לפני כאלפיים שנה יצאו תושבי ארץ ישראל היהודים למרד נגד הרומאים, האימפריה החזקה בעולם ששלטה בארץ. זה היה מרד אמיץ, מסוכן ונורא. ויש גם לקח שחשוב ללמוד ממנו
תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/07/2023.
קריין: "כאן עוד". להתחבר לידע, בכל זמן שתרצו.
[מוזיקת פתיחה]
[פתיח] "היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.
יובל: המרד הגדול.
שלום ילדים. תגידו, אתם מעדיפים להחליט החלטות בעצמכם או שמישהו אחר יחליט עליכם? נכון, זו בכלל לא שאלה. ברור שכל אחד מעדיף להחליט לעצמו בלי שיגידו לו מה לעשות. עם הזמן, אנחנו מתבגרים ומקבלים יותר ויותר עצמאות. וזה כך לא רק אצל בני אדם, אלא גם אצל קבוצות של בני אדם, ואפילו בקרב עמים.
כך גם העם היהודי, שסיפורו מתחיל בתקופת התנ"ך, שאף תמיד לחיים עצמאיים בארץ ישראל.
[מוזיקת רקע]
אמנם היו בינינו אי הסכמות וחילוקי דעות, לפעמים קשים ביותר, אבל על דבר אחד לא היה עוררין. כולם העדיפו עצמאות מלהיות נתונים תחת שלטון זר. השאיפה לעצמאות עמדה למבחן בתחילת האלף הראשון לספירה, לפני כאלפיים שנה. ארץ ישראל נפלה בידי האימפריה הרומית, אך העם היהודי בחר לצאת למרד. זה לא היה סתם מרד, אלא מרד נגד האימפריה החזקה בעולם. היה זה מרד אמיץ, מסוכן ונורא, והוא מכונה המרד הגדול.
[מוזיקת רקע דרמטית]
לפי המסופר בתנ"ך, שלמה המלך הוא שהקים את בית המקדש בירושלים. במשך מאות שנים היה בית המקדש מוקד עלייה לרגל וסמל של ריבונות יהודית. במאה השישית לפני הספירה, לפני כ-2,600 שנה, כבשה האימפריה הבבלית את ארץ ישראל. הבבלים לא רק כבשו את ירושלים, אלא גם החריבו את סמל הברית בין העם היהודי לאלוהיו, את בית המקדש. הם הגלו את יהודי ארץ ישראל לבבל.
דמות א': [שר] אוי בבל, בבל / על נהרות בבל / שם ישבנו / גם בכינו בזכרנו את ציון.
[צליל מסמל מעבר חד]
דמות ב': אבל תראה כמה מוצרים יש להם במכולת! יו, תראה איזה זול פה! יו, בוא נשאר טיפונת ונחזור, נשאר קצת ונחזור.
דמות א': טוב, אבל על נהרות בבל ישבנו ובכינו, בזכרנו את ציון, נכון…?
דמות ב': יו, חיים, בוא מהר, חיים.
דמות א': מה קרה? מה קרה?
דמות ב': תראה, מילקי בזוז. וואו, אני לא מאמינה.
דמות א': זוזי, תני לראות, זוזי רגע. וואו! מילקי בזוז?
יובל: טוב, למעשה זוז זו רק בדיחה. לכסף של הבבלים קראו אז שקל. ערכו לא היה כמו ערך השקל שלנו היום, אבל היה לו אותו השם. כמה עשרות שנים לאחר גלות בבל, הארץ נכבשה שוב. הפעם כבש אותה כורש, מלך פרס.
[מוזיקת רקע]
הוא היה מיוחד במינו, כי התיר ליהודים לשוב מן הגלות בבל, ולהקים שוב בית מקדש.
השלטון בארץ המשיך לעבור מיד ליד. מהבבלים לפרסים, מהפרסים ליוונים, ומהיוונים לחשמונאים. החשמונאים, בראשות יונתן ושמעון, הקימו בארץ מדינה עצמאית והרחיבו את גבולות הממלכה, אך גם החשמונאים לא שרדו זמן רב, והרומאים כבשו את הארץ.
רגע, רגע. בוא נעשה קצת סדר.
הבבלים הרסו את בית המקדש הראשון [צלצול פעמון צ'יצ'ינג]. הפרסים התירו ליהודים להקים אותו מחדש [צ'יצ'ינג]. היוונים שדדו את אוצרות בית המקדש [צ'יצ'ינג]. החשמונאים גירשו אותם [צ'יצ'ינג] ואז ארץ ישראל נכבשה שוב, והפעם בידי האימפריה הכי חזקה בעולם באותה תקופה, האימפריה הרומית [צ'יצ'ינג]. הרומאים ישבו בארץ ישראל קרוב ל-400 שנה [צ'יצ'ינג].
די עם הצ'יצ'ינג הזה כבר! נו מה? צ'יצ'ינג צ'יצ'ינג. די, חור בראש עשית פה.
איפה היינו? בבלים, פרסים, יוונים, חשמונאים… אה כן, רומאים.
[מוזיקת רקע]
בתחילה הקימו הרומאים בארץ ישראל מדינת חסות, שנקראה ממלכת יהודה. בראשה הם הציבו מלך שהיה נאמן לשליט האימפריה, הקיסר הרומי. המפורסם שבמלכי יהודה באותה תקופה היה הורדוס. הוא נודע בתואר בוב הבנאי. אה, סליחה. סמי הכבאי… סליחה. המלך הבנאי, בזכות הבניינים הרבים והמפוארים שהקים בארץ. מבצרים, נמלי ים, ארמונות ועוד. עד היום אפשר לראות בקיסריה, במצדה ובמקומות רבים נוספים בארץ את שרידי המבנים המפוארים שהורדוס בנה, וגם את בית המקדש בירושלים הוא שיפץ מהיסוד והפך אותו לאחד המבנים היפים בעולם.
חז"ל, חכמינו זכרם לברכה, כתבו כי "מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין יפה מימיו".
אבל אז הכל השתבש.
[מוזיקת רקע]
הרומאים החלו לשנות את יחסם ליהודים. הם רצו להחליש את ממלכת יהודה ולהגביל את עצמאותה. במקום למנות מלך מבני המקום, כמו שהיה הורדוס, הם מינו נציבים רומים ששלטו בארץ ישראל והטילו על התושבים מיסים כבדים. הנציבים הרומים גם התערבו במינוי הכהן הגדול בבית המקדש וגזלו מן המקדש את הכסף שנאסף מעולי הרגל. עד מהרה, העם היהודי לא היה מסוגל להשלים עם השעבוד הזה.
אבל היהודים לא רק כעסו על הרומאים. החברה היהודית באותם ימים נחלקה לקבוצות. צדוקים, פרושים, סיקריים, איסיים ועוד. היו ביניהם חילוקי דעות קשים גם על נושאים דתיים, כמו סדרי הפולחן בבית המקדש וגם על דרכי הפעולה כלפי האימפריה הרומית. היו בהם קבוצות מתונות שרצו לפעול בדרכים דיפלומטיות, כלומר בהידברות ובהגעה להסכמות, אבל אחרים הביעו עמדה קיצונית יותר, שמוכרחים להשתחרר בכל דרך מידי השלטון הכובש. הקבוצה הזאת נודעה בשם קנאים.
לפני כמעט אלפיים שנה, בשנת 66 לספירה, עלה כוחם של הקנאים בירושלים. הם דרשו מהכהן הגדול בבית המקדש להפסיק את מנהג הקרבת הקורבן המיוחד לאות הוקרה לקיסר הרומי. זה היה מנהג שהביע נאמנות לשלטון, והפסקתו הייתה מעין הכרזת מלחמה.
[מוזיקת רקע]
דמות: הכרזת מלחמה? מה פתאום? [צוחק] אנחנו פשוט… האא, לא, אנחנו… צמחוניים, כן, כן, אנחנו צמחוניים, מהיום אנחנו צמחוניים.
חבר'ה! תעצרו את זה כאן. תגידו, אתם השתגעתם, שאנחנו נרצה להתגרות באימפריה החזקה בעולם? מה פתאום? מה פתאום?
היי, חייל רומי, הנה, קח עוגה שהכנתי בשבילך, זאת עוגה…
חבר'ה, תעצרו את המרד. תעצרו את המרד, יקרה כאן אסון.
יובל: אבל שום דבר לא עזר. עד מהרה פרצו מלחמות בין היהודים. חנניה הכהן הגדול נרצח. הקנאים נלחמו בסיקריים וכולם הרגו אלה את אלה. הסיקריים ברחו למצדה והתבצרו בה. שאר היהודים, בראשות אלעזר בן שמעון, פתחו במרד גלוי כנגד האימפריה הרומית. אלעזר יצא להילחם בחיילים רומים שחנו בקרבת ירושלים וניצח אותם בקרב.
[מוזיקת רקע דרמטית]
מעודדים מהניצחון הראשון במרד, הקימו היהודים בארץ ישראל ממשלה חדשה ועצמאית. הם ידעו שהצבא הרומי ישלח כוחות גדולים יותר כדי לנסות ולדכא את המרד. מיד מונו מפקדים יהודים שנשלחו לכל חלקי הארץ, כדי לבנות מבצרים ולהכין את הכוחות למלחמה.
בניגוד למצב הצבא הרומי, שהיו לו ציוד מתקדם וניסיון רב, הלוחמים היהודים היו חסרי ניסיון צבאי. על מפקדי המרד היה להכשיר את הלוחמים. אחד מהמפקדים הללו היה יוסף בן מתתיהו.
בתוך חצי שנה ביצרו יוסף בן מתתיהו וחייליו 19 ישובים בגליל, בהם טבריה שליד הכנרת, יודפת בגליל המערבי, גמלא ברמת הגולן ועוד. המטרה - שהביצורים יעמדו בהתקפה הצפויה של הצבא הרומי על היהודים.
כשנירון קיסר, הקיסר הרומי באותה העת, שמע על מרד היהודים, הוא הורה לשלוח נגדם כוח צבאי גדול של שישים אלף חיילים רומים, בפיקודו של אספסיאנוס.
[מוזיקת רקע מאיימת]
נירון קיסר: בטח שלחתי, אלא מה, אני צריך שעוד מדינות ועמים יפתחו במרד נגדי? אתה יודע מה יקרה אם העמים שאני שולט עליהם יפתחו במרד? רומא לא יכולה להרשות זאת לעצמה! החלטתי למחוץ את היהודים! [צחוק של נבל שמסתיים בשיעול]
יובל: הכוח הרומי נחת בעיר הנמל עכו, ומשם יצא לדרך. [רעש של צעידה ורכיבה על דרך עפר] הקשתים, לוחמי החץ וקשת, צעדו ראשונים ואחריהם חיל רגלים, חיילים שצועדים ברגל, וחיל פרשים, כלומר לוחמים רכובים על סוסים. איתם היו גם סוללי דרכים, שמטרתם הייתה להסיר מכשולים בדרך. היום קוראים לחיילים הללו חיל הנדסה.
אחרי הכוחות האלה רכבו מפקדי הצבא, מוגנים בידי לוחמים חמושים בחניתות. אחריהם הובלו כלים כבדים כמו בליסטרה, מכונה חזקה שיורה אבנים למרחק, ואיל ניגוח, מוט ברזל ענק שהקצה שלו עוצב כמו פנים של איל, והחיילים השתמשו בו כדי לבקע את חומות העיר המבוצרת כדי לפרוץ פנימה. רגע, שנייה, יש לי אחד כזה כאן. אתם יכולים להכניס לי את איל הניגוח לאולפן?
[רעש חזק של ניגוח]
תגידו, מה אתם משוגעים! ביקשתי שתכניסו אותו רגיל! לא… בוא'נה, אתם שברתם כאן את כל הדלת, אתם... תגידו, מה אני לא ברור? אמרתי תכניסו אותו לאולפן, לא תשברו את הדלת. אני אומר לכם להפעיל את הבליסטרה מה תירו… הלו! או או או תעצרו שם את ה… אמא!
[רעש חזק של נפילה]
[מוזיקה רקע דרמטית]
את הלוחמים הרומאים ליוו גם נגני חצוצרות שהקימו רעש גדול, ודגלנים שהניפו את הנס, הדגל הרומי שעליו סמל העיט, זהו העוף הדורס הנחשב לחזק מכל הדורסים. ביחס לכוח האדיר של אספסיאנוס, ליהודים לא היה סיכוי. רבים נמלטו למשמע הדיווחים על הכוח הרומי האדיר שהגיע לכבוש את הגליל. כמה מהיישובים המבוצרים בצפון הארץ נכנעו בלי קרב. אולם ביודפת, סמוך לקיבוץ הסוללים, או צומת המוביל של ימינו, חיכתה ללוחמים הרומים הפתעה. הכוח הצבאי הגדול והמיומן של אספסיאנוס נתקל בהתנגדות עיקשת של המורדים בפיקודו של יוסף בן מתתיהו. במשך שישה שבועות הייתה יודפת נתונה במצור, והכוחות הרומים כיוונו עליה מכונות ירי, חצים ובליסטראות, שירו אבנים ולפידים בוערים. לבסוף העיר הוכנעה, ויוסף בן מתתיהו נפל בשבי אספסיאנוס.
בשנה הראשונה של המרד, ערי הגליל נפלו בידי הרומים בזו אחר זו. אלפי יהודים נהרגו בקרבות נגד הרומאים, אלפים נוספים נלקחו בשבי ויישובים יהודים ותיקים נהרסו עד היסוד.
הבשורה על נפילת הגליל בקרב נגד צבא האימפריה הרומית הגיעה לירושלים והייתה מרה מאוד. נוכח השמועות הקשות מצפון הארץ והידיעה שהצבא הרומי עושה עכשיו דרכו לירושלים, אחזה בתושבים בהלה. התעוררו בהם ספקות. האם ההחלטה למרוד באימפריה הרומית הייתה טעות? האם יצליחו לעמוד נגד צבא כל כך חזק ולשמור על עצמאותם?
[מוזיקת רקע]
יוסף בן מתתיהו, מפקד המרד בגליל, הפך עד מהרה להיסטוריון בשירות רומא. הוא ליווה את הצבא הרומאי בדרכו לירושלים ותיעד את כל מה שראה וחווה בזמן המרד הגדול. על ספרי ההיסטוריה שכתב מתנוסס השם החדש שאימץ לעצמו כאזרח האימפריה הרומית, יוספוס פלביוס.
בינתיים, עברו כבר שלוש שנים מפרוץ המרד. המעבר ממקום למקום והשגת ציוד ואספקה ארכו זמן רב. לא כמו היום כשיש רכבות, משאיות, מסוקים, מטוסים וחנויות מכולת שיש בהן מקררים. אבל אתם זוכרים, גם בתוך ירושלים הדברים לא היו פשוטים - טרם בואם של הרומאים, ירושלים הפכה עיר מפולגת, עיר של ריב ומדון, עיר של מאבקים אינסופיים בין יהודים ליהודים.
הם המשיכו להילחם זה בזה, שרפו בתים ומחסני מזון. היהודים היו תשושים עת הגיעו הרומאים לירושלים. גם כאשר ראו היהודים את הרומאים, אבל הבינו כי הם לא עומדים לתקוף אותם, הם המשיכו בקרבות ביניהם. כשהחליטו לבסוף להתאחד, הם כבר היו מעטים מדי והיה כבר מאוחר מדי.
בינתיים חלו שינויים באימפריה הרומית. נירון הקיסר מת והוחלף בקיסר אחר, שהוחלף באחר, שהוחלף באחר. בשנת 69 לספירה שלטו ארבעה קיסרים שונים על רומא. האחרון שבהם היה המפקד הצבאי שלחם בארץ ישראל, אספסיאנוס. בנו של אספסיאנוס, טיטוס, הפך עתה למפקד הצבא הרומי בארץ ישראל.
בחג הפסח בשנת 70 לספירה, כמעט ארבע שנים אחרי תחילת המרד, הטיל הצבא הרומי בראשות טיטוס, מצור על ירושלים. בתוך שלושה חודשים נפרצו שלוש החומות שהגנו על ירושלים. חיילים רומאים זרקו לפיד בוער לבית המקדש, והוא נשרף עד היסוד. זו הייתה הפעם השנייה שבית המקדש נהרס. חורבן הבית השני, בית המקדש השני.
[מוזיקת רקע]
כמה מהמורדים היהודים הצליחו להימלט מירושלים והגיעו למצדה. המורדים הצליחו לקיים שם חיים עצמאיים במשך שלוש שנים נוספות, אולם גם למצדה הגיע הצבא הרומי והטיל עליה מצור. איננו יודעים מה בדיוק אירע במצדה בסוף המרד הגדול. ייתכן שהיה שם קרב קשה שבסופו נהרגו רבים מהיהודים שהתבצרו במקום, וייתכן כי היהודים שם בחרו לשים קץ לחייהם כדי לא למות בידי הרומים. מה שברור הוא, שאיש מהמורדים שהתבצרו במצדה לא שרד.
הרומאים חגגו את ניצחונם על ממלכת יהודה בהטבעת מטבעות חדשים שעליהם התנוסס עץ דקל ובצילו דמות בוכיה. על המטבע התנוססה הכתובת "יהודה השבויה".
בתהלוכת הניצחון הוביל טיטוס את אוצרות בית המקדש לרומא, שם גם נבנה שער המנציח את האירוע. על השער שאפשר לראות ברומא עד היום מפוסל תבליט של דמויות בולטות. התבליט ברומא מנציח את התהלוכה של יהודים אוחזים בכלי בית המקדש, בהם גם מנורת בית המקדש. המנורה אבדה מאז, וכיום אין יודעים את מקום המצאה.
[מוזיקת רקע]
על פי המסורת, חורבן הבית הראשון וחורבן הבית השני ארעו באותו יום בשנה, ט' או תשעה באב. יהודים בכל רחבי העולם מציינים עד היום את היום הזה במנהגי אבלות.
חז"ל, חכמינו זכרם לברכה, כתבו: "מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים", זאת אומרת בדברים טובים וראויים, "מפני מה חרב, מפני שהייתה בו שנאת חינם".
כלומר, חכמינו זכרם לברכה ראו בפילוג שבין הקבוצות בחברה היהודית את הסיבה העיקרית לאובדן העצמאות היהודית. הפילוג והשנאה בין הקבוצות הם שזרעו לדעתם את הזרע לחורבן הקשה.
כמה עשרות שנים לאחר המרד הגדול, התרחש גם מרד בר כוכבא ברומאים. גם הוא הסתיים בכישלון.
עד מהרה המצב הכלכלי בארץ הפך קשה מאוד ויהודים רבים עזבו את הארץ. רק לאחר כאלפיים שנות גלות, חזר העם היהודי לארץ ועם הקמת מדינת ישראל, חידש בה את עצמאותו.
בסמל המדינה הוצבה מנורת בית המקדש, כפי שהיא נראית בתבליט בשער טיטוס. הבחירה הזאת היא מעין החזרה סמלית של המנורה לידיה של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל.
אם אפשר ללמוד משהו מהמרד הגדול ומחורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה, הוא ששנאה ומחלוקות המובילות לאלימות ולרצח, מסוכנות לעם היהודי יותר מכל אויב חיצוני.
יוסף בן מתתיהו סיכם זאת כך: "מלחמת האחים היא שהכריעה את העיר, ואילו הרומאים הכריעו את מלחמת האחים, שהייתה קשה בהרבה מן החומות".
[מוזיקת רקע]
עלינו ללמוד מן העבר ולהילחם שוב ושוב על זכותנו לחיות בחברה סבלנית וסובלנית. חברה יודעת לכבד אנשים ודעות מגוונות.
האם נחיה בחברה שכזאת? אין לדעת. אתם צריכים להחליט.
[מוזיקת סיום]
מחקר, כתיבה וירי חצים בוערים - תומר שלוש.
עריכה וקריינות - יובל מלחי.
עריכת לשון וחיזוק חומות - סמדר כהן.
מיקס, אפקטים ונגיחות - אסף רפפורט.
הפקה ותיקון הדלת של "כאן" שנשברה בהקלטה מאיל ניגוח - איל שינדלר ורני שחר.
אני יובל מלחי. "היסטוריה לילדים".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments