top of page

המעבדה להגשמת חלומות עם יובל אברמוביץ' - פרק 39: האם אפשר לחלום בזמן מלחמה?


מלחמה לא רק הורגת אנשים ורוצחת נפשות היא גם פוגעת ברשימת החלומות שלנו. פנינה רוזנבלום שואלת בשיר הקאלט שלה: "איפה הייתם ב7.10?" ובפרק חדש זה אספר לכם איפה הייתי ב7.10, איך אחרי שיצאתי מההלם הגדול שאפף את כולנו הצלחתי לסמן סימוני V על כמה סעיפים ברשימת החלומות והמטלות שלי ואיך ניצלתי את ההזדמנות להעביר לזמרת אדל עותק ספר שלי? אבל חשוב מכל זה למה, למרות כל הקושי הנפשי, חובה עלינו לייצר לעצמנו רשימת חלומות חדשה ומעודכנת שתואמת את רוח הימים המורכבים של המלחמה.

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/01/2024.

אודיותר, יוצרי התוכן של ישראל.

היי, ברוכים הבאים וברוכות הבאות לפודקאסט "המעבדה להגשמת חלומות".

הפרק הזה מוקלט בחודש ינואר שנת 2024, כשלושה חודשים לאחר אירועי ה-7.10.

אלה היו ועדיין חודשים מטלטלים, קורעי לב, מטרידים, מכאיבים, ובעיקר כאלו שמציפים הרבה מאוד שאלות על עתיד המדינה שלנו, כמו גם על העתיד האישי של כל אחד ואחת מאיתנו. אולי אפילו על רשימת החלומות שלנו. אחרי הכול, איך אפשר לחשוב על כיבוש הר מושלג או על רכישת דירה או מפגש עם זמר שמעריצים, כאשר הקרקע שלנו שמוטה מתחת לרגליים.

ביום שפרצה המלחמה היה ברור לי שהפודקאסט "המעבדה להגשמת חלומות" יצא לפגרה. איך אפשר בכלל לדבר על חלומות בזמן שאנשים קוברים את יקיריהם? איך אפשר בכלל לחלום? אז יצאתי להפוגה כפויה, ולמרות כל מיני הצעות מצד חברים ואנשי מקצוע שאני מעריך, לשנות את פורמט הפודקאסט ולשוחח עם ניצולי הטבח, חיילים, אנשי צבא ומומחים, החלטתי להיות נאמן לעצמי ולפודקאסט, ובעיקר לפורמט שלו.

אז, עד שאחזור לארח אנשים יוצאי דופן שהגשימו חלומות, על מנת לשמוע מהם איך הם הגשימו את החלומות שלהם, ובעיקר מה מסתתר ברשימת החלומות שלהם, הפרקים יהיו קצת שונים. יותר פרקי מונולוגים, שיעורים שלי, ואירוח של אנשים מומחי תוכן.

יש במגירה גם כמה פרקים שהוקלטו לפני ה-7.10, ואשחרר אותם בקרוב, אחרי עריכה קלה והתאמה למצב.

אז תכף אני אספר לכם איפה הייתי ב-7.10, כפי ששואלת פנינה רוזנבלום בשיר שלה, בשיר הקאלטי יש לומר, שהיא הוציאה בזמן המלחמה, אבל אני דווקא רוצה להתחיל ולדבר על החלומות שלנו בזמן המלחמה. או ליתר דיוק, לשאול האם בכלל אפשר לחלום ולהגשים בזמן מלחמה?

לפני כמה ימים קיבלתי מייל ממישהי שצורכת את התכנים שלי. היא שאלה אותי בכותרת המייל את השאלה הבאה, "האם יכול להיות שהמלחמה רצחה לי את כל החלומות? " ולפני שקראתי את תוכן המייל שלה, כבר ידעתי מה התשובה שלי. והתשובה היא כן. כן, כן, מלחמה לא רק רוצחת אנשים ונפשות, היא גם רוצחת חלומות. אחרי הכול, איך בכלל אפשר לחלום, כאשר קוברים אנשים? איך אפשר לחשוב קדימה כאשר ההווה לא ברור? איך אפשר לכתוב רשימה ורודה ומלאה פנטזיות, כשאנחנו לא יודעים אם מחר תיפתח הרעה מהדרום או מהצפון או מהמזרח?

אז כן, מלחמות רוצחות חלומות, או ליתר דיוק ממוטטות את הנפש שלנו ואת משולש הצרכים של מאסלו. משולש הצרכים של מאסלו, שהזכרתי בעבר בחלק מהפרקים, הוא בעצם תיאוריה שניסח החוקר אברהם מאסלו לפני עשרות שנים. הוא טען שעל מנת שאדם יגיע למימוש עצמי, כלומר להגשמת חלומות, שזה שיא השיאים של הפירמידה, זה בראש הפירמידה, עליו קודם כול לדאוג לבסיס של המשולש. מה יש בבסיס הזה? אוכל, מיטה, שייכות חברתית ומשפחתית ותחושת ביטחון. ואז כשכל הדברים האלה מתקיימים, אפשר לחשוב על הפסגה, המימוש העצמי, על הגשמת החלומות.

אז על בסיס התיאוריה הזו, ולאור העובדה שמאות אלפי אנשים פונו מבתיהם ואין להם מיטה קבועה וחפצים פרטיים, ולחלקם אין שייכות חברתית או משפחתית, ולעוד מיליונים במדינה, אם לא לכולם, אין תחושת ביטחון, הרי ברור שקשה עכשיו להגשים חלומות. כן, המלחמה הרגה לנו את החלומות.

אבל מי שמכיר אותי יודע שאני אדם אופטימי, ולכן אני גם רוצה להזכיר שמלחמה זה דבר זמני. נכון שכבר חלפו, נכון לרגע זה, 101 ימים, והמלחמה יכולה להתארך לעוד חצי שנה, שנה, אולי חלילה שנתיים, אבל בסוף, בסוף בסוף היא תסתיים. וההיסטוריה מוכיחה שאחרי כל מלחמה יש תקופה של ליקוקי פצעים, אבל גם של שגשוג ופריחה. זה קרה אחרי מלחמת העולם השנייה, זה קרה אחרי מלחמת יום הכיפורים וששת הימים, וברור לי שגם אחרי המלחמה הנוכחית, במצב הקיפאון הנפשי שלנו, הדבר הזה יעבור וכולנו נחזור לחלום ולהגשים, לחייך ולצחוק.

חשוב לי לנצל את הפלטפורמה הפרטית שלי על מנת להרגיע ולהעביר עוד מסר חשוב. אם העשייה שֶׁלָּךְ או שֶׁלְּךָ עכשיו תקועים, זה לא אומר שום דבר לגביכם. הכול תקוע כרגע. אני שומע בתקופה האחרונה מיותר מדי אנשים מילים כמו "לא קונים אותי", "אין לי פניות", ועוד משפטים בסגנון שמכניס אנשים רבים למצב דיכאוני ומדוכדך עם אנרגיות נמוכות. אפילו אני מצאתי את עצמי אומר לפני כמה ימים ככה לעצמי, זהו, נגמרה לך הקריירה, כבר לא רוצים הרצאות שלך, אתה כבר לא מקליט את הפודקאסט, כבר לא באים להרצאות. אבל אז אמרתי לעצמי, ברור, למי יש אנרגיה עכשיו לחשוב על חלומות, לפנטז על חלומות, שכל מה שאנחנו רוצים זה שפשוט הכול יסתיים.

לפני כמה ימים הוצאתי דיוור לרשימת תפוצה מאוד מאוד גדולה של עשרות אלפי אנשים. אני רגיל שכשאני מוציא מייל לרשימת תפוצה ומודיע על הרצאה חדשה, אז מייד נרכשים 50 או 100 כרטיסים. באותו יום נרכשו שני כרטיסים בלבד. אז כמובן שישר אמרתי לעצמי, הינה, זהו, הינה ההוכחה, נגמרה לך הקריירה. אבל אז הזכרתי לעצמי שכאמור זה לא אני, זאת התקופה.

אז אחרי כמה שעות אספתי את עצמי מהרצפה והזכרתי לעצמי שזו פשוט המלחמה. שאנשים לא רואים כרגע את האופק. שמי מסוגל לרכוש כרטיס להרצאה בעוד חודשיים, כשלא ברור מה יקרה בכלל מחר? זאת גם הסיבה שרבים מאיתנו בתקופה הזאת מחשבים כל הוצאה של שקל. אפילו אני, שלרוב, מודה, לא מביט על מחירים בסופרמרקט, התחלתי להשוות מחירים ולהחזיר מוצרים במחיר מופרז למדף ולחפש לו חלופה.

ולמה אני מספר לכם את זה? שוב, על מנת להזכיר שהכול כרגע בהולד. שיש לנו יותר מדי סימני שאלה מאשר תשובות. קצת כמו בתקופת הקורונה, זוכרים? שגם אז הכול היה בהולד, אבל ההבדל הוא שאז, בקורונה, שהיה לפני שלוש-ארבע שנים, אחרי שיצאנו מההלם אז האמת שקצת נהנינו להיות בבית, להיות עם המשפחה, עם הילדים, לראות טלוויזיה, לקרוא ספרים. אבל המצב עכשיו הוא קצת יותר מורכב ושונה.

אז חשוב לי לומר את זה, זה לא אתם, זה המצב. והמצב הזה, כאמור, הוא זמני. ה-7.10 הוא ללא ספק אירוע שייחרט בזיכרון שלנו לכל החיים. הוא מתווסף ליום הרצח של יצחק רבין או לנפילת התאומים, כלומר, אירוע מאוד מאוד דרמטי. כל מי שחי באותם הימים זוכר היטב מה הוא עשה ואיפה הוא היה באותו רגע.

ב-7.10 אני בכלל הייתי בלאס וגאס. הייתי בסיומה של נסיעת עסקים, חצי עסקים, חצי אישית, לארצות הברית. את הנסיעה קינחתי בהופעה של הזמרת הבריטית, אדל. ישבתי בשורה הראשונה באולם העצום. ומצפייה בסרטוני טיקטוק מתוך ההופעה שלה, ידעתי שיש רגע מסוים שהיא יורדת לקהל ועוברת בין חלקים של האולם. ידעתי שזאת תהיה ההזדמנות שלי לנסות להעביר לה עותק של הספר "הרשימה" באנגלית. אגב, בכל נסיעה שלי בעולם אני דואג שיהיה לי בתיק עותק של הספר "הרשימה" באנגלית או בצרפתית, שמא אני אפגוש אנשים רלוונטיים שיכולים לקדם אותי. אז לקחתי את הספר איתי להופעה, צירפתי מכתב בו סיפרתי לאדל על החלום שלי לראות הופעה שלה, וגם כתבתי לה שאין לי ספק שהיא הגשימה את החלום הכי גדול שלה, להיות זמרת. אבל לפעמים דווקא כשעסוקים בהגשמת חלום כל כך גדול, שוכחים את החלומות הקטנים. לבשתי חליפה חגיגית, יצאתי להופעה, רק על מנת לגלות שאני יושב ממש ממש מתחת לבמה. אדל עלתה לבמה, יפה ומרשימה עם קול אלוהי שנשמע בדיוק כמו בהקלטות, אולי אפילו מרשים יותר. ואחרי Easy on Me ו-Hello ועוד כמה להיטים, היא צעדה ממרכז הבמה אל הצד הימני, בו אני ישבתי. זה היה הרגע שלי לפעול. או אם תרצו, לנצל את ההזדמנות. הרמתי את הספר לאוויר, חייכתי חיוך גדול, ובזמן שאדל צעדה לעברי, פשוט הנפתי את הספר באוויר וסימנתי לה עם העיניים שזה בשבילה. ואדל, היא חייכה, נפנפה לי לשלום, לקחה את הספר ופשוט רקדה איתו במשך שלוש דקות על הבמה. אגב, תיעוד לרגע הזה אפשר למצוא בחשבון הטיקטוק שלי. חפשו בין שלל הסרטונים שאני מעלה.

האם אדל קראה את הספר? אין לי מושג. האם אדל תקרא את הספר? אין לי מושג. האם אדל בכלל לקחה את הספר הביתה? אין לי מושג. אבל אולי כן ואולי לא. יכול להיות שהיא לקחה אותו לביתה, הניחה אותו בארון הספרים, ואולי בעוד שלוש או ארבע שנים, כשהיא תחפש איזה ספר לקרוא בבריכה הפרטית שלה, היא תיקח אותו, תקרא אותו וכל כך תתלהב, שהיא תמליץ עליו ברשת החברתית או לחברות מפורסמות שלה. יכול להיות שהיא אולי תעניק אותו לבן שלה המתבגר, והוא כל כך יתלהב ואולי הוא יכתוב על זה באינסטגרם שלו. ואולי גם כלום מזה לא יקרה. אני לא יודע. אבל אני יודע שפעלתי, ואני אוהב לפעול. אני אוהב לפעול, כי כשאני פועל, אני מרגיש שאני חי. בטח בימים כל כך מורכבים, כמו המלחמה, שבהם מרגישים שהכול פשוט תקוע. ולכן חשוב, למרות הימים הכל כך מדכדכים שאנחנו חווים במלחמה, לפעול, לעשות, לחלום, וכן, גם אולי לנסות לכתוב רשימה חדשה של חלומות. אגב, אם אתם עוקבים אחרי הפודקאסט הזה, או לחילופין נתקלים בו בפעם הראשונה, אני מפנה אתכם לפרק הראשון שבו אני מסביר איך כותבים רשימה של חלומות.

אבל הרגע המרגש הזה עם אדל התחלף תוך פחות מדקה ברגע של זוועה. בזמן שאני הייתי בהופעה של אדל, החלה המתקפה הרצחנית על ישראל. בזמן שאני שלחתי תמונות וסרטונים לחברים שלי, קיבלתי עדכון נוראי מחברה שגרה בקיבוץ רעים, על גבול עזה. והיא כתבה לי, "יובי, דביר נרצח הרגע. הילדים איתו בממ"ד ואני לא בבית. אני לא יודעת איך לחלץ אותם." באותו הרגע כל האנרגיה שלי השתנתה. רציתי לחזור הביתה, לישראל, לבנות שלי שנותרו בארץ. אבל הדרמה לא הסתיימה, משום שקיבלתי הודעה מחברת התעופה האמריקאית, שהייתה אמורה להטיס אותי לתל אביב, שהטיסה מבוטלת. הייתה לי טיסה לעוד יומיים, והטיסה כמובן בוטלה. אז עכשיו בנוסף להכול הייתי תקוע בלאס וגאס הפלסטית, עיר די משעממת לטעמי, 16 שעות מרחק מישראל, בלי אפשרות לחזור לארץ המופגזת, למשפחה שלי. אז במבצע אינטרנטי, שלא היה מבייש סוכן נסיעות מדופלם, הצלחתי לרכוש ארבעה כרטיסי טיסה שונים על מנת לטוס מווגאס לשיקגו, משם לדנבר, משם למינכן ומשם לאתונה, שזה היה הכי קרוב לישראל באותם הרגעים. הגעתי לבית המלון באתונה והתקשרתי לבנות שלי, שחצי לא הבינו, כמו כולם, את גודל האירוע והשעה, והיו קצת גם בלחץ באופן טבעי, גם אני. אמרתי להן, אני תקוע באתונה עד שיהיו טיסות לישראל, אולי תגיעו לכאן? נהיה פה כמה ימים עד שנבין מה קורה. לא קשה לפתות ילדים עם חוץ לארץ, למרות שהבהרתי מראש שזה לא טיול, זו לא חופשה ואין תוכניות לשופינג. הן הגיעו כעבור שלושה ימים לאתונה. אלה היו ימים מאוד מפחידים ועצובים, עם המון סימני שאלה, מה קורה בארץ? מתי יהיה אפשר לחזור? יהיה אפשר בכלל לחזור? האם בכלל כדאי ונכון להחזיר ילדה בת 10 וילדה בת 15 למדינה מופגזת ואבלה? העובדה שהלימודים עברו במהירות לזום אפשרו לנו לקחת קצת את הזמן למחשבה. קצת.

כמו במקרה של אדל, ובהמון מקרים אישיים ומקצועיים שקרו לי בעבר, אני אוהב לנצל הזדמנויות. כתבתי אגב ספר שלם בשם "ההזדמנות", שמתאר איך אני פגשתי את מייקל ג'קסון, את מדונה, את ביל קלינטון, איך הגעתי לשיאים מאוד מאוד גדולים בארץ ובעולם מבחינה מקצועית, ואיך תמיד הכול קורה דווקא לי, אבל במובן החיובי של המילה. איך אני פשוט יצור שאוהב לנצל הזדמנויות. או כפי שאני אומר בהומור בהרצאה בשם "ההזדמנות", אני כמו הזאב מ"כיפה אדומה". יש לי אוזניים גדולות, יש לי פה גדול, יש לי אף גדול, יש לי עיניים גדולות. ובשנים האחרונות גם יש לי בטן גדולה. אני תמיד מריח הזדמנויות. כמו למשל בפעם ההיא, שהייתי בסילבסטר בלונדון, זה היה לפני בערך חמש שנים, הייתי בלונדון עם חברים, פתאום קיבלתי הודעה בפייסבוק ממישהו שעוקב אחריי, מישהו ישראלי שעוקב אחריי וגר בלונדון. והוא כתב לי "תקשיב, יש לי כרטיס למופע זיקוקי דינור שיתקיים היום בערב על גשר לונדון. בכל שנה יש הגרלה ו-20 אלף איש זוכים בכרטיסים. אני וחברים שלי זכינו בכרטיסים ויש לי כרטיס אחד מיותר, תרצה להצטרף? " אני קורא את ההודעה, אני אומר, מי זה הבן אדם הזה ולמה הוא פונה אליי ולמה הוא מציע את זה דווקא לי? ואמרתי לחברים, תקשיבו, מישהו זר הציע לי להצטרף אליו למופע זיקוקים על גשר לונדון, מה אתם אומרים, אני אצטרף? אז כמובן שכל התגובות היו, מי זה הבן אדם הזה? מה הוא רוצה ממך? תיזהר ממנו. מה האינטרס שלו? אולי זה ג'ק המרטש. אבל אחרי כמה דקות של מחשבה אמרתי, כן, אני מצטרף אליכם. ואחרי כמה שעות צעדתי אל עבר גשר לונדון ופגשתי את אותו בחור ואת חבורת החברים המקומיים שלו. עלינו על גשר לונדון וצפינו במופע מדהים של זיקוקי דינור. וכזה אני. אני תמיד אומר כן לכל הזדמנות שנקרית בפניי. או לחילופין, מייצר הזדמנויות, כמו במופע של אדל. או כמו לחילופין בעת המלחמה, כשהייתי באתונה.

אז נחזור למלחמה ולשהות שלי באתונה. היה ברור לי שחוץ מלעשות כביסות לבנות שלי ולבשל שלוש ארוחות ביום ולדאוג שהן ייכנסו לזום, ובעיקר לכאוב, אני חייב לנצל את ההזדמנות שאני נמצא באתונה לפרק זמן לא ברור. ברשימת החלומות שלי, או ליתר דיוק המשימות שלי, כתוב "לפתוח חשבון בנק באירופה", משום שאני עובד באירופה כבר כמה שנים טובות, וגם להוציא ויזה שמאפשרת לי כניסה ויציאה ושהייה לא מוגבלת באירופה. וגם לקנות בית באירופה, לכל פעם שאני מגיע להרצאות באירופה וישן בבתי מלון מנוכרים. אז אמרתי לעצמי, רגע, רגע, רגע, רגע, אתה פה, נטול עבודה, הרצאות, פגישות או הקלטות של פודקאסט, למה שלא תנצל את ההזדמנות הזאת לעשות את מה שאתה שונא, בירוקרטיה.

אז מצאתי עורכת דין מקומית ויצאתי איתה למסע של בירוקרטיה, שבסופו של מסע ואחרי 45 ימים הוצאתי ויזה לשהייה באירופה, פתחתי חשבון בנק, קניתי את בית החלומות שלי לכתיבה, שכולל אח בסלון ונוף להרים, והכנסתי אותו לשיפוץ. ובין לבין טסתי לישראל וחזרתי לאתונה. ועכשיו יש לי את כל מה שחלמתי עליו במשך שנים. את כל הדברים שחלמתי עליהם. ואם הייתם אומרים לי למשל לפני שנה, תשמע, יובל, תעצור את החיים שלך ל-45 ימים ואז תהיה לך ויזה וחשבון בנק באירופה ובית לכתיבה, הייתי אומר לכם שאין סיכוי, שיש לי ילדות, שיש לי עבודה, שהיומן שלי מפוצץ בהרצאות ופעילות. אבל המלחמה הארורה הזאת, שעצרה לי את העבודה, כמו להרבה מאוד אנשים, יצרה עבורי גם הזדמנות. ואני ניצלתי אותה. וזה אולי חלק מהמסר שלי לומר לכם שכן, המלחמה אולי עוצרת לנו את החלומות, אבל היא מייצרת לנו גם כל מיני הזדמנויות.

אגב, כמו בקורונה, שפתאום כולם שיפצו את הבית, החליפו טלוויזיה, למדו לבשל, למדו להכיר את הילדים שלהם. אז ניצלתי את העובדה שהייתי עם הבנות שלי 45 ימים on ו-off באתונה, לא רק על מנת לסדר את כל הבירוקרטיות, אלא גם ללמד אותן דברים על החיים, על גמישות, על יצירתיות, אבל בעיקר על ניצול הזדמנויות.

מבלי להכיר אוֹתְךָ או אוֹתֵךְ, שכרגע מאזינים לי, אני בטוח שהתקופה הזאת מאוד מורכבת ועצובה, מציבה גם בפניכם הזדמנויות, אולי לעבור דירה, אולי לעבור מדינה, אולי להחליף מקצוע, אולי להמציא את עצמכם מחדש, אולי לסיים יחסים, אולי להתחיל יחסים, אולי סתם לכתוב רשימת חלומות חדשה. כן, זה לא פשוט, כאמור, בתקופה הזאת לחלום, אבל זה אפשרי. זה אולי אפילו חובה בשביל לשרוד, בשביל לנשום, בשביל לחיות, בשביל לנצח.

תודה שהקשבתם לפרק הזה, ואם אהבתם אותו והתחברתם אליו, אתם מוזמנים להפיץ אותו הלאה, לאנשים שהפרק הזה יכול לחזק אותם.

את הפרק הזה, כמו את שאר הפרקים, אפשר למצוא בספוטיפיי, אפל, גוגל וגם ביוטיוב.

נתראה בפרק הבא.

אודיותר, יוצרי התוכן של ישראל.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

Comments


bottom of page