לאחר השביעי באוקטובר כנראה שכולנו נתקלנו מתישהו בתחושה של ייאוש, וזה הכי טבעי בעולם. לכן את תחילת המסע שלנו נפתח בסיפור ההשרדות הבלתי יאמן של אילה אברהם, וננסה להבין מה המטרה של יאוש בחיים שלנו, ואיך אפשר למצוא את התקווה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/02/2024.
בפרק זה נעשה נסיון להמחיש לכם ולכן את המוזיקה של הפרק בצורה חיה בעקבות בקשה של יוצר הפודקאסט שגם מלחין אותו להביא לכם חוויה חדשה שתתן לכם לבנות את המוזיקה שמלווה את הפרק בראש
כמה מונחים שילוו את הפודקאסט הזה:
מספר פעימות בדקה - קצב המהירות של המוזיקה על פי מספר. לרוב נע בין 90 - 160.
אקורדים - כאשר כמה צלילים מנוגנים יחדיו.
פירוק של אקורדים - אותם צלילים מנוגנים במרווחים קטנים של מהירות אחד מהשני.
התפיידות/מתפיידת - הווליום של המוזיקה יורד בהדרגה עד שנעלמת.
מוטיב - מה שהמוזיקה מייצגת, נושא או תחושה שהיא רוצה להעביר*.
תחילת ההאזנה
[קולאז' קולות של אנשים מהרחוב עם מעט רעשי רקע]
"אני מרגיש תקווה"
"אני תקוואי חסר תקנה"
"אני כרגע מרגישה ייאוש, מצב לא טוב ואנחנו מפונים מהצפון"
"אני באמצע, זה משתנה מיום ליום וכל פעם אני ניזונה מהודעות אחרות"
"יש תקווה ואין תקווה וזה הולך וחוזר"
"מעדיפה לא להידבק לתחושת הייאוש"
"האם אנחנו לעולם לא נהיה פה בשקט?"
"מצד אחד יש משבר מאוד גדול ומצד שני..."
"אם הייתי מתייאש הייתי נכנס בחזרה לדיכאונות והחרדות שלי"
"אחרי שקרה ה-7 באוקטובר כשראיתי את ההתגייסות של כולם זה כאילו הזכיר לי איזה חומר אנושי אנחנו באמת"
"מכל מצב קטסטרופלי אפשר לצאת"
"יהיה טוב"
"כי חייבת להיות תקווה"
"החטופים שלנו יחזרו הביתה בעזרת השם"
[מוזיקה מסתורית, פירוקי אקורדים, 90, מוטיב - כל מה שאנושי]
לכל אחת ואחד מאיתנו יש את החוויה האנושית שלו. היא יכולה להיות מרגשת כמו הפעם הראשונה שהתאהבתם בה וכואבת כמו הפעם הראשונה בה נשבר לכם הלב. היא כל מה שאנחנו יודעים וכל מי שאנחנו ועדיין, היא נחשבת לתעלומה הכי גדולה של המין האנושי.
האמת היא שאפילו את החוויה האנושית שלי אני לא תמיד מצליח להבין, אתם מבינים את עצמכם?
[מוזיקת הנושא של התוכנית, אקורדים מנוגנים בפסנתר חשמלי וסאונד דומה לפעמון מלווה במנגינה, 110, מוטיב - כל מה שאנושי]
היי, אני גיא פלביאן ומאז שאני זוכר את עצמי עניין אותי מה עומד מאחורי החוויה האנושית שלנו. למה אנחנו מרגישים קנאה? מה מניע את הצורך שלנו לעזור לחבר או חברה? ומה הדרך הטובה ביותר להתמודד עם חרדה?
אז אחרי תואר בפסיכולוגיה ועבודה בתקשורת, החלטתי לצאת לדרך עצמאית ולהביא לכם ולכן את "כל מה שאנושי", מסע בכמה חלקים בעקבות החוויה האנושית שלנו.
בכל פרק נבחן שאלה שקשורה לעולם הפנימי שלנו וננסה לענות עליה בעזרת סיפור אישי. לאורך הדרך נקבל הצצה אמיתית לעולמם הפנימי של אנשים, כך שבסוף המסע נבין טוב יותר את האנשים סביבנו ואולי אפילו את עצמנו.
אז בואו נצא לחלק הראשון במסע שלנו, "כל מה שאנושי" – חלק 1 – "רק להמשיך לרקוד".
האזנה נעימה.
[מוזיקה מסתורית, פירוקי אקורדים, 100 - מוטיב כל מה שאנושי]גיא: אני מודה שלא ככה תכננתי לפתוח את החלק הזה. התכנון המקורי היה שנתחיל לדבר על הילדות שלנו. אני אספר לכם על איך הכניסו אותי לפח זבל בכיתה ה' ואפילו נצחק קצת, אבל אחרי ה-7 באוקטובר, זה לא הרגיש לי נכון. אמנם חשוב לחזור לחיים ולהמשיך גם את השגרה, אבל חשוב גם לתת מקום למצב הרגשי המעורפל והכאב העצום שאפשר לחוות בתקופה הזאת. ובעיקר, לתחושת הייאוש, שכנראה כל אחד ואחת מאיתנו פגשו מתישהו בארבעת החודשים האחרונים.
הפסיכולוג מרטין סליגמן טבע מונח שנקרא "חוסר אונים נרכש", מצב שבו אדם מרגיש שאין ביכולתו לשנות שום דבר בתוך סיטואציה קשה. בעצם מדובר במצב בו אדם לא רואה שום קשר בין הפעולות העכשוויות שלו להשפעה שלהן על העתיד. או במילים אחרות ויותר פשוטות, הוא מרגיש ייאוש. אבל התפיסה הזאת שאין ביכולתנו להשפיע על העתיד או לפחות להשפיע על העתיד לטובה, לאו דווקא משקפת את המציאות. מה שמעלה את השאלה, מה גורם לנו לאבד תקווה? והאם ייאוש יכול להיות דווקא כלי חיוני?
אילה אברהם היא נפש חופשייה, שמגיל 15 יוצאת לרקוד במסיבות טבע ביחד עם אילן אהוב ליבה. ב-7 באוקטובר, כשפרצו מחבלים למתחם הנובה, אילן נעדר והוגדר כחטוף. אבל למרות זאת, אילה לא איבדה את התקווה.
[מוזיקה מתפיידת לאט]
אילה: אני אילה, אילה אברהם. אני בת 55, אני גרה בבית אריה כבר 30 שנה. יש לי שלושה ילדים: אופק בת 30, ארד בן 26, אגם בן 19. פגשתי את אילן כשהייתי בת 15 במסיבה, [צוחקת] באיזושהי מסיבה. נפגשנו, הכרנו ומשם זה… לא עצר, לא הפסיק. מהפעם הראשונה, מההתחלה הוא היה בן אדם מאוד אופטימי. אנחנו התגייסנו יחד. זאת אומרת, הוא ליווה אותי לבקו"ם והוא היה שם והחיים עם אילן היו מאוד, מאוד, מאוד נוחים. אז הרבה דרמות לא היה שם.
[מוזיקת מסיבתית, צלילים נמוכים (באסים) מהירים ותוף שדופק בראש, 135, מוטיב - טראנס]
המוזיקה של הטראנס זה משהו ששמענו בבית תמיד. כל שבוע על הרחבה היינו, כל שבוע. כל שבת, לפעמים שישי-שבת, לפעמים חמישי-שישי-שבת, תלוי בקונספט של אותו שבוע. אנחנו חלק מקהילה מאוד, מאוד, מאוד גדולה של הטראנס. מאוד מחבקת, מאוד אוהבת. זה לקבל אהבה מאוד גדולה כל שבת על הרחבה.
[מצטרפים למוזיקה גם מצלתיים מהירים]
זה משהו שמטעין אותך, כמו תחנת דלק, שאתה ממלא את הטנק דלק של הגוף שלך פעם בשבוע ואתה רץ איתו כל השבוע.
[סוף מוזיקת טראנס]
אז 7 לאוקטובר. המסיבה התחילה לילה קודם, שישי בלילה. האמת, שלמסיבה הזאת לא היינו צריכים ללכת, אבל ניגן שם דיג'יי שהוא מאוד מאוד מאוד אהב, שהגיע מגרמניה. ואני קניתי לו את המסיבה הזאת מתנה ליום הולדת. היה לו יום הולדת באותו שבוע. וכשראיתי בליין אפ של הנובה ש"פורטוניקה" מגיע לארץ, אמרתי וואו, אני אעשה לו הפתעה וקניתי כרטיס.
כשהוא בא מהעבודה באותו יום שקניתי כרטיסים, אמרתי לו 'קניתי לך מתנה ליומולדת' ואז הוא אמר לי 'עוד פעם את עם מתנות ליומולדת?' ואז אמרתי לו 'לא, זה משהו שאתה ממש תאהב, קניתי לך כרטיס לשמוע את "פורטוניקה". פשוט נעמד, אומר לי 'איפה?' אמרתי לו 'הם מגיעים לארץ, הם מנגנים בנובה ואני לוקחת אותך שתראה ואני אסדר שתצטלם עם הדיג'יי ויהיה לך כיף' וזה הפייבוריט שלו.
הוא כל כך התרגש, הוא כל כך שמח. ממש עשה ספירה לאחור. כל יום שהוא היה בא מהעבודה, הוא היה אומר לי 'עוד ככה וככה ימים, עוד ככה וככה ימים'.
אז נסענו עם חברה שבאה לישון אצלנו ערב קודם. 4 בבוקר יצאנו מבית אריה לכיוון רעים. אתה נוסע למסיבה, שום דבר רע אין לך בראש חוץ מ-HAPPY. נסענו וכל הדרך אנחנו צוחקים ומדברים, מקשקשים. הגענו לרעים, החניה הייתה כבר מפוצצת.
[מתחילה להתנגן מוזיקת טראנס]
מפוצצת כי הגענו ממש בבוקר. אנשים היו מהלילה. מצאנו חניה, נכנסנו, קיבלנו צמיד. מניחים את הצידניות, מניחים את התיקים. אילן אומר לי 'יאללה, בואי נלך לראות מה קורה ברחבה'. "צבע אדום".
[מוזיקת הטראנס נפסקת בפתאומיות]
באותה שניה. 6:29. בחיים אני לא אשכח את השעה הזאת. 6:29. אני לא משתמשת בשעה הזאת. בשעה 6:30, 7:00, אתה לא אומר 6:29! אבל זו שעה שכל החיים התהפכו לך בשעה הזאת.
המוזיקה הפסיקה ואז בכריזה אומרים "צבע אדום לשכב על הרצפה". אמרנו טוב, אם המשטרה לא סוגרת לנו מסיבות, אז החמאס סוגר לנו את המסיבות. זה היה מן כזה בדיחה שם שרצה. טוב, לא הספקתי אפילו לשכב על הרצפה כי אילן כמובן עמד, לא שכב. אמר 'תשכבי על הרצפה', הוא דאג לי, הוא עומד. עוד לא הספקתי לשכב על הרצפה, אתה שומע צרחות "לצאת מהמקום עכשיו! כולם לפנות את המקום, לפנות את הרחבה, לפנות את החניה, עופו מפה!"
אילן בכלל לא חיכה דקה. אמר לי ולחברה שלי, לשני, 'קדימה לאוטו, לא מחכים פה'. אנחנו שומעים את היירוטים, אני רואה אנשים רצים לרכבים, חלק. חלק פשוט עומדים ולא, לא ממש מבינים וגם לא מבינים מה כזה למה אתם מפנים מסיבה בגלל "צבע אדום"? אנשים פה חיים חיים שלמים על "צבע אדום", לא מפנים אותם מפה. לא, לא הבנו את גודל ה… אף אחד לא הבין.
[רעש מפתחות]
נכנסנו לאוטו, הגענו לאוטו וכולם בשיירות החוצה.
[קודן אוטו, רעשי רקע של נסיעה]
ואנחנו גם מדברים עם אנשים תוך כדי יציאה כי היה פקק רציני החוצה. 'נסיעה טובה, שבת שלום, סעו בזהירות'. נסענו, יצאנו לכביש, הצלחנו לצאת. הרבה אנשים לא הצליחו לצאת, הרבה אנשים מצאו את המוות האכזרי שלהם על הרחבה. אנחנו נוסעים ואנחנו רואים חבר'ה שלנו מהמסיבה רצים ונופלים, רצים ונופלים. אתה קולט שיורים עליהם.
אז אילן אומר לי 'את רואה מה קורה כאן?' תוך כדי נסיעה. אני לא אשכח את התמונה הזאת של חבר'ה רצים ויורים להם בגב והם נופלים.
ואז מגיעים, שומעים "צבע אדום" וכמו יהודי טוב, ישראלי טוב ששומע "צבע אדום" ליד עזה, עוצרים את האוטו.
[דימום מנוע]
נכנסים למיגונית. ושוב אילן אומר לי ולשני 'תיכנסו למיגונית' והוא עומד בחוץ. הוא תמיד זה ששומר.
ואז מישהו רץ בצרחות, אומר 'יש פה מחבלים, כולם תעופו מהמיגונית החוצה! ולכו מפה! "צבע אדום" לא "צבע אדום", כולם לצאת מהמיגונית.
הצלחנו לצאת מהמיגונית, חלק לא הצליחו לצאת מהמיגונית. הם פשוט זרקו רימונים בתוך המיגונית שהייתה מפוצצת באנשים. ואנחנו נוסעים. ויריות מכל הכיוונים ואנחנו לא...לא מצליחים להבין ולא נושמים כבר באוטו [רעש יריות תוך כדי] נוסעים, נוסעים, נוסעים. עד שרואים כבר שלט לכיוון פה, לכיוון שם. אמרנו 'או יופי, אנחנו בחוץ, עשינו זאת'. עלה לי חזרה החיוך ואני מסתכלת על שני מאחורה, אומרת לה 'שני, אנחנו בחוץ. זהו, נגמר. כביש הדמים הזה נגמר'.
ואז אני רואה מצד ימין של הכביש, שיירה של רכבים, אחת אחרי השנייה. בסוף השיירה, טנדר טויוטה היילקס עומד שם. ומה שיצא לאילן מהפה, אמר 'עוד מחסום? שיתנו לאנשים לצאת מפה'.
לנו היה בראש כאופטימיים, כלא מבינים באיזה סרט הם נמצאים שזה שיירה של מכוניות, שהרכב שעומד מול זה איזה ביטחון של אחד היישובים שפשוט עצר אותם ותוך כדי שהטנדר הזה מתקרב לעברנו אנחנו ראשונים. אין רכבים על הכביש. זה המחבלים בכבודם ובעצמם. ואנחנו פשוט עומדים, רכב טויוטה היילקס מול טויוטה קורולה שלי, חוסמים לנו את הכביש. יוצאת כיתת יורים מהאוטו ומרססים אותנו.
[יריות בצרורות]
הצרחות שהיה באוטו ואילן עם כל ה… אני לא יודעת מאיפה הוא הביא את זה. שני התחילה לצרוח ולבכות, אני התחלתי לצרוח ולבכות. שני שכבה על הרצפה מאחורה. אילן פשוט תפס לי את הראש והוריד אותו לרצפה. הוא ירד למטה עם הראש ופשוט עשה פרסה ונסע והם אחרינו מרססים את האוטו. כל הזכוכיות.
[רעש של אוטו נפגע מיריות, זגוגית נשברת, גלגלים חורקים]
פנצ'ר בארבעה גלגלים כבר ואתה שומע את הג'אנטים של הזה. והגענו ליכיני. היו שני בחורים בשער. ירדתי מהאוטו ועמדתי וצרחתי שיפתחו לי את השער כי יורים עלינו. שני הבחורים שהיו בשער, בדיעבד הכל אני יודעת, חשבו שאני היסטרית בגלל הטילים למעלה, ה"צבע אדום" כי הם עוד לא ידעו שיש מחבלים.
ואז הוא בא בשיא הסבבה שלו, פותח לי את השער, אומר לי 'מה?' אומרת לו 'יורים עלינו, יורים עלינו' בהיסטריה צורחת עם פיק ברכיים.
אומר לי 'תיכנסו פה למיגונית, הכל בסדר'. אמרתי כאילו 'מה? מה קורה פה?' אחר כך רק הבנו שהוא לא ידע.
אני ושני יושבות על הרצפה, כזה נכנסנו ויש כזה פניה כזאת בתוך המיגונית, ממש בקצה שלה בחושך כזה איפה שאפשר הכי בפנים.
[מנגינת פסנתר עדין איטי ועצוב, 90, מוטיב - ייאוש ואילן]
יושבות על הרצפה עם הידיים על הראש. ואחרי זה ראיתי שבמצלמות אילן יצא, פתח את הבגאז' ואיך שהוא פתח את הבגאז' הרכב של המחבלים הגיע.
הוא נכנס פנימה לתוך המיגונית, הוא בא חיבק אותי, אומר לי 'את תהיי בסדר'. נתן לי נשיקה על המצח, שם לי את המפתחות של האוטו ויצא. לא הבנתי מה קרה. הרמתי את הראש, הוא לא היה, היו מולי ארבעה או חמישה מחבלים עם נשק שלוף בתוך המיגונית הקטנה הזאת.
[סוף מוזיקה]
אני ושני עומדות וארבעה מחבלים עם נשקים שלופים על הראש שלנו. הצמידו אותי לקיר ואני מוצאת את עצמי מרימה ידיים וכאילו אמרתי לשני 'אני אוהבת אותך'. הייתי בטוחה שזהו, הוא דופק לי כדור בראש.
והוא חטף לי את הטלפון מהיד. הייתי עם הטלפון שלי כל הזמן והיד שלי רעדה כאילו הכניסו אותי לחשמל. כל הגוף שלי רעד בצורה, לא הייתה לי שליטה על הגוף. הידיים רעדו לי והרגליים וכל הגוף שלי זז. זה מה שנקרא פחד מוות. כתבו את זה על זה.
[מוזיקה - צליל נמוך של כלי נשיפה וכינור, 100, מוטיב - אימה]
ואז הוא לקח את שני, דחף אותה החוצה והגוף שלי לא הפסיק לרעוד. ומה שהוא עשה, פשוט הכניס לי מכות עם הקת של הנשק. הקת של הרובה. ביד בזרוע. זה פעם ראשונה שמישהו הרים עליי יד. בכל 55 שנותיי מעולם אף אחד לא הרים עליי יד, לא גם בתור ילדה בין חברים.
והמכות האלה של גבר עם נשק איפסו אותי.
[מוזיקת האימה נקטעת בפתאומיות]
פה… משהו קרה. משהו קרה, לא יודעת מה. זה כנראה עזר לי אחר כך. לא רעדתי יותר.
וכנראה שגם הפסקתי לחוות לא פחד, לא כאב, לא לחץ. התנתקתי מהסיטואציה, ממש וכל מה שקרה מעכשיו הלאה, אין לי מושג. אמרו לי 'איך חשבת על זה?' לא חשבתי על זה. פעלתי נקודתית עכשיו.
מה שקרה, הם הוציאו אותנו מהמיגונית ועם הנשקים על הראש שלנו כל הזמן שלופים. [רעש צעדים] לא הורידו וראיתי שמוציאים אותנו לשער לרכב שלהם. ניסיון חטיפה. [צעדים ממשיכים] הם ליוו אותנו לשער, המיגונית והשער זה ממש צמוד. אחד פתח את השער [רעש פתיחת שער] אחד עמד מאחורה. ברגע ששני יצאה לפניי מהשער, אמרתי לה 'תברחי'. אמרתי לפחות אני אציל אותה. 'תברחי, לא יודעת לאן, עופי'.
מה שהיא עשתה, היא ברחה מצד שמאל של הרכב שלי. הרכב שלהם עמד מאחורי הרכב שלנו. היא ברחה לכיוון הבגאז' ואני מצד ימין. הוא התבלבל בשניות. ואני אמרתי שאין מצב. אני לא עולה לאוטו הזה. ואז הוא התחיל לירות לכל הכיוונים. [צרור יריות] האוטו, הוא ריסס אותו לגמרי, כל האוטו מחורר מכדורים. אף כדור לא נגע בי. [צרור יריות] אני הייתי בטווח אפס שלו. הוא היה יכול לתת לי מכה עם הנשק. זה היה המרחק ביני לבינו והוא לא הצליח לפגוע בי.
הוא פגע בשני. שני קיבלה כדור בישבן. אנחנו לא רגילים לחוות כדורים. אז היא אמרה לי 'נראה לי שהוא ירה בי'. זה היה מן כאב שהיא לא מכירה. תוך כדי שהוא מגיע ויורה [צרור יריות] שני נכנסת בתוך הבגאז' [צרור יריות] ואני לא יודעת איך עשינו את זה. אמרו לי 'איך נכנסת לבגאז'? הוא היה יכול לבוא לתוך הבגאז' ולהרוג אותך שם'. לא יודעת, אין לי תשובות לזה. והוא יורה תוך שניות. [צרורות]
אנחנו רואים כוח שלנו מגיע מולי.
[מוזיקה - כינורות ומיתרים ארוכים מתחילים להתנגן, נשמעת כמו ירידת מלאכים מהשמיים, 100, מוטיב - תקווה]
זה כאילו ירדו מהשמיים. זה… צריך להיות במאי מאוד פסיכופת לעשות כזה תסריט. [צרור] אנחנו רואים חיילים מולנו ואני אומרת לשני 'צבא מגיע'. היא אומרת לי 'לא, לא, לא, הם מחבלים, הם מתחפשים לצבא, אל תפתחי את הדלת, אל תפתחי את הדלת'. אמרתי לה 'שני, צריך להשאיר, אנחנו צריכות לנשום פה'. ואני רואה חיילת מג"ב, אני אומרת לה 'תקשיבי מאמי, אין להם חיילות כאלה לחמאסניקים, זה שלנו'. והיא פחדה פחד מוות שאני אפתח את הבגאז'. אמרתי לה 'אני פותחת את הבגאז'.
פתחתי את הבגאז' וצרחתי כמו שבחיים שלי לא צרחתי. אני חושבת שמאז אני צרודה, ארבעה חודשים. ואני צורחת אליהם 'הצילו אנחנו פה'. פתאום הם קולטים שתי בחורות יוצאות מבגאז' של אוטו והם מגיעים אלינו והוא יורה וזה מה שהציל אותנו. [קרב יריות] התחיל קרב יריות מעל הראש שלנו.
ואז אחד הלוחמים אומר 'מה קורה פה?' אמרתי לו 'יש מלא מחבלים בתוך המושב, תיכנסו פנימה'. אומר 'כמה יש?' אמרתי לו 'הרבה. תיכנסו פנימה'.
תוך כדי שהם יורים עלינו, הם אמרו לנו 'צאו מהבגאז', רוצו לצומת, יש שם רכב שלנו, תיכנסו לשם, תחכו שם'. ומשם פינו אותנו לסורוקה יחד עם שני הלוחמים שנפצעו. ככה ניצלנו.
[סוף מוזיקה]
הגעתי הביתה. ואני מגיעה לבית בלי אילן. נסעתי זוג, חזרתי אחד. ואני לא יודעת איפה הוא.
וזה היה פשוט כל כך קשוח. לא ידעתי מה קורה איתי, לא ידעתי איפה הוא. אני עזבתי את הדרום, הגעתי הביתה ואני אומרת 'אני השארתי אותו שם'. אולי הוא פצוע בשטח, אולי הוא בבית חולים אז מי נמצא לידו. זה התחיל מזה שכנראה הוא מסתתר. אמרו לי 'הוא מתחבא'. האינטרנט נפל שם בקיבוצים ויש שם מלחמה אז הוא לא יכול לתקשר. עכשיו אילן היה בלי טלפון עליו. הטלפון שלי נשאר בבית. נסענו עם טלפון אחד שלי שגם המחבל לקח לי אותו מהיד. לא היה עליו תעודה מזהה ולא היה עליו טלפון ולא היה עליו שום דבר. אז אמרתי גם אם הוא מת, לא יודעים מי זה וגם אם הוא רוצה לתקשר עם העולם החיצון, הוא לא יכול.
אמרו לי 'אל תדאגי, הוא מתחבא, אנחנו יודעים, אילן אפשר לסמוך עליו. הוא איש אדמה כמו איזה רמבו. הוא יכול להסתדר בטבע גם שבוע ולאכול תולעים, הוא יסתדר'. וזה מה שנתן לי תקווה שהוא מתחבא.
באו אליי והודיעו לי שהוא חטוף כי מצלמות האבטחה של יכיני, מסתבר שהיו, ראו שלוקחים אותו. אילן עמד מחוץ למיגונית והלך איתם, שיעזבו את המיגונית ולא יכנסו פנימה. אילן מסר את נפשו והתאבד עליי בשביל לשמור עליי.
[רטט של טלפון]
ואז מגיעים הטלפונים מיכיני [מוזיקת פסנתר נוגה ואיטית] 'הבעל שלך נרצח מול הבית שלנו. הגופה שלו שוכבת פה על המדרכה'. ושאלתי איך הם יודעים שזה הבעל שלי וזה לא מישהו אחר. אמרו לי 'הראסטות. התמונה שלו מופיעה בכל מקום. זה הוא.'
יום לפני שהודיעו לי סופית, באו מהצבא ואמרו לי 'באנו לתת לך תעודת חטוף'. אמרתי להם אחרי שלושה שבועות שאני אומרת להם שאילן מת, שיוציאו אותו משורה כבר, את הגופה ויתנו לי לקבור את הבן אדם בשקט והם מתעקשים שהוא חטוף. והם לא יודעים מה לעשות איתי כי אני מתעקשת שהוא מת. אמרתי איך, מה אני אמורה לעשות עם התעודה הזאת? הם אמרו לי 'יש ממצאים של השב"כ וכוחות הביטחון אנחנו יודעים בוודאות שהוא חטוף'.
אמרתי 'וואלה? אולי אני טועה. אם כבר באו לתת לי ממש תעודה של אשת חטוף, משפחה של חטופים', אני אומרת לילדים 'תקשיבו, אולי היה שם עוד מישהו עם ראסטות בקיבוץ, אני לא יודעת, במושב הזה'. זה היה סוג של תקווה שוואלה אני אומרת אולי היה עוד מישהו עם ראסטות. כי באמת אמרו שממצאים של השב"כ וכוחות הביטחון. וואלה, אולי עשו באמת שיעורי בית.
[מוזיקה - פסנתר עדין איטי ועצוב שהתנגנה בחלק בו המחבלים לקחו את אילן, 90, מוטיב - יאוש ואילן]
התעודה הייתה אצלי יום אחד. למחרת בבוקר עוד לא סיימתי את הקפה של הבוקר, כבר הגיעה המשלחת. ישבתי בחוץ בגינה עם הקפה ואיך שראיתי אותם מגיעים, ידעתי. אין להם מה לעשות אצלי ב-8 בבוקר. איך שהם נכנסו בשער, התמוטטתי.
כמה שהייתי מוכנה וכמה שידעתי, אף אחד לא מכין אותך לרגע שמודיעים לך את זה ושמים לך את זה בפרצוף.
למחרת הייתה הלוויה. אני חושבת שלא הייתה הלוויה כזאת. 3000 איש, כולם הגיעו בצבעוני. זו הייתה הדרישה של הבת שלי, של המשפחה. הוציאו הודעה 'כולם להגיע בצבעוני עם בגדי מסיבות' כי זה מה שהוא רצה. הוא כל הזמן היה זורק לי משפטים שלא הבנתי מאיפה הוא מביא אותם. 'אם אני אמות, אני רוצה שתעשו מסיבה על ה… בהלוויה שלי'. ואנשים הגיעו להלוויה עם בגדים צבעוניים. אף אחד לא לבש שחור, אפילו אני לא. הכל היה שמח.
וההלוויה נגמרת, כל הטררם הזה. שבעה שהיה נראה כמו איזה קמפינג אחד ענק של שבוע ימים, של אלפי אנשים שעברו דרכנו. כל אחד קיבל צמיד מסיבות. עד היום אני רואה אנשים שמסתובבים עם צמידי מסיבות מהשבעה של אילן. הכל היה מסיבתי. גם האוהל אבלים. היה מחצלות והיה נראה כמו קמפינג אחד גדול. אחרי השבעה כבר זהו. איבדתי את זה לגמרי וביקשתי מאנשים פשוט לא להגיע. אני לא רוצה יותר פה טיילת. אני רוצה עכשיו אני וזהו והילדים שלי. וה-2-3 חברים הטובים מאוד שלי שהם הפכו להיות בילד אין אצלי בבית.
הבנתי שמה שאני חייבת לעשות קודם כל, לחזור לעבודה. אני לא מחכה לחודש. אני חוזרת לעבודה כי אני חייבת לקום. כי כל מה שעשיתי בבית זה לשבת על ספה עם גלונים של קפה ולבהות בקיר. ואמרתי לעצמי 'תקשיבי זה לא את, קומי. את לא יכולה להמשיך לשבת פה.'
ואז שלחתי הודעה לבוס שלי. אמרתי לו 'אני ביום ראשון חוזרת לעבודה, אני חייבת לכתוב לך את זה כי אז אני חייבת לקיים את ההבטחה שלי. כי אם אני לא אכתוב לך את זה, עוד פעם יגיע יום ראשון ועוד פעם אני לא אבוא לעבודה. אז אני רוצה לחזור לעבודה'. ואמרתי לבת שלי 'אני ואת חוזרות ביום ראשון לעבודה. כל אחד חוזר לבית שלו, לעבודה שלו. אנחנו לא ממשיכים לשבת פה ככה'.
אז חזרתי לעבודה. לרחבה עדיין לא חזרתי בחודש הראשון. גם המסיבות לא ממש חזרו. קודם כל, אנשים לא היה להם מצב רוח לרקוד. אבל היה מן פחד שאם יעשו מסיבה, יקרה משהו ויבואו מחבלים. אנשים היו בטראומה ואפשר להבין. ואז התחילו לעשות אירועים קטנים בלי מוזיקה ממש של טראנס, עם מוזיקה של רקע. טראנס אבל זה נקרא מלודי. כאילו רגוע. לא בומים, לא לפנים, שאתה יכול לשבת לדבר ולאכול, לפגוש חברים, אבל המוזיקה שאתה אוהב היא ברקע ולא משהו שמפריע בראש. גם מי שלא אוהב את המוזיקה, יכול לשבת ולהנות מערב. ככה זה התחיל.
[מוזיקה - צלילים נמוכים עמומים, 110, מתחיל להתנגן ברקע, מוטיב - טראנס]
ואמרתי אני רוצה ללכת לערב הזה שעושים ולקחו אותי. חבר לקח אותי. פעם ראשונה. פעם ראשונה שאני יוצאת בערב בלי אילן. עם חבר שלוקח אותי וכמו שומר ראש הוא שמר עליי, ממש. והגענו לערב הזה. ואני פוגשת את החברות שלי וכולן, זה כאילו הגיעה מלכת אנגליה. באמת. המון אהבה והמון אמפתיה והמון, הכל המון. והדיג'יים שאני אוהבת שעומדים ומנגנים, אבל ברגוע. ומצאתי את עצמי עומדת ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. מחפשת את אילן בכל מקום.
[הקצב של מוזיקת הטראנס יורד לקצב איטי, 90]
עוד לא הפנמתי את הרעיון, שגברת את פה לבד. אני לא רגילה לצאת למסיבות לבד. אף פעם לא הייתי יוצאת למסיבות לבד. מעולם לא הגענו לרחבה לבד. תמיד היה ביחד.
זה היה… סטירה. עוד אחת בדרך.
[הקצב של המוזיקה יורד ל 70]
אמרתי כאילו איך חוזרים לרקוד בלי אילן? ששומר עליי, שלוקח אותי ומחזיר אותי ונמצא שם. וכמה פעמים הוא גם אפילו על הכתפיים הרים אותי ושם אותי באוטו ויאללה הביתה כי אני רוקדת בלי סוף. עד שאני לא מרגישה שאני קורסת. ולא פעם ולא פעמיים פשוט הרים אותי על הידיים ולקח אותי לאוטו.
איך עושים את זה לבד?
אז זה התחיל מככה,
[מוזיקת הטראנס מתגברת בעוצמה ונהיית יותר מהירה וברורה ככל שאיילה ממשיכה לדבר, 100]
ממפגשים ולאט לאט הרימו את הקצב. ואז ערב אחד שהגעתי, שבת אחת, שאלו אותי אם זה מפריע לי הווליום.
[קצה הטראנס מתגבר יותר, 120]
ואמרתי לו 'תגביר'.
[מוזיקה - מסיבתית מהירה בפול ווליום, 135, מוטיב - טראנס]
וברגע שאמרתי להם 'תגבירו',
[מוזיקת הטראנס מתנגנת ברקע בעוצמה חלשה יותר]
כאילו נתתי להם אישור. זה היה באותו מפגש קטן. ההפקה אמרה לי 'תקשיבי, את כאילו נתת להם אור ירוק'. והמסיבות התחילו לצוץ אחת אחרי השנייה. פתאום ההפקה הזאת מרימה מסיבה וההפקה הזאת. וכל כך שמחתי. אמרתי להם 'חברים, תרקדו. כי אם לא תרקדו, 1-0 להם, הם ניצחו, אנחנו פה'.
[מוזיקת טראנס משולבת עם מוזיקת התקווה, 135, מוטיב - כל מה שאנושי 10 שניות]
[סוף מוזיקה]
גיא: היי אילה.
אילה: היי.
גיא: לספר סיפור כזה בצורה כמו שאת עשית זה משהו שהוא בכלל לא מובן מאליו. זו חוויה שאת מתארת פה שהיא זעזוע שלא חשבנו שנצטרך אי פעם לדבר עליו.
אילה: נכון.
גיא: אז באמת רציתי לדבר איתך קצת על תקווה.
אילה: קדימה.
גיא: אני רוצה לשאול אותך קודם כל, מה זאת תקווה לדעתך?
אילה: תקווה זה מן אני חושבת כמו אור בקצה המנהרה, שאתה מסתכל ואתה אומר 'עכשיו אני קשה לי, אני מתמודד עם קשיים אלה ואחרים', כל אחד מתמודד עם קשיים משלו, אבל אתה מסתכל קדימה ואתה רואה שיש שם אור. אתה אומר 'אני, אני אגיע לשם. אני חייב להגיע לשם, אני חזק, אני חכם, אני יכול ואין סיבה בעולם שאם אני אעשה את הדברים נכון, אני לא אגיע לפנס הזה שם בסוף. ההפך מייאוש לגמרי'.
גיא: מה זה ייאוש לדעתך?
אילה: ייאוש זה מבחינתי ויתור. מבחינתי משהו מאוד לא נעים. כשאומרים למישהו 'אני מיואש', זה כאילו משהו סופני בעיניי, אני רואה את זה ככה. למרות שהבנתי שייאוש יכול להיות גם 'התייאשתי מהלימודים, ויתרתי', זה לא סוף העולם.
גיא: מה אם אני מוותר בגלל שמשהו לא אפשרי? נגיד אני חולם להרים אונייה או לא יודע, ללכת לבית ספר לקוסמות?
אילה: זה לא ייאוש כי זה לא אפשרי.
גיא: כי זה לא אפשרי.
אילה: כן.
גיא: אז איזושהי הבנה.
אילה: נכון, השלמה.
גיא: אז האם בעצם העניין פה זה עד כמה ההבנה הזאת ריאלית?
אילה: אז אני חושבת שייאוש זה אם אתה חושב שאתה יכול ואתה מנסה ומנסה ולא מצליח. פה זה ייאוש. זאת אומרת, שאם עכשיו אני אומרת 'אני הולכת עכשיו להתחרות על להרים משקולות של 200 קילו', אני לא יכולה לעשות את זה, זה לא ריאלי.
גיא: זאת אומרת, זה אפשרי אבל אני לא יכול לעשות את זה.
אילה: אני לא יכול לעשות את זה אז אני לא מיואשת, אני מוותרת לא כי אני מיואשת, כי אני יודעת שאני לא יכולה.
גיא: אני חושב שהדבר שהכי מתסכל בכל הנושא הזה שאף פעם אי אפשר לדעת איך דברים יגמרו.
אילה: נכון.
גיא: אני לא יכול לדעת אם הולכים להציל אותי.
אילה: נכון.
גיא: אם אני חוזר לסיפור שלך,
אילה: כן.
גיא: לא ידעת אם המחבלים הולכים לירות או לא לירות, נכון?
אילה: נכון.
גיא: זה נורא מתסכל המצב הזה שאי אפשר לדעת מתי בעצם יש טעם לתקווה ומתי אין. ורציתי לשאול אותך האם בעצם אולי תמיד יש טעם לתקווה? תמיד עדיף לקוות שהמכונית תעצור שניה לפני שהיא מתנגשת בי או שדלת הממ"ד לא תיפרץ או שהמחבלים לא ירו?
אילה: אם אתה שואל את אילה, תמיד אני עם תקווה. אני קודם כל מנסה. תמיד אני אומרת, את הלא כבר יש לי. אני נמצאת בסיטואציה עכשיו של מחבלים. במקרה הכי הזוי נשקים שלופים על הראש, כאילו מה כבר יכול להיות יותר הזיה מזה? שם במיגונית לא הייתה לי שום תקווה. אני אפילו נפרדתי משני, אמרתי לה שאני אוהבת אותה וידעתי שזה. אני חיכיתי לבום.
ברגע שיצאתי החוצה וברגע שיצאתי מהשער, פה כבר אמרתי יש לי 50-50. אם אתה נותן לי 50-50, אני לוקחת.
גיא: ובלי ה-50-50 הזה, חלילה יכולת להיות עכשיו במקום אחר לגמרי.
אילה: יכולתי להיות בין השבויים בעזה, יכולתי להיות גופה. אבל אני פה.
גיא: איך את עושה את זה? אם עכשיו אנשים מקשיבים לך, איך הם מוצאים תקווה במצבים כאלה?
אילה: יש לי המון עזרה שנקראת חברים. יש לי חברים שאני מאחלת לכל אחד בעולם הזה את החברים האלה, שהם הפכו מזמן למשפחה שאני בחרתי בעצמי, שהם המשפחה שלי. ובלעדיהם נראה לי הייתי יושבת אולי עוד כמה חודשים על הספה בוהה בקיר.
גיא: אז את יודעת, סיפרת לי שמעבר לתקווה שאת מצאת, את עוזרת גם לאנשים אחרים למצוא תקווה.
אילה: נכון.
גיא: רוצה לספר קצת על זה?
אילה: אני עוזרת, האמת שאני עוזרת בלי פיזית לעזור. זה, זה מחמם לי את הלב שכל שבת מגיעים אליי אנשים על הרחבה ואומרים לי 'בזכותך אנחנו פה'. יצאנו כי אנחנו ידענו שאת פה ועם כל מה שעברת, את באה ורוקדת ועפה ברחבה, מי אנחנו שנישאר בבית?'
ולא פעם ולא פעמיים ולא אחד ולא עשר, כל שבת באים ואומרים לי 'בזכותך'.
עכשיו, בזכות פוסטים בפייסבוק, שאני מעלה שתמיד עם תקווה. געגועים לאילן, אבל עם תקווה. זיכרונות שבאמת גורמים לי לילות של בכי עם תקווה. ואנשים אומרים לי 'אנחנו מחכים לפוסטים שלך בפייסבוק, את מרימה'. אז אני עושה בלי להגיד 'היום אני עוזרת ל...'
גיא: כן. יש לך איזושהי חוויה שהיא מאוד משותפת להרבה חבר'ה מהנובה,
אילה: כן.
גיא: ואת מדברת אותה והם מזדהים עם זה.
אילה: הם מזדהים עם זה.
גיא: בכללי את מדברת על הקהילה של הטראנס כאיזושהי קהילה מאוד, מאוד תומכת ואוהבת וזה נשמע יותר מזה. גם בסיפור שסיפרת, הטראנס מביא תקווה.
אילה: נכון.
גיא: הגבירו את הווליום לאט, לאט, לאט.
אילה: נכון.
גיא: הרגשת יותר ויותר תקווה שהמצב יכול להשתנות.
אילה: אני שוב מדברת רק על עצמי. אני לא יכולה לדבר, כל אחד חווה את זה אחרת. לי הקהילה הזאת עושה מאוד נעים. עושה לי נעים בנשמה, עושה לי נעים בחיים. יש לי, נותנים לי המון כוח, המון רוח גבית. אין לי שום דבר רע להגיד. ההפקה של הנובה שבכלל הם לקחו את הדבר הזה והם רק עושים ועושים ועוזרים לכל הניצולים ולכל הנפגעים ולמשפחות הנפגעים ולמשפחות הניצולים. זה בלי הפסקה מאותו יום.
גיא: אבל יש משהו במוזיקה,
אילה: המוזיקה זה בכלל משהו שהוא, אני על הרחבה אני עפה. זה כאילו אני נכנסת לרחבה, הראש מתרוקן. כלום אין שם, אוויר, רוח. אני מקבלת את כל המוזיקה ללב ולא לאוזניים. תמיד אני אומרת, המוזיקה של הטראנס, היא מנגנת לי ללב.
גיא: את יודעת, לפני הריאיון אז שאלתי אותך, מה לדעתך יגרום לך לאבד תקווה, ואמרת שאת לא רוצה לחשוב על זה. ואני חושב שיש לי תשובה מאוד, מאוד,
אילה: גם לי יש תשובה עכשיו.
גיא: יש לי תשובה מאוד ברורה.
אילה: לי יש תשובה.
גיא: ברגע שסוגרים את הטראנס, שמוציאים את הטראנס מחוץ לחוק.
אילה: זהו.
גיא: הלכה התקווה.
אילה: זהו. זה אני יכולה להגיד, זה באמת, אם יוציאו את הטראנס, אני עוזבת את הארץ. כאילו אני הולכת למקומות שכן אפשר לרקוד. זה התרופה. זה תרופה ללא מרשם רופא.
גיא: תיארת את אילן בצורה, נשמע בן אדם מדהים.
אילה: הכי מדהים בעולם.
גיא: והגבורה שלו, מה שהוא עשה. בגלל זה רציתי לשאול אותך, איך הוא היה מתמודד עם ייאוש?
אילה: אילן היה בן אדם מאוד חזק, מאוד, מאוד רגיש. היו מצבים שאני הייתי תופסת בעלות והוא היה בוכה.
גיא: יש לנו פה בן אדם שהוא מאוד רגיש.
אילה: מאוד רגיש.
גיא: הוא בוכה.
אילה: בוכה יותר ממני.
גיא: אבל כשהגיע המצב הנורא הזה הוא נלחם.
אילה: הוא שם את עצמו, שם את החיים שלו בשבילי.
גיא: אני חושב שזה גם בתמה של הפודקאסט, זה מראה שלדבר על רגשות שלנו ולספר על רגשות שלנו ולהבין אותם, זה לא מראה על חולשה.
אילה: לא, ממש לא.
גיא: ההפך.
אילה: אילן דיבר איתי, היה לנו שיחות מאוד עמוקות על רגשות.
גיא: אז לסיום הכנתי לך איזושהי הפתעה מסוימת.
אילה: אוקיי.
גיא: משהו קצת יותר קליל.
אילה: אוקיי.
גיא: אני בחרתי כל מיני משפטים באינטרנט שמדברים על תקווה,
אילה: אוקי.
גיא: כי זה דבר מאוד, מאוד קיטשי בדרך כלל תקווה וזה, אז אני בחרתי כל מיני משפטים ואני רוצה שנדרג אותם. כל אחד ייתן ציון לפי מה שנראה לו.
אילה: בין 1 ל?
גיא: בין 1 ל-10 נגיד.
אילה: ש-10 זה סבבה לגמרי?
גיא: 10 זה, 10 זה כאילו וואו, משפט ממש נגע בי.
אילה: משפט פצצה, נגע בי.
גיא: אני לוקח אותו, אני מקעקע אותו על היד, אני מוציא סטיקר לרכב.
אילה: אני קעקעתי על היד, כן, אתה רואה?
גיא: מה זה? מה כתוב שם?
אילה: זה המילים האחרונות של אילן.
גיא: "את תהיי בסדר".
אילה: "את תהיי בסדר",
גיא: וואו.
אילה: זה מה שהוא אמר לי במיגונית. את תהיי בסדר, נשיקה על הראש ויצא. ואחרי השבעה זה מה שעשיתי.
גיא: טוב, אז המשפט הראשון שלנו זה משפט מהסרט שאני מאוד אוהב, סרט של "הארי פוטר", אם יצא לך לראות. אז דמבלדור אומר להם, תרגום בעברית, אומר: "אושר יכול להימצא אפילו במקומות החשוכים ביותר, אם אדם רק זוכר להדליק את האור".
אילה: 10.
גיא: 10! וואלה, וזה לא תפס אותך בקיטש?
אילה: לא. כי אני יכולה למצוא בכל מקום משהו שוואלה, אני אאחז בדבר הזה, יש אור קטן, אני אסתכל רק עליו.
גיא: האמת אני גם ממש אוהב את המשפט הזה.
אילה: אני חושבת,
גיא: אמנם אני גם ממש אוהב את הסרט, אז אולי קצת הטיה אבל אני גם נותן לזה… 10.
אילה: אני חושבת שכן כי אני בן אדם אופטימי, אני בן אדם קיטשי, כאילו ורוד כזה, קיטש. [צוחקת]
גיא: טוב, יש לנו עוד שניים.
אילה: יאללה.
גיא: "זה לא ייאוש, שכן ייאוש נועד רק למי שרואה את הסוף מעבר לכל ספק".
אילה: נכון.
גיא: זאת אומרת,
אילה: זה מה שדיברתי איתך על זה קודם.
גיא: אנחנו מפרקים את המשפט, זה אומר שכל עוד יש ספק,
אילה: נכון, זה לא ייאוש.
גיא: זה לא ייאוש.
אילה: זה מה שאני אמרתי לך בלי לשמוע את המשפט הזה.
גיא: זה משפט חכם.
אילה: 10.
גיא: 10?
אילה: כי אל תתייאש עד שלא,
גיא: אבל אנחנו מפרגנים פה, מה אם הבא יהיה גם 10? כאילו זה יותר מדי. אנחנו צריכים להיות קריטיים יותר.
אילה: אני מפרגנת מטבעי.
גיא: מפרגנת.
אילה: קודם כל, אני מפרגנת. אחרי זה תקבל את הכאפה.
גיא: אוקיי בסדר, את נותנת 10, אני נותן 8.
אילה: כי אני אמרתי את זה גם קודם, זה לא ייאוש, אלא אם כן ניסית, ניסית, ניסית ולא.
גיא: טוב, האחרון אני כבר אומר, ספוילר אלרט, זה המשפט שאני הכי אוהב פה. זה משפט מאיזשהו פתגם באיטלקית.
אילה: אוקיי.
גיא: שאומר "התקווה היא תמיד הדבר האחרון שנאבד". זה משפט יפה.
אילה: משפט יפה.
גיא: בעצם שברגע,
אילה: עוד לא אבדה תקוותנו.
גיא: שאיבדנו את התקווה, איבדנו את הכל.
אילה: נכון.
גיא: אז אני נותן לזה 10.
אילה: יאללה אני גם נותנת לזה 10.
גיא: האמת שיש פה, ניסיתי גם לראות אם אני יכול, יש פה את האיטלקית המקורית. אפילו התאמנתי על זה בבית, זה בטח יצא נורא מצחיק אבל בוא ננסה את זה.
אילה: יאללה לך על זה.
גיא: la speranza è siempre l'ultima a morire לכל מי שדובר איטלקית.
אילה: נשמע כמו אוכל טעים, כן.
גיא: יגיד לי אם זה נכון או לא. את רוצה לתת גם משפט שלך על תקווה לסיום?
אילה: אני מאוד אוהבת את השמש, אז כל עוד השמש זורחת, אני פורחת ואני,
גיא: כל עוד לא תהיה איזו מזימה נוראית להוריד את השמש.
אילה: כן. להוריד את השמש, לסגור את המסיבות.
גיא: לסגור את המסיבות.
אילה: זה הכל יהיה בסדר.
גיא: תמיד יש משהו שאפשר להיאחז בו.
אילה: אני נאחזת בזה.
גיא: אילה אברהם,
אילה: תודה רבה.
גיא: תודה רבה.
אילה: תודה רבה לך.
[מוזיקה מסתורית - מוטיב כל מה שאנושי]
ייאוש זה דבר שקל מאוד לטבוע בו, הוא כמו צבע שחור דביק שנדבק לכל מחשבה שיש לנו ומוחק כל תקווה שהייתה בה. ולמרות שזה לא מרגיש ככה, הסיפור של אילה מוכיח שהצבע הזה יכול לרדת. הכי קיטש יהיה להגיד, פשוט תחשבו טוב או תאמינו שאתם יכולים לעשות את הכל. וזה נכון שתקווה לא תמיד יכולה להציל אותנו, אבל אף פעם אי אפשר לדעת באיזה צד של הסיפור אנחנו נהיה. וזה אמנם מתסכל נורא, אבל זה גם יכול להניע אותנו לפעולה.
אבל אולי זו תקופה שקשה להכיל בה מורכבות ואפשר פשוט גם להסתפק בהבטחה הקיטשית אבל הכנה של קריין בפודקאסט שמבטיח שבסוף הכל יהיה בסדר.
[סוף מוזיקה]
את הפרק הזה של "כל מה שאנושי" אני רוצה להקדיש לזכרם של אילן אברהם ולכל קורבנות הטבח של ה-7 באוקטובר. וכמובן, למשפחות ולחברים שאיבדו את היקר להם מכל ומנסים למצוא את התקווה לאסוף את עצמם מחדש.
[מוזיקת הנושא - מוטיב כל מה שאנושי]
עד כאן הזנקת הפתיחה של "כל מה שאנושי". אתן מוזמנות ומוזמנים לעקוב אחרינו ברשתות החברתיות ולהצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו, שם תוכלו לשתף במחשבות שלכם, להיחשף לתוכן נוסף וגם לשאול את המרואיינות והמרואיינים שאלות בעצמכם.
אם יש לכם סיפור מעניין והייתם רוצים להופיע באחד מן הפרקים, אתם יכולים לכתוב לנו בכתובת המייל enoshipod@gmail.com
תודה רבה לסטודיו 272, לנועה אקסינר על הייעוץ, לאור בן אסולי על הגרפיקה והתוכן הדיגיטלי, לדניאל הופנר ויוחאי אקר על הסיוע המוזיקלי וכמובן תודה ענקית לכל מי שמאזין ומצטרף למסע שלנו, לכם.
נתראה בחוויה האנושית הבאה.
[מוזיקה מתגברת עד שנגמרת]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments