היסטוריה לילדים - מקצועות שחלפו מהעולם

מה תרצו להיות כשתהיו גדולים? יכול מאוד להיות שהעבודה בה תעבדו עדיין לא קיימת. כך גם מקצועות רבים נעלמו מהעולם. היום נגלה מה הייתם יכולים להיות אם הייתם נולדים לפני כמאתיים שנה.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/04/2020.

קריין: אתם מאזינים ל"כאן הסכתים" - הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקה]

"היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.

מקצועות שנעלמו מן העולם.

שלום ילדים.

כשאני הייתי ילד, מאוד לא אהבתי את הרגע שבו ההורים שלי עמדו לצאת לעבודה. "מה הבעיה?", חשבתי לעצמי, "הכי פשוט שישארו איתי ונשחק יחד כל היום". הכי רציתי שהעבודה שלהם פשוט תיעלם. [צליל נחלש ונעלם]

היום נגלה שעבודות, ואיתן גם מקצועות, באמת יכולים להיעלם. אמנם לא בדיוק כמו שרציתי כשהייתי ילד, אבל עבודות שהיו בעבר פשוט חדלו מלהתקיים, כי לא היה בהן עוד צורך.

דמיינו לעצמכם שהייתם חוזרים אחורה בזמן, וצריכים לעבוד באחד המקצועות שנעלמו. באיזה מהם הייתם בוחרים?

[מוזיקה]

לפני כ-120 שנה עדיין לא היו מכוניות או אוטובוסים אדומים ברחובות לונדון. אמצעי התחבורה העיקרי בעיר היה… סוסים.

[צניפת סוס ונקישות פרסות]

הם הובילו נוסעים וסחורות ממקום למקום. בלונדון, וגם בערים אחרות ברחבי העולם, היו המון סוסים. המון. לסוסים היו רתומות עגלות, או כרכרות, שהן עגלות מפוארות יותר. הנהגים, שנהגו את הכרכרות או העגלות הרתומות לסוסים, היו ה"עגלונים".

[קרקוש כרכרות]

העגלונים היו יושבים בקדמת הכרכרה או העגלה, או בכסא מוגבה בחלק האחורי שלהן, ובאמצעות מושכות מכוונים את הסוסים אל היעד.

לפני כ-200 שנה החלו לפעול באירופה שירותי הסעות באמצעות כרכרות גדולות, שהיו רתומות ל-12 סוסים. ה"סוסבוסים" האלה פעלו בזמנים קבועים. בברלין שבגרמניה, למשל, הפעיל את השירות הזה בפעם הראשונה, היהודי ישראל משה חנוך.

בלונדון היו אלפי עגלונים, ובשנת 1900 היו בעיר יותר מ-11 אלף כרכרות רתומות לסוסים, ובסך הכל כ-50 אלף סוסים שעסקו בהסעת אנשים.

הנה, בדיוק יש כאן סוס רתום לעגלה ריקה. בוא נעלה רגע, נרגיש… מממ… הכיסא הזה די נוח.

שלום, סוסי.

אתם יודעים, העגלון של פעם די דומה לנהג המונית, או לנהג האוטובוס של היום, רק שהם לא צריכים לצעוק: "דיו!".

[סוס צונף ודוהר]

הו, סוס! עצור! עצור! הויסה! אוי, מה אומרים? דיו! לא! הויסה! אוי, אוי, סוס! עצור! עצור!

[סוס דוהר וקול התרסקות]

היום פנסי הרחוב בשכונות שלנו נדלקים וכבים באופן אוטומטי. אבל פעם, לפני שנים רבות, המצב היה אחר.

[מוזיקת רקע]

בעבר, הרחובות והדרכים היו חשוכים לחלוטין בשעות הלילה, מפני שלא היו פנסי רחוב. תארו לעצמכם כמה מפחיד ומסוכן היה ללכת בחושך גמור. מי שהלך ברחובות הערים הגדולות בשעות החשיכה, ולא היה לו לפיד בוער, היה יכול לשכור את שירותיו של "נער מאור". לרוב, אנשים מהמעמד הגבוה השתמשו בשירותיהם.

נער המאור היה מכין לפיד ממוט, שבקצהו נכרכו סיבי בד. את סיבי הבד מרחו בזפת, ואז הדליקו אותם. הזפת בערה במשך זמן רב. נער המאור היה מלווה את הלקוח אל ביתו, ותמורת שירותיו היה מקבל מטבע.

המקצוע הזה נעלם בשל המצאה חדשה - פנסי רחוב. כבר בתקופת היוונים והרומאים הדליקו פנסי רחוב. אז הם היו למעשה מנורות שמן שנתלו על עמוד גבוה. את המנורות הדליקו וכיבו באופן ידני בכל יום.

לפני כ-200 שנה, טרם עידן החשמל, החלו להשתמש במנורות גז שהיו מחוברות למיכלי גז מרוחקים. את פנסי השמן וגם את פנסי הגז הדליקו מדליקי פנסים, שהיו עוברים ומדליקים כל פנס בנפרד. הם גם היו אחראים לכבות אותם בבוקר.

[מתוך השיר "מדליק הפנסים" - מתוך המחזמר "הנסיך הקטן"]

"…כן חביבי,

כן ידידי,

על האור ועל החושך אני האחראי.

כן חביבי,

כן ידידי…"

העולם שלנו משתנה כל הזמן. היום אנחנו נכנסים למעלית, לוחצים על כפתור ומיד מגיעים לקומה הרצויה. הכל אוטומטי, פועל מעצמו. אלא שלא תמיד אלה היו פני הדברים.

בתקופה הראשונה שלאחר המצאת המעלית, היה נחוץ אדם שיפעיל אותה. תפקידו היה לברך את הנוסעים עם כניסתם למעלית, לשאול אותם לאיזו קומה הם רוצים להגיע, ללחוץ על הכפתור ולסגור את הדלתות [סגירת דלת] לפני שמתחילים בנסיעה. במעלית הייתה ידית [נסיעת מעלית], שבאמצעותה יכול היה המפעיל לשלוט במהירות הנסיעה. היה עליו לנהוג בדייקנות כדי שהמעלית תיעצר בדיוק באופן כזה, שהרצפה של המעלית תתיישר עם רצפת הקומה שאליה מגיעים. [עצירה]

עם הזמן הוכנסו שיפורים למנגנון המעלית והיא נהייתה אוטומטית. אף על פי שאין עוד צורך במפעילי מעליות, יש כמה אלפי אנשים ברחבי העולם שעדיין משמשים במקצוע הזה. למשל, בזכות החוק המקומי בעיר ריו דה ז'ניירו שבברזיל, נשמר מקום העבודה של כ-4,000 מפעילי מעליות.

אז מה אתם אומרים?

רוצים להיות עגלונים? [צליל משרוקית טרומבון יורד]

מדליקי פנסים? [צליל משרוקית טרומבון עולה]

מפעילי מעליות אולי? [צליל משרוקית טרומבון יורד]

רגע, יש לי עוד כמה מקצועות שאולי תאהבו. יש עוד מקומות שבהם מכונות החליפו את תפקיד האנשים.

למשל, במשחק הכדורת, מה שאנחנו מכירים בשם "באולינג". במשחק הזה זורקים כדור כבד בכל הכוח אל עבר עשרה פינים או חיילים, בתקווה שכולם יפלו. כיום, מכונה אוטומטית אוספת את הפינים שנפלו ומעמידה אותם מחדש בדיוק במקומם, בלי מגע יד אדם.

אבל אנשים שיחקו כדורת עוד לפני המצאת המכונות האוטומטיות. אז מי סידר את הפינים אז? אתם יכולים לנחש?

[מוזיקת רקע]

ילד: "אני רוצה לנחש. בטח היה ברווז מאולף [געגוע ברווז], ואחרי שהפינים היו נופלים, הוא היה עושה גע-גע, תופס את הפינים, מעמיד אותם… לא, אתה עושה "לא" עם הראש? למה אתה עושה "לא"? אה, כלב מאולף. היה כלב [נביחת כלב], הוא היה מריח את הפינים שנפלו, הוא היה מסדר… לא, אתה עושה… מה, מה, בטוח ש… שאנשים לא עמדו שם וסידרו… למה אתה עושה עכשיו "כן" עם הראש? מה קורה פה? אוף, ביאסת…

[המוזיקה מסתיימת]

משחק הכדורת היה משחק פופולרי מאוד בקרב מעמד הפועלים בערים האמריקניות הגדולות. בכל עיר היו עשרות אולמות כדורת, ולעיתים אף מאות. עיצוב מסלולי הכדורת אז היה כזה, שמאחורי הפינים הייתה גומחה קטנה, ורק ילדים היו יכולים לעמוד בה. בכל פעם שהשחקנים היו זורקים את הכדור אל עבר הפינים, הכדור היה מפיל אותם, והילד, מסדר הפינים, היה צריך לסדר אותם מחדש בידיו. הילדים גם היו מרימים את הכדור הכבד, מניחים אותו בתעלה משופעת, ודרכה היה חוזר הכדור אל השחקנים.

[מוזיקת רקע]

בן: אמא, הרגע חזרתי מהעבודה, אני ממש רעב.

אמא: אוי, איזה יופי! איך היה לך היום? ועשית משהו מעניין?

בן: ברור אמא, זה מעניין, חבל על הזמן מעניין…

אמא: הו, כן? ומה קרה? ספר לי.

בן: מה קרה? פינים נפלו, הרמתי אותם, החזרתי את הכדור, פינים נפלו, הרמתי אותם, פינים נפלו הרמ… ככה שלוש מאות פעם.

אמא: מה? נהנית?

בן: מה זה נהניתי…כיף חיים, ממש…

[מוזיקה מסתיימת]

יובל: נכון שאתם רוצים להיות מסדרי פינים כשתהיו גדולים? למה אתם עושים "לא" עם הראש? טוב, אז אולי טוב שהמקצוע הזה נעלם מהעולם.

אבל רגע, יש לי עבודה בשבילכם. עבודה שבה כל הזמן רואים את הנוף. רוצים?

ילדים הועסקו בעבודות שהיה נחוץ בהן גוף רזה וצר. למשל "מנקי ארובות", כמו בסרט "מרי פופינס".

[מוזיקת רקע]

במשך אלפי שנים, אנשים הדליקו אש בבתיהם כדי להתחמם ולבשל. העשן היה יוצא מהבית דרך הארובה. את הארובה היה צריך לנקות, כדי שלא תיסתם וכדי למנוע שריפות או הצטברות של גזים רעילים. מנקי הארובות היו יורדים דרך הארובה, ובעזרת מברשת מיוחדת היו מנקים את הפיח.

אתם כמובן יכולים לנחש שרוב מנקי הארובות סבלו מבעיות נשימה ומצריבה בעיניים.

[מוזיקה מסתיימת]

את העבודה הזאת ביצעו בדרך כלל ילדים יתומים. מנקי ארובות בוגרים אימצו אותם, והיו מעבידים אותם במשך שעות ארוכות מהבוקר עד הלילה.

[מתוך השיר "צ'ימצ'ימני" - מתוך הגרסה העברית לסרט "מרי פופינס"]

"צ'ימצ'ימני, צ'ימצ'ימני, צ'ימצ'ימצ'רי

מנקה ארובות בר מזל שכמותי,

צ'ימצ'ימני, צ'ימצ'ימני, צ'ימצ'ימצ'רו

ת'מזל תקבלו כשידי תלחצו,

צ'ימצ'ימני, צ'ימצ'ימני, צ'ימצ'ימצ'רי

מנקה ארובות בר מזל שכמותי…"

נשמע מוזר שילדים בכלל עבדו בעבודה כלשהי, נכון? בישראל יש חוק שאוסר עבודת ילדים מתחת לגיל 15, אך בעבר ילדים היו חלק מכוח העבודה. כבר בילדותם, במקום ללכת לבית הספר, ילדים היו עובדים.

כשהיה בן 12, החל הסופר המפורסם צ'רלס דיקנס לעבוד במפעל ליצור משחת נעליים. הוא עבד לפחות 12 שעות ביום. בספריו הוא תיאר את המציאות הקשה של עבודת הילדים. דבריו של דיקנס השפיעו מאוד על דעת הקהל, ועוררו התנגדות עזה לתופעה. בסופו של דבר, נחקקו חוקים נגד העסקת ילדים במדינות המערב. אך במדינות רבות בעולם, ילדים עדיין עובדים במשך שעות ארוכות.

אז אני מניח שלא תרצו להיות מנקי ארובות. אוי, יש לי משהו בשבילכם ממש-ממש קל. ממש.

חשבתם פעם איך אנשים התעוררו בבוקר כשלא היה שעון מעורר? אולי עם קריאת התרנגול?

[קריאת תרנגול]

אבל מה קרה כשאנשים עברו לערים הגדולות?

המהפכה התעשייתית הביאה לשינויים גדולים בבריטניה, בהם גם שינויים בהרגלי העבודה. צעירים שהיו רגילים לעבוד בשדות עברו לערים, והפכו לפועלים בבתי חרושת. עכשיו היה עליהם להגיע למשמרת בעבודה שהתחילה בשעה מסוימת. כדי שהם יוכלו להגיע בזמן, היה להם "מעורר". תפקיד המעורר היה להעיר אנשים משנתם כדי שיוכלו להגיע לעבודה בזמן.

[מוזיקת רקע]

המעורר היה דופק בדלת ומחכה לשמוע אם בני הבית התעוררו. אם חדר השינה היה בקומה השנייה של הבית, המעורר היה דופק במקל ארוך על הזכוכית או זורק אבנים קטנטנות אל עבר החלון.

אבל רגע, אם המעורר היה צריך להתעורר באמצע הלילה, מי העיר את המעורר?

על כך כתב צ'רלס דיקנס בספרו "תקוות גדולות".

"היה לנו מעורר, ולמעורר שלנו היה מעורר משלו. והמעורר של המעורר שלנו לא עורר את המעורר שלנו, אז המעורר שלנו לא עורר אותנו כי הוא לא התעורר."

[צלצול שעון מעורר]

עכשיו תנסו לומר את זה הכי מהר שאתם יכולים.

[מוזיקה מפסיקה]

בסיפור "טדי מדליק הפנסים" שמצאתי בעיתון "כל העם" משנת 1962, מסופר על ילדים שגרמו לפציעתו של מדליק הפנסים שהיה גם המעורר בעיירתם הקטנה. ידו של טדי מדליק הפנסים נחבשה, והוא היה זקוק לעזרה. כדי לכפר על מעשיהם הרעים, הצטרפו הילדים אל טדי בכל יום בארבע וחצי לפנות בוקר. וכך מספר הסיפור:

[מוזיקת רקע]

"בהגיענו אל ביתו של פוסטר, דפקתי בחלונו, וטדי קרא: "קום, קום אלק, השעה כבר ארבע וחצי". חיכינו שתיים-שלוש דקות עד שאלק פוסטר נראה בחלון חדרו. "מה השעה, טדי?" שאל. "השעה היא שלושים ושלוש דקות אחרי ארבע. בחוץ קר [קול תנשמת], ועליך ללבוש את המעיל החם", השיב טדי. אחר פנינו אל ביתו של מייק דאקלי, וטדי אמר לי לדפוק חזק. [קול דפיקות על דלת] הלמתי והלמתי, אך איש בפנים לא נע ולא זע. "מייק דאקלי", צעק טדי, "עצלן שכמותך, קום! תאחר לעבודה", ואילו מייק לא נע ולא זע. "טוב", אמר טדי, "נלך אל ביתה של גברת ספוד ואחר נשוב הנה. מדי בוקר עליי לחזור הנה פעמיים ושלוש לפני שמייק דאקלי קם ממיטתו". משהגענו אל ביתה של הגברת ספוד, אמר טדי: "אל תדפוק חזק. תפחיד את הגברת ספוד, היא אישה עצבנית מאוד". "גברת ספוד היקרה", קרא טדי בקול חרישי, "הגיעה השעה לקום לעבודה, ואל תשכחי לנעול את הנעליים החמות, אחרת שוב תיפלי למשכב, כפי שקרה בשבוע שעבר". וכך הלכנו מבית אל בית והערנו את האנשים משנתם. בשעה שבע שלח אותנו טדי, אותי ואת אוּלִי, הביתה".

[מוזיקה מסתיימת]

זהו, נכון שזאת העבודה המעולה בשבילכם?

לא? למה? מה, אתם לא רוצים לקום בארבע לפנות בוקר ולהעיר אנשים כל הבוקר?

בסדר [אנחה], אז בואו נמשיך.

מי עוד היה צריך לקום מוקדם בבוקר לעמל יומו? ה"חלבן".

[געיית פרה]

החלב הוא מוצר שמתקלקל במהירות אם אינו מאוחסן בטמפרטורה נמוכה. היום כמעט בכל בית יש מקרר, אבל בתקופה שבה עדיין לא היה בשימוש נפוץ, מישהו היה צריך לספק לנו חלב טרי מדי יום ביומו. זה היה תפקידו של החלבן.

[מוזיקת רקע]

בכל ערב היו משאירים לחלבן בקבוקים ריקים על מפתן הדלת. החלבן היה בא בסוס ועגלה. על העגלה היה מיכל חלב גדול שהגיע הישר מן הרפת. החלבן היה ממלא את הבקבוקים הריקים ומניח אותם בחזרה על מפתן הדלת.

במקומות מסוימים היה נהוג שהחלבן מספק גם מוצרי חלב אחרים, למשל גבינה, חמאה ויוגורט, ואפילו דאג לאספקה של ביצים.

בשנת, 1966 הופיעה בעיתון "הצופה" הידיעה הבאה: "חלבן זכה ב-101 אלף לירות בספורטוטו". [קול של קופה רושמת נסגרת]

[מוזיקה מסתיימת]

אז אתם לא רוצים להיות חלבנים אני מניח?

טוב, אז הנה העבודה שהייתה מתאימה מאוד לי - "קורא".

לפני כ-200 שנה עבדו אנשים רבים בבתי חרושת. בימים ההם עוד לא היה רדיו שהשמיע מוזיקה, והאווירה בבית החרושת הייתה משעממת ומעייפת. מפעלים רבים שכרו את שירותיו של קורא - אדם בעל קול רם, שהיה קורא באוזניהם את כל הכתבות שהיו בעיתון במשך היום.

לעתים היו הקוראים קוראים גם קטעי ספרות ושירה, והאמת שזה קצת כמו להקליט הסכת - פודקאסט.

[דפדוף]

אבל בטח אתם לא הייתם רוצים לשבת כל היום. אז היו גם מקצועות שבהם היה צריך לצעוד כל היום. בתקופת האימפריה הרומית, "בֶּמָתִיסט" היה אדם שאומן למדוד מרחק בצעדים. "בֶּמָה" ביוונית קלאסית הוא צעד.

[תיפוף במצעד]

במתיסטים צעדו עם צבאות ומשלחות ומדדו את המרחק בצעדיהם. במתיסטים ליוו את אלכסנדר הגדול במסעותיו, והמדידות שהם ביצעו התגלו מדויקות להפליא.

מה, גם זה לא טוב? אתם לא רוצים לצעוד כל היום ולספור?

טוב, אז בואו נחזור אל ארה"ב שלפני כ-150 שנה. בשנת 1860 הוקם בארה"ב שירות דואר בין נהר המסיסיפי לחוף המערבי. מרחק של יותר מ-2,600 קילומטרים. המרחק הזה הוא בערך כמו לנסוע ממטולה לאילת חמש פעמים.

רוכבי סוסים מהירים היו דוהרים מתחנה לתחנה [דהירת סוסים], ובכל תחנה היו מחליפים סוסים ורוכבים. למעשה, השיטה הזאת הייתה מקובלת מאוד באימפריה הרומית. תחנות ה"פוני אקספרס" היו למעשה רשת שלמה של תחבורה, ורוכבי הסוסים חצו את ארה"ב מניו יורק ועד לסן פרנסיסקו בעשרה ימים בלבד.

כיום עושים את המרחק הזה בנסיעה ברכב, בכבישים מהירים, בארבעה עד שישה ימים. זה אומר שרוכבי הסוסים אז היו מהירים מאד.

[מוזיקה מהירה המדמה דהרת סוס]

דיו, דיו, קדימה, רק עוד עשרה ימים אנחנו מגיעים לסן פרנסיסקו. קדימה סוסי, רק עוד עשרה ימים. קדימה סוסי! אוי, זה מעייף. [קול עייף] אני חייב להתחלף. איפה התחנה הבאה? אין לי ווייז, אין לי כלום. איך אני אדע? אוי, קשה. עבודה קשה…

טוב, זאת עבודה קשה מדי בשבילכם. בואו ננסה משהו אחר. אתם אוהבים מנורות?

[צליל נקישה]

לפני כמה מאות שנים, כלי התחבורה העיקרי שיכול היה לשאת את המשקל הגדול ביותר מכלל כלי התחבורה שהיו אז, היה הספינה.

[צפירות ספינה]

אנשים הפליגו ממקום למקום ושינעו, כלומר העבירו סחורות, מעיר לעיר ומיבשת ליבשת.

בלילות היה חשוך והיה צריך להאיר את הספינה. באותם ימים עשו שימוש בנרות שהיו פתילים או חוטים טבולים בשמן. חותכי הפתילים, בדרך כלל ילדים או נערים, מילאו שמן במנורות שעל הספינות, חתכו את הפתיל בצורה הנכונה ודאגו שהספינה תהיה מוארת בכל שעות החשיכה. פתיל שלא היה חתוך בצורה נכונה יצר להבה אפלולית ומעשנת, ולכן התפקיד של הילדים, של חותכי הפתילים, היה מאוד חשוב.

[שיעול] מי חתך את הפתיל פה? [שיעול] הכל עשן! [קול חנוק] תביאו מישהו שיודע לחתוך פתיל! [שיעול]

טוב, בטח אתם לא אוהבים את כל המקצועות האלה, כי הם מקצועות לא… לא חכמים. אתם רוצים מקצוע חכם, אולי מקצוע שצריך לכתוב בו כל היום?

אה, אני רואה אותכם מחייכים. אז יש לי מקצוע בשבילכם.

[מוזיקת רקע ורשרוש ניירות]

עד לפני כמה מאות שנים, אנשים רבים היו אנאלפביתים. הם לא ידעו קרוא וכתוב. לעתים הם רצו לשלוח מכתב, אולי לחבר, או לקרוב משפחה, או רצו להגיש בקשה לבית המשפט, שהיה צריך לכתוב אותה. אבל הם לא ידעו לכתוב.

אז מה עושים?

באזור בתי המשפט ישבו כתבנים רבים. אנשים שישבו עם עט ונייר, או יותר מאוחר, אנשים שהיה להם מכונת כתיבה ידנית, והם היו כותבים בשביל אנשים אחרים את המכתבים או את הבקשות.

לשבת כל היום בחוץ עם מכונת כתיבה ולכתוב מכתבים לאנשים אחרים, בעצם זה לא נשמע משהו.

[מוזיקה מסתיימת]

אולי משהו עם מים? אתם אוהבים מים? יש לי עבודה עם מים, ממש כאן בארץ ישראל. [קול קפיצה למים]

[מוזיקת רקע]

היום, כשאתם רוצים מים, אתם מסובבים או מרימים ידית של ברז, והופ, יוצאים ממנו מים. פעם זה היה הרבה יותר מורכב. רוב האנשים חפרו בורות מים בחצרות שלהם, ובהם אגרו מים שנאספו בהם ממי הגשמים. כשהבורות יבשו, נאלצו אז להביא מים בכדים ממעיין או מנחל סמוך. בתקופה הזאת הייתה דאגה יומיומית למקורות המים, מפני שלעיתים מקורות המים התייבשו או הזדהמו.

בירושלים היו מובילי מים רבים. הם היו נושאים על כתפיהם מוט ארוך שאליו היו מחוברים שני דליים. בדליים היו ממלאים מים, וכך היו הולכים הלוך וחזור כדי לספק לאנשים מים.

המקור שממנו הביאו את המים קבע גם את גובה התשלום שניתן להם. מים ממעיין זך וצלול מאזור מוצא היו יקרים מאוד, ואילו מים מכפרים כמו ליפתא ומלחה היו זולים יותר.

בחברון היו גם מובילי מים, שכל אחד מהם התמחה בהובלת מים ממקור אחר, וגם שם, מי הבריכה הגדולה היו טובים יותר ממי הבריכה הקטנה, ומים מחוץ לעיר היו יקרים במיוחד.

[מוזיקה מסתיימת]

המקצוע הזה היה מבוקש מאוד, ומובילי המים חיו ברווחה בשכונה משלהם, וכולם הסתכלו עליהם בקנאה.

[מוזיקת רקע]

רבקה: שלום לאה!

לאה: שלום רבקה, מה שלומך?

רבקה: בסדר, הילדים הסתדרו, ברוך השם. אחד רופא, אחד עורך דין, ואחד מוביל מים.

לאה: מוביל מים? וואו, איזה ילד מוכשר!

[מוזיקה מסתיימת]

יובל: היו עוד מקצועות שכבר כמעט ואין היום, אבל הם עוד קיימים.

למשל "כרוז עירוני", שעובר ברחובות העיר ומודיע הודעות חשובות לתושבים בקולו הרם.

[הקלטה] כרוז: "קונים הכל רהיטים… אלטע זאכן, אלטע זאכן".

עדיין אפשר לשמוע אותם כורזים, בשכונות חרדיות בעיקר, בכל רחבי הארץ.

והיו מכיני תה, מותחי שעונים ציבוריים, משחיזי סכינים ומספריים, סבלים שסוחבים דברים בשביל אחרים, ועוד ועוד.

המקצועות הללו היו פעם מאוד נפוצים, אבל היום הם כמעט ולא קיימים, ומי יודע, אולי הילדים שלכם כבר לא יכירו אותם. מדהים לחשוב על כל-כך הרבה עבודות שנעלמו מן העולם. למעשה, מה שסיפרתי לכם בפרק הזה, היה רק קצה הקרחון. יש עוד מאות ואולי אלפי מקצועות שאינם קיימים היום.

[מוזיקת רקע]

יכול להישמע קצת מפחיד שמקצועות מסוימים פשוט נעלמים, אבל לאורך ההיסטוריה, אנחנו רואים גם מקצועות חדשים שנולדים.

אמנם החלבן נעלם עם הופעת המקרר הביתי, אך במקביל נולד מקצוע חדש - טכנאי מקררים. העגלון נעלם, אבל במקומו יש לנו היום נהגי אוטובוסים או מוניות.

שלא לדבר על מקצועות חדשים שלא היה אפשר אפילו לדמיין עד לפני כמה שנים, כמו מפתח יישומונים, מדריכת פילאטיס, מנהל מדיה חברתית או כוכב רשת.

ואפילו אגלה לכם סוד - כשהייתי ילד, בחיים לא יכולתי לומר שאני רוצה להיות שדרן הסכתים, כי עוד לא המציאו את ההסכת.

אני לא יודע במה אתם תעבדו בעתיד, אבל יכול מאוד להיות, ואפילו סביר להניח, שזה יהיה מקצוע שהיום עוד לא המציאו. מעניין מה זה יהיה.

אתם יודעים מה? יש לי כאן מכונה שבעזרתה אפשר לקפוץ אל העתיד. הנה בוא נעלה עליה, ו…

[התנעת מכונה]

שלמה: שלום, אני שלמה, ואני הולוגרמיסט.

יובל: מה זה הולוגרמיסט?

שלמה: טוב, אז יש לך הולוגרמה, נכון?

יובל: לא.

שלמה: מה זאת אומרת "לא"? לכולם יש הולוגרמה.

יובל: אבל מה עושים בה?

שלמה: ההולוגרמה הזאת, היא הולכת במקומך לבית הספר, היא לומדת, וכשהיא חוזרת, היא מעירה אותך, ומעבירה לך את כל הידע בלחיצת כפתור.

יובל: די, אתה צוחק עליי!

שלמה: ממש לא.

יובל: אז מה המקצוע שלך?

שלמה: אני הולוגרמיסט, אני מתקן הולוגרמות מקולקלות. אתה יודע מה זה, כשההולוגרמה מתקלקלת וילדים צריכים להגיע לבית הספר? זה אסון!

יובל: [מגחך] טוב לשמוע שילדים עדיין הולכים לפעמים לבית הספר.

שלמה: ללכת? אף אחד לא הולך. לכולם יש כלב חשמלי שמסיע אותם לכל מקום.

טוב, חבר, השעה ארבע, ואני צריך ללכת לשתות את השוקו-שמל שלי.

יובל: מה זה שוקו-שמל?

שלמה: מה, אתה לא יודע? זה שוקו עם ניצוצות חשמל. זה ממש טוב לך.

יובל: וואי, שוקו עם ניצוצות חשמל… הולוגרמה שהולכת במקומך לבית ספר… כלב חשמלי שלוקח אותך לכל מקום… איזה מוזר העתיד!

[מוזיקת רקע]

מחקר, כתיבה ועגלון ראשי - תומר שלוש.

עריכה, קריינות, כרוז עירוני וקורא במפעל - יובל מלחי.

עריכת לשון ומנקות ארובה מקצועניות - סמדר כהן וקרן בן-שושן. [שיעול]

מיקס, אפקטים ונערת מאור - רחל רפאלי.

הפקה, רוכבי סוסים, חותכי פתילים, מסדרי פינים, מותחי שעונים ומשחיזי סכינים - רני שחר ואיל שינדלר.

אני יובל מלחי. "היסטוריה לילדים".

[מוזיקה מסתיימת]

ילדים והורים יקרים, אם אתם אוהבים את ההסכת "היסטוריה לילדים", נשמח שתעזרו לנו. דרגו אותנו בכל חנויות האפליקציות, ברשימת הפודקאסטים של אפל, בספוטיפיי ובכל מקום שאתם יכולים לדרג אותנו.

רוצים לדבר איתנו? כנסו לקבוצת הטלגרם שלנו "היסטוריה לילדים". רשמו לנו מה חשבתם, העירו לנו הערות, שילחו לנו הצעות לפרקים ותוכלו להתעדכן בפרקים חדשים ובאירועים קרובים.

תודה רבה.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה