top of page

היסטוריה לילדים - שרלוק הולמס


תקציר: היום אני רוצה לספר לכם על גיבור שבעצם מעולם לא נולד, אבל אי אפשר לדמיין את התרבות שלנו בלעדיו. הוא היה בלש שהיווה השראה לכל הבלשים שבאו בעקבותיו. קראו לו הולמס. שרלוק הולמס.  עריכה וקריינות: יובל מלחימחקר וכתיבה: תמר נויגרטן פולגרעריכת לשון: דינה בר מנחםעיצוב סאונד ומיקס: רחל רפאליהפקה: איל שינדלר, טל ניסן ורני שחרSee omnystudio.com/listener for privacy information.

 

אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

היסטוריה לילדים עם יובל מלחי.

שרלוק הולמס.


יובל: שלום ילדות, שלום ילדים.

היום אני רוצה לספר לכם על גיבור שבעצם מעולם לא נולד, אבל עשרות אלפים התאבלו כשהוא נפטר.

אמנם הוא מעולם לא חי, אבל אי אפשר לדמיין את התרבות שלנו בלעדיו.

מגשש בלש בפעולה, פותר כל תעלומה ועד בלשי בית העץ, מרחוב סומסום ועד באטמן, ומספרי הבלש שאתם קוראים ועד סדרות המתח שההורים שלכם רואים, אחרי שאתם נרדמים.

כולם הושפעו ממנו.

קוראים לו הולמס.

שרלוק הולמס.

טוב, ניכנס למכונת הזמן המצ'וקמקת שלנו, וניסע לשנת 1890 אל העיר לונדון.


נידחף פנימה.

אוי, היד, רגע.

נלחץ על הכפתורים.

ו...

הגענו.

אוי, לא לקחתי מעיל וקר פה.

יורד עליי גשם, מטפטף והכל כל כך אפור.

טוב, לונדון לא מחכה לי.

אנחנו נמצאים בעיר לונדון שבזמן הזה, 1890, היא אחת הערים הגדולות בעולם.

גרים בה כחמישה מיליון תושבים.

אבל מתוך כל ההמונים האלה, בחור אחד, קצת משונה, קצת מתבודד, עם שם מצחיק ותחביבים מוזרים, הפך להיות שיחת היום.

טוב, גשום פה מדי, אני חוזר לישראל.

שרלוק הולמס היה בלש מייעץ.

"אני כנראה הבלש היועץ היחיד בעולם", הוא אמר פעם.

יש לנו בלונדון המוני בלשי משטרה ובלשים פרטיים, וכאשר הם נבוכים ומסתבכים, הם באים אליי, ואני מצליח להעלות אותם על העקבות הנכונים.

גם לקוחות פרטיים הגיעו אליו, והם היו מגוונים להפליא.

הולמס עזר למטפלות ולראשי ממשלות, לטבחים ולמלכים, לפקידים זוטרים ולשרים בכירים.

למעשה, לא משנה מי פנה אליו, נהג כרכרה או מנהל חברה, ולא משנה אם גנבו לכם את היהלום הכי גדול בכל האימפריה הבריטית או נעל אחת ישנה שהייתה חשובה לכם.

אפילו לא משנה אם גנבו תוכניות סודיות של צוללת צבאית או את סעודת החג שלכם, הדבר היחיד שעניין אותו היה התעלומה, שתהיה מאתגרת, מותחת, משעשעת, או אפילו מוזרה.

אם הייתי פוגש אותו, הוא בטח היה אומר לי, "בוא, יובל, שב בניחותא, שתה משהו, התחמם מול האח, סדר לעצמך את המחשבות, ואז תספר לי את העובדות לפי הסדר, ואנא ממך, התחל בהתחלה".

ההתחלה של הסיפור שלנו היא לאו דווקא עם שרלוק הולמס, אלא דווקא עם איש אחר, בשם ארתור קונן דויל.

ארתור נולד באמצע המאה ה-19, שמסתיימת בשנת 1900, בעיר אדינבורו שבסקוטלנד.

וכשסיים את לימודיו בתיכון, הוא נרשם ללימודי רפואה באוניברסיטת אדינבורו.

המרצה האהוב עליו היה ג'וזף בל, רופא מנתח, שהתפרסם בזכות כושר אבחנה חד.

אמרו עליו שהוא ידע לאבחן חולים שנכנסו למרפאה שלו עוד לפני שהם הוציאו מילה מהפה.

הוא היה מעיף בהם מבט אחד, ומיד חושף בפניהם פרטים שונים על חייהם, ומספר להם מאילו מחלות הם סובלים.

והוא כמעט אף פעם לא טעה.

"הו, נעים מאוד, שלום לך, בחור.

בוא, בוא, כנס, אני ד"ר ג'וזף בל, רופא מנתח.

אני רואה לפני שאתה פוצה את פיך, אתה סובל מפדקסת".

מה?

פדקסת?

יש מחלה כזאת?

"כן, כן, פדקסת, או בעברית, הסכתת.

תראה, אתה, אתה, יש לך בעיה חמורה.

אתה פוגש בן אדם, ומיד משלב אותו בתוך פודקאסט".

סליחה?

"כן, כן.

הנה, פגשת אותי, נכון?

הרגע פגשת אותי, וכבר אני בתוך הפודקאסט שלך.

הנה זה, בום, הוכחה ניצחת, התיק סגור, המקרה פתור, שתה הרבה מים, אתה חתיכת בחור.

ותקליד הרבה פודקאסטים, אם אתה יכול.

הבא בתור, הבא בתור".

רגע, רגע, אני בכלל באתי אליך כי כואבת לי הרגל.

"הרגל?

זה כנראה מהפדקסת.

הבא בתור, הבא בתור".

ארתור סיים את לימודי הרפואה בהצלחה, ועבד כרופא על ספינה של ציידי לוויתנים, ואחר כך על ספינה שהפליגה לאפריקה.

כשחזר לבריטניה, הוא התיישב בעיר החוף פלימות', ופתח מרפאה.

הוא חיכה וחיכה, וחיכה וחיכה, אבל המטופלים לא הגיעו.

את הזמן שהיה לו הקדיש לכתיבה.

כשחיפש השראה, הוא נזכר בדמותו של המרצה הנערץ, וביכולת המופלאה שלו להסיק מסקנות נכונות על בסיס מבט חטוף אחד.

והוא יצר בדמותו את הבלש שרינפורד הולמס.

"הלו, אני הבלש שרינפורד...

אני הבלש שרינפורד...

שרינפורד...

אני הבלש שרינפורד...

שרינפורד...

פורד...

אוף, אי אפשר להמשיך ככה.

פשוט אי אפשר.

"אוקיי, אוקיי, אני משנה לך את השם.

בוא נחשוב על משהו פשוט יותר, שכל אחד יכול לבטא.

אה...

קוקו, פוקו, שלוקו, שרולוק, שרלוק...

שרלוק, אוי, זה שם טוב, כמעט אין אותו לאף אחד.

שרלוק, שרלוק.

נעים מאוד, הולמס, שרלוק הולמס".

"רגע, תן לי לנסות.

נעים מאוד, אני הולמס, שרלוק הולמס.

אווו, זה טוב".


יובל: שני הספרים הראשונים שכתב על הולמס, "חקירה בשני" ו"חותם הארבעה", היו פשוט...

פשוט...

לא משהו.

ארתור שלח אותם להוצאות לאור שונות, והם דחו אותו בזה אחר זה.

עד שנמצאה הוצאה אחת שהסכימה לקחת סיכון ולפרסם את כתביו.

הספר פורסם, ומכר עותקים מעטים בלבד.

דויל הבין את הרמז.

הבנתם?

הבין את הרמז.

זה שכתב על בלשים, לא משנה.

הוא חזר להתמקד ברפואה.

הוא נסע לוינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, והתמחה ברפואת עיניים.

כשחזר לאנגליה, הוא הרגיש בטוח בעצמו ובכישוריו, ופתח מרפאה במרכז לונדון.

והוא חיכה, וחיכה, וחיכה, וחיכה עוד קצת, ואף מטופל לא בא.

גם הפעם הוא העביר את הזמן בכתיבה.

והפעם היה לו רעיון מבריק.

במקום לכתוב רומנים ארוכים ומורכבים שאף אחד לא רוצה לפרסם, הוא יכתוב סיפורים קצרים.

הרי גיבור כבר יש לו, וזה בדיוק מה שהוא עשה.

הוא כתב שישה סיפורים קצרים על שרלוק הולמס, ומכר אותם לכתב עת אנגלי בשם "סטרנד מגזין", שפרסם סיפור אחד כל חודש.

והפעם ההצלחה הגיעה ובגדול.

עשרות אלפים רכשו מנויים, ואפילו המלכה ויקטוריה הקפידה לא לפספס אף סיפור.

הקהל התאהב בסיפורים על הבלש המבריק ויוצא הדופן.

הוא היה כל כך שונה, וחכם, ומיוחד, ומוזר.

אז איזה מן אדם היה שרלוק הולמס?

בתחילת הספר "חקירה בשני", עוד לפני שהקוראים פוגשים את הולמס לראשונה, מספרים לנו עליו.

יש לו כל מיני רעיונות מוזרים, ובעל תערובת ידע משונה שרכש לעצמו כל מיני התמחויות בנושאים שוליים.

הולמס הוא טיפוס קר כקרח.

קשה לו לזרוק דברים, וכל הבית שלו מוצף בניירות.

ככל שהקוראים זכו להכיר אותו יותר, הולמס התגלה כאדם חכם להפליא, ששם לב לפרטים, ויכול להסיק מסקנות נרחבות, אפילו מהרמזים הכי קטנים.

הוא אלוף בכל מה שקשור ללחימה בפשע.

הוא יודע לזהות טביעות אצבעות ועקבות, כרכרות לפי סימני הגלגלים שלהן, סוסים לפי טביעת הפרסה שלהם, ואנשים לפי כתב היד שלהם.

הוא מדען מצטיין שממציא חומר שמאתר כתמי דם.

הוא יודע להבדיל בין 140 סוגים שונים של טבק סיגריות, ולזהות לפי כתמי הבוץ על הנעליים והבגדים מאיזה אזור בלונדון הגיע אדם.

הוא אשף התחפשות ושחקן מחונן.

הוא בקיא מאוד בספרות, בעיקר בספרות מתח.

בקיא בכימיה, מנגן בכינור.

מכיר היטב את החוק הבריטי, אלוף באומנויות לחימה, באיגרוף ובסייף.

והוא נחוש ועקשן, כמו כלב צייד.

סך הכל טיפוס מעניין.

הולמס לעולם אינו מהסס לעשות הכל כדי להגיע לפתרון תעלומה.

הוא יכול לא לישון ולא לאכול ימים ארוכים.

הוא יכול לעקוב אחרי אנשים לאורך עשרות קילומטרים, בכל מזג אוויר.

הוא יכול להתחפש עד שאפילו הקרובים אליו ביותר לא יזהו אותו.

בסיפור אחד, הולמס התגורר במשך שבועות בבקתת אבן, מימי האדם הקדמון, חשוף לרוחות ולגשם רק כדי לתפוס פושע.

בסיפור אחר, הוא כמעט התחתן עם מישהי רק כדי לקבל ממנה מידע שיעזור לו לפתור תעלומה.

לשרלוק הולמס יש חוש צדק מפותח, אבל לאו דווקא נאמנות לגופי שמירת החוק.

הוא סייע למשטרה לא פעם, אבל לפעמים כשהוא השתכנע שהפשע היה למען מטרה טובה ונעלה, הוא היה דווקא בצד של הפושעים.

שרלוק תמיד פעל למען הטוב, אבל היה מוכן לסכן את עצמו ואפילו לעבור על החוק לשם כך.

הוא יפרוץ לבית של גנב כדי להחזיר חפץ שנגנב.

הוא ישקר למשטרה אם זה יעזור לאדם חף מפשע.

הולמס לעולם לא ביקש קרדיט על מעשיו ולא רדף פרסום.

מצד שני, הוא אהב לעשות רושם ותמיד נהנה להציג את הפתרון שלו בדרך ראוותנית ודרמטית שתפתיע את כולם.

כשיש לו תעלומה לפתור, הוא שמח, חד, דרוך וממוקד.

וכשאין לו חקירה, הוא אומלל.

אומלל ממש.

"טוב, עוזרי הנאמן ווטסון.

אין לנו חקירה.

מה עושים?

מה עושים?"

"אה, שרלוק, אולי נצא למחנה ביער, נדליק מדורה, נאכל מרשמלו ונתפעל מהטבע".

"רעיון טוב, רעיון טוב.

בוא קדימה, תעמיס את הדברים.

קח, הנה, אוהל, הנה דברים, הנה, כלי אוכל, צריך לבשל ומשהו להדליק את המדורה.

והנה, את זה תיקח פה, זה כינור, אני אוהב לנגן.

יופי, קח את כל הדברים.

קדימה.

איזה כיף במחנה שלנו.

רעיון ממש טוב, ווטסון.

בוא נשתה קצת שוקו להתחמם.

אוי, המרשמלו טעים.

תמיד צריך להיזהר מהאש, ילדים.

זה מסוכן מאוד.

טוב, בוא נכבה את המדורה וניכנס לאוהל שלנו.

אני...

אה, עייף, הגיע הזמן לישון.

או, ווטסון".

"תן לישון, שרלוק, תן לישון".

"או, תתעורר רגע".

"מה, שרלוק, מה הפעם?"

"הרם את ראשך לשמיים ואמור לי מה אתה רואה?"

"אני רואה מיליוני כוכבים".

"ומה המשמעות של המראה הזה?"

"שרלוק, אתה בוחן אותי, איזה כיף.

או, אני חייב לתת לתשובה טובה.

או, שאלה מעניינת, שרלוק.

אני חושב שהיקום הוא עצום בגודלו.

שיש כוכבים רחוקים מאוד.

שאולי יש חיים אחרים על פני כוכבים רחוקים.

שיש אולי גלקסיה.

שיש בשמיים כל מיני דברים מעניינים ומוזרים".

"מה עוד, ווטסון?"

"שאין עננים, והירח הוא זוהר ביופיו".

"מה עוד, ווטסון?"

"זהו פחות או יותר, שרלוק".

"ווטסון, אתה לא שם לב שגנבו לנו את האוהל?"

"לא, עכשיו שאתה אומר את זה, באמת שמתי לב.

נכון, גנבו לנו את האוהל".

"יופי, ווטסון, יופי, כל הכבוד".


יובל: ששת הסיפורים הקצרים שכתב קונן דויל בשנת 1891 זכו להצלחה מסחררת.

הקהל רצה עוד, והעיתונים רצו עוד.

מה יכול להיות רע?

אבל מסתבר שמישהו אחד לא רצה עוד.

והמישהו הזה היה הסופר, ארתור קונן דויל עצמו.

כן, נמאס לו לחלוטין מהבלש שיצר.

במכתב שכתב לאמא שלו, התוודה.

"אני חושב לחסל את הולמס סופית, הוא מסיח את דעתי מדברים טובים יותר".

אמא שלו מיהרה לשלוח לו מכתב נוקב מלא בסימני קריאה.

"אל תעשה זאת, אינך יכול, אסור לך".

וכמו כל ילד טוב, גם ארתור הקשיב לאמו וכתב לה, "רק הודות לך, שרלוק הולמס נותר בחיים".

בינתיים.

בשנים הבאות, קונן דויל כתב סיפורים קצרים נוספים על הולמס, אחד בכל חודש.

אבל הוא עשה זאת בחוסר חשק שהלך וגבר.

הוא דרש סכומי כסף גבוהים יותר ויותר בתקווה שהמוציאים לאור יגידו לו, "לא, את זה אנחנו לא מוכנים לשלם".

והוא יוכל לזנוח את הולמס ולכתוב ספרים אחרים.

אבל הם רק אמרו, "בטח, מה שתרצה, ארתור, "העיקר שתכתוב לנו עוד על שרלוק הולמס".

לאחר 23 סיפורים קצרים שזכו למאות אלפי קוראים, קונן דויל החליט שדי.

חלאס, נמאס, מספיק.

לא אכפת לו מהקהל, לא אכפת לו מהמוציאים לאור, לא אכפת לו מהכסף, ולא.

לא אכפת לו אפילו מאמא שלו.

הוא מחסל את הולמס וזהו זה.

הוא כתב סיפור בשם "הבעיה הסופית".

ועימת את שרלוק הולמס עם יריבו המושבע, הנפוליאון של הפשע, הנבל המרושע, פרופ' מוריארטי, העומד מאחורי מחצית מהפשעים בלונדון.

הולמס נמלט לשוויץ, אך מוריארטי ואנשיו מצאו אותו שם.

וברגע השיא של הסיפור, הבלש והנבל מצאו שניהם את מותם בנפילה במורד מפל שוצף, לפותים זה בזרועות זה, לאחר שנאבקו זה בזה לחיים ולמוות.

באותו יום כתב קונן דויל ביומנו האישי רק שלוש מילים, "הרגתי את הולמס".

במכתב שכתב לחבר הוא הרחיב, "אני מרגיש לגבי הולמס כמו שאני מרגיש לגבי מאכל שפעם אכלתי ממנו יותר מדי. קיבלתי מנה גדושה כל כך שלו שעצם השם עצמו גורם לי בחילה".

מה שקרה אחר כך היה הפתעה מוחלטת.

העיתונים בבריטניה דיווחו על מותו של הולמס ממש כאילו היה אדם אמיתי.

וההמונים שהעריצו את הולמס הוכו בתדהמה ובאבל.

עשרות אלפי אנשים ביטלו את המנוי שלהם על כתב העת שפרסם את סיפורי שרלוק הולמס.

אלפים שלחו לקונן דויל מכתבים זועמים, "רשע מרושע שכמוך", כתב לו מישהו.

ומספרים, אם כי יכול להיות שזו רק אגדה, שמאות אנשים הסתובבו בלונדון כשהם עונדים סרט שחור על ידם, לציין כי גם הם מתאבלים על מותו של הבלש החביב עליהם.

אפילו אמו של קונן דויל כעסה עליו מאוד על שהעז לחסל את הבלש האהוב.

להתנהגות כזו לא היה שום תקדים.

זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שהציבור גילה גילויי הערצה כאלה.

והפעם הראשונה שבה הגיב ככה למוות של דמות בדיונית.

אבל כל זה לא עזר.

קונן דויל לא התקפל.

הוא היה איתן בדעתו.

הולמס מת ולא יחזור עוד לעולם.

עם הזמן קונן דויל נזקק לכסף והעיתונים הציעו לו תשלום נאה, נאה מאוד, אם ישוב ויכתוב על הולמס.

קונן דויל נכנע.

ושמונה שנים לאחר הסיפור האחרון שכתב על הולמס, הוא ישב וכתב ספר חדש, "כלבם של בני בסקרוויל".

עלילה מסעירה ומותחת על אדם שמשפחתו נרדפת כבר מאות שנים על ידי כלב שטני.

אבל הפעם היה לו טריק.

במקום להחזיר את דמותו של הולמס לחיים, הסיפור התרחש בתקופה שלפני מותו של הולמס.

ככה המונים זכו בסיפור חדש ומשובח, וקונן דויל זכה בכסף.

אבל הולמס נותר מת כשהיה.

את הסיפור הזה הפכו בכל ישראל לתסכית, ואפשר למצוא אותו בקלות באפליקציה שלי שנקראת "פודקאסטים בעברית".

פשוט חפשו "כלבם של בני בסקרוויל".

אני חייב להגיד שזה סיפור קצת מפחיד, והוא לא מתאים לקטנים, אז הורים, תשמעו אותו קודם, ואם מתאים, סבבה.

אם לא, נמצא משהו אחר.

אבל גם הסיפור החדש של "שרלוק" שלנו לא הספיק.

ההמונים דרשו שהולמס יקום מן המתים.

המוציאים לאור המשיכו להציע כסף, והרבה.

ובסופו של דבר, בשנת 1903, עשר שנים אחרי שחיסל את הולמס, "שרלוק הולמס" קם לתחייה.

אבל איך מחזירים אדם מן המתים?

בסיפור הסביר קונן דויל שבזכות שליטתו באומנויות לחימה, הצליח הולמס להפיל את מוריארטי למפל.

כשחשב מה לעשות, הבין שנפלה לידו הזדמנות פז.

אם כל הפושעים יחשבו שגם הוא מת, הם יתחילו לחפף, להתנהג בחופשיות, והוא יוכל לעקוב אחריהם, לאסוף עדויות נגדם, ולבסוף להביא להרשעתם.

הולמס גם ניצל את הזמן כדי לטייל בעולם.

כשהוא מחופש למגלה ארצות נורבגי, הוא ביקר בטיבט, בפרס ובסודאן, ואחר כך בילה זמן במעבדה בצרפת.

אבל בסופו של דבר חזר הביתה ללונדון, לזהותו כשרלוק הולמס, והשלים את מרדפו אחרי הכנופייה של מוריארטי.

אחרי שהחזיר את הולמס לחיים, כתב קונן דויל יותר מ-30 סיפורים.

היחס של קונן דויל לבלש השתנה לפתע, והוא החל לחבב אותו יותר.

באותם ימים העולם הלך והשתנה, ולונדון של הולמס הפכה מעיר של כרכרות ומכונות טלגרף, לעיר של מכוניות וטלפונים.

בסיפורים האחרונים, הולמס הזדקן, פרש מעבודתו, עזב את לונדון ועבר לגדל דבורים בכפר.

אבל פעם בלש, תמיד בלש.

וגם אחרי שפרש אל הכפר, הולמס עדיין נדרש.

אחד הסיפורים האחרונים, "הקידה האחרונה", נכתב בזמן מלחמת העולם הראשונה.

בסיפור מסופר, כי ראש ממשלת בריטניה עצמו הגיע לבקתתו של הולמס בכפר ושכנע אותו לשוב ולעבוד וללכוד ולהפיל רשת מרגלים גרמנית.

הסיפור זכה להצלחה כה גדולה עד שהדואר הבריטי אפשר לשלוח אותו מאנגליה לחיילים בחזית באירופה ללא תשלום.

הכל למען עידוד המורל.

בסופו של דבר, קונן דויל כתב על הולמס ארבעה ספרים שלמים ו-56 סיפורים קצרים.

הוא כתב גם ספרים נוספים על נושאים אחרים, כמו למשל "העולם שאבד", ספר הרפתקאות שבו דינוזאור מעופף ברחובותיה של לונדון.

דויל עצמו חלק עם הולמס חוש צדק מפותח, וכשנתקל במקרים של חוסר צדק, מהר להתגייס לעזרה.

הוא היה מעורב בהקמתו של בית משפט לעתירות, מקום שבו אנשים יכלו להגיש ערעור על החלטה מסוימת ולזכות במשפט חוזר.

במקרים רבים במשפט החוזר, הסתבר שלמרות שהם הורשעו, הם למעשה חפים מפשע, ובזכות הערעור בבית המשפט שדויל עזר להקים, הם שוחררו לחופשי.

דויל זכה להצלחה עצומה, ובשנת 1902, עוד לפני שהחזיר את הולמס לחיים, קיבל תואר אצולה.

הוא הפך לסר ארתור קונן דויל.

אבל חייו האישיים לא היו שמחים במיוחד.

אשתו הראשונה נפטרה ורבים מבני משפחתו נהרגו במלחמת העולם הראשונה.

את שנות חייו האחרונות השקיע בפעילות ששרלוק הולמס, אביר ההיגיון הקר והמחושב, היה מתנגד לה בתוקף.

ארתור קונן דויל ניסה להוכיח שיש חיים לאחר המוות, וכי יש בעולם שלנו פיות.

קונן דויל היה חבר טוב של הקוסם הארי הודיני, אם אתם מכירים את הפרק עליו.

אבל הוא האמין שלהודיני יש כוחות על-טבעיים, למרות שהודיני הסביר לו שוב ושוב שהוא מבצע פעלולים ואחיזת עיניים.

הולמס זכה להצלחה מסחררת, לא רק בתקופה שנכתב, אלא גם שנים אחר כך.

הדמות מחזיקה בשיא גינס, בתור הדמות שהכי הרבה שחקנים גילמו בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון.

יותר מ-260 סרטים מציגים את דמותו של הולמס.

יותר מדרקולה, יותר מנפוליאון, יותר מישו.

ויש אפילו סדרה שבה הולמס הוא כלב מדבר.

איך קרה שמאה ושלושים שנה אחרי שבא לעולם הוא עדיין פופולרי כל כך?

מה סוד ההצלחה שלו?

חוקרים רבים חושבים שהולמס הוא דמות מוצלחת כל כך, לא רק בגלל אופיו הייחודי ובגלל העלילות המסעירות, אלא גם בגלל האופן המיוחד שבו מסופר לנו עליו.

מי שמספר לנו על הולמס הוא ג'ון ווטסון, רופא שהוא שותפו של הולמס לדירה וחברו הטוב.

ווטסון הוא אדם רגיל לגמרי, ממש כמונו, ואין לו שום כישרון בלשי.

הוא שומע את אותן העדויות שהולמס שומע ורואה את אותם דברים, אבל לא מצליח להסיק מהם דבר.

ההתפעלות שלו מהולמס היא ממש מדבקת.

התיאור של הולמס דרך עיניו המעריצות של ווטסון הופך את כולנו למעריצים.

שרלוק הולמס תואר כדמות חיה כל כך, עד שרבים חשבו שהוא קיים באמת, ונהגו לכתוב אליו מכתבים לכתובת שבה התגורר, רחוב בייקר, 221, ב'. באותה העת רחוב בייקר אפילו לא הגיע עד מספר 221, אבל עם השנים נבנה שם בנק.

מכתבים רבים הגיעו לבנק עבור ווטסון.

הבנק נאלץ להעסיק עובדת, שכל תפקידה היה להשיב למכתבים שיועדו להולמס.

גם היום רבים עדיין חושבים שהולמס היה איש אמיתי.

בסקר שנערך בבריטניה לפני עשר שנים, יותר ממחצית מהנשאלים השיבו שהולמס היה דמות אמיתית לחלוטין.

מוזר.

הולמס זכה להצלחה גדולה, גם בקרב קהל קוראי העברית.

אחד מגדולי המעריצים שלו היה המנהיג הציוני, הסופר והעיתונאי זאב ז'בוטינסקי.

וכאשר ז'בוטינסקי נכלא בכלא עכו בקיץ 1920, הוא וחבריו העבירו את הזמן בתרגום כמה סיפורי הולמס לעברית.

מאז כל סיפורי הולמס תורגמו לעברית יותר מפעם אחת, ובוודאי תוכלו למצוא אותם בספרייה.

אני ממליץ עליהם בחום גדול.

חלקם עשויים להיות קצת מפחידים, אבל "אגודת אדומי השיער" למשל, הוא סיפור קצר שתוכלו לקרוא בכיף.

יש בו מודעה מוזרה ומסתורית בעיתון.

מאות אנשים אדומי שיער, ופשע מתוחכם שנמנע בשנייה האחרונה.

ויש בו את הולמס בכל תפארתו, מקדים את הפושעים ומביס אותם בהצלחה אדירה.

חוץ מתרומתו לספרות הבלש ולסדרות הבלש, הולמס תרם הרבה גם למדע.

הוא נחשב לאבי הזיהוי הפלילי והרפואה המשפטית.

כלומר, השימוש בשיטות מדעיות כדי לפתור פשעים.

למעשה, כשקונן דויל כתב את הסיפורים, התחום היה בחיתוליו, והולמס הדמיוני הקדים את המשטרה האמיתית בכמה צעדים.

סימן ההכר של הולמס הוא זכוכית המגדלת שבה הוא השתמש כדי למצוא רמזים.

טביעות אצבעות, כתמי דם, אפר סיגריות ועוד.

הוא ביצע ניסויים, כימיים, והצליח לאתר שאריות דם ורעל.

בזכות שיטותיו המדעיות, הולמס היה השראה לא רק לכותבי סיפורי בלש, אלא גם לחוקרים ולמדענים.

כאות הוקרה על פעולתו בתחום, ולמרות שהוא דמות בדיונית, הולמס מונה כחבר באגודה המלכותית לכימיה בבריטניה, גוף מדעי אמיתי ונחשב שבו יושבים מיטב המדענים בתחום.

תגידו, כמה מדרגות יש לכם בכניסה לבית?

ולמה אני בכלל שואל פתאום על מדרגות?

זה הכול בגלל הולמס.

תראו מה הוא אמר לווטסון בפעם אחת שבה ווטסון תהה איך הולמס עושה את זה, איך הוא פותר תעלומות, מה הסוד שלו?

"אתה רואה, אך אינך מבחין.

לעיתים תכופות, ראית את גרם המדרגות הנמשך מחדר הכניסה עד לחדר הזה." "בהחלט, עליתי וירדתי בו מאות פעמים".

"אם כן, כמה מדרגות יש בו?"

"כמה מדרגות?

אין לי מושג".

"בדיוק כך.

לא הבחנת.

אף על פי שעיניך ראו הכל.

וזו בדיוק הטענה שלי.

אני למשל יודע שיש 17 מדרגות, כיוון שגם ראיתי אותן וגם הבחנתי בהן".

יובל: אז רגע לפני שאתם יוצאים אל העולם לספור מדרגות ולפתור תעלומות, או לפחות אל הספרייה כדי לקרוא כמה סיפורי בלש, זכרו מה אפשר ללמוד מהולמס.

נחישות, סבלנות, כבוד, הקשבה, תשומת לב ודקות הבחנה.

וזכרו גם את האמרה האהובה עליו.

"ברגע שמסלקים את הבלתי אפשרי, מה שנותר על אף היותו בלתי סביר, חייב להיות האמת." אז אולי מעכשיו תשימו לב לדברים קטנים שפעם הייתם מפספסים, ואולי גם אתם תהיו שרלוק הולמס.


יובל: מחקר, כתיבה, ויש לה בוץ מדרום לונדון על הנעליים.

תמר נויגרטן פולגר.

עריכה, קריינות, ויש לו ריח של אורוות סוסי פוני.

יובל מלחי.

עריכת לשון, וחסרה לה אות במקלדת.

מי לקח אותה?

דינה בר מנחם.

עיצוב סאונד מיקס ו...

שמעתם את זה?

רגע, ואת זה שמעתם?

זה בטח רמז.

תקשיבו.

רחל רפאל.

הפקה?

ועומדים לשלוח אותי למוזיאון שרלוק הולס בלונדון.

רגע, הם עושים לי עם הראש תנועה.

זה בטח איזה רמז.

הנה, מזיזים לימין, לשמאל.

למה אתם מסתכלים שמאלה?

ואז ימינה.

אה, אתם עושים לא עם הראש.

כן, אתם עושים לא.

פיצחתי את התעלומה.

אה, אני לא טס?

אייל שינדלר, טל ניסן ורני שחר.

אני יובל מלחי.

היסטוריה לבלשים, בלשיות.



"רגע לפני שאתם הולכים, אני מקווה שנהנתם מהפרק.

וואו, כבר עונה עשירית.

נשמח מאוד אם תדרגו אותנו באפל ובספוטיפיי, ואפילו כתבו משהו קצר על הפודקאסט.

זה עוזר לנו מאוד.

נשמח לראות אתכם בקבוצת הטלגרם שלנו, היסטוריה לילדים, ואתם מוזמנים להאזין לפרקים נוספים של היסטוריה לילדים בכל יישומוני ההסכתים, יישומון כאן וכאן לרכב.

תודה.


"היי, פיצקי, מה אתה עושה? זה התפקיד שלי".

"טוב, עשית את זה כל כך יפה, נשיר, נשיר".



47 views0 comments

Comments


bottom of page