top of page

המעבדה להגשמת חלומות עם יובל אברמוביץ' - פרק 38: אל תהיו מאושרים, תהיו מחוסנים

מרביתנו שואפים להיות מאושרים אבל בשנים האחרונות חוקרי הנפש מעודדים אנשים לפתח את חוסנם הנפשי. חוסן נפשי הוא לתמיד בעוד אושר הוא חמקמק. חוסן נפשי הוא כלי קריטי בהגשמת חלומות. בפרק זה אסביר איך תוכלו לייצר לעצמכם חוסן ואילו עמודי ייסוד בבניין הקרוי אתם עליכם לבנות ולטפח.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/10/2023.

אודיותר, יוצרי התוכן של ישראל.

היי וברוכים לעוד פרק של "המעבדה להגשמת חלומות". ראשית, אני רוצה לומר תודה רבה לכל מי שמאזינים ומאזינות לפודקאסט הזה. אני מודה לכם באמת מקרב לב על כל התגובות ברשת החברתית, באתר שלי ובעיקר ברחוב. תודה לאישה שעצרה אותי השבוע, בשוק לוינסקי בתל אביב, על מנת לשתף אותי שהפודקאסט שינה לה את החיים. ותודה לאישה החביבה עם התינוקת היפה שעצרה אותי בשדה התעופה על מנת לומר לי שהיא נתרמת מהפודקאסט הזה. התגובות שלכם מאוד מאוד מרגשות אותי ובעיקר נותנות לי מוטיבציה להקליט עוד ועוד פרקים. אז תודה רבה וסליחה אם אני לא תמיד מספיק לנהל אתכם שיחה ברחוב, שיחת עומק.

אז אם את או אתה מאזינים לפודקאסט הזה, קוראים את הספרים שלי וצרכנים של תכני מוטיבציה כאלו ואחרים, על מנת לקדם את רשימת החלומות שלכם ולשפר את חייכם, אני מניח שהדבר נובע מכך שאתם רוצים להיות מאושרים יותר. נו, ברור, מי לא רוצה להיות מאושר יותר? העניין הוא שאושר הוא דבר חמקמק. אנחנו מאושרים מרכב חדש שקנינו ומריח חדש של רכב, אבל זה עובר לנו אחרי חודש או חודשיים, אפילו פחות. אנחנו מאושרים מטיול ארוך בארצות הברית, אבל יכולים בקלות לקבל עצבים יומיים לפני החזרה לארץ בגלל שמשהו השתבש בטיול או סתם בגלל בשורה מהבית. בקיצור, כפי שאתם מבינים, אושר הוא דבר מאוד מאוד חמקמק וחולף. ברגע אחד אני יכול להיות מאושר, ברגע אחר עצוב וכועס.

אמרתי פעם לחברים בחצי הומור, שאושר זה קצת כמו אורגזמה, זה עונג מאוד קצר. רק השבוע לדוגמה הייתי בקפריסין ליומיים וחצי בענייני עבודה, הייתי מאוד מאוד מאושר ממה שקרה שם, אבל רגע לפני שחזרתי לארץ, קיבלתי הודעה בענייני עבודה, שהצליחה לעצבן אותי ולחרב לי את כל השמחה. עכשיו, אושר... אושר ב-א', כן? ושמחה הם דבר מאוד מאוד חשוב, כי אושר ושמחה מעניקים לנו סוג של דלק להגשמת חלומות, ולכן עלינו לשאוף להיות כמה שיותר מאושרים.

אגב, זאת ההזדמנות שלי להמליץ לכם על שני פרקים בפודקאסט שנוגעים בכך בעקיפין. הראשון הוא פרק מס' 4, ששמו הוא "להוציא אנשים רעילים מחיינו", והפרק השני שרלוונטי הוא פרק מס' 7, ושמו הוא "לחיות בסרט של וולט דיסני".

בכל מקרה, בשנים האחרונות יותר ויותר חוקרים בתחום האושר מבינים שעל מנת להיות מאושרים, המשימה שלנו לבנות חוסן נפשי. חוסן נפשי לעומת אושר הוא משהו שמשתרש ומתקבע בנו, מסייע לנו לגבור על מצוקות רגעיות וחולפות, או לחילופין לחיות לצד קשיים, ועדיין להיות מסוגלים להיות מאושרים.

היום, בפרק הזה, אני בוחר להקריא לכם פרק מתוך ספר שכתבתי, שיצא בשנת 2021. שם הספר הוא "עד הדמעה האחרונה, 62 שיעורים מאימא", וזה ספר שבו כתבתי 62 שיעורים שלמדתי מאימא שלי, ואני מעביר הלאה לבנותיי, שירה ונגה, או לחילופין שיעורים שאני חולק על אימא שלי ובוחר שלא להעביר לבנותיי, או שיעורים שקיבלתי ועשיתי להם שדרוג קל.

אימא שלי נפטרה לפני ארבע שנים והספר הזה בעצם מוקדש לה. זה ספר על חינוך, על הורות, על משפחה ועל חלומות. אז אני, כאמור, פותח כרגע את הספר, את פרק מס' 44, שנקרא "לבנות עמוד שדרה לנפש". וזה הולך ככה.

אימא שלי נהגה לכתוב את ברכות יום ההולדת המדכאות ביותר עלי אדמות.

היא כתבה "שהשמש תמיד תחייך עבורך בבוקר", ככה היא פתחה כל ברכה בכתב יד קטן וצפוף. ואז היא הייתה מקנחת, "והכי חשוב: בריאות הנפש!" היא הייתה מסכמת את זר כוונותיה הטובות.

כילד וכנער, אף פעם לא הבנתי את איחוליה המוזרים. מה זה שמש מחייכת? לא עדיף ברכות בסגנון, "שתישאר חטוב לנצח", "שיהיו לך תמיד הרים של גלידות ושוקולדים", או "שתהיה מיליונר"? אבל לאורך שנים רבות היא דבקה בברכות שלה: אור ויציבות.

במהלך חיי, כמו כולנו, עברתי לא מעט אירועים מכוננים. חלקם דרמטיים בצורה אבסולוטית, וחלקם דרמטיים רק בעיני עצמי.

הוריי, כאמור, התגרשו כשהייתי בן שבע, לא הייתי בקשר עם אבא שלי במשך כמעט עשור (למעט מפגשים קצרים פה ושם), בגיל 16 הפכתי לנכה בעקבות תאונת עבודה וחזרתי ללכת כעבור שנה וחצי. סבתי האהובה והחכמה, סופיה, שהייתה קוראת בו-בזמן שלושה ספרים, בשלוש שפות שונות, חלתה בדמנציה וקמלה מול עיניי במשך עשור. נגנבו ממני, פעמיים, סכומי כסף גדולים בשתי שותפויות עסקיות, אירוסיי בוטלו לאחר עשר שנות זוגיות, בגדו בי פעמיים במערכות יחסים, והיו עוד מיני דרמות שיכולות בקלות להוות מצע לכתיבת טלנובלה מסעירה ומרגשת.

אבל לא, אין צורך לרחם עליי.

אני כבר מספיק בוגר כדי לדעת שאני לא מיוחד. לפחות לא בכל הקשור ל"תקלות של החיים". כמעט כל אדם שאנחנו פוגשים חווה אובדן או שבר כזה או אחר בחייו. אני מכיר אנשים שפירקו בתים, כאלה שליבם נשבר, שאיבדו עסקים, שהפסידו מיליונים, שהיו חולים קשה, נפטרו בייסורים, שעברו תאונות קשות או גירושים מטלטלים, הורים שאיבדו את ילדיהם בלידה שקטה, בהתאבדות או בתאונות מחרידות, ילדים שאיבדו את הוריהם. אחרים שאיבדו את שמם הטוב, נשלחו לכלא, נאלצו להכריז על פשיטת רגל, לקו במחלת נפש, עברו בגידה או אונס, ורשימת הצרות עוד ארוכה. אסונות ומצוקות לא פוסחים על איש בעולמנו. ייתכן וגם אתכם זה פגש.

גם חייה של אימי לא תמיד היו קלים. למרות החיוך המושלם ושני טורי השיניים הלבנות ההוליוודיות שהקפידה לתחזק היטב, היא עדיין דבקה בסט הברכות שלה, ואת מה שהמטירה על אחרים היא איחלה גם לעצמה.

"שהשמש תמיד תחייך עבורך בבוקר" והעיקר "בריאות הנפש".

ואכן, שמתי לב שגם בימים קשים וגם בתקופות מאתגרות, השמש הבלונדינית תמיד חייכה עבור אימא שלי, או שהייתה זאת אולי אימא שלי שבחרה להביט תמיד בצד המואר של השמש.

יש בבחירה הזאת בטוב, משהו שמעיד על היותה של אימי אדם בריא בנפשו. הרי היו ימים שבהם היא נטתה לבכות, להיות מוטרדת, לעיתים להיות היסטרית, ואפילו מבוהלת. אבל את השמש של היום החדש היא תמיד קיבלה במאור פנים, גם אם היא הגיעה אחרי לילה נטול שינה. וראו זה פלא, גם השמש חייכה אל אימא שלי. ואולי ההרגל הזה הוא שהפך אותה להיות בריאה בנפשה, כלומר, איתנה, חזקה ובלתי ניתנת לשבירה גם בזמנים קשים. גם ברגעיה האחרונים, גם שם היא עדיין הסתכלה על השמש וחייכה. ואת הנטייה הזאת העבירה גם אליי, לא משום שהסבירה לי כמה זה חשוב, אלא מפני שכך ראיתי אותה לנגד עיניי במרוצת השנים, וזה מה שלמדתי מההתבוננות בהתנהלותה. הרי חינוך הוא לפני הכול מתן דוגמה אישית.

כשנודע לי שאימא שלי חולה וכשהתחלתי לשתף בידיעה המרה את הקרובים אליי, שאלו אותי רבים: "ומה שלומך?" ו"איך אתה?" מעטים מהמקורבים שעודכנו שהמחלה של אימי סופנית ושימיה ספורים, תהו בקול מה יהיה איתי ביום שאחרי. הם הביעו דאגה לבנותיי, שירה שהייתה אז בת עשר וחצי ונגה שהייתה אז בת חמש וחצי.

מהיום הראשון ועד היום אחרון שבו אימי נשמה בצורה סדירה ועצמאית, השבתי לשאלות הדואגות האלה ש"יהיה בסדר". ולא עשיתי את זה כנפנוף או הכחשה או הדחקה או ביטוי ישראלי שחוק, אלא מתוך ידיעה פנימית אמיתית, אמונה עצמית שיהיה בסדר. אחרי הכול, מגיל אפס בורכתי על ידי אימי בשמש מחייכת ובבריאות הנפש.

"אני רואה את עצמי כבניין יציב", השבתי לכל מי שדאגו לשלומי לאחר פטירתה של אימי, "כזה שארבעת עמודי היסוד שלו נטועים עמוק באדמה, וזאת הודות לחינוך המוצלח שקיבלתי מאימא שלי, שעודדה אותי כל חייה לשמור על חוסני הפנימי. אני גם יודע איזו עבודה קשה עשיתי לאורך חיי כדי לבסס ולייצב את העמודים האלה".

העמוד הראשון הוא עמוד משפחתי. יש לי משפחה קרובה ורחוקה שאני אוהב, ובראש ובראשונה, שתי בנות עצמאיות, טובות לב, סקרניות, מצחיקות וחייכניות. העמוד השני הוא הזוגיות. הייתה לי בזמנו את הזוגיות המכילה והמכבדת שהייתי יכול לבקש לעצמי. העמוד השלישי הוא הקריירה והפרנסה. אני עושה מדי יום רק את הדברים שאני רוצה, אני הבוס של עצמי, ונוסף על הכול זכיתי בבונוס עצום של הכרה בעשייתי. אני עצמאי שמרוויח היטב ומכלכל את צעדיי, כך שביכולתי לממן הגשמה של חלומות רבים, לעיתים קטנים וצנועים ולעיתים גדולים ומופרעים. והעמוד הרביעי הוא החברים. יש לי את החברים הכי טובים שאדם יכול לבקש לעצמו. חכמים, נבונים, דעתנים, סקרנים, תומכים, מרימים, מנחמים, קשובים, מוסריים, ערכיים, משעשעים, אוהבי חיים, ובעיקר מתאמצים. מתאמצים להיפגש גם אם הם גרים בצד השני של המדינה, או מותשים מגידול הילדים, מתאמצים לסייע, מתאמצים להיות נוכחים.

מות אימי היה בהחלט רעידת האדמה הקשה ביותר שחוויתי ושהרעידה את בניין חיי בעוצמה של 8.4 בסולם ריכטר. היא העיפה את הגג, את המרפסת, את פיגומי הברזל העוטפים של פרויקט התמ"א שנקרא יובי, אבל היא לא מוטטה את הבניין. לא קרסתי. וכדי לחסוך לכם ריצה בגוגל – 9.5 היא העוצמה הגבוהה ביותר בסולם ריכטר.

ומה עם עמודי הבניין שלכם? האם הם עומדים איתנים, חזקים ויציבים בעומק הקרקע של חייכם? האם בניין חייכם יכול לעמוד במבחנים המטלטלים של החיים? אני לא יודע מי אתם, מה גילכם, מה הניסיון שלכם, אילו מציאות ואבידות מאופסנות במחסני החיים שלכם. אבל אני יודע דבר אחד בוודאות: אתם חייבים לחזק את יסודות הבניין שלכם. אתם חייבים לחזק את עמוד השדרה, עמוד הזוגיות, עמוד הפרנסה ועמוד החברים, כדי שתוכלו להחזיק גם על גביכם את האני שלכם.

במהלך ימי השבעה ביקשו רבים לבדוק מקרוב את עיניי. לבחון את מקווה הדמעות ומצב הלחלוחית. "אתה יודע שאפשר לבכות", לחשו לי לא מעט.

"אני יודע", אמרתי, וגם בכיתי לא מעט ביום מותה של אימי ובימים שלאחריו. הכי הרבה שבכיתי בכל 42 שנות חיי.

"אני יודע לבכות, אבל אני מעדיף לשמוח על כל כך הרבה דברים", אמרתי שוב ושוב לכל המודאגים, "היו לי 42 שנות אימא, ואני בוחר לשמוח על כך. אני מכיר אנשים שבגילים צעירים מאוד איבדו אימא או אבא או את שניהם. אני מכיר גם אנשים שלא זכו להכיר את אביהם, שנפטר לפני שנולדו".

בחרתי גם לשמוח על כך שאימא שלי נפטרה בלי שסבלה ייסורים. היא עזבה את העולם לאחר שהספקנו לקיים שיחה אחרונה ומשמעותית ממש דקות אחדות לפני שנעלמה באופן פיזי מעולמי. ואני שמח על כך שאיחוליה העיקשים התגשמו, ושהשמש תמיד מחייכת אליי בבוקר (גם אם במשך חודשי מחלתה היא הפציעה בגוונים דהויים). ואני הכי שמח שאני יכול להעיד על עצמי שיש בי בריאות הנפש, וזאת בזכות אימי, וכמובן בזכות בנותיי וכמה חברים קרובים ואהובים והזוגיות שלי, שמלווים אותי במשך שנים ברגעי האושר והיגון, ובזכות הפסיכולוגית המדויקת והמדייקת שאני פוגש פעם בשבוע כבר 20 שנה רצוף.

כן, היום אני יודע בוודאות ששרדתי את האובדן גם הודות לטיפול פסיכולוגי שהתמדתי בו לאורך חיי, ושהעניק לי חוסן נפשי. לאחר שעולמי התנפץ עליי, הצלחתי לראות את אור השמש הצהובה מבעד לשברים, וידעתי בתוך תוכי שיש לי את הכוח להדביק את שברי חיי בחזרה.

בשנים האחרונות מסכימים חוקרי התנהגות, פסיכיאטרים ופסיכולוגים, שתחום עיסוקם הוא הפסיכולוגיה החיובית, שהמפתח לחיים טובים ובריאים, ואם תרצו, לגישה אופטימית לחיים הוא חוסן נפשי.

חוסן נפשי הוא הידיעה שגם אם נישבר, יש לנו את הכלים והיכולת לאסוף את השברים שלנו ולהדביק אותם מחדש, כדי לעשות את מעשה החיים ולהתקדם הלאה בערוץ הנהר.

כולנו שואפים לאושר, אבל בעוד האושר הוא רגעי וחולף, תחושת החוסן הנפשי היא לתמיד, מהרגע שפיתחנו אותה והעצמנו אותה.

את מעלת החוסן הנפשי אנחנו יכולים לסגל לעצמנו ולשכלל בעזרת עבודה עצמית, קריאת ספרי עיון מפתחים ומעשירים או בסיוע של אנשי מקצוע, כמו פסיכולוגים, פסיכיאטרים, קואצ'רים, אנשי רוח, יועצים, רבנים, וכמובן להגיע לשם באמצעות החינוך ותמיכת ההורים. אה, כמובן גם פודקאסטים.

יש לי חבר, איש עסקים, שלפני כמה שנים נקלע לצרות כלכליות ולחובות בסך של שישה מיליון שקלים. באותו הזמן הוא גם התגרש, נאלץ להכריז על פשיטת רגל, ותוך כדי גם לטפל לסירוגין בארבעת ילדיו. פעם הוא אמר לי, "מישהו אחר כבר היה קופץ מגג של גורד שחקים", הוא אמר לי את זה שוב ושוב כשהפתרונות לא נראו באופק. "אבל אני יודע שיהיה בסדר", הוא אמר. ואכן, בתוך שנתיים הוא הצליח להיחלץ מהחובות, לשקם את חייו ולהמציא את עצמו מחדש. חוסנו הנפשי, שנבנה לאורך שנים באמצעות טיפול פסיכולוגי וקורסים להתפתחות אישית שבהם השתתף, כמו גם ההבנה שהסיטואציות שאליהן נקלע הן מסוג הדברים שניתן לתיקון. זה סייע לו לצלוח את המשבר הגדול בחייו.

לוסי הוֹן היא דוקטור לפילוסופיה שמתגוררת בניו זילנד, והיא חקרה במשך שנים את נושא החוסן הנפשי. את המסקנות מהמחקר שהיא ערכה על מיליון חיילים אמריקאים ששבו מאזור קרבות קשים, היא משתפת בהרצאת טד מבלי להעלות על דעתה שהיא בעצמה תאבד בתאונת דרכים את אַבִּי, בתה בת ה-14, והיא תזדקק למסקנות של המחקר שלה יותר מאשר לכל דבר.

והינה ציטוט של הדברים שהיא אמרה, "הגופים והמומחים שליוו אותנו לאחר האבל הכינו את בעלי ואותי לעובדה שסביר להניח שמשפחתנו תתפרק, שנתגרש, ושאולי אפילו נלקה במחלת נפש", היא מספרת בהרצאת טד ששווה לצפות בה. "אבל אני הייתי צריכה תקווה, והחלטתי לבחון על עצמי את מה שלמדתי וחקרתי במשך שנים. ידעתי שאפשר להזדקף ממקום של מצוקה ושאפשר לנווט את החיים בזמנים קשים".

היא מציינת שלושה כלים שסייעו לה לשרוד את האובדן הנורא מכול שהורה יכול לחוות, ומציעה לאמץ אותם לחיינו כדי לסגל לעצמנו חוסן נפשי.

הכלי הראשון הוא הידיעה המוחלטת שהסבל הוא חלק מהקיום האנושי, שהתמונות הנוצצות באינסטגרם לא משקפות את החיים היום-יומיים.

הכלי השני לבניית חוסן הוא הבחירה היכן למקד את תשומת הלב, ולמצוא דברים טובים, גם בתוך אסון, ולהיאחז בהם. ציטוט, היא אומרת, "התנחמתי מכך שבתי נהרגה מוות מיידי ונטול כאבים. זה עדיף על פני מחלה כואבת ומייסרת שנמשכת שנים. יש לנו עוד שני בנים יפים ובריאים, ובחרתי בחיים ולא במוות". תראו איזו עוצמה יש לדבריה. "התנחמתי מכך שבתי נהרגה מוות מיידי ונטול כאבים, על פני מחלה כואבת ומייסרת".

היא גם ממליצה לכתוב לעצמנו מדי יום שלושה דברים טובים שקרו, וחושפת שמחקר שנערך במשך חצי שנה בקרב קבוצת אנשים רחבה, מצא שמי שלמדו לראות את הטוב בחייהם על בסיס יום-יומי, ממעטים לשקוע בדיכאון.

והכלי השלישי להתאוששות ולבניית חוסן נפשי הוא לשאול את עצמנו, "האם מה שאני עושה עוזר לי או פוגע בי?" אני חוזר, "האם מה שאני עושה עוזר לי או פוגע בי?"

"שאלתי את עצמי לא פעם", היא מספרת, "אם ללכת לבית המשפט, לראות את הנהג שהרג את חברתי הטובה שנהגה ברכב, את בתה ואת בתי האהובה. בחרתי שלא ללכת. לא ראיתי בכך שום ערך מקדם".

"חוסן נפשי", היא מסכמת את הרצאתה, "הוא לא תכונה קבועה, והוא דורש נכונות לעבוד קשה על הנפש שלנו".

הודות לאימי, תמר, שהייתה סבתא נפלאה ומסורה בצורה יוצאת דופן, בנותיי הצעירות כבר יודעות שהשמש מחייכת בכל בוקר בלי קשר למצב הפנימי שלנו, ושיש לטפח את הנפש כדי לחזקה.

הן כבר יודעות שרעידת אדמה לרוב לא ממוטטת, אלא רק מחרבת, ושמתוך ההריסות ניתן להשתקם. שלהיות בעל חוסן נפשי זה אומר להרגיש כאב, צער ועצב, ולתת להם מקום, אבל לא לאפשר להם לתפוס את כל המקום. ובעיקר לדעת להתכופף ולהתגמש נוכח סערות החיים, אולי קצת להיסדק, אבל לא להישבר לרסיסים.

ובאשר ליכולת להתגמש, אבל קצת להיסדק, אחד הסיפורים העממיים שאני מחבב הוא הסיפור על הברוש והערבה הבוכייה, שמוצאים את עצמם מול סופת רוח אדירה. בסופו של דבר, הברוש שמתעקש להמשיך לעמוד זקוף – נשבר מול הרוח, ואילו הערבה הגמישה שנעה עם הרוח, יכולה לסערה.

אימא שלי לא הורישה לי שום דבר חומרי. ועם זאת, היא הורישה לי, ודרכי גם לבנותיי, את כל הכלים הנחוצים כדי לבנות אותנו לכדי בניינים עמידים שעומדים יציבים, ולא נשברים גם כשהנורא מכול מגיע.

אז זה היה פרק מתוך הספר "עד הדמעה האחרונה, 62 שיעורים". אגב, אם אהבתם את הפרק ואת מה ששמעתם, אז תוכלו למצוא את הספר בכל חנויות הספרים ו/או באתר שלי. אם תרצו להזמין אותו דרך האתר, תוכלו גם להזין קוד הנחה, המילה "תודה" תקנה לכם הנחה, ואני אשמח לשלוח את הספר אליכם.

אז רוצים להגשים חלומות? תעבדו על החוסן הנפשי שלכם, תעבדו על הנפש שלכם. כי אתם יודעים, אם אתם מאזינים לפודקאסטים ושומעים כאן פרקים שאני מספר סיפורים או לחילופין מגיעים לפה אנשים שעשו המון המון דברים בחייהם, זה לא קל. יש הרבה מאוד מהמורות בדרך, גם כשאתה כבר ממש מצליח ומאוד מאוד מתפרסם ויש לך יכולות.

רק הבוקר, דקה לפני שהקלטתי את הפרק הזה, היה לי איזה ויכוח עם מנהל הבנק שלי על איזה אישור שביקשתי והוא סירב לתת לי. והאמינו לי שחשבון הבנק שלי ממש בסדר, זה פשוט קצת קשיים שבנקים לפעמים מערימים. אז העמדתי אותו על מקומו, לא נשברתי, לא התייאשתי, ואחרי שעה קיבלתי הודעה שמה שביקשתי אושר. וזה בין השאר הודות לחוסן הנפשי ולחוזק שרכשתי ובניתי לעצמי. המילה "לא" לא שוברת אותי, לא כל כך מהר.

אם אהבתם את הפרק, הפיצו אותו לאנשים שזה יכול לסייע להם. דרגו את הפרק הזה. חפשו אותי בספוטיפיי, אפל, גוגל, יוטיוב. כמובן גם תעקבו אחריי, פייסבוק, אינסטגרם וגם טיקטוק.

אודיותר, יוצרי התוכן של ישראל.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

Commentaires


bottom of page