היסטוריה לילדים - תל אביב

לפני קצת יותר ממאה שנה היא הייתה ערימה של חול. איך הפכה תל אביב לעיר, ואיך זה קשור לצדפים ולגזוז?

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/02/2019.

קריין: כאן עוד. להתחבר לידע, בכל זמן שתרצו.

היסטוריה לילדים עם יובל מלחי: תל אביב הקטנה

תל אביב היא עיר ללא הפסקה. דינמית, תוססת, מלאה התרחשויות. וגם צעירה מאוד. בעוד ערים רבות ברחבי העולם קיימות מאות או אלפי שנים, תל אביב קיימת בסך הכל כמאה שנה. ממש ילדה. אז איך קמה עיר חדשה וצעירה? בואו נחזור אחורה, להבין איך הכל התחיל.

בשנת 1898, לפני קצת יותר ממאה שנה, הגיעה אונייה לנמל יפו. אחד מהנוסעים היה אדם גבוה ולו זקן עבות. הוא בא לביקור בארץ ישראל, הארץ שחזה שיום יבוא ותקום בה מדינה ליהודים. זה היה בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה. בפעם הראשונה שבא לארץ ישראל, דרכה כף רגלו על אדמת העיר יפו שהייתה תחת שלטון עות'מאני, כלומר, טורקי. ומה שהוא חשב עליה, אתם לא רוצים לדעת. הרצל כתב ביומנו: "הירידה מן האונייה, כשהעיר יפו ניבטת מולנו, העכירה קצת את רוחנו". ביום שלאחר מכן, התגלתה יפו במלוא עליבותה, והרצל כתב: "עוני ומחלות וחום. תוהו ובוהו ברחובות. בבית המלון אין להשיג כרכרה."

[דמות]: הגענו ליפו. איזה מקום, [משתעל] מה זה הריח הזה? אוי, מסריח כאן! הכל מלוכלך, דביק. מה קורה פה? לאן הגעתי?

אפשר לומר שיפו המוזנחת לא הרשימה את הרצל, ובצדק. אבל אז החלו להגיע אליה עוד ועוד עולים שהאמינו בחלום הציוני שניסח. הם הגיעו באמצעות אוניות, ואלה עגנו ביפו. או יותר נכון, מחוץ לנמל יפו, שהיה מלא בסלעים.

סירות עם סבלים הורידו את הנוסעים והביאו אותם לנמל. רבים מהעולים המשיכו מיד לפנים הארץ, כדי להקים מושבות חקלאיות, בהן ראשון לציון ופתח תקווה. אבל היו גם מי שנשארו ביפו והחלו לפתח אותה. עד מהרה הוקמו שכונות יהודיות גם מחוץ ליפו, דוגמת נווה צדק ונווה שלום. אבל אז הגיע עולה חדש, שהיה לו רעיון נועז אפילו יותר.

עקיבא אריה ויס, שען במקצועו, התגורר בעיר לודז' שבפולין. כמו רבים אחרים גם הוא נחשף לחזון הציוני של הרצל, ואת הרושם הכביר ביותר עשה עליו הספר "אַלְטְנוֹיְלַנְד", ארץ ישנה חדשה בעברית. אלט, ישן. נוי, חדש. לנד, ארץ.

בספר הזה דמיין הרצל את מדינת היהודים שתקום, שיהיו בה ערים מודרניות מפותחות ומתקדמות, שיוכלו לקלוט עולים יהודים רבים. בשנת 1906 ויס החליט לעשות מעשה. הוא חיסל את עסקיו בפולין ועלה עם משפחתו לארץ ישראל. כמו שאר העולים, גם עקיבא אריה ויס הגיע קודם כל ליפו. אבל בניגוד לעולים שבאו לפניו, לויס היה רעיון פורץ דרך. הוא כינס את הקהילה היהודית שישבה בעיר והציע להקים עיר חדשה. אמנם היהודים ביפו סבלו מהצפיפות ומהלכלוך וגם נמאסו עליהם מחירי השכירות הגבוהים, אבל להקים עיר חדשה לגמרי? זה נשמע להם רעיון קצת משוגע.

[דמות]: להקים עיר חדשה? איפה? פה? בלב החולות? אין פה טיפה צל. אין פה כלום. השתגעת לגמרי, אה? אדון ויס, בוא בוא, תנוח, תשתה קצת מים. עיר חדשה ופורחת? באמצע הדיונות? א גרויסע משיגנע! [יידיש]

עקיבא אריה ויס הצליח להצית את הדמיון באשר לעיר החדשה שהוא קרא להקים. הרחובות יהיו רחבים! מים יהיו בתוך הבתים! ינטעו גנים סביב הבתים! מאור חשמל יהיה ברחובות ובבתים! וכוח חשמל לתעשייה ביום ובלילה! יסודר ביוב כללי, ויותקן כל הדרוש לעיר מודרנית!

ויס רצה לאסוף כמה עשרות משפחות שיקנו יחד שטח אדמה גדול בקרבת יפו. בכל זאת, הוא לא רצה להתרחק מדי מעיר הנמל, כדי שיהיה קל לעולים להגיע אל העיר החדשה. הוא קרא למשפחות היהודיות להצטרף אל דור המייסדים של העיר, וכינה אותה "העיר העברית הראשונה". ויס דמיין שבעיר החדשה יגורו עבריים במאת האחוזים, וכמו שהעיר ניו יורק מסמנת את השער הראשי לכניסה לאמריקה, כך עלינו לשכלל את עירינו והיא תהיה בזמן מן הזמנים לניו יורק הארץ-ישראלית. הבה נבנה עיר בארץ ישראל.

שישים משפחות יהודיות נדלקו על הרעיון להקים את העיר העברית הראשונה. יהודים שעלו ארצה, כבר הקימו מושבות חקלאיות בארץ ישראל, אבל עדיין לא הקימו עיר של ממש. באותה תקופה השפה העברית חזרה להיות שפת הדיבור של יהודים רבים, שבמשך דורות רבים השתמשו בעברית כשפת קודש בלבד, שפה שרק מתפללים בה. אם כך, זו גם הייתה אמורה להיות העיר הראשונה בעולם ששפתה תהיה עברית. התרגשות רבה של הגשמת החזון הציוני אחזה בשישים המשפחות שהצטרפו ליוזמה.

יפו הייתה מוקפת חולות, לא הייתה בעיה למצוא שטח לבניית העיר החדשה, אבל כן היה צריך לאתר את הנקודה שבה יהיה אפשר לקדוח בקרקע ולמצוא מים. מרחק חצי שעת הליכה מיפו, בלב החולות, נמצא השטח המתאים לקידוח מים מוצלח. בדרך-לא-דרך הושג מימון, כלומר כסף, לרכישת השטח. ואז התחילו לתכנן על מפה: כאן יהיה רחוב ראשי שיוביל אל בית הספר, ואותו יחצו ארבעה רחובות נוספים. אחד מהם יוביל למפעל המים של העיר, שנקרא "מכון המים", ולאורכו יינטעו עצים. סביב הרחובות סומנו מגרשים לבניית הבתים, מגרש אחד לכל משפחה. אבל איזו משפחה תקבל איזה מגרש? הוחלט לערוך הגרלה.

[דמות]: אן דן דינו סוף על הקטינו… לא כזאת! לא כזאת הגרלה, באמת, זה עוד לא קיים, לא המצאנו עוד את זה.

יום אחד, התקבצו כל המשפחות על השטח שרכשו יחד, ושהיה צריך לחלקו למגרשים. שני ילדים נשלחו לאסוף צדפים מחוף הים, והם שבו עם שישים צדפים לבנים ושישים צדפים אפורים. על הצדפים הלבנים נכתבו שמות המשפחות, ועל הצדפים האפורים מספרי המגרשים, כפי ששורטטו על המפה. זה היה בחול המועד פסח, ת"ו רי"ש סמ"ך טי"ת - תרס"ט, אפריל 1909.

שני ילדים שלפו צדף אחד מערמת הצדפים הלבנים, וצדף שני מערמת הצדפים האפורים, וכך כל משפחה ידעה באיזה מגרש זכתה והיכן תבנה את ביתה. הצלם, אברהם סוסקין, הנציח את טקס הגרלת הצדפים בתמונה שבה נראית קבוצה גדולה של אנשים בלב החולות האין-סופיים שליד יפו.

משערים שאולי אנשים התקבצו שוב בשביל תמונת שחזור וזו לא באמת התמונה האמיתית, אבל זה בסדר. איך הם הצליחו לדמיין שבלב השממה הזאת יצליחו לבנות עיר חדשה? חודשיים לאחר ההגרלה ולאחר חלוקת המגרשים, החלו שישים המשפחות להקים את בתיהן. לשכונה החדשה שהקימו קראו "אחוזת בית", אבל היה ברור שזהו שם זמני והם החלו לחשוב על שם חדש.

[מוזיקה ברקע]

בוועד השכונה התעורר ויכוח ונזרקו כל מיני הצעות: עיר גנים, למשל, כדי לחגוג את הגנים הירוקים שיצמחו סביב כל בית בשכונה. אולי יפו החדשה או נווה יפו, שמות שיסמנו את הקשר ליפו. היו גם הצעות אחרות: עברייה, אביבה, יפיפייה ועוד.

כשיצא ספרו של הרצל "אלטנוילנד", ארץ ישנה חדשה, הציע המתרגם נחום סוקולוב שכותרתו תהיה "תל אביב". "תל" הוא אתר הבנוי שכבות-שכבות של חורבות עתיקות, ואילו "אביב" מציין לבלוב, פריחה והתחדשות. השילוב של ישן וחדש הוא בדיוק השילוב שהרצל ייחס לארץ ישראל - מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, וגם המקום שבו יבנה מחדש את ביתו הלאומי. תושבי העיר העברית הראשונה הנציחו את מקור ההשראה שלהם, את הרצל, בשם העיר, וקראו לה "תל אביב", כשם שהציע סוקולוב לתרגם בו את הספר "אלטנוילנד" שלו.

עד היום, תל אביב היא העיר היחידה בעולם הקרויה על שם ספר. תארו לכם, אם סוקולוב לא היה מתרגם את השם לתל אביב, והיינו נשארים עם אלטנוילנד.

[דמות שרה]: "אלטנוילנד, יא חביבי, אלטנוילנד, תסתכל יא חביבי, מסב…" זה לא מתאים.

"במקום הכי נמוך באלטנוילנד, אסור לך להפנות את הגב…" לא.

רגע, רגע, בטוח יש משהו. טוב, בוא ננסה, ניסוי אחרון.

"מכבי שלנו, מכבי אלטנוילנד, בקיץ, בחורף, בסתיו בדיסנילנד, אלטנוילנד, אלט…"

הכי טוב תל אביב וזהו.

אתם רואים? אמרתי לכם, הכי טוב תל אביב.

האמן נחום גוטמן גדל בתל אביב בשנותיה הראשונות. הוא העלה את זיכרונותיו על הכתב וגם אייר אותם. תוכלו לקרוא על תל אביב, בשנותיה הראשונות, בספר "שביל קליפות התפוזים". באחד הסיפורים שם הוא מתאר כמה גדולה הייתה ההתרגשות מברז מים: "כשגרנו ביפו, היינו שואבים מים מבאר שהייתה בחצר. כשעברנו לתל אביב, סיפקו לנו מים הברזים במטבח, בחדר האמבטיה ובגינה. כשבאה אלינו סבתא ונכנסה בפעם הראשונה לביתנו החדש, נישקה את המזוזה שעל המשקוף ופנתה אל המטבח. היא הרגישה שאין בכוחה לתאר את ההבדל הזה שבין שאיבת מים מן הבאר המשותפת שברחוב והבאתם בימות החורף, בדליים דולפים, כשהידיים קופאות והרגליים בוססות בבוץ חלקלק, ובין התענוג הזה: מים במטבח."

היום אנחנו מסתכלים על הדברים כמובנים מאליהם - יש לנו מים במטבח, חשמל בכל חדר, אור ברחובות, אוכל במקרר, בגדים בארון, תרופות בארון התרופות. לפני מאה שנה בערך היה קשה מאוד להשיג את כל הדברים האלה. אם אנשים שחיו לפני מאה שנה ויותר היו רואים כיצד אנו חיים כיום, הם היו בטוחים שקרה לנו איזשהו נס.

בחזרה לתל אביב. בקצה הרחוב הראשי, שנקרא רחוב הרצל, הוקם בית הספר התיכון הראשון בעולם שלימדו בו רק בעברית. באירופה, בית הספר נקרא "גימנסיה", ולכן התושבים בעיר חדשה כינו כך גם את בית הספר החדש, הגימנסיה על שם הרצל. ובקיצור, גימנסיה הרצליה.

מבנה בית הספר הוצב כמעין בית מקדש להשכלה. משפחות יהודיות מכל העולם שלחו את ילדיהן ללמוד בבית הספר החדש, שהיה למוקד של היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. בית הספר הזה עדיין פועל כיום, אבל במבנה אחר ובמקום אחר. המבנה המקורי והמרשים, שנראה כמו בית מקדש, נהרס, ובמקומו בנו את גורד השחקים הראשון בישראל, מגדל שלום.

מלבד מכון המים והגימנסיה הרצליה, היה עוד מבנה אחד חשוב בתל אביב הקטנה. הוא לא היה מרשים כמו הגימנסיה, והוא לא היה חיוני כמו מכון המים. זה היה הקיוסק הראשון בעיר, שנבנה בהצטלבות הרחובות הרצל ורוטשילד. עד היום מוכרים בקיוסק הזה גזוז.

מספרים שהמשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, היה בא לקנות גזוז בקיוסק הזה, ומבקש מהמוכרת: "גזזיני ואגרשך והעדיפיני במלייך". זה היה משחק מילים שרק ביאליק, בכישרונו הייחודי, היה יכול להמציא.

גזזיני, תני לי גזוז.

אגרשך, אתן לך גרוש. אחד המטבעות שנהגו לעשות בהם שימוש באותם הימים.

העדיפיני, תני לי עודף.

במלייך, במטבע של מיל, מטבע שערכו נמוך מערכו של גרוש.

המשפט הזה כתוב עד היום מחוץ לקיוסק. קחו את ההורים שלכם לשם, ותסבירו להם את פירוש המשפט המוזר הזה.

אילו הלכנו בשדרות רוטשילד לפני מאה שנה, היינו יכולים לפגוש את ראש העיר הראשון של תל אביב, מאיר דיזנגוף. הוא גר בשדרות רוטשילד 16, ומשום שלא היו לו ילדים, הוא דמיין את עצמו כאבי העיר, כאילו העיר תל אביב הייתה הבת שלו. אז תל אביב עוד לא ממש הייתה עיר, הייתה מין עיירה. אבל היא לאט-לאט הלכה והפכה לעיר. דיזנגוף אהב אותה ודאג לה כל כך. מספרים שהוא הסתובב ברחובות העיר כשהוא רוכב על הסוסה שלו, מהירה, ב-ה', ומוודא שהכל כשורה.

דיזנגוף סיפר: "פעמים רבות, כשהייתי עובר ברחובות שקטים, והיו מתאספים ילדים ורצים אחרי הסוסה, הייתי מרכיב אחד מהם ומושיבו על ידי, והדבר הסב אושר רב לידידיי הקטנים." איזה יופי ראש עיר שקורא לילדים בעירו "ידידיי הקטנים". בשדרות רוטשילד, מול הבית שהיה שייך לדיזנגוף, תמצאו פסל שלו, רוכב על סוסתו, ממש כאילו היה השריף של תל אביב.

תל אביב הגשימה את חזונם של מייסדיה, והפכה למעין ניו יורק הארץ-ישראלית, בית למאות אלפי תושבים, מרכז כלכלי ותרבותי חזק, עיר ירוקה, עיר של סטארט-אפים, עיר המחוברת לעולם. אבל צריך לזכור שהכל התחיל בחולות שוממים, רעיון נועז ושישים משפחות שבנו שכונה קטנה.

לפעמים דברים גדולים מתחילים מרעיון קטן ומשוגע. בקרו בשדרות רוטשילד, הצטלמו עם דיזנגוף ומהירה, ונסו לדמיין איך נראה אותו רחוב רק לפני מאה שנה. אם תצליחו לדמיין זאת, תבינו את סיפורה של תל אביב.

מחקר, כתיבה וחפירות בחול: תומר שלוש הגדול.

עריכה וקריינות: יובל מלחי.

עריכת סאונד, מיקס, אפקטים ודהירה אל עבר הרוח: אסף רפפורט.

עריכת לשון וחברה של נחום גוטמן: סמדר כהן.

הפקה ומכירת גזוז: רני שחר ואיל שינדלר.

אני יובל מלחי, "היסטוריה לילדים".

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה