לפני כמאה שנה התקיים מרוץ מיוחד בין שתי משלחות. מי יהיה הראשון להגיע לקוטב הדרומי באנטרטיקה. המסע היה מרתק ומסוכן ובסוף היה מנצח אחד. הפרק הוקלט לפני קהל בספריית בית אריאלה בתל אביב.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/05/2019.
קריינית: אתם מאזינים ל"כאן עוד".
[ברקע: קולות של קהל באולם]
יובל: שלום ילדים, בסוף חודש ינואר 2019 התארחנו בבית אריאלה להקלטת פרק חי מול קהל. לאירוע הגיעו מאות ילדים והורים מכל רחבי הארץ, מרמת הגולן, מכפר גלעדי, מכפר רתמים בנגב ומתקוע. למרות שהייתה התרגשות רבה בקהל, אנחנו התרגשנו לא פחות, לראות מאות ילדים מתלהבים מהיסטוריה. זה לא מחזה שרואים כל יום. ואנחנו אסירי תודה לכל מי שהגיע לאירוע. את הפרק מקריינים אנוכי, ותומר שלוש - הכותב הראשי של היסטוריה לילדים. שנינו לבושים בפרוות חמות וכובעי פרווה, כדי שניראה כאילו הרגע הגענו מהקוטב הדרומי.
אני רוצה להודות באופן אישי לבית אריאלה על האירוח, ולכל המשתתפים: לאיל שינדלר, לרני שחר, לדוקטור סמדר כהן, לאסף רפפורט ולתומר שלוש.
[ברקע קולות רוחות קוטב וקולות ילדים שבקהל]
אז הנה המרוץ לקוטב הדרומי בהקלטה מול קהל, האזנה מהנה.
יובל: וואי איזה קור פה, וואי וואי קור אימים וואי אתה מרגיש?
אתה מרגיש את הקור?
וואי איזה קור!
קור כלבים!
[מוזיקה שקטה ברקע]
שלום ילדים. היום אני רוצה לספר לכם על מרוץ שהתרחש לפני כמאה שנים. סמדר אמרתי את זה בסדר? מאה, נכון? [אומר במלרע] לא מאה [אומר במלעיל]. מאה. [במלרע]
זה לא היה מרוץ של ריצה או מרוץ מכוניות. זה היה מרוץ לגילוי מקום חדש בעולם, מרוץ שהמטרה שלו הייתה להגיע אל הקוטב הדרומי. המרוץ הזה היה מרתק ומסוכן ועד מהרה הוא הפך לאחד הסיפורים המרתקים ביותר בהיסטוריה.
[המוזיקה מתגברת]
אני גם ככה רוקד באולפן כשאני עושה את הפרק, ואתם לא רואים, אתם רק שומעים. ככה אני רוקד באולפן. אז רק שתדעו שבפעם הבאה שאתם רואים את הפרק, אתם יכולים גם לרקוד איתי יחד.
[מוזיקה פסקה]
בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, יצאו בני האדם למסעות מחקר ולמסעות גילוי רבים. מאמצע המאה ה-19, כלומר בערך מ-1850 עמדו לרשותם של המגלים וההרפתקנים כלי תחבורה חדשים בעלי מנוע, שלא היו בעולם קודם לכן. הם יכלו לשוט בספינות למרחקים רבים יותר משיכלו עד אז, לנסוע למרחקים עצומים ברכבות, והם החלו לפתח גם כלי רכב חדשים נוספים. דמיינו לעצמכם שאתם מפליגים בספינה למקום חדש. דמיינו את זה רגע בראש, אתם מפליגים בספינה למקום חדש לגמרי שאיש לא היה בו לפני כן. איזו התרגשות!
תומר: וואי, איך אני מתרגש…
יובל: אוקי...
תומר: בוא נתחיל את הפרק,
יובל: התחלנו…
תומר: בוא נתחיל את הפרק, איך אני מתרגש.
יובל: אוקיי. התרגשת המון.
תומר: כן רגע, זה מאוד מרגש. בוא נתחיל את הפרק, קדימה בוא נתחיל.
יובל: כן, אבל הילדים רוצים לשמוע את כל הפרק, אתה לא יכול עכשיו להתרגש שעה שלמה, [תומר צוחק] לא נסיים עד הלילה. גמרת להתרגש? רגע תתרגש עוד טיפה.
תומר: עוד טיפה, אני מתרגש…
יובל: סיימת להתרגש? אפשר להמשיך.
למרות כל הגילויים, בשנת 1900 היו שני מקומות בעולם שהאדם טרם הגיע אליהם. הקוטב הצפוני והקוטב ה…
ילדים צועקים: דרומי!
תומר: מדהימים אתם. הקוטב הדרומי הוא הנקודה הדרומית ביותר בכדור הארץ והקוטב הצפוני הוא הנקודה הצפונית ביותר. קחו כדור דמיוני ביד תחזיקו רגע כולם, תחזיקו כדור. אוקיי, עכשיו אני רוצה שתקחו את האצבע שלכם תחזיקו את הכדור למטה, ממש תחזיקו אותו ככה למטה. ותחזיקו למעלה את הכדור. פה למעלה זה הקוטב הצפוני וכאן למטה זה הקוטב ה…
ילדים צועקים: דרומי!
תומר: איזה מעולים אתם.
היציאה לגילוי מקומות חדשים הייתה מורכבת, והצריכה סכומי כסף גדולים, תכנון מדויק ויכולת לרכוש אספקה של מזון, דלק ושתייה להרבה מאוד אנשים, למשך זמן רב. לפעמים אפילו לכמה שנים. בשל כך רק מעטים יצאו למסעות שכאלה.
אם חם לכם, תחשבו איך אנחנו מרגישים? [הקהל צוחק]
בשנת 1909 טען מגלה הארצות והחוקר האמריקני רוברט פירי, שהוא האדם הראשון שהגיע אל הקוטב הצפוני. בדיקות וחישובים שנעשו שנים אחר כך הוכיחו שהוא לא היה הראשון, כנראה.
[ברקע נשמעים תופים]
אם כך, נשאר מקום אחד שהאדם טרם הגיע אליו, והוא?
ילדים צועקים: הקוטב הדרומי!
שני חוקרים נועזים, אחד נורווגי ואחד אנגלי, החליטו לנסות ולהגיע אל הנקודה הזאת. אל הקוטב הדרומי. שניהם רצו להיות הראשונים ולזכות בתהילת עולם.
החוקר הנורווגי: אני עומד להגיע ראשון אל הקוטב הדרומי.
החוקר האנגלי: מה פתאום? אני הולך להגיע קודם לקוטב הדרומי.
החוקר הנורווגי: לא לא, לא, אתה... אני נורווגי ונורווגים, הם גרים בשלג.
החוקר האנגלי: אני בריטי, אני שותה תה עם חלב כל יום, אני יכול להגיע הרבה יותר מהר ממך. [מהמהם] כן. כן.
החוקר הנורווגי: לא לא, הנורווגים יגיעו ראשונים. ואני אפילו מוכן… להתחרות!
החוקר האנגלי: לא, אני אשיג אותך, בוא הנה תכף ומיד. אני אשיג אותך גם כן. איפה הוא? הוא כבר הגיע?
החוקר הנורווגי: חזרתי לאותו מקום?
החוקר האנגלי: תראה, דוב קוטב מאחוריך! [מוזיקה] זה הולך להיות פרק מאוד קשה עם הבחור הזה, אני אשיג אותו…
יובל: שני ההרפתקנים שלנו, רואלד אמנדסן הנורווגי וקפטן רוברט פלקון סקוט, לא היו לבד. הצטרפו אליהם משלחות שבלעדיהן לא יכלו בכלל לחלום [בהדגשה] להגיע אל הקוטב הדרומי. הם בחרו את המשתתפים בעצמם. בעוד אמנדסן בחר משלחת קטנה של 19 אנשי צוות, סקוט לקח עמו 65 אנשים, מהם מדענים רבים.
לפני שנמשיך במרוץ, וזה מרוץ מדהים, אני רוצה לספר לכם קצת על אמנדסן הנורווגי וגם על סקוט הבריטי.
תומר: אני אספר על רואלד אמנדסן, רואלד אמנדסן אהב מסעות מגיל צעיר. אביו היה בעל חברה לספנות ורואלד הפליג עמו לכל מיני מקומות. הוא היה מרותק לסיפורים על חוקרים ומגלי ארצות, וקיווה להיות מגלה ארצות בעצמו ביום מן הימים. אבל אמו רצתה שיהיה רופא ואמנדסן עשה כרצונה והחל ללמוד רפואה באוניברסיטה. כשהיה בן 21 נפטרה אמו, אמנדסן עזב את לימודי הרפואה, עבר ללימודי ימאות והצטרף למשלחות. בעיקר עניינו אותו הקוטב הצפוני והקוטב ה…
ילדים צועקים: דרומי!
[מוזיקה]
יובל: בשנת 1897 הצטרף אמנדסן למשלחת מחקר שהפליגה ליבשת אנטארקטיקה.
איזה שם מוזר זה אנטארקטיקה.
תומר: מה זה השם הזה?
יובל: אנטארקטיקה היא היבשת שבה נמצא הקוטב הדרומי של כדור הארץ. [קולות של ילדים מהקהל] השם אנטארקטיקה הוא הלחם, חיבור של המילים אנטי וארקטיקה. כלומר, ההפך של ארקטיקה, ההפך מהצפון, ולמעשה ההפך מהקוטב הצפוני.
ילדה שואלת: מה זה, ארטיק בכוונה?
יובל: כמו ארקטיק, בדיוק. מקורה של המילה 'ארקטיקה' במילה היוונית ארקטוס, דוב או דובה. כפי הנראה, המקום קיבל את שמו על שם קבוצת הכוכבים הדובה הגדולה, שככל שמצפינים, ככל שאנחנו הולכים יותר ויותר צפונה, אפשר לראות אותה טוב יותר.
אנטרטיקה, כמו שמישהו אמר פה קודם, אנטארקטיקה היא היבשת הקרה ביותר בעולם ורובה ככולה מכוסה קרח כל השנה. בשל תנאי מזג האוויר הקשים אין אנשים שחיים בה דרך קבע. זה מקום שאם לא אוהבים קור, לא כל כך נעים לגור בו.
פעם נסעתי לאנטארקטיקה להקליט פרק של פודקאסט. ואפילו הבאתי לכם אותו פה לשידור, פרק ראשון בעולם, פרק פודקאסט ראשון שהוקלט באנטארקטיקה.
שאני… אסף, שאני אשמיע להם אותו? אוקיי.
הקלטה: [ביפ תחילת הקלטה] שומעים ג'יבריש, שיניים נוקשות מקור. [ביפ סיום ההקלטה]
אז אמנדסן נסע כבר לאנטארקטיקה פעם אחת, והמשלחת שהוא הצטרף אליה נתקעה באנטרקטיקה כל החורף, בקושי שרדו במסע. אמנדסן למד המון מהמסע הזה, בעיקר איך לא לתכנן מסעות מהסוג הזה. אמנדסן אהב מסעות ומיד יצא למסע נוסף, שחלק ממנו היה צפונית לקנדה.
קנדה זה מקום נורא קר, ככל שעולים יותר צפונה, נהיה קר וקר וקר. והוא הפליג אפילו צפונית לקנדה. במים שהוא הפליג היו קפואים ולעיתים הם הפכו לקרח, במשך שלוש וחצי שנים הוא הפליג וחקר ולמד רבות מהאסקימואים שפגש בדרך. למשל הוא למד כיצד להשתמש בפרוות חמות ובכלבי מזחלות להובלת ציוד למרחקים.
רוברט פלקון סקוט נולד וגדל באנגליה. כבר שהיה בן 15 החל לעבוד בספינות ועד מהרה הפך לקצין מוערך. למשפחתו של סקוט היו קשיים כלכליים, לא היה להם כסף, והוא שלח אליהם את כל שכרו כדי לסייע.
בשנת 1901 נבחר סקוט בן 33 לעמוד בראש משלחת בריטית לאנטארקטיקה, המשלחת שהתה באנטארקטיקה כשלוש שנים ובמסעו הגיע סקוט עד למרחק של פחות מאלף קילומטרים מהקוטב הדרומי. משחזרה המשלחת לבריטניה סקוט היה לגיבור לאומי. הוא זכה בפרסים רבים ואף הוזמן לפגישה עם מלך אנגליה, אדוארד השביעי.
בינתיים סקוט התחתן ואפילו נולד לו בן בשם פיטר. סקוט אהב מאוד את בנו, ממש אהב אותו.
[ברקע בכי של תינוק]
סקוט: אוווו אני מאוהב בתינוק הזה, אוי אני כל כך אוהב אותו, בטוח שאני אתגעגע אליו, ממש כמה שאני אתגעגע. אה… טוב, אני חייב לזוז… ביי.
[מוזיקה ברקע]
אמנדסן החל לתכנן את המסע שלו לקוטב שנתיים לפני שיצא לדרך. הוא רכש בגדים מיוחדים שלבשו אנשי גרינלנד. כלומר, אנשים המכירים את מזג האוויר הקפוא הזה. הוא רכש מאה כלבי מזחלות מאומנים, הוא תכנן מגפיים מיוחדים לאנשי הצוות ובגדים שנתפרו מעורות של כלבי ים, איילים וזאבים. הוא רכש אוהלים מיוחדים שיש בהם רצפת עץ, אוהלים שיכולים לעמוד בכל תנאי מזג אוויר. הוא קנה גם אלפי ספרים, גרמופון ותקליטים להשמיע מוזיקה, ואפילו תנור קטן לבישול.
מי שלא יודע מה זה גרמופון, זה מכשיר ישן ישן ישן שהיו מסובבים מין כזה ידית פר... פר... ואז עוזבים אותה והיא הייתה חוזרת במין קפיץ כזה ומנגנת תקליטים.
[ברקע קולות של תקליט מסתובב ושירה]
אז זה הגרמופון שלנו, אז הוא לקח איתו גרמופון אפילו לאנטארקטיקה.
לסקוט הבריטי היה ניסיון לא טוב עם כלבים, והוא חשש כי הם לא יוכלו להביא את המשלחת ממש עד לקוטב.
סקוט: סעו… רוצו כלבים, נו, הם לא זזים…
[מוזיקה ברקע]
תומר: אז סקוט בחר לצאת במזחלות ממונעות, וזיכרו שזה היה תחילת עידן המנוע, ובכל זאת סקוט הביא עמו כלבים וגם סוסי פוני סיביריים. הסוסים הללו מסוגלים לשרוד בטמפרטורה של מינוס 70 מעלות.
סקוט: אוו… זה קר.
סקוט תכנן להשתמש בסוסי הפוני בדרך, אך תכנן גם כי בני האדם יסחבו את המזחלות בשלבים האחרונים שלפני ההגעה לקוטב. הוא האמין שכדי להגיע לנקודה הדרומית ביותר בכדור, הם יצטרכו לטפס אליה ולכן היה ברור שהכלבים לא יועילו בזה.
הבריטים יצאו לדרכם לכבוש את הקוטב הדרומי. ועיתונאים רבים הגיעו להיפרד מהם ולכתוב עליהם. בעת שהבריטים עגנו בניו זילנד בדרכם לקוטב, הם קיבלו לפתע מברק מנורווגי בשם...
סקוט: אמנצסן? אמנ… אמנ… אמנדסן?
אמנדסן: אמנדסן. יא, אמנדסן.
יובל: שגם הוא היה בדרכו לכבוש את הקוטב הדרומי.
אמנדסן: אנחנו נשיג אותו.
יובל: סקוט ואמנדסן היו עתה במרוץ.
[מוזיקה]
אביב 1911, בגלל תנאי מזג האוויר הקרים והקיצוניים באנטארקטיקה, היה צורך להתכונן היטב לכיבוש הקוטב. שתי המשלחות הפליגו לנקודות נחיתה שונות באנטארקטיקה ואחרי הגעתם ליבשת החלו להקים בסיסים, שבהם אחסנו מזון וציוד. חוץ מהבסיס הראשי בנקודת הנחיתה, הקימה כל משלחת עוד ועוד בקתות קרובות יותר ויותר לקוטב הדרומי ומילאה אותן במזון ובציוד שהיו הכרחיים להמשך המסע.
[ברקע קול של רוח חזקה]
עכשיו אני אסביר לכם. נניח שרחוק רחוק בדלת, שמה הקוטב הדרומי, אם אני אתחיל ללכת מפה עד לקוטב, אני אקפא באמצע, אני אצטרך לחזור.
אז מה אני עושה? [קול הולך ומתרחק] אני הולך הולך הולך הולך הרבה הרבה הרבה, עוצר. מקים פה בקתה, שם אוכל נכנס להתחמם מדליק לי אש, מתקדם ובונה לי עוד בקתה וככה מקים לי הרבה בקתות בדרך לקוטב הדרומי, שיהיה לי קל להגיע.
זהירות כלבי ים!
בחיים לא ראיתי ספרייה עם כל כך הרבה כלבי ים או שחם לי וכבר אני לא רואה טוב.
תומר: [צוחק]
הפרק הבא אנחנו עושים משהו עם ים,
תומר: כן.
יובל: שנבוא עם בגדי ים.
תומר: זה יותר קל.
יובל: ברור…
הקוטב הדרומי הוא קר מהקוטב הצפוני, ויש בו תקופות של חושך מוחלט וטמפרטורות נמוכות במיוחד. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה בקוטב הדרומי, היא מינוס 12 מעלות והנמוכה ביותר היא מינוס 93 מעלות.
כמה זה קר, אתם בטח שואלים את עצמכם, אז אני אסביר לכם. לשם השוואה הטמפרטורה במקפיא שלכם בבית היא מינוס 20 מעלות. זאת אומרת בתוך המקפיא שלכם, זה כמו קיץ באנטארקטיקה. אנשים קמים בבוקר ואומרים: יו איזה חום היום, נפלא אני יכול ללכת רק עם 8 שכבות, [תומר צוחק] איזה כיף פה במקפיא של משפחת אבולעפיה.
[ילדים צוחקים]
כל אחד משני הצוותים התחיל את המסע לקוטב במקום אחר. הבריטים החליטו להתחיל את המסע לקוטב 90 קילומטרים רחוק יותר מנקודת היעד לעומת הנורווגים. הם קיוו כי המקום שבו בחרו להתחיל במסע, יאפשר לספינה שלהם לעגון ולהפליג ביתר קלות בלי להיתקע בקרח. הבריטים שלחו משלחת מחקר לחקור את האזורים הרחוקים יותר. אחת המשלחות פגשה במשלחתו של אמנדסן, הוא הזמין את חברי המשלחת לארוחת ערב ומששמע על המזחלות...
תומר: מזחלות ממונעות!
יובל: אוי אוי אוי! הוא החל לדאוג.
אמנדסן: להתראות!
סקוט: כדאי שתדאג. [מהמהם]
אמנדסן: אוי אני דואג, לי יש כלבים ומזחלות,
סקוט: אה, אני אסע הרבה יותר מהר עם המנוע.
אמנדסן: לו יש מזחלות ממונעות, הוא יגיע לפניי, אני חייב לצאת לדרך מוקדם יותר הרבה הרבה!
בחצי הכדור הדרומי, כדור הארץ זאת אומרת, יש חורף שאצלנו יש…
ילדים צועקים: קיץ!
יובל: קיץ. יואו איזה חכמים…
ולהפך, בסוף חודש אפריל שאצלנו בחלק הצפוני של הכדור מתחיל האביב, באנטארקטיקה מתחיל החורף הקשה. באחד הימים שקעה לה השמש,
תומר: אני רוצה שמש,
יובל: אתה תקבל.
תומר: אוף, מתי תבוא השמש?
יובל: אה, כלום, ממש תוך ארבעה חודשים.
תומר: אההה! [צועק בתסכול]
יובל: הפעם הבאה שהשמש הייתה צפויה לזרוח הייתה רק ארבעה חודשים אחר כך. בינתיים הצוותים גרו בבקתות שבנו, קראו, שיחקו קלפים, טיפלו בחיות, ערכו מדידות וניסויים, העבירו הרצאות זה לזה, ואפילו שיחקו כדורגל בשלג, כדי לשמור על הכושר.
אוי אוי קשה ללכת פה בשלג…
בכל אותה עת היה אמנדסן מודאג מאוד מהמזחלות הממונעות של הבריטים, ולכן הוא החליט להקדים ולצאת לדרך בספטמבר, בסוף החורף, שהכל עוד היה סופר קפוא. מזג האוויר הקשה מנע ממנו להתקדם. הוא נתקל בסופות שלגים עזות וקשות ובקושי רב הצליח לחזור למחנה.
[תופים]
באמצע חודש אוקטובר 1911 החורף כבר נגמר, ומזג האוויר השתפר. ואמנדסן וחברי המשלחת הנורווגית יצאו שוב לדרך. בעזרת הכלבים המהירים שלהם הם התקדמו בקצב של 30 קילומטרים ביום, כמו המרחק מתל אביב ליבנה.
גם סקוט והמשלחת הבריטית החלו במסע לקוטב הדרומי בסוף חודש אוקטובר. אבל המזחלות הממונעות שלהם התקלקלו לאחר כמה עשרות קילומטרים. בינתיים הבריטים המשיכו בדרכם עם הכלבים ועם סוסי הפוני הסיביריים. הדרך שבחרו הציבה בפניהם קשיים, הם נאלצו להפוך את סוסי הפוני שלהם למזון, שאחסנו בבקתות ששמו בדרך. הבריטים התקדמו באיטיות ובכל תחנה שחרר סקוט אנשים מהמשלחת ואיפשר להם לחזור בחזרה לבסיס המרכזי בשל תנאי מזג האוויר ובשל המחסור במזון. לבסוף נותרו חמישה אנשים בקבוצה שהייתה אמורה להגיע עמו אל הקוטב…
ילדים עונים: הדרומי.
יובל: [חוזר שנית בקול כדי לעודד תגובה חזקה יותר] לבסוף נותרו חמישה אנשים שהיו אמורים להגיע עמו אל הקוטב…
ילדים צועקים: הדרומי!
[ברקע תופים]
יובל: בינתיים אמנדסן והנורווגים החלו בטיפוס אל נקודת הקוטב הדרומי. אמנדסן חיפש ומצא דרך קלה יותר לטיפוס. הנורווגים תכננו שכמה מהכלבים שהובילו אותם במסע יהפכו להיות מזון וכך הם עשו.
המסע הפך קשה יותר ויותר גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית. בכל אותה עת, חיפשו הנורווגים רמזים להימצאותה של המשלחת הבריטית. הבריטים עשו את אותו דבר, וכל אחת משתי המשלחות לא מצאה את השנייה.
אמנדסן: אני לא רואה פה בריטים, אולי הם השיגו אותנו, אוי לא.
סקוט: הנורווגים האלה ערמומיים.
אמנדסן: אולי הבריטים השיגו אותנו אני לא מאמין, בוא נמשיך, נתקדם לקוטב הדרומי.
יובל: ב-14 בדצמבר 1911 הגיעו הנורווגים לנקודת הקוטב הדרומי. הם תקעו במקום דגל, ובשלושת הימים הבאים ביצעו מדידות חוזרות ונשנות כדי לוודא שהם אכן בנקודה הנכונה. הדרומית ביותר של כדור הארץ, באופק לא היה סימן למשלחתו של סקוט.
[מוזיקה]
עשרות הקילומטרים הנוספים במסע של הבריטים, בשל נקודת הנחיתה המרוחקת שבחרו, השפיעה עליהם מאוד. כמה מאנשי המשלחת חלו ואחרים סבלו מכוויות קור. אבל השאיפה להיות הראשונים שיגיעו לקוטב הדרומי, גרמה להם להמשיך. כאשר היו קרובים מאוד לנקודה הדרומית, הם זיהו מרחוק את הדגלים השחורים של אמנדסן, אותם ניתן היה לראות מרחוק.
ב-17 בינואר 1912 הגיעה המשלחת הבריטית לקוטב הדרומי וגילתה שהנורווגים הגיעו לשם לפניהם, הם איחרו בשלושים וארבעה יום.
כל כך קרוב. האכזבה של הבריטים הייתה עצומה, המסע היה קשה כל כך ולבסוף הם הגיעו שְׁנִיִּים. למחרת גילו הבריטים כי אמנדסן השאיר להם במקום אוהל עם ציוד שכבר לא היה זקוק לו וגם מכתב, המבקש מסקוט להודיע למלך נורווגיה כי אמנדסן הגיע לקוטב ראשון, למקרה שהבריטים יגיעו לטלגרף לפניהם.
תומר: מה זה טלגרף?
יובל: טלגרף זה מכשיר שאפשר להעביר איתו הודעות בעזרת לחצנים כאלה שעושים ביפ ביפ ביפ.
תומר: אהה! זה כמו…
יובל: תעביר הודעה למלך נורווגיה,
תומר: זה כמו אייפון של פעם.
יובל: כן, קדימה. תודיע למלך נורווגיה שהגעתי ראשון לקוטב. כן.
סקוט: שלום מלך נורווגיה?
מלך נורווגיה: יא, דיס איס מלך נורווגיה.
סקוט: זה סקוט.
מלך נורווגיה: סקוט!
סקוט: אני לא מאמין אני הגעתי שני, אחרי המשלחת שלכם, הנורווגים. אני לא מאמין.
מלך נורווגיה: או! הגעת שני! הנורווגים הגיעו ראשון! [צוחק] זה טוב, זה חדשות טוב מאוד, תודה רבה אדון, תודה, סקוט. נתראה בקרוב, תבוא אליי לדוכנשפינץ.
[ילדים מדברים ברקע]
יובל: מה?[מבטא נורווגי] לא אני נורווגי, אמרתי נורווגיה. אתה לא מזהה? זה מבטא נורווגי אמיתי התאמנתי עליו חודשות. [כך במקור]
לאחר שהבריטים תקעו את דגלם הם החלו במסע המפרך בחזרה לבסיסם.
[מנגינה ברקע]
כמה מאנשיו של סקוט חלו, ואחד מהם מת בדרך חזרה. חבר צוות אחר היה גם הוא במצב בריאות גרוע ובקושי יכול היה ללכת. באחד הימים הוא פשוט עזב את האוהל ונעלם. סקוט הבין כי חבר המשלחת לא רצה לעכב אותו ולסכן את המשלחת. הוא החליט להציל את המשלחת וצעד אל מותו. בכל אותה עת, חיכו חברי המשלחת של סקוט לפגוש חברים אחרים מהמשלחת שהיו אמורים להגיע אליהם עם כלבים ומזחלות.
אמורים להגיע לפה, קבעתי איתם פה לא? אז אולי הם התבלבלו או משהו,
תומר: אולי הם תכף יגיעו,
יובל: אז הם התבלבלו כנראה.
תומר: כנראה.
יובל: אתה אומר שהם יגיעו, אולי הם יגיעו.
תומר: בוא נחכה.
יובל: נראה, בטח הם יגיעו. אבל המזחלות לא הגיעו בגלל בעיות בתיאום, והמשלחת של סקוט נשארה בתוך אוהל שבנתה. ביומנו כתב סקוט כי:
תומר: "אולי החמצנו את נקודת המפגש".
יובל: חברי המשלחת הבריטית הקימו אוהל במרחק של 18 קילומטרים מאחד הבסיסים שלהם, בקתה שהיו בה עצים ומזון. אך מזג אוויר היה קשה במיוחד וסופות שלגים כבדות מנעו מהם להגיע אל הבקתה.
הם ניסו וכשלו, ניסו וכשלו, ניסו וכשלו. הם התקדמו בכל פעם קילומטרים אחדים בלבד, ונאלצו לחזור לאוהל. הם ידעו כי בין החיים והמוות מפרידים 18 קילומטרים, אך גורלם נחרץ.
בסוף חודש מארס כתב סקוט ביומנו בפעם האחרונה.
תומר: "בכל יום אנחנו נחלשים והסוף אינו רחוק, הדבר מצער אך איני יכול לכתוב עוד."
[מוזיקה]
חברי המשלחת הבריטית ניסו לחפש אחר סקוט ואנשיו, אך מזג האוויר הגרוע מנע זאת מהם. אט אט הם הבינו כי כפי הנראה נגזר גורלם.
לעומת הבריטים, הנורווגים חזרו לבסיס האם שלהם במזג אוויר נוח, חודש וחצי לאחר שהגיעו לקוטב הדרומי. מ-52 הכלבים שהחלו במסע רק 11 שרדו. מסעו של אמנדסן ארך 99 ימים והנורווגים גמעו בו קרוב ל-3,500 קילומטרים של קרח ושלג.
אמנדסן רצה לבשר לעולם על תגליתו, זאת הסיבה שגם השאיר מכתב לבריטים למקרה שיגיעו למכשיר הטלגרף לפניו. כעבור כמה ימים עלה לספינה שהמתינה לו, והפליג במשך חמישה שבועות לאוסטרליה. משם הוא שלח הודעות טלגרף לאחיו ולמלך הנורווגי, וסיפר בהן כי הגיע ראשון לקוטב הדרומי. למחרת שלח את הסיפור המלא לעיתון לונדוני שקנה את הזכויות על הסיפור.
בנובמבר 1912, כמעט שנה לאחר שסקוט ואנשיו נעלמו, היה שוב מזג אוויר שאיפשר לחברי המשלחת הבריטית שנותרו, לצאת לחיפושים אחר החברים האבודים. הם מצאו את גופותיהם הקפואות באוהל במרחק 18 קילומטרים מהבקתה שלהם. מקריאה ביומניהם הבינו חברי המשלחת ששרדו, מה בדיוק קרה לחברים שלא שרדו.
"אה, הנה הוא כתב פה ביומן, אני רואה שהוא מחכה לנו, אה, ואנחנו היינו אמורים להגיע לכאן, חיכינו לו בבקתה, חיכינו לו. והיינו אמורים לפגוש אותו, איזה טעות. סליחה. אתה סולח?".
[מוזיקה]
בפברואר 1913 שלחו הבריטים מברק ובו בישרו על גורלם של סקוט וחברי המשלחת המצומצמת שלו, שהצליחו להגיע לקוטב הדרומי אך לא הצליחו לחזור בשלום. בקרב הבריטים, עצם העובדה שסקוט יצא למסע לא רק כדי להגיע לקוטב, אלא גם כדי לאסוף נתונים מדעיים, הפכה אותו לגיבור מבין השניים.
במשך שנים רבות, היה סקוט גיבור טרגי בעיני הבריטים ובעיני העולם. רק לפני כמה עשרות שנים החלו חוקרים להעביר ביקורת על הכנותיו למסע על הדרך שבה פיקד על אנשיו, וגם סיפרו שאנשיו לא הבינו את הפקודות שסקוט השאיר להם במדויק. אמנדסן הצטער מאוד למשמע גורלו של סקוט.
[תומר "אמנדסן" בוכה]
אך הוא המשיך להשתתף במשלחות לאזורים קפואים.
בשנת 1928 יצא אמנדסן במטוס לחלץ משלחת שנתקעה בדרכה לקוטב הצפוני. מטוסו נעלם וגופתו ולא נמצאה מעולם. כך הפך גם הוא לגיבור טרגי.
"אתה רואה גם אני גיבור [צוחק], שנינו גיבורים טרגיים סיכמנו, תיקו".
כיום ניצבת תחנת מחקר בקוטב הדרומי, התחנה מאפשרת לחוקרים מכל רחבי העולם להתגורר באנטארקטיקה בעת המחקר שלהם, התחנה נקראת "פלקון אמנדסן" על שם שני גיבורי המירוץ שלנו, ולזכרם.
מהמרוץ לקוטב הדרומי אפשר ללמוד כמה חשובות ההכנות לפני כל פעולה שלנו. במקרים מסוימים ההכנות הללו הן ההבדל בין החיים והמוות.
[מוזיקה ברקע]
האם יש עוד משהו שאפשר ללמוד מהמסע לקוטב הדרומי?
לא יודע, תגידו אתם.
[מוזיקה מתגברת. מחיאות כפיים]
עכשיו נקריא את הקרדיטים ברשותכם. נקריא את הקרדיטים.
מחקר, כתיבה ועריכה - שיר פישר ויובל מלחי. [מחיאות כפים]
עריכת לשון ונעיצת דגל בקוטב - דוקטור סמדר כהן. [מחיאות כפיים]
מיקסים, אפקטים ונהג מזחלות מורשה - [מכריז את השם כמו בכרוז] אסף רפפורט. [מחיאות כפיים]
הפקה ואילוף כלבי מזחלת - רני שחר ואיל שינדלר. [מחיאות כפים]
ותודה רבה לתומר שלוש הכותב שלנו שהיה סקוט מצוין. [מחיאות כפים]
ותודה רבה רבה רבה מקרב לב לכם תודה רבה רבה רבה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Yorumlar