עובדתית: כולנו מוקפים באנשים רעילים. אלו שאומרים לנו ש״אין סיכוי״ ו״חבל על הזמן״ ו״אנחנו לא בגיל״ ודברים חריפים מאלו. על מנת להגשים חלומות אישיים ומקצועיים אנחנו חייבים להוציא את הרעל מחיינו. איך נאתר אנשים רעילים ונטפל בהם ומה אמרו על כך סטיבן שפילברג ומייגן מרקל.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/02/2023.
אודיותר, הפודקאסטים של ישראל.
בזמן שרוב ההורים מונעים מהילדים שלהם להיות אמנים, כי לכאורה אין בזה פרנסה או יציבות, אימא שלי תמכה בי. היא אמרה לי "אתה תמצא את הדרך להתפרנס, אני סומכת עליך".
היי וברוכים הבאים לפודקאסט "המעבדה להגשמת חלומות".
אחת הנקודות שהכי מטלטלות אנשים בהרצאת "הרשימה", אותה אני מעביר בעשור האחרון, היא נקודה שבה אני מדבר על המושג "אנשים רעילים". אנשים רעילים הוא מושג אותו טבעה פסיכולוגית אמריקאית בשם ליליאן גלאס. היא עשתה מחקר והיא פרסמה אותו בספר בשם "אנשים רעילים", והיא גילתה שכולנו מוקפים באנשים רעילים. למרות המושג השלילי, חשוב להבהיר שאנשים רעילים הם לא אנשים רעים, אבל אלו אנשים סקפטיים, פסימיים, מבאסים, רואי שחורות, קוצצי חלומות וכנפיים. ומסתבר שעל פי המחקר שלה, כולנו מוקפים באנשים רעילים.
בפרק הזה אני אסייע לכם לזהות מי הם האנשים הרעילים האלה, ולהבין למה חשוב להוציא אותם מהחיים שלנו, אבל לפני זה סיפור קצר על הפעם בה אני הבנתי שאני חי בתוך מערכת יחסים רעילה.
פרויקט "הרשימה", שהיום כולל סדרת ספרים והרצאות, התחילה כשהייתי בן 34. הייתי אז עיתונאי בעיתונות הארצית ושחקן טלוויזיה ותיאטרון. היו לי מספר עסקים, גם הייתה לי תינוקת חמודה בבית, בת שלוש, והייתי בזוגיות מאושרת של שבע שנים. כשבלוג "הרשימה" בו פרסמתי עשרה חלומות שאני רוצה להגשים תוך 400 ימים, ושיגרתי אותו לאוויר העולם, הפך להצלחה עולמית ומיידית, מצאתי את עצמי טובע בעשרות פניות מכל העולם להעביר הרצאות על התובנות שאספתי ועל מפגשים עם אנשים מאוד מעניינים. באותם הימים אני לא תיארתי שפרויקט "הרשימה" ישנה את חיי ואת מצבי הכלכלי, ואני עשיתי את זה לחלוטין לחלוטין בשביל הכיף שלי. אני ממש הייתי סקרן לגלות את כוח הרשת החברתית, שהיה אז יחסית בחיתולים. התגובות שקיבלתי בבית שלי, בזוגיות שלי, היו בסגנון "למה זה טוב? מה יוצא לך מזה? יש לך ילדה קטנה בבית, תטפל בה ולא בחלומות שלך". וגם משפטים בסגנון "אין בזה עתיד או אין בזה כסף". האמת היא שאני לא התייחסתי לתגובות האלה יותר מדי. אחרי הכול זה תגובות ושיח לגיטימי בתוך זוגיות קרובה. אבל ככל שפרויקט "הרשימה" הלך וגדל וגדל וגדל והצליח, גיליתי שגם התגובות שקיבלתי בבית הפכו להיות רבות יותר, גדולות יותר, קיצוניות יותר ובעיקר מאוד מאוד שליליות. באחת מההרצאות הראשונות שקיימתי, ניגש אליי בסוף ההרצאה מישהו מהנוכחים והציג את עצמו. הוא סיפר לי שהוא בן משפחה של אחד החיילים הישראלים שהגופה שלהם נחטפה לעזה, זה היה ב-2014 במסגרת מבצע צוק איתן. הוא סיפר לי שבני המשפחה של אותו חייל שבורים ומרוסקים, ושמשהו בגישת החיים שלי, כפי שהוא שמע בהרצאה, יכולה לשמח אותם, והוא ביקש ממני להגיע אליהם הביתה ולדבר איתם. הפנייה הזאת מאוד ריגשה אותי, היא החמיאה לי אבל גם היא מאוד הביכה אותי, כי עם כל הכבוד, אני לא פסיכולוג ואני לא פסיכיאטר ואני לא מיומן בסיוע לאנשים במצב דיכאוני. זה היה נשמע לי ממש מוזר לדפוק להם בדלת ולהגיד להם "שלום, באתי לפזר אבקה של חיוביות על החיים שלכם". אז דחיתי בנימוס את ההזמנה שלו, לא לפני שהצעתי להזמין את כל בני המשפחה להרצאה שלי, ולאחר מכן לשבת איתם לקפה במידה והם ירצו. זה הרגיש לי הרבה יותר הגיוני ופחות יומרני. הפנייה הזאת, שהייתה סמוכה מאוד לאירוע שטלטל את כל המדינה, ריגשה אותי מאוד. בכל זאת, באים אליי ואומרים לי בוא תדבר עם הורים של חייל שנחטף, אתה יכול לעזור להם. חזרתי הביתה מרוגש ונלהב. ואחרי שסיימתי לספר את זה בבית בהתלהבות על כל מה שקרה לי, התגובה שקיבלתי הייתה "מי אתה חושב שאתה, פסיכולוג?" "לא," אני עניתי, "ברור שלא, זה בדיוק מה שאני גם אמרתי להם, אני לא פסיכולוג ולא פסיכיאטר". ובלילה, בזמן שאני ניסיתי לישון והתהפכתי במיטה, פתאום קלטתי שכבר תקופה ארוכה שאני מקבל בבית שלי כל מיני תגובות מאוד מאוד מוזרות ומקטינות, בסגנון "אתה לא פסיכולוג" או "אתה מגלומן" או "אתה עסוק בפולחן אישיות". ו"הנושא של "הרשימה" פחות מעניין אותי ואל תדבר על זה כל כך הרבה", וכל מיני משפטים מאוד לא נעימים. פתאום קלטתי שאני מוצא את עצמי חווה משהו גדול בקריירה שלי, כאדם כותב, ובמקום לפתוח בבית בקבוקי שמפניה ולשמוח בהצלחתי, אני מוצא את עצמי בורח אל החצר לדבר בשקט בטלפון עם איזו הרצאה שמזמינים מהודו או מארצות הברית, כדי שבבית לא יפריע לאנשים. והבנתי באותו רגע שמשהו לא תקין קורה. ואז כמה ימים אחר כך, בזמן הרצאה בבאר שבע מול צוות רפואי, בזמן שאני עומד על במה ומדבר על הספר "אנשים רעילים" ומעודד אנשים להוציא מחייהם אנשים רעילים, פתאום קלטתי שאני בעצמי חי במערכת יחסים רעילה, מקטינה ולא מפרגנת.
מאותו הרגע פרידה הייתה דבר בלתי נמנע. בתוך כמה חודשים מצאתי את עצמי מסיים מערכת יחסים בת שבע שנים. זה לא היה קל. זה היה אפילו קשה מאוד, זה היה מרסק, זה היה עצוב, זה היה מטלטל. אבל במרחק הזמן והשנים, הבנתי שזה היה הדבר הכי נכון לי לעשות על מנת לצמוח כאדם, כהורה וגם כאיש מקצוע.
עכשיו השאלה אם הסיפור הזה ששמעתם, שקרה לי, מוכר לכם? האם הוא פוגש גם אתכם? האם גם בן או בת הזוג שלכם או ההורים או חברים קרובים מגיבים באותם מסרים מקטינים? אולי אתם נתקלים בתגובות האלה במערכת היחסים הנוכחית שלכם? אתם יודעים, זה לא חייב להיות רק במערכת יחסים רומנטית. זה יכול להיות עם חבר או חברה קרובים שתמיד יש להם מה לומר על הרעיונות שלכם, על החלומות שלכם או על מה שאתם לובשים או אוכלים או כמה שאתם אוכלים. זה יכול להיות במקום העבודה שלכם, עם הבוס, שלא יודע לומר מילה אחת טובה אף פעם. או עם ההורים שלכם, שתמיד, אבל תמיד תמיד יש להם ביקורת על כך שאתם לא מממשים את הפוטנציאל שלכם.
אתם יודעים מה הפסיכולוגית האמריקאית, ליליאן גלאס, כתבה בספר שלה? שאותם אנשים רעילים הם האנשים הבאים: הבעל או האישה או ההורים או הילדים או החברים או לא עלינו כולם ביחד. אם אתם מוקפים בחברים רעילים, הפתרון לכך הוא די פשוט, פשוט להחליף אותם. ביי ביי. תמצאו לכם חברים מרימים, שמחים, חיוביים, שנמצאים באותו מועדון מחשבתי שבו אתם נמצאים. אגב, זה בדיוק החברים שיש לי. לפעמים אני יכול להגיד לחברים, "תקשיבו, יש לי רעיון, אני רוצה שהספר שלי יהיה בקוריאה." הם יכולים להגיד לי, "תשמע, וואי, קוריאה, לא פשוט, לא קל. מה, איך? אבל אנחנו נעזור לך." אלו האנשים שמקיפים אותי בחיים שלי. רק אנשים כאלה. אנשים מרימים. אגב, חלק מהאנשים האלה הם האנשים שמתארחים כאן בפודקאסט, בפרקים שבהם אני מראיין אנשים שהגיעו להצלחות גדולות, זה אנשים שמה שמשותף לכולם זה שכולם מפרגנים האחד לשני וגם מאמינים שזה אפשרי.
יש איזו מין תפיסה שחברים זה משהו שהולך איתך מהגן או מבית הספר היסודי או התיכון או מהצבא. ואני מאמין שאפשר ורצוי לפעמים לרענן את החברים שלנו כל כמה שנים, למצוא חברים שכאמור חושבים כמונו, חושבים בחיוביות ובגדול. עכשיו, אם האדם הרעיל הזה זה הבעל או האישה או ההורים או הילדים, אז פה המצב הוא טיפה יותר מורכב, כי בכל זאת מדובר באנשים שאתם מחוברים אליהם או בקשר דם או באמצעות כתובה. אז זה לא רק מורכב, זה גם נורא נורא מבאס שבן הזוג או בת הזוג או הילדים או ההורים לא תומכים, לא מפרגנים, לא מבינים אתכם, ושאי אפשר לשתף אותם בחלומות. אבל גם פה יש פתרון, והפתרון הוא לספר למישהו בדרגה שנייה או שלישית. אימא שלך לא מפרגנת לך? אין בעיה, ספר לדודה שלך. דודה שלך לא מפרגנת? ספר לסבתא. אין לך סבתא? ספר לשכנה. כלומר, שוב, צרו לעצמכם את הסביבה התומכת הזאת.
ואני גם פה מכיר את זה באופן אישי. היה לי סבא מהמם בשם בנו, שנפטר לאחרונה בגיל 99. ולמרות שהוא מאוד מאוד מאוד מאוד אהב אותי, אני הייתי נכד יחיד, תמיד הוא היה לא מרוצה ממני. ככה לפחות אני הרגשתי. ככה הוא שידר לי. נגיד הוא היה אומר לי, "איך הולך עם ההרצאות של הרשימה?" הייתי אומר לו סבבה. הוא אומר לי, "כמה הרצאות בחודש?", הייתי אומר לו, "אני יודע, 30, 40." הוא היה אומר לי, "למה רק זה?" הייתי אומר לו, "סבא, אבל אין, היומן מפוצץ, אין לי בכלל זמן." הוא אומר לי, "אוקיי, אתה מקבל על זה כסף?" אני אומר לו, "כן, אני אחד היקרים שיש." אני אומר לו כמה. "למה רק זה?" תמיד היה לו מה להגיד. תמיד הייתי יוצא מארוחת הצוהריים או הערב איתו בתסכול של אוף, למה הוא לא יכול להגיד לי פעם אחת, פעם אחת שאני חמוד? עד שהבנתי שהוא אומר לי את זה בפולנית, ועד שזה מגיע אליי, עוברים איזה חודשיים. אז מה הפתרון? למדר. אם מישהו מבוגר מהמשפחה שלכם לא מכיל את החלומות שלכם, פשוט להגיד לו "אוקיי, בוא נדבר על ביבי, בוא נדבר על האירוויזיון, על האח הגדול, על משהו אחר. בואו נחליף נושא שיחה."
סבא שלי אמר לי שבועיים לפני מותו, "אם יש משהו שאני מצטער עליו, זה שאתה לא למדת, יובל, באוניברסיטה." אמרתי לו, למה, סבא?". הוא אמר לי, "כי אם היית לומד באוניברסיטה, היית אינטלקטואל." אמרתי לו, "כן, אבל אני חושב שאני כזה, כאילו, אני כותב ספרים, אנשים קוראים, מאזינים לי, באים להרצאות." הוא אמר לי, "כן, אבל אין לך תואר." הוא קבע את זה בצורה מאוד מאוד נחרצת.
עכשיו, תראו, אני לא באמת כעסתי על סבא שלי, כי הבנתי שהוא אומר את כל מה שהוא אומר מתוך דאגה כנה אליי. הוא רצה שתהיה לי מלא עבודה, הוא רצה שתהיה לי יציבות, שאני ארוויח כסף. בואו, גם הבן אדם היה בן 100, הוא חי בעידן אחר. בעידן שבו היו עובדים 70 שנה באותו מקום, מתחילים לעבוד בחמש בבוקר ומסיימים בחמש אחר הצוהריים. והוא לא תמיד הבין את העולם שלי. פעם סיפרתי לו שיוצא לי ספר בדרום קוריאה, ובמקום לצהול ולהתרגש, הוא אמר לי "למה זה טוב והאם רואים בזה כסף?" תגובה מבאסת. אז פשוט הפתרון לאנשים כאלה הוא פשוט לא לדבר איתם על החלומות. רק עם האנשים שאתה אומר להם, זה החלום, כאמור הם עפים איתכם לשמיים.
אז אני אולי הצלחתי להבין את המסרים של הדאגה של סבא שלי ככה בין השורות, אבל הרבה פעמים אנשים לא מצליחים לבודד את זה. ואני חושב שמה שמאוד מאוד מאוד חשוב, כאמור, זה למצוא את האנשים האלה.
ויום אחד, אחרי שנים, סבא שלי שאל אותי למה אני כבר לא משתף אותו בעניינים של העבודה שלי? כי הוא הרגיש שאני פשוט לא מדבר על זה יותר. אני הסברתי לו שהתגובות שלו ממש מעצבנות אותי, שהן אפילו מעליבות אותי. פתאום הוא הבין והוא היכה על חטא והוא שינה את התנהגותו והוא היה הרבה יותר מעורב ובעיקר הרבה יותר מפרגן.
תראו, אני חושב שאחת הסיבות להצלחה שלי ספציפית היא כתוצאה מהחינוך בבית שלי, ליתר דיוק אימא שלי. אימא שלי, תמר אברמוביץ', הייתה הרוח הגבית שלי. היא תמיד תמיד תמיד, בתור ילד, אמרה לי "כן". כל דבר שרציתי לעשות, אמרה לי "כן", הסיעה אותי, לקחה אותי. אנחנו אגב שומעים את זה בהרבה מאוד שיחות עם מרואיינים שלי כאן בפודקאסט, שאומרים, כן, אבא שלי הסיע אותי, אימא שלי לקחה אותי, הם חיכו לי, הם מימנו לי וכו' וכו'. אימא שלי, שנפטרה אגב מסרטן בגיל 62, הייתה השגרירה הכי גדולה שלי בעולם. היא האמינה בי, לפעמים קצת בהגזמה ובחוסר אובייקטיביות, היא דחפה אותי ללמוד כתיבה וללמוד משחק ולשחק. ואגב, כתבתי על כל זה ועוד הרבה מאוד שיעורים מאימא שלי בספר שנקרא "עד הדמעה האחרונה, 62 שיעורים מאימא", שאני מזמין אתכם לחפש אותו בספרייה הקרובה לביתכם או בחנויות או באתר שלי. בזמן שרוב ההורים מונעים מהילדים שלהם להיות אמנים כי לכאורה אין בזה פרנסה או יציבות, אימא שלי תמכה בי. היא אמרה לי, אתה תמצא את הדרך להתפרנס, אני סומכת עליך. אגב, ככה בדיוק אני מלמד את הבנות שלי, ככה אני מחנך אותן, לאפשר להן להיות מה שהן רוצות, גם אם זה לא תמיד מסתדר לי עם החיים שלי. זה החיים שלהן, זה לא החיים שלי.
יש לי הרצאה בשם "קסם הרשימה", שפונה לילדים ובני נוער, ואני מעודד את הילדים לחשוב, להשתעמם, לרשום רשימות, וכמובן לנסות להגשים אותם. לא ייאמן כמות הנערים והנערות שניגשים אליי בסוף ההרצאה ומספרים לי על כך שאימא, או אבא שלהם, או שניהם, לא מאפשרים להם ללמוד למשל במגמת מחשבים או סוציולוגיה או תיאטרון, או מכריחים אותם לעשות בגרות, או לא מבינים מה הם משחיתים זמן ברשת החברתית, בפייסבוק, או באינסטגרם, או בטיקטוק. מישהי פעם סיפרה לי שיש לה 400 אלף עוקבים בטיקטוק וביוטיוב והיא מרוויחה אלפי שקלים בחודש משיתופי פעולה ופרסומות, וההורים שלה אוסרים עליה להיות שם כי הם לא מבינים את הרעיון הזה. כן, לאנשים מבוגרים קשה לפעמים להבין שלהיות אושיית רשת זאת עבודה. זה יכול להיות מקצוע, אם התוכן שלך כמובן הוא איכותי. פעם סיפרה לי אימא שהיא לא רוצה שהבת היפה שלה תהיה דוגמנית, בגלל שהעולם של הדוגמנות הוא עולם מאוד אכזרי. פעם סיפר לי אבא שהוא מונע מהבן שלו ללכת לתוכנית ריאליטי מוזיקלית על מנת למנוע ממנו ביזיון והשפלה בטלוויזיה. לשני ההורים האלה אני הצבתי שאלה שאני גם מציב לכם, ההורים שמאזינים לי כרגע. ואמרתי, מה אתם מעדיפים להיות, הורים מונעים או הורים מניעים? הורים שהילדים בוכים להם על הכתף כי הם לא הצליחו או הורים שהילדים בוכים בגללם, כי מנעתם מהם? הבת שלך רוצה להיות דוגמנית, אמרתי לאותה אימא, ואת מפחדת שיקרה לה משהו בעולם האכזרי הזה? תהיי כמו ציפי רפאלי, שניהלה את הבת שלה, בר רפאלי, והובילה אותה להישגים גדולים. אתה מפחד שהבן שלך יזייף שירה בטלוויזיה? אז בוא, תהיה אבא טוב, קח אותו לשיעורי פיתוח קול. אתה אמור להיות האבא התומך, את אמורה להיות האימא התומכת, לא ההורים המונעים. החיים גם ככה קשים ומורכבים והרבה "לא" בדרך.
אנחנו מוקפים באנשים רעילים לא רק בחיים הפרטיים אלא גם בעבודה. אנחנו יכולים לבוא עם הצעת ייעול מבריקה או מוזרה לבוס, להיתקל בתגובה אוטומטית של "לא, זה לא אפשרי, אין תקציב". אם יש משהו שאני מתעב זה תגובות אוטומטיות של "לא". במקום להגיד "לא" לעובדים שלנו, בואו נגיד, אוקיי, בוא נבחן את זה, בוא ננסה למצוא תקציב, בוא נראה איך הופכים את הרעיון למציאות, בוא נעלה עם זה לבוס, למנכ"ל, למנהל, לראש הלשכה, ליושב הראש, לבעלים. בואו נגיד יותר "כן". אם אתם מתחברים למה שאני כרגע אומר, לנושא של אנשים רעילים, קודם כול בואו נדאג אנחנו לא להיות אנשים רעילים. בואו נפרגן יותר לבעל ולאישה ולילדים ולהורים עם החלומות שלהם, ולא להגיד להם "לא, אין סיכוי". רוב האנשים אומרים לעצמם אין סיכוי. בואו אנחנו נרים להם.
בסרט הקולנוע "הפייבלמנים" שכתב וביים סטיבן שפילברג, הוא מציג את סיפור חייו הפרטי ואת חיבתו העזה לקולנוע מגיל צעיר. הוא מראה איך הוא קיבל מצלמה, מצלמה של פעם, 8 מ"מ, ואיך תוך זמן קצר הוא הפך את התשוקה שלו לצילום לאמנות של ממש. הוא היה מצלם סרטים באורך מלא עם אפקטים כבר בגיל הנעורים, ולמרות כל מחיאות הכפיים שקיבל מבית הספר שלו ומהקרובים אליו, אבא שלו נהג לומר לו כל הזמן שהוא חייב ללמוד ולמצוא עבודה, כי תחביב זה יופי אבל צריך גם פרנסה. "זה לא תחביב", הוא אמר לאבא שלו. אבל אבא שלו חזר ואמר "התחביב שלך". סטיבן שפילברג, אגב, הוא אחד מבמאי הקולנוע הנחשבים בעולם, שהביא לעולם יצירות כמו "אי.טי", "פארק היורה", "מלתעות", "אינדיאנה ג'ונס", "רשימת שינדלר". תארו לכם מה היה קורה אם סטיבן שפילברג היה נכנע לאמירות האלה של אבא שלו. אם הוא באמת היה חושב שזה תחביב, ואחרי התיכון הוא היה הולך לעבוד בהייטק. היינו מפסידים את כל היבול הקולנועי ששינה את פני הקולנוע כולו.
בשנת 2020 הנסיך הארי, מבית המלוכה הבריטי, פרש ביחד עם אשתו, השחקנית מייגן מרקל, מבית המלוכה. הפרישה הזאת טלטלה את אנגליה וסיקרנה את העולם כולו, איך יכול להיות שנסיך מוותר על כל הטוב הזה. אבל הארי ויתר על זה משום שהוא הרגיש שהכול סביבו רעיל. מהתקשורת הבריטית החטטנית וממציאת הסיפורים והדרמות ועד חוסר התמיכה בתוך הבית שלו, שהוא ואשתו קיבלו. הוא הרגיש שזה פוגע בהם נפשית. בסדרה תיעודית, בעיניי מעולה, בשם "הארי ומייגן" בנטפליקס, הוא מתאר את התגובות הרעילות ואת הדיכאון, הדיכאון שאשתו חוותה בתוך הבית שלהם. אני רוצה להמליץ לכם לצפות בסדרה הזאת, בדוקו הזה, לא בגלל הסיפור על בית המלוכה הבריטי, הרכילות ממש לא מעניינת לדעתי. אותי באופן אישי עניין לשמוע, לראות שני אנשים נלחמים בחביות של רעל, שמוכנים לעשות מעשה קיצון, לוותר על כס המלוכה וכל הנוחות שנלווית, בשביל לחיות את החיים שלהם כפי שהם רוצים. באחד הפרקים אומרת מייגן מרקל את המשפט הבא, "רוב האנשים צריכים למצוא מישהו להאשים כדי ליישב את הרגשות שלהם, כי משהו השתנה מסביבם וזה לא נעים להם. הכול השתנה מהרגע שאתה הגעת לפה, אז אתה אשם. אם אתם מאשימים אחר, אתם לא אשמים". "בכל מערכת יחסים," היא אומרת, "לעיתים קרובות, כשבחור מתאהב בבחורה, מה החברים אומרים? אלוהים, הוא השתנה, אני כבר לא רואה אותו, הוא תמיד איתה. הם מאשימים את הבחורה, הם כועסים עליה כי היא לקחה אותו מהם. ולא משנה אם זה קורה בעיירה קטנה או בעיר גדולה או במשפחת מלוכה." כששמעתי את המשפט הזה של מייגן, מאוד התחברתי לזה. תמיד יש מישהו שמוצא הסבר ללמה משהו קורה למישהו אחר, והכי קל להאשים. זה נקרא להיות אדם רעיל.
אם תשאלו אותי, התגובות הקיצוניות למעשה של הארי ומייגן בכל העולם נובעות מתוך פחד אישי של אנשים, שאם נסיך ויתר על ממלכה, זה עשוי לקרות לכל אחד בבית עם הילד שלו או הילדה או עם הבעל או עם האישה, שיקומו יום אחד ויגידו "לא עוד. אני לא מוכן או מוכנה לספוג יותר את כל הרעל הזה". אגב, אני מאוד מאוד מתחבר למהלך שלהם. למרות שאני אדם מאוד משפחתי, אני לא חושב שאנחנו צריכים לעשות ביחד חגים עם בני המשפחה, אם לא נעים לנו. מי בעצם קבע שחג מיועד רק לבני המשפחה? למה לא לעשות את זה עם חברים קרובים וטובים, או עם חלק מבני המשפחה, עם אלה שרק עושים לנו טוב ומרימים לנו את הלב?
תראו, ברור שאי אפשר לנטרל מהחיים בצורה מוחלטת את כל האנשים הרעילים, הרי זה יכול להוביל לבדידות מוחלטת. ואני חייב לומר בכנות, שאחרי שפרויקט "הרשימה" פרץ לעולם, מצאתי את עצמי כמה שנים די בודד ודי עושה רה-ארגון לחיים שלי, מוציא אנשים ומכניס אנשים. אגב, אני עושה את זה כל הזמן. כמו שאני מדי פעם כותב רשימה של חלומות, אני גם כותב רשימה של אנשים שאני רוצה קצת להזיז הצידה, או לחילופין לקרב אליי. גם על זה, אגב, יש דיבור בסדרה של הארי ומייגן. אחד החברים שלהם, שהוא שחקן מפורסם ועשיר מארצות הברית, מספר איך אחרי שהוא הצליח, הוא מצא שהרבה מאוד מהחברים הוותיקים שלו כבר לא מפרגנים לו. גם אני בעקבות ההצלחה של "הרשימה", של שאר הספרים וגם כשחקן, מצאתי את עצמי לא פעם מגלה מי באמת החברים שלי. אומרים שחברים מתגלים בשעת משבר. אני טוען שדווקא בשעת הצלחה חברים מתגלים. אז אתה מגלה מי באמת מפרגן ומי רעיל. אני ויתרתי על לא מעט אנשים, חלק ויתרו עליי. זה היה כואב ועצוב, אבל בסוף גם מאוד מאוד מצמיח.
אני רוצה, אגב, להמליץ לכם לעקוב אחרי עו"ד רות דיין, שיש לה פרופיל אינסטגרם מצוין, יש לה גם פודקאסט מצוין בשם "בית ספר לקארמה, לקארמה טובה", שבו היא מדברת משלל זוויות על תופעה של אנשים רעילים ונרקיסיסטים שמדכאים אותנו.
אם המילים שלי בפרק הזה פגשו אתכם, מכיוון שאתם מרגישים שאתם מוקפים באנשים רעילים, תתחילו לטפל בזה עוד היום. תנטרלו אותם מהחיים שלכם. אבל הכי חשוב, כמו שכבר אמרתי, תהיו כאלה עבור אנשים אחרים, עבור הבעל או האישה או הילדים או ההורים שלכם.
פעם סיפרה לי מישהי שבעקבות הדברים שלי בהרצאת "הרשימה", היא החליטה "לשחרר" במרכאות את בעלה מחדר הלידה של התינוק השלישי, לאפשר לו לטוס להשתתף בטורניר כדורגל בברזיל. ואני מצטט את מה שהיא אמרה לי. היא אמרה לי, "בהתחלה אני אמרתי לו שאין מצב שהוא נוסע בחודש תשיעי להריון, שאני צריכה אותו כאן. ואז אימא שלי דיברה איתי והבנתי שזאת לידה שלישית והוא כבר היה נוכח בחדר הלידה, ואולי תהיה לי עוד לידה בעתיד ואולי לא, אבל הטורניר הספציפי בברזיל כבר לא יהיה, אז שחררתי אותו." אני חושב שזה שיעור מאוד מאוד מעניין שגם בתוך זוגיות, גם כשאנחנו נשואים, צריכים לתת לבעל או לאישה את החופש ללכת אחרי החלומות, גם אם לפעמים יש התנגשות עם חיי המשפחה, עם החלומות שלנו.
אני מאחל לכם שאתם תמיד תהיו מוקפים באנשים מופלאים כמו החברים והחברות שלי, שכשאני אומר להם "זה החלום שלי", הם אומרים לי, "וואו, אני איתך." בואו נהיה אנשים מרימים וחיוביים ולא אנשים רעילים. בואו נפסיק להגיד לאחרים, אבל גם לעצמנו, "אין סיכוי שזה יקרה". החיים כל כך מורכבים וקשים, פוליטיקה, סכסוך ישראלי-פלסטיני, מלחמות בישראל ובעולם, יוקר המחייה. לא צריך להוסיף עוד, עוד קשיים לתוך הדבר הזה. בואו באמת נהיה חיוביים כלפי החלומות שלנו וכלפי רשימת החלומות שלנו.
אם אהבתם ואהבתן את הפרק הזה, אתם מוזמנים ומוזמנות לדרג אותו. דירוגים גבוהים ייתנו לו חשיפה. חשיפה גדולה תאפשר לי להביא אורחים מעניינים.
אתם מוזמנים לסמן אותו כמועדף, על מנת לקבל התראה על פרקים חדשים, וגם להירשם לתפוצה באתר שלי, על מנת להיות מעודכנים גם בפרקים וגם בדברים הכי חדשים.
לאתר שלי ניתן להגיע באמצעות הכתובת uv-tlv.com, או פשוט לכתוב יובל אברמוביץ' בגוגל. ותוכלו למצוא שם באתר שלי המון מידע על ספרים והרצאות וסמינרים וקורסים וגם תוכנית ליווי להגשמת חלומות בשם "המעבדה להגשמת חלומות", כמו הפודקאסט הזה.
ארגנתי לכם גם קוד הנחה בגובה 15% על כל האתר שלי. הקוד שצריך להזין זה המילה "רדיו".
תודה שהאזנתם והאזנתן. נתראה בפרק הבא. אתם יכולים לשמוע אותי בספוטיפיי, אפל פודקאסט, גוגל, כל הפלטפורמות המוכרות, וכמובן גם ביוטיוב.
להתראות.
אודיותר, הפודקאסטים של ישראל.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios