top of page

כל מה שאנושי - חלק 2 - תתבגר כבר

אח נוסטלגיה.. מי מאיתנו לא אוהב אותה. איך אפשר שלא להתגעגע מידי פעם למרק החם של אמא, לטמגוצ'י או למסיבות הדיסקו. אבל אין מה לעשות אומרים צריך להתבגר. אבל באמת צריך? בפרק הזה של כל מה שאנושי ננסה להבין מה קרה לאותה הילדה או אותו הילד שהיינו פעם.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/02/2024.

כל מה שאנושי - פרק #2 - תתבגר כבר.

[פתיח, מוזיקה מסתורית]

גיא: לכל אחת ואחד מאיתנו יש את החוויה האנושית שלו. היא יכולה להיות ילדותית, כמו לקרוא לאמא כששמעתם רעם ובוגרת כמו לקחת אחריות על טעות שעשיתם. היא כל מה שאנחנו יודעים וכל מי שאנחנו ועדיין היא נחשבת לתעלומה הכי גדולה של המין האנושי. האמת היא, שאפילו את החוויה האנושית שלי אני לא תמיד מצליח להבין. אתם מבינים את עצמכם?

[מנגינת פתיחה, כל מה שאנושי]

גיא: היי. אני גיא פלביאן וברוכות וברוכים השבים ל-"כל מה שאנושי"- מסע בכמה חלקים בעקבות הגורמים שמניעים את החוויה האנושית היומיומית שלנו. בפרק הקודם, דיברנו על ייאוש ותקווה ואיך הם משפיעים על ההישרדות שלנו. אבל המלחמה הקפיצה אותנו ישר קדימה ולכן הגיע הזמן לחזור קצת אחורה ולדבר על חוויה אנושית הרבה יותר ראשונית - הילדות שלנו.

כל מה שאנושי חלק 2 "תתבגר כבר".

האזנה נעימה.

[סוף מנגינה]

[קולאז' קולות מהרחוב]

דובר 1: הילד שבי, זה מי שיודע לשחק, שלא לוקח את הדברים ברצינות, שפשוט זורם עם הרגע עצמו בלי לחשוב על ההשלכה או מה שזה יהיה, אלא נמצא באותו רגע עצמו.

דוברת 2: הילדה שבי, זה האופטימיות שבי.

דוברת 3: אני לא מרגישה שאני מחוברת לצד שיש בו ילד אצלי.

דובר 4: אני חושב שזה ברגע שנמצאים דווקא חבורה של אנשים.

דוברת 5: אני חווה את הקיום בעיניים של תינוק שרואה וחווה את כל רגע כמו שזה רגע ראשון בחייו.

דוברת 6: אני שובבה, דמיון פרוע!

דובר 7: בגיל 94 אני כבר לא מרגיש ילד.

דוברת 8: אני יכולה להרגיש, אני שוכחת לפעמים. אני יכולה לרוץ עם הנכדים שלי ולשחק איתם.

[סוף קולות מהרחוב]

גיא: אם תשאלו כל תיאורטיקן או פסיכולוג מפורסם, מה התקופה הכי משמעותית בעיצוב העולם הפנימי שלנו, הם כנראה יבחרו בתקופה כלשהי בזמן הילדות. אפשר להבין אותם. זו תקופה בה אנחנו נחשפים בהדרגה אל העולם הגדול והחדש, אנחנו מתנסים בשטח, מסתבכים קצת וכותבים לעצמנו ספר חוקים עתידי לחיים שלנו כבוגרים.

פרויד חילק את הילדות לחמישה שלבים: השלב האוראלי, האנאלי, הפאלי, שלב החביון והשלב הגניטלי. אבל אל תדאגו, זה לא יהיה במבחן, כי אנחנו הולכים לדבר על משהו אחר שקשור בילדות, הסוף שלה. כשאנחנו מתבגרים באופן רשמי ונפרדים מ"קופיקו" ו"המבורגרי", מה קורה לאותו הילד או הילדה שהיינו? ומה זה בכלל אומר להתבגר?

יוסי סאסי הוא אחד ממקימי להקת האוריינטל-רוק הפופולריות ביותר בעולם "אורפנד לנד" (Orphaned Land). אבל הכל התחיל בחלום ילדות ובשדה תעופה אחד שהוליד את הבלתי אפשרי.

[פאוזה]

יוסי: שמי יוסי. אני בן 47, תכף 48. אבא לשלוש, מוזיקאי ומומחה סייבר אפשר לומר, בהגדרה של התחום, וחובב התעופה. עיקר הדברים שאני עושה, או עשיתי, שמכירים אותי זה או באמת מתחום המוזיקה, בתור אחד המייסדים של "אורפנד לנד" והגיטריסט המוביל והמלחין, מעבד לא מעט שנים, מההקמה שלה עד קרוב ל-24 שנה בערך הייתי בהרכב, עד לפני כמה שנים. אני מנגן על 17 או 18 כלי מיתר, אם סופרים את התתי, זה שלהם: בוזוקי, סאז, עוּד, ג'ומבוש, צ'רנגו, יוקולילי, כמובן גיטרה חשמלית, אקוסטית וכו'. והז'אנר שבו בעיקר אני אוהב ומתפתח בו זה רוק-אוריינטלי או אפילו רוק-מטאל-אוריינטלי. בשלבים מסוימים של הנתיב שלי, שזה בעצם ההיתוך הזה - שילוב בין מוזיקה אקוסטית לחשמלית, מזרח-מערב, משלב אלמנטים שונים עם מוזיקה יותר מסורתית, עם כלים אקוסטיים.

[מנגינת פסנתר רגועה, משקפת ילדות]

הילדות שלי הייתה בסך הכל די כיפית, אני זוכר אותה מאוד טוב, הרבה מאוד חיבוקים, שזה פלוס גדול. אמא, סבתא, תמיד היה מישהו שמקבל את פניי וזה היה כיף גדול. אבל הדברים שאני זוכר היטב מהילדות זה העובדה שאבא שלי עבד בשדה תעופה, בהרצליה. כל הילדות שלי הייתה בשדות תעופה. ספציפית, הרצליה הוא הבולט, אבל הסתובבתי בכולם: עטרות, שדה דב, מחניים, ראש פינה. וכילד יש לי זיכרונות ברורים: עומד שם על המסלול, רואה את הדגמים השונים של המטוסים, מסוקים, ממריאים, מגיעים. והרעש של המנוע, אני ממש, יש לי זיכרונות ברורים, פיזית בשרירים, בגוף, של הרעד, ושהמטוס עובר ממש קרוב אליך ומרגיש את זה מהמסלול וגם הסאונד של המנוע ככה...

[רעשים של מטוס ושדה תעופה]

אני זוכר את עצמי, כילד, מסתכל על המפלצות מתכת האלה ממריאות, עוזבות את הקרקע, שזה סוג של קסם, כן? זה פלא. שאתה לא יכול להסביר אותו. בוודאי כילד בעולם המונחים שיש לך עדיין. ולראות אותם ככה, את המטוסים עוברים, עוזבים את הקרקע וזה, זה היה באמת חלום. זה… אתה מסתכל על האנשים שמטיסים את המכונות האלה בתור… [מצחקק] איך זה קורה? איך הם גורמים לזה בכלל לעזוב את הקרקע?

אני גדלתי בתחושת מסוגלות, לא יודע אם לומר מופרזת או [מצחקק] מדאיגה. אני ללא ספק נהניתי מהמון גאוות בכורה. ההורים שלי, שניהם, במיוחד אמא שלי, אבל גם אבא שלי. אבא שלי איש מלא, היה כל חייו מלא שמחת חיים וזה… ומאוד מוחצן. אמא שלי מצד שני, מאוד פנימית, מופנמת אבל מאוד מסודרת. ומשהו בקונטרסט הזה ביניהם, ה-in and out המיקרו-מאקרו הזה, היחסי פנים חוץ, איכשהו השכלתי לקחת בין הטיפות טיפה משניהם. בבית ספר יסודי, היה לי מעט מאוד חברים אבל מאוד ספציפיים. הייתי חנון, מאז שאני זוכר את עצמי. זאת אומרת, לא תמיד ידעתי לקרוא לזה ככה. אבל אני חנון גאה, כן? זה לא הייתה גאווה גדולה להיות כזה בבית ספר. די היינו חוטפים מכות מערסים או נראים מוזרים. אבל כמובן היום, העולם רץ על תוכנה ו-we control the code, we control the world, כן? החנונים ניצחו (צוחק).

הייתי ילד שאוהב לצחוק, כן? אבל היה לי הומור נרכש. אני זוכר שההומור שלי היה מאוד ויזואלי או משחקי מילים מגיל מאוד קטן יחסית, כן? וזה עד היום נשאר אצלי. למשל, איך קוראים לבחורה במומבאי שעושה לך ביקורת לספרים, לעסק שלך? אודיט. [הודית] או מה אומר האינסטלטור הפרסי שמאוד אוהב את המקצוע שלו? שחראזהדבר מדהים. כן? בעיקר משעשע את עצמי (צוחק).

[מוזיקה אוריינטלית מהמזרח]

אני גדלתי לתוך בית שבו תמיד הייתה מוזיקה. יכלה להיות מוזיקה טורקית, מצרית, יוונית, עבד אל והאב, משהו בלקני, אום כולתום, פריד אל-אטרש, חוזה לואיס רודריגז, אלפומה. אני ניגנתי ביסודי על חלילית וגם שרתי במקהלת בית ספר, מסתבר שהייתה אפיזודה כזאת. אני זוכר אותה במעומעם. של האלט הזה, ש… (מתחיל לשיר) "מתחת לסלע צומחת לפתע". היה לי נחמד עם זה, אבל אז באזור גיל בר מצווה פלוס מינוס, קרו שני אירועים גדולים. הראשון זה שההורים שלי קנו לי מחשב לבר מצווה. אספו ממש את הסכום איכשהו, באיזה 48 תשלומים בשק''ם, קנו מחשב עם קסטות של פעם. זה ה-80s, כן? ואז ככה קיבלתי את המחשב הראשון. ובאופן מפתיע, פחות עניין אותי המשחקים שבו, ללכת על הג'ויסטיק וזה, אלא התוכנות שהוא טוען, ואיך הוא טוען? איך הן נטענות? איך הוא עובד? מה המשמעות של כל רכיב שמתחבר אליו? הייתי מאוד סקרן לגבי הארכיטקטורה שלו בעצם וניסיתי בעצם להתחיל לעשות יש מאין, לעשות עבודה יצירתית עם המחשב מעבר לתוכנות. אני מרגיש עד היום ששם הזרע של החיבור שלי עם מחשבים, שזה ה-"דאוס אל המכינה".

[מתנגנת מוזיקת גיטרות כבדה]

כשהייתי בן 16 בערך, הקמנו בעצם את "אורפנד לנד". הקמתי יחד עם החברים להרכב דאז, הרכב המייסד, הגרעיני. "אורפנד לנד" היא חלום שהתגשם. התחלנו את זה בתור נערים בתיכון שבסך הכל רצו לבטא את עצמם דרך כלים. זה היה דבר עדיין לא מאוד בשל, אבל כן היה את הפיוז'ן המאוד מיוחד בין המטאל, לרוק כבד, לפסוקים מתהילים ובכלל, מוזיקה מצרית, מזרחית, אלמנטים מאוד בולטים של זה. צריך לזכור שהתקופה הזאת, סוף 80' תחילת 90', זה אין אינטרנט, אין שיחות לחו"ל ועדיין נסעתי לחו"ל, נפגשתי עם לייבלים, החתמנו את ההרכב. די פרשתי מהתיכון אז כשהבנתי ש"אורפנד לנד" זה המיזם שלי. ובעצם חזרתי עם חוזה הקלטות בפרנקים, זה היה לפני ה… לפני היורו. אז זה סיטואציה מצחיקה לדבר עליה היום, שאני חושב עליה היום, זה לא טריוויאלי להיות טינאייג'ר, בעצם בגיל תיכון, עם חוזה הקלטות בחו"ל. והיה מאוד כיף.

[מוזיקת חליל קצבי מהפרויקט של סאסי]

אז כמו שסיפרתי, אני מנגן על לא מעט כלי מיתר. כשאני מגיע להופעות וממש מופיע על הבמה עם המוזיקה שלי, עם ה-אוריינטל רוק אורקסטרה - זה בעצם ההרכב. זה תשעה נגנים, קנון, נאי, חלילים, זמרת. אז אני שם מנגן בעיקר על בוזוקי, גיטרה חשמלית וגיטרה אקוסטית. ובעצם, יש פה אלמנט של לעבור, בהופעה חיה, בין הכלים האלה בזמן אמת. ומילא בארץ עוד איכשהו… ניסיתי בחזרות כל מיני פטנטים לעבור בין שלושת הכלים האלה בצורה יעילה, בעיקר הבוזוקי והחשמלית, שיש לי לא מעט שירים שאני מנגן על שניהם עם לפעמים שבריר שנייה לעבור ביניהם, אין לי זמן לעשות חילופים. ולא רציתי להתחיל לשנות עיבודים דרסטית ולא מדבר על חו"ל, כן? שאתה יוצא לטיסות בחו"ל, לסחוב את שלושת הכלים האלה בתוך בטן המטוס, אין מצב.

[סוף מנגינה]

בקיצור, אמרתי שאני צריך לפתור את זה. ולא מוצא פתרון להחליף ביניהם, אז פשוט נבנה את זה. בעצם חשבתי כמו ילד. האמת שההשראה שלי לבנייה של הכלי, אותו כלי ייחודי, הבוזוקי-טרה, שזה באמת כלי ייחודי מסוגו בעולם, שמשלב בין בוזוקי, מנדולינה יוונית- אקוסטית, גיטרה חשמלית וגיטרה אקוסטית בגוף אחד באיכות גבוהה. אז בעצם הכלי הזה, הוא נולד מצורך אמיתי, שהסתכלתי וקיבלתי את ההשראה לעשות את הכלי מהבנות שלי. זאת אומרת אני, כמו שאמרתי, אבא לשלוש ואני רואה את הילדות שלי גדלות. היום הן כבר משמעותית יותר גדולות, אבל בשביל ילד, כל יום זה מאה סטארט-אפים בקל. תמיד לא הבנתי את העניין הזה של, אוקיי, מבוגרים עושים סטארט-אפ. בסדר, יש איזה רעיון, אתה מזהה איזה צורך עסקי וזה, אבל אני אומר, אני מסתכל על ילדים, בואנה מה אתם מתלהבים? לילד, כל יום… הוא הצליח לפתוח את הדלת, הוא הצליח להוריד את הקופסה של העוגיות, הוא הצליח למצוא את המחבוא של השוקולד למרות ששמתם זה… זה מיזמים. כל אחד מהם זה דברים שהוא לא היה אמור להכיר וכל יום בשבילו זה כמו ספוג. זה כאילו מאות פטנטים, במרכאות, שהוא המציא. אז שאבתי את האנרגיה הזאת. אמרתי אם הייתי אומר לבת שלי "מה היית עושה?" בטח הייתה אומרת לי "תבנה", כמו "תצייר", כן? "תעשה", פשוט Just do it.

והלכתי לדרך עם האנרגיה הילדית הזאת. פניתי לבוני גיטרות מקצועיים שלא רצו חלק בפרויקט. כי אמרו שזה ייכשל פשוט, הם אמרו "זה… הבוזוקי יהיה עמום, החשמלית תפדבק, יהיה בעיית איזון בצווארים", נתנו את כל הסיבות למה לא ובעיקר אמרו שהם מתחרים על משאבים מנוגדים, לכן לא רואים את זה היום, כי יש אתגרים. רציתי כן שותף, כי כל דבר טוב אני מאמין שצריך לעשות בצוות - שניים ומעלה. ומצאתי שותף בתור בחור בשם בנג'מין מילר, שברקע שלו בכלל בא מתחום הפסנתרים, שיפוץ פסנתרים, דברים כאלה. לא בנה בוזוקי מימיו, מיותר לציין. אבל זה בדיוק התאים לי כי אין לו פרדיגמות להגן עליהן. מצד שני, הוא מבין בעצים, מבין באקוסטיקה. מישהו שיאמר לי "אתה יכול לשלם על החומרים ועל הזמן שלי אז למה לא? אני אנסה לבנות לך מה שתרצה". וזה בערך מה שרציתי לשמוע. ובנינו את זה יחד נכנסנו לעבודה, וזה… נכשל.

[צליל כישלון חצוצרה נופלת]

זאת אומרת, זה לא היה טוב בהתחלה [מצחקק]. האמת, שמה שהיה עוד יותר מתסכל מזה שזה לא עבד זה שכל מה שאמרו לי החבר'ה במקור, ה-Pure בוני הגיטרות המלומדים, המנוסים, פשוט קרה. אבל מה זה קרה? ברמה של, אם הייתי מתמלל את השיחה איתם, ברמה של צ'קליסט, פשוט לעשות וי על הבוזוקי עמום, הגיטרה זה…

[מוזיקה מסתורית]

אבל אז קרה משהו אחר: שאני החזקתי פרוטוטייפ לא עובד. האבטיפוס הכושל הזה, זה לא אותו דבר כמו שאומרים לך שאתה הולך להיכשל. אז ברגע שהחזקתי בידיים שלי את הדבר הזה שלא עובד, אז מצאתי מה לעשות יחד עם בנג'מין. חשבנו על כל השינויים, עשינו הרבה מאוד, עשרות שינויים בדיזיין וככה נולדה הבוזוקיטרה הראשונה.

[מוזיקה של נצחון]

אבל בלי האנרגיה הילדית הזאת של: אז מה? כאילו בוא נבנה את זה. זה לא היה קורה. יש משהו בלצאת עם חשיבה של ילד לבנייה של כלי כזה, זה בעצם ללכת נגד הסיכויים במרכאות. כי אתה מתעלם ממומחים, אתה מתעלם מאובייקטיביות. אובייקטיבית אומרים לך שתיכשל ועוד אנשים ברי סמכא. אתה מתעלם מסטטיסטיקה. כאילו כל התחום הקומבינטורי לא חל עליך. אתה תהיה אחד מאלף או אחד ממיליון או הראשון אי פעם שגרם לזה לעבוד. למה? כי ככה. אין לזה באמת תשובה טובה. אולי המסוגלות הזאת, התחושת העצמה הזאת שאתה גדל יחד איתה, חוויות חיוביות קודמות שאתה מסוגל ויכול ללמוד נושאים. אני חושב שפה הדבר הגדול שהאנרגיה הילדית נותנת לך. כי אחת התכונות המעניינות של יזם זה תמימות. באמת, אני מסתכל על זה לפעמים, בלהקים מיזם עכשיו ושופכים עליך, אני לא יודע, אני מסתכל בהייטק, בסייבר, שופכים עליך עשרות מיליוני דולר על איזה רעיון ואתה אומר: תשמע, דווקא שלי יפרוץ ויצליח וימכור ויימכר. אז כאילו, יש משהו די נאיבי, לא משנה כמה אתה מנסה לקרוא את המפה ואת השוק. לדעתי תכונה קריטית ליזמים.

[סוף מוזיקה]

[פאוזה]

גיא: מה זה אומר לדעתך להיות ילד?

יוסי: לדעתי להיות ילד זה להיות לא מנוסה, סקרן, יצירתי, לא מבין אבל בקטע הכי טוב של המילה. לראות את העולם בעיניים פשוטות, אבל בקטע הכי מחמיא של המילה. זה הפשטני, היכולת לגשת לדברים בצורה פשטנית היא לאו דווקא רעה. כי לראות את העולם כילד… אתה… יש שכבות, רבדים שלמים של אינפורמציה שכמבוגר אתה מתייחס אליה, מודע לה, שכילד אין לך אותה. אני לא מדבר על שכבות ברורות מאליו של פנסיה, עבודה. אני לא מדבר על דברים של תכנון לטווח ארוך וקורטקס בכללי, אוקי? אני מדבר באמת ברמה הכי פשוטה שאתה מאוד במיינדפולנס, אתה מאוד נוכח, בעיניי, בכאן ועכשיו.

גיא: אומרים כל הזמן, אומרים לנו: תתבגר, למה אתה לא מתבגר? למה אתה מתנהג כמו ילד? נכון? אומרים לנו את זה הרבה. ואם אנחנו מדברים על דברים כל כך טובים בלהיות ילד, אז למה כל הזמן אומרים לנו את זה?

יוסי: תראה, קודם כל יש את העניין של ה… אתה יודע, בכללי, אני מניח, כל העניין של הקולקטיב וזה ולנרמל ובאופן כללי יש תרבויות שיותר צריכות את השטנצים ואת האחידות, הלכידות החברתית הזאת, יש תרבויות שפחות, קומונות זה וואטאבר. אבל בסך הכל, אני חושב, אם נשים את האלמנט הזה בצד של לכידות ואחידות חברתית וקונצנזוס ובלה בלה ונורמות, אז יש להבדיל בין ילדי לילדותי. אני חושב שאומרים 'תתבגר', מתייחסים לאלמנטים ילדותיים.

מה ההבדל?

ילדי- אוגר בתוכו את האנרגיות הטובות שדיברתי עליהן. שזה ה… לבוא מאוד פשוט לסיטואציות, לא לסבך, לראות את הצורך כמו שהוא, להתייחס למציאות בכאן ועכשיו במיינדפולנס, בלי השכבות שאחרים בונים על הסיטואציה ואתה צריך להתחשב בהם וכיוצא בזה. ילדותי- זה יותר עניין של לא להתייחס לסט רחב של דברים כמו, למשל מידתיות. נגיד, אחת התכונות שאתה יכול לזהות אדם בוגר או פחות בוגר זה לפעמים בשיח. נגיד, מידתיות זה צורה טובה לזהות. לפי האומדן הזה, גרידא, אפילו רק לפי הפרמטר הזה, יש ילדים בני שמונה-תשע שהם כבר בוגרים.

גיא: זה היום לא עניין של גיל ואני יכול להגיד לך שיצא לי להתנדב במחלקה פסיכיאטרית ואתה רואה שם ילדים שההבנה שלהם מהחיים היא כל כך בוגרת…

יוסי: מאוד.

גיא: וכמו מבוגרים קטנים. שאתה כאילו אפילו אומר להם 'תהיו קצת יותר ילדים' כמו שאתה אומר.

יוסי: בדיוק.

גיא: ולדעתי באמת אחד המרכיבים הכי חשובים בעניין הזה של ילדותי, כמו שאתה אומר, זה ההבנה של איך החיים עובדים. החיים, המשברים והטראומות וגם המוות אפילו. ההבנה של הדברים האלה. זה בעיניי, מה שמעיד אם בן אדם בוגר או לא בוגר.

יוסי: כן, לחלוטין. זה כאילו באמת נגעת נכון בדברים האלה. זה אפילו מתחיל מתחנות בסיסיות בחיים כמו ההבנה של מוות. כל אחד מאיתנו נפגש, רובנו בגיל צעיר יחסית, עם השבירה של האינסופיות הזאת. אתה נולד לאיזה מרחב זמן אינסופי, כילד, כלום לא מסתיים. זה שהיממה מזכירה לך שיש רק סייקל של אור-חושך, יום-לילה. זה הסימן היחיד שיש פה איזה סייקלים סביבך. אבל אתה חי באיזה אינסופיות. כאילו, אתה גם מחר תשחק, גם מחר תהנה גם… ומוות זה הדבר הראשון שקוטע לך את ה… גורם לך לחשוב כך על ה… מעבר.

גיא: אני חושב אבל שבאיזשהו מקום, אתה יודע, יש לנו התקפי נוסטלגיה כאלה: אטארי, באולינג, משקאות, אתה יודע, שמערבבים ועושים עם קריסטל, בתקופתי היה עם כל מיני… אבל בשבילך כילד זה אטרקציה מטורפת. או שהיה לנו הרבה בתקופת הקורונה, שנזכרנו בימים שהיינו הולכים לקולנוע והיה כזה יפה והיה לנו כל כך כיף, שלאו דווקא בטוח שזה היה ככה, כן?

יוסי: אז פה…

גיא: אבל אני חושב…

יוסי: כן.

גיא: שזה מראה שאנחנו מתגעגעים לילדות שלנו. זאת אומרת, עד כמה שאנחנו אומרים אנחנו צריכים להתבגר, יש משהו בנו שרוצה להישאר ילד.

יוסי: אז פה אני אולי אפתיע אותך. יש לי דעה טיפה פחות פופולרית לגבי נוסטלגיה ורצון לחזור להיות ילד וזה. קודם כל, אני חושב שנוסטלגיה זה געגועים למשהו שמעולם לא היה. אני פשוט אזרוק את זה כמו שזה: נוסטלגיה זה געגועים למשהו שאתה המצאת. נתחיל מזה (צוחק). אתה יודע מי הוכיח לי את זה?

גיא: מי?

יוסי: סבא שלי, זכרונו לברכה. והוא הוריד לי את האסימון על משהו שתמיד נראה לי בעייתי בהגדרה של נוסטלגיה. שאין באמת געגועים למשהו שהיה יותר טוב. לא בהכרח היה יותר טוב. סבא שלי, זכרונו לברכה, עד ערוב ימיו, ממש… בשנות האלפיים המתקדמות, שהיו שואלים אותו: סבא איזה טלוויזיה הכי טובה בעולם? נגיד… היה אומר "Graetz, רק Graetz, לא יעזור כלום". והוא היה משוכנע בזה לנימי נשמתו. עכשיו, Graetz, לסבר את האוזן, זה טלוויזיה סופר עתיקה, ישנה, מזמן פשטו את הרגל, שוקלת כמו טנק. לוקח לה דקה וחצי להידלק. היא רחוקה מאוד מהטכנולוגיות הנוכחיות, Toshiba, Sony, וואטאבר. אבל לא, מבחינתו הדבר הזה הוא ה-By far עוקף כל דבר שהיה ויהיה. כי בזמנו זה היה הבסט והגנום שלו, כשהיה צעיר יותר והחילופי תאים שלו, המטבוליזם שלו היה תקין יותר והחילופי תאים היו טריים וסדירים יותר, זכר שבנקודה הזו בזמן, זה היה הטכנולוגיה השלטת לסוגיה הזו.

גיא: לגמרי.

יוסי: ומה שאני חושב שנוסטלגיה היא זה ההאדרה של הגנום. הגנום שלך בעצם בא ואומר תשמע, כשהתאים שלי… הרי בממוצע כל איזה שבע שנים ביולוגית כאן אנחנו, כל התאים בערך מתחלפים בגוף. אז אתה ליטרלי, פיזית אדם אחר. זה גם ההבדל בין ה-Mortal Coil לנשמה.

גיא: טוב, יש אתה יודע, את הדיון הקלאסי מהבן אדם שנכנס לנהר ויוצא אדם אחר, אתה מכיר את זה.

יוסי: בדיוק, נכנס לנהר, בדיוק. אז זה על אותו משקל של הנהר וזה. אבל הדבר הזה מראה לנו שבעצם, יש פה איזה משחק לדעתי, שה-DNA, הגנום שלך משחק על עצמך, המיינד. בעצם, הוא בא ואומר: אני שרדתי. יש פה עניין, הרי בסוף היצור פשוט, כן? בגזע המוח. בסך הכל בסוף יצור שורד, מתרבה. אם אני הגעתי לגיל 70, 80, זה, וואטאבר ואני קורא לזה נוסטלגיה לכאורה, מה שאני אומר במילים נוסטלגיה לפעמים, שאני אומר בוא הנה, הפטל של פעם, האטארי של פעם, היו יותר טובים מהיום.

גיא: אה זה היה…

יוסי: אם אני שרדתי עד לפה ואחרים לא, אני קברתי הרבה כבר ולא שרדו. אבל אם הגעתי, אז כנראה שאז היה את ההכי טוב ואני יכול להעיד על זה כי בעצם ככה בני אדם גם גדלו כל הזמן, מתוך ה… אתה יודע, לראות מה עבד ומה לא.

גיא: אני חושב שבהסתכלות קצת יותר פשוטה, אז אתה זוכר באמת איך שהרגשת באותו רגע כמו שאתה אומר, ה-Graetz, זה היה הטלוויזיה באותו זמן ובאותו זמן שאתה הסתכלת ב-Graetz, אז השחור לבן היה כל כך בוהק.

יוסי צוחק: לא ישכנעו אותי אחרת שטלוויזיה עם 16 צבעים היא יותר טובה מפלטה של מיליונים.

גיא: בדיוק, כי באותו רגע, זה היה הדבר הכי טוב ואתה מתגעגע לתחושה הזאת. אתה לאו דווקא מתגעגע לדבר הספציפי הזה, אתה מתגעגע לתחושה שהרגשת.

יוסי: נכון. נכון.

גיא: וגם, בוא נאמר את האמת, הזיכרון שלנו הוא לא הדבר הכי טוב בעולם. לפעמים אתה זוכר דברים הרבה יותר טוב או שונה ממה שהם היו.

יוסי: לגמרי.

גיא: או שיש לנו נטייה לזכור את הדברים הטובים.

יוסי: נכון. כן. תראה, אנחנו, באופן כללי, יש פה האדרה של העבר בנוסטלגיה ויש סט ביטויים גם שהם שגורים, ברמה אובייקטיבית אתה שומע אותם הרבה, אבל הם לא באמת נכונים. למשל sweet 16 - כמות האנשים שאני מכיר שהיה להם מתוק, היה להם כיף בגיל (גיא ויוסי צוחקים) 16, אתה הכי לא מעובד, הכי לא סגור, הכי מחפש, הכי מתריס. אתה מנסה להתנתק מכל מה שאתה מכיר ולחפש את מה שאתה לא מכיר. אתה לא יודע אפילו מה אתה מחפש, אתה לא יודע שאתה מחפש. חצ'קונים זה, הורמונים, שערות יוצאות, כאילו מה מתוק בזה?

גיא: אתה יודע, זה גיל שאתה מאוד מחפש את הזהות שלך בו ואתה מנסה כל מיני דברים, אבל אם אנחנו באמת מדברים קצת על התקופה הזאת של הילדות, אז אני חושב שאתה יודע, רוב הפסיכולוגים יסכימו איתי, שזאת אולי התקופה הכי חשובה שיש בחיים של הבן אדם. כי היא בעצם ההיכרות שלו לעולם. כמו שאנחנו רואים, רושם ראשוני הדבר הכי חשוב, אז אני חושב שזה ממש זה. כי כשאתה ילד, הדברים, שאיך אתה לומד להכיר את העולם, זה מה שאתה נשאר איתו. אתה יודע, גם מה אנחנו אומרים, נגיד, על החיים שלך. נכון, זה אהבה למחשבים וזה שההורים שלך נתנו לך תחושת מסוגלות עצמית מטורפת ובזכותה, אני חושב, שאחד מהמרכיבים שגרמו להצלחה שלך זה התחושת המסוגלות העצמית שההורים שלך נתנו לך.

יוסי: כן, כן, ההורים שלי לא ידעו לענות לשאלות שלי שכלית, משהו שעניתי… משהו ששאלתי לא ידעו לענות, אבל תמיד נתנו חיבוק. בוא נאמר, זה היה ממש, אני זוכר סיטואציות ספציפיות שבהם אני שואל את אמא שלי: למה… מה זה ליקוי חמה? איך זה קורה? בגיל כלום, ארבע, שלוש וחצי, היתה אומרת לי: וואלה, באמת אני לא יודעת, אבל אני אוהבת אותך הכי הרבה ואני סומכת עליך שאתה תמצא את התשובה והייתה פשוט מחבקת אותי חזק חזק. אני רוצה לומר לך, שאני חושב שזה יותר טוב מלשלוח אותי, אז לא היה ויקיפדיה, כן? לשלוח אותי לבריטניקה או אנציקלופדיה אביב הקרובה…

גיא: אתה מחפש את הכרך, הולך ב…

יוסי: כן, כי בסוף ב-Long Run, נראה לי שזה פשוט עבד. זה משהו שהולך איתי.

גיא: אני אשאל אותך את שאלת השאלות: צריך להתבגר?

יוסי: עשינו כבר את ההבחנה בין ילדי לילדותי. אני מנסה מאוד לשמר את האנרגיה הילדית, בהיבט של יצירתיות, סקרנות, לא להתפשר על מה שאני רואה, אלא לחקור מעבר, כי זה גם בעיסוקים שלי במוזיקה ובמחקר של אבטחת מידע וזה, זה דברים קריטיים. תכונות שאתה צריך בשביל להצליח בהם. וזה גם חלק ממני, זה מי שאני. אבל הייתי אומר לשאלה, האם כולם צריכים להתבגר? לא, לא בהכרח. ההפך. אני חושב שאם יש משהו שההיסטוריה לימדה אותנו זה שהאנושות, ככלל, צריכה מנעד של… על ספקטרום מאוד רחב. אגב, כל ספקטרום שהוא, אתה יכול לדבר על ספקטרום האוטיסטי, אתה יכול לדבר על ספקטרום של יכולות, כן? מתמטיקה, שפה, כל דבר. גם ספקטרום של בגרות זה דבר קריטי להתקדמות האנושית. להתקדמות האנושות. למשל, אנחנו צריכים שמצד אחד יהיו אנשים מאוד בוגרים ולא ילדותיים, כדי שיכניסו תהליכים ושיטות, או''ש, כן? למחקרים של תרופות, של זה, של כל דבר. אנחנו גם צריכים את המדענים המטורפים. אלה הילדותיים שמעדיפים לעשות פעולות נמהרות ולא לחשוב עד הסוף וללכת עם רעיון הזוי, הזוי, לאיזה פתרון לסוגיה שמעסיקה את האנושות בתחום הסרטן, צהבת, וואטאבר, אנחנו צריכים גם את הילדותיים. אני חושב שאם כולם היו יותר מדי לא בוגרים או יותר מדי בוגרים, היינו מפסידים מזה בטווח הארוך. לכן, אני חושב שזה קריטי שיהיה לנו את ה-diversity, את השונות הזאת באוכלוסייה ורק ככה צועדים קדימה, אתה צריך את האיזונים ובלמים האלה.

גיא: כן, זה… אם כולנו היינו ילדים, אז העולם היה מתנהל בצורה מאוד מעניינת (יוסי צוחק), נקרא לזה ככה.

יוסי: היינו עדיין מתנהלים על חד אופן.

גיא צוחק: על חד אופן…

יוסי: כי זה פשוט כיף.

גיא: תגיד, אז למה אם זה כל כך כיף להיות ילד, למה אנשים כל כך נרתעים מזה? למה אנשים לא מצליחים להתחבר לפעמים לצד הילדי שבהם?

יוסי: תשמע, התשובה כאילו לכאורה ברורה מאליה וטיפה לקונית: זה כי אתה חי בתוך חברה ויש נורמות ומתישהו זה פוגש אותך. אני חושב שפשוט עם השנים, בין אם הורים מתכוונים לזה או לא, לא זה מילת המפתח פה, הם פשוט אומרים הרבה פעמים לא. חלק מההכנה לצאצא שהוא ישרוד, שהוא לא… ליטרלי שלא יהרג. אל תרוץ לכביש, don't, don't. אז כל המילות שלילה האלה מצטברות ואז בעצם, כילד, אתה חי בקונוס- משפך כזה הפוך, של אפשרויות. אתה נולד עם כל האפשרויות ואז לאט לאט מצמצמים לך אותם. אומרים אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אבל, כוכבית. ולאט לאט, הסעיפים למטה, הדף שאתה כותב עליו, הוא מתמלא אמנם, אבל האותיות הקטנות גדלות יותר ויותר. הם נהיות החיבור, לא הסיפור עצמו. האותיות הקטנות כל פעם. אבל, לא מהר, לא זה, לא לתוך כביש, לא לתוך… כל ה-don't, don't, ואני חושב שמבוגרים פשוט פוחדים לטעות.

גיא: השאלה היא גם, באיזשהו מקום, אולי ילד שבנו מתפייד. אולי אנחנו קצת שוכחים אותו. אולי, אני לא רוצה להגיד הוא מת, אבל אולי הוא ממש קבור שם מאוד מאוד עמוק וככל שאנחנו מתבגרים או מקבלים את הזהות של המבוגר, הרבה יותר קשה להגיע לילד הזה.

יוסי: תראה, אני כמו… אתה יודע, כמו רחל, רק על עצמי לספר ידעתי. אבל אני חש שבשביל שילד… זה מילה מאוד קשה לומר שהילד שלך כבר, הילד בך מת. אני חושב שאתה צריך לעבור אירוע קיצוני בשביל שה… מה שאתה קורא הילד שבי, יחדל מלפעום. ממש טראומה או אירוע באמת לא קל, שלצערנו יש רבים שחווים במסגרות שונות. אבל אני חושב שכמעט תמיד, גם אם זה דורש הרבה מאמץ ועבודה וטיפול, קונטקסט, ככל ש… מורכב ככל שיהיה, אפשר לחזור ולהתחבר לאנרגיה הילדית שבך.

גיא: אז איך עושים את זה? איך מתחברים לאנרגיה הילדית הזאת?

יוסי: קודם כל, זה לחיות… לחזור לרגעים. יש לכל רגע טוב שהיית בו ילד בשיא ילדותי… ילדיתיותך (אומר בכוונה בטעות), אז יש צבע, יש ריח, יש זיכרון, עדיף גם לקשר אותו לדעתי אסוציאטיבית למשהו שהוא מאוד Vivid, מאוד חי, שאתה יכול הושט ידך וגע בם, כן?

גיא: איך אתה אוהב את האנגלית…

יוסי: אתה ממש… כן… (צוחק) ממש, אתה יודע, שאתה יכול ליגוע בו, לחוש אותו, אתה רואה את הצבעים, אתה מריח את הריחות. אני… גם בתקופות שאני טיפה יותר דאון או פחות באנרגיה יצירתית, אתה יודע מה אני עושה למשל שיש לי מחסומי כתיבה, שלשמחתי לא קורים הרבה, אם בכלל. אולי בקורונה חוויתי את זה קצת...

גיא: זה סקופ, מה שאתה אומר פה.

יוסי: כן, זה ממש סקופ, לא דיברתי על זה. אני פשוט שומע מוזיקה Old school. שאגב, מוזיקה שהתחלתי לשמוע שהייתי נער או זה, אגב היא גם לא קרובה בכלל למוזיקה שאני רוצה להלחין עכשיו, היא רחוקה. אבל אני מתחבר למוזיקה שריגשה אותי, ש… אלבומים ששמעתי המון פעמים. המון-המון. זאת אומרת, אני לא צריך. הם לא ילמדו אותי כלום, אני מכיר כל תו שם. אני חוזר לשמוע דברים שאני מכיר בהם כל תו לא בגלל שאני מצפה שזה יחדש לי כלום אלא כי אני רוצה שזה יביא אותי לקונטקסט המנטלי, לקונטקסט הרגשי שחשתי כששמעתי את השירים האלה פעם ראשונה. וזה מייצר אצלי, מתחיל להריץ את ה-juices, הורמונים whatever, you, name it הנוירונים הנכונים מתחילים לתקשר וזה מאוד עוזר לי. אני רוצה לומר לך שזה בממש 100 אחוזי הצלחה.

גיא: דיברנו על זה, אני חושב שאחד מהדברים שמונעים מאיתנו זה באמת החברה ואיך שהחברה רואה אותנו. ואני חושב שבנוסף למה שאתה אומר, הדרך להתחבר לילד שבך היא לא לפחד שאנשים יראו אותך כילד.

יוסי: אה כן, לגמרי. אתה יודע, יש… הרי בסוף, הדבר הקריטי שמבוגר שם לב עליו… כל אדם באיזשהו שלב, זה קונטקסט, כן? קונטקסט זה הכל. הקשר שבו דברים קורים. אגב, זה מתחבר לנושא של מזל. יש אנשים שאומרים: אה, יש לו מזל, יש לו… מזל בעיניי זה ראשי תיבות, כן? של מקום-זמן-לעשות. כי אני מרגיש שבמקום הנכון, בזמן הנכון, אם אתה עושה את הדבר הנכון, אז התמזל לך מזלך (צוחק). ואין מה לעשות. מזל זה משהו מעניין אגב. יש תכונה מעניינת למזל. הוא קצת קצת נוטה להאיר פנים לאנשים שמתמידים. כאילו משום מה זה קורה להם יותר, המזל, המכתוב הזה. מה זה אומר?

זה אומר שבמקום הנכון, בזמן הנכון, הם עושים את הדבר הנכון. כי הם עברו הכנה. בין אם זה מודל מנטלי, בין אם זה קישורים, בין אם זה פשוט הם באו, הם ניגנו, עשרת אלפים, חוק עשרת אלפים השעות על הכלי הזה. אבל שמישהו אמר להם: היי ילד, אתה. בוא תנגן רגע סולו, אנחנו צריכים… בדיוק הגיטריסט שבר את היד וזה… אם אתה כל החיים שלך יושב בבית, מנגן ואתה אומר, יום אחד תהיה לי הזדמנות. אבל ברגע שאתה… אבל אם אתה יושב ומנגן כמוני, אני ניגנתי בהתחלה עשר שעות ביום, בשנים הראשונות עם הגיטרה. הייתי אובססיבי עליה. היא איבר מהגוף שלי. אני בלתי נפרד מהכלי הזה. אז אתה תעיר אותי בשתיים בלילה, אתה אומר: תשמע, בוא תנגן, בוא תצא לסיבוב הופעות 30… כאילו אני נולד… אני הכנתי… כל חיי מכינים אותי…

גיא: לסקס סמים ורוקנרול.

יוסי: לכאן ועכשיו. כן, אפרופו סקס עם רוקנרול זה באמת קורה. זה לא אשליה פשוט אני עם אותה בת זוג המון שנים, אז זה so far על הסקס. רוקנרול כמובן עושה אבל לא, מעולם לא עישנתי אפילו סיגריה רגילה. מעולם לא עשיתי שום סם שהוא.

גיא: יופי. זה מה שאנחנו רוצים להעביר, don't touch drugs.

יוסי: בדיוק.

גיא: Drugs are bad. טוב יוסי, אני רוצה להגיד לך: אל תתבגר. אם אתה מתבגר לנו אנחנו נשמיע לך שוב את הראיון הזה וזה יחבר אותך לצד הילדי שבך שוב.

יוסי: אני רוצה להאמין שבשלב הזה אין סיכוי (צוחקים).

גיא: אתה כמו פיטר פן.

יוסי: כן.

גיא: טוב, יוסי סאסי, תודה רבה. תודה רבה שבאת.

יוסי: תודה.

[מוזיקת סגיר]

גיא: אז לא קל בעולם של המבוגרים: יש חשבונות שצריך לשלם, גופים בירוקרטיים להתעצבן עליהם ולחץ בלתי פוסק להתקדם בחיים. מהר מאוד אנחנו מגלים שהשלנו מעלינו את המשחקיות והשטויות ולובשים את גלימת המבוגר האחראי. ולחלקנו זה טוב, חלקנו באמת אוהבים להיות המבוגר הזה. ההוא שלא צוחק, אפילו מסברי מרנן. אבל חלק מאיתנו היה מת לחזור תקופת הילדות. למרק החם של אמא לטמגוצ'י. ילדים לא יכולים לנהל את העולם, זה נכון. אבל כמו ששמענו, יש הבדל בין ילדות לילדיות. אולי אפשר להיות מבוגר אחראי גם אם אתם נהנים לשחק במחבואים או שאתן מתעקשות על לאכול גלידה בשתיים בלילה. אולי אפשר, כמו יוסי, להצליח במטרה של מבוגרים עם טקטיקות של ילדים. אפשר לדאוג לילדים אבל גם לשקוע במשחק איתם. אחרי הכל לא למדנו איך לצחוק בשביל לשכוח איך עושים את זה אלא כדי שנצחק.

[סוף מוזיקה]

ודבר אחרון, למרות שלילדות שלנו יש השפעה ענקית על הבגרות שלנו, חשוב לזכור שהיא לא גזירת גורל. עם מספיק עבודה אפשר לשחרר, גם אפילו אם במעט, את הכבלים שלנו לילדות שחווינו. את זה אני אומר לכם מניסיון אישי.

[מוזיקה נעימת כל מה שאנושי]

גיא: עד כאן החלק השני של "כל מה שאנושי". אתם מוזמנים ומוזמנות לעקוב אחרינו ברשתות החברתיות ולהיצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו. שם תוכלו לשתף במחשבות שלכם, להיחשף לתוכן נוסף וגם לשאול את המרואיינות והמרואיינים שאלות בעצמכם. אם יש לכם סיפור והייתם רוצים להופיע באחד מן הפרקים, אתם ואתן יכולים לכתוב לנו בכתובת המייל: enoshipod@gmail.com.

תודה רבה לאולפני Podcasti.co, לנועה אקסינר על הייעוץ, לאור בן אסולי על הגרפיקה ותוכן דיגיטל וכמובן תודה ענקית לכל מי שמאזין ומצטרף למסע שלנו. לכם. נתראה בחוויה האנושית הבאה.

[סוף מוזיקה]

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק של "כל מה שאנושי":

עקבו באינסטגרם:

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

8 views0 comments

Comments


bottom of page