top of page

היסטוריה לילדים - גנדי

מהטמה גנדי היה עורך דין פשוט שהחליט להתנגד לרוע באי-אלימות. הוא נלחם בגזענות ולאחר מכן בשלטון הבריטי בהודו, בפעולות לא אלימות, והביא לשינוי עצום בעולם.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/07/2017.

כאן בהרצה.

להתחבר להיסטוריה, בכל זמן שתרצו.

היסטוריה לילדים עם יובל מלחי, פרק מספר עשר, גנדי.

לעיתים נדמה שאנחנו, בני האדם, פשוט לא מסוגלים לחיות בשלום אלה עם אלה.

לאורך ההיסטוריה, אנו שומעים על עמים שנלחמו זה בזה בלי סוף, ועל מלחמות שנמשכו שנים רבות.

אבל זה לא חייב להיות כך.

היו גם אנשים רבים שפעלו כדי למנוע מלחמות ולפתור סכסוכים בדרכי שלום.

הם לא היו אנשים חלשים שהעדיפו להתפשר, אלא אנשי עקרונות.

הם עמדו על עיקרון אחד חשוב מאוד - אי אלימות.

על פי עיקרון זה, אפשר להגיע להישגים מרשימים בלי להכ.לאחוז בנשק ובלי אלימות.

אחד מהאנשים הללו שינה גורל של אומה שלמה, וגם את העולם שאנו חיים בו כיום.

הוא היה הודי פשוט, ושמו היה לשם נרדף לאדם שוחר שלום.

שמו היה - מהטמה גנדי.

מוהנדס קרמצ'אן גנדי נולד בתקופה שבה הודו הייתה חלק מהאימפריה הבריטית.

מהמאה ה-18 השתלטה בריטניה על מדינות ועל שטחים נרחבים בכל רחבי העולם, והיו לה מושבות בכל היבשות.

האימפריה הבריטית הייתה כל כך גדולה, עד שהיא נקראה "האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם".

כלומר, בכל שעה ביממה, השמש הייתה זורחת לפחות באחת המושבות הבריטיות.

בדיוק כשהשמש הייתה שוקעת באוסטרליה, היא הייתה מתחילה לזרוח בדרום אפריקה, וכשהיא הייתה מתחילה לשקוע בהודו, היא הייתה עולה בקנדה.

כל המדינות הללו היו בעבר מושבות של האימפריה הבריטית.

במרוצת הימים, הן הפכו למדינות עצמאיות.

בזמן מסוים, בריטניה שלטה על רבע מהאנשים שחיו בכדור הארץ.

"הודו - המדינה הכי חדשה של החדש", מכל המושבות שבריטניה השתלטה עליהן, הודו נחשבה "היהלום שבכתר".

מדינה ענקית, מלאה במשאבי טבע, ומאוכלסת במאות מיליוני אנשים.

כשהייתה נתונה לשליטת השלטון הבריטי, חיו בהודו בערך 300 מיליון הינדואים.

הודים, המאמינים בדת הקרויה "הינדואיזם".

נוסף עליהם, התגוררו בהודו גם כמאה מיליון מוסלמים.

לתוך המציאות הזאת, נולד מוהנדס גנדי.

כבר בצעירותו, הושפע גנדי מהקרונות ההינדואיזם, האוסרים לפגוע ביצורים חיים.

למשל, הוא אימץ לעצמו אורח חיים צמחוני, כדי לא לפגוע בבעלי החיים.

כשהיה נער, מרד קצת בעקרונות הללו.

הוא ישן, אכל בשר וגנב קצת כסף.

אך עד מהרה הבין כי דרך חיים זו אינה מתאימה לו, וחזר לדרך חייו השלווה.

בן 13 נשא גנדי לאישה אקסטורבה, בנישואים שנקבעו מראש בין בני המשפחות, ללא מעורבות בני הזוג, כפי שהיה נהוג באותם ימים.

הוא המשיך ללמוד, והיא המשיכה להתגורר בבית הוריה עוד זמן רב.

כשהיה גנדי בן 16, נולד לו ולקסטורבה בנם הראשון.

הוא נפטר כעבור זמן קצר, והותיר את בני הזוג שבורי לב.

כמה שנים לאחר מכן נולד בנם הרילל, ואחריו נולדו להם עוד שלושה ילדים.

בבית הספר היה גנדי תלמיד בינוני, והצליח לעבור את הבחינות בקושי רב.

בשנת 1888, כשהיה בן 18, הפליג גנדי ללונדון כדי ללמוד משפטים ולהיות לעורך דין.

אשתו ובנו נשארו בהודו, ולאחר שסיים את לימודיו הוא חזר להודו, אבל לא הצליח לפלס לעצמו דרך מקצועית.

הוא החליט לנסות את מזלו במושבה אחרת של האימפריה הבריטית, דרום אפריקה.

באותה תקופה, הודים רבים עברו לדרום אפריקה כדי לחפש עבודה, וגנדי היה עכשיו לאחד מהם.

גנדי הגיע ליבשת אפריקה מלא בציפיות להתחיל חיים מקצועיים חדשים.

הוא עבד קשה כדי לבסס את עצמו ולהיות עורך דין מוכר.

ואז קרה האירוע ששינה את חייו.

כשנסע ברכבת, הוא נשאר לשבת במקומו.

אתם בטח שואלים, איך ייתכן כי לשבת במקום יכול להיות אירוע משנה חיים?

ובכן, באותה נסיעת רכבת היו נוסעים רבים.

אנשי השלטון הבריטי בדרום אפריקה, מתיישבים לבנים ממוצא הולנדי, ילידים מקומיים ומהגרים מהודו.

הנוסעים הלבנים התיישבו במחלקה הראשונה והיקרה של הרכבת, ואילו שאר הנוסעים, שחומי העור, התיישבו בקרונות האחוריים, הזולים יותר.

אלא שגנדי, שחום העור, קנה כרטיס למחלקה הראשונה.

נוסע אחר שהיה ברכבת, ממוצא בריטי, לא ראה זאת בעין יפה.

הוא ביקש מהכרטיסן לטפל בכך.

הכרטיסן ביקש מגנדי לעבור לשבת במחלקה אחרת.

"אבל יש לי כרטיס למחלקה הראשונה", אמר גנדי.

"קניתי אותו בכסף מלא".

בתחנת הרכבת הבאה הורידו המאבטחים את גנדי מהרכבת.

בפעם הראשונה בחייו, חווה גנדי על בשרו גזענות, יחס לאדם על פי מוצאו, צבע עורו, או דתו.

האירוע הזה היה טראומטי מאוד לגנדי, שלפתע הבין כי עליו להילחם בתופעה המכוערת הזאת.

גנדי לא האמין באלימות, ולכן החל לחשוב על דרך שבה יוכל לשנות את המצב ללא שימוש באלימות.

הוא ניסח לעצמו את מטרתו, לעקור מן השורש את מחלת הגזענות, ולספוג את הקשיים שבדרך.

אותו אירוע עתיד היה להפוך את גנדי, קטן הקומה והצנום, ללוחם ענק למען זכויות האדם.

עד מהרה, החל גנדי לארגן את קהילת המהגרים ההודים בדרום אפריקה, לשכנעם להילחם למען זכויותיהם.

אך בתום שנה של עבודה, היה עליו לשוב להודו, מפני שהחוזה שלו בדרום אפריקה הסתיים.

גם משפחתו וילדיו נשארו בהודו, והוא התגעגע אליהם מאוד.

אלא שעבודתו הייתה חשובה כל כך, ורבים הפצירו בו להישאר בדרום אפריקה.

וכן, הוא חזר להודו לזמן קצר, ואז שכנע את אשתו ושני בניו להצטרף אליו.

הם הסכימו, ובאו איתו לדרום אפריקה.

בעת שהותו בדרום אפריקה, פרצה מלחמה בין הבריטים והבורים, התושבים הלבנים ממוצע הולנדי, שהתגוררו באפריקה.

גנדי עזר להקים חיל רפואה, שהיו בו יותר מאלף מתנדבים, אשר שירתו כנושאי אלונקות, ועזרו לפצועי הצבא הבריטי.

גנדי ועשרות הודים, פעלו בקו החזית, וסיכנו את חייהם.

לאחר המלחמה, זכו במדליה, על תרומתם למאמץ המלחמתי.

גנדי טען כי אי אפשר לדרוש זכויות, בלי לקיים חובות אזרחיות, והיה גאה כי אנשיו תרמו למאמץ הבריטי.

גנדי ומשפחתו, שהו בדרום אפריקה במשך כעשרים שנה.

בשנים הללו, גנדי שיכלל את שיטות המאבק הלא-אלים.

הוא נאבק בתופעות של גזענות ואפליה, שנקשרו בשלטונה של האימפריה הבריטית.

כשרצו הבריטים לחוקק חוקים, שפגעו במאגרים ההודים בדרום אפריקה, ארגן גנדי מחאה אזרחית נרחבת, שאותה הוא כינה "סטייגריה".

פירוש המילה ההינדית "סטייגריה" הוא "דבקות באמת".

שיטה זו כללה דרכים של אי ציות אזרחי, שביתות והימנעות מתשלומי מיסים.

גנדי האמין שתגובה אלימה, כמו מהומות והתפרעויות, אינה מעידה על גבורה, תעוזה או אומץ.

למעשה, כאשר אדם נתקל באי צדק ואלימות, התגובה האמיצה ביותר בעיניו היא אי אלימות.

גנדי האמין שרק כך אפשר לעורר את הרגש המוסרי אצל בני האדם, המתנהגים בצורה לא צודקת.

זוהי הדבקות באמונה, שבכל אדם, גם אם הוא גורם לאי צדק, יש רצון טוב ומוסר.

המאבק הלא אלים של גנדי סחף אחריו את ההמונים, והמהגרים ההודים הפגינו במשך שנים רבות.

בהפגנות נעצרו מאות מפגינים, ובהם גנדי עצמו.

לאחר שנים רבות של מחאה נשאו מאמצי המהגרים פרי, וחוקים נגד המהגרים ההודים בוטלו.

גנדי היה שבע רצון מכך שדרום אפריקה הכירה בזכויות האדם של המהגרים ההודים, ובעיקר שמאמצים אלו נחלו הצלחה במאבק לא אלים.

ובשנת 1914 הפליג גנדי מדרום אפריקה, וחזר הביתה להודו.

בשנים הראשונות לאחר חזרתו, הקדיש גנדי את זמנו ללימודי דת ותפילות.

הוא הסתגר באשראם, מעין מנזר הינדואיסטי, לכל העדות והכתות הדתיות בהודו.

הוא ניהל חיים צנועים כדי להתרכז באושר הרוחני של ההינדואיזם.

גנדי אמר כי "האדם הוא סך מחשבותיו, מה שהוא חושב הוא נהיה".

גנדי החליף את לבושו לאריג בד פשוט שאותו כרך סביב גופו.

הוא גילח את ראשו, מיעט באכילה וצם ימים שלמים כדי להגיע להתעלות רוחנית.

כך דבק בו הכינוי "מהטמה גנדי".

התואר "מהטמה" פירושו "נפש גדולה".

גנדי היה איש צנום, שחום עור, עטוף באריג בד וחובש משקפי ראייה עגולים.

איש שחיצוניותו הייתה פשוטה ביותר, אבל נחשב לעילוי רוחני יוצא מן הכלל.

לאחר שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, דרשו מדינות רבות ועמים רבים ברחבי העולם עצמאות.

אימפריות שהחזיקו בשטחים נרחבים ברחבי העולם, סרבו לשחרר את אחיזתם בהן, ולחמו בכל מי שדרש עצמאות.

כפי שבארץ ישראל נלחמו נגד הבריטים, גם ההודים רצו עצמאות מהבריטים.

הבריטים ראו את שאיפות העצמאות של הודו, אבל הם לא רצו לאבד את אחיזתם ביהלום שבכתר.

לכן הם חוקקו חוק חדש, שצמצם את זכויותיהם של ההודים, שדרשו להשתחרר משלטונה של האימפריה הבריטית.

המחאה לא איחרה לבוא.

אף שגנדי קרא למאבק לא אלים, הודים רבים הגיבו בזעם נגד החוק החדש.

בשנת 1919 הוביל הזעם ההודי להפגנות סוערות, ומאות מפגינים הודים נהרגו מירי החיילים הבריטים.

בעקבות זאת גנדי לא יכול היה עוד להשלים עם הימצאותם של חיילים בריטים בהודו.

הוא קיבל עליו את המשימה להנהיג את המאבק לשחרור מולדתו.

גנדי קרא להודים להפסיק להועיל לאימפריה הבריטית.

הוא קרא לסטודנטים הודים להפסיק ללכת ללמוד בבתי ספר בריטים.

הוא קרא לפקידים הודים להפסיק לעבוד במשרדי הממשלה.

והוא קרא לחיילים הודים להפסיק לשרת בצבא הבריטי.

עד מהרה, הפך גנדי לראש מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי, ולמנהיג שזוהה כמוביל המאבק ההודי לעצמאות.

הבריטים שראו בו עושה צרות ראשי, עצרו אותו וכלאו אותו פעמים רבות.

באחת הפעמים הוא נשפט לשש שנות מאסר, אך שוחרר לאחר שנתיים.

עם שחרורו, המשיך גנדי לקרוא לחרם על מוצרים בריטיים, וקרא לנשים להצטרף ולהשתתף גם הן, במאבק הלא אלים.

בתגובה, הבריטים העבירו חוקים שאסרו מרי אזרחי.

פשוט אסרו על ההודים להתנגד לשלטונם, אפילו בצורה לא אלימה.

לא כל ההודים היו מאוחדים בדעתם.

העם ההודי נחלק להינדואים ולמוסלמים.

בעוד מפלגת הקונגרס הלאומי ההודי, שבראשה עמד גנדי, קרא לאחדות ולסובלנות דתית, ההודים המוסלמים רצו לחלק את הודו לשתי מדינות - מדינה להינדואים ומדינה למוסלמים.

הדבר היה מורכב, מפני שהמוסלמים התגוררו בכל רחבי הודו, ובעיקר במזרחה ובמערבה.

משהחלו עימותים אלימים בין הקבוצות, גנדי צם שבועות רבים כדי להביא לסיומם.

למרות הקשיים, גנדי לא ויתר.

הוא ידע ששיטת ה-Satyagraha, הדבקות באמת, מצריכה סבלנות ואורך רוח.

על מנת להעצים את החרם על בריטניה, גנדי נמנע מקניית מוצרים בריטיים, ואפילו ייצר את בגדיו בעצמו.

הוא היה מסתובב ברחבי הודו כשהוא אוחז גלגל טוויה, המשמש לטווית אריגים, בדים ובגדים.

משום כך, הפך גלגל הטוויה לסמל, ליכולתם של ההודים לסמוך על עצמם, בלי עזרה של מדינות אחרות.

ואם תסתכלו על דגל הודו של היום, תראו במרכזו בדיוק את הסמל הזה, גלגל הטוויה.

הבריטים האמינו כי אם יתעלמו מדרישות ההודים, בסופו של דבר ההודים יתעשתו ויוותרו.

הם סירבו לדרישות ההודים, אפילו לדרישות הבסיסיות ביותר, כמו מלח.

במשך שנים רבות התלוננו ההודים על החברה הבריטית להפקת מלח.

המלח היה מצרך בסיסי בחברה ההודית, ובמיוחד בקרב השכבות החלשות.

אלא שהבריטים לא הרשו לאף אחד להקים חברה מתחרה להפקת מלח, וגם הטילו מס גבוה על קניית מלח.

גנדי ראה במס המלח סמל להתייחסות הלא צודקת של האימפריה הבריטית כלפי ההודים.

הוא כתב, "המטרה שלי היא לשנות את דעתם של הבריטים בדרך לא אלימה, וכך לגרום להם לראות את העוול שהם גורמים להודו".

אם בפעם הקודמת שלו בדרום אפריקה גנדי ישב, הפעם הוא צעד.

במקום מושבו באשראם הוא יצא והחל לצעוד לכיוון חוף הים, שהיה מרוחק ארבע מאות קילומטרים ממקום מושבו.

הוא צעד במשך שלושה שבועות רצופים, ובמהלך צעידתו הצטרפו אליו אלפי מלווים.

כשגנדי הגיע אל חוף הים, הוא הפיק מעט מלח בעצמו, והפר בזה את החוק הבריטי שעשר זאת.

הוא נאסר זמן קצר לאחר מכן.

בעקבות צעדת המלח שלו, גנדי הפך לאדם מפורסם, ומאבקם של ההודים הגיע לראש הכותרות בכל רחבי העולם.

הודים רבים הפרו גם הם את חוקי המלח הבריטיים, והבריטים נאלצו לעצור עשרות אלפי הודים.

בעקבות כתבות ורעיונות עם גנדי ועם הודים אחרים, נחרדו בריטים רבים שגילו בפעם הראשונה כיצד מתייחסת בריטניה לעם ההודי בהודו.

כשהלכו והתרבו הקולות נגד שלטונה של בריטניה בהודו, לא נותרה לבריטים ברירה, והם החלו לנהל משא ומתן עם גנדי.

בסופו של התהליך, הם הסכימו להקלות מסוימות בחוקי המלח.

אמנם לא היה כאן ניצחון מוחלט, אבל גנדי, שניחן בסבלנות רבה, ראה בזה את תחילת הדרך לעצמאותה של הודו.

אשתו של גנדי, קסטורבה, הייתה שותפה פעילה במאבקו.

היא לימדה נשים עניות על היגיינה, בריאות ועל חשיבות ידיעת הקריאה והכתיבה.

קסטורבה השתתפה בהפגנות, ולכן נעצרה גם היא, והוא שולחה לבית הסוהר פעמים רבות.

בעת מלחמת העולם השנייה, קרא גנדי להודים לא לעזור לבריטניה.

הודים רבים התעלמו מקריאתו, וכשני מיליון וחצי הודים הצטרפו לצבא הבריטי.

גנדי טען כי אי אפשר להילחם למען בריטניה, כל עוד היא אינה מעניקה זכויות שוות להודים.

במהלך המלחמה הוא קרא להודים שוב ושוב לא לשתף פעולה.

"קארו ימרו", "עמוד על זכותך והיה מוכן לשלם על כך בחייך".

גנדי, אשתו קסטורבה ומנהיגים הודים אחרים הושמו במעצר.

בריאותו של גנדי החלה להתרופף, ולקראת סוף המלחמה, לאחר כמעט שנתיים במעצר, שוחרר גנדי.

אשתו הלכה לעולמה בזמן המעצר, ומתה בזרועותיו.

בשנת 1947, קצת לפני הקמתה של מדינת ישראל, זכתה הודו לעצמאות.

אחרי שלושים שנה של מאבק, הצליח גנדי סוף סוף לגרש את האימפריה הבריטית מהודו.

בשטח, שהיה נתון לשליטתם של הבריטים, הוקמו שתי מדינות - הודו ופקיסטן.

הודו נועדה להיות מדינתם של בני דת ההינדואיזם, ופקיסטן נועדה להיות מדינה מוסלמית.

גנדי, שעמל כל חייו למען אחדות, ניסה למנוע את הפיצול הזה, אך בלי הצלחה.

עם ההכרזה על עצמאותה של הודו, פרצו מאורעות אלימים בין בני הדתות השונות.

גנדי הסתובב במוקדי אלימות, והטיף לאחדות ולפיתרון הסכסוך בדרכי שלום.

"גם אני חייל", הוא אמר.

"חייל של שלום".

הוא ניסה לשכנע את ההודים לסלוח זה לזה.

"החלש", אמר גנדי, "לעולם אינו יכול לסלוח.

סלחנות היא תכונה של חזקים".

הודים אינדואים רבים ראו את גישתו הפייסנית של גנדי כלפי המוסלמים כבגידה.

בינואר 1948, זמן קצר לאחר שהודו זכתה בעצמאותה, בעת שהלך לתפילה, ניגש של גנדי אדם, כרע ברך לפניו, ואז שלף אקדח וירה בו.

גנדי נהרג.

גנדי, שהתנגד לאלימות, איבד את חייו באלימות.

לאחר הרצח, עלה לשידור ברדיו ראש הממשלה ההודי נרו ואמר לאומה, "חברים יקרים, האור בחיינו כבה, ואפלה שוררת בכל מקום.

מנהיגנו האהוב, אבי האומה, איננו".

אבל דרכו של גנדי לא מתה.

היא נמשכה גם לאחר מותו.

מרטין לותר קינג, מנהיג המאבק למען זכויות האפרו-אמריקאים בארצות הברית, הלך בדרכו של גנדי והטיף למאבק לא אלימות.

גם נלסון מנדלה בדרום אפריקה הצליח למוטט שלטון גזעני באמצעות התנגדות עיקשת, בדרכי שלום.

אפילו דוד בן גוריון תלה את תמונתו של גנדי מעל מיטתו בצריפו בשדה בוקר.

גנדי נפטר, אך רעיונותיו היכו שורשים ונותרו רלוונטיים גם היום.

בפעם הבאה שאתם נתקלים באי צדק ורוצים להיאבק בו, חישבו על גנדי שאמר כי "האומץ הגדול ביותר הוא להגיב לאלימות באי אלימות".

גנדי נאבק למען זכויות אדם ושחרר את מולדתו, והכל בדרכי שלום ומתוך דבקות באמת.

אף ששילם מחיר יקר בחייו, הוא אמר כי "בסופו של דבר רק האמת שורדת, ואילו כל השאר יימחה עם גאות הזמן".

מריאן אדלמן, פעילה למען זכויות ילדים, אמרה פעם כי "אנשים רבים מחכים לחזרתם לחיים של מרטין לותר קינג או של מהטמה גנדי, אבל הם לא עמנו עוד.

אנו נותרנו, וזה תלוי בנו, זה תלוי בכם".

מה דעתכם?

אתם מסכימים עם גנדי?

אפשר לנצח שנאה בעזרת אהבה?

את הפרק כתב תומר שלוש, עריכה לשונית סמדר כהן, רני שחר ואייל שינדלר הפיקו, עריכת סאונד שרון לרנר ואלעד זוהר.

אני ערכתי וקריינתי.

תודה לכל מי ששמעו את הפרק.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

4 views0 comments

コメント


bottom of page