היסטוריה לילדים - נדיה קומנץ'

נדיה קומנץ' הייתה מתעמלת מוכשרת מרומניה. בשנת 1976 הגיעה נדיה למשחקים האולימפיים במונטריאול שבקנדה ועשתה את הבלתי יאומן. אפילו לוח התוצאות לא היה מוכן להופעה שלה. נדיה הפכה לסופרסטאר ועד היום כולם מכירים את שמה. וכן, קומנץ' ולא קומנצ'י…

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/07/2024.

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[מוזיקת פתיחה]

"היסטוריה לילדים" עם יובל מלחי.

נדיה קומנץ'.

שלום מתעמלות, שלום מתעמלים. אני מקווה שעשיתם חימום רציני, כי היום יש לנו פרק אולימפי. היום אספר לכם על מתעמלת מוכשרת ששברה שיא היסטורי באולימפיאדה, והפכה לשם שכמעט כולם מכירים. תכירו את נדיה קומנץ'.

[מוזיקה קצבית]

תחום ההתעמלות קיים מזה אלפי שנים. כבר בתקופת מצרים העתיקה, אקרובטיות הופיעו בפני הפרעונים.

[מוזיקה מצרית]

הן שילבו תרגילים המשלבים שיווי משקל, זריזות וכוח. ענף ההתעמלות התפתח ממצרים והתפשט עד ליוון העתיקה. וכשאני אומר "התפשט", אני מתכוון לזה. היוונים קראו להתעמלות "ג'ימנוס", שמשמעותו היא "עירום". המתעמלים באימונים ובתחרויות היו עירומים לגמרי.

היוונים התייחסו לתחום ההתעמלות ברצינות רבה. הם האמינו שיש לאמן גם את המוח בחשיבה, וגם את הגוף כדי לשמור על בריאות וגם לשמור על המוח.

היום אנחנו מאמינים שצריך לשמור גם על הנפש - נפש בריאה בגוף בריא.

היוונים בנו אולמות התעמלות ענקיים [קול תחרות], בהם התעמלו, רצו, קפצו, וזרקו מקלות ואבנים למרחקים. [מחיאות כפיים] ההתעמלות המשיכה להיות נוכחת באירופה, שם התחרו בזריקה של כל מיני דברים: טיפוס, התגוששות, ואימון בחרבות [צלצול חרבות] וכלי נשק כבדים.

גם במקומות אחרים בעולם נהגו לערוך תחרויות ספורט. [קול תחרות] בסין, למשל, התאבקו וערכו מרוצי כרכרות, וגם שיחקו בהרבה מאוד משחקי כדור. אנשים המשיכו לעסוק בספורט, שהזכיר את ההתעמלות של ימינו, [מחיאות כפיים] אבל ללא המכשירים שיש כיום בתחרויות.

פרידריך לודוויג יאן השתתף במלחמות נגד נפוליאון, וראה כיצד הגרמנים הושפלו. לאחר המלחמה, פרידריך החל ללמד בבית ספר והוא רצה שהתלמידים שלו יהיו בכושר. הוא הפך אותם לחברים באגודה מיוחדת שתחזיר את כבודה של גרמניה, והמציא מכשירים שעזרו להם להתאמן ולהפגין את היכולות שלהם: המתח, המקבילים, מתקן הטבעות וסוס הסמוכות.

[קולות תחרות ומחיאות כפיים]

בשנת 1811 פתח בברלין את מגרש ההתעמלות הפתוח הראשון, ועד מהרה רבים החלו להשתתף באימונים ותחרויות. אגודות רבות להתעמלות הוקמו, וההתעמלות הפכה לענף פופולרי.

בעת העתיקה התקיימו בעיר אולימפיה ביוון משחקי ספורט [חצוצרות] שנקראו "המשחקים האולימפיים". הם התקיימו עד למאה הרביעית לספירה.

1,500 שנים מאוחר יותר החליטו לחדש את המשחקים, ובשנת 1896 התקיימה האולימפיאדה הראשונה בעידן המודרני, באתונה שביוון כמובן.

[ברקע - ההמנון האולימפי]

התעמלות הייתה אחת המקצועות באולימפיאדה, אך באותם ימים רק גברים הורשו להתחרות. יעברו עוד 32 שנים ארוכות, עד שהתחרויות נפתחו גם לנשים.

נדיה אלנה קומנץ' נולדה בעיר אונשט שברומניה בשנת 1961. מגיל צעיר גילתה נדיה כישרון מיוחד לספורט ולתנועה. נדיה הקטנה לא נחה לרגע, היא אהבה לרוץ, לקפוץ, לנצח בספורט את כל הבנים בשכונה שלה, לטפס על עצים גבוהים, מאוד גבוהים, מאוד, מאוד, מאוד גבוהים.

[צפצוף ציפורים]

אמא: נדיה! נדיה! צ'ה פאצ'ה, איפה את?

נדיה: אני כאן, אמא.

אמא: איפה זה כאן?

נדיה: כאן, תסתכלי למעלה, אני כמו ציפור.

אמא: אוי, אלוהים, נדיה, רדי מייד מהעץ.

נדיה: אבל אמא, כל כך יפה למעלה, רואים מכאן את כל העיר.

אמא: נדיה, את תיפלי ותיפצעי, רדי משם מיד.

נדיה: טוב, טוב, אז אני אטפס על הארון בחדר השינה. [קול צעדים]

אמא: לא, נדיה, לא שוב. רגע, אל תרוצי בבית, האגרטל [אגרטל מתנפץ] אוי. נדיה, נדיה, מה נעשה? מוצ'ומאסק, תודה, ברומנית.

[הקלטה - שיר ברומנית]

כשהיא לא שברה רהיטים בביתה, נדיה הייתה רצה, מקפצת ומטפסת בחצר בית הספר. יום אחד, כשהייתה בת שש, הגיע לבית הספר היסודי שלה מאמן התעמלות בשם בלה קרולי. הוא חיפש מתעמלות מוכשרות למכון ההתעמלות שלו ושל אשתו.

התעמלות קרקע משלבת בין בלט, אקרובטיקה, מחול ומכשירים. והבנות המתעמלות בתחום הזה צריכות להיות חזקות ובעלות קואורדינציה, או במילים אחרות, מסוגלות לשלב בין תנועות רבות ומורכבות בו-זמנית.

[המשך שיר ברקע]

פיצקי: אני… אני טוב בזה.

יובל: או, שלום, פיצקי.

פיצקי: אני ממש אלוף.

יובל: אה, אתה אלוף בהתעמלות קרקע?

פיצקי: ברור. זאת אומרת, במה שאמרת, לשלב בין דברים.

יובל: אה, זאת אומרת, מה… מה אתה יודע לשלב?

פיצקי: הנה, תראה למשל פה. אני יכול לאכול במבה, [לעיסה] ואז אני קופץ על רגל אחת. תראה, הופ, הופ. הנה, אני אוכל את הבמבה וקופץ. הופ, הופ. תראה איזה טוב אני ממש, דברים בו-זמנית. מה אתה אומר, אני יכול להיות אלוף אולימפי?

יובל: אממ… אולי יום אחד, אם קפיצה על רגל אחת ואכילת במבה, יהיה… ספורט אולימפי.

פיצקי: וואו, אני מחזיק אצבעות, הלוואי והוא יהיה. הלוואי, הלוואי, הלוואי. טוב, אני חייב לרוץ.

יובל: אה, לאן אתה רץ?

פיצקי: אני חייב לנסות ספורט אחר.

יובל: אה, מה הספורט האחר?

פיצקי: זה ספורט מורכב. זה לעיסת מסטיק, לשרוק ולהסתובב במקום. זה ספורט מאוד-מאוד קשה. מאוד.

יובל: אוקיי, פיצקי. להתראות.

[מוזיקה מסתיימת]

בלה ומרתה אשתו, בחנו יותר מ-4,000 ילדות, ועדיין לא מצאו את מה שחיפשו. ואז הם הגיעו לבית הספר של נדיה.

"שלום, ילדות, אני בלה קרולי. מי מכן יודעת לעשות גלגלון?" [ריש מתגלגלת]

"אני", צעקו שתי בנות ורצו קדימה. אחת מהבנות הללו הייתה נדיה. נדיה והילדה השנייה הדגימו גלגלון, ובלה התרשם מהן מאוד. הוא דיבר עם הוריהן ורשם אותן למכון ההתעמלות שלו. נדיה נכנסה לאולם ההתעמלות וראתה את כל המכשירים.

[מוזיקת רקע קצבית וקולות התעמלות מכשירים]

באותו הרגע היא הרגישה שחלומה מתגשם. כל הזמן היא רצתה לקפוץ ולעוף ולעלות לגובה, וסוף סוף היא תוכל לעשות זאת, מבלי שאימה תכעס או תחשוש.

מכון ההתעמלות של בלה היה קרוב לביתה של נדיה, והיא הייתה מגיעה מדי יום ומתאמנת במשך שלוש שעות. [קול אימון מכשירים] מאימון לאימון, היא התחזקה והשתפרה. כשבלה היה מבקש ממנה לעשות 10 שכיבות סמיכה, נדיה הייתה עושה 12, וכשביקש ממנה לעשות 12, היא הייתה עושה 14. בלה שאל אותה, "מדוע תמיד את עושה יותר ממה שאני מבקש?" והיא השיבה לו שהיא רוצה להיות הטובה ביותר.

קצת לפני גיל שמונה, נדיה השתתפה בתחרות הראשונה שלה ברומניה, "אליפות נוער בהתעמלות".

[מחיאות כפיים ותרועת חצוצרות]

למרות שהיא הייתה מלאת מוטיבציה והתאמנה רבות, היא הגיעה רק למקום ה-13. אבל ההפסד הזה דירבן ודחף אותה להמשיך ולהתאמן. הרבה פעמים בחיים, מה שנראה לנו בהתחלה כמו כישלון, מתברר בהמשך כמו שיעור מצוין.

[תרועת חצוצרות]

שנה לאחר מכן, נדיה הגיעה שוב לתחרות. הפעם היא הגיעה למקום הראשון והפכה לילדה הצעירה ביותר שזכתה באליפות לנוער.

[מחיאות כפיים]

בגיל עשר, נדיה השתתפה בתחרות הבינלאומית הראשונה שלה ועזרה לנבחרת שלה לנצח. אהבתה של נדיה להתעמלות הלכה וגדלה. היא התגוררה בפנימייה לבנות והתאמנה במשך שמונה שעות מדי יום, שישה ימים בשבוע.

[קול אימון מכשירים]

משטר האימונים הקפדני הזה היה די קשוח, אבל נדיה אהבה את האימונים ורצתה להיות הטובה ביותר. היא גם הרגישה ברת מזל, כי דרך התחרויות הייתה לה אפשרות לטייל בעולם ולהכיר מקומות חדשים.

באותן שנים שלטה המפלגה הקומוניסטית ברומניה, והמצב הכלכלי היה קשה. אנשים נאלצו לעמוד בתור למזון במשך שעות ארוכות. אי אפשר היה להשיג מוצרים בסיסיים, ואסור היה לנסוע מחוץ למדינה ללא אישור. כשנדיה הייתה חוזרת מתחרות במדינה אחרת, היא הייתה מחלקת מסטיקים לילדי השכונה. כבר אז היא הבינה שחייה שונים.

[מוזיקת רקע קצבית, קולות תחרות ומחיאות כפיים]

שמה של נדיה הפך למוכר כשהייתה בת 13 והשתתפה באליפות אירופה בהתעמלות. נדיה הגיעה מוכנה וזכתה בחמש מדליות, מהן ארבע זהב. כעת היה ברור שנדיה הפכה לאיום של ממש עבור מתעמלות מהקבוצות היריבות.

כעבור שנה, היא התחרתה בתחרות היוקרתית, גביע אמריקה. היא זכתה במקום הראשון והפכה לספורטאית מוכרת ופופולרית.

[מוזיקה קצבית]

באותה תחרות בדיוק, בצד של הבנים, [קול תשואות] התחרה ספורטאי צעיר בן 17 בשם ברט קונר, אשר זכה גם הוא במקום הראשון. בסוף התחרות, השניים הצטלמו יחד. הצלם ביקש מברט לתת לנדיה נשיקה על הלחי. ברט הנבוך נתן נשיקה קטנה על לחיה של נדיה, [מחיאות כפיים] והתמונה התפרסמה בעיתונים. שניהם לא ידעו שיום אחד הם יפגשו שוב.

[תרועות חצוצרה]

בשנת 1976 הגיעה נדיה למשחקים האולימפיים במונטריאל שבקנדה. הייתה זו האולימפיאדה הראשונה שלה, התחרות החשובה ביותר בקריירה של כל ספורטאי וספורטאית.

[מוזיקת רקע וקול מכשירים]

המכשיר הראשון בתחרות היה המקבילים המדורגים. המקבילים המדורגים הם שני מוטות מאוזנים ומקבילים בגבהים שונים, [מחיאות כפיים] והמתעמלת צריכה לעבור ביניהם הלוך וחזור במהירות מסחררת. בתרגיל שנדיה הכינה היא שילבה גם קפיצת סלטה מורכבת שעליה התאמנה אין ספור פעמים ורק חיכתה לרגע שבו תבצע אותו בתחרות.

סלטה היא גלגול באוויר. מגיעה מהמילה הלטינית "סלטוס", "לקפוץ".

הנה זה מתחיל.

[מוזיקה ומחיאות כפיים]

"לתחרות המקבילים המדורגים קבלו את נדיה קומנץ' מנבחרת רומניה". נדיה לקחה נשימה עמוקה וקפצה לדרך. היא עברה בין המוטות בזריזות, בגמישות ובכוח, וביצעה את הסלטה בצורה מושלמת.

[מוזיקת רקע קצבית, תשואות ומחיאות כפיים]

פניה היו חתומות, היא לא חייכה ורק התרכזה בביצוע התרגיל. כשסיימה, היא הרגישה שהיא ביצעה את התרגיל די טוב. נדיה חייכה חיוך קטן, השתחוותה בפני הקהל הרב שמחא מחיאות כפיים סוערות. הקהל נדהם מהילדה הצעירה והמוכשרת. אף אחד לא היה מוכן לביצוע מושלם שכזה, גם לא לוח התוצאות. כולם הסתכלו בציפייה אל לוח התוצאות, והתוצאה סוף סוף עלתה - 1.00.

מה? רק אחד מביצוע כזה טוב? אחד מתוך עשר?! לא יכול להיות. אבל למה? הקהל והנבחרת היו המומים, אבל אז קרא הכרוז באולם.

[בקול של כרוז] "גבירותיי ורבותיי, בפעם הראשונה בהיסטוריה העולמית של הספורט, ציון עשר מושלם באולימפיאדה."

לקבל ציון כזה היה אירוע נדיר, כל כך נדיר, שאפילו לוח התוצאות לא הותאם לכך. למעשה, הטכנאים שהיו אחראים על הלוח, שאלו אם יש צורך לוודא שבלוח תהיה גם אפשרות לתת ציון של עשר. זאת מאחר וכרגע, התוצאה הגבוהה ביותר שניתן לתת היא 9.99.

[ההמנון האולימפי]

אמרו להם: אין צורך, אין סיכוי שמישהו באולימפיאדה באמת יצליח לקבל תוצאה מושלמת.

עד שהגיעה נדיה. לסלטה המיוחדת שלה קוראים עד היום "הסלטה של קומנץ'".

באותו הרגע, נדיה לא ממש הבינה שהיא עשתה היסטוריה ושהיא בעצם הראשונה אי פעם לקבל ציון עשר מושלם באולימפיאדה. היא חשבה על התרגיל הבא שהייתה צריכה לבצע, תרגיל הקורה.

הקורה ארוכה וצרה ועומדת על שתי רגליים משני צידיה. [קול מכשירים] המתעמלות צריכות לרוץ, לקפוץ, להסתובב, לשבת, לעמוד על הידיים ולצעוד על הקורה הצרה, תוך שמירה על שיווי משקל. [קול תשואות] נדיה עלתה על הקורה וביצעה את התרגיל שלה בצורה מושלמת. [קולות קפיצה על קורה ומחיאות כפיים] הקהל שוב פצח במחיאות כפיים סוערות, והתוצאה לא איחרה להגיע.

1.00, או במילים אחרות, שוב פעם, ציון עשר מושלם. באותה אולימפיאדה, נדיה קיבלה ציון עשר מושלם לא פחות משבע פעמים. היא גם זכתה בשלוש מדליות זהב, מדליית כסף, ומדליית ארד בתחרות הקבוצתית.

כולם התפעלו מילדת הפלא המוכשרת, ולא הפסיקו לומר לה - "נדיה, איך יכול להיות שאת כל כך צעירה וכל כך מוכשרת?". היא בכלל לא הבינה על מה הם מדברים, היא מתאמנת כבר שמונה שנים בלי הפסקה. ומבחינתה, היא הייתה ותיקה מאוד בתחום, גם אם היא הייתה רק בת 14.

[ברקע - "Nadia's Theme"]

בסוף התחרות יצרו סרטון שלם ובו הביצועים של נדיה. ברקע שלו הייתה מנגינה בשם "חלום כותנה". הסרטון הפך מפורסם, והשם של המנגינה שונה, והפך לשיר של נדיה. תוכלו למצוא אותו ביוטיוב.

כשהסתיימה האולימפיאדה, חזרה נדיה לרומניה. היא נדהמה לראות אלפי אנשים בשדה התעופה, מחכים לראות את ילדת הפלא ולהריע לה.

[מחיאות כפיים]

באותה שנה, ילדות רבות בכל העולם נקראו על שמה. וברומניה, המדינה הייתה ב"נדיה מאניה", או בעברית, "טירוף על נדיה". היא הוכתרה בתור גיבורת מעמד העובדים הסוציאליים ברומניה. תואר מאוד נחשב.

כעבור שנה, נערכה בפראג אליפות אירופה בהתעמלות, ונדיה שוב זכתה. אך הנבחרת ברומניה לא הצליחה באותה תחרות. הם התלוננו על השיפוט ופרשו באמצע התחרות. התאחדות ההתעמלות ברומניה החליטה לעשות שינויים, והיא הפרידה בין נדיה לבין המאמנים הקבועים שלה, בלה ומרתה. ההחלטה הזאת הייתה קשה מאוד עבור נדיה, וגרמה לה למשבר גדול.

נדיה לא התאמנה כבעבר, ולא הייתה בכושר. בתחרות הבאה שלה היא אמנם זכתה בזהב בתרגיל הקורה, שכה אהבה, אבל היא נראתה אחרת. הרומנים החליטו להחזיר אותה שוב למאמנים שלה. נדיה חזרה לכושר, ובשנת 1980 הגיעה מוכנה לאולימפיאדת מוסקבה.

[הקלטה - שיר ברומנית]

נדיה בת ה-19 הגיעה לתחרות קצת לחוצה. היו ציפיות רבות ממנה, והיא לא ידעה אם תוכל לשחזר את הישגי העבר שלה. למרות הלחץ, היא זכתה במדליות זהב בתרגיל הקרקע ובתרגיל הקורה. [מחיאות כפיים] אך בתרגיל המקבילים המדורגים, אחרי שעשתה תנועה אחת מהירה מדי, היא נפלה. את התחרות היא סיימה עם שתי מדליות זהב ושתי מדליות כסף. הישג אדיר שמעטים זוכים לו.

נדיה הרגישה שהתחרות הייתה עבורה חוויה לימודית חשובה, שהכניסה אותה לשק החוויות שלה, כך היא קראה לזה. הרי יש ניצחונות ויש כישלונות, אבל בסוף הכל חוויות. ממש מחשבה של אלופה.

עם זאת, המאמן שלה, בלה קרולי, הרגיש שהיא קיבלה ציון לא הוגן. הוא מחה בקול על ההחלטה. הכעס שלו צולם ושודר בטלוויזיה, וממשלת רומניה כעסה על התנהגותו הפומבית והלא מכובדת.

אחרי האולימפיאדה, נדיה כבר החלה לחשוב על פרישה. היא רצתה להפוך למאמנת וללמוד באוניברסיטה. אך בשנת 1981, רומניה ביקשה להוציא משלחת מיוחדת של מתעמלים ומתעמלות לארצות הברית כדי להציג את יכולותיהם. המשלחת נקראה "נדיה 81", והובילו אותה המאמנים, בלה ומרתה.

באחד מימי המסע, נדיה פגשה שוב את ברט קונר, המתעמל הצעיר שנשק על לחיה בגביע אמריקה. הוא זכר אותה היטב, אך היא… לא ממש.

ביום האחרון של המשלחת, בלה ומרתה החליטו להישאר באמריקה, בארצות הברית, כי החיים ברומניה היו מגבילים מאוד והם סבלו שם. בזמנו, החלטה שכזאת נחשבה לעבירה חמורה מאוד ברומניה. אסור היה להגר ממדינה קומוניסטית למערב בלי אישור מהממשלה. בלה ומרתה הציעו לנדיה להישאר איתם באמריקה, אך נדיה לא רצתה לעזוב את משפחתה והחליטה לחזור עם המשלחת לרומניה. היא לא ידעה כמה ההחלטה הזאת תשפיע על חייה.

כשחזרה לרומניה, החליטה נדיה לפרוש מהתעמלות והפסיקה להתחרות. הממשלה חששה שנדיה תחליט גם היא לערוק ולעבור למדינה אחרת, והחלה לעקוב אחריה. חוץ מנסיעות מיוחדות, שבהן נדיה ייצגה את רומניה, היא הייתה תחת פיקוח מיוחד. אסור היה לה לצאת ולטייל מחוץ למדינה. חייה הספורטיביים כמתעמלת הסתיימו, ובמשך כמה שנים היא הרגישה כמו אסירה בביתה. אז היא החליטה לעשות מעשה אמיץ. למרות שחששה להשאיר את משפחתה מאחור, נדיה הבינה שכל עוד היא נשארת ברומניה, היא לא תוכל לחיות בחופשיות.

בגיל 28, באישון לילה, נדיה ברחה מרומניה עם קבוצה של אזרחים רומנים שחצו את הגבול להונגריה, ומשם חצו שוב את הגבול לאוסטריה. שם הם ביקשו מהשגרירות האמריקנית מקלט מדיני.

כשאדם נרדף בגלל דעותיו או אמונתו הדתית, הוא יכול לפנות למדינה אחרת שיכולה להעניק לו מחסה. הדבר נקרא "מקלט מדיני".

ארה"ב נענתה לבקשתה ונדיה טסה לאמריקה. היא החלה לעבוד בשיווק בגדי התעמלות וציוד ספורט, ואפילו דיגמנה שמלות כלה. ערוצי הטלוויזיה סיפרו שנדיה קיבלה מקלט באמריקה, ואחד מהאנשים ששמע על כך היה ברט קונר. הוא ניסה ליצור קשר עם נדיה, אך בכל פעם קרה משהו אחר שמנע ממנו להיפגש איתה.

[הקלטה - קריאות במסיבת יום הולדת]

"Happy Birthday!"

יום אחד הם נפגשו במסיבת יום הולדת של חבר משותף, ומאותו הרגע הם לא נפרדו יותר.

נדיה וברט התאהבו, והחלו לעבוד יחד במכון ההתעמלות שברט פתח. הם הפכו ממש לשותפים. השניים גם תכננו להתחתן.

באותן השנים התרחשה מהפכה גדולה ברומניה, והמשטר של הנשיא האכזר צ'אוצ'סקו סוף סוף נפל. נדיה החליטה שהגיע הזמן לחזור ולבקר ברומניה יחד עם ברט.

[מטוס ממריא]

למרות הרצון הגדול לשוב למולדתה, היא חששה מאוד. אולי העם הרומני יכעס שהיא עזבה את המדינה ויקבל אותה בכעס? היא לא ידעה.

[קול תשואות ומחיאות כפיים]

אבל בדיוק כמו הפעם ההיא, כשהייתה נערה בת 14 וירדה מהמטוס, למראה אלפי אנשים שחיכו רק לה, נדיה הופתעה לגלות שגם הפעם חיכו לה אלפי אנשים, וביניהם ראש ממשלת רומניה, שהציע לערוך את החתונה שלה ושל ברט בארמון הנשיא.

[צופרי מכוניות ומחיאות כפיים]

למרות שהמרחק בין שדה התעופה לבית מגוריה היה רק שלוש שעות, אינספור אנשים חיכו לה בדרך, הריעו ומחאו כפיים, והנסיעה התארכה לתשע שעות. בעיני הרומנים, נדיה לא הייתה רק אלופה, אלא גיבורה. נדיה התאחדה עם משפחתה וחזרה לארצות הברית, שם היא מתגוררת עד היום.

נדיה קומנץ' הקימה קרן מיוחדת למעוטי יכולת וכתבה ספר, "מכתבים למתעמל הצעיר", שמהכנסותיו הקימה בית חולים לילדים יתומים ברומניה. כמה שנים לאחר מכן נולד בנה דילן. כיום היא מאמנת מתעמלים צעירים לצד ברט, במכון ההתעמלות שלהם.

[מוזיקת רקע קצבית]

נדיה קומנץ' הייתה ילדה, שרק רצתה לעשות את מה שהיא אוהבת, ועשתה היסטוריה. אגב, השיא שלה שקבעה בגיל 14 לא נשבר, וגם לעולם לא יישבר כנראה, כיוון שגיל ההשתתפות בתחרות הועלה לגיל 16. נדיה לנצח תהיה בת ה-14 היחידה, שקיבלה לא רק 10 אחד מושלם באולימפיאדה, אלא שבעה באותה תחרות!

היום, נדיה בת 63, ועדיין יכולה לעשות גלגלונים בקלות. היא אמרה פעם כי לא התוצאות חשובות, אלא הדרך.

לפעמים אנחנו נורא רוצים להגיע למקום מסוים ושוכחים ליהנות מהדרך. אנחנו יכולים לנסוע בדרך הכי יפה בעולם, וכל הזמן חושבים מתי כבר נגיע, מתי כבר נגיע, במקום להסתכל החוצה ולראות את העולם היפה שלנו מחוץ לחלון.

נדיה מאוד רצתה לזכות בתחרויות, אבל גם נהנתה מהאימונים. וזה מה שהביא אותה בסוף להישגים.

נדיה אמרה פעם שהחיים אינם פשוטים לאף אחד. יש עליות ומורדות. אדם יכול לעשות טעויות, ללמוד מהן, ולנסות לא לעשות אותן שוב. והכי טוב - ללמוד מטעויות של אחרים.

ועכשיו אני עולה על הקורה. מה, זה ממש קל לעמוד עליה. הנה, אני אקח צעד… אוי, זה ממש חלקלק… [מוזיקה נעצרת בחריקה] אהה… [קול נפילה וחפץ נשבר] טוב, אני צריך להתאמן. להתראות.

מתעמלים ומתעמלות. להתראות.

[מוזיקת סיום]

מחקר, כתיבה וקפיצה על חמור [נעירת חמור] - אוי, לא התכוונתי חמור אמיתי - עדי הררי.

עריכה, קריינות וקיבל ציון אחד במקבילים - יובל מלחי.

עריכת לשון ויודעת להקשיב לרומנית - דינה בר מנחם.

עיצוב פסקול, מיקס ותקוע על מתקן הטבעות. "היי, שמישהו יוריד אותי" - רוני קלדרון.

הפקה ולא מצליחים לאכול במבה ולקפוץ על רגל אחת - תומר מיכלזון, ליהי צדוק ורני שחר.

אני יובל מלחי, היסטוריה למתעמלים ומתעמלות.

[מוזיקה מסתיימת]

רגע לפני שאתם הולכים…

פיצקי: לאן הם הולכים?

יובל: לא, התכוונתי שהם מסיימים לשמוע את הפרק.

פיצקי: נו, אז מהר, מהר, תבקש מהם לדרג אותנו בספוטיפיי ובאפל וגם לכתוב משהו קצר אם הם אהבו את הפודקאסט.

יובל: כן, זה בדיוק מה שאני רוצה.

פיצקי: ותגיד להם שיש לנו קבוצת טלגרם בשם "היסטוריה לילדים" ואנחנו מודיעים שם הודעות חשובות.

יובל: פיצקי, תן לי רגע.

פיצקי: וכמובן שאתם מוזמנים להאזין לפרקים נוספים של היסטוריה לילדים בכל יישומוני ההסכתים, וגם ביישומון של "כאן".

יובל: אבל עמדתי להגיד את זה.

פיצקי: נתראה בפרק הבא, להתראות!

יובל: להתראות!

פיצקי: עשית את זה ממש טוב יובל, את ה"להתראות" הזה זה היה מושלם.

יובל: תודה, ממש תודה פיצקי.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה