היסטוריה לילדים - שרה אהרונסון

לפני קצת יותר ממאה שנה, חיה בארץ ישראל  מֶרגלת וְלוחמת שניסתה לְהֵאָבק בְּאימפריה שלמה. היא הייתה אישה יְהודייה ושמה היה שרה אהרוֹנסון. הפרק הוקלט מול קהל מפרגן בפסטיבל הבינלאומי לסרטי ילדים ונוער בסינמטק תל אביב

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/01/2020.

קריינית: אתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת פתיחה]

קריין: "היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.

יובל: שרה אהרונסון.

שלום ילדים, ברוכים הבאים להקלטת פרק חי של "היסטוריה לילדים" בפעם השנייה. אנחנו מאוד מתרגשים להתארח כאן בפסטיבל תל אביב הבינלאומי ה-15 לסרטי ילדים, כאן בסינמטק תל אביב.

הסינמטק מקרין סרטים ומפיק פעילויות איכותיות לכל המשפחה, בכל ימי השבוע, בכל שבת בבוקר ובחגים. והודות לשיתוף הפעולה של "כאן" תאגיד השידור הישראלי וסינמטק תל אביב, אנחנו כאן להקליט את הפרק של ההסכת "היסטוריה לילדים".

[מחיאות כפיים]

קהל: אוווווו.

יובל: איזה כיף, איזה כיף, איזה כיף. [מחיאות כפיים] והיום אנחנו נספר לכם על שרה אהרונסון, המרגלת מזכרון יעקב.

[מוזיקת רקע]

לפני קצת יותר ממאה שנה, חיה בארץ ישראל מרגלת ולוחמת שניסתה להיאבק באימפריה שלמה. אין מדובר בנסיכה אגדית או בדמות קומיקס או אפילו בסופרוומן. מדובר באישה יהודייה, ושמה שרה אהרונסון. מחיאות כפיים לשרה. [מחיאות כפיים]

[מוזיקה מסתיימת]

שרה נולדה בשנת 1890 בזכרון יעקב, לפני מאה ושלושים שנה בערך. זכרון יעקב שוכנת היום בין נתניה לחיפה, ובימים ההם היא הייתה מושבה קטנה, התגוררו בה מעט מאוד תושבים, וכולם הכירו אחד את השני. לשרה היו חמישה אחים. במשך שעות הם היו מבלים יחד בכרמי הענבים שהקיפו את המושבה, התנדנדו על ענפים, רכבו על סוסים, והתנדבו באגודת "לינת צדק", שדאגה לחולים. או, אני רואה שכל הילדים מהמושבה הגיעו היום, שלום ילדים, איזה כיף שבאתם. [מחיאות כפיים]

[קולות של ילדים נרגשים ברקע כשיובל מתקרב אליהם]

רגע, שמואל, מה נשמע שמואל? אני מכיר את כל הילדים מהמושבה, אברהם, מה נשמע אברהם? אוי, שלום ברכה, שלום, רחל, מה נשמע רחל? הכל בסדר? איזה כיף שבאתם כל הילדים מהמושבה, וואי, איזה כיף, איזה כיף זה להכיר את כולם.

את המושבה זכרון יעקב הקימו עולים שבאו אליה ב-1882, זה לפני… הרבה שנים. שנה אחר כך, היא נקלעה לקשיים, המושבה, והנדבן היהודי, אדמונד דה רוטשילד, הסכים לפרוש את חסותו על המושבה ולממן את הקמת בתי המגורים, היקב, וגם את שירותי החינוך והרפואה בה.

בשלב מסוים, הוא שלח את אחיה של שרה, אהרון, ללמוד חקלאות בחו"ל, על חשבונו. איזה נדיב. אהרון הפך למומחה גדול בצמחים ובחקלאות, חזר ארצה. הוא היה מבוגר משרה ב-14 שנים.

שרה למדה בבית הספר של המושבה עם אחותה הקטנה רבקה. הן היו תלמידות שקדניות, ואהבו מאוד שיעורי תנ"ך והיסטוריה. [מוזיקת רקע] איזה נחמדות.

באותם ימים, ילדים למדו רק עד גיל 13 או 14, וכששרה סיימה את לימודיה, היא החלה לעזור בעבודות הבית ובמשק, אך היא המשיכה ללמוד להנאתה עם אחיה אהרון ואחותה רבקה. שרה אהבה שפות, היא למדה אנגלית.

שרה: Hello, my name is Sarah.

יובל: יידיש.

שרה: [עונה ביידיש] שולם עליכם, מיין נאמען שרה.

יובל: טורקית.

שרה: [עונה בטורקית] מרחבא, בנים אדים שרה.

יובל: וואי, וואי, וואי, צרפתית.

שרה: [עונה בצרפתית] Bonjour, Je m'appelle Sarah.

יובל: אני לא מאמין. אה… ערבית?

שרה: [עונה בערבית] מרחבא, בנים אדים, שרה.

יובל: וואי, מזל שהיא לא יודעת ג'יבריש.

שרה: [ממלמלת בג'יבריש]

יובל: גם ג'יבריש את יודעת?

שרה: [ממלמלת בג'יבריש]

יובל: מדהים!

שרה: [ממלמלת בג'יבריש]

יובל: מחיאות כפיים לשרה, מחיאות כפיים. איזה שרה יש לנו, איזה שרה יש לנו.

[מחיאות כפיים]

שרה למדה המון על צמחים ועצים וכיצד לטפל בהם. לשם כך, היה לה המורה הטוב ביותר שיכלה לאחל לעצמה, אחיה הגדול, אהרון אהרונסון. אהרון נחשב פורץ דרך ובעל תגלית ייחודית. במחקרו בארץ ישראל, הוא גילה את…

רגע, יש לי טלפון. [צלצול טלפון]

הלו?

כן. לא, אני באמצע הופעה עם ילדים, אני לא יכול לענות עכשיו. בסדר? אז אחר כך.

מה? את מי? אמה? אין פה אמה. יש פה אמה? איזה אמה? [רחש בקהל]

מה? [רחש בקהל]

"אם החיטה"? מה זה, מי זאת "אם החיטה"? הלו?

לא יודע, מישהו עבד עליי.

אהרון גילה את "אם החיטה". החיטה המקורית, הקדומה, שממנה יצרו בני אדם לחם בפעם הראשונה. הגילוי איפשר למדענים להבין את תכונותיה של החיטה הקדומה, וליצור זנים חדשים שאיפשרו להאכיל אנשים רבים יותר, בפחות מאמץ. הגילוי של אהרון היקנה לו מעמד של חוקר בעל שם. בעקבות זה, הוא הצליח לגייס תרומות רבות, ופתח חווה לניסויים חקלאיים בעתלית, הסמוכה לזכרון יעקב.

אהרון ערך ניסויים לבדוק אילו צמחים מתאימים לגידול באקלים, כלומר, במזג האוויר של ארץ ישראל. שרה נסעה איתו ברחבי הארץ, ויחד הם אספו צמחים, מינרלים ואדמה. היא עזרה לו למיין את מיני הצמחים שאספו, וערכה איתו ניסיונות, כלומר, ניסויים בחווה החקלאית.

שרה ואחותה רבקה גם גילו שלא לכל הצמחים יש שמות בעברית. לכן כתבו מכתב לאליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית, שבעונה השלישית יש לנו עליו פרק מיוחד, וביקשו ממנו עזרה במציאת שמות עבריים חדשים לכל צמח.

לאחיה אהרון היו לא רק צמחים, אלא גם חברים רבים. אחד מהם היה אבשלום פיינברג.

[מוזיקת רקע - פריטה בגיטרה]

שלום, אבשלום!

שלום לאבשלום, תגידו שלום לאבשלום! שלום, אבשלום!

אבשלום ושרה הפכו לחברים טובים. הם דיברו במשך שעות על ספרים, ניתחו פרקי תנ"ך ודיברו על היסטוריה. הם אהבו מאוד לכתוב זה לזה.

כששרה הייתה בת 22, הלכה לעולמה אימה, מלכה. שרה העריצה אותה. אימה אהבה מאוד את זכרון יעקב, ונהגה לומר: "גם אם נכרסם אבנים, מכאן לא נזוז". זו הייתה תקופה עצובה מאוד לבני משפחת אהרונסון, וכמובן לשרה.

שנה אחת קודם לכן, הלך לעולמו אביו של אבשלום, והשניים ניחמו זה את זו וזו את זה. הם התכתבו, שלחו ספרי קריאה זה לזה, ואבשלום אף כתב לה מילים חמות.

אבשלום: "אני רק מתגעגע מאוד, מאוד אלייך, ודואג באופן הכי מבהיל, יען, שאני יודע שאינך אוהבת אותי די, בשביל לזכור שצריכה את לשמור על עצמך, אם לא למענך, למעני".

יובל: לא, הבנתי כלום, אבשלום, אתה יכול רגע אולי להסביר לנו מה כתבת?

אבשלום: שרה? מה המצב? אני מתגעגע, כותב לך מכתב. חושב שאותי את לא אוהבת, על מה כל היום את חושבת? שרה, שרתי, הורסת את נשמתי.

יובל: אוקיי, עכשיו זה הרבה יותר ברור.

אבשלום: "מחר, חביבתי, יום הולדתך. אלף ברכות ונשיקות לך ליום הזה. אני בלי ספק שמח שנולדת, הייתי רוצה שמעתה ואילך תהיי יותר מאושרת או תרצי לכל הפחות להיות מאושרת".

יובל: מה, מה זה אומר במילים של היום? לא יבינו את זה.

אבשלום: מחר, בובה שלי, זה יום הולדת. אני כל כך שמח שמלאך הפגיש בינינו. רוצה שתהיי מאושרת. אל תעשי לי פרצוף, גברת. אז תבואי,

אבשלום: [שר] דיי, מספיק עם השטויות, אז יאללה בואי, נו כבר, אל תהיי כבדה.

[ברקע - השיר "אז תבואי" של עומר אדם]

"אז תבואי דיי מספיק עם השטויות.

אז יאללה, בואי.

נו כבר, אל תהיה כבדה.

מתי תבואי.

את יודעת"

יובל: הבאנו לכם את עומר אדם, לא לפארק הירקון, אז לפה, חבר'ה.

"שאני אוהב אותך, אוי-יה-יה-יה-יה-יה. אוי-יה-יה-יה-יה-יה"

אבל המציאות הייתה דרמטית.

[מוזיקה - פריטה על גיטרה] במסגרת החברות הזאת, שרה התאהבה באבשלום, אבל אבשלום התאהב דווקא באחותה הקטנה, רבקה.

אבשלום: [זועק מרחוק] רבקה, רבקה.

ליבה של שרה נשבר לרסיסים, היא עזבה הכל ונסעה לטיול באירופה, כדי לשכוח את הכאב. שרה חזרה לארץ בכוחות מחודשים.

שרה: היי, חזרתי.

יובל: שלום, שלום שרה.

היא אמרה לעצמה: "אני אישה עצמאית".

שרה: אני אישה עצמאית.

יובל: "אני אישה חזקה".

שרה: אני אישה חזקה.

יובל: "אני רוצה למצוא גבר שיאהב אותי".

שרה: אני רוצה למצוא גבר שיאהב אותי.

יובל: "אני רוצה לתת ליובל שוקולד".

שרה: אני רוצה ל…

[צחוק באולם]

יובל: כמעט הצלחתי. כמעט הצלחנו. הייתי נותן לכם גם, הייתי מכבד אתכם.

[צחוק באולם]

כעבור זמן מה, שרה פגשה בחיים אברהם, יהודי ממוצא בולגרי שביקש את ידה. שרה נענתה לו, אך לחיים אברהם היה תנאי, שהיא תעבור לגור איתו… בטורקיה, שם הוא ניהל את עסקיו. שוב יצאה שרה לחוץ לארץ, והפעם לטורקיה.

[מוזיקת רקע]

יובל: ביי שרה. [מושך באפו בעצב]

שרה קיותה שהיא תהיה מאושרת לצד בעלה החדש שהיה מבוגר ממנה בלא מעט שנים. שרה רצתה להביא ילדים לעולם, אבל בעלה טען כי בזמן מלחמה אין מביאים לעולם ילדים. שרה הפכה עצובה, יותר, מיום ליום. בכל בוקר היא התעוררה לצד בעלה החדש, שתתה קפה טורקי, הסתובבה בשווקים של איסטנבול, והבינה שיותר מכל היא רוצה…

ילד מהקהל: ילדים.

יובל: הביתה. [צחוק בקהל] היית קרוב. היא גם רצתה ילדים, אבל היא רצתה עכשיו הביתה. החיים בטורקיה היו קשים לה, וגם בעלה הטרי היה אדם מבוגר ממנה בהרבה, והוא עסק בעסקיו במשך רוב שעות היום. היא השתעממה וחשה חסרת משמעות. היא החליטה לחזור הביתה לזכרון יעקב.

[מוזיקת רקע - פריטה על גיטרה]

שרה נפרדה מחיים אברהם ועלתה לרכבת עמוסת חיילים, כינים ופשפשים.

אז אני רוצה שתעזרו לי רגע עם אפקט של רכבת.

אתם יודעים לעשות אפקט של רכבת? צ'יק-צ'יק-צ'יק-צ'יק וחלק מכם מאחורה תעשו טו-טו. צ'יק-צ'יק-צ'יק-צ'יק. אוקיי, אז כל מי שקדימה תעשו לי צ'יק-צ'יק-צ'יק-צ'יק וכשאני מרים את היד, אז אנשים שעושים טו-טו עושים טו-טו.

מוכנים?

[הקלטה של קולות קטר ורכבת]

יובל והילדים בקהל: צ'יק-צ'יק-צ'יק-צ'יק… טו-טו… צ'יק-צ'יק-צ'יק-צ'יק… טו-טו. צ'יק-צ'יק-צ'יק-צ'יק… טו-טו… צ'יק-צ'יק-צ'יק-צ'יק… טו-טו.

שרה נפרדה מחיים אברהם, ועלתה לרכבת, עמוסת חיילים, כינים ופשפשים. לאחר מסע של שלושה שבועות, הגיעה שרה לזכרון יעקב.

הילדים בקהל: אואואו-טו-טו.

באותם ימים היה עצוב מאוד בארץ. השנה הייתה 1915. ממש כמעט, כמעט לפני מאה שנה. ומלחמת העולם הראשונה השתוללה באירופה וגם כאן בארץ. טורקיה תמכה בגרמניה ובאוסטריה, שנלחמו בבריטניה וצרפת. עד מהרה הצטרפו למלחמה הזאת מדינות רבות בכל העולם וחיילים רבים נהרגו.

[מוזיקת רקע]

שרה הייתה עדה לטבח שעשו הטורקים בארמנים. היא כתבה באריכות על האנשים האומללים והעזובים שראתה בתחנות הרכבת. היא חששה שהטורקים עלולים לפגוע גם ביהודיי ארץ ישראל, ועל כן חייבים לגרש אותם מכאן. אבל איך? הטורקים היו באותה עת אימפריה גדולה וענקית, והיהודים בארץ ישראל היו רק כמה עשרות אלפים. כששרה הגיעה לארץ, היא הביאה לבני היישוב מתנה נפלאה מטורקיה.

טורקי: [במבטא טורקי] שומשום, כורכורום [כך במקור], בקלאווה.

יובל: לא, לא. היא לא הביאה להם כורכום ושומשום ובקלאווה. לא. שרה הביאה להם…

טורקי: כיסוי לכירבול, קומקום תקול, פרפום סתום, רחת לוקום.

יובל: לא, היא לא הביאה להם רחת לוקום. שרה הביאה לבני המושבות…

טורקי: ברזים לכיורים. אני שמעתי אתם אנשים מסכנים. בישראל אין ברזים, שום כולום, וגם לא מגבות. היא הביאה לכם הרבה מבודרום.

יובל: כן. אדוני. אה, שרה לא הביאה ברזים ומגבות, היא לא הביאה בקלאווה.

טורקי: דבק לשפם.

יובל: היא לא הביאה לנו רחת לוקום וגם לא שפם עם דבק שנופל. היא הביאה משהו יותר חשוב. היא הביאה חדשות.

לפני מאה שנה, ובמיוחד בתקופה של מלחמה, היה קשה להעביר ידיעות ממדינה למדינה. שרה שחייתה בטורקיה, ידעה כמה קשה מצבה של האימפריה הטורקית. שרה חלמה שהטורקים יפסידו במלחמה, ושאולי בעקבות זה זה יקום בארץ ישראל סוף כל סוף, שלטון חזק, יציב ומתקדם… של בריטניה.

באותן השנים, לא היו מספיק יהודים בארץ כדי להקים כאן מדינה של ממש. הדבר הטוב וההגיוני ביותר שיכול היה לקרות, היה שלטון בריטי, נקי כפיים וטוב ליהודים, במקום השלטון המושחת של הטורקים.

[צחוק בקהל]

טורקי: תגיד עוד פעם "מושחת של טורקים".

יובל: לא לא, לא רציתי, סליחה.

שרה האמינה שהבריטים יאפשרו ליהודים להקים כאן אוטונומיה - שלטון עצמי קטן, שיאפשר ליהודים נוספים להתיישב בארץ. שרה כינסה את החברים ואת קרובי המשפחה וסיפרה להם שבקרוב הטורקים יצטרכו לסגת מארץ ישראל, כי הם עומדים להפסיד במלחמה.

אחיה אהרון וידידה אבשלום לקחו אותה הצידה וסיפרו לה סוד גדול. "שרה, לפני חצי שנה הקמנו ארגון שיעזור לבריטים. אסור שאיש ידע על כך! שששששששש".

שרה הצטרפה לרשת הריגול והפכה לפעילה מרכזית בארגון. שמו של הארגון היה ניל"י. ניל"י, ראשי תיבות, רגע, זה רשום לי פה איפשהו. ניל"י, לא, לא רשמתי.

ניל"י, נצח ישראל לא יזמר.

ילדים בקהל: לא! ישקר.

יובל: נצח ישראל לא יאכל ג'חנון.

[צחוק בקהל]

לא.

נצח ישראל לא ייזהר.

ילדים בקהל: [בצחוק] לאאא.

יובל: יתקצר, יתחבר, ימהר, יעקר, יפגר, יתקמט.

כן, זהו. נצח ישראל לא יתקמט. אז…

[צחוק בקהל]

אז למה אתם צוחקים?

ילדים בקהל: לא ישקר!

יובל: לא ישקר! הם צודקים, הם צודקים. "נצח ישראל לא ישקר", הלקוּח מספר שמואל.

שרה הפכה להיות סוכנת של המרגלים.

עכשיו, מה הבעיה? כולכם עכשיו תזכרו את נצח ישראל לא יתקמט. המורה תשאל בכיתה, מה זה, ניל"י? - נצח ישראל לא יתקמט, אה, ישקר. כאילו, אז תזכרו שזה "נצח ישראל לא ישקר".

שרה הפכה להיות סוכנת של המרגלים. היא תיאמה את פעילותם של עשרות הסוכנים שהיו חברים בניל"י, אבל גם פיענחה צפנים של הטורקים. קראה מפות מסווגות וחומר מודיעיני שנאסף בקפידה. את המידע שהגיע אליה היא הצפינה ושלחה למודיעין הבריטי בקהיר, בעזרת ספינת המלחמה הבריטית "מנגהם", שהפליגה בין מצרים לחוף עתלית והעבירה בחשאי אנשים, כסף וציוד. שרה גם למדה לירות ברובה והייתה צלפית מצטיינת.

[מוזיקת רקע דרמטית - גיטרה חשמלית] שרה עקבה אחר הטורקים והעבירה ידיעות לאנגלים.

טורקי: [במבטא טורקי] זיינב, זיין, זיינב אנה, צ'ולה, צ'ינגיז, תורנה, אתם תוזיזו, תגולגולו תותחים לחיפה.

שרה: תזיזו שלושים תותחים לחיפה.

טורקי: [במבטא טורקי] אויה, ארזי, פילים, סוסים לפרזול בהול.

שרה: הם הולכים להכין את הסוסים!

טורקי: [במבטא טורקי] פארוק, סוראיה, אסמה, פיקרת, אדם, מירת. עברית זה לא קושקוש אתם הולכים ללמוד קובוץ, שורוק, דוקדוק.

שרה: הם הולכים ללמוד עברית?

יובל: הטורקים רוצים ללמוד עברית כדי לרגל אחר הישוב, כנראה.

מה, מה אתה מחפש? מה אתה מחפש?

טורקי: [במבטא טורקי] לא, ראיתי בעיתון, הולך להיות חמסין.

יובל: אה, חמסין.

טורקי: כן.

יובל: חשבתי שחיפשת מישהו.

תשאל את הילדים אפילו. ילדים, ראיתם פה מישהי? או…

ילדים בקהל: [בקול גדול] כןןןןן.

ילדים אחרים בקהל: [בקול גדול] לאאאא.

ילד בקהל: שם, מישהי הייתה…

יובל: ששש, אל תגלו לו. ראיתם מישהי פה?

ילדים: [קוראים בקול] לאאאא.

יובל: תגידו לו, אין פה אף אחד. מה, על מה…

ילדים בקהל: [קוראים בקול] אין פה אף אחד.

יובל: מה, מה, אין פה אף אחד אתה יכול לחזור לנוח. תלך, הו, שמעתי שיש עכשיו קפה, מחלקים קפה. מחלקים קפה. [נאנח]

אם אתם זוכרים, אהרון הקים חוות ניסויים בעתלית. חברי מחתרת ניל"י פעלו גם מבית משפחת אהרונסון בזכרון יעקב וגם מהתחנה של אהרון בעתלית. אלה היו מקומות תמימים למדי ומשפחתיים, שהסתירו בהם נשק במקומות מיוחדים ונסתרים, שנקראו "סליקים".

שרה לא הייתה האישה היחידה בניל"י. בשנת 1916 צורפה למחתרת ניל"י טובה גלברג. מישהו שמע את השם הזה אי פעם? טובה גלברג?

ילדים בקהל: כן! לא!

יובל: או, חלק שמעו, חלק שמעו. שימו לב! טובה גלברג הייתה חברתה הטובה של שרה. היא אספה מידע על תנועת הרכבות והמטוסים בארץ, ועקבה אחרי חיילים טורקים וגרמנים למען הבריטים.

[מוזיקת רקע]

לרוב, שרה וטובה נסעו יחד לדמשק במשימות ריגול, אך באחת הפעמים נאלצה טובה לצאת לדמשק לבדה במשימה דחופה. כדי לשמור על עצמה בזמן הנסיעה ברכבת הצפופה והעמוסה בחיילים טורקים, היא התלבשה כרקדנית ערבייה, ענדה צמידים רבים על ידיה, ובמהלך הנסיעה לא הוציאה הגה מפיה. החיילים לא נגעו בה לרעה, כי חשבו שהיא בוודאי זמרת או שחקנית מפורסמת, שנוסעת לבדר את הקצינים הטורקים בדמשק, והם חששו לפגוע בה. בתום המשימה שבה טובה גלברג ועמה תיק שהכיל מסמכים סודיים רבים, שנועדו לבריטים.

בשנת 1917 היה מצבה של מחתרת ניל"י קשה. אהרון עזב את ארץ ישראל למצרים, שנשלטה אז בידי הבריטים, וניסה לסייע למאמץ המלחמתי. את אחותה הצעירה של שרה, רבקה, שלחה המשפחה לארצות הברית כדי להרחיק אותה מהסכנה.

אבשלום פיינברג ניסה להגיע למצרים גם הוא כדי להעביר לבריטים מידע, אך בדרך לשם נהרג, כנראה בידי שודדי דרכים במדבר סיני. ליבה של שרה נשבר. היא ביקשה להביא את אבשלום לקבורה, אבל אף אחד לא ידע היכן הוא קבור.

שרה העצובה נשארה לבדה והמשיכה לנהל את רשת הריגול עם חבר המחתרת יוסף לישנסקי. למרות הכאב הגדול, המשיכה שרה להעביר מידע חיוני וחשוב לבריטים. היא הסתובבה בשטח האימפריה העות'מאנית, רשמה כל מיני פרטים שנחשפה אליהם, והעבירה לבריטים ידיעות חשובות, תוך סיכון חייה שלה וחייהם של חבריה למחתרת.

עד היום אנחנו לא יודעים בדיוק אילו ידיעות העבירו חברי ניל"י לידי הבריטים, ועד כמה המידע שלהם היה באמת חשוב, אבל אולי יום אחד נגלה.

מעת לעת הייתה שרה נוסעת למצרים, כדי להעביר ידיעות בעצמה. אחיה אהרון יעץ לה להישאר בשטח הבריטי, מחוץ להישג ידם של הטורקים, אך היא שבה לזכרון יעקב כדי להמשיך בפעילותה.

חברי ניל"י לא היו מרגלים מקצועיים. בזמן שהם ריגלו אחרי הטורקים והגרמנים, הם לא שמרו על כללי ביטחון שדה, ורבים ידעו על רשת הריגול הפועלת בזכרון יעקב. חברי ניל"י העבירו ידיעות למצרים באמצעות אונייה בריטית שהייתה מגיעה לחופי הארץ רק פעם אחת בחודש. וזה היה מעט. הם החליטו שכשיהיו להם ידיעות דחופות להעביר, הם ישתמשו ביוני דואר. [קול משק כנפיים של ציפור]

אתמול הייתי בדואר ואמרתי למוכרת: "אה, סליחה, אני יכול יונה? שמעתי שיש יוני דואר". אז היא הסתכלה עלי כאילו אני משוגע, ואז הבנתי שזה אין היום יוני דואר לקנות בדואר. זה משהו שהיה מאוד מזמן. אז אני רוצה להסביר לכם רגע מה זה יוני דואר.

[קול רחש בקהל]

יוני דואר הן יונים הבוקעות בשובך, וכאשר הן גדלות, אפשר לשחררן והן חוזרות בדיוק לאותו השובך שבו בקעו. בתקופה ההיא, לפני מאה שנה, אנשים נהגו לכתוב הודעות קצרות, וחיברו את ההודעות האלה לרגלי היונים. אז היו משחררים אותן, וכך היו מעבירים הודעות אחד לשני.

תחשבו על זה! אני וחבר שלי רוצים להיפגש. הוא לוקח יונה מהשובך שלי ואני לוקח יונה מהשובך שלו. וכשאני מוכן להיפגש, אני משחרר את היונה שלו, ומצרף לה פתק. לאחר כמה ימים, היא תגיע לשובך שלו, והוא יוכל לקרוא את מה שכתבתי לו. בדיוק אותו העיקרון של וואטסאפ, רק זה לוקח הרבה יותר זמן, אי אפשר להעביר סרטונים, וגם וואטסאפ [קול הפרשה של ציפור] איי, לא עושה עליך צרכים.

[צחוק הילדים בקהל]

בסוף שנת 1917, הגיעה אחת היונים ששלחה שרה, מתחנת הניסיונות בעתלית, בטעות, לידי הטורקים. הם גילו כי לרגל היונה מחובר פתק מוצפן, והבינו כי פועלת בארץ רשת ריגול. הידיעות על רשת הריגול פרשו כנפיים. חברי ניל"י חששו מאוד לגורלם אך שרה אמרה: "אפשר מאוד שזו טעות, ואפשר שנאחר את המועד לברוח, אבל אנו נסכן את חיינו עד הרגע האחרון".

כמה ימים לאחר מכן, הגיעה האוניה "מנגהם" אל מול חופי עתלית, כדי להבריח מהארץ את חברי ניל"י. אך שרה ויוסף לישנסקי החליטו שלא להתפנות, ולהמשיך בעבודתם. שרה חזרה לזכרון יעקב, והחלה להשמיד את כל הראיות והחפצים שקשרו אותה לרשת הריגול. בעזרת אביה החולה שרפה מסמכים, מפות ותצלומים.

[מוזיקת רקע]

אוי ואבוי, הטורקים באים. מהר, תשמידו את הראיות, הטורקים באים. מהר, מהר!

שרה: [זועקת מרחוק] תעזרו לי, תעזרו לי! ילדים. ילדים, תעזרו לי!

טורקי: [במבטא טורקי] יובל, מה זה פה כל הבליגין?

יובל: לא יודע מה הם קורעים. הם קרעו איזה משהו שלא מצא חן ביניהם. אין פה כלום. לא, גם אל תרדוף אחרי אף אחד. אין פה מישהו שאתה צריך לרדוף אחריו או משהו.

שרה: אוי!

[מוזיקת רקע]

באחד באוקטובר 1917, בעיצומו של חג הסוכות, הקיפו חיילים טורקיים את המושבה זכרון יעקב. הם חקרו ועינו את בני משפחת אהרונסון, בהם גם את שרה. לאחר ארבעה ימים של חקירות קשות מאוד, נאמר לשרה שעומדים להעבירה לבית סוהר בנצרת. שרה ביקשה כי ירשו לה לעבור דרך ביתה, כדי שתוכל להתרחץ ולהחליף את בגדיה. כשפסעה לשם, עמדו תושבים רבים מהמושבה בצד הדרך וקיללו את שרה. התושבים וילדיהם פחדו שהטורקים יגרשו אותם ואולי אף יהרגו אותם, בשל מעשיה ומעשי המחתרת.

[מוזיקת רקע מתגברת]

כששרה הגיעה לבית ילדותה, היא נכנסה אל חדר האמבטיה, הוציאה אקדח שהיה מוסתר ב"סליק", במחבוא. שרה ירתה בעצמה. היא ביקשה למנוע מעצמה עינויים נוספים וגם לא רצתה להסגיר את שמותיהם של שאר החברים במחתרת. כעבור כמה ימים, היא מתה מפצעיה. בת 27 במותה.

[מוזיקת רקע משתנה - נגינה בפסנתר]

בשנת 1966, הרבה שנים אחר כך, כ-40 שנה אחרי האירועים האלה, נמצא במפתיע קברו של אבשלום פיינברג ליד רפיח, במדבר סיני. בדרך כלל היו לאבשלום תמרים בכיסיו. מתברר, שאחד מגלעיני התמרים הללו נקלט באדמה שבה נפל מת אבשלום. הגלעין הזה היה לעץ תומר עצום. בזכותו מצאו את גופתו. אבשלום הובא לקבורה בהר הרצל, וליד קברו נשתל עץ תומר, מאותם תמרים שנמצאו בכיסו.

[מוזיקה מסתיימת]

ארגון נילי"י סייע לבריטים במאבק לשחרור ארץ ישראל מידי הטורקים. למרות זאת, נשמעו קולות של ביקורת על כך שהמחתרת פעלה על דעת עצמה וסיכנה את אנשי היישוב. אין לדעת כיצד אנחנו היינו נוהגים, לפני כמאה שנה.

שרה אהרונסון ראתה את זוועות המלחמה וחששה מאוד, כמו רבים אחרים, לגורל היישוב היהודי בארץ ישראל. אז, לא היו צבא או ארגונים שהיה אפשר להצטרף אליהם. ולכן חברי ניל"י נאלצו להקים מחתרת משלהם בלי שהיה להם כל ניסיון. שרה יכלה לדאוג לעצמה ולהינצל בכמה הזדמנויות, אך היא בחרה לקבל אחריות למעשיה ולהמשיך במאבק נגד הכובש הטורקי. היא קיוותה שיום אחד תהיה כאן מדינה, שבה אנשים וילדים יהיו חופשיים, ולא יצטרכו לחשוש לגורלם.

[מוזיקת סיום]

היא אולי קיוותה שאיזה יום שישי אחד הילדים יוכלו ללכת לסינמטק בתל אביב ולראות פרק של "היסטוריה לילדים", אנחנו לא יודעים. אולי.

[מחיאות כפיים]

מקסימים.

עד היום אפשר לבקר בבית שרה אהרונסון בזכרון יעקב, לראות היכן כל הסיפור התרחש, ואפילו לחפש בעצמכם את ה"סליק" שבו שרה הסתירה את אקדחה. אז היום כבר אין לנו רשת ריגול, אבל יש לנו רשת אחרת שנמצאת אצל כל אחד כאן בבית, וזאת רשת האינטרנט. ואם פעם היינו צריכים להיות זהירים עם רשת ריגול, היום אנחנו צריכים להיות זהירים גם עם רשת האינטרנט שיש לנו בבית. אתם צריכים ללמוד כמה חוקים לעבוד עם הרשת הזאת בשביל שלא תהיה מסוכנת, כמו למשל: לא למסור פרטים אישיים, לא לשלוח תמונות לאנשים שאתם לא מכירים, לא לתת את הסיסמאות שלכם לאף אחד חוץ מההורים, לא להוריד שום דבר מהאינטרנט בלי להתייעץ עם אדם מבוגר, ואם מישהו שולח לכם הודעה לא נעימה או פוגענית או הודעה שמעליבה אותכם, תמיד תלכו לדבר עם מורה, הורה, מבוגר, ואם אין לכם עם מי לדבר, תבואו לדבר איתי, בסדר? מבטיחים? מבטיחים?

ילדים בקהל: מבטיחים.

יובל: יפה מאוד.

אתם תמיד, תמיד, תמיד מוזמנים לשלוח לנו תגובות בדואר האלקטרוני. להיכנס לאפליקציות הפודקאסטים, לאייטונס, לגוגל סטור, לתת לנו ציון ל"היסטוריה לילדים", לכתוב כמה מילים, זה מאוד, מאוד, מאוד עוזר לנו. ואם אין לכם סוללה, תשלחו לנו איזה יונת דואר, בסדר?

אני רוצה להודות לכל הילדים וההורים שהגיעו לכאן היום [מחיאות כפיים], אני רוצה להודות לסינמטק שנתן לנו את כל המקום הזה. [מחיאות כפיים]

ילד מהקהל: היום יש דוורים.

יובל: מה?

ילד מהקהל: היום יש דוורים.

יובל: היום יש דוורים, נכון.

אני רוצה להודות לסינמטק תל אביב, ל"כאן תרבות" ואייל שינדלר. לד"ר סמדר כהן האחת והיחידה, שאני חושב שלא הגיעה לכאן היום או שמתחבאת איפשהו, לשיר ויצמן שהפיקה את המופע, לתומר שלוש, למור דיעי חנני שגם כתב את הפרק הזה, לאסף רפפורט שעושה את כל הסאונד וליווה אותנו כאן עם הסאונד המדהים הזה, אין כמוך, אסף! לרחלי וסרמן, לרני שחר, לליאור אברבך, להורים שלכם שהביאו אתכם עד כאן, אני יובל מלחי, "היסטוריה…

הילדים בקהל: [בקול רם] לילדים".

יובל: וואי וואי וואי!

[מחיאות כפיים]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה