top of page

המעבדה להגשמת חלומות עם יובל אברמוביץ' - פרק 59: הרשימה של אוהד קנולר

אוהד קנולר הוא אחד השחקנים המוערכים שהשתתף לאורך השנים בשלל פרוייקטים בישראל ובעולם. בין לבין הוא גם יזם והקים תיאטרון בדימונה, ניהל את ארגון שחקני המסך של ישראל ואת תיאטרון גבעתיים. שוחחנו על יזמות, ניהול עצמי והנעה לפעולה, על ההתבגרות,  התמיכה בראש הממשלה והתגובות, התינוקת החדשה שהצטרפה לחייו בגיל מאוחר ועל רשימת החלומות המפוארת והשאיפה למצוא תרופה לאלצהיימר.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/04/2024.

קריינות: אודיותר, יוצרי התוכן של ישראל.

אוהד: אנחנו מפחדים מהחלומות שלנו מאוד. כי חלום בא עם התחייבות, לנסות לממש אותו ולהשקיע הרבה עבודה, ואולי זה ייכשל ואולי אנחנו נהיה מביכים ומגוחכים ויצחקו עלינו. ומישהו… רק צריך שמישהו יגיד לך, תשמע, זה מגוחך, ואיזה הקלה זה, אה, אז לא צריך להגשים את זה, אז הנה, יש לי לגיטימציה לא ללכת עם החלום.

יובל: היי, וברוכים הבאים וברוכות הבאות ל"מעבדה להגשמת חלומות", המקום בו מגשימים חלומות. או יותר נכון לומר, לומדים איך להגשים חלומות.

נדמה לי שלאורח שלי היום לא היו הרבה תהיות כשהוא היה קטן לגבי מה הוא יהיה כשהוא יהיה גדול. כבר בגיל 14 הוא הופיע בערוץ הראשון, והיחידי באותם הימים, בתוכנית "תופסים ראש" המיתולוגית, מי שמכם זוכר. עוד לפני שירותו הצבאי כבר הספיק להצטלם בתפקיד הראשי בסרט הקולנוע "עץ הדומים תפוס" שכתבה גילה אלמגור. אחרי שירות צבאי קרבי ולימודים בבית הספר למשחק של ניסן נתיב הוא הופיע בתיאטרון, אבל את הפרסום המשמעותי שלו באותה תקופה קיבל לפני כ-20 שנה בסרט הטלוויזיה "יוסי וג'אגר", סיפור אהבה של שני חיילים בארון, שחשף לקהל הרחב אותו ואת הפרטנר שלו, יהודה לוי. לסדרה, כן, לא הפרטנר בחיים. מאז, הרזומה שלו התעבה בשלל פרויקטים תיאטרליים, טלוויזיוניים, קולנוענים, חלק מהם אגב בינלאומיים כמו הסרט "מינכן", הסרט "גולדה" ויש עוד סרטים. אבל לצד הפרויקטים הגדולים בהם הוא היה מעורב, היו גם לא מעט פרויקטים ניסיוניים, קטנים, כאלה שנמצאים בשולי התעשייה, כמו הקמת תיאטרון בדימונה, או תפקידים מרכזיים, כמו יושב ראש הוועד המנהל של שח"ם, ארגון שחקני ישראל, שחקני המסך של ישראל, או ניהול תיאטרון גבעתיים. לאורך השנים הוא דיבר לא מעט על הפרויקטים בהם השתתף, על הנישואים, הגירושים, הנישואים השניים, תמיכתו בראש הממשלה בנימין נתניהו ועל עשייתו השוטפת. אבל אותי מעניין דווקא לשמוע מה מסתתר לו ברשימת החלומות. שלום לאוהד קנולר.

אוהד: שלום.

יובל: מה קורה?

אוהד: בסדר גמור.

יובל: כן?

אוהד: כן.

יובל: אה… שמע, אני לרוב מתחיל את השיחה הזאת עם מי שנמצא כאן, ואני אומר, ידעת שכל זה יקרה לך? אבל נראה לי שזה כאילו קצת מיותר, כי מגיל נורא צעיר אתה לומד משחק, ב"תופסים ראש" מגיל נורא צעיר, אז…

אוהד: הייתי רוצה לדעת… הייתי רוצה להגיד שכן, זה היה מסלול ידוע מראש. אני רואה על הבן שלי, למשל, שהוא ממש מכוון למסלול הזה בהמון ביטחון. אני לא העזתי להגיד. למרות שהלכתי לשם, לא העזתי להגיד בגיל 14, כשעשיתי את "תופסים ראש", שמה שאני הולך להיות זה שחקן. אם אני שואל את עצמי מה היה המשאלה הכמוסה שלא הודיתי בה, זו כנראה הייתה המשאלה. זה נראה היה החלום, אבל אני הייתי ילד מרצה קצת יותר. זאת אומרת, קצת יותר שאומר… "לא, לא, זה, אני נהנה מזה כרגע, אבל אני אלמד ברצינות ואני אהיה עורך דין ואני אהיה זה".

יובל: אה-הא. טוב, אולי גם זו הייתה תקופה אחרת. היום זה כזה מאוד מתבקש. כולם רוצים להיות, אתה יודע…

אוהד: כן. לגמרי. לא, היום כולם רוצים להיות, כן.

יובל: משהו כזה.

אוהד: זה כבר הרבה זמן…

יובל: נכון.

אוהד: היום הזה, אבל… כן, זה לא נתפס מספיק רציני. דווקא ההורים שלי, אני חושב שאפילו פרגנו לי יותר ממה שאני מפרגן לבן שלי על הנושא הזה.

יובל: וואלה?

אוהד: כן.

יובל: מפתיע.

אוהד: כן.

יובל: מה, אתה לא מפרגן לו?

אוהד: אני מפרגן לו מאוד, ואני אתמוך בו מאוד ואני תומך בו מאוד, אבל לי יש איזשהו צד הרבה יותר מאשר אצלהם, שחושב שהוא צריך להשקיע בלימודים כי זה חשוב.

יובל: בלימודים האחרים שהם לא משחק.

אוהד: כן, כן, שהם לא משחק.

יובל: כי?

אוהד: אה… כי אני חושב שהאופציות צריכות להישאר פתוחות.

יובל: אבל מצד שני, אם יש… אתה יודע, לי יש בת בת 15 וחצי, וחברים וחברות שלי, זה פחות או יותר הגילאים, ואני מכיר כמה אנשים, הורים, שנאבקים עם הילדים שלהם, בזמן שלילד או הילדה שלהם יש איזה כיוון מאוד מאוד ברור.

אוהד: גם אצלו זה כיוון מאוד ברור, ואני לא יכול להגיד שאני נאבק. אני ממש לא נאבק. אני כן רוצה לעזור לו ואני חושב שגם הוא רוצה באיזשהו מקום להצליח בעוד דברים מעבר לזה, כי זה נורא ברור שבזה הוא מצליח. הוא כבר משחק, הוא כבר עשה תפקיד ראשי בתיאטרון, הוא עושה תפקיד… זה כבר ברור שהוא מצליח. אני רוצה, ואני חושב שזה גם הזמן, הגיל הזה, להיפתח לעוד דברים. אני במובן פרדוקסלי פחות נפתחתי ממנו. זאת אומרת, הוא בכל זאת גם בן אדם… הוא גם מדבר על אימוני הקונג פו, הוא הביא אותי לזה, זאת אומרת, זה משהו שהוא התחיל לעשות בגיל צעיר והצטיין בו. והוא מאוד פיזי, מאוד זה. וגם בלימודים יש לו ראש, זאת אומרת, יש לו יכולות. והוא רוצה לפתח את הכל.

יובל: והוא…

אוהד: אתה יודע, אנחנו מדברים על הגשמת חלומות. הגשמת חלומות זה הרבה פעמים אחד הדברים שעוצר אנשים מלהצליח להגשים חלומות, זה שיש המון המון חלומות וכבר לא יודעים במה להתחיל קודם.

יובל: נכון.

אוהד: אז הוא קצת נמצא במקום הזה, מן הסתם, בחיים שהכל עוד פתוח, הכל אפשרי, יש חלומות בלי סוף, וצריך לפעמים את העזרה לאיך מצליחים להגשים כמה חלומות, לא רק חלום אחד.

יובל: כן.

אוהד: איך נפתחים לכל האפשרויות.

יובל: והוא אגב מתייעץ איתך, או שכזה, "עזוב אותי, אבא, עזוב".

אוהד: מתייעץ איתי הרבה.

יובל: כן?

אוהד: הוא לא ה… לא יודע, לא יודע אם יש את הטינאייג'ר הטיפוסי הזה, אבל אני לא חושב שהוא הטינאייג'ר הזה. זאת אומרת, הוא עדיין מאוד… אנחנו עדיין מאוד בתקשורת. ברור שיש את המקום הזה של "אני כבר גבר ותעזוב אותי".

יובל: כן.

אוהד: אבל כן, מדברים, מתייעצים. אני משתדל להיות לא ה… משתדל לא להיות ההורה שחוסם, שמפחיד…

יובל: כן.

אוהד: שעוצר חלומות. משתדל להיות זה שתומך.

יובל: אני שמח בשבילך. אני מרגיש כרגע שבבית כאילו אני כל כך לא מעניין והעצות שלי כל כך לא מעניינות ולא שוות כלום, אבל…

אוהד: וואלה, איך? איך? איך בן אדם כמוך לא נעזרים ב…?

יובל: אבל בסדר, אני… אני… אני לא לוקח את זה אישית, זה חלק מהתפתחות.

אוהד: זה ברור.

יובל: ואני מאמין ש… אתה יודע, אז יש המון חומרים, כשירצו ביום מן הימים.

אוהד: כן, כשירצו יש. יש. פתאום יגידו, "אה, הוא לא טיפש האבא הזה".

יובל: כן. תגיד, מי פתח לך את הדלת הכי משמעותית?

אוהד: מי פתח לי את הדלת הכי משמעותית? תשמע, אני חושב ש… אני חושב ש… קודם כל יש את האנשים שממש נתנו לי את ההזדמנויות הראשונות שלי, אבל אני חושב שהדבר הזה מתחיל בגיל יותר מוקדם.

יובל: מממ.

אוהד: מורים טובים, אתה יודע, אנשים טובים שליוו אותי ממש בהתחלה, כשהייתי ילד קטן ורציתי להופיע על במה. הייתה לי… בכלל, ההזדמנויות המקצועיות הראשונות שלי זה היה כשהייתי בן שמונה והצטרפתי למקהלת הילדים של עיריית תל אביב. הייתה שם מנצחת, המנצחת של המקהלה, מוזיקאית בשם אילת יונגר, שהיא פשוט הייתה מדהימה והיא לימדה אותי את כל מה שצריך ללמוד על אמנות, בלי קשר בכלל למשחק. כאילו, משמעת עצמית וההתחייבות וה… אם אתה רוצה לעשות את זה כמו שצריך, אז אתה עושה את זה כמו שצריך. זאת אומרת, זה בכלל למדתי בגילאים האלה, שמונה, תשע, עשר, ואחרי זה הייתה לי צביה הוברמן, המורה שלי הראשונה למשחק ו… היו מורים מאוד מאוד טובים במהלך הדרך. אבל אחרי זה "עץ הדומים תפוס", זה היה גילה אלמגור ואלי כהן, אלי כהן הבמאי וגילה אלמגור שהייתה… שיצרה את זה. ו"יוסי וג'אגר", איתן פוקס שנהיה סיפור אהבה לשנים רבות. אז כן, יש הרבה מאוד אנשים. תמיד צריכים את האנשים האלה.

יובל: לגמרי. אתה יודע, אני שואל כי אני חושב שגם אתה לאורך השנים, לצד העבודה המשחקית שלך, גם אתה פותח ופתחת לא מעט דלתות, בין אם זה בתיאטרון דימונה…

אוהד: כן.

יובל: …בין אם זה בתיאטרון גבעתיים, בין אם זה באמת בשח"ם, בתפקיד הזה. אתה יודע, זה נורא מעניין אותי, קודם כל השילוב הזה בין האמן לבין המנהל. הוא תמיד היה קיים בך?

אוהד: אני חושב שהוא תמיד היה קיים בי, ואז הרבה מאוד שנים את עניין הניהול עזבתי בצד והתמקדתי בקריירת משחק. ו… הדגדוג הראשון של זה, זה היה תיאטרון דימונה, שלא הגעתי לשמה בתור מנהל. אני הגעתי לשם בתור הבעל של, כן? אשתי, נועה, היא הייתה המנהלת האמנותית ואני פשוט הלכתי איתה. אבל בגלל שהלכתי איתה והתעסקתי באיפה מגייסים משאבים וכל מיני דברים כאלה, שהם יותר קשורים לניהול, אז זה פתאום חזר אליי, הדגדוג הזה של שנייה, אני יכול גם לא רק לשחק באיזשהו מקום קטן, אלא לבנות פלטפורמה, פלטפורמה שהרבה אמנות יכולה לזרום דרכה. אמנות מאוד מרגשת אותי ויפה בעיניי, אז אני לא מוצא את עצמי אך ורק בתור האמן שעושה את האמנות שלו, אלא לפעמים אני כזה נהנה מהעובדה שאני כזה מייצר פלטפורמה או עוזר לאנשים אחרים להביא יופי לעולם, כי ככה אני תופס את זה.

יובל: אוקיי. אז אתה יודע, אז אני אתעכב רגע על דימונה. בוא, התעשייה, תעשיית הבידור היא בתל אביב. זה לא שאין שחקנים שגרים או אמנים שגרים מחוץ לגוש דן, יש כאלה, אבל אתה יודע, הכול קורה פה. האודישנים קורים בתל אביב, התיאטראות בתל אביב, התקציבים בתל אביב. מה פתאום לקום באמצע החיים ולעזוב, פיזית לפחות, לדימונה?

אוהד: אה… זה לא כזה רחוק, אתה יודע. זה בסך הכל שעה וחצי נסיעה מתל אביב, אז לא הייתה לי שום בעיה באמת לעבוד בתל אביב, אבל היה שם איזה מן… קודם כל, אני מאוד ציוני, זה כזה לא דבר… זה לא סוד לגביי.

יובל: כן. עוד ניגע בזה.

אוהד: מאוד חושב שמדינת ישראל היא נס, נס מדהים שצריך לטפח אותו ולפתח אותו כמה שיותר. וברור שבתחום התרבות, אז הכל מתרכז בתל אביב, אני לא רואה בזה תופעה חיובית. זה גם השתנה. זה גם השתנה מאז ואני חושב שזה חלק מ… אתה יודע, מהדברים ששינו את זה. ישראל נפתחת תרבותית. אה… ואתה יודע, אז השילוב של כל הדברים האלה, הרצון ל… הרצון שהדבר הזה יצליח. ואני אמרתי אז בזמנו לנועה, אם אנחנו רוצים שזה יצליח, נצטרך לעבור לשם.

יובל: כן.

אוהד: כי אתה צריך… אתה רוצה שיביעו בך אמון, אתה צריך להביע אמון בעצמך, אתה צריך כאילו להראות שאתה… שאתה יותר בעניין מכל אחד אחר, שאתה מטורף לסיפור הזה יותר מכל אחד אחר.

יובל: וזרמת עם זה? אתה יודע, מקודם ציינת שזה בעצם היה החלום של אשתך לשעבר, הרעיון הזה, ועברת איתה. אני שואל את זה כי אתה יודע, כרגע מישהו צופה בנו או מאזין לנו, שהרבה פעמים בזוגיות יש חלומות מתנגשים.

אוהד: אז זה מאוד לא התנגש במקרה שלנו. אני התאהבתי ברעיון הזה, זה מצא חן בעיניי מהשנייה הראשונה וזה השתלב לי עם מה שאני חושב שצריכה להיות תרבות ישראלית.

יובל: מממ.

אוהד: אני חושב שתרבות ישראלית לא יכולה להיות רק תרבות תל אביבית, וזה היה… אתה יודע, זה ישב בול לזה. גם אתה חייב להיזכר שנייה, אנחנו מדברים על 2009, כשעשו סדרות טלוויזיה או סרטים בישראל, הם עוד היו כולם על תל אביב.

יובל: "פלורנטין", "הבועה" וכולי.

אוהד: כן, הכל היה סיפורי תל אביב כזה.

יובל: כן.

אוהד: משהו נורא השתנה מאז, אבל זה כל מיני דברים שאנשים עשו וכל מיני משימות קטנות כאלה שאנשים לקחו על עצמם שעשו את השינוי הזה. אז זהו. אתה יודע, אני לא בטוח שהיום הייתי עושה את אותו דבר, אבל…

יובל: כן. לאותה תקופה זה התאים.

אוהד: מאוד.

יובל: ותגיד לי, אבל המעבר הזה, נגיד הניהולי, אפרופו שח"ם, יושב ראש ארגון שחקני המסך, אתה יודע, זה לנהל משא ומתן, זה לנהל מאבקים. לא היו בך חששות שזה עשוי לפגוע לך בקריירה?

אוהד: לא היו לי חששות כי הייתי לפני זה. היום בדיעבד אני יכול להגיד שברור שיש בזה צדדים בעייתיים. אתה בסופו של דבר מנהל מאבקים באנשים שהם אחרי זה אמורים להיות האנשים שירצו לקחת אותך לעבודה, אז ברור שיש פה איזושהי בעייתיות מסוימת. אה… אני חושב שניהלתי את זה, ניווטתי את זה נכון ושמרתי על… על איזשהם… אתה יודע, קודם כל, כשאני מגיע לצילומים, אני שחקן ולא עכשיו יושב ראש שח"ם, משתדל.

יובל: בוא, לפני שהגעת לפה התחלת לעבור לנו כאן על החוזה.

אוהד: נכון, נכון.

יובל: מצאת סעיפים שלא קיימים בכלל.

אוהד: נכון, נכון, זה הרגלים, אבל…

יובל: היינו צריכים להזמין מישהו אחר.

אוהד: [צוחק]

יובל: יהודה לוי היה יותר קל, נו.

אוהד: [צוחק] אז נכון, אז זה כאילו… אז יש משהו מהדבר הזה, אבל משתדל לא להיות… זאת אומרת, על סט, אני מדבר בתקופה ההיא, היום זה מובן מאליו, כן?

יובל: כן.

אוהד: אני בכלל לא מתעסק בזכויות שחקנים, אבל משתדל על הסט להיות ה… השחקן שלא עכשיו מתעסק בזה. ולעשות הפרדה, לשמור על שפה נקיה בדיון, הדברים מתלהטים. לא תמיד הצלחתי.

יובל: שילמת מחירים בקריירה שלך בגלל ההתנגשות הזאת?

אוהד: יכול להיות. אני לא יודע, אף אחד לא יגיד לי, 'תשמע, בגלל שהיית יושב ראש שח"ם לפני 15 שנה, אני בחיים לא אעבוד איתך'.

יובל: לא, אבל אתה יכול להרגיש את מאחורי ה… בטח היה דיבור מאחורי הקלעים.

אוהד: לא, לא הרגשתי את זה.

יובל: לא? לא הרגשת?

אוהד: לא הרגשתי את זה, אבל זה לא אומר שזה לא קיים. אני חושב שלרוב אתה לא מרגיש את ה… זה, וזה בסדר. זאת אומרת, אתה צריך לקחת… כשלוקחים החלטות מהסוג הזה, גם החלטה על דימונה, גם החלטה על זה, אז לוקחים את כל הדברים בחשבון. באיזשהו מקום זה נלקח בחשבון. ואם אתה מאמין במה שאתה עושה, אז תעשה אותו. זה אגב, כל עניין הגשמת חלומות באופן כללי, אם אתה מאמין במשהו…

יובל: נכון.

אוהד: אז לך עם האמונה שלך והדברים כנראה יסתדרו. או שלא, אז גם, אז לומדים איך להסתדר עם זה, זאת אומרת, אנחנו חיים באיזשהו עולם כזה שכל הזמן יש אתגרים מכל כך הרבה כיוונים, אז נוספים אתגרים שלא צפית.

יובל: כן. תגיד לי, ומה משך אותך למשל בניהול תיאטרון גבעתיים? עשית את זה בשנת 2019, הצטרפת לשם.

אוהד: כן.

יובל: מה איתגר אותך?

אוהד: הממ… תיאטרון גבעתיים זה כבר… נגיד, להבדיל מלנהל את שח"ם, שזה היה תפקיד התנדבותי, כן? יושב ראש זה לא המנכ"ל של זה, זה יותר באמת המשאים ומתנים ועמדתו של האיגוד והישיבה עם ועד מנהל שכולו מורכב משחקנים, שגם הם מתנדבים, ולנסות להבין לאן אנחנו רוצים להגיע ביחד, אז זה יותר הדבר הזה. מנכ"ל זה לנהל בפועל, זה באמת להיכנס ולנהל את כל הארגון. זה לא משהו שעשיתי לפני זה. זה בעצם…

יובל: זה תקציבים.

אוהד: כן, כן.

יובל: נכון? זה כספים.

אוהד: כן, זה עולמות מעניינים, חדשים, שמבחינתי… וגם היה לי מחשבה, שכזה לא הצהרתי עליה עד הסוף מההתחלה, אבל שרציתי לקחת את התיאטרון למקום שהוא יוצר בעצמו. כי זה עד אז בעצם היה היכל תרבות.

יובל: בעצם למי שלא מבין, כלומר, רוכשים הצגות שמגיעות אליכם, נותנים במה.

אוהד: כן, רוכשים הצגות. לא רק הצגות, כן?

יובל: מופעים.

אוהד: מופעי מוזיקה, הכול.

יובל: כן, אני הייתי אצלכם כמה פעמים.

אוהד: כן, נכון.

יובל: נכון.

אוהד: אז זה לא שהוא היה רק כזה. הוא עבר, זה מוסד בן 30 שנה, כן? הוא עבר הרבה גלגולים, אבל נגיד, בגלגול כשאני הגעתי, זה היה המצב. אני באיזשהו מקום, עוד פעם, לא מאוד מוצהר, רציתי להוביל אותו חזרה להפקות עצמאיות. אגב, לא רק לעשות הצגות. בכלל, תיאטרון מפיק דברים משל עצמו. זאת אומרת, היה לנו גם איזה ניסיון נורא מעניין עם גיל ריבה שנקטע בעקבות הקורונה, לייצר איזה פורמט של תוכנית ראיונות בימתית, בסדר?

יובל: כן, כן.

אוהד: אז כאילו, זה לא היה רק תיאטרון. אז באיזשהו מקום ידעתי שאני רוצה ללכת לשמה, קצת להתנסות בלהפיק תוכן, ליצור תוכן יש מאין. ואת זה עשינו, בסופו של דבר, אחרי הקורונה. זאת אומרת, הקורונה קטעה די את התוכניות האלה. איך ש… ביציאה מהקורונה בעצם התחלנו להפיק הצגות שהן של תיאטרון גבעתיים, הן רצות עד היום.

יובל: ותגיד, אז בעצם בך כשחקן, כאמן, יש את המשהו המנהל הזה? אתה מנהל את הקריירה של עצמך? או כשאתה שחקן אתה אומר, טוב, ינהלו אותי. כי אתה יודע, אני למשל… אני, אתה יודע, בלי סוכנים.

אוהד: כן.

יובל: היו לי סוכנים בדיוק לחמש דקות. דברים שעשיתי, "השיר שלנו", "השמיניה" זה היה בכוחות עצמי. כלומר, פניתי למפיקים, פניתי למלהקות, פניתי לבמאים. אני, קשה לי להפקיד את הקריירה שלי ואת היכולות שלי בידיים של אחרים ובקצב שלהם. קשה לי עם זה.

אוהד: כן.

יובל: איך אתה בתור שחקן?

אוהד: תראה, זו שאלה מעניינת. שאלה מעניינת לגביך, כי אני… כי בסופו של דבר אתה רחוק מלהיות רק שחקן, כן? ואם אני מסתכל על נפח העיסוקים השונים שלך, אני מכיר אותך הרבה שנים, אז זה לא אפילו… לא יודע, לא 50 אחוז, לא 30 אחוז אפילו…

יובל: נכון.

אוהד: …מתוך מה שאתה. יש משהו בשחקנים, שיש ציפייה שהם לא יתעסקו בענייני העולם הזה. ויכול להיות שאם היית אומר, אני רוצה להיות שחקן, היית אומר, אוקיי, אני מבין את העניין הזה ואני לא… לנושא הזה אני כן מביא דווקא סוכן. כי אנשים מסתכלים על שחקנים, וזה חלק מהחן שלהם, כמעופפים קצת וזורמים. ואותם שחקנים יכולים לעשות עסקים במיליונים במקום אחר, אבל כאילו בעולם המשחק מצפים שמישהו יתעסק… שמי שיתעסק בכסף זה לא יהיה הם, שמי שידבר על התנאים של החוזה זה לא הם.

יובל: שמישהו יתלכלך…

אוהד: כן, שמישהו יתלכלך.

יובל: עבורם.

אוהד: והם לא מתלכלכים, הם לא אמורים להתלכלך.

יובל: למרות, שבוא, בינינו, כל אדם שיש לו סוכן, הרי הסוכן אומר לו, "אז זה בסדר שאני אגיד לו אלף דולר?" ואתה אומר לו כן.

אוהד: נכון, אבל לפעמים גם זה אתה… לפעמים באמת יש אנשים שהם לא מתעסקים בזה והסוכן אומר להם, "תשמע, אתה לא מבין בזה, תן לי".

יובל: כן.

אוהד: "תן לי לדרוש. אתה לא תדרוש בעצמך".

יובל: אתה יודע, הייתה לי חוויה לפני, אני חושב 15 שנה, שהיה לי איזשהו רעיון לפורמט טלוויזיוני וצילמתי. איזה מפיק האמין, צילם איזשהו פיילוט, שם על זה תקציב. ובאותה תקופה היה לי לרגע סוכנת, ואמרתי לה, אוקיי, בוא נשלח את זה לערוץ 10 בזמנו, ערוץ 12, ערוץ 2, 3, רשת, קשת, ערוץ 1, כל מיני ערוצים שהיו, הוט, יס. והיא אמרה לי "זה לא זמן טוב, עכשיו אלה בדיוק סגרו את לוח השידורים ואלה מלאים ולהם זה לא מתאים". ואני זוכר שאמרתי לה, "מאיפה אנחנו יודעים?", ואני מספר את הסיפור הזה דווקא לטובת המאזינים, כי באותה מידה, אנחנו מדברים כרגע על עולם הבידור, אבל באותה מידה עכשיו יש מישהו שעובד בחברה, שכיר, והוא רוצה להיות בתפקיד ניהולי בכיר יותר.

אוהד: מממ.

יובל: והוא אומר לעצמו סיפורים של "אין סיכוי, והתפקיד הזה לא יתפנה לעולם, ובטח…" והוא לא יודע שבדיוק עכשיו, לפני דקה, נכנסה הסמנכ"לית והודיעה למנכ"ל שהיא חייבת לצאת לחופשת לידה מוקדמת, לשמירת הריון, והוא מחפש בדיוק מישהו שיחליף. זאת אומרת, ולו הוא ייכנס למשרד וידפוק על הדלת ויגיד את מה שהוא רוצה, יש מצב שהוא יגיד לו "אה, פתרת לי כאן בעיה". והרגשתי שבעקבות החוויה הזאתי שהפיילוט בעצם שכב על המדף שנה ואז הוא כבר היה לא רלוונטי, שאני לא רוצה את זה יותר. עכשיו, אני משלם על זה מחירים, כן? כי ברור לי שאני מפסיד, כי אני לא יודע כל הפקה והפקה שמצטלמת או עולה בתיאטרון. ברור שאני נעדר מידע, ב-ע'. אבל מה שאני כן יודע ומגיע לפתחי, אני בשליטה עליו.

אוהד: קודם כל זה מדהים. אני… אני כמובן חושב שאתה צודק בהרבה מובנים. הנושא של המידע הוא נכון, אבל יש משהו, שאתה בכלל לא בטוח יכול להבין אותו, אבל קוראיך ומאזיניך מבינים אותו היטב, שאנחנו הרבה פעמים רוצים שיבלמו לנו את החלומות. אנחנו מפחדים מהחלומות שלנו מאוד. כי חלום בא עם התחייבות, לנסות לממש אותו ולהשקיע הרבה עבודה, ואולי זה ייכשל ואולי אנחנו נהיה מביכים ומגוחכים ויצחקו עלינו. ומישהו… רק צריך שמישהו יגיד לך, תשמע, זה מגוחך, ואיזה הקלה זה, אה, אז לא צריך להגשים את זה, אז הנה, יש לי לגיטימציה לא ללכת עם החלום. אני קצת… אני קצת שייך ל… אתה יודע, לחומר הזה.

יובל: כן.

אוהד: עכשיו, זה תלוי, אם יש משהו שאני רוצה מאוד, והיו דברים שרציתי מאוד כנראה, אם עכשיו תתקיל אותי, לא בטוח שאני אדע להגיד לך, אבל אני אלך עם זה. אבל לפעמים, אתה יודע, לפעמים זה גם משהו שנוח, שמישהו אומר לך "עזוב, תשחרר מזה, זה… זה לא כדאי". אתה מזמין אותם, את הבולמים האלה בחיים.

יובל: כן, כן, כן. שמע, אתה יודע…

אוהד: אז אני אומר, כאילו, אני מסכים איתך. אתה צודק. אתה הצודק בסיפור הזה. בעניין של לוותר על להשיג את המידע, בטח גם אפשר למצוא דרכים להשיג את המידע. אז כאילו, אבל אתה צודק בעניין הזה של אנחנו לא צריכים להזמין עבורנו בולמים, אבל זה תסביך פסיכולוגי ידוע.

יובל: כן. דיברת פה על המילה מחירים, אפרופו ההתנגשות בין להיות מנהל לבין להיות שחקן. וגם הזכרתי כאן בפתיח שאתה באמת אחד מהשחקנים הבודדים בישראל שאמר ואומר את דעותיו הפוליטיות, שייך למחנה הימין, תומך בביבי, או לפחות תמכת בו, תיכף נשמע אם יש שינוי בגזרה, שזה פחות פופולרי בתל אביב או בברנז'ה.

אוהד: כן.

יובל: חטפת על הראש על זה לא מעט, כולל אגב, אני חושב שאפילו איתן פוקס, אם אני לא טועה.

אוהד: נכון.

יובל: שבאמת עשיתם כמה פרויקטים ביחד, אמר, "לא בטוח שאני אעבוד איתו".

אוהד: בסדר, הוא אחרי זה תיקן את זה. תשמע, איתן ואני חברים, ואנחנו חברים הרבה מאוד שנים, אנחנו חברים גם היום, ויש לי הרבה מאוד חברים שלא מסכימים איתי ולפעמים הדברים האלה מגיעים לאמירות שקשה לשמוע. לי החברות הזאת היא חשובה עם אנשים שחושבים אחרת ממני. אגב, לא כל… אני רואה וזה מאוד עצוב לי כשאנשים משנים את דעותיהם, הם גם מאבדים חברים בדרך. אני משתדל שלא. אני לפחות מהצד שלי משתדל שלא.

יובל: אבל למה חשוב היה לך להביע את דעתך?

אוהד: אה… בסדר, לפעמים… כאילו, לא בטוח שזו לא טעות, אגב. לא בגלל שמשלמים מחירים או זה, אלא כי… כי למה זה כל כך חשוב באמת? למה זה כל כך חשוב להביע את הדעה? אני חושב שהיה לי חשוב להביע את הדעה שלי כי הרגשתי שאם אתה תביע עכשיו דעה שלך, והדעה שלך תואמת את מה שממילא רבים חושבים, אז זה עובר בסדר. ואני ידעתי שאם אני אביע את הדעה שלי, אני אחטוף ריקושטים. לכן אמרתי, אוקיי, אז אני צריך כנראה… אז כנראה זה הסימן שצריך להגיד את זה. שמע, זה לא שאנשים לא ידעו, כן? מסביבי… העולם של הרשתות החברתיות שינה משהו, אבל כל חבריי שגדלו איתי ידעו שאני ימני. אני ימני מילדות, זה לא איזה משהו חדש נגיד. אבל איתן פוקס, שהוא חבר שהגיע בשלב יותר מאוחר בחיים, שכבר הייתי בוגר וכבר לא דיברתי באופן גלוי על הדעות הפוליטיות שלי, אז הוא למשל לא ידע. אז באיזשהו מקום אמרתי, אם המצב הזה שבו 'על להגיד את הדעות, תחטוף משהו שאחר לא יחטוף', זה מצב שכנראה אתה צריך להגיד, להגיד את הדעות שלך, רק בשביל לשים על השולחן שלא, לא כולנו חושבים אותו דבר.

יובל: מממ.

אוהד: יש גם אנשים אחרים שחושבים אחרת וגם להם מגיע להיות חלק מהסיפור הזה.

יובל: אוקיי.

אוהד: גם הסיפור שנקרא אמנות.

יובל: ביבי התקשר להגיד לך תודה?

אוהד: מעולם לא.

יובל: לא? כי ממש פירגנת לו בטירופים. חירפת נפשך עבורו.

אוהד: לא יודע אם פירגנתי לו בטירופים. אה… פירגנתי לו כמו שחשבתי שהוא ראוי לפרגון.

יובל: אוקיי.

אוהד: כאילו… שיש לי והייתה לי ביקורת עליו, אבל… אבל כן, כאילו.

יובל: אוקיי.

אוהד: זה לא ביבי העניין אצלי. העניין אצלי שאני, אתה יודע, ימני עוד מימי שמיר, מימי בגין, כן?

יובל: כן. תגיד לי רגע, השביעי לעשירי, אנחנו מדברים חמישה חודשים אל תוך האירוע הזה. איפה זה… איפה זה תפס אותך? גם פיזית וגם נפשית, מה זה עשה לך?

אוהד: הלם. וזה מצחיק שזה היה הלם, כי זה לא… אתה יודע, כשאתה… כשאתה בן אדם שכל הזמן מאמין שממילא כיווננו הוא לכיוון של שלום עם הפלסטינים וזה עוד שנייה מגיע, ורק ביבי הוא הבעיה, לצורך העניין, אז אתה לא… אז אתה מן הסתם בהלם יותר, או זה הגיוני שתהיה בהלם. אני לא הייתי שמה, כן? אני לא חשבתי שבצד השני של הגדר יש אנשים כמוני כמוך שרק רוצים שלום ו… והקונסטלציה הפוליטית בישראל זה הדבר שמפריע, או הכיבוש זה הדבר שמפריע. ועדיין הייתי בהלם כי הייתי… אני חושב שאני הייתי בהלם בעיקר לגלות שאנחנו לא כל כך חזקים כמו שחשבנו, ושהדבר הזה שנקרא מדינת ישראל שברירי. ואצלי בעיקר מה שזה חיזק, זה את ההבנה שאנחנו שבריריים וזאת מתנה שקיבלנו, מדינת ישראל.

יובל: מתנה, השבריריות?

אוהד: לא. אגב, גם השבריריות היא מתנה, במובן מסוים, אפשר לדבר על זה, אבל מדינת ישראל היא מתנה שצריך לשמור עליה. ואנחנו צריכים לחשוב טוב טוב כשאנחנו נכנסים לריב, כי אנשים מסתכלים עלינו כשאנחנו רבים ומחפשים את הבקיעים בתוך החברה שלנו. ואנחנו צריכים לשמור על זה ביחד. כאילו, אני… המלחמה שלי היא לא בשמאל, מעולם לא הייתה בשמאל. המלחמה שלי היא נגד האויבים שרוצים שאנחנו נמות, כולנו. אני, אתה, הילדים שלנו. שמה אני מנהל את המלחמה שלי, אם יש לי מלחמה.

יובל: ותגיד, האם, מכיוון שבאמת האירוע הזה הוא אירוע כל כך מטלטל, האכזריות שלו, באמת הקרקע נשמטה לנו מתחת לרגליים. עדיין, אגב, שוב, אנחנו חמישה חודשים אחרי, אנחנו מתפקדים, אנחנו עובדים, אבל החטופים עדיין חטופים וההרוגים, עדיין לצערנו נהרגים חיילים ומפונים עדיין לא חזרו לבתיהם. זה שינה לך משהו ביחס, אפרופו לחיים שלך, לחלומות, להגיד, 'אוקיי, אני בתור איזה סיר מבעבע, אני עכשיו מסתער על החלומות' או לא יודע, זה שינה לך משהו ברמה האישית?

אוהד: תראה, זה משהו מעניין. דווקא אולי לכיוון ההפוך. שוב, אני אומר דברים הכי בכנות, אני לא גאה בכל דבר שעשיתי בחיים או איך שהמוח שלי עובד, כן? אבל ב-28 בספטמבר זה היום הולדת שלי, אוקיי? ב-28 בספטמבר אני מעלה כל שנה איזשהו פוסט, בדרך כלל הפוסט הזה מתאר את החלומות שלי לשנה הקרובה, החלומות שלי בכללי. העליתי פוסט כזה, נגעתי בו לראשונה כשביקשת ממני עכשיו לרשום את רשימת החלומות. זאת אומרת, מה-28 בספטמבר לא עשיתי צעד אחד בשביל לקדם אותם, כי באמת שכחתי מזה. באיזשהו מקום זה… כן, זה עיכב, אני חושב. ואולי הגיוני, כן? אתה יודע, יש לי חברים שלא מוכנים… שעדיין לא יוצאים מהבית לשום דבר שיש בו שביב של הנאה.

יובל: כן.

אוהד: שחיים מאוד מאוד את המשבר הזה, מאוד מאוד את ה… זה לא בגלל שאין להם עבודה או בגלל סיבות אישיות. בגלל שהם נמצאים, אתה יודע, באבל לאומי אמיתי.

יובל: אני מאוד מבין. ואתה יודע, אני רוצה לומר למי שמקשיב לנו וצופה בנו, שאני מאוד מבין וגם אני באמת הייתי משותק שלושה חודשים. הפודקאסט הזה הפסיק, לא יצאתי מהבית…

אוהד: נכון, אני חושב שכתבת על זה.

יובל: להרצאות, כן, כן. והיה איזשהו רגע, גם מתוך דיאלוג שיש לי עם אנשים גם ברחוב, גם ברשתות החברתיות, גם בשיחות עם חברים, לא מעט מהם אגב זה אמנים שבשוטף תפקידנו לבדר אנשים ו… אתה יודע, אני אפילו… אפילו לא חזרתי להצגת בידור שאני מופיע בה, כי הרגשתי שאני לא יכול להצחיק את הקהל, למרות שאני יודע שהקהל רוצה לצחוק. אבל אז הבנתי שיש כאן איזה עניין של תדר שאנחנו צריכים להרים אותו.

אוהד: אז… אז אני תמיד הייתי בתחושה הזאתי. אתה יודע, אני שירתתי במילואים עד גיל 40.

יובל: כן.

אוהד: אגב, אני, הפתרון שלי למשבר הגיוס כרגע עם החרדים, עזבו את החרדים, תגייסו אותי, כאיל… אני באמת חושב שאנחנו, אני שייך לאיזה דור כזה שאמרו להם עד גיל 40 אתם תעשו מילואים, זה בכלל בגלל שהצבא הרגיש שיש לו יותר מדי חיילים ואפשר לשחרר כבר אנשים בגיל 40. ואתה יודע, ההורים שלנו עשו מילואים, לוחמים, אני לוחם, עשו מילואים עד גיל 50 גם.

יובל: כן.

אוהד: אז… אז באיזשהו מקום, בגלל שכל השנים האלה עשיתי מילואים, אז תמיד היה לי את הדבר הזה של, אם אני עושה מילואים, אני במילואים. אם יש מלחמה ולא קראו לי למילואים, אני סבבה עם זה. זאת אומרת, אני כאילו… אני לא מתעסק עכשיו במלחמה, אני מתעסק בעבודה שלי. אני שחקן. האנשים האלה שיוצאים להילחם, כשאני יוצא להילחם, אני יוצא להילחם בשביל שאתה תוכל לעשות את הפודקאסט שלך. אז כשהוא יוצא להילחם, הוא יוצא להילחם בשביל שאני אוכל לשחק על הבמה. זה בעצם העניין. זאת אומרת, אנחנו יוצאים להילחם בשביל לשמר את החברה שלנו האזרחית, שאנשים יעבדו וזה.

יובל: כן.

אוהד: אני גם… היה לי איזה שיחה כזאתי מתישהו, אבל אתה יודע, יש אמירות לחוד ויש את זה. הייתה לי שיחה כזאת עם אשתי, אמרתי לה, אנחנו חייבים לעבוד. אם אנחנו לא נעבוד ולא נשלם מס הכנסה, אז המדינה הזאתי תקרוס. מי שיכול לעבוד ומי שיכול להמשיך להניע את הכלכלה הישראלית צריך לעשות את זה.

יובל: כן.

אוהד: וזה לא היה בשביל להרגיע את עצמנו ש… זה, אלא כי באמת כל אחד והמשימה שלו בעולם הזה, בתנאים האלה. אבל לא כולם שם, אתה יודע, וזה גם משהו שצריך להבין ולכבד.

יובל: לחלוטין.

אוהד: קשה מאוד. קשה מאוד, אתה יודע, מי שהוא בדרן או זה, קשה מאוד.

יובל: אתה יודע, בדיוק יצא לי השבוע ספר ושלחתי למעצבת של הספר, של הכריכה, תמונה, יש מאחורה תמונה קטנה שלי. והיא כתבה לי, יש לי ווטסאפ שהיא כותבת לי "תראה, לא נעים לי לומר, אבל היו לך תמונות טובות יותר". אז אמרתי לה, "כן, זה נקרא גיל". והיא אומרת לי "לא, לא, לא, משהו בעיניים". אמרתי לה, "אה, זה נקרא מלחמה".

אוהד: זה נקרא השבעה באוקטובר.

יובל: כן.

אוהד: כן.

יובל: אני חושב שמאז המלחמה, אני אדם הרבה יותר עצוב.

אוהד: אז אמרתי ולא התכוונתי לזה שהשבריריות היא מתנה, אז עכשיו אני אסביר למה שבריריות היא מתנה, כי שבריריות היא תזכורת. תשמע, אימפריות גדולות מאיתנו, הרבה יותר גדולות מאיתנו, נפלו כי הם שכחו שהם שבריריים. הם שכחו שהכל, אתה יודע, הכל זה הסכמה, אנחנו מסכימים כולנו ביחד לצמוח ולתת כתף אחד לשני ולעשות דברים ביחד. אם אין לנו את ההסכמה הזאת, אנחנו בשנייה יכולים להתרסק. אז יש משהו בשבריריות שהוא מתנה, שלזכור שזה ארעי, שזה לא… שזו עבודה יומיומית בשביל שהדבר הנפלא הזה שנקרא החברה האנושית או מדינה… אלה ניסים, אתה יודע. הרבה יותר הגיוני שבני אדם יהרגו אחד את השני בשביל להשיג דברים. אבל לא, הם מסכימים ביחד, הם מבינים ביחד שצריך להגיע להסכמות כדי ש… כי אחרת אי אפשר לחיות.

יובל: אני איתך בדבר לחלוטין. ובוא נעבור לרשימת החלומות שלך.

אוהד: יאללה.

יובל: אז אתה אומר שאתה מפרסם פעם בשנה ביום ההולדת רשימה?

אוהד: לא, לא באופן מסודר. אני לא תלמיד טוב שלך, אני מנסה. [צוחק]

יובל: אוקיי, אוקיי.

אוהד: לא באופן מסודר, זה לא חייב להיות רשימה. אני הרבה פעמים כותב איזה סיכום של מה השנה ומה אני רוצה. לא תמיד זה רשימה. השנה זה דווקא היה יותר רשימתי כזה, ממש עם כל מיני… חלק מהדברים שמופיעים ברשימה.

יובל: אוקיי, אז בוא נעבור. אז אני ככה ערבבתי את הסעיפים…

אוהד: סבבה.

יובל: לאו דווקא לפי מה שאתה שלחת לי. אז אני מתחיל עם סעיף שהוא… דיברנו על המלחמה, כתבת "לתרום לניצחון ישראל".

אוהד: כן.

יובל: וואו, זה וואחד חלום. זה כמו שאני אכתוב 'שיהיה שלום, להביא את השלום'.

אוהד: נכון, נכון, ובטח יש כאלה שכותבים את זה.

יובל: יש, נכון. וגם יש לי תשובה.

אוהד: אז בעיניי זה השיח הזה שאני מנסה לדבר אותו איתך, זה ה… אני כרגע כבר לא במילואים ולא יכול לתרום שמה. ואם… אני אומר עוד פעם, אתם רוצים לגייס אותי? גייסו אותי. גייסו אותי! אבל… סתם, אשתי תהרוג אותי שאני אומר את זה, אבל… זה פתר לי את העניין הזה באיזשהו מקום. כשאתה… כשקוראים לך מילואים, ואז אתה אומר, אוקיי, זה התרומה שלי.

יובל: כן.

אוהד: אבל זה כבר איננו. אני חושב שהמרכיב החשוב ביותר בניצחון זה האחדות בינינו, וההבנה שהאויב הוא לא אנחנו, אחד מול השני. ואני אנסה לקדם את זה ככל שאני… ככל שאני יכול יותר. זו התרומה שלי.

יובל: מה, ברשתות החברתיות? פה אצלי עכשיו?

אוהד: כן, תשמע, [צוחק] אפילו כשאתה כותב מסר כזה… זה פה אצלך עכשיו, כי אפילו כשאתה כותב מסר כזה נגיד בפייסבוק או באינסטגרם, אז ישר תוקפים אותך… [ממלמל] כאילו, היה שם טקסט מאחורי ה…

יובל: כן, כן.

אוהד: מאחורי הדבר הזה, אבל הטקסט הוא לא משמעותי, כי כל מסר הוא היום מסר שכבר אפשר לתקוף אותו. אבל כן, בעיניי זה הסיפור.

יובל: אתה רואה את עצמך, אפרופו הקריירה שלך שהיא גם, יש בה נגיעות של ניהול, גולש למחוזות פוליטיים?

אוהד: לא.

יובל: לא.

אוהד: לא, כי… [נאנח] אני לא יודע כלום, באמת. אין לי פתרונות. אני לא שמה, אני לא ברמה של…

יובל: זה לא שלהם יש פתרונות, כן? לפוליטיקאים שלנו.

אוהד: נכון, נכון, נכון, אבל צריך להיות מבנה אישיות מסוים לדעתי, שלדעת שאין לך פתרונות ובכל זאת להגיד שיש לך.

יובל: מממ, אתה יודע…

אוהד: שלפעמים אפשר לגייס… שמע, אתה לא יכול לדעת. יכול להיות שאני איכשהו פתאום באיזו קונסטלציה אחרת כן אמצא את עצמי שם. אתה יודע, עכשיו כולם מדברים על זה שכל ה-120 חברי כנסת צריכים, מכל הכיוונים, צריכים ללכת הביתה.

יובל: לחלוטין.

אוהד: שמע, יש לנו צמרת שכשלה, אין בכלל שאלה לגבי זה.

יובל: לחלוטין.

אוהד: אבל היא כשלה בכל הרמות, בצבא ובבית המשפט גם לדעתי אגב, נושא שעלה, וכמובן בפוליטיקה. והם כולם, יכול להיות שחלק מהם ילכו הביתה, אז אי אפשר לדעת מי מאיתנו יגיע לפוליטיקה…

יובל: כן.

אוהד: …אחרי שכל השורות יתרוקנו. אבל אני, אגב, ממש לא חושב שאני יותר טוב מהם. זאת אומרת, אני חושב שזה גם… גם קצת צניעות, כי אני חושב שהרבה אנשים אומרים, הם צריכים ללכת הביתה וכל דבר יותר טוב ממה שיש כרגע. לא, לא כל דבר יותר טוב ממה שיש כרגע.

יובל: לא, אבל יכול להיות שדווקא, אתה יודע, ויש לאורך ההיסטוריה אגב, גם זלנסקי באוקראינה, הוא בא בכלל מעולם התרבות.

אוהד: נכון.

יובל: רייגן מגיע מעולם…

אוהד: נכון, נכון.

יובל: נשיא ארצות הברית.

אוהד: בטח שיש.

יובל: אני חושב שדווקא יש משהו באולי להביא יצירתיות לתוך הדבר הזה.

אוהד: נכון, תראה, היו לי בעבר, בתור ילד, נגיד פנטזיות על פוליטיקה. הפנטזיות שלי על פוליטיקה היו פנטזיות של כוח. אז אני אומר, זה לא הכיוון ה… זה לא מה שחסר, בסדר? זה לא מה שחסר בפוליטיקה הישראלית, אנשים שרוצים כוח.

יובל: אוקיי. אז אגב…

אוהד: אז אם אני אגלה בעצמי משהו שהוא לא זה, משהו שהוא באמת, אני חושב שאני מביא איזה רעיון חדש, איזה משהו מקורי, איזה רוח שהיא לא הרוח הזאת, אז אולי.

יובל: אתה יודע, אז אפרופו החלום הזה שלך לתרום לניצחון ישראל, אז כן, אני נתקל בחלומות כאלה וב… או, אני שומע את זה הרבה פעמים, להביא את השלום. עכשיו, משהו שאני אומר הרבה פעמים לאנשים, תראה, זה כותרת נורא גדולה. כל הרעיון כשעושים רשימה, זה לא להישאר עם הכותרת, כי זה סתם כותרת, אלא באמת לנסח את זה בצורה שיש בה משהו ריאלי, שמרפרף לחיים. למשל, סתם, לו אני הייתי כותב למשל 'להביא את השלום', אז אני הייתי בתור התחלה מתפקד במפלגה כלשהי, להיות פעיל, פעיל פוליטית.

אוהד: מממ, מממ.

יובל: רק, רק פעיל. כבר אני מתקרב למשהו שיש לו השפעה על הדבר הזה.

אוהד: אז אני לא חבר מפלגה, כן? אני לא חבר מפלגת הליכוד, למרות שתמכתי בהם במהלך כל השנים. לא יודע, כן? אין לי הסבר לזה.

יובל: כן.

אוהד: אה… יכול להיות שזה פתרון. מה שיפה בליכוד זה שאם אתה חבר מפלגה, אתה גם באמת משפיע על רשימת חברי הכנסת העתידית. אני כן למשל הצטרפתי, אבל זה עוד לפני המלחמה האחרונה, להנהלה הציבורית של גוף שנקרא "הקרן למנהיגות ציונית", שזה גוף חדש יחסית שהוקם במטרה ליצור מנהיגות שהיא משלבת גם ערכים של מנהיגות אבל גם את ערכי הציונות, מנהיגות שתיקח לכיוון הציוני. והכיוון הציוני בעיניי זה שמותר שתהיה לנו מדינה של יהודים. זה לא פשיסטי.

יובל: כן, לא גזעני.

אוהד: וזה לא גזעני וזה הכרח המציאות עבור העם היהודי, בעיניי, וזה הרבה פעמים אנשים לא מבינים. שמדברים נורא נורא בקלות על לעזוב את הארץ ולחיות במקום אחר. היום יותר קל לחיות במקום אחר כי יש איפשהו מדינה של יהודים. אם לא הייתה מדינה של יהודים, גם זה היה יותר קשה. כאילו, יש איפשהו… כשל, לא כשל בשביעי באוקטובר, יש צבא למדינת ישראל, יש צבא ליהודים.

יובל: נכון, אבל אני חייב רגע לייצג פה גם את האנשים שמרגישים צורך או רצון, גם בעקבות האירועים האלה, או בכלל, לעזוב את המדינה. בכלל, אתה יודע, זה שיח נורא ישראלי, כי כשמישהו ביוון עובר לצרפת, אומרים לו 'וואו, איזה יופי, השתדרגת והתקבלת לעבודה בצרפת' או בלונדון עוברים לגרמניה, כל הכבוד. רק בישראל אנחנו קצת גדלים על איזשהו נרטיב, מי ש… מי ש…

אוהד: לי אין בעיה עם לעזוב…

יובל: יוצא להרפתקה להגשים חלום, הוא עוזב, הוא עורק, הוא נמושה, הוא…

אוהד: לא, אז לי אין שום בעיה לעבור לגור במדינה אחרת לכמה שנים, ואולי אפילו להרבה שנים. הכותרות שאנשים בדרך כלל… אני מדבר על מה שאני מדבר…

יובל: כן.

אוהד: זה לא אני עובר כי בא לי עכשיו לחיות זה או שאני מקדם את עצמי, אלא 'אני שונא את המדינה הזאת, לא רוצה לחיות בה יותר'.

יובל: כן.

אוהד: איזו מן השלכה של מדינת ישראל הצידה, כאילו אפשר לוותר. אני לא חושב שאפשר לוותר. אני חושב שאם אתה יהודי, בין אם אתה יהודי שכבר היה ישראלי בעבר ובין אם אתה יהודי ועדיין לא היה ישראלי, אתה צריך את המדינה הזאתי. אתה צריך את המקום הזה שבו יש רוב יהודי מוצק ויש להם צבא משלהם וניהול עצמי. וזה… לא, לא חכם לוותר על הכוח הזה.

יובל: אוקיי, לא נראה לי שמישהו מתכנן לוותר.

אוהד: כן, לא, אבל כשמישהו אומר… כשמישהו אומר "אני שונא את המדינה" אז, כאילו, לצורך העניין לא אכפת לו שהמדינה הזאתי תיעלם, 'מה אכפת לי'. אבל זה לא באמת נכון.

יובל: אני עובר לחלום הבא.

אוהד: יאללה.

יובל: חלום שאני גם שומע אותו הרבה, להיות מספיק זמן עם אשתי והילדים. קודם כל מה זה "מספיק"?

אוהד: כרגע… אני לא יודע. לא יודע. כרגע ממש אני לא בבעיה כזאתי, זאת אומרת, אני כרגע עם… אני בסוג של חופשת לידה, זאת אומרת אין לי איזשהם פרויקטים מאוד מאוד גדולים כרגע. היה לי ממש עד הרגע שהיא נולדה, אני הגעתי לישראל כאילו מאתונה, צילמתי באתונה. ביום שבו ניקי נולדה, היא נולדה שבועיים לפני הזמן, עוד הייתי בצילומים שם. וכזה הגעתי ברגע האחרון כמעט.

יובל: אה-אה.

אוהד: אבל מאז אין לי שום פרויקט גדול, אז כרגע זה יוצא. אבל לפעמים, אתה יודע, יש תקופות כאלה שפתאום יש המון עבודה, ואתה עובד כזה מבוקר עד לילה, ובכל זאת בתוך הדבר הזה, אמן אמן אמן, יהיה לי זמן לא לפספס את הילדים. שאני חושב שזה מקצוע, שחקנים זה מקצוע שהרבה פעמים עובדים בערב ומוותרים על השכבות על בסיס יומיומי, ואני רוצה איכשהו להצליח לאזן, אתה יודע, גם אם זה יהיה, ואני אוהב להופיע בתיאטרון, אני מאחל לעצמי להמשיך להופיע בתיאטרון, אבל שזה יהיה מאוזן. שיהיה לי גם את הזמן הזה.

יובל: אוקיי, הזכרת את ניקי, שהיא בת חודשיים.

אוהד: כן.

יובל: נכון? ואתה בן ארבעים ו…?

אוהד: 47.

יובל: 47.

אוהד: כן.

יובל: זה היה ברשימה שלך? להיות אבא, הורה…

אוהד: כן, כן.

יובל: הורה שוב…

אוהד: כן.

יובל: או הורה בגיל מאוחר?

אוהד: כן, זה נכנס לרשימה שלי לפני כמה שנים. ובאופן מודע או לא מודע, בחרתי אישה שאפשר לעשות את זה איתה, כן.

יובל: [צוחק] ותגיד לי, איך זה להיות הורה בגיל 47? מה שונה בחוויה?

אוהד: אה… לכאורה, הגוף כבר לא אותו גוף, והיכולות לא אותן יכולות. אני חושב שאני בסך הכל במצב כושר טוב. אני ממש משקיע בזה ומתמיד ומנסה לשמור על עצמי, בחלק… לפחות חלקית. בצד של הכושר, קצת פחות בצד של תזונה. אז אני מאוד במסוגלות.

יובל: לא, אני לאו דווקא שואל על רק הפיזיות, אני שואל בעיקר נפשית. אני יודע, זוכר שכשלי נולדה הילדה השנייה, ואני הייתי אז, לא זוכר, בן 37, שזה כאילו גיל הגיוני, נורא חששתי שלא יהיו לי אנרגיות לעוד ילדה.

אוהד: יש יתרון לאנשים נגיד מבוגרים שלא עשו ילדים בכלל ונולד להם ילד ראשון. אתה רואה פתאום תעצומות נפש וכוח, שאתה אומר, מאיפה הם הביאו את זה? כי הם נורא נורא רצו את זה. אז אני באיזשהו מקום נורא רציתי את זה. מספיק בשביל שזה ייצור בי את אותם אנרגיות שיש לאברהם ושרה, שעושים ילד ראשון בגיל 99. אתה מבין למה אני מתכוון?

יובל: כן.

אוהד: זה כזה… אתה… אז אני לא הייתי בלי ילד, אבל ביום שבו הבנתי שאני רוצה עוד אחד… זאת אומרת, במשך שנים גם התנהלתי בזה שדי, יש לי ילד אחד ואני כבר לא מחפש לעשות ילדים.

יובל: כן, הוא בן 16 כבר, נכון?

אוהד: כן, כן.

יובל: אתה כבר רואה… אתה רואה כבר את הסוף, מה שנקרא, של ההורות ה…

אוהד: אתה יודע, לא רציתי אולי לראות את הסוף. זאת אומרת, אולי לא רציתי לוותר על החוויה הזאת של הלגדל אותו, כי אני כל כך נהניתי מזה.

יובל: כן.

אוהד: אבל גם נהניתי מזה שזה רק אני והוא בעולם באיזשהו מקום, שזה, אתה יודע, גרוש מאז שהוא היה בן שנתיים, אז זה ממש היה מערכת היחסים שלי ושלו.

יובל: כן.

אוהד: ואהבתי אותה מאוד, זה חוויה חיובית מאוד בחיים שלי, בלי הרבה קושי. ובאיזשהו מקום אני חושב שקצת ההבנה שזה או הולך להסתיים איתו, הוא כבר גדל, הוא כבר זה, ואם אני רוצה להמשיך לגדל, אני צריך אחד או אחת חדשה.

יובל: הבנתי.

אוהד: אני גם שמח שזה בת.

יובל: אוקיי.

אוהד: כי יש לי בן ויש לי עכשיו בת.

יובל: יש מחשבות על עוד? כי אשתך צעירה.

אוהד: יכול להיות. יכול להיות.

יובל: לא פוסל.

אוהד: לא פוסל.

יובל: מעניין. אז לגבי הלהיות מספיק זמן עם אשתי והילדים, פרקטית מה?

אוהד: פרקטית כרגע אין שום בעיה כזאת. אבל החלום הוא לתמיד.

יובל: לתמיד.

אוהד: החלום הוא לתמיד שלא יהיה משהו ש… שאני לא אשכח את זה, שזה משפחה וזה בעיניי הדבר הכי חשוב.

יובל: אוקיי. תגיד, החלום הבא, והזכרת פה את נושא המשקל, זה לרדת 10 קילו.

אוהד: כן.

יובל: וזה… אני יודע שזה… אני זוכר שאפילו פעם…

אוהד: חשבנו על זה, דיברנו על זה.

יובל: זהו, פעם גרנו בשכנות והלכתי ברחוב, אמרת לי "היי, רזית, אתה נראה טוב". אמרתי לך, "כן, תתקשר להיא".

אוהד: ועשיתי את זה גם.

יובל: לתזונאית.

אוהד: וגם רזיתי בעקבות זה, נכון?

יובל: כן.

אוהד: אבל הבעיה שלי זה לשמור את זה לאורך זמן.

יובל: של כולנו, לא?

אוהד: כן, כן, כן. אז אני…

יובל: וככל שזה, אנחנו מתבגרים, זה לא נהיה יותר קל.

אוהד: לא, זה נהיה הרבה יותר קשה.

יובל: אתה אוכל וזה נשאר שבועיים.

אוהד: לא האמנתי… לא האמנתי ב… תשמע, אני פעם הייתי באמת בלי תחתית ויכולתי לאכול הרבה ולא הבנתי אנשים שמתלוננים נגיד שיש להם… "אני מרגיש את השמן". איזה שמן אתה מרגיש? "אני מרגיש את הסוכר", איזה סוכר? כאילו, היום אני כבר קצת יותר מרגיש שמן וסוכרו וזה. אבל… כאילו, אני מאוד אוהב לאכול, זה עבודה לפסיכולוגים, כמה אני אוהב לאכול.

יובל: כמה?

אוהד: מאוד.

יובל: כן?

אוהד: מאוד מאוד. יש שמה בעיה. זאת אומרת, יש בעיה בכמויות, כאילו. אני יכול לאכול המון. ואז אני אומר, אוקיי, אז אני אעשה פעילות גופנית, אני אשרוף את כל הקלוריות שאני אוכל. אבל אני עושה פעילות גופנית ואז אני אוכל יותר, אז כאילו… אני צריך איכשהו, אתה יודע, למצוא את הדרך שלי. למצוא את הדבר הזה. וניסיתי, ניסיתי הרבה דברים. אבל…

יובל: תגיד לי, אפרופו גיל ואפרופו גם מראה. אתה יודע, בוא, להיות שחקן, אתה נמדד במראה שלך.

אוהד: כן.

יובל: וכמו שאמרתי בפתיח כאן, אתה פרצת לתודעה הציבורית עם "יוסי וג'אגר", אתה ויהודה לוי, שני חתיכים, וזה גם היה… זה היה הכרטיס כניסה שלך.

אוהד: כן, כן.

יובל: איך זה להתבגר? איך זה להשמין, להוריד במשקל, לחזור למשקל?

אוהד: אז אני באיזשהו מקום… באיזשהו מקום אמרתי דווקא יהיה מעניין אם אני עכשיו לא נראה כל כך טוב כמו שנראיתי קודם, אם אני אמשיך, אתה יודע, לקבל תפקידים, כאילו, וזה לא יפגע לי בקריירה. אני חייב להגיד שזה לא עבד. זאת אומרת, אני… ואני גם מפסיק להילחם בזה. כבר כמה שנים אני אומר, אני לא אשנה את העולם, אני לא אתקן את העולם, כאילו. זה לא התפקיד שלי לתקן את העולם, שגם שמנים יוכלו לעשות תפקידים של מאהבים, בסדר? אז כאילו, כנראה שזה לא כזה קל.

יובל: כלומר, מה, אתה מוצא ש…?

אוהד: אני לא אומר שזה בלתי אפשרי בכלל, ואני בטוח שיש כאלה שגם מצליחים. אבל בוא, הרוב נגיד, תפקידים leads, leads של סדרות, זה אנשים שנראים טוב. ואם אני עולה במשקל, אז אני משלם על זה מחיר, כאילו, ואני צריך להבין את זה. זאת אומרת, אני צריך לקבל את זה. היה לי איזשהו מקום כזה של, "לא, לא, לא, אני אצליח למרות ש… זה".

יובל: כן.

אוהד: אז כנראה שאני לא. אני לפחות לא הצלחתי.

יובל: אז מה, אז נגיד אתה שומע לפעמים "אנחנו רצינו אותך בתפקיד אבל אתה צריך…?"

אוהד: לא. לא. אם היו אומרים את זה, זה היה נהדר, כי אז הייתי מרזה. אף אחד לא אומר את זה, ואני לא מאשים אותם. כי מה? הם יחתמו איתי על הסכם ואני לא אצליח להרזות את ה-10 קילו האלה? אז, אתה יודע, זה באיזשהו מקום התפילה שלך, שכאילו מישהו יבוא ויגיד לך, "תשמע, אנחנו לוקחים אותך, הנה, בוא נחתום, תוריד 10 קילו" ואז אתה מוריד את ה-10 קילו. לפעמים זה תמריץ שיכול לקרות.

יובל: נכון.

אוהד: אגב, דיברנו על "עץ הדומים תפוס". ב"עץ הדומים תפוס" אמרו לי את זה, הייתי נער, היו לי שבועיים לצילומים, רצו אותי יותר רזה, רזיתי המון, קילוגרמים, אני לא יודע, השלתי כמויות של קילוגרמים בשבועיים. נהייתי… כאילו.

יובל: כאילו.

אוהד: אני לא בטוח אגב שזה כזה קל עכשיו. ולא, זה לא התפקיד שלהם, זה התפקיד שלי.

יובל: אתה יודע, זה נורא מעניין כי הסעיף הזה מופיע אצל כל מי שיושב כאן, כולל המנחה, כולנו מתעסקים בזה.

אוהד: כן.

יובל: ואני ככה אמרתי את זה לא מזמן באחת השיחות כאן, אולי הגיע הזמן פשוט, אתה יודע, למחוק מהרשימה ולהגיד, קבלה עצמית. אולי זה הסעיף.

אוהד: אז אני… אין לי שום בעיה של קבלה עצמית, אני אובר מקבל את עצמי.

יובל: כן.

אוהד: הבן שלי, פטר, הוא ראה את "עץ הדומים תפוס" לא מזמן והוא אמר לאריאלה, לאשתי, הוא אמר לה "את יודעת איזה חתיך אבא היה? איזה חתיך אבא היה?" אמרתי לה, "אריאלה, את יודעת מה הבעיה? אני בכלל לא מודע לזה שאני לא חתיך כמו שהייתי שם". כאילו, אני, אני חתיך מאוד. מאוד. אחרים חושבים אחרת ואני מודע. אני תמיד מתחיל להבין את זה אחרי עשור, לא יודע, 15 שנה שאני נראה פחות או יותר אותו דבר, ups and downs.

יובל: כן. יש לך טיקטוק?

אוהד: לא.

יובל: יופי, כי כשאני אעלה את הסרטון הזה לטיקטוק, אז יגידו, "אה, מה קרה לו? מה קרה לו?"

אוהד: כן, כן, כן, כן. לא, אני מכיר את זה. מה, אני לא…

יובל: ברור. אתה יודע מה? אבל יש גם משהו משחרר בלהיות מבוגר יותר, שאתה מבין שאתה כבר נבחן באמת על הכישרון או על האישיות שלך. אתה יודע, אפילו היום בבוקר, הייתה לי תקלה. הגעתי לצילומים, הייתי בחו"ל כמה ימים ובבוקר באתי לסדר את השיער שלי.

אוהד: היית באתונה.

יובל: נכון, הייתי באתונה. ו… [צוחק] ואתה יודע, יש לי כזאת רעמה וזה, וראיתי שהיא הייתה גדולה מדי, אמרתי, טוב, אני אתקן את זה לפני הצילומים בבוקר. עשיתי טעות וכאילו כיסחתי לי את השיער.

אוהד: שמת את הכובע, ושאלתי את עצמי למה הכובע.

יובל: אז זהו, אז גם הסבר למי שתוהה מה פתאום אני עם כובע צמר כזה ככה, נתן גושן סטייל.

אוהד: כן.

יובל: אמרתי, או שאני מתקשר ואני מבטל את הצילומים, שזה לא אחראי, או שאני זורם ואנשים יגידו, 'טוב, מה, הופעה סטייליסטית הזויה יש לו', אז שתבינו. אבל אגב, זה, אני חושב בגרות, לקבל את עצמך.

אוהד: כן.

יובל: כי אם זה היה קורה לפני עשור, אני הייתי… הייתי מפוצץ את הצילומים.

אוהד: וואלה.

יובל: כן.

אוהד: לא, אז אני אף פעם לא הייתי שמה. ויכול להיות שעוד פעם, לקריירה שלי, יכול להיות שזה בעייתי. יש לי חברים שהם, מה זה, כל גרם שהם מעלים הם שמים לב אליו והם, אתה יודע, נכנסים למשטר וזה, ולי ממש אין את זה. זאת אומרת, אני… המודעות היא מפה, ההבנה שלי של אני לא… אני לא יכול להגיד למפיק 'קח אותו למרות שהוא 10 קילו יותר מזה'.

יובל: כן.

אוהד: כי זה יהיה מעניין, כי זה יהיה ליהוק מעניין, כי זה מה שאני אגב מרגיש בפנים. תביאו אותי לעשות את התפקיד הזה, זה ליהוק מעניין להביא את השוטר שהוא קצת שמן ומתמודד בריצה בגלל הקילוגרמים העודפים שלו. אבל לא, הם מעדיפים את השוטר החתיך שרץ מעולה.

יובל: כי הקהל כנראה מעדיף אותו.

אוהד: כן.

יובל: אני לא יודע.

אוהד: הקהל מעדיף אותו, וזה בסדר גמור.

יובל: כן.

אוהד: באמת פעם חשבתי שאני צריך לשנות את העולם. לא. כאילו, אני, התפקיד שלי הוא לרזות.

יובל: אוקיי. [צוחק] ואפרופו, אז רשמת פה בסעיף הבא, להתמיד יותר באימוני קונג פו.

אוהד: כן.

יובל: אתה עושה קונג פו?

אוהד: כן, אבל זה לא… זה לא להרזייה. זה משהו אחר לגמרי. קודם כל זה התחיל מזה שהבן שלי עשה, פטר…

יובל: כן.

אוהד: התחיל בזה. זה… אתה יודע, קונג פו זה המון אמנויות לחימה, זו אמנות לחימה שנקראת וו מיי, על שם הנזירה שהמציאה אותה לפני 400-500 שנה. וכן, תראה, אני יחסית מתמיד, אבל יש ארבעה אימונים בשבוע, אז אני לפעמים… אני מנסה לעשות שני אימונים בשבוע, זה מבחינתי אחלה אם אני אצליח תמיד לעשות שני אימונים בשבוע. אבל הרבה פעמים אני עושה אימון אחד, לפעמים אני לא עושה. כאילו, שזה יהיה לי מספיק חשוב, שאני אצליח.

יובל: המקום שבו אתה מתאמן הוא קרוב לבית?

אוהד: מה זה קרוב, מתחת לבית.

יובל: אה, וואו, כי רציתי להגיד לך, אתה יודע…

אוהד: בגינה מתחת לבית. תראה…

יובל: אה, רציתי להמליץ לך שזה יהיה קרוב לבית, אבל אין לי המלצה.

אוהד: יש ארבעה ימים, פעמיים בשבוע זה ממש מתחת לבית ופעמיים בשבוע זה רחוק. אבל… לא, לפעמים, אתה יודע, זה כזה, כל דבר אחר… שוב, החלומות שלנו וזה, לפעמים כל דבר אחר שמשמש תירוץ לא להגשים את החלום הוא סיבה מצוינת.

יובל: לא, אבל מה שאתה מעלה כאן זה נקודה מעניינת, כי אני טוען שאם רשימה… אם סעיף עובר משנה לשנה, משנה לשנה, אולי זה… אולי אפרופו להיות בוגר, זה להגיד, אז בוא ניפרד מהסעיף הזה.

אוהד: אה… כן, אבל זה נגיד יכול היה להיות לגבי ההרזייה. ושוב, מאוד יכול להיות שאם הייתי מחליט לא להיות שחקן, הוא באמת היה יוצא מהרשימה. אני פשוט ברור לי שזה כן גורם בעייתי… לתפקידים שאני רוצה, כן? לדברים שאני רוצה לעשות במשחק.

יובל: כן.

אוהד: אבל האימון לא. האימון, קודם כל זה יחסית חדש, זה דבר של כמה שנים האחרונות. ולא, גם אם אני אעשה אימון אחד בשבוע, זה עדיין דייני, אני מרוצה מזה, אני מאוד מאוד אוהב את ה… גם את האמנות עצמה, את הוו מיי, וגם את המדריך שלי לוו מיי, וכאילו זה עולם שאני התאהבתי בו ואני רוצה פשוט להיות מסוגל להתמיד בו יותר. לא מוריד את זה מהרשימה.

יובל: אוקיי. אני עובר לסעיף אחר מעניין, ללמוד על השקעות.

אוהד: כן.

יובל: מעניין.

אוהד: אני משקיע סולידי מאוד, כשאני משקיע, וגם זה…

יובל: מה, מניות?

אוהד: הכי… כאילו, הכי סולידי שיש. וזה בסדר, כן? הכל טוב מהבחינה הזאתי, אבל באיזשהו מקום כן הייתי מעדיף להבין בכלל יותר. אני, כאילו, מה זה משקיע סולידי? היום זה אשתי, כן? היום אשתי אומרת לי "תעשה ככה וככה", היא גם נורא סולידית. היא אומרת לי "תעשה ככה" ואני עושה מה שהיא עושה. זה לא שאני באמת מבין איך זה עובד, מה… אתה יודע, וזה משהו, זה עולם שהייתי רוצה יותר להבין. אני חושב שכשאתה יותר מבין, אז אתה גם באמת קצת יכול להרשות לעצמך להיות יותר "אדג'י" לרגעים ולסכן סיכון מחושב.

יובל: נגיד נדל"ן, השקעות נדל"ן בחו"ל?

אוהד: כן, כן, כן. נגיד נדל"ן זה עולם שאני לא מבין בכלל.

יובל: עולם מרתק.

אוהד: כן, אני בטוח.

יובל: כן. תשמע, אני חושב שזה אגב, ספציפית אמנים, מכיוון שהמקצוע הזה הוא הרי לא יציב, אתה יכול לעבוד שנה שלמה מפרויקט לפרויקט ואז שנתיים בבית. רואים אותך על המסך מופיע, אבל לא יודעים שכבר קיבלת תשלום…

אוהד: כן.

יובל: אם קיבלת [צוחק]. אבל… אבל אני חושב שיש משהו, שביום שבו אתה מייצר לך איזושהי… עוד מקורות הכנסה, ואגב, זה נכון, שוב, לא רק לעולם המשחק, גם מי שעכשיו שומע אותנו ועובד לצורך העניין בדואר. כי, אתה יודע, יציבות זה דבר… לכאורה יש יציבות. הרי גם מחר יכולים לפטר כל אדם.

אוהד: ברור.

יובל: ויש משהו בלייצר אפיקי… אפיקי השקעות. אני חושב ש… תראה, אני בכלל, אני קיצוני, כי אני אפילו שחררתי פנסיות ושחררתי קרנות והשקעתי אותם, רכשתי דברים, רכשתי נדל"ן, מה שהיום נותן לי חופש, חופש לעשות מה שאני רוצה.

אוהד: נכון, אני… אני ממש חושב שזה לאנשים שמתעסקים בתחום של אמנות וזה, ממש כדאי במקביל להבין את הדבר הזה, כי… כי אז אתה באמת, אתה עושה… אתה עושה מה שבא לך.

יובל: כן.

אוהד: אם אתה עושה את זה נכון.

יובל: זה ממש חופש.

אוהד: כן.

יובל: אז מה אתה עושה? מכיוון שזה חשוב אז אני אתעקש איתך. מה אתה הולך לעשות?

אוהד: אז אני לא עושה עדיין.

יובל: לא, אז מה אתה הולך לעשות?

אוהד: אתה יודע, זה משהו שאני… משהו שאני רשמתי אותו באמת כזה מהבנה של יחסית בזמן האחרון, שאני חייב להבין. מה אני הולך לעשות? בוא תעזור לי, בוא תייעץ לי מה אני צריך לעשות. מה השלב… מה הצעד הבא?

יובל: תראה, קודם כל, יש כמה קורסים. יש לא מעט קורסים גם אונליין וגם קורסים… נגיד יש את ה"אקס פקטור", שזה… "אקס פקטור", אם אני לא טועה? כן, נדמה לי שככה זה נקרא, או שאני עכשיו מבלבל עם תוכנית ריאליטי, אבל…

אוהד: יש תוכנית ריאליטי כזאת.

יובל: "פרויקט איקס", "פרויקט איקס", כן, סליחה, שזה מישהו, רוברט שמין, שהוא מרצה בינלאומי, אמריקאי, שהוא מלמד אנשים איך לרכוש נדל"ן בלי כסף, או עם ממש ממש מעט כסף בחוץ לארץ.

אוהד: מממ.

יובל: אתה יודע, נדל"ן בחו"ל משמעותית הרבה יותר זול מישראל. אגב, התשואה היא גם משמעותית…

אוהד: יותר גבוהה.

יובל: הרבה יותר גבוהה, אני אומר את זה בתור אדם שיש לו גם באירופה וגם בארצות הברית. ואגב, לא הבנתי… עד לפני חמש שנים לא הבנתי כלום בנושא של נדל"ן. זה באמת להתגבר פה על פחד.

אוהד: ברור.

יובל: זה רק על זה.

אוהד: אתה אומר לי בארצות הברית וזה, אני אומר שנייה, אבל איך אני אנקה את השירותים אם זה בארצות הברית?

יובל: לא אתה, יש מנהל.

אוהד: בדיוק, אתה מבין? אבל זה… אבל אתה מבין למה אני מתכוון, מה הדברים שמעכבים אותנו?

יובל: נכון.

אוהד: לא, מה זאת אומרת? אבל מה זה מנהל? ואני לא אראה את הנכס ואני לא…

יובל: בתמונות.

אוהד: לא יכול לבוא לבקר? ברור.

יובל: לא, כי הנכס שיש לי בבת ים, יש לי עליו שליטה אם הדייר יהרוס לי אותו.

אוהד: [צוחק] אתה צודק במאה… אתה מיליון אחוז צודק.

יובל: כן.

אוהד: אבל אתה מבין שזה הדברים המגוחכים, הם הדברים שעוצרים אותך לפעמים מ…

יובל: אז אם תרצה, אני אחבר אותך אפילו למישהי ספציפית שרכשתי ממנה נדל"ן. סתם, אני אבקש ממנה שתשב איתך, אגב, היא ימנית אז תהיה לכם שיחה נפלאה…

אוהד: וואלה.

יובל: …של שני אנשים ימניים. שתסביר לך קצת על הדבר הזה, אני אשמח גם, אגב, אנחנו שותים באותו בית קפה מעת לעת, אז אני אשמח גם כן לספר לך קצת מהחוויות הפרטיות שלי. ויש גם כמה קורסים נהדרים שקשורים להשקעות כספיות, למניות, אפיקי… כל מיני בנקים. שמע, וגם שוב, יש את הנושא הזה, וזה כבר ממש דורש איזשהו אומץ, כן, לשחרר חלק מהפנסיות…

אוהד: כן.

יובל: ומהכספים.

אוהד: וואו.

יובל: כי אני אישית, שוב, אני לא כלכלן, כך שאני אומר זאת בזהירות וכמובן לא לחקות אותי. זה גם נורא תואם אישיות, כן? כי יש לי חברה ששמעה אותי מדבר על זה ואמרה "אני הולכת עכשיו לשחרר פנסיות" והיא השתפנה ברגע האחרון, וזה בסדר גמור.

אוהד: כן.

יובל: אני, אחרי שראיתי את אמא שלי בגיל 62 נפטרה מסרטן ולא מצליחה לקבל כספים שמגיע לה בעודה בחיים מביטוחים, הבנתי שאני אישית לא סומך על חברות הביטוח ולא סומך על הפנסיות ולא סומך על ביטוח לאומי. אתה יודע, בדיוק קראתי לא מזמן שב-2036, זה בערך עוד חמש דקות, ייגמר הכסף של הביטוח לאומי, כי תוחלת החיים גדלה.

אוהד: מממ, נכון.

יובל: אז אני לא יכול לחכות לגיל 80 שיגידו לי נגמר הכסף או תהיה שחיקה או תהיה קריסה.

אוהד: כן.

יובל: אני הבנתי ושחררתי, לא הכל, ושחררתי חלק ארי מהכספים שלי, רכשתי קירות והקירות האלה מניבים לי כספים.

אוהד: כן.

יובל: אה… מה שנקרא, תחשוב על זה.

אוהד: כן, כן, כן.

יובל: אני אשמח לדבר איתך על זה בשיחה אישית, לא כי זה סודי, כי אני רוצה לדבר איתך על עוד דברים פה.

אוהד: יש לי עוד דברים, כן.

יובל: וגם אני אעשה לך כמה חיבורים.

אוהד: מהמם.

יובל: ואני אומר כמובן לכולם, תלמדו. באינטרנט יש את המידע הזה על הכל. אני בקורונה למדתי נדל"ן. בבית ישבתי, כמו כולם בקורונה, בוטל לי הלו"ז, פשוט כתבתי בעברית ובאנגלית נדל"ן, התחלתי לקרוא, ראיתי סרטונים ביוטיוב, הבנתי. ואגב, מי שעשה לי שינוי תפיסתי היה העורך דין שלי שמתעסק בנדל"ן. כי אמרתי לו, אני לא יודע, ארצות הברית, זה. החששות האלה… הוא אמר לי, יובל, הכול הפיך. עסקה לא טובה? מוכרים. אתה לא תאבד את הכסף. אתה לכל היותר תפסיד עשרת אלפים דולר, אוקיי? זה הרבה, אבל זה לא משהו שמתרסקים ממנו. וכשהבנתי את זה, שזה הפיך, אז התחלתי לשחק מונופול. אני פשוט משחק מונופול, קונה, מוכר, קונה, מוכר.

אוהד: כן, כן, כן. זה… לא מזמן שמעתי את זה, שכסף נמשך לאנשים שנהנים לשחק איתו.

יובל: לגמרי. אתה יודע, השבוע, אפרופו אתונה, פגשתי… הייתי באתונה ופגשתי את עמוס תמם שמצלם שם גם סדרה.

אוהד: כן, כן.

יובל: ודיברנו, גם, קצת דיברנו על נדל"ן ודיברנו על כסף. ואמרתי לו, בעיניי כסף זה אנרגיה, זה בא והולך. היו לי תקופות שהיה לי יותר והיו תקופות שהיה לי פחות. אני נורא קל עם כסף. אני נורא נורא קל עם כסף. ולא כי הכיסים שלי משופעים עד אינסוף. מצבי טוב, אבל… כי זה בא והולך. ואני בטוח שהיו לך תקופות בחיים עם יותר ועם פחות.

אוהד: כן, אבל אתה, באופן קיצוני, ובטח בשונה ממני, אתה מאוד בן אדם שמייצר לעצמו את ההכנסה שלו.

יובל: נכון.

אוהד: אני, אפילו כשהלכתי לנהל, לא הלכתי לנהל את העסק הפרטי שלי. הלכתי לנהל משהו שמישהו אחר צריך לאשר אותי.

יובל: קיבלת תלוש משכורת.

אוהד: כן, לא, וגם מישהו צריך לאשר אותי, מישהו צריך להגיד לי, "זה שלך". ואם אני מקבל תפקיד, מישהו צריך לתת לי את התפקיד. אבל אתה לא, אתה ייצרת לעצמך… זה, ואגב, זה לא ברשימת החלומות שלי ואולי כי זה חלום מאוד גדול שאני אפילו פחדתי להעלות אותו לרשימה.

יובל: כן.

אוהד: להיות באמת באמת באיזשהו מקום של עצמאות.

יובל: זה נכון.

אוהד: שאני מייצר את ה…

יובל: כן. אני…

אוהד: לא, האמת שזה כן ברשימת החלומות שלי. יש שם דברים שהם כן.

יובל: אז תראה, אז אפרופו, אתה כותב כאן ליצור סדרת טלוויזיה בינלאומית.

אוהד: כן.

יובל: ולסיים לכתוב את התסריט עם זוהר שטראוס.

אוהד: נכון.

יובל: אה…

אוהד: התסריט עם זוהר שטראוס, בעצם כבר סיימנו אותו. כשאני אומר לסיים, זה שכבר סיימנו אותו, אפילו כבר יש לנו מפיק ויש לנו תקציב מסוים, לא כל מה שצריך, אבל דווקא בגלל זה…

יובל: סרט, ז'אנר? איזה ז'אנר?

אוהד: אה… נגיד דרמה קומית.

יובל: מממ.

אוהד: שנינו גם אמורים לשחק בזה. אנחנו מבינים שאנחנו רוצים עוד לעשות fine tuning, אבל זה סרט שהולך לקרות.

יובל: אוקיי.

אוהד: שזה המשמח.

יובל: מצוין.

אוהד: כן.

יובל: מצוין. וכתבת גם ליצור סדרת טלוויזיה בינלאומית.

אוהד: כן.

יובל: יש לך רעיון או שזו מן משאלת לב כללית?

אוהד: אה… תראה, עלה לי רעיון ומשמה זה בא. עכשיו אנחנו באיזה מן תקופה כזאתי של דווקא… אני לא יודע כמה קל להיות ישראלי ולייצר דברים בשוק הבינלאומי. אני בעיקרון אחד היוצרים של "כבודו". ו"כבודו" הייתה סדרה שהיא לא הופיעה as is בשום מקום אחר חוץ מבישראל, אבל הרעיון נמכר.

יובל: נכון.

אוהד: ועשו עלינו כבר המון המון רימייקים. זאת אומרת, שיש משהו שאני כן אומר, וואלה, יש לי כבר את הדבר הזה שעשיתי, והוא ברמה מסוימת כבר עשה את הסיבוב שלו בעולם.

יובל: כן. ראית מזה כסף, אפרופו?

אוהד: בטח, בטח רואים מזה כסף.

יובל: כן?

אוהד: כן. לא… אתה לא מתעשר מזה, אבל רואים בזה כסף. אבל ה… כן, וואלה, יש לי איזה… הייתה לי פה איזושהי יכולת, לא לבד, כן? אבל הייתה לי איזושהי יכולת להביא איזה משהו שתפס מעבר לגבולות ישראל. ואני מחפש את הדבר הזה, אתה יודע. אני מחפש את זה. יש לי איזשהו רעיון מסוים שאני מקווה ש…

יובל: אז מה אתה צריך, פרטנר, פרטנרים?

אוהד: יכול להיות שזה פרטנרים ויכול להיות שזה פשוט האומץ להגיד, יאללה, אני יוצר קשר פשוט עם גופי שידור בינלאומיים ועושה להם פיץ'.

יובל: נראה לי שזה זה.

אוהד: כן.

יובל: נראה לי שזה… אתה יודע, בסוף…

אוהד: [צוחק] זה אומץ, אחי, זה אומץ.

יובל: כן.

אוהד: כי לפעמים אומרים לך, מי אתה? מי? ואומרים לך לפעמים, באמת אומרים לך. אני לא יודע אם לך זה כבר יצא, אבל אומרים לך לפעמים, מי אתה? מה פנית אליי בכלל? איך הגעת למייל שלי?

יובל: נכון, אבל מצד שני יש המון דוגמאות בטלוויזיה, גם הישראלית וגם הבינלאומית, של סדרות שהגיעו ופורמטים של אנשים unknowns, שפשוט הביאו רעיון פצצה.

אוהד: נכון, נכון.

יובל: ואמרו… הרי, אמרתי את זה כבר כמה פעמים כאן בפודקאסט, יושב עכשיו מנכ"ל ערוץ 13 או 12 או "כאן", ואומר "אלוהים אדירים, מה אני עושה ב-2026? אני סגור שנתיים קדימה". יכול להיות ש… באותה מידה אגב מנכ"ל נטפליקס אומר "מה אני עושה ב-2027?"

אוהד: נכון.

יובל: ואולי לך יש את הדבר הזה.

אוהד: נכון, אולי יש לי את הרעיון שלי, בדיוק. אני מסכים איתך. אני מאוד מסכים איתך.

יובל: אתה יודע, יש לי ספר שנקרא "ההזדמנות" ואני מדבר שם שבעצם בחיים אנחנו הרבה פעמים, מדייטים ועד ענייני עבודה, אנחנו כאילו בעמדת נחיתות, "יואו, הלוואי והיא תיקח אותי, הלוואי והיא תרצה להיות איתי, הלוואי והוא יקח אותי לעבודה". כשאני, הספר "הרשימה" יצא בישראל, והוא די מהר הצליח, אמרו לי "תקשיב, בעולם, בעולם". וטסתי להולנד, יצרתי עם כמה הוצאות ספרים קשר וכתבתי להם וקבענו פגישה. והוצאה אחת ספציפית, ראיתי שהם בעניין, אבל אתה יודע, הם אירופאיים כאלה, הם לא כאילו נשפכים לך מול העיניים. הם מאוד אסופים וזה. ואני כזה נורא ישראלי, נורא… "אוקיי, אז מתי? אז מה קורה?" אמרו לי "תשמע, צריכים לאשר". ואז אמרתי להם, "תראו, חברים, יש לי ביד ביצת זהב, אני יודע, אני אומר את זה בצניעות, יש לי ביצת זהב. היא גם תצא בהולנד, לא יודע אצל מי. אני מדבר עם עוד אנשים, לא יודע מתי ולא יודע עם מי. אל תפספסו את זה". למחרת קיבלתי חוזה.

אוהד: וואלה.

יובל: כן.

אוהד: כן.

יובל: וזה זה, כי יכול להיות… ואתה יודע, ואני לא צריך לספר לך כי אתה עובד גם בעולם בהפקות בינלאומיות, יש הערכה למוח הישראלי.

אוהד: אז לפעמים יש לי את הביטחון העצמי הזה שיש לך, ולפעמים אין לי אותו בכלל. בכלל בכלל בכלל. הלוואי הייתי יכול לייצר… הלוואי הייתי יכול לשלוט בזה באמת ברמה שהוא תמיד שמה איתי, כי אני באמת… לפעמים אני… באמת, אני כל כך בטוח בעצמי…

יובל: כן.

אוהד: ש… בלי כיסוי לפעמים.

יובל: כן.

אוהד: אבל לפעמים אני כאילו, אפילו שיש כיסוי, אין לי את היכולת להגיד את זה.

יובל: אז אני קורא לזה להיות מטומטם.

אוהד: הלוואי.

יובל: ואני לפעמים מרשה לעצמי להיות מטומטם.

אוהד: הלוואי.

יובל: כאילו…

אוהד: אני רואה את זה. אני רואה את זה מהצד לפעמים, ואני אומר, כל הכבוד לו, הבן אדם, אין לו… כאילו, יש לו ביצים, שלי…

יובל: אה, אתה רואה שאני מטומטם?

אוהד: לא, לא.

יובל: [צוחק] לא, לא.

אוהד: אבל אתה לא… אבל אתה הרבה פחות זהיר ממני. אתה הרבה פחות דופק חשבון לכולם.

יובל: כן, כי אני אומר, אני אומר, מה, אוקיי, אז אני אבוא להוצאה בהולנד, ומה, יצחקו מאחורי הגב? אני לא אשמע את זה. בפייסבוק…

אוהד: נכון.

יובל: ובאינסטגרם אני כל היום מספר.

אוהד: זה נכון, למה לא כל העולם חושב ככה כל הזמן? באמת, אני כאילו… זה כל כך נכון, אבל אנחנו לא… זה לא עובד. אתה יודע, פה אני יודע את זה כל כך הרבה שנים.

יובל: כן.

אוהד: אבל בפנים אני דופק חשבון לכל כך הרבה אנשים שלא צריך לדפוק להם חשבון.

יובל: שמע, זה לא שאני לא נופל, אוקיי? זה לא שאני… יש לי כוחות-על ואני לא לפעמים חושש. אמרה את זה אודטה יפה מאוד, אגב, היא התארחה כאן באחד הפרקים. היא התארחה בשני פרקים. והיא אמרה, "כשאני נכנסת למקומות של הפחדים, אני שואלת את עצמי, מי כרגע מוביל את המטוס? ואז אני מבינה שהילדה שבי מובילה את המטוס". ואני אומר לה, "היי, גברת, ילדה, אני בת 71 וחצי".

אוהד: כן.

יובל: גם אתה.

אוהד: כן.

יובל: אנחנו בני 47. אם יש משהו כיפי להיות בן 47, זה שבאמת כבר עברנו דרך.

אוהד: כן.

יובל: בוא, עברנו דרך ועברנו מלחמות ושרדנו.

אוהד: לגמרי.

יובל: שום דבר לא מפחיד אותי. מה… באמת, שום דבר לא מפחיד אותי. מה, שמישהו יצחק עלי מאחורי הגב? הרי ברור לי שאנשים גם מדברים עלי מאחורי הגב. אני לא שומע את זה. שומע רק את המחמאות. אז זהו.

אוהד: בהחלט.

יובל: חלום אחרון, למרות שיש עוד חלומות.

אוהד: או-הא, חבל.

יובל: חלום אחרון, מאוד מפתיע…

אוהד: [צוחק]

יובל: ותלוש מבחינתי, למצוא תרופה לאלצהיימר.

אוהד: אבא שלי, יש לו אלצהיימר. אה… לא מצאנו לפני. הבן שלי ואשתי, כן? בין אם הם… הם לא אומרים את זה בצורה מפורשת, אבל הם חוששים מהיום שזה יקרה לי, כן.

יובל: שלך.

אוהד: כן, כן. וגם, גם אני. אני קצת יותר בהדחקה וזה, אני חושב שגם האחים שלי, בסופו של דבר זאת מחלה…

יובל: זה מחייב? זה גנטי?

אוהד: לא, זו מחלה גנטית. כאילו, זו מחלה שיש בה תורשתיות. אני לא מומחה בנושא הזה. אני חושב שזו מחלה שיש בה תורשתיות. ו… ואמן ש… אתה יודע, אבא שלי היה איש עם זיכרון מטורף, מטורף, מטורף. הוא היה כזה… לא היה לי את זה מעולם, כן? הוא היה זוכר את שושלות המלכים באירופה מהראשון ועד האחרון ואת כל המדינות בארצות הברית, הבירות שלהן וכמובן כל מדינות העולם, הבירות שלהן. זאת אומרת, היה לו, היה לו זיכרון. וכשהוא התחיל לאבד את הזיכרון, ואמר לנו "אני מאבד את הזיכרון, וזה", אנחנו צחקנו, כי הוא לא זכר… הוא היה מסתכל על איזה סרט משנות השלושים ואומר "יואו, באיזה סרט היא שיחקה ש…" היינו אומרים, יש אנשים שלא יודעים שהיא שיחקה בסרט הזה…

יובל: כן.

אוהד: לא יודעים מי השחקן שהיה מולה, ואתה שואל באיזה סרט היא שיחקה. כאילו, לא הבנו שבאמת הדבר הזה לאט לאט קורה.

יובל: בן כמה הוא היה כשזה התחיל?

אוהד: גילי, אתה יודע, גילי פחות או יותר, 50.

יובל: אה.

אוהד: זאת אומרת, הבעיות הזיכרון האלה. כאילו, קצת יותר מבוגר ממני.

יובל: אוקיי, 50 זה יחסית צעיר בכדי לקבל…

אוהד: גם לי יש בעיות זיכרון, לכולנו יש בעיית זיכרון, אז לך תדע. כאילו, אתה יודע. אתה יודע, אנחנו כבר שוכחים דברים שפעם היה לנו יותר קל.

יובל: לחלוטין.

אוהד: אנחנו שוכחים דברים מלפני יומיים, אנחנו עדיין זוכרים דברים מהילדות.

יובל: כן.

אוהד: אז אני לא חושב שזה מתחיל אצלי כרגע וזה, אבל זה משהו שמשמח והייתי מאוד שמח לעזור בזה.

יובל: תגיד לי, אגב, איך זה לראות… אני אומר את זה בתור מישהו שסבתא שלו הייתה עם דמנציה, אז אני מכיר. אתה רואה אישה מדהימה הופכת לקליפת תפוחי אדמה. לי זה היה מאוד מאוד קשה. איך אתה מתמודד עם זה?

אוהד: אמא שלי נורא… אמא שלי גיליתי, בראיון האחרון שלי גיליתי שהיא לא כל כך אוהבת שאני מדבר על אבא שלי, אבל אתה יודע, אגב, לא לדפוק חשבון, אז אני גם לא דופק חשבון לאמא שלי. יש את הדבר הזה שאנשים חושבים…

יובל: לא, אתה דופק לה חשבון, אבל פשוט הוא גם אבא שלך, מותר לך לדבר עליו.

אוהד: כן, כן, הוא גם אבא שלי, נכון. יש את הדבר הזה שאנשים חושבים שבתנאים כאלה וכאלה לא הייתי רוצה להיות בחיים. אז אבא שלי כאילו נמצא שם כבר במקום הזה, לכאורה. אתה יודע, הוא כבר בכיסא גלגלים, הוא כבר לא מדבר, הוא כבר לא זוכר, הוא לא דומה למי שהוא היה בעבר. ועדיין אני מביא את הילדה שלי, שקוראים לה ניקי, וזה השם שלו, השם שהוא נולד איתו, ניקי. זה ממנו בא השם הזה, ואני מביא והוא מסתכל עליה ומחייך, אז החיים שמה. אתה יודע, והחיים הם… אמרתי, המדינה מתנה יקרת ערך, החיים הם גם יקרי ערך מאוד, גם עליהם לא צריך לוותר יותר מדי מהר. וגם דברים, מצבים שבהם אנחנו חושבים שלא ראוי לחיות, ראוי לחיות, בעיני. אני חושב שהחיים שלו הם ראויים כרגע. אנחנו מבקרים אותו הרבה ומחבקים אותו הרבה ומנשקים אותו הרבה והוא לפעמים מלטף אותנו. ואח שלי עושה איתו הורדות ידיים ולא מצליח להוריד אותו. אני עושה איתו הורדות ידיים ומצליח להוריד אותו.

יובל: [צוחק]

אוהד: סליחה, אלירן, שאני מספר את הסיפור הזה.

יובל: [צוחק]

אוהד: וזה, אתה יודע, אז כאילו… מצבו לא טוב, אבל…

יובל: כן.

אוהד: אבל אני שמח שהוא עוד שמה.

יובל: אני רואה שאתה מדבר והעיניים שלך הכחולות היפות…

אוהד: אני עוד שנייה… עוד שנייה בוכה. [צוחק]

יובל: כן, מנצנצות להן.

אוהד: כן.

יובל: שמע, לצערי, לא אתה כנראה תמציא בקרוב את התרופה וגם לא אני.

אוהד: לא, אבל אני אשמח לסייע למי שבעניין.

יובל: אבל אם מישהו, לא יודע, אם עכשיו יש איזה ניסוי על תרופות, וכל פעם יש ניסויים והם רוצים לחבור אליכם, אז אפשר לפנות אליך, מן הסתם…

אוהד: כן.

יובל: ברשת החברתית. שמע, היה לי כיף לדבר איתך.

אוהד: גם לי.

יובל: ואני באמת חושב ש… אני חושב שהשילוב הזה שיש בך של אמן, אבל גם, אתה יודע, מנהל, הוא מדהים. אני באופן אישי מאוד נמשך אליו, זאת אומרת, כי גם אני יש בי…

אוהד: אתה כזה.

יובל: את האמן ואת המנהל. אני חושב שאתה יכול בהחלט לקחת את הנושא הפיננסי לידיים. בטח עכשיו, שיש לך ילדה קטנה.

אוהד: נכון. ממש אני חושב שזה הזמן.

יובל: ברצינות, אז מתוך כל השיחה שלנו, מה אתה באמת לוקח?

אוהד: אה… אני ממש אשמח לקישורים שלך לזה.

יובל: אוקיי. אז נתחיל בקפה, בקפה בשכונה.

אוהד: כן, כן, תסביר לי מה. תסביר לי קצת.

יובל: ונמשיך משם. בסדר גמור, תודה רבה שבאת.

אוהד: תודה. תודה לך.

יובל: ותודה רבה לכם שהקשבתם או צפיתם. אם אהבתם את הפרק, אנא הפיצו אותו לכל עבר, לכל מי שהדברים יכולים לעזור לו ולסייע לו. אפשר לצפות בנו ביוטיוב, להאזין בספוטיפיי, אפל ועוד פלטפורמות נוספות. תודה רבה ולהתראות.

קריינות: אודיותר. אודיותר, יוצרי התוכן של ישראל.

הוקלט באולפני אודיו, המשווקת את ספוטיפיי בישראל.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

Comments


bottom of page