוש בצבעים עזים, כדי לתאר רגעים מחיי היום-יום. וינסנט שאב השראה מאותו סגנון, והחל לשלב צבעים חזקים ובהירים בציוריו. אפשר לראות זאת בדיוקניו העצמיים של ואן גוך. איור מספר 2 בעמוד הפרק.
אספנו עבורכם כמה מהציורים של ואן גוך שבהם הוא צייר את עצמו. הסתכלו בדיוקנאות משנת 1886, אתם רואים איך בציורים הראשונים הצבעים חומים וכהים? עכשיו המשיכו להתבונן בשאר האיורים. מה קרה? נכון, הצבעים שלהם שונים לחלוטין. הם צבעים בהירים, חזקים, ואפילו משמחים.
וינסנט הירבה לצייר את עצמו. יש האומרים שלא היה לו כסף לשלם לאנשים שידגמנו עבורו פנים או גוף, ויש האומרים שוינסנט צייר את עצמו באופן שרצה לראות את עצמו. שמח, לא סובל מעוני קיצוני, ובציוריו לא רואים שחסרו לו שיניים. במכתב לאחיו תיאו, כתב וינסנט: "אנשים אומרים, ואני מוכן להאמין להם, שלא קל לאנשים להכיר את עצמם. אבל גם לא קל לצייר את עצמך".
בשנת 1885, עבר וינסנט ואן גוך להתגורר בפריז שבצרפת, עם אחיו תיאו. הוא המשיך לצייר, ואט-אט החל לפתח סגנון ייחודי משלו. אנשים רבים לא הבינו את הסגנון ולא אהבו אותו. באותה תקופה, היו סגנונות אחרים שהיו נפוצים, והציורים של ואן גוך נראו לאנשים מוזרים.
ואן גוך שהה בפריז שלוש שנים. פריז ידועה בתור עיר תרבותית, שיש בה אמנות, ארכיטקטורה, תרבות, והמון יופי. אבל אם למשל עוברת עלינו תקופה קשה ומלאה ברגשות, שקשה להתמודד איתם, כמו עצב, געגוע, או אפילו כעס, קשה לראות יופי בעולם שסובב אותנו. ככה הרגיש גם וינסנט. משהו בתוכו היה עצוב מאוד, ואפילו היופי של העיר פריז לא שימח אותו.
הביטו באיור מספר 3, שצוייר בעיר פריז. "מרפסת בית הקפה בלילה".
חוסר השקט של וינסנט הלך והתגבר, והוא החליט לעזוב את חיי העיר.
בתחילת שנת 1888 עבר ואן גוך להתגורר בבית הצהוב, שמופיע בכמה מציוריו. זהו בית צהוב באזור כפרי בצרפת, שנקרא פרובנס. דווקא השקט של פרובנס עזר לוינסנט, ושם הוא צייר חלק גדול מציוריו המוכרים ביותר. אחד הציורים המפורסמים שלו נקרא "הכרם האדום", איור מספר 4. וכאן אני רוצה לעצור רגע, ולספר לכם משהו.
וינסנט ואן גוך היה פורץ דרך. הוא צייר בסגנון שונה מציירים אחרים בתקופתו. הוא העדיף לחיות בעוני, אבל להמשיך לצייר. והוא לא התפרסם בימי חייו בתור צייר מוכשר. למעשה, הציור "הכרם האדום", ועכשיו תחזיקו חזק חזק חזק חזק חזק, זהו הציור היחיד שוינסנט מכר בימי חייו. הצייר המפורסם הזה, שכמעט כל ילד בעולם מכיר את שמו, שציוריו נמכרים בלמעלה ממאה מיליון דולר, מכר רק ציור אחד בימי חייו. ממש עצוב.
וינסנט אהב מאוד את חיי הכפר ואת הטבע שסביבו. במשך תקופה ארוכה צייר חמניות, פרח צהוב וגדול שגם נותן לנו זרעי חמנית, או גרעינים שחורים. וינסנט הירבה לצייר חמניות, והציור המפורסם ביותר של חמניות, של ואן גוך, נמצא בגלריה הלאומית בלונדון. יש האומרים, כי וינסנט חש שהוא נמצא בחשיכה, בתקופה קודרת ולא נעימה, והחמניות הצהובות והיפות העניקו אור ומשמעות לחייו. בכל תערוכה של ציוריו, מופיע לפחות ציור אחד של חמניות שהוא צייר. הביטו באיור מספר 5.
[מוזיקת רקע]
בפרובנס, ואן גוך צייר וצייר, בלי הפסקה. כל הזמן. עוד ציור ועוד רעיון, ועוד ציור, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד ציור, ועוד אחד, ועוד רעיון. הוא צייר נופים וטבע, וגם עשרות דיוקנים עצמיים של… עצמו. הוא התנסה בטכניקות שונות כדי ללכוד את האור המיוחד בשעות הזריחה והשקיעה, ואת גווני הטבע השונים. נראה היה שסוף סוף וינסנט מצא את מקומו. אך כל זה נקטע, כאשר וינסנט סבל מהתמוטטות נפשית. במילים אחרות, מצב הנפש שלו השפיע על מצבו הגופני, ובריאותו התדרדרה. הוא אושפז בבית חולים. לאחר שהחלים, וינסנט ניסה להמשיך וליצור טכניקות שונות לייצור צבעים. אבל הוא לא היה הוינסנט של לפני ההתמוטטות. באותה התקופה, קרה אירוע שהונצח באחד מהציורים המוכרים שלו, "דיוקן עם אוזן חבושה".
בסוף שנת 1888 נפגש ואן גוך עם חברו הצייר פול גוגן, והשניים החלו לריב. וינסנט איים על גוגן בסכין, אך במקום לפגוע בחברו, הוא פצע את עצמו על ידי חיתוך אוזנו השמאלית. וינסנט הובהל לבית החולים ואמר שאינו זוכר כיצד הוא נפצע.
באיור מספר 6 רואים את וינסנט חובש כובע כחול עם פרווה שחורה, והוא לובש מעיל ירוק. פניו צבועים בגוונים של צהוב, ואוזנו חבושה.
כמה חודשים לאחר תקרית האוזן, מצבו הנפשי של וינסנט התדרדר. הוא החל לאכול צבעים, ולשתות חומר לניקוי מברשות. וינסנט התאשפז מרצונו בבית חולים לתשושי נפש, לא הרחק מביתו.
בבית החולים הוא המשיך לצייר, והתרכז בציורי נוף, בעיקר מהנוף הנשקף מבית החולים. אחד הציורים המפורסמים מאותה התקופה, נקרא "אירוסים", איור מספר 7.
וינסנט החל לעבוד על הציור הזה מיד לאחר אשפוזו. הוא הרגיש שכל עוד הוא מצייר, הוא יהיה מסוגל להישאר שפוי ובריא. במילים אחרות, ציור ימנע ממנו להשתגע.
[מוזיקת רקע]
קחו כמה דקות להביט בו. האירוסים נותנים תחושה של רכות, ושל טבע נעים. בשנת 1987 נמכר הציור ביותר מ-54 מיליון דולר, וכיום שוויו מוערך בכ-120 מיליון דולר. "האירוסים" הפך להיות אחד הציורים היקרים ביותר בעולם. על הציור הזה אמר רוכשו הראשון: "וינסנט ואן גוך הבין באופן מדויק את טבעם המעודן של הפרחים".
בזמן ששהה בבית החולים לתשושי נפש, צייר ואן גוך את "ליל כוכבים", איור מספר 8. הנוף בתמונה הוא הנוף שנשקף מחדרו, קצת לפני הזריחה. ואן גוך הוסיף ברקע גם כפר דמיוני. הביטו על השמיים, על הכוכבים, ועל העננים. אתם רואים כמה צבע יש בתמונה? ואן גוך לא רק בחר בצבעים חדים כדי לצייר את השמיים, אלא שכיווני המכחול שלו שונים מהאופן שבו אמנים אחרים בתקופתו ציירו. הרקע צוייר בתנועה מעגלית, ולא בקווים ישרים. אתם יכולים להרגיש את התנועה בתוך הדומם? זה כאילו שהשמיים ממש זזים. מומחים ביצירתו של ואן גוך אומרים שבמקום להשתמש בלוח צבעים, כמו של ציירים, וינסנט היה שם צבע ישר על המכחול, וכל משיכת מכחול הייתה נועזת ומלאה ברגשות. כך נוצר ציור שהוא כמעט תלת מימדי, ומי שמביט בו חש שהוא ממש חלק מהציור.
[מוזיקת רקע]
כשנה לאחר שהותו בבית החולים לתשושי נפש, עבר וינסנט לטיפול בקליניקה של הדוקטור פול גאשה, ליד פריז, כדי להיות קרוב לאחיו תיאו. למרות הקירבה לתיאו, וינסנט שוב נתקף בדיכאון, אבל המשיך לצייר. ציורו המפורסם מהתקופה הזו, הוא "דיוקן של דוקטור גאשה", איור מספר 9.
בציור נראה הדוקטור ישוב לצד השולחן, ומשעין את ראשו על ידו הימנית. בידו השמאלית הוא מחזיק צמח, שממנו מייצרים תרופות. וינסנט כתב לאחיו תיאו על אותו ציור: "אני רוצה לצייר אדם שהוא עצוב אבל עדין." אם תביטו היטב בציור, אולי תבחינו שדוקטור גאשה אינו מביט ישירות על הצופה. על מה אתם חושבים שהדוקטור מסתכל? ועל מה הוא חושב?
גם בציור הזה רואים את הטכניקות של הצבע והמכחול של ואן גוך. הצבעים בהירים, ומשיכת המכחול אמנם נראית ישרה, אך היא למעשה עשויה מהמון משיכות מכחול מעגליות.
[מוזיקת רקע]
בחודש יולי 1890, הלך וינסנט לשוטט בשדות, ושם נורה מאקדח. הוא חזר לחדרו בלי להבין את חומרת הפציעה, ונפטר יומיים לאחר מכן. עד לפני שנים מעטות, הסברה הרווחת הייתה שוינסנט ירה בעצמו, תוצאה של הדיכאון שממנו סבל. אך לפני כמה שנים, פורסם מחקר שטען כי הוא נורה בשוגג, על ידי שני נערים שעברו במקום. וינסנט ואן גוך היה רק בן 37 במותו. בעשר שנים הוא צייר כמעט 900 ציורי שמן, ויותר מ-1,100 עבודות על נייר. במילים אחרות, עבודת אמנות כל יום וחצי, לאורך עשור שלם. כמה שנים ספורות לאחר מותו, החלה לצמוח ההכרה בגאוניותו של וינסנט ואן גוך. ציורים הוצגו בפריז, וזכו להצלחה מסחררת. גם כיום, כ-130 שנה לאחר מותו, מוצגות עבודותיו של ואן גוך ברחבי העולם, כולל המוזיאונים הנחשבים ביותר.
ואן גוך ממשיך להשפיע על אמנים חדשים גם כיום. הוא לימד אותנו שלעיתים צריך לפרוץ גבולות, לעשות מה שאיש לא עשה לפניךָ, או לפניךְ, ולהעז. ספרים, סרטים ושירים נכתבו על וינסנט ואן גוך, כולל השיר הידוע של דון מקלין, Vincent, המוכר יותר בשמו "ליל כוכבים". אפילו כוכב לכת מרוחק נקרא בשמו של ואן גוך. כיום ישנם תערוכות רבות המציגות את ציוריו, כולל תערוכה אינטראקטיבית, שבה ציוריו של ואן גוך מוקרנים על קירות שלמים ועל הרצפה. כך יכולים הצופים לחוות על גופם ממש את משיכות המכחול המיוחדות של הציורים. התערוכה ביקרה בישראל בשנת 2021.
וינסנט ואן גוך היה אדם יוצא דופן, שרגשותיו והאופן שבו חווה את העולם, יצרו סגנון ציור חדש ומיוחד. מרגע שלקח לידו מכחול, הוא לא היה מסוגל להפסיק לצייר. גם יותר ממאה שנה לאחר מותו, וינסנט ואן גוך היה ונשאר אמן בלתי רגיל.
[ברקע גרסה אינסטרומנטלית של השיר Vincent של דון מקלין]
"עכשיו אני מבין מה ניסית לומר לי, וכמה סבלת עבור שפיותך.
ואיך ניסית לשחרר אותם לחופשי,
הם לא הקשיבו, הם לא ידעו איך.
אולי יקשיבו כעת".
[מוזיקת סיום]
כתיבה, עריכה, ויושבת במרפסת בית הקפה בלילה: דינה בר מנחם.
בימוי, וכמעט רכשה את "הכרם האדום": שי נחמיה.
עריכה, קריינות ומטייל בשדה חמניות [שורק]: יובל מלחי.
עריכת סאונד, מיקס, ו… היי, רחל, למה יש לך תחבושת על האוזן?: רחל רפאלי.
הפקה, והאנשים שהכי אוהבים פירה בולבוסים: ניר גורלי, אבי שמאי ורני שחר.
אני יובל מלחי, היסטוריה לילדים.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント