סיפור על איש גבוה, בעל זקן ארוך, שכתב ספרון נועז עלַ מדינה חדשה, מדינת היהודים. חבריו שקראו את רעיונותיו חשבו שהשתגע אבל עד מהרה הפך חזונו למציאות
תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/05/2017.
קריין: "היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.
בנימין זאב הרצל.
חשבתם פעם על כוחן של מילים? לפעמים מילים יכולות ליצור מציאות חדשה. אנחנו מדמיינים משהו חדש, כותבים אותו ו… הופ! יש לנו תוכנית שאפשר לממש אותה במציאות.
עד כדי כך המילה הכתובה חזקה ובעלת משמעות.
היום תשמעו סיפור על איש אחד גבוה, בעל זקן ארוך, שהפליא לכתוב. הוא כתב הרבה, במשך שנים. הוא שיכלל את יכולת הכתיבה שלו עד כדי כך שהוא הצליח לכתוב תוכנית נועזת, יוצאת דופן, תוכנית להקמת מדינה חדשה - מדינת היהודים. זהו סיפורו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל.
הרצל נולד במדינה שכבר אינה קיימת. קראו לה האימפריה האוסטרו-הונגרית. היום היא שתי מדינות, אוסטריה והונגריה. בעיר הבירה של הונגריה, בודפשט, הרצל גדל והתחנך.
אביו של הרצל היה ממוצא ספרדי, אמו ממוצא אשכנזי. בביתם דיברו הונגרית, גרמנית ויידיש. הרצל רכש השכלה יהודית-דתית וגם השכלה חילונית-כללית. בחוגים היהודיים הוא נקרא בנימין זאב הרצל. בשאר הזמן הוא השתמש בשמו הלועזי, תיאודור הרצל.
כשהיה בן 18, עבר הרצל לעיר הבירה השנייה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, זו של אוסטריה, ושמה וינה. שם הוא התחיל ללמוד באוניברסיטה.
הרצל הצליח מאוד בלימודי המשפטים באוניברסיטה של וינה. הוא כתב וקרא יומם וליל, והגיע לרמת השכלה גבוהה כל כך, עד שהוא קיבל תואר דוקטור למשפטים. כלומר, הוא היה מומחה גדול לכל מה שקשור בחוקי המדינה או במערכת בתי המשפט.
אבל הרצל לא היה מרוצה. אף על פי שלמד הרבה שנים באוניברסיטה, והצליח להגיע להישגים גבוהים, הוא הרגיש מופלה לרעה. אילו רק היה תיאודור, אולי לא היו מתייחסים אליו באופן שונה, אבל קראו לו גם בנימין זאב. הוא היה יהודי באירופה, ולא התייחסו אליו כמו לאחרים.
במדינה שבה חי, באימפריה האוסטרו-הונגרית, היה יחס מיוחד ליהודים. במשך הרבה מאוד שנים היה חוק שמנע את כניסתם של יהודים למקצועות מכובדים. החוק הזה בוטל כשהרצל היה ילד. זו הייתה פריצה דרך עבור יהודים, שחשבו שלא יהיו להם בעיות להתקדם ולהשתלב בחברה האירופאית.
להרצל אמרו שכשיהיה גדול, יוכל להיות כל מה שהוא רוצה. הרצל אכן גדל ועבד קשה מאוד, ולמרות כל העבודה הקשה, הוא הרגיש שלא מוכנים לקבל אותו. חלק מהחברים באוניברסיטה התנכרו לו, והטיחו בו עלבונות.
הרצל היה שבור לב. הוא הבין שכל העבודה הקשה ירדה לטמיון. כל הכתיבה על חוק ועל משפט לא הייתה שווה כלום. ההבטחה הגדולה להשתלבותם של היהודים באירופה הייתה הבטחת שווא. כבר לא היה חוק שמנע ממנו באופן רשמי להיות פרופסור באוניברסיטה, אבל לא היו מוכנים לקבל אותו כמו כולם. משהו חסם אותו. המחסום הזה נקרא אנטישמיות, שנאת יהודים.
הרצל בוודאי חשב לעצמו, אחרי כל כך הרבה שנים שעבדתי קשה והוכחתי את עצמי, לא מוכנים לקבל אותי רק משום שאני יהודי?
הרצל היה מתוסכל מאוד, והחליט לעזוב את האוניברסיטה.
את תואר הדוקטור המכובד השאיר מאחוריו. במקום לכתוב מאמרים באוניברסיטה, הוא החל לכתוב מחזות לתיאטרון וסיפורים קצרים ומבדרים. לפרנסתו היה כתב בעיתון.
כמו שאתם מבינים, בין המחזות, הסיפורים, הכתבות והמאמרים, הרצל כתב מילים על גבי מילים. חלקן מתארות את המציאות, וחלקן פרי דמיונו. הוא הלך והשתפר ונעשה כתב מוכשר ביותר.
הרצל כתב מחזה, כלומר הצגת תיאטרון, בשם "הגטו החדש". הוא תיאר את המצב הקשה שבו היו שרויים יהודי אירופה. כל יהודי באירופה, כמוהו. אירופה הציגה את עצמה כמקום מתקדם ונאור, שכבר אין בו חוקים נגד יהודים. למעשה, הרצל ושאר היהודים היו מאוד מאוכזבים מהאנטישמיות, שלא אפשרה להם להתקדם ולקבל משרות בכירות בכל מיני ארגונים. את הדילמה הזו הביא הרצל אל בימת התיאטרון. הוא השתמש בכתיבה שלו כדי ליצור מחזה שיהדהד ויספר על הבעיה הקשה של היהודים.
בזמן שהרצל שיכלל את כתיבתו, הוא פגש את יוליה, או ג'ולי, כפי שכינה אותה בחיבה. היא הייתה בתו של איש תעשייה עשיר. השניים התחתנו, ונולדו להם שלושה ילדים.
עכשיו כבר הייתה להרצל משפחה, אבל לא היה לו הרבה זמן לבלות עם אשתו ועם ילדיו. במסגרת עבודתו הוא נאלץ לבלות שעות וימים בדרכים.
לאן הוא נסע? לפריז שבצרפת, לדווח משם על מה שהתרחש באחת הערים המתקדמות בעולם. זה היה כמה שנים לאחר שהוקם מגדל אייפל, שהיה מאז לסמל הכי חשוב וגם הכי בולט בפריז. הוא הרקיע לשחקים, וסימן בעיני אנשים רבים את הקידמה האנושית, את רמת הפיתוח שהאנושות כולה שואפת אליה. השמיים הם הגבול.
אבל הרצל ידע את האמת. מגדל אייפל הזה התיימר לייצג את הקידמה שאליה אירופה הגיעה, אך למעשה האנטישמיות עדיין הייתה נפוצה בכל רחבי אירופה.
הרצל ידע שליהודים יש עדיין דרך ארוכה לעבור, עד שיזכו לטעום מהקדמה. הרצל הבין שהאנטישמיות מקשה על יהודי אירופה, אבל אז ראה משפט שטילטל את עולמו.
היה זה משפטו של אלפרד דרייפוס. קצין יהודי בצבא הצרפתי, שנחשד במעשה ריגול. למעשה, היה זה קצין אחר שמסר ידיעות חשאיות מהצבא הצרפתי, אבל היה נוח להפיל את האשמה על דרייפוס, משום שהיה יהודי.
הרצל העיתונאי סיקר את משפטו של דרייפוס שנערך בפריז. בסופו של המשפט, דרייפוס נמצא אשם, אף על פי שהיה חף מפשע. לא עזרו כל טענותיו של הקצין הבכיר והנאמן. הוא נידון למאסר באי מרוחק, וסולק מהצבא.
הרצל היה נוכח בטקס ההשפלה של הקצין דרייפוס, טקס שבו נתלשו הדרגות שהוא ענד על כתפיו. וכך הרצל תיאר את הטקס המשפיל:
"טקס שלילת הכבוד של הקפטן דרייפוס כינס בבוקר חורף זה הרבה סקרנים, שהתגודדו בסביבת בית הספר הצבאי הנמצא מאחורי מגדל אייפל. רגעים אחדים אחרי תשע הובא דרייפוס אל החצר. הוא היה לבוש במדי קפטן. ארבעה אנשי צבא הוליכו אותו עד לפני הגנרל: "אלפרד דרייפוס, בשם העם צרפתי אני שולל ממך את הכבוד. יוצא פסק הדין אל הפועל". אז הרים דרייפוס את ימינו וקרא, "אני נשבע שאתה שולל את כבודו של אדם חף מפשע. תחי צרפת"."
המשפט ותוצאותיו השפיעו מאוד על הרצל. הוא הזדעזע מהטקס המשפיל, ועוד יותר מההמון הזועם, שקרא קריאות אנטישמיות אל עבר דרייפוס.
בעקבות הסיפור העגום של דרייפוס, הרצל הבין שהאנטישמיות הגוברת באירופה מסוכנת מאוד ליהודים. הוא הבין שחייבים למצוא פתרון. אם הוא, היהודי, לא יכול להתקדם לכל משרה שהוא חושק בה, ואם דרייפוס היהודי מואשם בבגידה על לא עוול בכפו, יש בעיה. הבעיה שכל יהודי נתקל בה - היא האנטישמיות.
ישב הרצל וחשב כיצד אפשר להתמודד עם האנטישמיות הנוראית הזאת. הרעיון הראשון שעלה במוחו היה לוותר על זהותו היהודית. הוא יחדל להיות בנימין זאב הרצל, ויהיה רק תיאודור הרצל. הוא ימיר את דתו מיהדות לנצרות. אם לא מוכנים לקבל את הזהות היהודית שלו, אולי עדיף פשוט לא להיות יהודי.
אבל הרצל לא אהב את הפתרון הזה. הוא חיפש פתרון אחר, שבו יוכל לשמור על זהותו היהודית, ולא לסבול מהאנטישמיות של החברה הלא יהודית.
אז עלה במוחו רעיון חדש. כמו שלצרפתים יש מדינה משל עצמם, כמו שלגרמנים יש מדינה משל עצמם, כמו שלאיטלקים יש מדינה משל עצמם, כך גם ליהודים מגיעה מדינה משל עצמם.
הרעיון הזה נקרא ציונות. הרי בתקופת התנ"ך הייתה ליהודים מדינה משל עצמם, בארץ ישראל, שאנחנו קוראים לה גם ציון.
מה? זה נשמע הזוי כל כך. ארץ ישראל הייתה רחוקה. גרו שם מעט יהודים, והיא תוארה בכתביהם של נוסעים כארץ עם מעט תושבים, מלוכלכת וקשה מאוד להתיישבות.
אבל הרצל ידע שזה הפתרון. הוא הבין שהיהודים הם לא רק קבוצה דתית, אחת מיני רבות שיש בעולם. הוא הבין שהיהודים הם לאום בפני עצמו. היהודים הם עם. והעם היהודי, ככל העמים, זכאי למדינה משלו.
הרעיון תפס את הרצל בכל הכוח. הוא החל לכתוב ולכתוב ולכתוב. לעיתים היה נדמה לו כי הוא שומע משק כנפיים מעל ראשו, בשעה שכתב את הספר. הוא סיפר כי הרעיון פתאום נראה לו כל כך ברור, שהוא כתב בזמן שהלך ברחוב, על יד השולחן, אפילו בלילה, כשהמחשבות שלו היו מעירות אותו משנתו.
הרצל כתב וכתב וכתב, ונראה לו שהרעיון הזה של מדינה יהודית טבעי כל כך, שהוא לא הפסיק עד שהוא סיים. במהלך כתיבת הספר הוא הגיע לאפיסת כוחות מוחלטת.
לאחר שסיים לכתוב את הספר שבו תיאר מדינה ליהודים בארץ ישראל, הוא הראה אותו לחברו, שהחל לקרוא את הספר. לפתע, החלו דמעות לזלוג בעיני חברו. הרצל התלהב, מפני שגם הוא בכה בזמן שכתב את הספר. אבל חברו בכה כי חשב שהרצל השתגע.
החבר ביקש מהרצל לא לפרסם את הספר, כדי שאנשים לא יחשבו שהוא יצא לגמרי מדעתו.
אבל הרצל לא ויתר. הוא השאיר את התואר דוקטור בתחילת שמו, כדי שאנשים יתייחסו לספר ברצינות. לספר הוא קרא "מדינת היהודים".
בתחילת הספר הציג הרצל את האנטישמיות כסכנה ליכולתה של החברה היהודית באירופה להמשיך ולהתפתח. לאחר מכן הציע פתרון, מדינה ליהודים, שתהיה חברת מופת של צדק, שוויון וקדמה. הוא גם האמין כי מדינה שכזו יכולה לקום במולדתו ההיסטורית של עם ישראל, בארץ ישראל.
ארץ ישראל באותה תקופה הייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית, שחלשה על כל המזרח התיכון. בראשה עמד הסולטן הטורקי.
תוכניתו של הרצל הייתה שהיהודים באירופה יתארגנו לעלות ארצה, ובינתיים הוא ישיג אישור רשמי מהסולטן הטורקי להקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. במדינה הזו לא תהיה אנטישמיות, ולא יהיה גבול למה שיהודים יכולים לעשות.
הספר של הרצל הפך עד מהרה רב מכר, ספר שנמכר בהרבה מאוד עותקים. הוא תורגם לשפות רבות, ונשלח לכל הקהילות היהודיות ברחבי העולם. היו כאלה שחשבו שמדובר באדם משוגע. היו גם כאלה שטענו שאילולא היה מציג את עצמו כדוקטור למשפטים, היה אפשר לחשוב שמדובר בסופר מדע בדיוני.
לעומת זאת, היו גם כאלה שקראו את הספר בהתלהבות רבה, ואמרו לעצמם, סוף סוף יש פה מישהו עם תוכנית מעשית, עם חזון אמיתי.
למרבה ההפתעה, מי שהכי הושפע מפרסום הספר "מדינת היהודים" היה הרצל עצמו. הוא החליט שלא מספיקה תוכנית, הוא רוצה להוציא אותה לפועל, לממש אותה במציאות.
הרצל שלח מכתבים למנהיגי היהודים בכל המדינות, וקרא להם להיפגש בקונגרס ציוני, הקונגרס הציוני הראשון שהוא ייסד.
הרצל לא ידע כמה אנשים יגיעו לקונגרס הזה. ככל שהתקרב מועד הקונגרס, קראו עוד ועוד ארגונים לבטלו, והרצל נאלץ להעביר את הכינוס ממינכן שבגרמניה לבאזל שבשוויץ.
יהודים רבים חששו שכינוס שכזה יפגע ביהודים ברחבי אירופה, מפני שהאירופאים יחשבו שהם לא רוצים לחיות יותר לצידם.
קצת לפני תחילת הכינוס, היה האולם ריק. אבל אט-אט הוא החל להתמלא. עוד ועוד אנשים נכנסו לאולם. כשהתחיל הכינוס, האולם התמלא לגמרי. קרוב ל-200 איש מ-17 מדינות הגיעו לכנס, והרצל היה מאושר ונרגש. הרעיון הדמיוני שלו החל קורם עור וגידים. הוא החל להתממש.
זו הייתה יריית הפתיחה להקמתה של התנועה הציונית. התנועה שפעלה במשך עשרות שנים כדי ליישב את ארץ ישראל ביהודים, לתמוך בהם מבחינה כלכלית, ולהביא להקמתה של מדינת ישראל.
לאחר הכינוס כתב הרצל ביומנו: "אילו באתי לסכם את קונגרס באזל באימרה אחת, שעלי להיזהר שלא לבטאה בפומבי, הרי הייתה זו 'בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים'. לו אמרתי זאת היום בפומבי, הייתה התשובה צחוק מכל עברים. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים שנה, יכירו בה הכל."
למרבה הפלא, בדיוק חמישים שנה לאחר הקונגרס הציוני הראשון, הכירו אומות העולם בזכותו של העם היהודי להקים מדינה משלו בארץ ישראל.
בשנים שלאחר פרסום הספר, הרצל עבד קשה כדי להשיג מהסולטן הטורקי מכתב. זוכרים כמה מילים הן חשובות? גם הרצל הבין זאת. הוא רצה לקבל מכתב מהסולטן, שבו יהיה כתוב שהוא מאפשר ליהודים להקים מדינה בארץ ישראל, שנמצאה תחת שליטתו.
מכתב כזה נקרא "צ'רטר", או בעברית "שטר זיכיון". זו בעצם תעודת הבעלות על ארץ ישראל. כדי להשיג אותה, הרצל קשר קשרים עם מנהיגי היהודים, ונפגש עם כל המנהיגים החשובים בעולם. הוא אפילו נסע בעצמו לארץ ישראל, והתקבל בקרב החלוצים היהודים כמנהיג הכי חשוב של התנועה הציונית. רבים מהאנשים שעלו לארץ ישראל, עשו זאת לאחר שקראו את ספרו של הרצל, והם הרגישו כי זכו לפגוש את האדם הנערץ עליהם ביותר.
הרצל נסע בכל רחבי העולם, כדי להיפגש עם מנהיגים חשובים. הוא הסביר להם את חשיבות הרעיון של המדינה היהודית.
אבל המסעות הללו היו קשים, נמשכו ימים רבים, והרעו את מצבו הבריאותי של הרצל. אשתו וילדיו התגעגעו אליו, אבל הרצל לא ויתר. פעם אחת כתב לאשתו ג'ולי: "לא אעדר אף שנייה מיותרת אחת, ואמהר אלייך ואל מחמדינו היקרים. מאורעות גדולים. אלף נשיקות ענוגות. נאמנך, תיאודור".
למרות הידרדרות בריאותו, וחרף הגעגועים למשפחתו, הוא המשיך במסעותיו, ואיחל לעצמו שיצליח להשיג את אותה ההכרה בזכותו של העם היהודי למדינה משל עצמו. בינתיים הוא כתב עוד ספר, שנקרא "אלטנוילנד", או "ארץ ישנה חדשה". בספר זה הוא מתאר באופן סיפורי, דרמטי, כיצד תראה מדינת היהודים שעתידה לקום בארץ ישראל. בהקדמה לספר כתב: "אם תרצו, אין זו אגדה".
הרצל הבין שמצב היהודים באירופה לא טוב, ויש סיכון שהוא אף ידרדר. הוא היה נואש כל כך להשיג ליהודים חבל ארץ, הוא אפילו היה מוכן להתפשר על ארץ אחרת, אוגנדה, שהייתה אז בשליטת בריטניה.
חבריו לתנועה הציונית לא היו מוכנים לפשרה הזו, והודיעו שחייבים להקים את מדינת היהודים בארץ ישראל. עד מהרה בקבוצה פרצו מריבות קשות בין הצדדים, והיהודים שהיו קודם לכן מאוחדים, החלו לריב. במשך שנתיים סערו הרוחות בין הצדדים, וליבו של הרצל נשבר. מצב בריאותו של הרצל הלך והחמיר, אבל הוא לא הקשיב לרופאיו, שביקשו ממנו לנוח.
ביולי 1904 הלך הרצל לעולמו, והוא בן 44.
הרצל נפטר שבע שנים בלבד לאחר שפרסם את הספר "מדינת היהודים". בשבע השנים הללו הוא היה המנהיג הציוני הכי חשוב בעולם. התנועה הציונית החלה בזכותו. בזכות ממשיכיו של הרצל קמה מדינת ישראל. מנהיגי המדינה, שחלקם היו ילדים קטנים, שראו בהרצל מעין משיח מודרני, לא שכחו לו כיצד חזה את הקמת המדינה לעם היהודי. הכרזת העצמאות הוקראה מתחת לתמונתו של הרצל.
את חגיגות יום העצמאות פותחים בטקס חגיגי, בהר שבו נמצא קברו של הרצל, ונקרא על שמו, הר הרצל. כמעט בכל עיר בישראל ישנו רחוב על שם הרצל.
יענקל'ה רוטבליט כתב על הרצל בשירו "בנימין זאב": "יהודי יקר כזה, עם זקן עד החזה, יהודי כל כך רזה, מאיפה יש לו כוח להיות חוזה?"
[השיר "בנימין זאב" מתנגן]
אז הנה לכם הסיפור על האיש שכתב תוכנית למדינה חדשה, שנראתה בהתחלה כמו פנטזיה, אבל בסופו של דבר, היא התממשה במציאות. בעזרת מילים ואמונה ברעיון, הפך הרצל מהוזה לחוזה.
אז בפעם הבאה שמישהו יגיד לכם על רעיון מסוים שהוא בלתי אפשרי, תחשבו על חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, שחלם על מדינה ליהודים, ורעיונו הפך עד מהרה כדור שלג, שכבר אי אפשר היה לעצור.
בנימין זאב הרצל - חוזה המדינה.
בהפקת התוכנית השתתפו תומר שלוש, רני שחר, אסף רפפורט, עומר ולדמן ואייל שינדלר.
אני יובל מלחי. נתראה בפרק הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários