top of page

היסטוריה לילדים - מיכאלאנג'לו

מיכאלאנג'לו חי עד לגיל שמונים ושמונה ובימי חייו הפך לכוכב וגדול אומני הרנסנס. הוא ידע לפסל, לצייר ולעצב בדרכים לא רגילות. אבל חייו של האומן אינם קלים.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/11/2017.

"היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.

מיכלאנג'לו.

קשים הם חייו של האמן. אמן יכול ליצור דברים רבים במשך חייו, ולעולם לא לזכות בתהילה. יש ציירים, מוזיקאים ופסלים רבים שזכו להערכה רק לאחר מותם.

האמן שנספר עליו היום, הצליח להגיע לגדולות עוד בימי חייו, ואפילו בצעירותו. אפשר לומר שהוא היה כוכב בשדה האמנות, כוכב גדול. הוא ידע לפסל, לצייר ולעצב בדרכים לא רגילות. הוא התעשר והיה לאמן נערץ. הוא זכה בתהילה גדולה כל כך, והיה מוכר כל כך, שכבר לא היה צריך לומר את שמו המלא. היה אפשר להסתפק רק בשמו הפרטי. מיכלאנג'לו.

לא מיכלאנג'לו מצבי הנינג'ה. מיכלאנג'לו, האמן האיטלקי. אמן לא רגיל, שחייו היו מופלאים, אבל גם לא קלים.

מיכלאנג'לו בּוּאוֹנָארוֹטִי נולד לפני כ-500 שנה, לאביו לודוביקו ולאמו פרנצ'סקה, בטוסקנה שבמרכז איטליה.

בתקופה ההיא, הרפואה לא הייתה מתקדמת כמו שהיא היום, ואמו נפטרה כשהיה עדיין פעוט. אביו לא היה מסוגל לטפל בו ובארבעת אחיו, ולכן שלח אותו למשפחת אומנה בעיירה סטיניאנו.

במקום ההררי הזה, שהיה רווי במחצבות שיש, נחשף מיכלאנג'לו בפעם הראשונה לאבנים הכבדות והלבנות. הוא צפה בחוצבים מוציאים את הסלע ממעמקי ההר. וכעבור כמה שנים, התנסה בעצמו בשימוש בפטיש ואיזמל, מין מכשיר הדומה למברג, אבל רחב יותר ובעל קצה מחודד. על האיזמל מכים בפטיש, וכך מגלפים בעץ, חוצבים באבן, או חורטים סימנים על מתכות.

כשהיה בן עשר, נישא אביו של מיכלאנג'לו בשנית. מיכלאנג'לו חזר לגור עם אביו וארבעת אחיו, והם עברו לעיר הגדולה, פירנצה.

בתקופה הזאת פרחו המדעים והאומנויות באירופה. במשך שנים רבות, הכנסייה הקתולית שלטה ביד רמה בידע של האדם הממוצע. אנשים פחדו להעלות רעיונות חדשים, מחשש שהכנסייה תעניש אותם.

עתה, פירנצה הייתה המוקד של ההתחדשות המדעית והאמנותית, שנקראה באיטלקית "רנסנס", ובתרגום לעברית, לידה מחדש.

הלידה מחדש, הרנסנס של התרבות האירופית, באה לידי ביטוי בספרות ובשירה, בציור ובפיסול, באדריכלות, בפילוסופיה ובחשיבה מדעית.

כשמיכלאנג'לו נחשף לעושר התרבותי הזה, הוא כבר לא יכול היה ללכת בדרכי אביו, ולהיות איש עסקים. האב לודוביקו ציפה שחמשת בניו יקימו עסקים וינהלו אותם, וכך יגדילו את ההון המשפחתי. כששמע ממיכלאנג'לו שהוא חושב להיות פסל, הוא נחרד, ואף היכה את בנו כדי שיקשיב לו. אך האב לא הצליח לשנות את דעת בנו, ונאלץ להיכנע.

כשהיה מיכלאנג'לו בן 13, שלח אותו אביו ללמוד אמנות בסדנה של האמן המוערך גירלנדיו. מיכלאנג'לו למד לצייר במברשת צבע, לרשום רישומים בעיפרון, ולצייר דיוקנאות, והיה לתלמיד מצטיין.

מיכלאנג'לו משך את תשומת ליבו של האיש העשיר ורב ההשפעה, לורנצו דה מדיצ'י, שנודע בכינוי לורנצו איל מגניפיקו, לורנצו המופלא.

וואי, גם אני רוצה שם כזה. בואו, בואו ננסה יחד. אמרו את השם הפרטי שלכם, ותוסיפו "איל מגניפיקו".

"היסטוריה לילדים, עם יובל איל מגניפיקו."

נכון שזה נשמע הרבה יותר טוב? אה, לא? בסדר.

אז לורנצו איל מגניפיקו, פרש את חסותו על אמנים והוגים, סופרים ומשוררים, כדי שתהיה להם האפשרות לפתח את כישוריהם, ולהוסיף לחצרו של דה מדיצ'י יצירות אמנות מופלאות.

האמנים שהוזמנו לגור בארמונו של דה מדיצ'י יכלו להתרשם מאוסף הפסלים והציורים שלו, והם היו להם להשראה. כשמיכלאנג'לו טייל בגן הפסלים של הארמון, הוא החליט לנסות לפסל דמות משיש בפעם הראשונה. הוא קיבל לידיו אבן גדולה, ועד מהרה הלם באיזמל באמצעות הפטיש, ושבבים של שיש ניתזו מגוש האבן. לאחר ימים אחדים, הציג מיכלאנג'לו את היצירה ללורנצו המופלא.

כל אנשי הארמון נדהמו מהנער בן ה-14, ששלט שליטה מופתית במלאכת הפיסול. היה נראה שמצפה לו עתיד מזהיר, אלא שזמן קצר לאחר מכן, לורנצו דה מדיצ'י הלך לעולמו, ומיכלאנג'לו איבד את מקומו בארמון, ואת התמיכה הכלכלית שזכה לה.

בן 17, הוא נאלץ לחזור לבית אביו, וחיפש אחר הזדמנות חדשה.

[במבטא איטלקי] "אני אמרתי לך לא להיות פסל, פסל הוא רוצה להיות. תהיה איש עסקים, תרוויח כסף, מה זה פסל? אני פוסל אותך מלהיות פסל. אתה שומע אותי? מיכלאנג'לו? לאן אתה הולך? מיכוש? מיכוש? חזור!"

מיכלאנג'לו המשיך לפסל, אך עד מהרה החלו סכסוכים פנימיים בפירנצה. בינתיים, הגיעו כמה מיצירותיו לרומא, ואחד מאנשי הכנסייה הזמין אותו לפסל בשבילו.

בן 21, עבר מיכלאנג'לו לרומא, והחל לעבוד על יצירה חדשה. משהושלמה, לא אהב אותה איש הכנסייה, הוא מכר אותה לסוחר אמנות. איש כנסייה אחר, שליח צרפתי ששהה ברומא, ביקש ממיכלאנג'לו יצירה משלו. ועד מהרה, החל הפסל הצעיר לעבוד במרץ על היצירה "פייטה", כלומר, רחמים ואמונה.

הפייטה הוא נושא שחוזר על עצמו הרבה באמנות הנוצרית, בדמות מריה, אמו של ישו, המחבקת את בנה המת לאחר שהוא הורד מהצלב.

מיכלאנג'לו האמין שהפסלים שהוא יוצר כבר טמונים בתוך גוש השיש, ושתפקידו לחלץ את הדמות החוצה מתוך האבן. הוא עבד במרץ, חצב וחצב, ולא נח לרגע. הוא עבד על פסל הפייטה שלו במשך שנה שלמה.

כשאנשים באו לחזות בפסל, הם נדהמו. מבטה של מריה היה עצוב ונוגה, וגלימתה נראתה אמיתית לגמרי. ישו נראה גם הוא אמיתי לגמרי. האצבעות, הברכיים, הגידים, השרירים, הכל נראה אמיתי כל כך.

חפשו בגוגל את הפייטה של מיכלאנג'לו, ותראו גם אתם. נכון קשה להאמין שהפסל הזה עשוי מאבן? נראה שהדמויות קמות לתחייה ומתחילות לדבר ממש בעוד רגע. הוורידים בידיים, העפעפיים, האצבעות המתוחות. איך הוא עשה את זה?

מיכלאנג'לו התעניין מאוד בגוף האדם, ובשלב מסוים, כמו לאונרדו דה-וינצ'י, הוא נכנס לחדרי מתים וחקר את גוף האדם ביסודיות. למרות האיסור של הכנסייה, מיכלאנג'לו למד כל שריר וכל כלי דם, כל איבר וכל רקמה. עם הידע האנטומי הזה הוא היה יכול לפסל דמויות אנושיות בשיא הדיוק.

פסל הפייטה הפך את מיכלאנג'לו לאמן מפורסם בין לילה.

בשלב מסוים, כששמע מיכלאנג'לו שמייחסים את יצירתו לאמן אחר, הוא התגנב לכנסייה וחרט את שמו בחזית הפסל. אמנם מיכלאנג'לו לא עשה דבר כזה שוב, אבל הפרסום שלו הפך אותו לאדם גאה ויהיר. הוא רב עם אנשים רבים, גם עם לאונרדו דה-וינצ'י, שהיה מבוגר ממנו ב-20 שנה. הוא היה מעליב אמנים אחרים ומלגלג על היצירות שלהם, ופעם אחת עשה זאת לצייר שפשוט נתן למיכלאנג'לו אגרוף באף.

בינתיים עברה פירנצה שינויים, והייתה שוב למקום בטוח. פרנסי העיר הציעו למיכלאנג'לו לחזור לעיר, ולפסל להם פסל. מיכלאנג'לו התגעגע למשפחתו והסכים להצעה. הוא קיבל לידיו גוש שיש עצום בגודלו, והחל לחצוב בו. הוא עבד עליו במשך ארבע שנים תמימות. עבודה מפרכת.

[רעש רקע של חציבה] "איי, דפקתי את האצבע. אחח. למישהו יש קרח? סליחה, אתם, יש לכם אולי קרח? לא?"

ארבע שנים אחר כך, הציג מיכלאנג'לו לעולם את פסלו, דוד, שהיה פסל עצום, בגובה ארבעה מטרים, גובה של קומה וחצי בבניין.

זוכרים את הסיפור התנ"כי שבו דוד הצעיר ניצח את גוליית המפחיד? בפסל של מיכלאנג'לו, דוד מוצג בעירום מלא, כפי שהיה מקובל באמנות של תקופת הרנסנס. על כתפו מונח הקלע ששימש אותו במלחמתו נגד גוליית. זו הייתה פסגת היצירה באותה תקופה, ואיטלקים רבים שחזו בפסל, אמרו שמיכלאנג'לו הוא בלי ספק האמן הדגול ביותר שחי.

כפי שאמרנו כבר, היה עוד אמן אחד שתהילתו יצאה למרחוק באותה תקופה, לאונרדו דה-וינצ'י. מיכלאנג'לו הרגיש צורך עז להתחרות בו. שניהם היו אנשי אשכולות, וייצגו את שיא תקופת הרנסנס. הם לא חיבבו זה את זה, והיחסים ביניהם גלשו לעיתים לעלבונות הדדיים.

מועצת העיר פירנצה חשבה לנצל את התחרות ביניהם, והזמינה אותם לצייר על קירות פנימיים בבניין המועצה. בצד אחד דה-וינצ'י, ובצד אחר מיכלאנג'לו.

השניים עבדו זה לצד זה במשך זמן מה, וראו בזה מעין תחרות על מעמד האמן הכי טוב באיטליה באותה עת. אלא שציורי הקיר מעולם לא הושלמו. לאונרדו נסע למילאנו, מיכלאנג'לו נקרא לרומא, והציורים אבדו.

כשמיכלאנג'לו נקרא לרומא, הוא הוזמן אל קריית הוותיקן, עיר מדינה בתוך העיר רומא. הוותיקן הוא מקום מושבו של האפיפיור, מנהיג הנוצרים הקתולים. באותה תקופה, האפיפיור היה אחד המנהיגים החזקים והעשירים ביותר בעולם.

האפיפיור יוליוס השני הזמין את מיכלאנג'לו לעטר את תקרת הקפלה הסיסטינית, אחת הכנסיות שבקרית הוותיקן. קפלה היא כנסייה קטנה יותר מכנסייה רגילה, אך התקרה שלה הייתה כמעט בגודל של מגרש כדורסל.

המשימה שהונחה על כתפיו של מיכלאנג'לו הייתה אדירה, הוא שכר עוזרים רבים כדי להשלימה.

מיכלאנג'לו צייר על התקרה כ-300 דמויות, בהן אלוהים, נח, הנביאים ישעיה, ירמיה, יחזקאל, זכריה, יואל ודניאל, והמלכים דוד, שלמה, אסא, ירבעם, ועוד דמויות רבות מהתנ"ך. מיכלאנג'לו טיפל בפרטים הקטנים והחשובים, ואילו עוזריו השלימו חלקים פחות מרשימים בציורי התקרה.

מיכלאנג'לו עבד באיטיות ובדייקנות, והציור התקדם לאיטו. הוא שכב על גבו במשך שעות רבות, צמוד לתקרה, והצבע היה מטפטף על זקנו שהפך צבעוני. פעם הוא נפל מהפיגומים ונפצע ברגלו, ובשלב מסוים פיטר את כל עוזריו.

האפיפיור יוליוס השני בא לבקר אותו לעיתים קרובות, ושאל אותו שוב ושוב, מתי תושלם היצירה? בכל פעם השיב מיכלאנג'לו כי היצירה תושלם כשהוא ישלים אותה.

זו הייתה תשובה חצופה ושחצנית, שאיש מלבד מיכלאנג'לו לא היה מעז להוציא מפיו. הוא חש שתהילתו כאמן מאפשרת לו לומר כל מה שיחפוץ. האפיפיור לא השלים עם חוצפתו, ובאחת הפעמים גם הכה אותו. אבל מיכלאנג'לו התנהג בחוצפה רבה עוד יותר, הוא דרש את התנצלותו של האפיפיור. וכך, המנהיג החזק ביותר בעולם ביקש את סליחתו, כדי שישלים את תקרת הקפלה הסיסטינית.

מיכלאנג'לו החליט להתנקם באפיפיור, וצייר את הנביא זכריה כדיוקן של האפיפיור. מאחוריו עומדים שני מלאכים, ואחד מהם עושה תנועה מגונה לעבר האפיפיור.

הוא היה קצת אמיץ, או אפילו משוגע, המיכלאנג'לו הזה.

דבר מעניין נוסף ביצירה הזאת הוא, שכמעט כל הדמויות בציור הן מהתנ"ך, ולא מהברית החדשה.

מיכלאנג'לו ייחד ארבע שנים מחייו להשלים את היצירה, שהפכה לאחת מיצירות האמנות המדהימות ביותר שהעולם ראה. בייחוד מפורסמת הסצנה שבמרכז התקרה, בריאת האדם. בתמונה הזאת, מיכלאנג'לו צייר את אלוהים מושיט את אצבעו, ומפיח רוח חיים באדם הראשון.

ארבעה חודשים לאחר השלמת ציורי התקרה בקפלה הסיסטינית, מת האפיפיור יוליוס השני. מיכלאנג'לו קיבל עליו לעצב את מצבת הקבר של האפיפיור, מצבה ענקית עם עיטורים ופסלים ענקיים. אחד הפסלים הוא של משה רבנו. מי שיתבונן בפסל מקרוב, יבחין כי למשה יש שתי קרניים קטנות היוצאות מראשו. הסיבה לכך היא תרגום מוטעה של פסוק מהתנ"ך, המתאר את משה לאחר קבלת לוחות הברית: "והנה קָרַן עור פניו".

אנחנו, שיודעים עברית, מבינים כי הביטוי "קרנו פניו" פירושו שמשה שמח לקבל את לוחות הברית. הוא היה מאושר, פניו הוארו. בתרגום, "קָרַן" תורגמה ל"קֶרֶן", כמו קרן של צבי, ומיכלאנג'לו הוסיף למשה קרניים.

מיכלאנג'לו המשיך לעבוד על יצירות נהדרות, ולעיתים עבר מיצירה ליצירה, בלי שסיים את מה שהתחיל. בשל כך נותרו הרבה פסלים לא גמורים של מיכלאנג'לו.

עם הזמן מיכלאנג'לו הפך דתי יותר ויותר, ואפשר לראות זאת בפסליו. עם זאת, הוא צייר את הדמויות שלו ערומות, ולעיתים הכנסייה שכרה אמן אחר, שיצייר כסות לדמויות הערומות.

[בקול מאנפף] "הנה פה יש לי דמות עירומה, צייר לה מכנסיים. הנה פה יש לי עוד דמות עירומה, צייר לה איזה עלה תאנה. כן כן, תכסה את כל הדמויות שהוא פה עשה לי אותם עירומות, המיכלאנג'לו המשוגע הזה."

מיכלאנג'לו גם כתב שירים רבים לאנשים שאהב, ובעיקר לויטוריה קולונה, אלמנה שהפכה לידידתו ולחברתו הקרובה.

כשהיה בן 57, פגש מיכלאנג'לו ידיד נוסף, וכתב לו שירי אהבה. אין אנו יודעים בוודאות אם הם היו בני זוג, אבל הם כתבו זה לזה שירי אהבה יפהפיים ונוגעים ללב.

למרות כישרונו המדהים של מיכלאנג'לו, הוא היה אדם מלנכולי, דיכאוני. לעתים קרובות רוחו הייתה ירודה, והוא מיעט לאכול ולשתות. לעתים היה הולך לישון בלי לפשוט את בגדיו ונעליו. הוא היה איש משונה, גם אז, אין ספק בכך.

אך משאחז מכחול או איזמל בידו, הוא התעורר לחיים, הוא פיסל וצייר וכתב שירי אהבה ותכנן בניינים וגגות מיוחדים לכנסיות.

מיכלאנג'לו חי עד שנתו ה-88, גיל מופלג מאוד באותם ימים. הוא האמין, כי כל עוד פטיש ואיזמל בידו, הוא בריא בנפשו. הוא יצר פסלים מדהימים, רישומים, יצירות אמנות מופלאות, והדהים כל מי שראה את יצירותיו, והפך לאחד האמנים הבולטים, אם לא הבולט שבאמני הרנסנס. עוד בימי חייו הוא כונה שמיימי, ויצירותיו לא איבדו מעוצמתן גם 500 שנה לאחר שנוצרו.

רגע לפני שמסיימים, הנה טיפ קטן: אם אתם רוצים להעריך יצירת אמנות, תלמדו את הסיפור שמאחוריה. על מה להסתכל, מה עושה אותה מיוחדת. וכך, כשתראו פסל או תמונה, הם יראו לכם הרבה יותר מעניינים.

כתיבה ופיסול - תומר שלוש.

עריכה וקריינות - יובל מלחי.

עריכת לשון וניקוי הקפלה הסיסטינית - סמדר כהן.

טכנאי סאונד והכנה לחציבה - טל ברלינסקי.

עריכת סאונד והרנסנס - אסף רפפורט.

הפקה ושפריצים של צבע - רני שחר ואייל שינדלר.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

12 views0 comments

Comments


bottom of page