היסטוריה לילדים - ההיסטוריה של הקטשופ

מי לא אוהב קטשופ. אבל רגע! מי המציא את הקטשופ וכמה זמן משתמשים בו? וזה נכון שהוא בכלל התחיל כרוטב דגים ואחר כך רוטב פטריות? והאם קטשופ בכלל בריא? הרבה שאלות והזמן קצר אז קדימה בואו נגלה יחד את ההיסטוריה של הקטשופ

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/01/2025.

‏[מוזיקת פתיחה]

‏קריין: "היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.

‏ההיסטוריה של הקטשופ.

‏[קולות של שימוש בסכו"ם]

‏יובל: נו פיצקי, טעים?

‏פיצקי: כן, טעים מאוד, ממש טעים.

‏יובל: יופי, בתיאבון. רגע, התחלנו את הפרק. אה… שלום ילדים, שלום ילדות. פשוט, סליחה, לא שמתי לב שה… שהפרק התחיל. אני ופיצקי בדיוק אכלנו, ואז ראיתי שההקלטה התחילה. בכל אופן, היום אני רוצה לספר לכם על מישהו מיוחד מאוד.

‏פיצקי: אפשר את זה?

‏יובל: כן, רק רגע, פיצקי, אני התחלתי. אז… אה… כן… היום אני רוצה לספר לכם על…

‏פיצקי: נו, נו, תביא את זה, אני רוצה, תביא את ההוא, כן, לידך, נו, תביא את זה.

‏יובל: פיצקי, רגע, אנחנו באמצע הפרק. מה… התחלנו כבר. מה, מה להביא לך? מה אתה צריך?

‏פיצקי: את הקטשופ. אני רוצה עוד קטשופ.

‏יובל: אבל יש לך בצלחת כבר המון קטשופ.

‏פיצקי: אף פעם לא מספיק. תמיד אני רוצה עוד ועוד ועוד.

‏יובל: אתה יודע, פיצקי, שלא רק אתה אוהב קטשופ. האם ידעת, למשל, שב-97% מהבתים בארצות הברית, יש בכל רגע נתון בקבוק קטשופ. זאת אומרת, 97 בתים מתוך 100 בתים. כמעט בכל בית בארצות הברית, בכל רגע נתון, יש קטשופ.

‏פיצקי: וואו, באמת? מעניין מי המציא את המילה הזאת. ולמה דווקא קטשופ כל כך אהוב? ואיך הוא נוצר? ומי המציא אותו? ומתי? ואם בכלל קטשופ זה בריא?

‏יובל: רגע, רגע, פיצקי. הבנתי, הבנתי, הבנתי. נעשה שינוי.

‏שלום, ילדים, שלום, ילדות. ההיסטוריה של הקטשופ.

‏[מוזיקת רקע]

‏לפני הרבה מאוד שנים, בעבר הרחוק, אנשים הכינו מאכלים שונים וגם רטבים. לרומאים היה רוטב בשם גארום, שהיה עשוי מדגים. הוא נקרא בתלמוד שלנו בשם אוקסיגורין. הגארום הוכן מדגים טריים שהונחו בשמש, יחד עם תבלינים שונים. הם הומלחו במלח ים ובמשך שבועות ארוכים טפטפו לתוך קערות שקלטו את המיצים. הרוטב הזה היה יקר, ותהליך ההכנה היה די מסריח, ולכן הכינו אותו רחוק ככל האפשר מיישובים. גם בארץ ישראל השתמשו ברוטב, ובחפירות בעיר פומפיי למשל, נתגלו כדים עם הכיתוב "גארום כשר".

‏פיצקי: יובל, רוצים לדעת על קטשופ, לא רוטב דגים שיושב בשמש! פיכס.

‏יובל: כן, אני מגיע לזה, פיצקי.

‏פיצקי: אתה מגיע לזה לאט מדי.

‏יובל: רגע, פיצקי. אני קודם כל חייב לספר שתמיד אנשים אהבו רוטב, תמיד הם רצו שהאורז שלהם או מה שהם אוכלים, החיטה, הבורגול, קצת רוטב, זה, זה, זה, זה… עוזר. זה זה… תמיד אנשים אהבו רוטב.

‏פיצקי: יובל, אתה מדבר על דגים מסריחים, הילדים יעזבו את הפרק, אין להם סבלנות, נו כבר.

‏יובל: בסדר, אני קופץ קדימה. כן.

‏פיצקי: מבקשים קטשופ והוא מספר על דגים מסריחים. אוי, מי זה האיש הזה? מי זה האיש הזה?

‏[מוזיקת רקע]

‏כן, אז פעם, עוד לפני הרכבות, המשאיות או המטוסים, מדינות אירופיות שלחו אוניות למסעות ארוכים, כדי להביא ממדינות רחוקות תבלינים ומאכלים מיוחדים. המסעות הללו היו קשים במיוחד, הסוחרים היו צריכים להפליג באוקיינוס שבועות וחודשים ארוכים, להחזיק אצבעות שהספינה לא תקלע לסערה מסוכנת בלב ים, שהמלחים לא יחלו או יפתחו במרד, או שחס וחלילה היא תותקף על ידי שודדי ים. הספינות הפליגו לדרום מזרח אסיה, שבהן ניתן היה למצוא אוצרות שלא היה ניתן להשיג בשום מקום אחר. בדים נדירים, כלי מטבח איכותיים וגם רטבים ותבלינים שהאירופאים לא הכירו ולא טעמו לפני כן.

‏באחד המסעות הללו, סוחרים בריטים הגיעו להודו המזרחית, ושם נתקלו ברטב חדש וטעים במיוחד. רוטב, אותו כינו המקומיים, קאציאפ.

‏פיצקי: רגע, רגע, אז קטשופ זה בכלל רוטב הודי?

‏יובל: תראה, פיצקי, הודו המזרחית זה לא מה שאנחנו מכירים כיום כהודו, זה בעצם אזור מאוד גדול בדרום מזרח אסיה, שבו נמצאות מדינות שונות, גם הודו, אבל גם וייטנאם, מלזיה, אינדונזיה. אבל, האמת היא שעל השאלה "מי המציא את הקטשופ?" עדיין יש מחלוקת.

‏לפי אחת הגרסאות, במהלך המאה ה-17, הסוחרים הבריטים הגיעו לאזור צפון וייטנאם, במחוז בשם טונקין, שהיה באותם ימים בשליטה סינית. שם הסוחרים נתקלו ברוטב מקומי שנקרא קאצ'אפ. "קה" היה דג ו"צ'אפ" היה רוטב. כלומר, רוטב דגים. ואם תרצו, הקטשופ הראשון.

‏פיצקי: רגע, רגע, רגע. הקטשופ הראשון היה עשוי מדגים? אה, עכשיו אני בכלל מבין למה התחלת עם זה. אבל אני לא אוהב קטשופ מדגים, יובל. ממש לא.

‏יובל: כן, כן, אז בעבר לא היו מקררים או מקפיאים, ומזון היה מתקלקל אם לא היו מבצעים פעולות מסוימות כדי להוציא ממנו את הלחות. אחרת, מיקרואורגניזמים, יצורים מיקרוסקופים, היו נתפסים ללחות וגורמים לריקבון של המזון. בזמנים הקדומים יצרו לחם, יין ובירה בעזרת תהליך שנקרא תסיסה, שבו יש חיידקים טובים ולא חיידקים רעים. אבל העמים הקדומים לא ידעו שיש תהליך מורכב. הם חשבו שהאלים שלהם גרמו לנס. הרי הם לא יכלו לראות יצורים מיקרוסקופים, נכון?

‏פיצקי: נכון, נכון.

‏יובל: אז בימי קדם היו צריכים לשמר את המזון כדי שלא יתקלקל. האנשים ייבשו, המליחו והחמיצו מזון. למעשה, הוציאו ממנו את הנוזלים וכך הוא נשמר טוב יותר.

‏פיצקי: והנה יובל, הוא רץ במגרש, בועט בכרוב. בועט בכרוב, הוא מתקרב לשער והוא מחמיץ את הכרוב. [צוחק]

‏[מעברון מוזיקלי]

‏יובל: פיצקי, תן, תן להמשיך, תן להמשיך.

‏אז בשר נשמר היטב אם הוא מיובש. חמאה הומלחה. ירקות, ביצים ודגים הוחמצו בחומץ או לימון ונשמרו בצנצנות. מזונות אחרים היו מבשלים בדבש או שומן. חלב חבצו לגבינה. וכך למעשה שימרו מזון כדי שלא יתקלקל.

‏כדי להכין רוטב מדגים, היה צריך לשמר אותם. וכך בדיוק יצרו את הקאצ'אפ. הטבח מילא צנצנת סגורה ואטומה בדגים ומלח, ונתן לה לנוח על המדף לאורך חודשים ארוכים. לאחר מכן היו פותחים, ובפנים… [משתעל] רוטב סמיך עם טעמים עזים במיוחד [משתעל]. כן. האירופאים שהגיעו לטונקין טעמו את הרוטב המיוחד ואהבו אותו עד כדי כך, שהם החליטו לקחת אותו איתם כל הדרך חזרה לאנגליה, כדי לתת גם לחבריהם לטעום.

‏[מוזיקת רקע מתחילה ונמשכת אל תוך השיח]

‏אירופאי: מי-הוֹ, שלום! חזרנו עכשיו מהודו הדרומי. כן, ששמה, אתם מכירים מדינות, יום אחד יקראו להם שמות, כן. מי רצה לטעום קצת מהרוטב הזה?

‏אנגלי: או, איזה רוטב נפלא, מה זה? זה ריח… ססגוני של דגים מסריחים. איך קוראים לרוטב הזה?

‏אירופאי: או, לרוטב הזה קוראים אה… ב… קאצ'אפ.

‏אנגלי: או, לבריאות, לבריאות, אבל שאלתי, איך קוראים לרוטב?

‏אירופאי: או, כן, כן, לרוטב הזה קוראים קאצ'אפ.

‏אנגלי: מה? מה קורה לך? שאלתי איך קוראים לרוטב ואתה עושה אפצ'י. איך קוראים, מה זה מהמסע הארוך? האוזניים שלך נסתמו. איך קוראים את הרוטב?

‏אירופאי: או, כן, כן, זה קשה להגיד, זה קאצ'אפ, קאצ'אפ. אה… בוא נחשוב על מילה קאצ'אפ. Catch Up, קאצ' אפ, כמו באנגלית, כן, אז קוראים לו קאצ' אפ. אולי זה יותר קל לך להגיד.

‏אנגלי: אוקיי, קאצ' אפ זה מילה יותר טוב, כן. אני אקרא לו קאצ' אפ, תודה רבה.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏תוך זמן קצר, הרוטב המיוחד הפך למעדן באי הבריטי, וטבחים רבים ניסו להכין אותו.

‏כך, ב-1727, התפרסם מתכון הקטשופ הראשון בשפה האנגלית. הוא הכיל כמויות גדולות של דגים, מלח וגם בצלים, יין לבן וחומץ. הרוטב נשמר לאורך זמן, ומלחים יכלו לאכול אותו על הספינות בהן הפליגו. זמן קצר מאוד לאחר מכן, כבר התפרסם מתכון חדש לקטשופ, שבכלל לא הכיל דגים, אלא היה מבוסס על פטריות.

‏פיצקי: מה? קטשופ מפטריות?

‏יובל: כן, כן, קטשופ פטריות. אבל תראה, פיצקי, יש עוד גרסה אחת למקור של הקטשופ. בסיפור הזה, סוחרים בריטים הגיעו לאזור אינדונזיה, וליישוב בריטי ששמו Bencoolen, שהוקם לצורך מסחר בפלפל ותבלינים. במהלך שהותם בעיר, נחשפו הסוחרים הבריטים לרוטב מיוחד במינו שנקרא קאצ' אפ, שמשמעותו רוטב סויה.

‏הקאצ' אפ, הרוטב, היה עשוי, לרוב, מפולי סויה שחורים, שהותססו ויצרו נוזל בגוון שחור בעל טעמים עזים. לעתים קרובות המקומיים היו מוסיפים לנוזל גם תבלינים, מלח, סוכר, וכך הם הפכו אותו לרוטב מלוח או מתוק. הסוחרים הבריטים אהבו את הרוטב המקומי, לקחו אותו חזרה לבריטניה, אלא שלהבדיל ממזרח אסיה, בבריטניה לא גידלו פולי סויה, ולכן המתכון הכיל מרכיבים אחרים, כדי לשחזר את הטעמים הללו. אז ניסו ליצור את הקטשופ הזה מאגוזים, ממלפפונים, ואפילו מפירות. אבל בסופו של דבר, הקטשופ הפופולרי ביותר היה קטשופ פטריות. הוא היה סמיך יותר מהמרקם של הקטשופ שאנחנו מכירים היום, ממש רוטב סמיך, והיה לו טעם שונה. והכי חשוב, הוא בכלל לא היה אדום, הוא היה חום. ואז באנגליה החלו לקרוא לכל רוטב חום קטשופ.

‏פיצקי: אבל לא בא לי קטשופ פטריות, ולא בא לי רוטב חום. מי רוצה להוסיף לצ'יפס רוטב חום? מתי כבר המציאו את הקטשופ, יובל?

‏יובל: כן, אתה צודק, צודק. אז, אה… פיצקי, מתי הגיעו העגבניות?

‏פיצקי: איזה עגבניות?

‏יובל: מה, אתה לא יודע שקטשופ מכינים מעגבניות?

‏פיצקי: מה? מה? קטשופ מכינים מעגבניות?

‏יובל: אז ממה מכינים?

‏פיצקי: צנוניות. אני הכי אוהב קטשופ צנוניות. בגלל זה הוא אדום.

‏יובל: מה? פיצקי?

‏פיצקי: סתם, סתם, נו יובל, עבדתי עליך. תגיע כבר לעגבניות, כן.

‏כן, אז היום כולנו אוכלים עגבניות כמעט כל יום. בסלט, בפיצה, בפסטה, ברוטב עגבניות. אבל האמת היא שעד לפני 200 שנים כמעט ולא אכלו עגבניות. למעשה, עגבניות, בדומה לתפוחי אדמה ותירס, הגיעו במקור מדרום אמריקה. והעולם נחשף להם רק לאחר שקולומבוס גילה את היבשת, ולאט לאט סוחרים הגיעו לעוד מקומות, ולאט לאט הביאו את זה לאירופה. אבל גם לאחר שהאירופאים נחשפו לראשונה לעגבנייה, היא הזכירה להם איזה צמח רעיל אחר. ולכן האירופאים חששו שהיא רעילה, והשתמשו בה רק כקישוט.

‏פיצקי: מה? עגבניות רעילות? נשמע כמו שטויות במיץ עגבניות.

‏יובל: כן, פיצקי, זה באמת מפתיע.

‏אבל העגבנייה הזכירה לאירופאים צמחים אחרים שהיו רעילים. אבל אל דאגה, יום אחד הכל השתנה. ישנה אגדה, שמספרת [מוזיקה ברקע] שביום קיצי, בשנת 1820, אמריקאי מניו ג'רזי, ששמו קולונל רוברט גיבון ג'ונסון, החליט שהוא הולך לאכול עגבניות כדי להוכיח שזה לא מפחיד ולא רעיל. אז לכבוד המאורע הזה, 2,000 מתושבי העיירה שלו התכנסו על מדרגות בית המשפט המקומי, לחזות בג'ונסון טועם עגבניות. הם דאגו שמשהו רע יקרה לו, הזמינו רופא. אבל ג'ונסון נגס בעגבנייה הראשונה ובשלישית וברביעית, ולהפתעת כולם, שום דבר לא קרה.

‏[קולות קהל ברקע]

‏רוכל: הידד, הוא חי! הוא אכל שלוש עגבניות! שלוש בעשר! עגבניות! שלוש בעשר!

‏[מוזיקת רקע]

‏כן. זה היה הרבה… אנשים החלו לאכול עגבניות, אבל עדיין חששו מהם מאוד.

‏באמצע המאה ה-19, שמועות וכתבות בעיתון סיפרו על תולעת מסוכנת שניתן היה למצוא בעגבניות. אבל… לאט לאט החלו להופיע מתכונים לבישול עגבניות, והן הפכו פופולריות מאוד תוך זמן קצר. הגרסה הראשונית של הקטשופ, הייתה למעשה רסק עגבניות טריות עם תבלינים, שכל אחד הכין בבית.

‏בתחילת המאה ה-19, היו רופאים שעשו שימוש ברוטב הזה, או בקטשופ, כתרופה נגד מחלות, כמו שלשולים וצהבת. בשלב מסוים, אפילו הכינו ממנו טבליות, שנקראו טבליות עגבניות.

‏פיצקי: הכינו ממנו תבניות?

‏[מוזיקת רקע מסתיימת בדעיכה פתאומית]

‏יובל: לא, לא, טבליות.

‏פיצקי: מה? טבליות? מה זה? אה, טבלת לוח הכפל, כן? שתיים, כפול שתיים, ארבע, כן. לא? מה? למה אתה עושה לא עם הראש? אז על מה אתה מדבר? לכל עגבניות והמלפפונים.

‏יובל: אז, פיצקי, תראה, בעברית, כשלמישהו כואב הראש, מה אנחנו אומרים?

‏פיצקי: אומרים, כואב לך הראש, קח סירופ, קח כדור.

‏יובל: נכון, בדיוק. למעשה, בעברית מבדילים בין הכדורים השונים. טבליה זה כדור שטוח שבולעים. אבל יש גם קפליה, שהיא טבליה שהצורה שלה מאורכת כדי שיהיה קל יותר לבלוע אותה. ויש גם כמוסה, שהיא למעשה כדור קטן של ג'לי, ובתוכו מתחבאת אבקה או נוזל. כמוס, נכון, סוד כמוס, סוד סודי, אז הנה, יש לנו גם כמוסה.

‏פיצקי: אה, אז עכשיו אני מבין למה אומרים כדור.

‏יובל: אה, באמת? למה?

‏פיצקי: כי מה, קפליה, טבליה, מה זה, מה… הבית שלי הוא בית מרקחת? אפילו… ואפילו בבית מרקחת, תגיד להם, אני צריך קפליה, טבליה, הם לא יודעים על מה אתה מדבר יובל, פשוט תגיד כדור.

‏יובל: כן, אה… אולי אתה צודק.

‏פיצקי: נו אז מה, אז מה, קטשופ, לפני 200 שנה התחילו למכור קטשופ? לפני 100 שנה? לפני, מה, מתי?

‏יובל: כן, כן, אז תראה, הייתה בעיה.

‏פיצקי: תמיד יש לך בעיות.

‏יובל: לא לי, לא לי, לא לי, תשמע.

‏רופא בשם ג'יימס מיז נחשב לאדם שלקח את הקטשופ, ובמקום רוטב דגים, הוסיף לו רוטב עגבניות סמיך, בצל וברנדי, משקה אלכוהולי. הבעיה הייתה שהרוטב לא נשמר לאורך זמן, הוא התקלקל. את הבעיה הזו פתר קונדיטור צרפתי בשם ניקולא אפר. הוא גילה שחימום מאכלים במיכלים סגורים ואטומים לחדירת אוויר, בחום של מעל ל-100 מעלות, מסייע לשמר מזון ומנטרל חיידקים מזיקים.

‏תגליתו של אפר למעשה הובילה לפיתוח קופסאות שימורים. הפחיות מתכת העגולות, שבטח נמצאות באחד מארונות המטבח שלכם, ובפנים יש שעועית, תירס, זיתים, אפונה, טונה. בזכות ההמצאה הזו, יצרנים בכל רחבי ארצות הברית החלו לייצר ולמכור מאכלים, שאי אפשר היה לשלוח למרחקים קודם לכן. זאת הייתה המצאה שממש שינתה את העולם. בקופסאות שימורים החלו גם לשלוח רטבי עגבניות משומרים. אט אט הורידו את הבצל והברנדי, ובמקום זה הוסיפו כמויות גדולות של חומץ, מלח וסוכר. כל הרטבים שהזכרנו היו בעלי טעמים שונים, צבע שונה וגם המרקם שלהם היה שונה, אבל היה דבר אחד משותף לכל המרכיבים הללו. קוראים לו אוממי.

‏פיצקי: קוראים לו מה? אוממי? מה זה אומר בכלל?

‏יובל: אוממי, הטעם החמישי. ללשון שלנו יש בלוטות מיוחדות שמזהות את הטעמים מתוק, חמוץ, מלוח ומר. אבל, הלשון שלנו יודעת לזהות גם טעם חמישי ששמו אוממי. טעם שהוא לא בדיוק מלוח, לא בדיוק מתוק ולא בדיוק חמוץ. טעם שיש בו קצת מכל הטעמים, אבל מנגד הוא גם שונה מכולם.

‏המילה הזאת, אוממי, היא למעשה מילה יפנית ופירושה טעים. ישנם כמה מאכלים שידועים כבעלי טעם אוממי. למשל, דגים, פולי סויה, פטריות וגם עגבניות. בנוסף, מרכיבים כמו חומץ ומלח, שלאורך השנים נהגו להוסיף לרטבי הקטשופ כדי לשפר את תהליך התסיסה, הם ידועים כמגבירים טבעיים של טעמי האוממי במאכלים שאיתם הם באים במגע. לכן קטשופ דגים, קטשופ פטריות או קטשופ עגבניות הם אמנם רטבים שונים, בצבעים שונים, מרקמים שונים, אבל לכולם יש משהו דומה. כולם בטעם אוממי.

‏הסיבה המרכזית להצלחה הגדולה של קטשופ העגבניות, נבעה מהעובדה שמדובר היה ברוטב זול ובר השגה לציבור הרחב. כמעט כולם יכלו לקנות או להכין אותו. מהרגע שאנשים גילו כי עגבניות ראויות לאכילה, העגבניה הפכה למלכה הבלתי מעורערת של עולם הירקות, נוכח העובדה שהיא קלה מאוד לגידול, בכמויות גדולות במיוחד. למעשה, כל זרע של עגבניה שנשתל באדמה יכול להניב עד 50 עגבניות טריות, ואילו כל עגבניה מכילה בתוכה עד 300 זרעים. כך שאם יש לכם שדה מספיק גדול, כמו שה… יצרני הקטשופ הגדולים, יכולתם לגדל מיליוני עגבניות תוך חודשים בודדים. ולמען האמת, לא צריך אפילו שדה גדול כדי לגדל עגבניות. כל אחד מכם יכול לעשות את זה בבית. כמה זרעי עגבניה באדנית, מים, שמש, ויש לכם עגבניות טריות וטעימות.

‏אז, עד לשנת 1915, כבר היו בארצות הברית יותר מ-800 חברות קטשופ שונות. אבל מעל כולן בלטה חברה אחת שהפכה ליצרנית הקטשופ הגדולה בעולם, חברת היינץ.

‏פיצקי: היינץ? היינץ? מה, זה נשמע לי כמו שם גרמני?

‏[מוזיקת רקע]

‏יובל: נכון, פיצקי, אתה צודק.

‏הנרי ג'ון היינץ, מייסד החברה, היה בן להורים גרמנים שהיגרו לארצות הברית במהלך המאה ה-19. בשנת 1869, כשהוא היה בן 25, החל היינץ להכין ולמכור מוצרים שונים, ביניהם חזרת, שהוכנה על פי מתכון של אמו, וגם מלפפונים חמוצים. כל זאת תחת המיתוג של שם משפחתו. היינץ. מלפפונים חמוצים וחזרת. אבל… ההצלחה לא באה מיד. החברה הקטנה שהקים היינץ נכנסה לקשיים כלכליים, הוא צבר חובות, והוא נאלץ לסגור את העסק בשנת 1875.

‏באסה. אבל, היינץ לא היה אחד שמוותר בקלות. חודשיים בלבד לאחר שקרסה חברתו הראשונה, הוא החליט להקים חברה נוספת. והפעם, אחד המוצרים הראשונים שהכין ומכר, היה קטשופ עגבניות, והוא הפך ללהיט. הקטשופ, כן.

‏המתכון של קטשופ היינץ הוא למעשה סוד מסחרי של החברה. אולם ניתן לומר כי הוא כולל ארבעה מרכיבים מרכזיים: עגבניות, סוכר, מלח וחומץ. המתכון של היינץ היה כל כך מוצלח, שהקטשופ הלך ותפס תאוצה. היינץ שיווקו את הקטשופ בבקבוק זכוכית, כדי לומר, "הנה, תראו, הוא לא מסוכן, כמו שפעם חשבו". וגם, הם הוסיפו לו המון חומץ והרבה סוכר. ואט אט, הקטשופ הלך ונהיה פופולרי יותר ויותר, עד שכיום הוא נחשב לרוטב הלאומי של ארצות הברית. רוב האנשים שאני מכיר אוכלים צ'יפס והמבורגר עם קטשופ. אבל יש כאלה שאוכלים אורז עם קטשופ, פסטה עם קטשופ, ונשיא ארצות הברית לשעבר, ריצ'רד ניקסון, אהב לאכול גבינת קוטג' ומעליה שלולית גדולה של קטשופ.

‏לא רק בבית הלבן בארצות הברית אהבו קטשופ, אלא גם בארמון של בית המלוכה הבריטי. עקב אהבתה של המלכה אליזבת לרוטב האדום, היא החליטה בשנת 1945 להעניק לחברת היינץ הרשאה מלכותית מיוחדת לספק קטשופ לארמון. מאז, במשך כמעט שמונה עשורים, השפים בארמון הגישו מדי ערב להוד מעלתה המלכה חתיכת בשר או דג בצד רוטב קטשופ, שהפך מרוטב עממי לרוטב המלכותי.

‏ואם חשבתם שארמון המלכות הבריטי זו הפסגה הגבוהה ביותר שאליה קטשופ יצליח להגיע, אז תדעו שרוטב הקטשופ הצליח להגיע גם מעבר לעננים. בשנות ה-90, רוטב הקטשופ של היינץ יצא לראשונה למסע בין כוכבים, כאשר סוכנות החלל האמריקאית NASA אישרה לאסטרונאוטים בתחנת החלל להשתמש בקטשופ מחוץ לגבולות כדור הארץ. הקטשופ מזכיר לאסטרונאוטים, שנמצאים תקופות ארוכות בחלל, את הטעמים האהובים מהבית, מאפשר להם לתבל את המאכלים השונים והמשונים שהם נאלצים לאכול בחלל.

‏אבל, לא כולם אוהבים קטשופ. פעם, לפני הרבה שנים, הייתי במסעדה בצרפת, הגישו לי צ'יפס, וכשביקשתי קטשופ הם ממש נעלבו. כנראה הם חשבו שהאוכל שלהם לא היה מספיק טעים. אז כן, לא כולם אוהבים קטשופ.

‏[מוזיקת רקע]

‏הנה משהו שאולי לא ידעתם. בעולם יש הבדלים בין סוגי הקטשופ.

‏באנגליה, למשל, הקטשופ פחות מתוק, ויש לו טעם שונה מהקטשופ האמריקאי, שיש בו הרבה יותר מרכיבים מתוקים. באירופה, בדרך כלל הקטשופ יהיה טיפ-טיפה יותר חריף, ובמדינות אחרות בעולם יש וריאציות שונות לקטשופ, וגם בין יצרן ליצרן טעם הקטשופ קצת משתנה.

‏בקטשופ יש מרכיב בריא, הליקופן, שמגיע מעגבנייה, אבל יש בו גם לא מעט סוכר, בערך 30 כפיות סוכר לכל בקבוק קטשופ. זה המון. אז הנה הצעה בשבילכם. מה דעתכם להכין קטשופ ביתי? חפשו מתכון באינטרנט, נסו אותו ותשפרו אותו מפעם לפעם. ככה תוכלו להכין בעצמכם קטשופ שהוא הרבה יותר בריא, יותר לטעם שלכם, ועם הרבה פחות סוכר וחומרים משמרים.

‏אם באמת יצא לכם להכין כזה קטשופ, תשלחו תמונה לקבוצה שלנו, "היסטוריה לילדים", באפליקציית הטלגרם.

‏הקטשופ, שהתחיל בכלל כרוטב דגים אי שם במזרח אסיה, והתפתח בהמשך לרוטב פטריות אנגלי, הפך לבסוף לרוטב עגבניות שכבש את המטבח העולמי.

‏אם מישהו ישאל אתכם אי פעם מה משותף למלך אנגליה, לנשיא ארצות הברית, לאסטרונאוט בחלל ולתלמיד בבית ספר ישראלי, תוכלו לענות לו בביטחון שכולם, אבל כולם, אוהבים קטשופ.

‏[מוזיקת סיום]

‏מחקר, כתיבה ואוהב קטשופ דגים - מיכאל אוריה.

‏עריכה, קריינות ומכין קטשופ ביתי ממלפפונים חמוצים - יובל מלחי.

‏עריכת לשון ואוהבת לאכול פיצה קטשופ - דינה בר-מנחם.

‏עיצוב פסקול, מיקס ומכין קטשופ מעגבניות שרי ותמר - רוני קלדרון.

‏הפקה ואנשים שקטשופ זורם להם בעורקים - תומר מיכלזון, ליהיא צדוק ורני שחר.

‏אני יובל מלחי, היסטוריה לילדים וילדות.

‏[רעש של קטשופ יוצא מבקבוק לחיץ]

‏היי, מה זה היה?

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה