היסטוריה לילדים - ד"ר חנה מייזל

הד''ר חנה מייזל הייתה אישה שהיה לה חלום מיוחד. היא הייתה פורצת דרך, ציונית ו... אגרונומית. רגע, אגרו-מה? הו שלום פיצקי...

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/10/2023.

אתן מאזינות ואתן מאזינים לכאן הסכתים.

כאן הסכתים. הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

היסטוריה לילדים עם יובל מלחי.

ד"ר חנה מייזל.

שלום עלמות, שלום עלמים, או בעברית מדוברת, שלום ילדות, שלום ילדים.

היום אספר לכם את סיפורה של הד"ר חנה מייזל, אישה שהיה לה חלום מיוחד, והייתה פורצת דרך, ציונית ואגרונומית.

אני יודע מה אתם חושבים, אגרו... מה? מה הבעיה? מי לא יודע מה זה אגרונומית?

יובל: אה, שלום פיצקי. כן, אז מהי אגרונומית?

- לא בעיה.

-אוקיי.

- אגרו זה בטח אוגר בלטינית, אגרו, אגרו, אוגר.

ונומית, נומית, נומית, נומית, נומית, נומי, נומי, זה בטח אוגר ישנוני. מחיאות כפיים לפיצקי כולם!

- לא פיצקי, זה לא, זה לא מדויק.

- רגע, רגע. אגרו, אגרו, אגרו... אין לי מושג מה זה.

- אגרונומיה, פיצקי, היא תורת החקלאות.

- מי זאת? אני לא מכיר אותה.

- לא, תורת החקלאות. כיצד מגדלים מזון.

- נו?

-מה נו?

- צדקתי.

-איך צדקת?

אמרתי אוגר.

-נכון, אמרת אוגר.

מה זה קשור?

-מה אוגר אוגר? אוגר מזון.

30 נקודות לפיצקי! איפה הגביע שלי?

דובר ב: לא, פיצקי, תורת החקלאות היא איך מגדלים מזון.

אתה אמרת אוגר. שאוגר מזון, שאוגר מזון. תודה רבה, תודה רבה, מחיאות כפיים.

- תודה רבה, תודה רבה.

חנה מייזל נולדה בשנת 1883, באימפריה הרוסית, במדינה שכיום נקראת בלארוס. ומכונה גם "רוסיה הלבנה" ארר קר שם.

היא גדלה בעיר גרודנו, והייתה ילדה חמישית מבין 12 ילדים.

האם יש פה מישהו שמאזין לפודקאסט שהוא הילד החמישי מבין 12 ילדים? לא? לא נורא, תארו לכם את התור לשירותים בבוקר. חתיכת תור.

אביה של חנה, יצחק מייזל, שכר בפרוות וחיטה, ואמא רייזל הייתה עקרת בית, שטיפלה בחנה ובאחיה.

ליצחק ורייזל היה מספיק כסף, והם דאגו שכל ילדיהם יקבלו חינוך טוב, שכלל שיעורים פרטיים ללימוד השפה העברית.

חנה?

-כן, המורה?

מאיזו אות מתחילה המילה פלסטינה?

- עם אה... באות פ'

- נכון מאוד, ומה היא פלסטינה?

ארץ ישראל, המורה.

נפלא, חנה, פשוט נפלא. את נפלאה. אני ממש בשיא ההתרגשות פה. בואי נמשיך.

מספרים שחנה גדלה בבית עם סבתא, אמא, ואחיות חזקות ואסרטיביות.

שרה, אחת מאחיותיה המבוגרות, התעקשה ללמוד בגימנסיה לבנות בגרודנו, בית ספר תיכון לא יהודי. ולמרות שאביה של חנה היה יהודי אורתודוקסי, שומר תורה ומצוות, הוא נתן לבנותיו ללמוד בתיכון הזה, כדי שירכשו את ההשכלה הטובה ביותר.

בגיל 12 סיימה חנה את לימודיה בבית הספר היסודי, ועברה לתיכון, שנקרא אז גימנסיה. שם היא נחשפה לחלום הציוני.

"הצטרפו עוד היום לפועלי ציון, יחדיו נקים בארץ ישראל את מדינת הפועלים של העם היהודי".

פועלי ציון היה ארגון ציוני, שאחד מחבריו היה דוד גרין, לימים דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל.

חברי האגודה האמינו שארץ ישראל צריכה להיות מדינה שוויונית, ושהאזרחים והאזרחיות התקיימו מחקלאות ומעבודת כפיים.

חקלאות מגיעה מן המילה הארמית "חקל", שמשמעותה שדה, ומטרת החקלאות היא ליצור מזון על ידי גידול יבול ועופות. ועבודת כפיים זו עבודה פיזית כמובן.

פיצקי: פעם עבדתי בזה.

- או, שלום פיצקי.

- זאת עבודה לא פשוטה.

- איזו עבודה? עבודת כפיים? מה עשית בדיוק?

- הלכתי להצגה מצחיקה, וכל הזמן מכאתי כפיים. וואי, איך כאבו לי הכפיים, יא בלולי!

- לא, פיצקי. עבודת כפיים זאת עבודה פיזית, עם הגוף.

- נו, עבדתי עם הגוף, עם הידיים שלי, זה חלק מהגוף, לא? והם זזו וזזו, תנסה אתה למחוא כפיים שעה שלמה.

- כן, אבל זו עבודה שדורשת מיומנות מסוימת, איזשהו כישרון.

- אוקיי, שים לב לסוגי מחיאות הכפיים שאני יודע לעשות [קול של מחיאות כפיים]

- וואו, פיצקי, אתה מעולה. אתה ממש מוחא כפיים מקצועי.

תודה רבה. עכשיו, אני קצת מסמיק. סיפרתי לך דרך אגב שאני מסמיק מקצועי.

- פיצקי, אני חייב לזוז, חייב להמשיך בסיפור.

לפני כמאה ועשרים שנה, בני נוער יהודים צעירים שגרו באירופה, החלו להשתכנע שצריך לעלות לארץ ישראל, למרות תנאי המחיה הקשים.

באותם ימים, החיים באימפריה הרוסית היו גם כן קשים מאוד, ויהודים סבלו מאלימות ומחוסר שוויון. חנה הצעירה הוקסמה מהרעיון לעלות לארץ ישראל. היא הצטרפה לארגון פועלי ציון ולימדה ספרות ועברית.

בדיוק כמו שלמדה בילדותה, חנה האמינה שכל יהודי צריך לדעת לדבר עברית.

השלטונות ברוסיה התנגדו לתנועות ציוניות. ופעם אחת, לאחר שפרצה שביתה במפעל בו עבדו חברים מארגון פועלי ציון, חנה נאסרה למשך חודש ימים. אבל רוחה לא נשברה.

חנה הפכה לראשת האגודה של פועלי ציון, ורצתה להכין את עצמה היטב לקראת העלייה לארץ ישראל.

היא החלה לחקור מדוע אנשי העלייה הראשונה נכשלו. בכתבים מסוימים נכתב כי הכישלונות הללו היו בשל חוסר המוכנות של נשים לתנאים בארץ ישראל.

העלייה הראשונה החלה בעצם בשנת 1882. היא הייתה הפעם הראשונה בעידן המודרני. בה עלו עשרות אלפי יהודים מתימן ומאירופה לארץ ישראל.

חנה הבינה שהנשים שעלו לארץ ישראל כנראה לא הכינו את עצמן לעבוד בשדה ובחוות.

לדעתה, כדי להגשים את החלום הציוני, היה עליהן להיות חקלאיות ואפילו אגרונומיות.

אגרונומיה. זוכרים את המילה המסובכת הזאת? אגרונומיה זו תורת החקלאות, ואגרונומית היא מומחית לחקלאות.

ברגע שחנה הבינה מה היא צריכה ללמוד, היא מיד ניסתה להתקבל למוסדות חינוך שונים ברוסיה, שהציעו לימודי אגרונומיה, אך מכולם קיבלה אותה תשובה.

'גברת מייזל היקרה, דחינו את בקשתך למוסד הלימודים, מאחר ולימודי חקלאות אינם מיועדים לנשים'.

ברוסיה של אותם שנים, נשים היו אימהות ועקרות בית. בטח ובטח לא חקלאיות ומנהלות חווה שעובדות בשדות. אבל חנה לא התכוונה לתת לזה לעצור אותה.

בשנת 1905, היא נסעה לייצג את פועלי ציון בקונגרס הציוני בבאזל שבשוויץ.

הקונגרס הציוני היה כנס מאוד גדול שבו נפגשו כל נציגי המפלגות והאיגודים היהודיים ברחבי אירופה. יזם אותו בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים.

כבר שמעתם את הפרק עליו?

כשהסתיים הקונגרס, חנה הייתה חדורת מטרה. היא החליטה שתעשה כל שביכולתה כדי להיות מוכנה לעבודת אדמה בארץ ישראל.

לכן, היא נשארה בשוויץ והמשיכה במסעה להפוך לאגרונומית.

היא נרשמה למדעי הטבע באוניברסיטה, אבל אז היא גילתה שרוב יושבים בכיתה ומדברים ומדברים ומדברים על צמחים. זה אמנם היה מעניין, אך חנה רצתה יותר. היא רצתה לחוש את האדמה בידיה, להריח אותה, לחרוש, לעדור ולשתול.

לכן, ברגע ששמעה שבעיר נידרלנדס נפתחים לימודי גננות לנשים, היא נסעה לשם ולמדה במשך שנה שלמה.

משם היא המשיכה בלימודי גננות באוניברסיטה בצרפת ועבדה בתחנת ניסיונות לירקות ולמטעים.

תחנת ניסיונות היא מעבדה בטבע שבה חוקרים ומוצאים את התנאים הכי טובים והכי יעילים לגידול ירקות, פירות וצמחים.

- פייר, אם נשתול את המלפפון באדמה לחה, הוא יגדל מהר יותר?

- שאלה טובה חנה. אני חושב שכן. וגם רצוי שנשמור על מרחק בין מלפפון למלפפון. כך יהיה להם יותר מקום לגדול ולגדול.

- ומה לגבי תפוח אדמה ובטטות וצנונית וכרוב וגזר וקולורבי וארטישוק ירושלמי ובמיה וברוקולי ואספרגוס וגזר ודלעת וגמבה ואבטיח ומלון וחציל וכרוב וכרובית? פייר? למה אתה נוחר? פייר? פייר?

- אה כן, סליחה. אה, גברת חנה אז כן, איפה היינו? רצית, אה, רצית לברר לגבי...

- נכון, לפט וסלרי, עגבניה ופטרוזיליה, שמיר שום תירס ושומר, תרד וגם צנון, וגזר ודלעת וגמבה ואבטיח ומלון וחציל וכרוב וכרובית. פייר? למה אתה נוחר? פייר? פייר?

כעבור שנתיים, חנה קיבלה את התואר דוקטור. היא עברה אותו בהצטיינות. דוקטור חנה מייזל קראו לה עכשיו. ואז היא כבר לא חיכתה אפילו רגע אחד נוסף.

היא קנתה כרטיס והפליגה לארץ ישראל כאחת מנשות העלייה השנייה. זאת שבאה אחרי העלייה הראשונה. הבנתם?

כשסוף סוף עגנה האונייה בארץ, חנה הנרגשת כבר רצתה להשתמש בכל הידע שלמדה.

היא הגיעה למושבות וחיפשה מקום קבוע לעבוד בו, כאגרונומית. אבל ההתחלה לא הייתה קלה. כמעט תמיד ההתחלות הן לא קלות.

חנה עברה בין המושבות, ראשון לציון, פתח תקווה ורחובות, אך לא מצאה עבודה לנשים בשדות.

כמו ברוסיה, בארץ ישראל נשים עבדו בעיקר כמכבסות וכמבשלות במטבח.

חנה החליטה להצפין, זאת אומרת לנסוע צפונה, ונסעה לסג'רה שבגליל, כיוון שהיא שמעה על פרויקט שיזמה מניה שוחת, מנהיגה ציונית, ובו נשים עבדו בשדות לצד הגברים. הן חרשו, קצרו, העמיסו תבואה כבדה, עשו כמעט הכל. אך דבר אחד עדיין היה אסור להן. לזרוע ולשתול.

אלו היו עבודות השמורות רק לגברים. רק גברים הבינו בעבודות כאלה.

ואז נזרע, כן כן נזרע במוחה של חנה רעיון. אולי נשתל, נשתל, או נזרע. וכיאה לחקלאית, היא טיפחה והשקתה את הרעיון היטב.

היא חשבה אני אקים חווה ללימוד חקלאות לנשים בלבד.

כך ילמדו ויתנסו הנשים היהודיות בגידול ירקות, בגידול עופות, ובמחלבה, ויהפכו לחקלאיות.

חנה האמינה שנשים צריכות למצוא את קולן הייחודי והנשי שלהן, כחקלאיות. היא כמובן לא התכוונה שנשים צריכות לשיר על צמחים וירקות.

אוי לא, אמרתי לשיר. אוי לא.

[שרה]- הנה פיצקי פה! מה קורה?

צנוניות ואפוניות מסרבים להיות אויבות.

- לא, פיצקי, לא. פיצקי, מה? אנחנו באמצע פרק. חנה מייזל הילדים רוצים לדעת אם היא הצליחה להקים חווה. לא הצליחה, אולי נכשלה בכלל.

תן לי, תן לי רגע, עוד שיר אחד קטן.

- טוב, קטן וזהו.

- פטרוזיליה או תרד, פטרוזיליה או תרד, היום בסלט צריך להחליט מה שמים פטרוזיליה או תרד

- אוקיי, פיצקי, זה היה מצוין. תודה ונתראה.

- רגע, רגע, אחרון, אחרון.

טוב, פיצקי, באמת, באמת, אני חייב. זה הפרק כבר נהיה ארוך מדי. אני חייב להמשיך.

- אוקיי, אוקיי.

תביאו שלושה, תביאו ארבעה מלפפונים.

תביאו קערה, בינונית או גדולה וגם כמה גזרים.

תביאו ארבעה, תביאו חמישה, תביאו שש עגבניות.

תקצצו אותם דק, ערבבו את הכל והוסיפו כמה פטריות.

סלטים זה שמחה, סלטים זה ברכה.

הוסיפו קצת שמןזית, תרגישו בבית, אולי מלח פלפל.

ככה מכינים סלט בישראל.

טוב, נהייתי ממש רעב.

אני חייב איזה סלט דחוף.

סלט זה כל כך בריא.

זה כל כך בריא.

זה עושה אותי חזק כמו...

כמו...

עגבניה.

- פיצקי, להתראות. תודה.

חנה מייזל האמינה שיש שוני בין גברים לנשים ושלא צריכה להיות תחרות בין המינים. כל אישה, לדעתה של חנה, צריכה למצוא את התחום הנכון עבורה. יותר מזה, נשים צריכות להמציא תחומים חקלאיים חדשים המתאימים רק להן.

כדי להוכיח שהן מסוגלות להיות חקלאיות, חנה אספה נשים בחווה בסג'רה. ובשקט בשקט, הגתה רעיון.

בלחישה: אני הסג'רה.

חנה, לא שומעים.

חנה, קצת יותר בקול. הוא אמר, "בשקט, בשקט", אבל תדברי קצת יותר חזק. לא שומעים כלום.

חנה: שש, כולם להיות בשקט.

יש לי רעיון.

אנחנו הולכות לזרוע גינת ירק.

- מה? מה פתאום? אמרו שאסור לנשים. רק גברים יכולים.

חנה: אנחנו נוכיח להם שגם אנחנו יכולות. כבר מצאתי מקום נהדר. מאחורי גבעה מרוחקת.

שם אנו נזרע ונשתול. בואו אחריי, ושמרו על כך בסוד. ששש...

חנה הוציאה את התכנית הסודית שלה לפועל. והיא עבדה. גינת הירק גדלה וצמחה, והוכיחה שנשים יכולות להיות חקלאיות מצוינות.

ההצלחה הזאת דרבנה את חנה לקדם את הרעיון שלה, להקים חווה לנשים.

אך באותה שנה, אחותה של חנה הלכה לעולמה, והיא נאלצה לשוב לרוסיה כדי לבשר זאת להוריה.

כשהיא חזרה לארץ, היא החלה לעבוד בכרם זיתים בכרמל.

היא המשיכה לתכנן את החווה שלה. ואפילו כבר הייתה לה תלמידה ראשונה, די מוכרת.

רחל בלובשטיין. או בשמה המוכר, רחל המשוררת אשר כתבה שירים מרגשים על ארץ ישראל.

ויש לנו עליה פרק מקסים!

שיר של רחל: לא שרתי לך ארצי, ולא פארתי שמך, באה לילות גבורה, בשלל קרבות.

רק עץ ידיי נטעו, חופי ירדן שחפים, רק שביל כבשו רגליי, על פני שדות.

רחל ונערות נוספות עבדו בפרדסים של המושבה רחובות כפועלות. בינתיים סיימה חנה להכין את תוכנית החווה.

היא הכינה תרשים מסודר, תקציב, מיקום, ועוד רעיונות רבים וטובים.

בשנת 1910 היא טסה לאירופה כדי להשיג מימון עבור החווה שלה, חוות העלמות. כך היא קראה לה, "עלמות" בעין, "הן נשים צעירות".

חנה נפגישה עם ארגון הנשים היהודיות לעבודה תרבותית בפלסטינה. זה שם ארוך. ועם אוטו ורבורג, שם שהיה כנראה נפוץ באותם ימים, אבל היום זה היה מוזר אם היו קוראים לי אוטו מלחי.

אוטו ורבורג היה בוטנאי, אדם שמתמחה בצמחים.

חנה פרסה בפניהם את התוכנית שלה.

- אתם רואים? הנה, החווה תוקם ליד הכנרת ותהיה בגודל 100 דונם. כאן יהיה לול, גן ירק ומחלבה.

היא תתאים ל-15 עלמות. העלמות ילמדו אהבת ארץ וטבע.

נלמד אותן עברית, ובעיקר נדאג שכולן תהיינה חקלאיות מקצועיות. מה דעתכם? תשקיעו בנו.

חנה הגיעה מוכנה וחדורת מוטיבציה והצליחה לשכנע את ארגון הנשים ואת אוטו לתמוך בחווה.

היא חזרה לארץ כדי להגשים את החלום שלה. אבל שוב, ההתחלה לא הייתה קלה.

החווה הראשונה שהוקמה הייתה תחת חוות פועלים אחרת עם מנהל משלה, והעלמות קיבלו שכר נמוך.

חנה לא התכוונה לוותר. היא התעקשה להקים חווה משל עצמה. ולאחר שבאה לחווה עזב, היא הקימה קיר. ממש הפרידה בין הפועלים לפועלות והפכה את החווה שלה לחוות עלמות בלבד.

באותה שנה הייתה שמחה כפולה. חנה התחתנה בחוות כנרת עם בן זוגה, אליעזר שוחט.

וגם אחותה של חנה, לאה, התחתנה באותו היום ובאותו המקום.

'סימן טוב ומזל טוב ומזל טוב וסימן טוב יהא לנו'

חוות העלמות של חנה הייתה הצלחה גדולה.

'עלמות, ברוכות הבאות. יום העבודה והלימודים שלכן יהיה כתשע שעות. אתן תעבדו בגינת הירק, ברפת ובמחלבה. חלקכן תעבודנה במשתלה ותמכורנה שתילים ובערבים יהיו שיעורי עברית. כולכן צריכות לדעת לדבר בעברית.

השפה העברית הייתה חשובה מאוד לחנה. ולא פלא, שהיא הפכה חשובה גם לעלמות בחווה, והן שוחחו בעברית עם הפועלים סביבן.

למרות שאנשי חוות כנרת הגיעו ממקומות שונים בעולם, לאט לאט כמעט כל החווה דיברה בעברית.

העלמות התמקצעו, למדו חקלאות, והיה להן חלק משמעותי בבניין הארץ.

יהודים רבים שהגיעו לביקור בארץ ישראל, כמו הברון והברונית רוטשילד, ביקרו בחווה והתפעלו ממנה.

הברונית רוטשילד אמרה כי זהו דבר גדול לאפשר לבנות ישראל להיות איכרות ולהתפרנס ממעשה ידיהן.

חנה מייזל האמינה שארץ ישראל זקוקה לאגרונומיות נוספות, ושכנעה את רחל המשוררת לנסוע לצרפת כדי ללמוד אגרונומיה.

רחל סירבה כי לא רצתה לעזוב את חבריה בארץ ישראל, אולם בסוף נכנעה ללחציה של חנה והפליגה לצרפת. כעבור שנתיים הייתה לאגרונומית בעצמה.

באותן שנים פרצה מלחמת העולם הראשונה, והמצב בארץ ישראל הפך קשה. כספים חדלו להגיע, והטורקים החרימו ציוד חקלאי, ואף אסרו והיכו את מייזל. חוות העלמות הוחרמה, ונהייתה לבית חולים צבאי.

לאחר שש שנות פעילות, חוות העלמות פורצת הדרך. נסגרה.

אבל משהו השתנה. המחסור במזון הוביל יישובים צעירים להקצות חלקות אדמה לנשים כדי לגדל ירקות, ומה שנראה כבלתי אפשרי, רק כמה שנים קודם לכן, הפך למציאות!

חנה חששה מאוד מהתורכים, ויצאה מהארץ. היא הגיעה לגרמניה, ולמדה במכון החקלאי. משם עברה להולנד, ולמדה ייצור גבינות

ובשנת 1919, לאחר שמלחמת העולם הראשונה הסתיימה, חזרה לארץ ישראל.

לאחר שהמלחמה הסתיימה, הגיעו לארץ ישראל עשרות אלפי עולים חדשים, שהפכו לחסרי קול. בארץ הייתה מצוקה של מזון, לא היו מטבחים מסודרים, ולא היה מזון מבושל ראוי. חנה התגייסה לעזור. היא יצרה קורס לבישול עבור נשים, ועזרה להקים מטבחים, שסיפקו מזון טרי וזול עבור הפועלים החדשים.

חנה לימדה את הפועלות כיצד לרכוש מזון, כיצד לאכסן אותו, כיצד לבשל כשחסרים מצרכים, ולמעשה כיצד לנהל עסק קטן.

חנה לא זנחה את אהבתה לחקלאות, והקימה גן ירק בתל אביב, הניחה כוורות, ובנתה לול תרנגולות.

משנסגרה חוות העלמות במהלך מלחמת העולם הראשונה, חנה פעלה כדי להקים חווה נשית חקלאית מחדש. היא שלחה מכתב לארגון ויצ"ו, ארגון בינלאומי לנשים יהודיות.

במכתב הסבירה שארץ ישראל אינה יכולה להתקיים ולצמוח בלי תרומתן של הנשים.

המילים של חנה הצליחו לרגש את התורמים והתורמות, והם הסכימו לעזור להקים בית ספר חקלאי לנשים.

בשנת 1923 הוקם בית הספר החקלאי לנשים בנהלל.

בתחילה למדו כמה עשרות נשים שם, ועם השנים מאות תלמידות עברו הכשרה חקלאית. אחת מהן הייתה חנה סנש, הצנחנית והמשוררת, היהודייה.

עם הזמן נפתח גם בית ספר לבנים.

בית הספר החקלאי קיים עד היום בשם "בית הספר ויצ"ו נהלל, כפר הנוער על שם חנה מייזל.

ד"ר חנה מייזל נשארה מעורבת בפעילות בית הספר עד 1960, כאשר עברה לתל אביב עם בעלה אליעזר.

בגיל 88 חנה הלכה לעולמה.

חנה מייזל אהבה את ארץ ישראל.

כמה שהייתה שמחה לראות שכיום אין לנו מחסור במזון במדינת ישראל. ושלא כמו לפני מאה שנים, ילדים לא מסתובבים ברחובות בלויים ורעבים.

חנה עזרה לשנות את היחס לפועלת העברייה ולנשים באופן כללי. היא עזרה לנשים לעסוק במקצועות שהיו סגורים בפניהן. היא גרמה לנשים וגם לגברים לראות שנשים יכולות לעשות דברים מגוונים.ובכלל, כשאנחנו מתאמצים בין אם אנחנו גבר או אישה, בן או בת, אנחנו מסוגלים לעשות דברים שרק רגע לפני כן נראו בלתי אפשריים.

כיום יש במקומות רבים בארץ גינות קהילתיות.

אולי אתם תרצו פעם לנסות לזרוע, לשתול, לעדור ולהרגיש את האדמה בידיים. זה פשוט תענוג!

מחקר כתיבה ושתילת דוקטורים לחקלאות - עדי הררי.

מחקר קריינות והקים במיוחד לפרק חוות לאמות לא ידעתי עלמות לאמות - יובל בלחם.

עריכת לשון ונהיגה בעגלה עם סוסה בשדה דינה בר-מנחם

עיצוב פסקול מיקס ורעשים של מעדר, מגרפה, עת חפירה, קילשון, גור כלבים. אה, טובה! רחל רפאלי.

הפקה והאנשים שהקימו גינה קהילתית אצלם בבית - טל ניסן אייל שינלדר ורני שחר.

אני יובל מלחי היסטוריה לילדים.

רגע לפני שאתם הולכים, אני מקווה שנהנתם מהפרק וואו, כבר עונה עשירית נשמח מאוד אם תדרגו אותנו באפל ובספוטיפיי ואפילו כתבו משהו קצר על הפודקאסט זה עוזר לנו מאוד. נשמח לראות אתכם בקבוצת הטלגרם שלנו היסטוריה לילדים ואתם מוזמנים להאזין לפרקים נוספים של היסטוריה לילדים בכל יישומוני ההסכתים יישומון כאן וכאן לרכב תודה

'היי פיצקי, מה אתה עושה? זה התפקיד שלי. טוב עשית את זה כל כך יפה, נשאיר, נשאיר'.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה