אופיר קופלוביץ מספרת את סיפורה של אירית רומנו קופר שפורסם בעיתון משמר לילדים בשנת 1978. אירית בורחת מהגרמנים ונאלצת להתחבא באסם של איכר פולני. היא יוצאת בלילות לחפש אוכל אך יום אחד מחבואה מתגלה. אירית מספרת לאיכר על אוצר ומקווה לנס.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/04/2022.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים" - הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
יובל: שלום הורים וילדים. הפרק שאתם עומדים לשמוע הוא לא פרק רגיל. הוא עוסק בנושא רגיש, השואה. זה נושא רגיש גם למבוגרים. ולכן, אנו ממליצים להאזין לפרק בליווי הורים או אדם מבוגר. אם הילדים שלכם רגישים במיוחד, עדיף לשמוע את הפרק בעצמכם ולהחליט אם להאזין לו יחד עם הילדים.
בשני הפרקים שלפניכם תשמעו ילדים מספרים בגוף ראשון על קורותיהם של ילדים בתקופת השואה. אין שם תיאורים קשים, והסיפורים מספרים על הישרדות בתקופה קשה, ובעיקר על חשש גדול, רעב וקור. האזנה מהנה.
[מנגינה דרמטית ושריקות רכבת]
יובל: המחבוא - אירית רומנו קופר.
אופיר: קוראים לי אירית, אבל נולדתי עם שם אחר - אירקה. נולדתי בפולין, וכשהייתי בת עשר, נכנסו הגרמנים לעיירה שלנו [נחירת סוס וקול צעדים כבדים]. פחדתי מהם נורא והחלטתי לברוח.
חיכיתי שיחשיך בחוץ. בחושך יהיה להם יותר קשה לתפוס אותי. כשהשמש שקעה והכוכבים החלו לנצץ בשמיים ידעתי שעכשיו זאת ההזדמנות שלי. הצצתי החוצה בזהירות ושמחתי שלא ראיתי אף אחד. "תהיי אמיצה", אמרתי לעצמי. ובבת אחת קמתי והתחלתי לרוץ.
[מנגינה המשקפת בקצבה החד את המנוסה שלה]
רצתי ורצתי. לא חשבתי על כלום, רק על הרגליים שלוקחות אותי כמה שיותר רחוק מכאן. רצתי אל היער.
[צעדים מהירים והתנשפות מאמץ, לאחר מכן נביחות כלבים]
פתאום נשמעו מאחורי קולות. אני זוכרת ששמעתי נביחות של כלבים. פחדתי שזה הכלבים של החיילים ושהם ראו אותי. ואז שמעתי אותם אומרים "תפסו את היהודייה!". ואני המשכתי לרוץ אל תוך היער. לברוח, לברוח! רצתי כל כך מהר וכמעט לא יכלתי לנשום.
[רשרוש ענפים ועלים]
היער הוא מקום טוב להתחבא בו, העצים יסתירו אותי, חשבתי. נעצרתי אל מול עץ גדול ונשכבת לצדו. פחדתי מאוד, אבל ידעתי שאסור לי לזוז ואפילו לנשום בקול רם. קיוויתי שאם אני אהיה שקטה הם לא ימצאו אותי.
פתאום ראיתי ארנבת קטנה. היא קפצה במהירות ואז נעלמה בין השיחים. כמו במשחק מחבואים. אולי גם אני אוכל להתחבא כמוה, חשבתי. אם אמצא לעצמי מחבוא טוב מספיק, אף אחד לא יוכל למצוא אותי.
[נביחות כלבים]
ואז שמעתי שוב את הנביחות של הכלבים. הלב שלי דפק חזק, ועצרתי את הנשימה כמה שיכולתי.
[לקיחת נשימה עמוקה]
כמה שמחתי כשהנביחות נחלשו, כי הבנתי שהכלבים והחיילים מתרחקים.
הסתכלתי על העצים הגדולים שהקיפו אותי. דמיינתי שהם לוחשים לי, "אל תדאגי, את בטוחה כאן איתנו". אבל לא יכולתי להישאר שם, כי היער הוא לא מקום בטוח לילדים.
[רשרוש]
בקצה היער ראיתי כפר שהיו בו בתים קטנים. חיכיתי עוד קצת. כשהייתי בטוחה שהחיילים והכלבים היו ממש רחוקים התחלתי לזחול אל עבר הכפר. שמעתי קול בראש שלי שאמר, "תהיי זהירה, שלא יראו אותך". הרגשתי כאילו יש לי פרפרים בלב.
חמקתי בשקט אל האסם הקרוב ביותר, ונכנסתי פנימה [חריקת דלת].
אני ממש גנבת, חשבתי לעצמי, למרות שגנבים באים כדי לגנוב ואני לא רציתי לגנוב שום דבר. רציתי רק לחיות.
[ציוץ ציפורים]
אני חושבת שנרדמתי, כי כשפקחתי את העיניים, קרני השמש כבר האירו את האסם.
[קריאת תרנגול, קרקורי תרנגולות וגעיית פרה]
ברגע הראשון לא הבנתי איפה אני, ואז נזכרתי בחיילים, ביער, בכפר. שמעתי קולות של תרנגולים ופרות. אם יש כאן חיות, חשבתי, יש גם איכרים. אבל פחדתי שאחד מהם יכנס פנימה וימצא אותי.
גם כאן הייתי צריכה להתחבא. בפינה של האסם ראיתי חבילות קש. זה יהיה המחבוא שלי, חשבתי ונדחקתי פנימה. הקש שרט לי את הגב, ואני התכווצתי בתוכו, וחיכיתי ששוב יהיה לילה.
ואז הלילה בא ועבר. וכשהתעוררתי שוב היה בוקר, והבטן שלי כאבה מאוד. לא אכלתי כבר כמה ימים ועכשיו הרגשתי את הרעב בכל הגוף. ידעתי שבלי מים ובלי אוכל אי אפשר לחיות. אבל הפחד שמישהו ימצא אותי היה גדול יותר. ולכן, שוב חיכיתי בתוך האסם עד שהגיע הלילה.
[חריקת דלת]
יצאתי מחוץ לאסם בזהירות. הייתי חייבת לאכול משהו, לא משנה מה, רק להפסיק את הרעב שהציק לי כל הזמן. על האדמה מצאתי ביצת תרנגולת ומיהרתי חזרה אל המחבוא שלי בחבילת הקש. למרות שאף פעם לא אכלתי ביצה טרייה, כי אמא אמרה שביצים חייבים לבשל. בלעתי אותה מיד. הביצה הייתה כל כך טעימה! אבל עדיין נשארתי רעבה, רעבה ממש.
עבר יום ועוד יום ועוד יום, ואני התרגלתי אל המחבוא שלי שבאסם. למדתי שכשאין ברירה גם חציר ושאריות המזון של החיות במשק, ואפילו ירק ועשבים שגדלו מחוץ לאסם, יכולים להיות ארוחה. לכל יום תכננתי איך אשיג את הארוחה הבאה שלי ובלילה הייתי מתגנבת החוצה בשקט כדי לחפש משהו לאכול.
[קריאת תרנגול וציוץ ציפורים]
הימים עברו וכבר לא ידעתי איזה יום היום. והאמת היא שגם אם ידעתי, זה לא היה משנה. לא הייתה לי ברירה, אלא להתחבא ולחכות. אבל למי אני מחכה? לְמָה? לא ידעתי מתי תיגמר המלחמה.
לפעמים הרגשתי בודדה מאוד, ולא יכולתי להפסיק לחשוב מחשבות רעות. [קריאות עורבים] הם הזכירו לי ציפורים מפחידות, כמו עורבים. כמה זמן אני צריכה לחיות ככה, בתוך ערימת קש? ומה יקרה לי אם מישהו ימצא אותי? מה יהיה הסוף שלי? ואיפה נמצאים עכשיו אבא ואמא? ולמה הם לא מחפשים אותי? ואיפה כל הילדים מהכיתה שלי? אולי הם גם מתחבאים כמוני? ואיך אני אחזור הביתה?
[ציוץ ציפורים]
בוקר אחד התעוררתי בבהלה. דלת האסם נפתחה בפתאומיות [חריקת דלת] ובפתח עמד מישהו. הצצתי בזהירות מתוך חבילת הקש. איכר גבוה נכנס אל תוך האסם והביט סביב. "צריך להכין את האסם לחורף", הוא מלמל לעצמו. הסתכלתי עליו בפחד כשהוא צעד הלוך ושוב לאורך האסם.
לא הצלחתי להירגע, גם אחרי שהוא יצא וסגר אחריו את הדלת. שוב החלו המחשבות לזמזם לי בראש, כמו דבורים בכוורת. האם הוא יחזור? מה אני צריכה לעשות עכשיו? ומה עדיף - להישאר כאן ולקוות שהוא לא ימצא אותי או לברוח? ואם הוא ימצא אותי, הוא יסכים לעזור לי? ברור שלא! מי יסכים לעזור לילדה יהודייה כמוני?
הרי כולם יודעים שאסור לעזור ליהודים. החיילים הגרמנים מענישים כל מי שמסתיר יהודי בביתו. הם ישרפו את הבית שלו ויהרגו את המשפחה שלו. ואם האיכר הזה יסגיר אותי הוא יקבל בתמורה פרס - סוכר, בשר, יין ושמן. לא היה לי ספק שהאיכר יסגיר אותי.
שכבתי בתוך המחבוא שלי וידעתי שאני אבודה.
חלפו כמה ימים ושוב נכנס האיכר אל האסם [דלת הנפתחת בחריקה]. אחר כך הוא יצא, והשאיר את דלת האסם פתוחה. בלילה הזה שכבתי בתוך חבילת הקש ופחדתי מאוד מהרגע שהאיכר ימצא אותי. אולי כבר ראה אותי? חשבתי פתאום. ואולי ממש עכשיו הוא מתלבט מה לעשות איתי? הפחד השאיר אותי קפואה במחבוא שלי, ערה ורעבה.
[המיית ינשוף]
דרך הדלת הפתוחה יכולתי לראות את הכוכבים שנצנצו בשמיים. איך זה יכול להיות? חשבתי, שהעולם ממשיך כרגיל ואני צריכה להתחבא כאן רק בגלל שאני יהודייה. הרי לא עשיתי שום דבר רע לאף אחד! חשבתי ובכיתי. הדמעות הרטיבו אותי ואת ערימת הקש. בכיתי עוד ועוד, עד שנרדמתי.
בבוקר התעוררתי מהצעדים של האיכר באסם [רשרוש]. כשהוא התקרב לחבילת הקש שלי משהו גרם לי לזנק החוצה. "בבקשה, עזור לי!" פרצתי בבכי. "אל תמסור אותי לגרמנים! אני רוצה לחיות!"
האיכר נבהל, והידיים שלו החלו לרעוד. "החוצה, צאי מכאן מיד!" הוא צעק. הוא התקרב אליי, תפס אותי והתחיל לגרור אותי אל הדלת.
"בבקשה", התחננתי. "בבקשה ממך, אף אחד לא יודע שאני כאן". אבל הוא לא עצר.
אני צריכה לשכנע אותו, חשבתי פתאום, לתת לו משהו בתמורה כדי שיסכים שאשאר כאן. "חכה רגע, המשפחה שלי עשירה מאוד", אמרתי לו. "ולפני שהגרמנים לקחו אותם, אבא שלי החביא אוצר מתחת לבית". האיכר עצר. "אני היחידה שיודעת איפה נמצא האוצר הזה. אני מבטיחה שאם תיתן לי להסתתר כאן, כשהמלחמה תיגמר האוצר יהיה שלך".
האיכר הביט בי, והרגשתי שהזמן עצר. ראיתי שהוא התלבט. "יהרגו אותי ואת המשפחה שלי", הוא אמר בדאגה. "בבקשה. אני אהיה שקטה, לא אצא מהמחבוא שלי. אף אחד לא יודע שאני כאן", הבטחתי. האיכר המשיך להתלבט. לבסוף, הסכים.
לפתע, הרגשתי משהו שלא הרגשתי כבר הרבה זמן - שמחה. כבר שכחתי מה זה להיות שמחה.
[מנגינת פסנתר שקטה]
בכל לילה האיכר היה מגיע אל האסם ומביא לי אוכל. ואני, בתמורה, לא יצאתי שוב מערימת הקש. למדתי על החיים בחוץ מזה שהקשבתי לקולות של החיות שחיו מחוץ לאסם, לציוצי הציפורים שבישרו על חילופי העונות. ולפעמים אפילו שמעתי קולות של גברים ונשים.
אני לא יודעת כמה זמן בדיוק גרתי בתוך חבילת הקש. ימים, שבועות וחודשים. קיץ הפך לחורף. ושוב לקיץ. ולאביב. ושוב לקיץ. הייתי לבדי. בלי אף אחד שאוכל לדבר איתו, או לשחק איתו, או אפילו לריב איתו.
[ציוץ ציפורים]
לעולם אני לא אשכח את הבוקר שבו הכל השתנה.
[קול תנועת גלגלי עגלה ותרועת חצוצרה]
בחוץ קרה משהו. שמעתי דהרות סוסים, רעשי מכוניות, וקולות שונים שלא הכרתי. אוי, מה קורה שם? חשבתי בבהלה. וכבר התכוננתי לצאת מערימת הקש ולרוץ, לברוח מכאן. אבל הייתי חלשה ורזה כל כך. כל כך הרבה זמן שכבתי במחבוא שאפילו לא יכולתי לעמוד. הייתי עייפה מאוד. ונרדמתי.
"צאי החוצה!" העיר אותי קולו של האיכר. "צאי מהקש!" הוא קרא. ואני נבהלתי. הפחד גרם לי לקפוא במקום. לא יכולתי להזיז אף שריר. לא יכולתי אפילו לבכות.
"המלחמה נגמרה, את יכולה לצאת", אמר האיכר. ואני לא האמנתי למה ששמעתי. הוא אמר שהמלחמה נגמרה? אני… חופשייה?
לאט-לאט יצאתי מתוך הקש. האיכר עזר לי לעמוד. כל כך מוזר היה לעמוד וללכת שוב. וכל כך נפלא. עשיתי צעד אחד ועוד צעד. "אני יכולה ללכת!" ההתרגשות פרצה ממני בצעקה. הבטתי באיכר. אני חושבת שגם הוא התרגש. אולי מזה שהמלחמה סוף סוף נגמרה, ואולי הוא שמח שלא אצטרך להתחבא יותר בתוך חבילת קש באסם שלו.
"אני זוכרת את מה שהבטחתי לך", אמרתי לו. "בוא, אקח אותך אל האוצר".
יובל: אירית רומנו קופר נדדה כילדה בין כפרים שונים בפולין והייתה היחידה במשפחתה ששרדה את השואה. אירית עלתה לארץ, הייתה למורה, ולימדה באזור רמת השרון והרצליה במשך שלושים שנה. היא גם פרסמה ספרים רבים אודות קורותיה במלחמה.
הסיפור ששמעתם מבוסס על סיפורה של אירית רומנו קופר בעיתון "משמר לילדים" משנת 1978. תודה לדינה פוזניאק שאיתרה עבורי את הסיפור.
קריינות - אופיר קופלוביץ'.
כתיבה מחודשת לשידור - לידור יעקב. בימוי ועריכה - יובל מלחי. הקלטה - שלומי פאר. עריכת לשון - דינה בר מנחם. עריכת סאונד ומיקס - אסף רפפורט. הפקה - "קטעים הפקות מקור". הפרק בשיתוף היישוב שערי תקווה. [מנגינה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה