top of page

היסטוריה לילדים - ההיסטוריה של הפרסומות

ניבי נאור

בכל יום אנחנו נחשפים לאלפי פרסומות. מתי התחילו לפרסם, כיצד השתנה עולם הפרסום במהלך השנים, איך פרסמו בזמן שרוב האוכלוסיה לא ידעה לקרוא וכמה עובדות מרתקות ומפתיעות על פרסום ופרסומות.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/06/2024.

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת פתיחה]

קריין: "היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.

יובל: היסטוריה של פרסומות.

[מוזיקת רקע]

[מדקלם] שלום ילדות, שלום ילדים.

ברוכים הבאים ל"היסטוריה לילדים",

פודקאסטים, בדיחות וצחוקים.

יש בו גם דברים שבכלל לא מפחידים.

היי, זה אני יובל, ואתם איתי על הגל.

הפודקאסט הזה לא מפחיד בכלל.

פיצקי: הלו, יובל.

יובל: היי, פיצקי.

פיצקי: מה אתה עושה?

יובל: אני? אני מפרסם את "היסטוריה לילדים".

פיצקי: אבל מי שמאזין לא מפחד.

יובל: מה?

פיצקי: מי שמאזין לא מפחד, הוא כבר מכיר את הפודקאסט.

יובל: אה, נכון.

פיצקי: אז אתה מפרסם במקום הלא נכון. תמצא ילדים שלא מכירים את הפודקאסט.

יובל: כן, צודק. באמת, צודק.

פיצקי: איזו מילה מצחיקה זאת "פרסומת". "פרסום". זה כמו "כרסום", אבל עם פרס. מעניין מתי בכלל התחילו לפרסם דברים.

[צליל טריקת דלת וריצה]

רגע, לאן אתה רץ, יובל? לאן אתה… אויש, עוד פעם נתתי לו רעיון לפרק. אויש.

[מוזיקת רקע]

יובל: כשאני אומר "פרסומות", אתם בטח יודעים למה אני מתכוון. פרסומות בטלוויזיה, ביוטיוב, באפליקציות, שלטי רחוב, ברדיו, בעיתון, באתרי אינטרנט, כמעט בכל מקום יש פרסומות. חוץ מב"היסטוריה לילדים", כמובן.

המילה "פרסום" מגיעה אלינו מיוונית. "פרהסיה" היא הודעה לציבור. אם מישהו צועק ברחוב מול הרבה אנשים, הוא צועק בפרהסיה, בגלוי. ולא, נגיד, בבית שלו.

המילה "פרסום" היא פעולה שמציעה משהו לציבור גדול. זה יכול להיות שירות כלשהו, למשל, הולכת כלבים, או מוצר כמו משקפיים, או אפילו רעיון מסוים, כמו למשל פרסומת לתמוך בראשת עיר כזאת או אחרת.

[המולת רחוב]

פרסומות החלו להופיע כבר לפני אלפי שנים. במצרים העתיקה תלו שלטים עשויים מנייר פפירוס במקומות ציבוריים. הפרסום העתיק ביותר על קלף פפירוס הוא מודעה בת חמשת אלפים שנה, ובה אדם מחפש את העבד שלו שנעלם, ובאותה הזדמנות גם פרסם את חנות האריגה שלו, בה ארגו בדים.

אורג: מי שימצא את העבד הנמלט יקבל במתנה צעיף בריח של סלט. בואו עוד היום לחנות האריגים, פה בגדים ובדים אורגים. לא כל הבגדים בריח של סלט, ומעניין לאן נעלם העבד הנמלט.

במוזיאון הלובר בפריז שבצרפת, מוצג כד מיוון העתיקה, ועליו ניתן לראות אנשים מובילים סוסים. אם מסתכלים מקרוב, מגלים טקסט בין הדמויות, ובו נכתב "קנה אותי, קבל מציאה". על כד יווני עתיק אחר נמצאה שורה "סופילוס צייר אותי". היו אלו פרסומות של אנשים שרצו שאחרים יעריכו את העבודה שלהם, ואולי ירצו לקנות כד שסופילוס צייר עליו.

[המולת רחוב]

ביוון וברומא העתיקה, ימאים וסוחרים הגיעו לכל מיני ערים ברחבי האימפריה. הם ביקרו בשווקים, שם סוחרים נהגו להכריז בקולי קולות על הסחורה שלהם. כמו שעושים היום בשוק.

פיצקי: חלום שלי להמציא משפטים בשוק.

יובל: לא, פיצקי, לא עכשיו, אני באמצע.

פיצקי: וואי, וואי, וואי, סחורה מהוואי.

[מוזיקת רקע קצבית]

יובל: פיצקי, בבקשה.

פיצקי: הופה, הופה, נעליים מאירופה.

יובל: נו, פיצקי, הם הבינו את הרמז.

פיצקי: כל דג פורל רוקד כמו נועה קירל. כל גזר כוכב כמו אסי עזר. כל נקטרינה יפה כמו בלרינה. כל עינב זהב. כל רימון שירי מימון. כל מלון פיצקי לשלטון.

יובל: אוקיי, פיצקי, עצור. עצור. מה זה הפרסום הזה?

בדרכים ראשיות סוחרים חצבו על סלעים או גילפו בעץ פרסומת לחנות או לשירות שהם הציעו. הם כתבו בצד הדרך על סלעים ובניינים, וככה פרסמו את החנות או המסעדה שלהם. באותם ימים, מעטים ידעו לקרוא, והפרסומות היו בעיקר ציור שתיאר את השירות. למשל, מכתש ועלי היו סמל לבית מרקחת. פטיש או מלקחיים, סמל לנפחים. מטה אסקלפיוס, נחש הכרוך סביב מטה, סמל לרופא או אסטרולוג. בשווקים הומי האדם הסתובבו אנשים בעלי קול רועם שבישרו על הצגה או מופע שייערך באותו ערב.

[המולת רחוב, אנשים קוראים בקול]

צורות הפרסום העתיקות עדיין קיימות בשווקים או במקומות בהן אין לאנשים אינטרנט או טלפונים ניידים. אפילו בבני ברק בישראל, שם מתגוררים בעיקר חרדים, יש עדיין אנשים שעוברים ברחובות ומודיעים הודעות בקול.

[הקלטה]

כרוז: "יש לשמור על מרחק של שני מטרים בין אדם לאדם. לא להתקהל ולא להת…"

[מוזיקת רקע אוריינטלית]

יובל: בסין העתיקה היו אנשים מוכשרים מאוד שפיתחו שיטות למשוך את הקהל לדוכנים שלהם, בעיקר בשווקים ההומים. אחד ממוכרי הבשר בשוק היה דופק בחוזקה [דפיקות על עץ] עם הסכין על קרש עץ, ואנשים רבים ששמעו את הדפיקות הבינו שהוא חותך בשר טרי והגיעו במהירות לדוכן שלו. סוחרים אחרים בסין ניגנו בכלי נגינה כדי למשוך קהל. באחד הכתבים הסיניים העתיקים מסופר על מוכרי ממתקים שניגנו בחליל במבוק כדי למשוך אליהם אנשים שישבו להאזין לנגינתם. "ואם אני כבר יושב, אפשר לטעום את זקן הדרקון שלך?" לא, לא התכוונתי לזקן של דרקון אמיתי, אלא לממתק סיני בשם זקן הדרקון. הממתק הזה הוא למעשה חוטים עשויים סוכר הממולאים בבוטנים, בקוקוס או בסומסום. מזכיר קצת בקלאווה, אבל בצבע לבן.

שיטה נוספת לפרסום בסין העתיקה הייתה בעזרת סלבריטאים או אנשים מוכרים. אחד ממוכרי הסוסים בסין שכר את שירותיו של בו לי, מומחה מקומי לסוסים. [צהלות סוס] בו הגיע לשוק והתלהב מסוסיו של המוכר, מה שגרם לאנשים אחרים גם להתלהב, [קהל מוחא כפיים] ומחיר הסוסים עלה פי עשרה ממחירם המקורי.

בסין גם הדפיסו שלטים לפרסם חנויות. הסינים יצרו לוחית דפוס מנחושת, הניחו עליה נייר, ובעזרת דיו שמרחו על הלוחית העתיקו דפים רבים. אחת הלוחיות העתיקות מספרת על חנות המחטים של ג'ינן לו, שמייצרת מחטים מעולים לשימוש ביתי. הם הוסיפו על הלוחית גם סמל של ארנב.

כשהשימוש בדיו הפך נפוץ, סוחרים הדפיסו פרסומת על ניירות, שבהם ארזו מוצרים שהובילו למרחק. על אחד הניירות הללו שארכיאולוגים מצאו, נכתב: "אנחנו מייצרים צבעי שמן איכותיים באדום, סגול ואחרים. נסו ותגלו עד כמה הם מיוחדים".

באירופה המשיכו לעשות שימוש בפרסום בצורה דומה כבעבר. בימי הביניים, שהיו בערך משנת 500 ועד לשנת 1500 לספירה, רוב האוכלוסייה לא ידעה קרוא וכתוב. חנויות פרסמו את עצמן בעיקר בעזרת סימנים. רגע, רגע, בואו נראה אם תדעו. מגף? סנדלר, נכון. חליפה? חייט, יפה. כובע? כובען. שעון? שען. יהלום? תכשיטן, צורף או איש שעוסק בתכשיטים. פרסה? נפח. נר? יצרן נרות. ושק קמח? פיצקי, תרד ממני.

פיצקי: אבל אמרת שק קמח!

יובל: נו, פיצקי, אני באמצע פרק.

פיצקי: מה אני אשם? אמרת שק קמח.

יובל: בסדר, אבל התכוונתי שק קמח. טוחן.

פיצקי: מה טוחן? אני לא אוכל כלום.

יובל: לא, לא התכוונתי לזה.

פיצקי: אבל אמרת שאני טוחן! מה אני טוחן? לחם? אני טוחן בורקס? מה?

יובל: לא, לא, פיצקי. [נאנח] טוחן הוא אדם שמפעיל טחנת קמח, או טחנה שטוחנת תבלינים, קפה, וגם דברים אחרים. אוי, תודה שירדת לי מהגב.

פיצקי: אז מתי הכל השתנה, יובל?

יובל: פיצקי, אתה זוכר את הפרק שלנו על גוטנברג?

פיצקי: אה, בטח. האיש המציא את מכונת הפוס.

יובל: לא פוס, דפוס. מכונה שאפשרה לייצר ספרים ועיתונים בקלות, במהירות ובעלות נמוכה.

פיצקי: אה, זוכר, בטח.

יובל: שם הכל השתנה.

[מוזיקת רקע]

בערך בשנת 1500 לספירה החלו להופיע באירופה עלונים ועיתונים. הדבר גרם לאנשים לרצות לדעת לקרוא, ותוך זמן קצר יותר ויותר אנשים באירופה ידעו קרוא וכתוב. דפסים בבתי הדפוס החלו לעשות שימוש בנייר עודף שנשאר להם, והחלו להדפיס מודעות שאותן תלו ברחוב. בתחילה, המודעות הוקדשו לספרים, אבל עד מהרה הופיעו מודעות מודפסות שסיפרו על משלוח טבק ותה שיגיע בקרוב לנמלים.

המפרסמים גם תלשו מודעות אחד של השני, עד שבסוף הוסכם שכל מודעה תישאר תלויה למשך שבועיים, ורק אז יהיה אפשר להוריד אותה. בתחילת המאה ה-19, המסתיימת בשנת 1900, החלו להופיע מודעות קטנות בעיתונים, בעיקר למכירת בתים, ספינה שתגיע אל הרציף בשבוע הבא עם סחורה חדשה, ובעיקר כל מיני תרופות פלא. במקום לעבור מכפר לכפר ומעיר לעיר, אנשים פרסמו מודעות בעיתונים שהגיעו לקהל נרחב. עיתונים באירופה ובארצות הברית החלו לשלב יותר ויותר פרסומות על מגוון מוצרים, כדי לאפשר לאנשים לפרסם ועל ידי כך גם עזרו לממן את עלות הדפסת העיתון.

תארו לכם שאתם מדפיסים עיתון, וכל גיליון עולה לכם שקל להדפיס. אתם רוצים גם להרוויח, אז מוכרים כל גיליון בשני שקלים. לא לכולם יש כסף לקנות עיתון במחיר כזה, אז רק, נגיד, אלף איש רוכשים את העיתון. אבל אם אנשים או עסקים יפרסמו מודעה בעיתון וישלמו לכם עבורה, תרוויחו יותר כסף, וככה תוכלו למכור את העיתון בחצי שקל. עכשיו, עשרת אלפים אנשים יקנו את העיתון, והוא יגיע ליותר אנשים, יתפרסמו יותר מודעות, ואולי מחיר העיתון ירד עוד קצת. זה היה מצוין לקוראים וגם למפרסמים.

[מוזיקת רקע קצבית]

בינתיים, היכולת להדפיס מודעות צבעוניות הלכה והשתפרה. כדי לעזור לאנשים למכור את המוצר שלהם, קמו סוכנויות לפרסום. החברות הללו ישבו וחשבו כיצד לעזור ללקוחות שלהם לפרסם ביעילות. כיצד המודעה שלהם תהיה בולטת יותר ומצליחה יותר. חלקם עשו שימוש בסיסמאות, כמו למשל, "האם השתמשת בסבון יובלינקה הבוקר?" במודעות שלהם נראו ילדים נקיים ומסודרים. אדם שצפה במודעה כמה פעמים החל לעשות את החיבור שבגלל סבון יובלינקה הילדים נקיים. זאת אומרת שאם קונים סבון יובלינקה, מקבלים ילדים נקיים. בפעם הבאה שהוא הלך לקנות סבון, הוא ראה את סבון יובלינקה ונזכר בילדים הנקיים מהמודעה. אז מה הוא עשה? הוא קנה את סבון יובלינקה. כי מי לא רוצה ילדים נקיים?

אותו אדם יכול היה ללכת לחנות, לבדוק כמה סבונים, להריח אותם, לראות מי פחות יקר ולבחור כך. אבל המודעות עזרו לכוון את המחשבה שלו לכיוון מסוים. אפשר להגיד שהפרסום נכנס לו לראש.

חברות הבינו די מהר שעדיף להן ליצור מותג, משהו שיבדיל אותן מהמתחרים. הן יצרו לוגו או שם חברה ייחודי, כתבו את השם שלהן בצורה שונה, וכך אמרו לאנשים "אם קניתם מוצר מחברת… פיצקי, אתם יכולים להיות בטוחים שהוא יהיה מוצלח", או "טעים", או "עמיד". אתם בטח מכירים את הלוגואים של חברות אפל, נייקי, מקדונלדס, חברת המכוניות ב.מ.וו, הלוגו של גוגל ואחרים. לוגו בעברית - סמליל.

[מוזיקת רקע קצבית]

עם הופעת הרכבות, החלו מודעות להתפרסם גם בערים קטנות, שעד אז לא זכו לשמוע על מוצרים מרתקים, כי כעת עצרה בהם הרכבת ועליה סחורה חדשה ומרגשת. עתה, כדי למכור מוצרים, כל מפעל היה צריך לפרסם ולהתבלט כדי שיכירו את המוצר גם בערים מרוחקות. וככה, המפעל הצליח למכור סחורה בכמות גדולה יותר.

[מוזיקת רקע]

בארץ ישראל הופיעו עיתונים בעברית ובהם מודעות. בעיתון "דבר" משנת 1925 הודפסו פרסומות של בית חרושת לנעליים "כתר", פרסומות למשקפיים של "עין הנץ", פרסומת של חברת סיגריות שמבטיחה שהסיגריות שלהם הוכנו מטבק ארץ ישראלי, וכל המרבה לעשן הרי זה משובח. באחת המודעות נכתב: "פתי, בגדיך קרועים ובכיסך מזומנים? חוש אל 'המלבוש', נחלת בנימין 17, תל אביב". יש מודעה לבגדים מודרניים בטעם אירופי מהמדרגה הראשונה. פרסומת למכשירי חשמל, פרסומת לטחנת קמח, מודעה המספרת על גרבי "לודיזיה" לגבירות, מפעלי "סימנס שוקרט" שמוכרים מכונות ומכשירי חשמל לאינסטלציות של כוח ומאור חשמלי.

האמת, שזה אחד התחביבים שלי לפתוח עיתונים ישנים מאוד ולראות את הפרסומות של פעם. גם אתם יכולים. חפשו באינטרנט "עיתונות יהודית היסטורית".

[מוזיקת רקע]

לפני קצת יותר ממאה שנה, החלו להקרין סרטים בבתי קולנוע. בשנת 1913, אחד ממנהלי בתי קולנוע בארצות הברית חתך וחיבר קטעים שונים של צילומים והקרין אותם כפרסומת לסרט הבא. באנגלית, מה שבא אחרי הוא "טריילר". במהלך השנים, הטריילרים השתנו והחלו להקרין אותם גם לפני הסרטים. פעם, הטריילר לא היה מגלה מה יקרה בסרט, כיום הוא מספר הרבה יותר. חלק מהטריילרים של היום ממש מגלים את כל העלילה.

פיצקי: אני לא אוהב שמגלים את כל הסרט.

יובל: אה, פיצקי, מה קורה? נכון, גם אני לא.

פיצקי: ואני לא אוהב שכל הסרטים נגמרים בדיוק אותו דבר.

יובל: נכון, כיף שיש הפתעה.

פיצקי: ואני אוהב לעשות קולות.

יובל: מה, בסרט?

פיצקי: לא, קולות של דמויות. תגיד יובל, אתה מכיר מישהו שעושה סרטים? חלום שלי לדובב סרט.

[מוזיקת רקע בסגנון סרטי אנימציה]

יובל: לא, לצערי אני לא מכיר. אבל יהיה מגניב אם יתנו לך לדובב סרט. באמת.

לפני כמאה שנה, בשנות ה-20 של המאה הקודמת, החלו להופיע תחנות רדיו ששידרו חדשות ושירים. כדי לממן את שידורי הרדיו, הם שידרו פרסומות. אם תחנת הרדיו הייתה מקומית, שידרו פרסומות מקומיות. ואם תחנת הרדיו שידרה לאזורים נרחבים, שודרו בה פרסומות של חברות גדולות שמכרו את המוצרים שלהן בכל המדינה. הפרסומת הראשונה ברדיו שודרה בשנת 1922. חברה שבנתה בתים שידרה פרסומת בת עשר דקות, שהפכה אותה לחברה מצליחה מאוד. עד היום הרדיו נעזר בפרסום כדי לממן את שידוריו. היי, פיצקי, בוא נעשה פרסומת כזאת.

פיצקי: מי יעשה?

יובל: אנחנו.

פיצקי: מה, אתה ואני?

יובל: כן.

פיצקי: יאללה, איזה כיף. אז אני מתחיל.

[מוזיקת רקע קצבית]

ילדים, שמעתם פעם על הפרה המשוגעת?

יובל: מה זאת הפרסומת הזאת, פיצקי?

פיצקי: רגע, יובל, תן לי, תן לי. ילדים, שמעתם פעם על הפרה המשוגעת? מהיום אוכלים רק מעדן דלעת. בתפוח יש תולעת, ואותי את משגעת. בואי ואתן לך טבעת. אבל קודם כל, נאכל מעדן דלעת. כי זה טעים. איזה שגעת! כל ילד אוהב מעדן דלעת. אם לא רוצים להידבק בשפעת. קנו עוד היום, מעדן דלעת של פיצקי.

יובל: וואו, פיצקי, פרסומת טובה.

פיצקי: כן, חבל שאין כזה מעדן. אם הייתי צריך לפרסם את זה בעיתון, הייתי מראה שפית שאומרת "משוגעת על דלעת".

יובל: פיצקי, אתה ממש פרסומאי.

פיצקי: תודה רבה, יובל. תודה.

יובל: לפני כמה עשרות שנים הופיעה הטלוויזיה, ושוב עולם הפרסום השתנה. פרסומאים החלו להקרין פרסומות בטלוויזיה כדי לספר על מוצר חדש. הם הראו משפחות שמחות ומחייכות שבמקרה לגמרי שתו את המשקה הזה, או אכלו את הקינוח הזה. הדבר יצר חיבור - הנה משפחה שמחה, והיא אוכלת…

פיצקי: מעדן דלעת!

יובל: כן, מעדן דלעת. הצופה חיבר בין הדברים - מעדן דלעת ומשפחה שמחה. וככה החיבור הזה גרם לצופה לקנות את המוצר, למרות שההיגיון לא ברור מאליו. ויש גם פרסומות סמויות, או פרסומות נסתרות. פרסום סמוי הוא למעשה דרך להעביר מסר פרסומי בצורה שונה. אני יכול להראות סדרת טלוויזיה שהשחקן אוכל…

פיצקי: מעדן דלעת של פיצקי.

יובל: כן, נכון. פיצקי משלם לי כסף עבור המוצר, אבל אני לא מספר לצופים שקיבלתי כסף. במקרה לגמרי, השחקן אוכל… מעדן דלעת. לזה קוראים פרסום סמוי. בסרטים ישראלים ישנים למשל, עישנו סיגריות מתוצרת מסוימת, או צילמו סצנה של סרט ליד שלט של חברת בנייה, תמורת תשלום. הצופה לא ידע שאלה למעשה פרסומות סמויות. גם היום, בסדרות או סרטים, תוכלו לראות דברים מתוצרת מסוימת, וסביר להניח שהחברה שילמה כסף כדי שישתו או יאכלו דווקא את המוצר הזה.

[מוזיקת רקע]

אחד הסיפורים המפורסמים על פרסום בסרטים, התרחש במהלך צילומי הסרט E.T. הבמאי של הסרט, סטיבן ספילברג, רצה לעשות שימוש בחטיף מסוים. אבל החברה לא רצתה שהמוצר שלה יהיה משויך לחייזר. הם ביקשו לראות כיצד החייזר ייראה, אבל ספילברג רצה לשמור על סודיות, וסירב להראות להם את E.T. לפני שהוא יצא כסרט. כתוצאה, החברה שייצרה את החטיף הספציפי לא הסכימה שיראו אותו בסרט. בלית ברירה, מפיקי הסרט חתמו על חוזה עם חברה אחרת, שהיה לה חטיף בשם "Reece's Pieces", חטיף של סוכריה ממולאת בחמאת בוטנים. הסרט E.T. הפך להצלחה אדירה, ומכירות החטיף זינקו גם הן.

[מוזיקת רקע מהסרט E.T.]

בשנות ה-90, לפני כ-30 שנה, החלו אנשים לגלוש באינטרנט, ושוב עולם הפרסום השתנה. חברת גוגל החלה לפרסם פרסומות הקשורות למה שאדם אוהב או מחפש. וכך אני יכול לחפש בגוגל "אוכל לתוכי", ומיד יופיעו לי פרסומות לאוכל לתוכים. מצד אחד זה טוב, כי אני מקבל את הפרסומות הרלוונטיות, ומצד שני, אני לא בטוח שאני רוצה שגוגל כל הזמן יעקוב אחריי ויראה מה אני מחפש.

[מוזיקת רקע]

פלטפורמת יוטיוב גם כן שינתה את עולם הפרסום. אל הפלטפורמה של יוטיוב מעלים סרטונים, ולפני שצופים בהם, מוקרנות פרסומות שעליהן אפשר לדלג בדרך כלל אחרי כמה שניות. מפרסמים נאלצו ליצור פרסומות קצרות במיוחד, או פרסומות מרתקות, כדי שהצופים לא ישר ידלגו עליהן. עם השנים נוספו עוד אפליקציות, כמו טיקטוק ואינסטגרם, ושוב פעם עולם הפרסום נאלץ להתרגל למודלים חדשים ולצורות חדשות של פרסום. אם פעם צילום מקצועי באולפן משך את הצופה, היום דווקא צילום ביתי שמצולם כבדרך אגב, בצורה לא מקצועית, מושך את הצופים היותר צעירים.

[מוזיקת רקע]

אבל צריך גם לשים לב לפרסומות, כי הרבה פעמים הן מוכרות לנו אשליה. כשאנחנו צופים בפרסומות, אנחנו נוטים להאמין שמה שאנחנו רואים הוא המציאות. אם חברה למשחת שיניים מפרסמת משחת שיניים ומראה מישהו ששם כמות ענקית של משחת שיניים על המברשת, אנחנו מאמינים שככה זה צריך להיות, למרות שההמלצה הרפואית היא דווקא לשים כמות קטנה של משחה, רק בגודל של אפונה. מפרסמים למעשה יוצקים בנו אמונות שאינן בהכרח נכונות.

פעם היה מותר לפרסם הכל. אבל לאורך השנים, מדינות אסרו לפרסם דברים שלדעתן גורמים נזק לטווח ארוך, כמו למשל סיגריות. מדינות רבות בעולם אוסרות לפרסם מזון מהיר או משקאות ממותקים בתוכניות המיועדות לילדים, כדי להגן עליהם.

בין אם מדובר על פרסומת שהיא מודעה שתלויה על קיר, פרסומת בטלוויזיה או ביוטיוב, אנחנו צריכים לשים לב לדברים שמנסים למכור לנו, ולהיות צרכנים נבונים. לא כל פרסום הוא מדויק. לפעמים נראה פרסום למבצע נהדר, אבל אם נבדוק, נגלה שאותו מוצר נמכר בחנות אחרת הרבה יותר בזול. לפעמים, ידוענים או אנשים מפורסמים ינסו לשווק לנו מוצר מסוים, ואנחנו נקנה אותו רק בגללם. למשל, שחקן או זמר יספרו לנו שאינטרנט כזה או אחר הוא הכי טוב, למרות שהם לא ממש מבינים באינטרנט, ולא באמת יודעים אם השירות שנותנים לי באזור שבו אני גר הוא טוב או לא. לכן, רק בגלל שמישהו מפורסם מנסה למכור משהו, לא אומר שאנחנו צריכים לרוץ לקנות. תמיד כדאי לבדוק בחוכמה.

למפרסמים יש אחריות לפרסם בצורה הוגנת, לא מטעה, ושלא תגרום לבהלה. מפרסמים גם נדרשים לפרסם בצורה כזאת שהמאזין או הצופה ידעו שמדובר בפרסומת. אוי, רגע, נשפך עלי מעדן דלעת תוצרת פיצקי, עכשיו רק 4.99 בחנויות. מפרסמים גם צריכים… רגע, רגע, רגע, קלטתם שהשחלתי לכם פה פרסומת? יפה. אז זה למשל, אסור. וגם אם זה היה מותר, תמיד כדאי להגיד מתי אנחנו מפרסמים משהו.

טוב, כמעט סיימנו, אבל הנה כמה עובדות מעניינות על פרסום.

[מוזיקת רקע]

בשנת 2006, העיר סן פאולו [כך במקור] בברזיל החליטה שיש יותר מדי שלטי פרסומת ברחובות או שלטי חוצות. שלטי הפרסום כיסו כל בניין, כל רחוב, וגם הסתירו שכונות עוני. העיר החליטה לאסור פרסום בשלטי חוצות והסירה כ-15 אלף שלטי פרסומת. עד היום אין שלטי חוצות בסן פאולו.

בפרסומות עם ילדים, השחקנים יהיו גדולים יותר מאשר הילדים שלהם הפרסום מיועד. המפרסמים עושים זאת במטרה שהגדולים ישמשו דוגמה לצעירים. כמו למשל, ילד בן 16 יפרסם מוצר כלשהו שבדרך כלל מתאים לילד בן עשר.

בפרסומות למזון עושים שימוש בחומרים שונים כדי שיהיה אפשר לצלם למשך זמן ממושך. בפרסומות לקורנפלקס עושים שימוש בדבק במקום בחלב, כדי שהקורנפלקס לא יאבד את צורתו.

אדם ממוצע נחשף לאלפי פרסומות ביום. אלפי! אתם יכולים לעשות ניסוי. כשאתם בנסיעה, קחו דקה על השעון ותספרו בכמה מודעות או פרסומות ראיתם, שמעתם או צפיתם בדקה הזאת. מחקרים שנערכו בארצות הברית הראו שאדם ממוצע נחשף לאלפי פרסומות ביום. ביום אחד! אלפי פרסומות! ‫די מטורף.

[מוזיקת רקע]

‫עולם הפרסום השתנה מאוד ‫מימי מצרים העתיקה ‫ועד לאפליקציות החדשות ‫שיש ויהיו בשנים הקרובות. ‫אבל לצורות הפרסום השונות ‫תמיד הייתה מטרה משותפת - ‫לספר לצרכן מדוע כדאי ‫לו לצרוך מוצר זה או אחר, ‫או לשכנע מישהו ‫להתנהג בצורה מסוימת. ‫חלק מהפרסום חשוב מאוד, ‫כמו למשל להגיד לאנשים ‫לא להשתמש בטלפון הנייד בזמן נהיגה. ‫או, אם אנחנו רוצים להיבחר ‫למועצת התלמידים, ‫איך נפרסם את עצמנו ‫בצורה טובה מאחרים.

‫חשוב להכיר את עולם הפרסום ‫כי הוא חלק מחיינו, ‫ולעתים אנחנו נעזרים בפרסום ‫כדי למכור רכב, ‫לחפש כלוב לצ'ינצ'ילות ‫או למצוא דירה להשכרה. ‫חשוב לדעת לפרסם בצורה יעילה ‫כדי להתבלט, ‫וחשוב לדעת להסתכל על פרסומות ‫בעין ביקורתית. ‫חשוב להבין מתי מנסים ‫למכור לנו משהו, ‫לחשוב אם אנחנו רוצים ‫או צריכים את אותו המוצר, ‫וזה הבדל ענק בין "רוצה" ל"צריך". ‫אם אנחנו מסתכלים בעין בוחנת ‫על פרסומת, ‫אנחנו יכולים להבין מתי מנסים ‫למכור לנו משהו שאנחנו לא צריכים, ‫וגם לא ליפול בפח. ‫אם חנות מסוימת מפרסמת ‫שהכול אצלה ב-50% הנחה, ‫בחצי מחיר, ‫אבל המחיר שלה ‫הוא פי שלושה מזה של חנות אחרת, ‫המבצע לא באמת שווה.

[מוזיקת רקע]

זה אולי יפתיע אתכם, ‫אבל מחקרים מראים שפרסומות ‫גורמות לנו להיות פחות מאושרים. ‫הפרסומות כל הזמן מראות לנו ‫מה היינו יכולים להיות, ‫כמה שמחים היינו ‫אם היינו קונים מוצר זה או אחר. ‫משפחות שכל הזמן מחייכות, ‫בתים נקיים, ‫אנשים יפים, רזים ושזופים. ‫העולם האמיתי לא ממש דומה ‫לעולם הפרסומות, ‫וזה גורם לאנשים ‫לחשוב פחות טוב על עצמם. ‫הפרסומות בעצם מנסות למכור לנו אושר ‫ולשכנע אותנו לקנות, ‫לרכוש, לצרוך ולרצות. ‫אנחנו צריכים לזכור שאושר אמיתי ‫בא מבפנים. כפי שנכתב במשנה: "‫איזהו עשיר השמח בחלקו?"

פיצקי: ‫ואם אין לך מגבעת, לא צריך שגעת. ‫אולי אתה לא יודע, אולי את לא יודעת, ‫הכי בריא זה מעדן דלעת!

יובל: אוף פיצקי, אוף!

[הקלטה - פרסומת לסבון נקה 7]

‫"הוא ורוד, הוא לבן, הוא ירוק.

‫הוא לאיש, לאישה, לתינוק.

וריחו הוא כבושם הטבע,

אל-סבון נהדר - נקה 7"

[מחיאות כפיים]

[מוזיקת סיום]

מחקר, כתיבה, קריינות, ‫ולא מחבב מעדן דלעת - יובל מלחי.

עריכת תוכן, לשון וחורטת פרסומות ‫על סלעים - דינה בר-מנחם.

‫עיצוב פסקול, מיקס, ורוצה להיבחר ‫למועצת תלמידים - רוני קלדרון.

‫הפקה ומותגים מהלכים - ‫תומר מיכלזון, ליהי צדוק ורני שחר.

‫אני יובל מלחי, "‫היסטוריה לילדים וילדות".

‫רגע, לפני שאתם הולכים…

פיצקי: לאן הם הולכים?

יובל: ‫לא, התכוונתי שהם מסיימים ‫לשמוע את הפרק.

פיצקי: ‫נו, אז מהר, מהר. ‫תבקש מהם לדרג אותנו בספוטיפיי ‫ובאפל, וגם לכתוב משהו קצר ‫אם הם אהבו את הפודקאסט.

יובל: ‫כן, זה בדיוק מה שאני רוצה.

פיצקי: ‫ותגיד להם שיש לנו קבוצת טלגרם ‫בשם "היסטוריה לילדים", ‫ואנחנו מודיעים שם הודעות חשובות.

יובל: פיצקי, תן לי רגע.

פיצקי: וכמובן שאתם מוזמנים להאזין ‫לפרקים נוספים של "היסטוריה לילדים" ‫בכל יישומוני ההסכתים, ‫וגם ביישומון של "כאן".

יובל: ‫אבל עמדתי להגיד את זה.

פיצקי: ‫נתראה בפרק הבא, להתראות.

יובל: להתראות!

פיצקי: ‫עשית את זה ממש טוב, יובל. את ה"להתראות" הזה. זה היה מושלם.

יובל: ‫תודה. [צוחק] ממש תודה, פיצקי.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

103 views0 comments

Comments


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page