היסטוריה לילדים - ברוס לי
- כרמית הראל
- Sep 8
- 12 min read
Updated: Sep 8
כילד הוא נהג להתסבך בקטטות רחוב אך כשגדל הפך מומחה באומניות לחימה, שחקן והוגה דעות. עד היום כל סרט שיש בו אומניות לחימה כמו קונג פו פנדה או לגו נינג'גו מושפע מאותו אדם, לי ג'ון פאן או בשמו האחר ברוס לי.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/06/2025.
קריינות: אתם מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
קריין: "היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.
ברוס לי.
שלום ילדים, היום אספר לכם על איש שהיה מומחה באומנויות לחימה. הוא היה גם שחקן, אפילו פילוסוף או הוגה דעות. הוא נחשב לשחקן הסיני הבינלאומי הראשון, ופורץ דרך.
עד היום, כשאתם רואים סרטים, למשל, קונג פו פנדה, לגו נינג'גו, מולאן, צבי הנינג'ה או קראטה קיד, תזכרו שכל הסרטים האלה הושפעו מאותו איש, שאני עומד לספר לכם עליו היום.
קראו לו לי. לי ג'ון-פאן, או בשמו האחר, ברוס לי.
[מוזיקה סינית]
ברוס לי נולד בשם לי ג'ון-פאן.
אביו היה זמר אופרה מהונג קונג, ואימו נולדה בשנחאי שבסין. אנחנו לא יודעים בדיוק, אבל כפי הנראה, סבו היה ממוצא גרמני. למרות שיש חוקרים אחרים הטוענים שהסבא רבא שלו היה יהודי, חוקרים אחרים שטוענים אחרת, אבל באנו לדבר על ברוס לי, לא על סבא רבא שלו.
[מוזיקה סינית]
ברוס לי גדל באי הונג קונג, הנמצא סמוך לסין. הונג קונג הייתה בעבר מושבה בריטית, וחלק מהאימפריה הבריטית.
[מוזיקה סינית והמולה של עיר]
בשנת 1997 האי הוחזר למשטר הסיני, אך עד היום להונג קונג יש אוטונומיה, עצמאות מסוימת, ויש לה מערכת משפט נפרדת ומטבע משלה, דולר הונג קונגי.
באי עדיין נוהגים בצד שמאל, כפי שעושים באזורים שהיו תחת שליטה בריטית בעבר.
[קולות אונייה וים]
בשנת 1939 הגיעו הוריו של לי לסן פרנסיסקו, לסיבוב הופעות אופרה. העיר ממוקמת במערב ארצות הברית, וסיפרתי לכם עליה בפרק על "הבהלה לזהב". הוריו של לי ביקרו בשכונה המכונה צ'יינטאון, העיר הסינית, שבה מתגוררים מהגרים רבים מסין. אימו של לי הייתה בהריון, ובמהלך שהייתם בארצות הברית, נולד לי הקטן.
[בכי של תינוק]
בארצות הברית יש חוק שלפיו, כל מי שנולד במדינה זכאי לאזרחות, ולי הקטן הפך לאזרח ארצות הברית. הרופאה בבית החולים כינתה אותו בשם ברוס. באותה תקופה לרבים בהונג קונג היה גם שם מערבי, והשם ברוס נשאר.
ברוס נולד בשנה ובשעה של הדרקון. זהו סימן לאומץ בתרבות הסינית. בלוח השנה הסיני, כל שנה מיוצגת בחיה, במחזור של 12 שנים. אתה יכול להיוולד בשנת העכברוש, השור, הארנב, הדרקון וכן הלאה.
[מוזיקה סינית]
כעבור כמה חודשים, חזרה המשפחה להונג קונג, ושם חוותה שנים קשות בתקופת מלחמת העולם השנייה. היפנים תקפו את הונג קונג, ושלטו בעיר עד סוף המלחמה ב-1945.
אביו של לי היה זמר אופרה, והוא גם השתתף בסרטים. הוא הכיר ללי את עולם הבידור, ולי השתתף בעצמו בכמה סרטים.
[מוזיקה סינית ברקע]
באותם ימים, כמעט לכל אחד היה שם שם במה, ושמו של לי היה "הדרקון הצעיר". גם אני הייתי רוצה שם במה כזה.
פיצקי: אין בעיה, ניתן לך!
יובל: מה, באמת פיצקי? יו! תודה. איך יקראו לי? אולי "הדרקון המעופף", אולי…
פיצקי: יש לי רעיון.
יובל: אה, נו, אני מוכן לשמוע את הרעיונות שלך.
פיצקי: האריה הזקן.
יובל: לא, אני לא רוצה כזה שם.
[מוזיקה היתולית]
פיצקי: אוקיי, ההיפופוטם המוכר.
יובל: אני לא רוצה להיות היפופוטם מוכר.
פיצקי: בסדר, בסדר, אני… היען הצבעוני.
יובל: פיצקי, זה שמות ממש גרועים. אני לא רוצה את השמות האלה, לא בא לי!
פיצקי: אה, אז תן לי לחשוב. אולי אני אמצא לך שם אחר בהמשך. תן לחשוב.
כשלי היה בן שבע, הוא החל להתאמן יחד עם אביו בטאי צ'י.
פיצקי: לבריאות.
יובל: מה?
פיצקי: לבריאות. היה לך טאיצ'י.
יובל: מה? לא… לבריאות אומרים שיש אפצ'י.
פיצקי: נו, טאיצ'י, אפצ'י, זה אותו דבר. למה אתה עושה אפצ'י באמצע הפרק? נראה לך שזה מעניין ילדים לשמוע אותך עושה אפצ'י?
יובל: לא. לא עשיתי אפצ'י, אמרתי טאי צ'י.
פיצקי: לבריאות.
יובל: פיצקי, די להגיד לי לבריאות כל הזמן. אני מנסה להסביר. זה אומנות לחימה סינית שקוראים לה טאי צ'י.
פיצקי: לבריאות.
יובל: פיצקיייי, שיגעת אותי פיצקי!
פיצקי: נו, אז תסביר. מה זה הטאי צ'י הזה שלך? מה, מה, זה נשמע כמו אפצ'י, מצטער.
יובל: טוב, תקשיב.
טאי צ'י היא אומנות לחימה סינית, שהפכה עם השנים לתרגול גופני שמתרגלים מאות מיליוני בני אדם. אם יום אחד תגיעו לסין, תראו אלפי אנשים עומדים בבוקר ומתרגלים טאי צ'י. באיטיות… ובתשומת לב… בתנועות ארוכות… איטיות… וזורמות… כמו… מים.
לי המשיך לשחק בסרטים, ובשנת 1950 אפילו שיחק בתפקיד הראשי בסרט שנקרא "הילד".
[מוזיקה וקולות מפסקול הסרט]
עד גיל 18, לי שיחק בכ-20 סרטים שונים, וצבר הרבה ניסיון וביטחון. לי, כמובן, כילד הלך לבית ספר, אבל לא תמיד הסתדר, ובשל ציונים גרועים נאלץ לעבור לבית ספר אחר.
בשנת 1,953 חברו הכיר לו את ייפ מן, מומחה לאומנויות לחימה. אבל בשל העובדה, כי לי לא היה סיני במאה אחוז, היה לו מה שנקרא "דם מערבי", הוא לא הורשה להתאמן, מפני שבתרבות הסינית רק מי שהיה סיני לגמרי היה רשאי ללמוד את אומנות הלחימה.
למרות הכל, חברו שכנע את המאסטר, ולי החל להתאמן באומנות לחימה. אבל זה לא היה הסוף. תלמידים אחרים סירבו להתאמן עם לי, בשל העובדה כי הדם שלו היה מעורב, והוא לא היה סיני טהור.
אבל המורה ראה את הפוטנציאל של לי, וכמה הוא משקיע, והחל ללמד אותו באופן פרטי. המאסטר לימד את כל התלמידים שלו גם להילחם בתחרויות, וביקש מהם לא ללכת מכות ברחוב עם כל מיני כנופיות. לי למד בעיקר טכניקות לחימה, שהיו פופולריות בדרום סין, לחימה בעיקר בעזרת הידיים בטווחים קצרים. מין אגרופים כאלה, קטנים ומהירים.
[קולות של לוחמת איגרוף והתנשפויות]
זאת בניגוד ללחימה בצפון סין, שם התבססו על עבודת רגליים, תוך שמירה על מרחק מהיריב.
[קולות של לוחמת איגרוף וקריאות קרב]
באותן שנים, מהגרים רבים זרמו להונג קונג מסין. בשכונה של לי, היו מהגרים עניים רבים, קמו כנופיות, ובני נוער נאלצו להגן על עצמם פעם אחר פעם. כנופיות יריבות בהונג קונג רצו ללכת מכות, אבל חששו להתפס, אז הם היו עולים על גגות כדי להילחם שם, הרחק מעיני המשטרה. בעקבות האלימות ברחובות, נפתחו בהונג קונג מאות בתי ספר להגנה עצמית. ברוס לי נהג גם הוא ללכת מכות עם חברי כנופיות על גגות הבתים, והִרבה להסתבך.
[קולות של לוחמת איגרוף וקריאות קרב]
אבל… הוא גם המשיך להתאמן, והיה לאתלט מוכשר.
בשנת 1958 הוא זכה בתחרות האגרוף של בתי הספר של הונג קונג. באותה שנה הוא גם זכה בתחרות ריקודי צ'ה-צ'ה, ריקוד קובני מהיר וקצבי.
[מוזיקת צ'ה-צ'ה]
בניגוד להצעתו של המאסטר שלו, לי המשיך ללכת מכות ברחובות ולהסתבך. לאחר עוד ועוד קטטות, למשטרה המקומית נמאס. הם פנו לאימו של לי ואמרו לה שאם הוא יסתבך בעוד קטטה אחת, הוא יישלח לכלא. אמו של לי דאגה, ויחד עם אביו החליטו השניים לשלוח אותו לארצות הברית, לגור שם עם אחותו, שגם עברה לשם לא מזמן. בזכות האזרחות שלו, הוא היה יכול לעבור לארצות הברית בקלות.
לי עבר להתגורר בעיר סיאטל, בצפון מערב ארצות הברית. הוא עבד כמלצר במסעדה שהייתה שייכת לחברים של הוריו, ושם גם התגורר. הוא השלים את לימודיו בבית הספר, והתקבל ללימודי משחק ופילוסופיה באוניברסיטה. באותה תקופה, לי חי בעוני, ועבד במסעדה כשוטף כלים. באוניברסיטה הוא הדגים את אמנות הלחימה, ורבים נחשפו בפעם הראשונה לאמנות הלחימה הסינית של ברוס לי. הוא לא שרד באוניברסיטה מספיק זמן, והחליט לפרוש.
[קולות של שיעור אומנויות לחימה]
כאשר לי הגיע לארצות הברית, הוא המשיך להתאמן באומנויות לחימה שונות, ועד מהרה החל ללמד אמנות לחימה שאותה כינה "ג'ון פאן - קונג פו". הקונג פו של ג'ון פאן, או ברוס לי.
שמו החל להיות מוכר. הוא עבר להתגורר עם מורה לאומנויות לחימה, והשניים פתחו יחד בית ספר נוסף. באמנות הלחימה שלהם, הם לא לקחו אומנות לחימה ידועה ומוכרת ואותה לימדו, אלא שאבו מכל מיני טכניקות ומסורות, וממש יצרו אומנות לחימה חדשה.
[מוזיקת מעבר נעימה]
בשנת 1964, הכיר ברוס את לינדה אמרי. היא הייתה אישה לבנה, ובאותן שנים, לא היה נהוג שאנשים מגזעים שונים יהיו יחד. השניים התחתנו בסודיות, והביאו לעולם שני ילדים, ברנדון ושאנון לי.
באותה שנה, 1964, הוזמן לי להשתתף בתחרות קראטה בקליפורניה. הוא הדגים שם כל מיני מהלכים שהדהימו את הקהל, בעיקר האגרוף הקצר, מהלך שבו לי הראה כיצד לייצר מכת אגרוף אדירה מטווח קצר, כמעט בלי תנופה. לבמה עלה מתנדב שספג את מכת האגרוף, ופשוט עף אחורה.
[קול נפילה ומחיאות כפיים]
הוא קם, השניים קדו לקהל, אלא שאותו מתנדב התקשר ללי ואמר לו שלא כדאי להדגים את האגרוף הזה, כי הוא סבל מכאבים גם ימים רבים לאחר מכן.
בין הצופים בתחרות היו גם אנשים מעולם הטלוויזיה שיצרו קשר עם לי, והזמינו אותו לעבור אודישן, מבחן במה. הוא החל לעשות שימוש בשם ברוס, שקיבל בלידתו בארצות הברית, ונודע בשם ברוס לי. ברוס לי התברר כשחקן מוכשר, והופיע בסדרת טלוויזיה שהייתה מבוססת על קומיקס ישן, "הצרעה הירוקה".
[מוזיקה מפסקול הסדרה]
בסדרה, לי עוזר לצרעה הירוקה, איש עסקים שהפך ללוחם בפשע. ברוס לי שיחק דמות בשם קאטו, עוזרו של הצרעה הירוקה. בתחילה, הבמאים רצו שיילחם בסגנון מוכר בעזרת אגרופים בלבד, אבל לי שכנע אותם להשתמש בטכניקות אומנויות הלחימה שלו.
אבל זה לא בדיוק עבד.
הסתבר שהתנועות של לי היו מהירות מדי למצלמה, והוא נאלץ להאט את התנועות ולהפוך אותן לתיאטרליות יותר. שם למעשה נולדה אומנות הלחימה על המסך כפי שאתם מכירים אותה כיום. מין… קרב כזה שבו אנשים נלחמים לאט יותר, כדי שתראו את האגרוף, תראו את הבעיטה, ולא הכול [קולות של דיבור מהיר] יעבור לכם מול העיניים במהירות.
אמנות הלחימה שאתם מכירים על המסך, נולדה ממש שם. אדם אחד שנלחם מול רבים בתנועות מהירות, אבל גם איטיות. לוחמים רבים שעומדים ומחכים לתורם. שימוש בכל מיני עזרים, ממניפה דרך מקל ארוך. הייתה זו הסדרה הראשונה בטלוויזיה שבה נעשה שימוש באומנויות לחימה מהמזרח. ברוס לי הבין שאומנויות לחימה צריכות לשאוב ידע אחת מהשנייה, ולא להתחרות מי יותר טובה.
הוא החל לפתח שיטה חדשה, שבה שילב ידע מכל עולמות הספורט, ריצה, הרמת משקולות, טכניקות מעולמות האגרוף והסייף, ובעיטות מקונג פו. הוא קרא לשיטה החדשה שלו "ג'יט קונדו": הדרך ליירט את האגרוף, או דרך האגרוף המסכל. השיטה הזו הייתה מבוססת על לחימה קצרה ומהירה שתביא להכרעת היריב במינימום מאמץ.
[מוזיקה סינית]
לי האמין מאוד בבריאות הגוף, ואמר שכפי שרכב צריך דלק ושמן נקיים, כך גם הגוף. הוא השתדל לא לאכול קמח ומאכלי חלב, והירבה לאכול מאכלים אסיאתיים, שהיו מבוססים על ירקות, אורז ודגים.
[מוזיקה סינית]
בין תלמידיו של לי, היו גם אנשים שעבדו בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה בהוליווד. לי החל לייעץ להם, ואף להשתתף בתפקידים קטנים בסדרות טלוויזיה. אבל… הדברים לא הסתדרו עד הסוף. לי לא הצליח לקבל תפקידים בסרטים, מפני שהיה לו מבטא, סוג של כמו מבטא סיני, ואנשי הקולנוע חששו שהקהל בארצות הברית לא יאהב את זה. ברוס ואשתו חוו תקופה לא פשוטה. הכסף שלהם אזל, ואשתו החלה לעבוד גם בערבים בחברת טלפונים.
[מוזיקה סינית]
אחד המפיקים ייעץ ללי, לחזור להונג קונג ולעשות שם סרטים, שיהיה אפשר להראות לאנשי הוליווד, ואז יהיה קל יותר לשכנע אותם להפיק סרט מסחרי גדול.
לי חזר להונג קונג וגילה להפתעתו שהסדרה "הצרעה הירוקה" הייתה להצלחה מסחררת בהונג קונג. הם אפילו כינו אותה התוכנית של קאטו, הדמות שהוא עצמו גילם, ולא "הצרעה הירוקה", אלא התוכנית של קאטו.
לי נודע בתור האגרוף המהיר במזרח, ולעיתים היו בריונים ברחוב שרצו להתעמת איתו, וממש ללכת איתו מכות. לי לא נבהל. הוא התעמת איתם, הרביץ להם, אך עד מהרה חזר להתרכז בסרטים שרצה לעשות.
הוא חתם על חוזה ליצור שני סרטים. הסרט הראשון, "הבוס הגדול", צולם בתאילנד, ויצא לאקרנים בשנת 1971.
פיצקי: רגע, יובל, מה זה המילה שאמרת עכשיו?
יובל: 1971? זאת שנה.
פיצקי: לא, לא, לפני.
יובל: אה, תאילנד? תאילנד זאת מדינה שנמצאת באסיה…
פיצקי: לא, לא תאילנד, ולא… אקרמין? אקרמים? מה זה המילה הזאת?
יובל: אה, אקרנים.
פיצקי: מה זה אומר?
יובל: זה אומר ש… אין לי מושג האמת, פיצקי, לא יודע.
פיצקי: נו, אז אולי תבדוק?
יובל: בסדר, בסדר, אני בודק. [קולות הקלדה על מקלדת] נבדוק, רגע, נקרא פה משהו, רגע, אני אלך לאתר אחר… נפתח את הספר הזה, רגע. בוא נדפדף. אהמ… אהמ… [קולות דפדוף בספר] כן… אהמ… אהמ… אהה! או ווה… או ווה… כן כן. אהה, וואה, וואה, רגע, רגע, אני אהפוך את הספר, נדפדף הפוך. אהה, הו, מהסוף להתחלה. כן, ועכשיו אני אהפוך את הספר לגמרי. האותיות הפוכות, רגע, איפה אני? אה, כן, כן, כן.
אקרנים הם למעשה מסכים. ביחיד המילה היא אקרן. צג או מסך. המילה הזאת מגיעה אלינו מצרפתית. אקרן - מסך, בצרפתית.
פיצקי: אה, אז הסרט יצא בצרפת?
יובל: לא, פיצקי, לא. פשוט שאלת מה זה אקרנים, אז אמרתי שזה מסכים, בצרפתית.
פיצקי: אה, אז הוא יצא לאקרנים בצרפת, בצרפתית?
יובל: לא, פיצקי, לא. הוא לא יצא… אקרנים זאת מילה שהיא מגיעה לעברית מצרפתית.
פיצקי: אה, הבנתי. נו, אז אני במתח, מה קרה לסרט שלו? כמו כולם בטח, הסרט נכשל כישלון חרוץ, אבל ברוס לי לא התייאש.
יובל: אה, לא, האמת שדווקא לא.
הסרט הראשון של ברוס לי, "הבוס הגדול", יצא לאקרנים בשנת 1971. הוא היה ללהיט באסיה, ובין לילה הפך את לי לכוכב. שנה מאוחר יותר יצא סרטו השני, "אגרוף הזעם", וגם הוא שבר את שיאי ההכנסות לסרט. לי גם שיחק באותו סרט וגם תכנן את סצנות הלחימה.
בשנת 1972 יצא סרט נוסף של לי, "דרך הדרקון". לי קיבל לידיו את כל ההפקה - הוא כתב, ביים, כיכב, והיה אחראי על הכוריאוגרפיה של סצנות הלחימה. בסרט, ברוס לי נלחם נגד צ'אק נוריס, אותו פגש בתחרות קראטה. בסצנה, השניים נלחמים במשך עשר דקות, במנזר נטוש, עם הרבה מאוד הילוכים איטיים, קולות משונים, וזוהי אחת מסצנות הקרבות המפורסמת בתולדות הקולנוע. עלות הפקת הסרטים הייתה בערך 100 אלף דולר, והם הרוויחו למעלה מ-100 מיליון דולר. ברוס לי הפך לכוכב על, סופרסטאר בקנה מידה עולמי.
[מוזיקת רקע]
פיצקי: יובל, אני יכול לשאול שאלה?
יובל: בטח.
פיצקי: אמרת קודם מילה מורכבת, אני מפחד עכשיו שאתה תגיד לי מילים משונות, אבל הייתה מילה מורכבת שאמרת קודם.
יובל: איזו מילה?
פיצקי: משהו על כורי… כוריגרפיה של הלחימה.
יובל: אה, כן, כן, כן. כוריאוגרפיה של סצנות הלחימה.
פיצקי: אתה יכול להסביר מה זה אומר? כי רק לידיעתך, ילדים לא תמיד יודעים מה זה כל הדברים האלה שאתה אומר, מילים גדולות וכאלה. וגם מבוגרים, הרבה פעמים, אומרים כל מיני מילים שהם בטוחים שילדים מבינים. ילדים לא מבינים את כל המילים עדיין. תסבירו, אחרת לא נבין.
יובל: כן, אז אני מסביר.
לפעמים, כשאתם רואים סרטים, יש בהם סצנות לחימה. אבל אתם בטח יודעים, שהשחקנים לא נלחמים באמת. למעשה, קרבות בסרטים, הם כמו ריקוד או משחק בתיאטרון. השחקנים מתאמנים הרבה זמן מראש כדי שזה ייראה אמיתי, אבל הם לא באמת פוגעים אחד בשני. בדרך כלל, מוסיפים קולות ואפקטים בעריכת הסרט, כדי שזה יראה יותר דרמטי. לביים קרבות בסרטים, זה דבר בכלל לא פשוט. צריך שהם יהיו מרשימים, ויתנהלו בקצב הנכון, שכל קרב יהיה קצת שונה, שהתנועות יתאימו לדמויות, וכוריאוגרף הלחימה הוא אחראי לכל אלה, כולל עריכת חזרות, דאגה לבטיחות המשתתפים, עבודה מול הבמאי והצלמים, מאיפה יצלמו את המכה הזאת, מאיפה יצלמו את הדבר הזה. ואפילו הוא עובד עם עורך הסרט כדי לוודא שהכול נראה הכי טוב שאפשר.
פיצקי: מה? מעניין. אז בעצם קרבות בסרטים, עושים אותם מפחידים, אבל בעצם זה כמו ריקוד. אפשר לשים מוזיקה מצחיקה ולראות קרב בסרט, ואז זה באמת יהיה משעשע. מעניין.
יובל: כן.
אז לי ממש התאהב בקולנוע, למרות שהוא מאוד אהב את הקולנוע מגיל צעיר, אבל עכשיו זה היה עוד יותר. והוא החל לעבוד על סרטו הרביעי, כולל קרב עם שחקן הכדורסל ותלמידו לשעבר, כרים עבדול ג'באר, שחקן כדורסל בגובה 2 מטרים ו-18 ס"מ. אך הצילומים הופסקו באמצע.
חברת האחים וורנר, זיהתה את הפופולריות של לי, פנתה אליו, והציעה לו לצלם סרט בהשקעה אדירה של 850 אלף דולר, סכום כמעט דמיוני באותם ימים, לפני 50 שנה.
הסרט היה אמור להפוך את לי לכוכב הוליוודי מהשורה הראשונה. לי עצר את הצילומים של סרטו הרביעי, ותכנן להמשיך אותם לאחר שיסיים את הסרט ההוליוודי. יחד עם חברת ההפקה מהונג קונג, חברת ההפקה שלי הקים בעצמו, והאחים וורנר, הם החלו לצלם את הסרט "הדרקון" באתרים שונים בהונג קונג.
בסרט, מרגל פונה ללי ומבקש ממנו לעזור להם לעצור אדם מסוכן, שגר על אי שאסור להם להגיע אליו. אל האי הזה אסור להכניס כלי נשק, ויש שם תחרות קראטה כל שנה. לי מגיע לאי, מבצע משימות ריגול, נלחם בקרבות נגד הנבל הראשי והרבה מאוד מתלמידיו, כולם כמובן מומחים באומנויות לחימה. את קולות הקרב בסרט הוסיפו בעריכה.
[קולות קרב מפסקול הסרט]
הסרט צולם במשך שלושה חודשים, שוחרר לאקרנים, והפך בבת אחת ללהיט עצום. את המוזיקה והפסקול לסרט יצר לאלו שיפרין, מלחין ארגנטינאי-יהודי, שגם כתב את נעימת הנושא לסדרת הטלוויזיה "משימה בלתי אפשרית". הסרט, "הדרקון" בעברית, הרוויח למעלה מ-400 מיליון דולר, ועד היום הוא נחשב לסרט אומנויות הלחימה המצליח והמשפיע ביותר בכל הזמנים.
כמעט כל סרטי אומנויות הלחימה שבאו בעקבותיו, כולל הסרטים המצוירים שהזכרתי בתחילת הפרק, התבססו על הסרט הזה, על הדרך שבה הסיפור מסופר, על הדמויות השונות, ועל סצנות הקרבות המיוחדות, ולעיתים משעשעות. אפילו משחקי וידאו שונים התבססו על אלמנטים מאותו סרט. הוא השפיע על הקולנוע, ובעצם על כולנו, באופן בלתי רגיל.
[מוזיקה סינית]
בסוף צילומי הסרט "הדרקון", ברוס לי חש לא בטוב והתמוטט. הוא הובהל לבית החולים, ושם גילו כי הוא סובל מבצקת מוחית, הצטברות של נוזלים ברקמת המוח. הרופאים הצליחו לייצב את מצבו, והוא שוחרר מבית החולים. כעבור כמה חודשים, לי הלך לישון ולא התעורר. הוא היה בן 32 במותו.
עם השנים, רבים ניסו להבין כיצד אדם שהיה אמור להיות בריא כל כך, מת בגיל צעיר כל כך. החוקרים הגיעו למסקנה ש-לי הגזים עם משככי כאבים, אולי גם אלכוהול, וכפי הנראה, הכליות שלו נפגעו, ולא תפקדו כראוי.
בטח אתם שואלים - רגע, מה קרה לסרט שלי התחיל לצלם ועצר כדי לעשות סרט עם הוליווד?
פיצקי: הם לא שאלו את זה.
יובל: לא, אני יודע, פיצקי, אבל לפעמים כשאני רוצה להגיד משהו, אני אומר "בטח אתם שואלים".
פיצקי: אבל הם לא שאלו את זה.
יובל: בסדר, אבל אני רוצה לספר להם.
פיצקי: ומה אם הם לא רוצים לשמוע? מה אם זה סיפור משעמם? אתה לא יכול להגיד "בטח אתם רוצים לדעת", אפילו שאף אחד לא אמר לך שהם רוצים לדעת. ומה אם הסיפור שאתה עומד לספר להם, ירדים אותם? ומה… אם ההורים שלהם שמקשיבים איתם עכשיו לפרק, בכלל לא יאהבו את הסיפור? מה אז?
יובל: אוקיי, פיצקי, אוקיי. אני ממש התעייפתי. להיות איתך באותו פרק זה ממש מרגיש כמו להיות בקרב של אמנות לחימה.
[מוזיקת מעבר]
בכל אופן, אותו סרט שנקרא "משחק המוות", הושלם עם כפיל בשנת 1978, וזכה להצלחה מסוימת בקולנוע.
עד היום, ברוס לי משפיע על כולנו. הוא הפך לאחד האנשים הפופולריים בהיסטוריה של הקולנוע, פורץ דרך. אדם שלא פחד לחדש מסורות עתיקות. אדם שעזר לגשר בין מזרח למערב. אדם שעזר למהגרים סיניים רבים, לשמור על הזהות שלהם, ולא לרצות להפוך להיות אמריקאים ממוצעים.
בשיעורים שלו נכחו אנשים שחורים ולבנים, מהגרים סינים ולא סינים, ולי עזר להרבה אנשים להבין, שלא משנה איזה צבע הבן אדם, או מאיפה הוא הגיע, משנה ההתנהגות שלו, הלב שלו. אם הוא בן אדם טוב, הוא בן אדם טוב. לי הראה שבאומנויות לחימה, יש לא רק אגרופים ובעיטות, אלא גם הרבה פילוסופיה ועומק מחשבתי.
המגזין טיים כלל אותו ברשימה של 100 האנשים החשובים ביותר במאה ה-20. דבר גדול. ברוס לי אמר שבמהלך החיים לומדים המון דברים. החוכמה היא לדעת לשמור את מה שטוב, לזרוק את מה שחסר תועלת, ולהוסיף את הדבר הייחודי שלך.
גם אתם תלמדו המון דברים טובים בחייכם. כשאתם לומדים משהו מעניין או מסקרן, רישמו לכם אותו בצד במחברת, ואז נסו לגלות עוד על אותו דבר, ואולי תגלו משהו שאף אחד אחר לפניכם טרם גילה.
[מוזיקת סיום]
מחקר, כתיבה, קריינות ואגרוף המחץ - יובל מלחי.
עריכת לשון ואפילו ניקדה לי את ה… [עושה קולות לחימה וקריאות קרב] - דינה בר-מנחם.
מיקס, עריכת סאונד ומומחה לבעיטת הדרקון מעיף את השלט לסלון - רוני קלדרון.
הפקה ושילמו לי בדולר הונג קונגי - תומר מיכלסון, יובל בן שושן ורני שחר.
אני יובל, הייאה!! [קריאת קרב] מלחי.
נתראה בפרק הבא. להתראות.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments