היסטוריה לילדים - מלכת הג'ודו

רינה גליקמן נולדה בברוקלין ניו יורק למשפחה יהודיה. היא גילתה את ספורט הג'ודו ואפילו זכתה במדליה. אבל לנשים אסור היה להתחרות אז המדליה נלקחה ממנה. רינה הפכה לאמא של ג'ודו הנשים והביאה אותו עד ל… תיכף תשמעו. 

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/11/2024.

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מחיאות כפיים והמולת קהל]

[מוזיקת פתיחה]

קריין: "היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.

וואי וואי וואי וואי וואי. מי יותר מתרגש, אני או אתם?

[צעקות של ילדים]

אתם? אני? אולי… זה. מדהים, מדהים, איזה כיף.

רינה גליקמן. מלכת הג'ודו.

רינה גליקמן נולדה בברוקלין, ניו יורק, בשנת 1935.

פיצקי: אדוני, אולי תחליט, בברוקלין או בניו יורק?

יובל: או, כן, שלום, פיצקי! מחיאות כפיים לפיצקי שהגיע.

[מחיאות כפיים]

חשבתי על פיצקי, שכאילו, כל אחד מאיתנו מדמיין אותו אחרת. גם אני מדמיין אותו ילד כזה פרוע, קצת. אבל כאילו, לא משנה איזה דמות נעשה, אז כל אחד יגיד "אה, זה הדמות. זה מבאס. חשבתי אותו אחרת". אז אני אמשיך לעשות את הקול שלו, אתם תמשיכו לדמיין אותו בפודקאסט איך שבא לכם, בסדר? זה הדיל, אז ככה אנחנו נעשה, טוב.

פיצקי: אה… אז מה, מה אתה אומר, יובל? ברוקלין, זה ברוקלין או ניו יורק?

יובל: או, שלום, פיצקי, כן, אז תראה, ברוקלין היא רובע בעיר ניו יורק.

פיצקי: מה, כובע? ברוקלין היא כובע? [צחוק בקהל] האישה הזאתי נולדה בכובע?

יובל: לא, לא, היא לא נולדה בכובע. תבין, רובע, רובע, רובע זה כמו מחוז. כשעיר היא מאוד גדולה, קשה לנהל אותה, אז מחלקים אותה למחוזות.

פיצקי: אז כמה מחוזות יש בעיר ניו יורק?

יובל: אה, כן, זו שאלה מצוינת. בעיר ניו יורק יש חמישה מחוזות: מנהטן, ברוקלין, קווינס, לונג איילנד וסטייטן איילנד.

פיצקי: איזה מחוז הכי גדול?

יובל: כן, מחוז הכי גדול. מבחינת תושבים, ברוקלין הוא הכי גדול. מתגוררים שם אהה… כשלושה מיליון אנשים.

פיצקי: מה? שלושה מיליון אנשים? ברובע? זה ממש עיר.

יובל: לא, האמת, אתה צודק. [המולת עיר] פעם ברוקלין באמת הייתה עיר נפרדת. ולאט לאט היא גדלה וגדלה ואז היא אוחדה יחד עם העיר ניו יורק והפכה להיות רובע בעיר ניו יורק.

פיצקי: אפשר שאלה אחרונה?

יובל: אפשר שאלה אחרונה, אבל פיצקי תקשיב. באמת, שאלה אחרונה. הילדים פה באו לשמוע סיפור, מלכת הג'ודו, עכשיו אתה פה עם השאלות. זה קצת לא… בוא… בוא נתקדם.

פיצקי: כן, כן, שאלה אחרונה באמת. מאיפה בא השם הזה ברוקלין? מי… מי המציא אותו? מי חשב עליו? מי…

יובל: כן, אז ברוקלין, ברוקלין זאת בעצם עיר בהולנד. וכשהמתיישבים מהולנד הגיעו לניו יורק, הם קראו למקום על שם העיירה או העיר שלהם בהולנד, ברוקלין.

פיצקי: אה, איזה יופי, אז גם שם גרים שלושה מיליון אנשים?

יובל: לא, לא. האמת שבברוקלין, הולנד, גרים עשרת אלפים אנשים.

פיצקי: [צוחק] עשרת אלפים אנשים? זה קטן, מה זה? פיצי. טוב, אני חייב ללכת ילדים. אני אחזור אחר כך. ביי, להתראות, שלום, ביי. כן.

[מחיאות כפיים]

כן, אז זה היה פיצקי, אין… אין מה לעשות. טוב, אז מהתחלה.

רינה גליקמן היא בעצם בת למשפחה יהודייה. היא… משפחה יהודייה שהגיעה ממזרח אירופה לארצות הברית, כמו הרבה משפחות. והמשפחה שלה עברה להתגורר במקום שנקרא קוני איילנד [מוזיקת רקע אמריקאית] שזה מין חצי אי, יש לו חופי רחצה נהדרים, ובעבר היו שם פארקי שעשועים ממש מפורסמים.

[קריאות התפעלות]

כן, ממש מפורסמים. המשפחה שלה התגוררה בבית דירות ממש ישן, שהשירותים בו היו משותפים לכל קומה. אז, בכל קומה היה שירותים. והייתם רוצים ללכת לשירותים בלילה הייתם יוצאים החוצה מהדירה, הולכים עד לשירותים, חוזרים. זה לא היה כזה נעים, כן? אבל אלה היו החיים פעם. היה לה גם אח שהיה מבוגר ממנה בשמונה שנים. ההורים קראו לו סימור, שזה היה מין שם כזה שיהודים אימצו, אבל הוא לא אהב סימור. זה היה נשמע לו כמו מישהו חלש. "סימור, סימור, מה? סימור, אני לא סימור". [בקול מאנפף] אז הוא קרא לעצמו שם אמריקאי… יוסף.

[צחוק בקהל]

לא, סתם. צ'ארלי. כן? אז ככה, זה היה השם שלו. והוא מאוד אהב להרים משקולות וגם לבנות דגמים של מטוסים.

ההורים של רינה לא ממש הסתדרו והם נהגו לצעוק ולריב בלי סוף. וצ'ארלי תמיד הגן ושמר על רינה כשהוא ראה שהיא מרגישה לא בנוח. והוא אמר לה: "תראי, ככה לא אמורים להתנהג אנשים מבוגרים, שאמורים לאהוב אחד את השני. ובחיים אנחנו נתקלים בכל מיני מצבים שצריך להתגבר עליהם, במיוחד אם המצבים האלה גורמים לנו לחוסר נעימות. אבל", הוא אמר לה, "אלה החיים. לא תמיד אנחנו נתקל במצבים שהם רק נעימים. לפעמים נתקל גם במצבים כאלה. וצריך לדעת שאלה החיים. יש גם מזה וגם מזה וצריך לדעת לקבל את זה ולחכות שזה יעבור. כי כל דבר טוב עובר וגם כל דבר רע, בסוף הוא עובר".

אביה של רינה נהג להמר על מרוצי סוסים.

[המולת מרוץ סוסים]

הוא היה מהמר, והוא כמעט תמיד היה במצב רוח לא טוב. אמא של רינה עברה איזושהי תאונה ונורא כאבה לה היד, אז גם היא כל הזמן הייתה בכאבים וגם במצב רוח לא מי יודע מה. אז כמו שאתם מבינים, רינה לא בילתה הרבה זמן בבית. פחות בבית, יותר בחוץ. אמא של רינה הייתה בעצם מהגרת. היא הייתה יותר קשורה לאמא שלה, וכמו מהגרים רבים היא לא למדה אנגלית אז היא לא ידעה, לא לקרוא ולא לכתוב באנגלית, אלא רק ביידיש וגם קצת בעברית.

[המולת רחוב]

ואימא שלה עבדה בתור מוכרת בדוכן נקניקיות וגם בחנות ממתקים.

קוֹנֶה: שלום, אני רוצה נקניקיה, בבקשה.

מוכרת: אין בעיה. איזה סוכריות אתה רוצה? [צחוק בקהל]

קונה: מה? מה אמרת?

מוכרת: מה? אמרת נקניקיה. איזה סוכריות אתה רוצה, אדוני? אתה רוצה נקניקי… סוכריות גומי? אתה רוצה קצפת? מה? איזה, שוקולד חם?

קונה: מה? גברת, זה נקניקיה.

מוכרת: אה, נכון, נקניקיות. סליחה, התבלבלתי.

ואז למחרת הוא היה בא לחנות ממתקים.

קונה: שלום, אני רוצה לאכול איזה סוכריה טעימה.

מוכרת: איזה יופי, מה לשים לך, קטשופ, חרדל? [צחוק בקהל]

קונה: מה, גברת, מה קורה היום?

כן, אז נראה לי שזה היה נורא מבלבל לעבוד בשני המקומות האלה, נכון? נראה לי, כן? ברק, כן? מצחיק? באותם ימים, הרבה מאוד מהגרים שהיו בארצות הברית, הם עבדו בעבודות שלא שילמו הרבה כסף והמשפחות היו מאוד עניות. זה משהו שהיה פעם ממש… כאילו, משפחות לא היה להן כסף לדברים אפילו בסיסיים. ורינה כבר מגיל שבע, כבר מגיל מאוד צעיר, היא יצאה לעבוד בכל מיני עבודות בשביל לעזור בכלכלת הבית. ואתם יודעים מה רינה אהבה במיוחד? מה ילדים אוהבים במיוחד?

קריאה מהקהל: ג'ודו.

ג'ודו, מה עוד?

[צעקות ילדים]

איפה ה…?

קריאה מהקהל: טלפון.

טלפון.

[צעקות של ילדים]

תגידו, לפעמים אתם נוסעים באוטו ואז אתם רוצים להיראות כאילו אתם בשיחה ואתם עושים כאילו אתם מדברים? לא, לא יוצא לכם? רק לי? אוקיי. ילדים אוהבים את החופש הגדול. אולי אתם לא, פחות. אתם אוהבים ללמוד. יש ילדים שאוהבים את החופש הגדול?

[צעקות של ילדים]

אה, אתם אוהבים. אז רינה… ששש… רינה אהבה במיוחד את החופש הגדול, כי המון אנשים היו מגיעים לקוני איילנד, והם היו כל מיני דמויות כאלה, ססגוניות, ואנשים מוזרים מכל מיני מקומות בארצות הברית. היא הייתה פוגשת אותם, והיא התחברה בעיקר עם אנשי קרקס.

[מוזיקת קרקס]

וכשאימא שלה הייתה עובדת, אנשי הקרקס היו עושים עליה בייביסיטר. שזה נראה לי קצת מוזר, כן?

איש קרקס: רינה בואי, אני עושה לך בייביסיטר, ובפעילות ראשונה תלכי על החבל הגבוה, כן? ואחרי זה תקפצי דרך החישוק אש.

רינה: אהה… אמא מרשה לי?

איש קרקס: בטח, אני הבייביסיטר, הכול מותר.

[מוזיקת רקע]

כן, זה היה נראה לי קצת משונה, כן. אם… אם יבוא לכם בייביסיטר והוא יגיד לכם, אני הבייביסיטר שלכם ואני גם עובד בקרקס, תגידו: "רגע, רגע. אני אשאל את אמא, אולי לא…". אבל מה שבטוח, כולם בקוני איילנד הכירו את רינה, ובגלל שאימא שלה עבדה שם, נתנו לה להיכנס בחינם. היא אהבה בעיקר את הבריכה. ולפארק השעשועים הכי גדול בקוני איילנד קראו לונה פארק. לונה פארק, כמו בהרבה מקומות, כן. אז רינה אהבה לשחות בבריכה של הפארק והיא בילתה על המתקנים ימים שלמים, והמתקנים הכי מפחידים, היא הייתה עושה אותם שוב ושוב ושוב, וכבר אנשים… כאילו, היא כבר לא… כלום לא הפחיד אותה. ואני רק יכול לדמיין, כן, שמישהו יורד מהמתקן ככה… [קול מסוחרר]

איש בלונה פארק: אוי, זה היה רכבת הרים! אוי, היא נרדמה. ילדה, את בסדר?

רינה: אה? כן. [פיהוק] מה, ישנתי? על הרכבת?

איש בלונה פארק: מה? לא רכבת, רכבת הרים!

רינה: אה, רכבת הרים מפחידה, כן. אני אשן עוד קצת, אני רוצה בסיבוב הבא. [נחירה]

איש בלונה פארק: כן, אה, מה?!

היא כבר לא פחדה מכלום. [קול נוגה] אבל כשנגמר החופש הגדול, רינה, כמו כל הילדים, נאלצה לחזור לבית הספר. [קולות ילדים בקהל] ודווקא היו דברים שהיא אהבה בבית הספר! [בהתלהבות] כמו למשל את ההפסקות, וגם את הפסקת ארוחת הצהריים, וכל יום היא הייתה אוכלת בדיוק אותו דבר. היא הייתה אוכלת מרק עגבניות מיימי כזה, כן. היא הייתה אוכלת משהו שנראה כמו לחם, עם משהו שמרוח עליו שהזכיר מרגרינה, כוס חלב ותפוח. כן, אבל כמה שילדים לא אהבו את זה, רינה דווקא שמחה. כי במשך חודשיים בחופש הגדול היא הייתה אוכלת ארוחת בוקר, צהריים וערב - נקניקיות וצ'יפס. זה מה שהיה. הייתה הולכת לדוכן של אמא, הייתה מקבלת מה שהיא רוצה. אז היא אמרה שהיא נורא שמחה לאכול גם דברים אחרים.

כשרינה רצתה לגוון את האוכל היא גילתה שזה עולה כסף והיא אמרה: "טוב, אני אמצא לי איזו עבודה קטנה", אפילו שהיא הייתה ילדה צעירה. "אני אמצא לי איזו עבודה קטנה שאני אוכל לעבוד בה". אז יום אחד היא הסתכלה כזה בשכונה שלה ואמרה: "במה אני יכולה לעבוד? איך אני יכולה להרוויח כסף? אולי אני אלך לאזור של תחנת אוטובוס, רגע, אני אלך לתחנת אוטובוס, יש פה הרבה תיירים".

[רעשי רחוב]

"הו, שלום תיירים! מה שלומכם? כן? בואו נסתכל על התיירים. כן, מה יש לתיירים? מה יש לתיירים? הו, הנה, הגיעו עכשיו, הגיע אוטובוס. [פתיחת דלת אוטובוס] ותראו את האנשים יורדים והם נראים שהם עברו דרך ארוכה להגיע עד לפה. או-אה, וחם להם. אין מזגן באוטובוס, חם להם. הם צמאים. הם נראים צמאים! אני יודעת".

רינה הלכה למפעל לקרח המקומי, קנתה גוש של קרח, שמה אותו בסיר, הביאה מים, שפכה, והתחילה למכור כוסות עם מי קרח לכל מי שירד מהאוטובוס והצליחה להרוויח הרבה כסף. אבל אז ילדים אחרים חיקו אותה, פתחו דוכן למיץ, פתחו דוכן ללימונדה, ורינה הייתה מגיעה אליהם והם היו רבים אחד עם השני, ה… לה… לה… לה… לה, וגם הולכים מכות ורבים, והיה שם בלגן גדול.

בשנות ה-40 של המאה הקודמת פרצה מלחמת העולם השנייה, ורינה ראתה הרבה חיילים אמריקאים שהיו באים מהבסיס לקוני איילנד בשביל להנות ולבלות ולאכול ולשתות, והיא שמעה על קורות היהודים בשואה. והיא חשבה לעצמה: "אני חייבת להיות קשוחה. לי לעולם לא ירביצו או יעשו את הדברים שעשו ליהודים". והיא החליטה, היא לא ידעה איך, שהיא תהיה גדולה, היא תדע להגן על עצמה.

באותם ימים הרבה ילדים היו הולכים מכות ורבים, זה היה דווקא משהו די נפוץ, ובשביל שלא… שהם לא… הם לא יהיו לבד הם חברו לחבורות. ואז אנחנו… נגיד, אני אומר: "חבר'ה, אנחנו נהיה חבורה, בסדר? כולנו. ונקרא לעצמנו איך? איזה שם ניתן לעצמנו? חבורת השורה הראשונה, כן? ואנחנו נלחם בחבורת השורה השנייה. ואנחנו…". כן. וככה זה. אז אהה… אז רינה הקימה חבורה שקראו לה האפאצ'ים, על שם… על שם שבט אינדיאני, כן? באנגלית, Indian, Indian. יש לך איזה Indian music? תן לנו איזה Indian… וואה, וואה, וואה כזה. תן.

[מוזיקה הודית]

לא, זו מוזיקה הודית! כמו קולומבוס, הוא התבלבל.

[ממשיכה מוזיקת רקע]

[שר ג'יבריש במנגינה ובמבטא הודיים] רינה רצתה להתחזק. היא הרימה שלטי רחוב… [מבטא הודי] רגע. רינה רצתה להתחזק. אז היא אמרה לעצמה, איך אני אתחזק? איך אני אתחזק? היא חיפשה את המשקולות של אח שלה, לא מצאה. ואז היא ראתה ברחוב שהיו כל מיני שלטים ל… מצביעים, חצים, והתחנת אוטובוס שם. והם היו בתוך בטון. אז היא הרימה את השלט וסחבה אותו הביתה. [קול מאומץ] והיא הרימה עוד שלט. וככה היא הייתה מרימה שני שלטים מול המראה, היא אמרה שזה היה מאוד לא נוח. מאוד לא נוח להרים שלטי רחוב בתוך בטון, אבל ככה היא התחזקה.

קריאה מהקהל: אבל היא תיקנה?

אבל מה?

קריאה מהקהל: תיקנה?

ניקתה?

קריאה מהקהל: תיקנה?

מה?

קריאה מהקהל: תיקנה?

תיקנה? אה… אחר כך? כנראה שלא.

[צחוק בקהל]

היא הייתה מאוד פרועה ושובבה. אי אפשר. רינה, היא באמת… אי אפשר היה… עכשיו, מעבר לזה, היא מרימה את הבטון, מרימה, מרימה, מה קורה לה? [קריאות ילדים] היא מתחזקת ופחדו להתקרב אליה אפילו. היא ממש הפחידה אנשים.

קריאה מהקהל: זה היה מברזל, העמוד?

ברזל תקוע בתוך בטון, כבד כבד ככה, אאאההה. [קולות מאמץ] ככה. אז באיזשהו שלב רינה הלכה הרבה… היא הלכה מכות עם כל מיני אנשים. והיא רצתה להפסיק עם המכות. היא אמרה די, אני… אני לא רוצה לריב כל כך הרבה. אז היא הלכה לבית הספר ורצתה להצטרף לקבוצת ספורט. אבל לא היו קבוצות ספורט לבנות באותם ימים. חשבו שבנות לא צריכות לעסוק בספורט כנראה. אז היא הלכה למאמן של קבוצות הספורט לבנים והיא אמרה לו: "שלום אדוני המאמן. קוראים לי רינה. אני חזקה. אני רוצה להצטרף לקבוצת הספורט שלכם. אני רוצה לשחק כדורסל ובייסבול וכל הספורטים שאתם משחקים". אז הוא אמר לה: "נערה נחמדה, ממש אני שומע את המילים שלך, ואני רוצה להגיד לך משהו: לכי הביתה. תשחקי בבובות! מה קשור לספורט? מה פתאום?!" [בצעקה]

ורינה כל-כך כעסה! היא ממש… פרצוף אדום, עשן מהאוזניים. אז היא התגרתה בבנים של קבוצות הספורט והם רצו ללכת איתה מכות. [מוזיקת רקע] אבל היא הייתה כל כך חזקה שהיא הרבה פעמים הייתה מנצחת אותם ומרביצה להם, ופחדו אפילו להתקרב אליה.

יום אחד רינה מטיילת שם בטיילת של קוני איילנד, ושתי בנות מסתכלות עליה וצוחקות. ורינה…

אוי, שאני עושה ככה, תראו, פתאום זה חזק. ורינה… [מקרב את המיקרופון] רינה, כן. רינה, רינה, 419 לחדר 8, דוקטור שמואל מחכה לך. [מחקה קול של כריזה] לא, סתם. אז אהה… כן. אז אהה… מי ששכח את הקפה, בבקשה. [קול של כריזה] או יש כאלה, נכון? לפעמים אתם הולכים למקומות שכאילו יש רמקול כזה ולא מבינים. [ג'יבריש בקול של כריזה, צחוק] ואז אתה בא לבן אדם, אני לא הבנתי כלום, מה זה אומר? [ג'יבריש] כאילו אותו… זה. טוב.

[צחוק בקהל]

אז שתי בנות עוברות, צוחקות על רינה. היא קמה ונותנת לאחת מהן בעיטה בטוסיק, והן, איי! בורחות, ולאן הן הולכות? למשטרה. השוטרים שומעים את זה. [מוזיקת רקע שקטה] מחפשים, מוצאים את רינה, לוקחים אותה, עוצרים אותה, ושמים אותה בתא מעצר. ובמשך כמה ימים היא שוהה בתא מעצר, והיא מחליטה שזה היא לא רוצה. והיא מחליטה לשפר את ה… את הדרכים שלה. היא מחליטה לחפש איזושהי יציבות בחיים.

אז לאט לאט היא מתבגרת ושולטת על עצמה, והיא פוגשת בחור, נחמד. והם מחליטים להתחתן והיא הופכת להיות רינה סטיוארט. ונולד להם ילד בשם כריס, הבן שלה. אבל הנישואים של רינה, הנישואין של רינה, כן? לא ניסויים. היא לא עושה ניסויים. "בוא נשים חומר וחומר…" [קול מצחיק] לא. נישואים. "הרי את מקודשת לי בטבעת…". כן. אז רינה, היא… הנישואים לא מצליחים. הבעל שלה הוא גם שותה הרבה. הוא גם מתנהג אליה לא יפה והם מתגרשים ונפרדים והיא הופכת להיות אם חד הורית.

היא כל בוקר הולכת עשרה רחובות, שזה ממש מרחק גדול, משאירה את הילד אצל מטפלת, נוסעת ברכבת התחתית, [בטון עולה] רחוק, והיא הולכת לעבודה, עובדת, עובדת, עובדת, חוזרת. ממש לא פשוט. רינה עבדה כמרכזנית בחברת טלפונים.

שאלה מהקהל: מה זה?

אז, שאלה מצוינת. היום אנחנו מחייגים, מתקשרים: "הלו, כן, מה נשמע?"… זה. פעם היית מתקשר למרכז, והיית אומר להם: "אני רוצה לדבר עם מר…", איך קוראים לך?

קריאה מהקהל: שמוליק.

שמוליק. "אני רוצה לדבר עם מר שמוליק. תחבר אותי". ואז הוא היה מחבר אותי לשמוליק. ככה היו מחברות מרכזניות, ככה, את הדברים. והם היו צריכים, בשביל שצד א' יוכל לדבר עם צד ב' היו צריכים לעשות את זה. אולי נעשה להם הדגמה קטנה, כן? בואו, בבקשה.

מרכזנית: הלו? הלו? [צלצול] או, היי. [צלצול] הלו?

יובל: או, כן, הלו, הלו?

מרכזנית: כן.

יובל: כן, שלום, אני רוצה לדבר עם נפתלי.

מרכזנית: בטח, מחברת.

יובל: או, יופי. יואו, אני לא דיברתי איתו הרבה זמן. אני מתרגש. איזה יופי. כן, כן. הלו?

טלי: הלו?

יובל: נפתלי?

טלי: לא, זו טלי.

יובל: מי?

טלי: למי התקשרת?

יובל: נפתלי, נפתלי.

טלי: לא, לא, זו טלי.

יובל: אה, טלי. לא, לא.

טלי: כן.

יובל: מרכזנית, את עוד על הקו?

מרכזנית: כן, כן, אני כאן.

יובל: כן, אני לא… סליחה, לא צריך. [צלצול] תקשיבי, אני רוצה לדבר עם… עם… עם אהה… יוגב. עם יוגב.

מרכזנית: בטח, בטח, מחברת.

יובל: יופי, יופי, יוגב. אני מתרגש. [צלצול] הלו? יוגב?

כסלו: לא, זאת כסלו.

יובל: מי?

כסלו: כסלו. מי אתה?

יובל: מה? יש לך שם של חודש?

כסלו: אתה חשוון?

יובל: אני?

כסלו: כן.

יובל: מר-חשוון.

כסלו: אההה.

יובל: לא, מה פתאום. אני יובל מלחי מהפודקאסט "היסטוריה לילדים".

כסלו: פודקאסט? לא שמעתי על זה.

יובל: אה, לא שמעה על זה… [לוחש] זה היה מזמן… טוב, לא משנה. מרכזנית, את עוד שם?

מרכזנית: כן, כן, אני פה.

יובל: יופי, את פשוט יכולה לחבר אותי לחובב?

מרכזנית: בטח, בטח, מחברת.

יובל: או, תודה. פיו. [צלצול] הלו, חובב?

יובב: לא, זה יובב.

[צחוק בקהל]

יובל: מי?

יובב: יובב!

יובל: אבל איפה חובב?

יובב: חובב הלך ליואב. הם רצו לקנות קולב או לולב, כי סוכות עכשיו, לא יודע, בטח הם שותים חלב.

יובל: מה? אבל רציתי להגיד לו שקניתי לו סחלב!

יובב: אה, אבל הוא אצל יואב.

יובל: טוב, בסדר, אני לא נעלב. בבקשה תגידי לו - שהוא כוכב!

יובב: אווו!

מרכזנית: הלו? הלו? אתם בסדר? אתם מדברים בשפה ממש מוזרה. תגידו, אתם במקרה מכירים עורכת לשון בשם דינה?

יובל: רינה?

רינה: רינה! זאת אני!

יובל: נכון!

רינה: אני אלך עכשיו.

יובל: אה, עכשיו?

רינה: כן. להתראות.

יובל: להתראות.

רינה: להתראות.

יובל: ביי לרינה! שלום!

[צליל חיוג תפוס, מחיאות כפיים]

כשאתם שומעים "היסטוריה לילדים", אז לפעמים אנחנו אומרים, מי כתב את הפרק וזה, אז מי שכותבת המון פרקים בהיסטוריה לילדים זאת עדי הררי, וזאת עדי הררי.

[מחיאות כפיים ותשואות]

אז היא גם כותבת, והיא גם שחקנית, ומלא דברים. אז תודה ענקית, לעדי.

[מחיאות כפיים ותשואות]

קריאה מהקהל: איך היו מטעינים את הטלפון?

רינה… מה?

קריאה מהקהל: איך היו מטעינים את הטלפון?

[צחוק בקהל]

איך היו מטעינים את הטלפון? שאלה מעולה, שאלה מעולה. היה חדר ענק של חשמל ולא היה חשמל בטלפון, רק חוט כזה. פעם זה היה אחרת, יותר פשוט.

[קריאות מהקהל]

אז רגע, תנו לי, אני אמשיך לספר, ואחרי זה אנחנו נמשיך. אז תקשיבו. [מוזיקה שקטה] רינה ממש ממש אהבה את העבודה שלה בתור מרכזנית. אבל גם אתם לפעמים, אם אתם אוהבים משהו שאתם עושים, אחרי כמה זמן אתם מרגישים מין עייפות כזאת? וזה מה שהיא הרגישה. אז היא החליטה שהיא מצטרפת למועדון ספורט מקומי. והיא שיחקה שם עם נשים כל מיני משחקי ספורט: כדורסל, וזה, וקריקט, ושמיקט וכל מיני דברים. אבל אמרו לה: "רינה, את… את קצת אגרסיבית מדי. את משחקת חזק". [קול מצחיק] והיא לא יודעה מה לעשות עם זה.

יום אחד היא פגשה חבר והוא נראה לה ממש בכושר. ואז הוא אמר לה… היא שאלה: "איך אתה בכושר?". הוא אמר לה: "התחלתי להתאמן בספורט חדש, בשם ג'ודו". רינה לא שמעה ת'מילה המוזרה הזאת. "ג'ו, ג'ו, מה? ג'ודו, ג'ודו, כן". אז הוא לקח את רינה, שהייתה בחורה גדולה, והוא הראה לה איך הוא עושה ככה עם האגן, מרים אותה, ופאק, מעיף אותה. רינה הייתה בהלם!

קריאה מהקהל: אבל רגע, אסור לעשות ג'ודו מחוץ למקום מסוים.

נכון, היום. אבל אז הייתה תקופה אחרת. הוא רק רצה להראות לה, כן? יפה. אז מי שבחוג ג'ודו, אתם תכף תבדקו ותראו שהכול כמו שצריך. אז זה היה ככה פעם, כן?

אז רינה ממש התלהבה. היא אמרה לו: "מה זה? איפה אתה לומד את זה?". אז הוא אמר: "יש מועדון ב… בצד שני של העיר". היא הלכה למועדון. היא התלהבה מהחליפה של המאמן, אבל כשהיא רצתה להתחיל להתאמן, הוא אמר לה: "תראי, חליפת ג'ודו זה לא ישר. זה צריך כאילו לעבור דרך, והכל. בינתיים תקני בגדי ספורט, תחתכי את השרוולים, תקני חבל, תשימי חבל, וככה את תתאמני".

אז היא התחילה להתאמן. מאוד התלהבה. [מוזיקת רקע] ויום אחד היא פגשה את אמא שלה, שכבר הייתה מבוגרת ולא שמעה טוב, והיא אמרה לה: "אימא, אני עכשיו עושה ספורט". אז אמא אומרת: "אוי, איזה יופי, עושה ספורט. מה זה, איזה ספורט?" [בקול של אישה זקנה] אז היא אומרת לה: "אני עושה ג'ודו". אבל אימא שלה כבר לא שמעה כל כך טוב, אז היא סיפרה לכל החברות שלה, שהבת שלה התחילה להתאמן בג'ודי.

[צחוק בקהל]

אסתר: גברת גליקמן!

יובל: רגע, מישהו קורא לי.

גב' גליקמן: כן, הלו, מי זאת?

אסתר: גברת גליקמן!

גב' גליקמן: נו, נו, מי מי? או, שלום! מה שלומך?

[נשיקות]

אסתר: אוי, טוב לראות אותך.

גב' גליקמן: כן, כן, מה נשמע, כן. שלום, אסתר, שלום.

אסתר: שלום, אמא של רינה.

גב' גליקמן: כן, נו, נו. נו, מה שלומך? איך את?

אסתר: אה, אל תשאלי, כמה צרות יש לאדם אחד.

גב' גליקמן: הרבה צרות…

אסתר: הרבה צרות.

גב' גליקמן: אדם אחד. אוי, זה כל כך קשה לך, מסכנה שלי. מה… מה קרה בדיוק?

אסתר: את יודעת הרי שהבן הראשון שלי הוא רופא.

גב' גליקמן: רופא?

אסתר: כן.

גב' גליקמן: איזה צרות! הר של צרות…

אסתר: חכי, חכי. והבן השני שלי, עורך דין.

גב' גליקמן: עורך דין, איזה צרות צרורות, מסכנה.

אסתר: אוי, אז אוי ויי זמיר. [צחוק בקהל] אוי ויי זמיר.

גב' גליקמן: כן, אוי ויי זמיר, כן. אז מה, מה קרה? מה הצרות?

אסתר: הבן השלישי…

גב' גליקמן: נו, נו.

אסתר: רוצה לעשות פודקאסט.

גב' גליקמן: מי זה?

אסתר: פודקאסט.

גב' גליקמן: פולקעס?

אסתר: פודקאסט אני אומרת לך, לא פולקעס.

גב' גליקמן: מה הוא רוצה לעשות עם הפולקעס?

אסתר: הוא רוצה לעמוד על במה…

גב' גליקמן: פולקעס?

אסתר: ולהגיד כל מיני דברים ולהקליט ואוי, זה נורא.

גב' גליקמן: לעמוד על במה זה מסוכן. אפשר ליפול.

אסתר: מילא היה רוצה להיות מהנדס. הייתי סולחת לו.

גב' גליקמן: ברור. גם אני…

אסתר: הייתי סולחת.

גב' גליקמן: כן.

אסתר: אויש, מה אני אגיד.

גב' גליקמן: לא נורא, לא נורא, לא נורא. תראי, תראי. היום יש כל מיני הצגות בברודווי ואנשים בטח יאהבו את הפולקעס שלו בברודווי שם.

אסתר: ברודווי, בורדווי.

גב' גליקמן: כן.

אסתר: אוי ויי. נו, נו, נו שויין. מה אצלך? איך רינה? עדיין עושה צורעס?

גב' גליקמן: רינה? לא.

אסתר: רינה…

גב' גליקמן: דווקא היא עובדת בטלפונים, ועכשיו היא גם עושה משהו חדש.

אסתר: או! מה?

גב' גליקמן: היא התחילה משהו…היא סיפרה לי…

אסתר: מה? מה היא התחילה? מה היא התחילה?

גב' גליקמן: היא עושה ג'ודי.

[צחוק בקהל]

אסתר: ג'ודי?

גב' גליקמן: כן.

אסתר: מה… מה זה ג'ודי?

גב' גליקמן: ג'ודי זה… מתאמנים בזה, מתאמנים בזה. משהו… כן.

אסתר: איך מתאמנים בג'ודי?

גב' גליקמן: זה, זה משהו מיפן. זה הביאו את זה מיפן.

אסתר: אה!

גב' גליקמן: בג'ודי, ומתאמנים בג'ודי.

אסתר: את מתכוונת לסושי.

[צחוק של קהל]

גב' גליקמן: לא, לא. מה פתאום? סושי… לא, לא.

אסתר: סושי זה…

גב' גליקמן: זה גם משהו עם גלגולים, מגלגלים, אבל זה לא…

אסתר: אה! זה כמו… זה כמו רוגלעך? קניידלעך? מרמלדה! מרמלדה.

גב' גליקמן: לא. מרמלדעלך.

אסתר: מרמלדה! לא? אה.

גב' גליקמן: זה לא קשור. זה לא קשור. תקשיבי, תקשיבי. הכי חשוב, ג'ודי, ג'ודלי, ג'ודמי. העיקר שהיא כבר לא בצורעס.

אסתר: הילדים של פעם…

גב' גליקמן: כן, הילדים… להתראות.

אסתר: להתראות, גברת גליקמן.

גב' גליקמן: שאני לא אפגוש אותך. שאני אפגוש… לא אפגוש.

אסתר: שלא נפגש, שלא נפגש.

גב' גליקמן: כן, לא צריך. אוי א-ברוך, כן.

[מחיאות כפיים]

אז מה זה בכלל ג'ודי… אהה… ג'ודו… כן.

[מוזיקת רקע יפנית]

אז ביפן, לפני מאות שנים, האבות בדרך כלל לימדו את הילדים איזושהי אומנות לחימה, שיידעו… ידעו להגן על עצמם וגם יותר לשלוט. אפשר לשלוט על עצמך יותר טוב כשאתה לומד אומנות לחימה. אבל יפן התפתחה והפכה מודרנית, ולאט-לאט כבר לא לימדו את הילדים שום אומנות לחימה. ופעם ביפן, האומנות לחימה הייתה ממש דבר רציני ואפילו הייתה שכבה באוכלוסייה שנקראה סמוראים, והם ידעו להשתמש בחרב, חנית, קשת, אפילו לוחמה בידיים. אבל זה הלך ונאבד.

אז הרבה אנשים ביפן אמרו "אולי כבר לא צריך את האומנות לחימה, כן? לא תוקפים אנשים כל היום. אולי נהפוך את זה איכשהו לספורט". ואחד האנשים היה פרופסור בשם ג'גורו [כך במקור] קאנו, שהוא התאמן הרבה שנים באומנות לחימה. ואז הוא התחיל לחקור איך אני עושה מאומנות לחימה ספורט, כי זה לא היה קיים.

ולפני קצת יותר ממאה שנה הוא לקח את השם ג'וּ, שהמשמעות זה 'רכות', והוסיף לו דוֹ - 'דרך' ביפנית, וקרא לספורט החדש - 'הדרך הרכה'. [ברכות]

אז כשאתם רואים באולימפיאדה מישהו תופס… [צועק הברות לא ברורות ביפנית] - הדרך הרכה… [ברכות]

קריאה מהקהל: זה לא ככה.

זה בערך ככה, בערך. לפעמים הוא חונק ואז ההוא דופק… כן, אחרי זה נעשה, אחרי זה נעשה… כן. אז… אז… רינה שלנו, רינה-ראסטי, התחילה להתאמן בג'ודו, והיא גילתה משהו מדהים. היא גילתה שהספורט הזה מרגיע אותה, מאפשר לה לשלוט על… על עצמה, וממש היא הייתה גאה.

והיא הצטרפה למועדון ג'ודו מקומי ושם התחילו לכנות אותה "ראסטי". למה, היה כלב עזוב שהסתובב שם בשכונה והוא היה קשוח כזה, אז קראו על שמו - אותה. במקום רינה, היא עכשיו נהייתה ראסטי, וככה קראו לה כל השנים.

המאמן שלה אבל אמר לה משהו חשוב. אמר לה: "תקשיבי, אני לא רוצה שרק תילמדי ג'ודו. אני רוצה שפעם בשבוע גם תְּלַמְּדִי". כי כשאנחנו מלמדים אנחנו לומדים המון. אנחנו רואים איך מישהו עושה תנועה מסוימת ואנחנו יכולים לכוון אותו, ואז אפשר ללמוד גם על עצמנו. אולי יצא לכם פעם ללמד אח קטן, בן דוד, בבית ספר אולי, כיתות יותר נמוכות. זה מלמד אותנו המון כשאנחנו מלמדים.

אז רינה למדה ג'ודו והעבירה שיעור בג'ודו, והיא הייתה חלק מקבוצה של בנים והיא הייתה מתאמנת איתם. הם היו מתחרים בתחרויות והיא הייתה עוזרת להם עם החימום, כי לא היה מקובל שנשים יעשו ג'ודו, יתחרו בג'ודו באותם ימים. וביפן, עד 1978, נשים רק התאמנו בתנועות של ג'ודו ותנועות… כל מיני, וזה. הם לא באמת נלחמו. כן, ממש, לא היה מקובל.

[קולות תחרות ג'ודו]

אז בשנת 1959 רינה-ראסטי שלנו נוסעת עם החברים לתחרות והיא מצטרפת אליהם. הם עושים איזשהו חימום, ופתאום, מהצד השני של האולם, נשמעת צעקה, אאו! תנסו רגע.

[הקהל צועק]

מעולה, מעולה. רגע. כשאני אוריד את הידיים, תצעקו: "אאו!". רגע. ששש… רגע, רגע.

[הקהל צועק]

וואי, וואי, וואי. משהו כזה.

[מוזיקת רקע]

אז רצו, והתברר שאחד מחברי הקבוצה נפצע ולא היה להם מספיק אנשים להילחם, אז הם עמדו להפסיד הפסד טכני. המאמן קרא לראסטי ואמר לה: "תקשיבי, ראסטי, אנחנו לא הולכים לוותר על התחרות. באנו עד לפה, התאמנו והכול. אממ… אני רוצה שאת תעלי להתחרות". אז ראסטי אמנם הייתה בחורה גדולה עם שיער קצר, אבל היא הבינה שהיא צריכה ממש להסתיר את הזהות שלה. אז היא אמרה: "טוב, אני אלך לשירותי נשים". אז היא הלכה - שירותי גברים… שירותי גברים… באולם ספורט לא היו אפילו שירותי נשים. אז היא נכנסה לארון שירות, איפה שיש מגבים וסמרטוטים, וסגרה את הדלת, ושם היא ממש התחפשה לבן. היא הצמידה את כל הדברים והבגדים וממש נראתה כמו בן. והמאמן, לפני שהיא עלתה למזרון לקרב, הוא אמר לה: "תקשיבי, אנחנו לא רוצים שיהיה פה יותר מדי אהה… שתבלטי. אנחנו לא רוצים ש… פשוט תעלי, תעשי… תוציאי תיקו, הכי טוב, בלי להתבלט יותר מדי".

אבל כשרינה-ראסטי עשתה דברים היא לא ידעה לעשות אותם בכאילו. וכשהיא עולה למזרון היא פאף פאף פאף, ומנצחת בקרב. הקבוצה שלה זוכה במקום הראשון ומעניקים לכל הקבוצה מדליות, וגם ראסטי זוכה במדליה. היא חשבה לעצמה באותו רגע שזה פשוט דבר מטורף. שבמשך המון שנים היא הלכה מכות, וכל פעם היו אומרים לה: "מה את עושה? מה פתאום?". והיא הסתבכה בצרות, וצרות, ומכות. ופתאום פה היא הולכת מכות ונותנים לה מדליה. איזה עולם הפוך! והיא הייתה מאוד-מאוד גאה בעצמה על זה שהיא זכתה במדליה.

כשהסתיימה התחרות, מנהל התחרות קרא ללוחם, לוחם הג'ודו שהוא ראה, וביקש לדבר איתו.

מנהל התחרות: או, שלום לך, אדוני. תקשיב…

רינה: שלום, שלום.

מנהל התחרות: תקשיב, תקשיב. אני ראיתי אותך נלחם שם בקרב. אתה נלחמת, מה שנקרא, כל הכבוד! כזה לוחמה רצינית מאוד. תקשיב, אתה… אתה רציני.

רינה: אני יודעת. אממ…[עושה קול של גבר] אני יודע, אני יודע.

מנהל התחרות: כן, יודע, כן. תקשיב, אתה ממש טוב בג'ודו.

רינה: טוב, זה בזכות השרירים והזיפים שלי, ו… כן.

מנהל התחרות: כן, כן. לא, תקשיב. אני מכיר, תקשיב… אני אומר יש לך עתיד מזהיר בג'ודו. אתה תהיה לוחם מה… זה… כמה שנים אתה מתאמן?

רינה: מאז הבת מצווה.

[צחוק בקהל]

מנהל התחרות: מה? מה, אתה בת?

רינה: אהה…

מנהל התחרות: זאת אומרת, אתה בן? כאילו, את… מי? את בת?

רינה: לא, מה פתאום? אני אישה. [מחזירה לקול של בת]

מנהל התחרות: אישה? לנשים אסור להתחרות בג'ודו! זה לא מקובל. זה אסור. זה מסוכן. אני דורש שתחזירי את המדליה ברגע זה!

רינה: להחזיר את המדליה? אבל זכיתי בה בצורה הוגנת. מצד שני, לא אמרתי את האמת והתחריתי בתור בן. מה כדאי לי לעשות?

קריאה מהקהל: אל תחזירי ותעמדי על שלך!

[צחוק, מחיאות כפיים, וקריאות בקהל]

אז ראסטי חוזרת לחברי הקבוצה שלה ומספרת להם מה קרה והם אמרו לה: "תקשיבי, את זכית במדליה בצורה הוגנת. בשום פנים ואופן, אל תחזירי אותה". אבל ראסטי הרגישה שאולי מנהל התחרות קצת צודק. היא לא סיפרה שהיא אישה, היא קצת לא אמרה את האמת ובסופו של דבר היא מורידה את המדליה ומחזירה אותה.

[מוזיקת רקע יפנית]

אבל באותו רגע היא מקבלת החלטה - נשים צריכות להתחרות בג'ודו. והיא נשבעת לעצמה שמאותו רגע אף אישה לא תחזיר מדליה שהיא זכתה בה.

[מחיאות כפיים ותשואות]

רינה הפכה למורה לג'ודו ובכיתות שלה היא דאגה שיהיו גם גברים וגם נשים. בשנת 1962, שלוש שנים אחרי אותה תחרות, היא אפילו מקבלת חגורה שחורה. זה חגורה מאוד רצינית. בג'ודו, וגם באומנויות לחימה אחרות, יש חגורות. ככה אנחנו יודעים איזו דרגה המתאמן, ויש חגורה לבנה וצהובה ויש כתומה וירוקה, כחולה, חומה, שחורה… מה?

קריאה מהקהל: אני צהובה.

אתה צהובה?

[צעקות של ילדים]

איזה? כתומה?

[צעקות של ילדים]

סגולה?

[צעקות של ילדים]

אז כמו שאתם רואים אני פה עם החגורה השחורה. אני רוצה להגיד לכם את הדרך שעשיתי בשביל החגורה השחורה הזאת. זה לא היה פשוט. זה היה ביום חמישי בערב.

[צחוק בקהל]

נסעתי לחבר בכפר סבא. היה הרבה פקקים. הוא חגורה שחורה בג'ודו והוא נתן לי גם את החליפה וגם את החגורה. זה לא פשוט, חגורות שחורות. זה לא…

[מחיאות כפיים בקהל]

[מוזיקת רקע יפנית]

אז… אז רינה ממש שמחה לחגורה השחורה שלה והחליטה שהיא רוצה ללמוד עוד על ג'ודו. והיא נסעה… היא החליטה שהיא נוסעת ליפן, לקודו קאן, מרכז הג'ודו העולמי, ששם התחיל הג'ודו. אבל… הייתה, הייתה לה בעיה קטנה. למען האמת היו לה כמה בעיות. אחד, לא היה לה כסף. שתיים, לא היה מי שישמור על הבן שלה. שלוש, לא הייתה לה מזוודה.

[צחוק בקהל]

אז חבר השיג לה כרטיס על שמה של אשתו של חבר אחר שעבד בחברת תעופה. וקרובי משפחה החליטו לממן את הקייטנה של כריס, הבן שלה, קייטנה מרוחקת למשך חודשיים, כן? יש כאלה קייטנות. והמתאמנים שלה בג'ודו קנו לה מזוודה, וכך היא יכלה לטוס ליפן.

אז רינה התאמנה במרכז הג'ודו ביפן. היא הכירה הרבה חברים, אבל היא ראתה משהו מעניין. שביפן הנשים הם רק התאמנו בקאטות, רק התאמנו ב… באימונים של ג'ודו, כן? הם היו עומדות ועושות תרגילים, תרגילים כאלה, אבל לא נלחמות. ורינה אמרה, אני, מה זה? נלחמות… בארצות הברית נלחמים כבר ובעוד מקומות בעולם. אני רוצה להתאמן עם הגברים. הם לא ידעו כל כך מה לעשות עם זה ביפן. ובסוף, אחרי שחשבו ודיברו, החליטו לתת לה לעבור להתחרות עם הגברים.

ורינה ראתה מה זה לוחמי ג'ודו רציניים. היא נפלה וקמה. נפלה וקמה. והיא הייתה למעשה דוגמא לאמרה של הג'ודו: "תיפול שבע פעמים, אבל תקום שמונה". בואו נגיד את זה ביחד. מוכנים? רגע, "תיפול שבע פעמים אבל תקום שמונה". מוכנים? שלוש, ארבע, ו…

הקהל: "תיפול שבע פעמים אבל תקום שמונה".

מקסים. מה? מדהימים אתם, מדהימים. אז רינה הפכה לדמות מאוד אהובה שמה, ובמשך חודשיים היא רק הייתה… והיא לא טיילה בכלל ביפן. אז מי שניהל את הקודו קאן הוא אמר: "אי אפשר ככה. מה זה? חייבת קצת לטייל. אני לוקח אותך לטיול באוטו הקטן שלי". ואז הוא נסע באוטו הקטן אבל הוא לא ראה כל כך טוב. וכל פעם שהוא היה מגיע למעבר חצייה הוא לא היה עוצר במעבר חצייה אלא באמצע המעבר, ואנשים היו עוברים והוא כל פעם פגע במישהו שנפל. וכשמישהו היה נופל אז הוא היה יוצא מהאוטו והבחור היה מתרומם ואז הם היו עומדים אחד מול השני, ואז הוא אומר לו: "סליחה שפגעתי בך". [מבטא יפני] ואז הוא אומר לו: "סליחה שנפלתי. אם הייתי שם לב אולי לא הייתי נופל". [מבטא יפני]

[צחוק בקהל]

וככה, והיא ישבה שם באוטו ואמרה, "את זה צריך להביא חזרה לארצות הברית מהתרבות היפנית, זה פשוט מדהים". אחד מלוחמי הג'ודו, Ryohei Kanokogi, הוא היה בבית יחד עם אבא שלו והם ראו בטלוויזיה כתבה על הקודו קאן, ושמה הראו את רינה מתאמנת עם הגברים. ואז אבא שלו אומר לו: [מבטא יפני] "מי זאת אישה זאת?", ואז Ryohei אומר לו: "אה, היא לוחמת בקודו קאן". ואז הוא אומר לה: "אה, היא בחורה גדול-גדול". אז Ryohei אומר לו: "כן, היא גדול-גדול. ממש חזק-חזק". אז הוא אומר: "יופי, אתה מתחתן איתה. היא תעשה אותך ילדים גדולים וחזקים".

וכאילו, ממש נוצר ביניהם איזשהו קשר, אבל הם לא ידעו אם הקשר הזה ימשיך. ולמעשה לפני שרינה עזבה את יפן היא עברה מבחן לחגורה שחורה דאן 2, שזה דרגה שנייה. דאן זה דרגה. והחברים שלה ממש חגגו איתה וקנו לה מתנות. יותר משמונים מתנות הם קנו לה, תראו כמה אהבו אותה. והיא הייתה כנראה צריכה מזוודה חדשה. לא הכל נכנס במזוודה. וככה היא חזרה לארצות הברית עם המזוודות והמתנות. הבן שלה, כריס, נורא שמח לפגוש אותה. הם התחבקו מלא והיא נתנה לו מלא מתנות מיפן והוא נורא שמח. אולי הוא אפילו אמר לה: [קול של ילד] "אמא, סעי עוד פעם ליפן, תביאי עוד 80 מתנות ותחזרי". לא…

[צחוק בקהל]

אז המועדון של רינה פרסם את הסיפור. היא ממש התפרסמה, התראיינה להמון עיתונים, היא פתחה עוד כיתות, היא התחילה ללמד באוניברסיטה, ממש ככה נהייתה פופולרית.

קריאה מהקהל: באוניברסיטה? ג'ודו?

כן, באוניברסיטה אפילו. וכשתלמידים הגיעו לכיתת ג'ודו הם אמרו: "שלום, באתי לכיתת ג'ודו, אני רוצה ללמוד ג'ודו. מי את? את המנהלת? המזכירה?". אז היא אמרה לו: "לא, אני רינה, אני המורת ג'ודו". "אה, מורת ג'ודו?", [צוחק] אז רינה הייתה תופסת אותם, עושה להם הא-ייה! ואז הם היו קמים ואומרים: "אוקיי, אני רוצה ללמוד אצלך". וככה המון תלמידים התחילו ללמוד אצלה, גם בנים וגם בנות.

ובשנת 1964 Ryohei קנוקוגי עבר להתגורר בניו יורק. הוא ורינה נפגשו, גילו שהם נורא התגעגעו אחד לשני והם עברו לגור ביחד.

יום אחד הוא בא הביתה, אומר לה, [מבטא יפני] "רינה, אני מצאתי רכבת תחתית טבעת, הו!". ואז היא אמרה: [קול של בת] "אוי, איזה יופי, טבעת. בוא נמצא למי שייך, נפרסם בעיתון". "לא, לא, טבעת שלך". אז היא אמרה לו: "טבעת שלי? אני לא איבדתי טבעת". "לא, לא, אני מצאתי לך. אני מציע אותך נישואין!".

וככה הם התחתנו. אז היא אמרה שזה היה נורא מוזר, והיא הבינה שלא הולך להיות לה חיים רגילים כמו בסרטים בהוליווד, אבל בעל תומך ואוהב זה מאוד חשוב.

ובשנת 1964, בסופו של דבר, הם התחתנו בניו יורק ואפילו הכינו המון סושי, שלא היה דבר מקובל בניו יורק. אבל הם הזמינו המון אנשים מהג'ודו והיא סיפרה שעד שהמגשי סושי הגיעו להם לשולחן כל האנשי ג'ודו קמו וקפצו ואכלו את ה… זה, ולא נשאר להם סושי בחתונה. אז זה אחד ה… זה. ובטח הם רקדו שם גם… שניה, אתם רוצים אולי לרקוד קצת בחתונה של רינה? בא לכם?

[צעקות מהקהל]

יאללה, תן לנו איזה…

[השיר - "הבה נגילה"]

תן לנו איזה משהו כמו… שיר כזה. יאללה, בואו נרקוד. תקומו, בואו נרקוד.

[שר במנגינת "הבה נגילה"]

"סושי נרננה, סושי נרננה, סושי נרננה ונשמחה. סושי נרננה, סושי נרננה הבה נרננה ונשמחה. עורו, עורו אחים. סושי אחים בלב שמח, סושי אחים בלב שמח, סושי אחים בלב שמח…"

[המשך השיר "הבה נגילה"]

מחיאות כפיים לכם!

[מחיאות כפיים]

וואו, איך אתם משתפים פעולה, כל הכבוד.

[מחיאות כפיים]

אהה… עם השנים, עם השנים, Ryohei קונוקוגי הפך באמת לאיש ג'ודו מפורסם, ואפילו יש פרסומת שלו בטלוויזיה שהוא נלחם נגד מזוודות והוא מראה שאי אפשר לנצח את המזוודות, אז כאילו… היה דמות מעניינת. לרינה ו-Ryohei נולד ילד בשם טד. הוא היה מאוד… הוא אהב לעשות צרות. הוא היה מאוד פרוע. אבל רינה אמרה לא משנה כמה הוא פרוע הוא לא יעשה יותר צרות ממני כשאני הייתי ילדה, [מגחך] אז תמיד… על זה היא חשבה.

ב-1964 הייתה אולימפיאדה ביפן, אז הכניסו את הג'ודו. ואז באולימפיאדה הבאה כבר הוציאו את הג'ודו, אבל אמרו אנשים: "רגע, רגע, גילינו את הג'ודו. אנחנו רוצים שיהיה באולימפיאדה". אז מ-1972 הג'ודו באולימפיאדה. אבל ג'ודו לגברים בלבד. כן. אנשים חשבו שג'ודו זה מסוכן לנשים ושהן יכולות להיפצע וזה יכול לגרום להם כל מיני קרפלעך ושמקלעך וטקלעך, והחליטו לא להכניס ג'ודו לנשים באולימפיאדה.

אבל ראסטי שלנו חשבה אחרת. היא החלה לפעול בשביל לקדם את ספורט הג'ודו לנשים, ואמרו לה שאם היא רוצה שהג'ודו יהיה באולימפיאדה קודם כל היא צריכה תחרות כזאת ותחרות בינלאומית ואז אליפות עולם, וזה… כאילו הדרך מאוד ארוכה להגיע ואת בחיים לא תגיעי לאולימפיאדה, זה מאוד מסובך.

ובאמת, זה היה מאוד מאוד מסובך. אבל ראסטי, כשהיא החליטה משהו שום דבר לא עמד בפניה. ואם משהו היה עומד הוא בטח היה מקבל איזה איפון, כן? כנראה, משהו כזה. אוי, תראו, תראו מי זה הגיע!

פיצקי: או, שלום לך, יובל.

יובל: או, שלום פיצקי, איך באת לבקר אותי? הלוואי והייתה לי פה איזה מוזיקה קומית כזה ברקע.

[מוזיקה קומית ברקע]

יובל: או, הנה, תראו איזה יופי. בדיוק זה התחיל. כן, אז… פיצקי, מה שלומך?

פיצקי: רציתי… באתי להגיד לרגע אחד שאני מאוד-מאוד אוהב ג'ודו.

יובל: אה, איזה יופי. מה? אתה מתחרה בג'ודו?

פיצקי: אה, לא, לא, לא מתחרה. אבל הירק האהוב עליי הוא מלפפון. [צחוק בקהל]

יובל: מה, איך זה קשור?

פיצקי: לא, פשוט אני אגיד לך. כל פעם שמישהו אומר איפון זה מזכיר לי מלפפון.

יובל: אוי נו, באמת פיצקי. עזוב, נו מה? באת להצחיק? אנחנו באמצע סיפור מתח.

פיצקי: אהה, ראה יובל, ידעת שהמשתתפים בג'ודו תמיד לובשים כחול ולבן?

יובל: אה, באמת? לא, לא ידעתי.

פיצקי: כן, וזה הצבע של הדגל שלי.

יובל: גם שלי.

פיצקי: אה נכון, באמת. נכון, נכון.

יובל: תגיד פיצקי, מה לגבי ווזארי?

פיצקי: אה, לא תודה. אני לא אוהב חריף.

יובל: לא, לא. ווזארי זה שמרתקים יריב למזרן על חלק מהגב או על הצד.

פיצקי: אה, לא תודה. אני אוהב לישון על כל הגב. כל ה… [צחוק בקהל] ישן כל הגב. חלק זה לא… אני… אני כל הגב, כן.

יובל: לא, לא. אבל פיצקי, רציתי להגיד לך משהו על ווזארי.

פיצקי: לא, אני אמרתי לך, יובל. אני לא אוהב חריף. ועכשיו אני הולך. סליחה שהפרעתי.

[צחוק בקהל]

יובל: אה, לא, לא. אני, אני מצטער, פיצקי. סליחה שלא הבנתי. לא.

פיצקי: מה פתאום? מה פתאום? אה, אה סליחה שבלגנתי, כן.

[צחוק בקהל]

יובל: לא, פיצקי. אני, אני אהה… סליחה באמת שקצת צעקתי. לא, לא.

פיצקי: אני רוצה להגיד סליחה שביקשתי סליחה. אהה… מה?

[צחוק בקהל]

יובל: כן. לא, מה פתאום? אני, אני ביקשתי סליחה ראשון ואתה…

פיצקי: מה, אני סולח…

עדי: פיצקי, פיצקי.

פיצקי: אני סולח. מבקש סליחה שביקשתי סליחה.

עדי: פיצקי.

פיצקי: מה, מי קורא אותי?

עדי: כאן, כאן.

פיצקי: מי?

עדי: די לבקש סליחה.

פיצקי: כן.

עדי: די, די.

פיצקי: אוי, סליחה.

עדי: סליחה, סליחה.

פיצקי: סליחה.

עדי: מחול.

פיצקי: סליחה.

[מחיאות כפיים, מוזיקה מסתיימת]

אני ממשיך, אז תקשיבו. לרינה בינתיים נולדה בת, גם בת, בשם ג'ין ש… אהה! אל תיפול! וג'ין, דרך אגב, אני דיברתי איתה לקראת ההופעה. סיפרתי לה שאנחנו עושים פה הופעה והיא רצתה מאוד שנשלח לה תמונות וזה. אז היא מאוד שמחה, מאוד התרגשה שאנחנו עושים תוכנית על אמא שלה.

[מלמולים מהקהל]

עדי: זה כבד.

גם עדי, גם כותבת, מפיקה וקולב. תראה… כל הדברים ביחד.

[מחיאות כפיים]

אז רינה סיפרה לכולם על ג'ודו, ועם הזמן היא כבר פרשה מג'ודו תחרותי והיא הפכה למאמנת. אבל היה לה ממש חשוב שהעולם יכיר בג'ודו לנשים כספורט לגיטימי והיא המשיכה ממש לכתוב, לספר. ויותר ויותר אנשים שמעו על זה, כתבות בעיתון, טלוויזיה.

ואז ברחבי העולם החלו לצוץ תחרויות בינלאומיות קטנות כאלה. אז רינה פנתה שוב לארגון האמריקאי לספורט, מה שנקרא, לא מקצועני. והיא הציעה לארגן קבוצה אבל לא רצו לאפשר לה ללבוש סמל של ארצות הברית, שלא יחשבו שזה קבוצה רשמית, ולא רצו… זה, ולא רצו… בקיצור, בסוף היא נסעה לתחרות עם כמה בנות והם ניצחו בתחרות, וזכו. ורינה סיפרה שזה הרגיש לה כאילו הם זכו באולימפיאדה. זה היה כל כך מרגש עבורה.

אז במשך הרבה שנים נאסר בכלל… בהרבה מדינות נאסר על נשים להתחרות בג'ודו, להיאבק. כי אמרו שזה מסוכן, זה פיזי, זה אלים. ובאמת, ג'ודו לנשים, מילא תחרויות קטנות, אבל ג'ודו באולימפיאדה זה היה נראה ממש כזה חלום מאוד יפה אבל מאוד רחוק ולא מציאותי. לא יהיה ג'ודו באולימפיאדה. "למה את נלחמת, ראסטי, בכל מיני…? לא, כנראה שלא. תראי כמה אנשים לא רוצים". אבל את ראסטי זה לא עניין. דווקא בגלל שכל-כך הרבה אנשים - היא חשבה ההפך.

אז רינה ידעה שבשביל שהם יקבלו ניסיון הם צריכות להשתתף בתחרויות, וב-1977 הם אפילו נוסעות לתחרות בינלאומית של ג'ודו ב-יש-ר-אל - ה-מ-כ-בי-יה. והם מגיעים לפה!

[המנון המכבייה בליווי מחיאות כפיים]

"יותר מהר, יותר גבוה, יותר יפה, יותר חזק."

[יובל שר יחד עם ההקלטה]

"היטב לרוץ, היטב לקלוע, ולנצח במשחק."

[המשך המנון המכבייה בליווי מחיאות כפיים]

"מכל ארבע רוחות שמיים כולכם שלום כולכם אחי."

[יובל שר יחד עם ההקלטה]

"אלפי ברכות, אלפי ידיים, ועם ישראל חי."

[מחיאות כפיים]

[השיר ממשיך ברקע]

אז הקיץ של 1977 באמת היה קיץ מעניין בישראל. מנחם בגין עלה לשלטון, ואנואר סאדאת ממצרים הגיע לפה, ורינה מור זכתה בתואר מלכת היופי, ומכבי תל אביב זכתה בגביע אירופה לאליפות בכדורסל, [קריאות מהקהל] והרבה מאוד אנשים הגיעו לפה לבקר.

אחרי התחרות רינה נוסעת לשדה התעופה והיא פוגשת שם את ארנולד שוורצנגר, שהיה איש… שרירים, והוא רואה שפה יש לה פנס בעין והוא מתחיל לדאוג. והוא אומר לה: "גברת, מה קרה לך בדיוק?". אז היא אומרת לו: "אני מאמנת ג'ודו, וכשמישהי הפילה, היא הכניסה לי… הכל בסדר, הכל בסדר". והוא מתחיל לצחוק. ואז היא אומרת לו: "אני יכולה לתת לך עצה?". והוא אומר לה: "בטח, בטח". היא אומרת לו: "החלק גוף העליון שלך מאוד שרירי. אתה צריך לעבוד יותר על הרגליים". [צחוק בקהל] אז הוא נורא צחק מהאישה הזאת שלא היה לה מעצורים. והם נהיו חברים מאוד טובים, והם נשארו בידידות הרבה מאוד שנים.

בינתיים, ג'ודו לנשים בעולם התקדם בעצלתיים, ממש באיטיות.

[מוזיקת רקע]

והיו כמה אליפויות ברחבי העולם, אבל לא יותר מזה, לא אליפות עולם ולא אולימפיאדה. זה היה רק בג'ודו לגברים. אז כשהאליפות העולם הבאה בג'ודו לגברים עמדה להתקיים, [מוחא כף] לראסטי פתאום היה רעיון. היא התקשרה למארגנים ואמרה להם: "היי מארגנים, כאן ראסטי. תקשיבו, יש לי רעיון. אתם עושים אליפות עולם בג'ודו לגברים, מה הבעיה? מזרון, תעשו ונעשה שם גם אליפות עולם ג'ודו לנשים, כן!". אז הם אמרו לה: "אממ… אממ… אין… אין… אין… אין מספיק מקום בכפר הספורטאים". אז היא אמרה: "אוקיי, אין בעיה. נישן באוהלים". אז אמרו להם: "אה, באוהלים? לא, זה לא…", ולא הרשו לה להשתתף. לא הרשו לנשים להשתתף באליפות העולם.

אז ראסטי הבינה שהיא צריכה לארגן אליפות עולם בג'ודו. בעצמה.

זה לא היה פשוט לארגן אליפות קטנה, טורניר. אז אליפות עולם - זה היה מאוד מורכב. איגוד הג'ודו האמריקאי ניסה להתנגד לזה, אז ראסטי פנתה לארגון הג'ודו הבינלאומי שאמר: "אין בעיה. את יכולה לעשות אליפות עולם, אבל את צריכה לפחות 120 משתתפות, מלא פחות מ-27 מדינות שונות. רק שכל אלה ימצאו תקציב ויסכימו ויבואו לאליפות עולם תוכלי לערוך אליפות עולם". וראסטי מתחילה לעבוד.

היא רואה את התחרות הזאת, היא ראתה את התחרות, כאתגר חייה, והיא מתחילה לעבוד בלי סוף. היא פונה לאנשי עסקים ואנשים שהיו להם קשרים בממשלה, ארגוני נשים למען שוויון בספורט וכל מי שאהב ג'ודו. אנשים ששמעו את הרעיון אמרו: "רגע, רגע, רגע, מה? את מארגנת אליפות עולם בעצמך? [צוחק] זה קצת מצחיק. איפה האליפות עולם תתקיים?". אז היא אמרה להם: "במדיסון סקוור גארדן", האצטדיון הכי גדול בעיר ניו יורק. ואז אנשים פשוט נקרעו מצחוק: "אההה, את מארגנת אליפות באצטדיון הכי גדול! זה כבר…" [צוחק] זה כבר היה ממש מצחיק. אבל את ראסטי זה לא הצחיק. היא אמרה: "התחרות הזאת תקרה".

והיא התחילה לעבוד, והיא התחילה לארגן כל מיני דברים. היא שכרה לעצמה משרד והיא עבדה במשרד 24 שעות ביממה ולפעמים היא אפילו לא הלכה הביתה. היא נשארה לישון במשרד, קמה למחרת והמשיכה לעבוד. וזה היה פשוט מטורף. היא פנתה לכל מי שהיא יכלה. היא הדפיסה חולצות. היא עשתה המון המון המון דברים, ואפילו קרו לה כל מיני דברים לא נעימים.

יום אחד החולצות שהיא הדפיסה ומכרה, וככה אספה כסף לתחרות, נגנבו. יום אחד האוטו שלה, שהם רכשו למען התחרות, גררו אותו. וכל מיני דברים שונים ומשונים קרו לה. ובסופו של דבר היא אפילו משכנה את הבית שלה. זאת אומרת, היא נתנה את הבית לבנק וקיבלה כסף, והיא השתמשה בכסף לממן את התחרות. אבל אל תדאגו. בסופו של דבר הדירה שלה חזרה אליה. אבל היא ממש לקחה המון-המון סיכונים.

ראסטי גייסה המון מתנדבים. ובאותה שנה התקיימה בניו יורק אליפות עולם באיגרוף, אז היא לקחה את כל המתנדבים שלה והם התנדבו בתחרות עולם באיגרוף, לראות איך מארגנים אליפות כזאתי. וכשהאליפות הסתיימה ראסטי ידעה עוד כל מיני דברים שהיא לא חשבה עליהם. ובסופו של דבר בנובמבר 1980 הכל היה מוכן.

בנאומים בפתיחת התחרות יושב ראש איגוד הג'ודו הבינלאומי אמר שהתחרות נערכת בזכותה של משפחה אחת ואישה אחת. ראסטי. וכמובן, היא התרגשה כמעט עד דמעות. כמעט, כן. היא הייתה… כמעט. התחרות התנהלה בצורה מופתית. היו כמה תקלות קטנות ואחרות, אבל היה לזה המון חשיפה, וכתבות, וכתבות בעיתון ובתוכניות אירוח, והראו אותה בכל מיני מקומות. וראסטי חשבה כמובן על האתגר הבא. מה האתגר הבא?

קריאות מהקהל: אולימפיאדה!

אולימפיאדה! בדיוק. הדרך הזאת הייתה קשה. ראסטי שמעה שוב ושוב ש"יש יותר מדי מקצועות באולימפיאדה", ש"אי אפשר להכניס לאולימפיאדה כל ספורט", "לא יהיה מקום בכפר האולימפי, איפה כולם ישנו?", [בקולות מצחיקים] ועוד ועוד. אבל זה לא עניין אותה. ראסטי ידעה. הג'ודו לנשים חייב להגיע לאולימפיאדה. [מוחא כף בפסקנות]

היא פנתה לוועד האולימפי אבל הם אמרו לה שג'ודו לנשים זה מסוכן כי יכולה להיות פגיעה באיברים פנימיים. אז ראסטי אמרה להם: "אם זה ככה מסוכן לנשים באיברים פנימיים, צריך לבטל ג'ודו לגברים כי האיברים שלהם חיצוניים".

[צחוק בקהל]

וכמובן, הם לא כל כך חשבו שזה מצחיק. בכל תחרות ג'ודו ראסטי חילקה מכתבים. היא סיפרה על האפליה בספורט. היא אמרה שהוועד האולימפי מפלה נשים לרעה, והיא החתימה ספורטאים על עצומה בכל העולם, וכולם חתמו על זה. עד שהיא שלחה אנשים להחתים את מרכז הג'ודו ביפן, הקודו קאן, והם לא רצו לחתום. הם אמרו שזה פוליטי והם לא רוצים להיכנס לפוליטיקה. וראסטי כעסה ואמרה שאם מי שהמציא את הג'ודו, פרופסור קאן, הוא היה שומע על זה - הוא היה מתהפך בקברו.

בשנת 1986 התפרסמה כתבה על ראסטי בעיתון הספורט "ספורטס איליסטרייטד" [כך במקור], עיתון ספורט אמריקאי חשוב, והכתבה החלה כך: "אבי הג'ודו לגברים היה ספורטאי קטן, שקט וממושמע שחי ביפן לפני מאה שנה. לא מפתיע במיוחד. אֵם הג'ודו לנשים - סבתא יהודיה, גדולה ורעשנית, שגרה בברוקלין, והיא הפתעה גדולה כל יום מחדש".

[מוזיקת רקע]

הכתבה הזאת ממש עוררה עניין בג'ודו לנשים. היו גם כאלה, תמיד… אתם יודעים איך זה, אתה מנסה לעשות משהו טוב, תמיד יש אנשים שיש להם מה להגיד. גם פה הרבה אנשים אמרו לראסטי: "עשו עלייך כתבה… התפרסמת…". ראסטי אמרה: "לא משנה כמה ביקורת העבירו עליי - אני רציתי ג'ודו לנשים". איפה?

קריאות מהקהל: באולימפיאדה.

שנה אחר כך, ב-1987, איגוד הג'ודו הבינלאומי מחליט לאחד את אליפויות הג'ודו לנשים ולגברים ומאז הן מתקיימות ביחד. ראסטי גם נעזרה בארגון אמריקאי שנקרא הארגון לזכויות האזרח והיא תובעת את הוועד האולימפי בארצות הברית, ובאמת קובעים שם שיש אפליה בין גברים ונשים ואין סיבה שג'ודו לנשים לא יהיה שווה לג'ודו לגברים. לאחר מאבק ארוך, עיקש וקשה ראסטי קיבלה מכתב מהוועד האולימפי. רגע, מתרגש… ובמכתב היה כתוב שהחל משנת 1988 יערך באולימפיאדה ספורט חדש לנשים - מרתון לנשים.

[מוזיקת רקע]

אז ראסטי כמעט התייאשה. היו לה דמעות, כמעט… כמעט דמעות בעיניים. זה היה מאוד קשה. [טון גבוה] אבל היא לא התייאשה. היא פנתה אפילו לסגן נשיא ארצות הברית וסיפרה לו על האפליה הזאת.

ובסופו של דבר, קצת לפני האולימפיאדה של 1988, זה קרה.

עדי: מה? באמת זה קרה?

יובל: כן, זה קרה. בטח.

פיצקי: מה, מה את מתלהבת? מה, אפשר לחשוב? אני ב"היסטוריה לילדים" מלא, פתאום את מתפרצת. מה… מה את פורצת לפה? [מוזיקת רקע]

עדי: מה אתה מתלהב, פיצקי? מה אתה מתלהב כל הזמן?

פיצקי: מה, שלום לך, הנסיכה שיודעת הכל. אני גם זה וגם פה וגם שם. את מפריעה.

עדי: לא, אתה. כאילו אתה לא יודע הכל.

יובל: די, די, תפסיקו נו באמת. פיצקי, עדי, יש פה ילדים. אל תריבו לפניהם. זה לא נעים.

עדי: סליחה, סליחה, סליחה, סליחה. אתה צודק. אתה צודק, סליחה.

פיצקי: או, סוף סוף דברי חוכמה היא אומרת.

עדי: מי, של יובל?

פיצקי: לא, שלך, שאמרת: "צודק, צודק, צודק". על פיצקי, תודה רבה.

עדי: לא, פיצקי, נו, התכוונתי… לא משנה, אוף.

פיצקי: אז מה, מה… איפה הייתם? מה מה קרה? מה קרה?

עדי: אה… מה מה מה קרה? מה קרה?

פיצקי: לא יודע.

עדי: מה קרה?

פיצקי: אמרו משהו קרה. קרה… אני קפוא גם ברכבת, עכשיו פה במרכז ענב. מה, רוצים לעשות ממני פיצקיפו? איזה קור, מה זה?

עדי: אה, פיצקי.

יובל: אה, אני לא מבין על מה אתם מדברים. רגע, רגע. שנייה פיצקי, עדי. תעצרו רגע. על מה אתם מדברים? אני איבדתי אתכם לגמרי.

עדי: אני לא יודעת.

יובל: אני בסך הכל אמרתי: "לפני האולימפיאדה זה קרה".

עדי: אה, אתה מתכוון לאולימפיאדת החורף.

יובל: מה? איזה אולימפיאדת חורף?

עדי: לא?

פיצקי: ברור שהוא מתכוון לאולימפיאדת חורף. על מה הוא מדבר? על ג'ון טרבולטה? מה, את לא יודעת שקרה זה תופעת אקלים, שהטמפרטורה היא 0 מעלות צלזיוס ואפילו פחות?

עדי: אני יודעת אפילו לפניך.

פיצקי: לא נכון.

עדי: כן נכון.

פיצקי: מה פתאום?

עדי: כן נכון.

פיצקי: אני יודע ממקודם. שאמא שלי הייתה בהריון אז אבא שלי סיפר לה את זה ואז למדתי את זה.

עדי: אז אני ידעתי כבר בגלגול הקודם.

פיצקי: מה, ואני שתי גילגולים לפחות. ארבע.

עדי: אז אני שלושה.

פיצקי: מה? לא נכון. את לא יודעת.

עדי: אוף, פיצקי, די, נו.

יובל: די נו, די, פיצקי ועדי. באמת. תעצרו. קרה זו תופעה טבע שמתרחשת בעיקר בלילות קרים ובהירים בלי רוח, ואדי מים הם קופאים על הצמחים ונוצר כפור, וזה… זה מזיק לחקלאות.

עדי ופיצקי: ידענו את זה לפניך.

יובל: הס! מה זה?

פיצקי: נו, אני ידעתי שהתופעה הזאת פוגעת בצמחים, מאוד מזיקה לחקלאות, אני ידעתי את זה.

עדי: גם אני ידעתי את זה. לפניך.

פיצקי: אני ידעתי לפניך.

עדי: אני.

פיצקי: בטוח.

עדי: פיצקי, אני בטוח ידעתי לפניך.

יובל: די, חבר'ה, די, די, באמת, תקשיבו. אני התכוונתי שלפני האולימפיאדה זה קרה, זאת אומרת - התרחש.

פיצקי: מה? זה התחרש? לא שמעו כלום?

[צחוק בקהל]

יובל: מה? מה פתאום, פיצקי. על מה אתה מדבר?

פיצקי: מה, השופט אמר לעצור ואף אחד לא עצר כי השופט התחרש. זה מה שאמרת?

עדי: לא, לא פיצקי, לא.

יובל: לא, אני לא… יודע מה קורה פה, אני איבדתי… [מגחך] אני לא…

עדי: אני גם לא יודעת. אני כבר לא יודעת מה קרה.

יובל: אני, אני אגיד לכם, פיצקי. אני בסך הכל ניסיתי להגיד שלפני האולימפיאדה הם קיבלו את הבשורה שהוועד האולימפי החליט באולימפיאדה של 1988 להכניס את ג'ודו הנשים לאולימפיאדה!

עדי: באמת?

[מחיאות כפיים]

עדי: וואו.

פיצקי: מה, מה אתה אומר? מה אתה אומר? למה… למה לא אמרת את זה קודם? מתי זה קרה?

עדי: וואי, באמת קרה. אני קפואה. יובל, אני הולכת לשים ג'קט.

יובל: מה ג'קט?

עדי: סליחה, אני קפואה.

יובל: מה קפואה?

עדי: וואי, איזה קרה.

יובל: רק רציתי להגיד שהוועד האולימפי הכניס ג'ודו לנשים בשנת 88' למה זה לקח לי שעה להגיד את זה? אויש…

[מחיאות כפיים]

[מוזיקת רקע מסתיימת]

בגלל שלא היה הרבה זמן עד לאולימפיאדה, לא נערכו באותה שנה, באותה אולימפיאדה, תחרויות מוקדמות, אלא שמונה נשים נבחרו לכל קטגוריית משקל לפי התוצאות באליפות העולם. לקחו את התוצאות באליפות העולם ובחרו ככה את המתמודדות.

ראסטי נבחרה להיות מאמנת קבוצת הנשים שייצגה את ארצות הברית והיא ושלוש משתתפות טסו לאולימפיאדה שהתקיימה בדרום קוריאה.

קריאה מהקהל: שמעתי על…

כן, שמעת… לפעמים כשאני מספר בדיחות אז הבדיחה היא מצחיקה. לפעמים אני ממש קורע. אם זה שיא, אני - דרום קוריאה. כאילו…

[צחוק בקהל]

אז, ראסטי חיכתה לרגע הזה עשרות שנים והתרגשה מכל דקה באולימפיאדה. הנבחרת שלה אפילו חזרה עם שתי מדליות! שתי מדליות!

[מחיאות כפיים]

בשנת 1992 ג'ודו נשים כבר הפך לספורט אולימפי לכל דבר, ויעל ארד שלנו הגיעה באותה תחרות [מחיאות כפיים] לחצי גמר, [מוזיקת רקע] שהיא ממש נאבקה שמה והצליחה בענק, ואז לגמר והיא זכתה באותה אולימפיאדה במדליית כסף. זאת הייתה הזכייה הראשונה של ספורטאי ישראלי אי פעם במדליה אולימפית, בג'ודו לנשים.

ראסטי המשיכה לאמן ולאמן ולאמן. היא אכלה, שתתה וחיה את עולם הג'ודו. באולימפיאדה של 1996 היא התמנתה כשופטת, ובאולימפיאדה של סידני ב-2004 היא הייתה פרשנית הג'ודו של רשת הטלוויזיה NBC, והיא סיפרה שהיא פשוט נהנתה מכל רגע.

ראסטי סיפרה שהיא למדה שהסוד לחיים הוא לעשות משהו שאתה מאמין בו בכל ליבך. לדעת שאולי תצטרך להקריב לא מעט, ולעולם לא לצפות לדבר בתמורה. ככה מצליחים. "אנוכיות", אמרה ראסטי, "אולי טובה בטווח הקצר", כן? אני אנוכי, אני עושה דברים בשביל עצמי, "אבל בטווח הארוך זה הרסני".

למרות שראסטי והמשפחה שלה חיו בצמצום, שהיא הייתה נוסעת לתחרויות היא תמיד הייתה מביאה מתנות קטנות לאנשים: מחזיק מפתחות, דיסק, חולצה. ואנשים הרבה פעמים קראו לה סנטה קלאוס בגלל שהייתה מחלקת להם מתנות.

ראסטי האמינה מאוד בחינוך. היא חשבה שילדים לא צריכים להתחרות בגיל צעיר מדי ושההורים לא צריכים להפעיל עליהם לחץ גדול מדי. וחשוב מאוד, היא אמרה, שילדים ידעו כבר מגיל צעיר שאם מפסידים או לא מצליחים במשהו, לא משנה מה זה, זה לא הופך אותך לאדם לא טוב. להפך, הרבה פעמים כשלא מצליחים או מפסידים - לומדים הרבה יותר.

[מוזיקת רקע מתחזקת]

ראסטי הייתה האישה הראשונה שקיבלה אי פעם חגורה שחורה, דאן שבע, דרגה שבע. והיא זכתה בעיטור "מסדר השמש העולה" ביפן, שניתן לאנשים שקידמו את התרבות היפנית בעולם. היא זכתה להיכנס להיכל התהילה לספורטאיות ולהיכל התהילה לספורטאיות יהודיות, ואפילו בניו יורק רחוב נקרא על שמה.

ארגון ה-YMCA, שזה היה ארגון שארגן את התחרות שבה שללו ממנה את המדליה, העניק לה מדליית זהב על מפעל חייה, ג'ודו לנשים, 50 שנה לאחר אותו אירוע. אבל אתם יודעים מה היה ההבדל? הפעם הזאת - לא לקחו ממנה את המדליה.

ראסטי צברה המון חברים וחברות במהלך השנים, ולמרות שהיא הייתה קשוחה ואמרה בלי מסננים כל מה שהיה לה להגיד - אהבו אותה אהבת אמת, כי ידעו שהיא בן אדם אמיתי לגמרי. ראסטי נפטרה ממחלה בשנת 2019. היא נקברה באחוזת קנוקוגי ביפן ועל הקבר שלה נכתב: "ראסטי קנוקוגי, הסמוראית האמריקאית".

[מחיאות כפיים ומוזיקת רקע]

ועכשיו אני רוצה לעשות לכם רגע הדגמה. אני אראה לכם איך בעצם מפילים מישהו. עדי, אני יכול רגע להראות להם איך אני מפיל אותך? אז אני אראה לכם איך אני עושה את זה. אני אשתדל… אני אשתדל להיות עדין, אני אשתדל להיות עדין ולא לעשות את זה בעוצמה חזקה מדי. אבל תקשיבי מה שהולך לקרות, אני הולך להראות לך, כן? איך בעצם עושים את הדבר הזה בג'ודו. ומה שמאוד חשוב, יכול להיות שאני מעיף אותך עכשיו עד התקרה, כן? את צריכה מאוד להיזהר שלא לעוף ולא לקבל מכה, בסדר? אבל אני הולך להראות לך עכשיו את ההפלה. אוקיי, אז מה שעושים, תופסים פה ככה, כן?

עדי: כן, כן, אוי אוי - אוו! [יובל נאנח מכאב]

[מחיאות כפיים ותשואות]

רגע, רגע. כן, רגע, רגע. אז רגע, רגע. אני אראה לכם, רגע. תראי, מה שעושים, כן? אפשר להחזיק ככה ו… אוח!

עדי: אווו!

אוי, הפלה.

[מחיאות כפיים ותשואות]

רגע. רגע.

עדי: עוד אחד?

רגע, אני אראה לך, כן?

עדי: יובל, יובל, יובל.

מה יש פה?

עדי: סתכל, סתכל, סתכל…

אחח! מה זה?! עדי הררי!

[מחיאות כפיים]

אז בסוף… מה יש בסוף כל פרק של היסטוריה לילדים? מה אנחנו עושים?

קריאות מהקהל: אוכלים טונה.

מה עושים? אוכלים טונה?

קריאות מהקהל: של "מה העונה".

אה, של "מה העונה", כן. אז… אז… בואו ניקח, בואו ניקח את הקרדיטים. נגיד תודה לכל האנשים שמגיע להם. כן, תתחילי.

עדי: אז מחקר, כתיבה ואיפון - יובל מלחי! [צועקת]

[מחיאות כפיים]

עדי: עריכת לשון ואלופת הג'ודו של ירושלים…

יובל ועדי: דינה בר-מנחם.

[מחיאות כפיים]

עדי: עיצוב פסקול, מיקס וקולות של מזרן ג'ודו…

משה מושקוביץ. תגידי אוֹתָךְ.

עדי: שחקנית, כותבת משנה, בימאית ולא מחזירה מדליות…

עדי הררי!

עדי: תודה למרכז ענב לתרבות, למורן מפיק המרכז, סירין מנהלת האירוע, עמית עובד טכני, אבי ברגר על הסאונד ותומר כהן מנהל המרכז.

וכמובן תודה לכל הצוות שלנו ב"כאן תאגיד השידור", לליהיא צדוק ותומר מיכלזון ורני שחר וכל האנשים שעוזרים לעשות "היסטוריה לילדים".

[מוזיקת סיום]

והכי חשוב, הכי חשוב, למי אנחנו רוצים להגיד תודה?

עדי: תודה לכם.

תודה לכם…

עדי: תודה רבה.

[מחיאות כפיים וקריאות]

שבאתם, ואתם מאזינים, וכל-כך גם כיף לנו.

פיצקי: וגם כיף לפיצקי, שאתם כל הזמן מקשיבים…

[מוזיקת סיום]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה