כשמאירה ברנע-גולדברג, מחברת סדרת הספרים המצליחה "כראמל", הייתה תלמידה בבית הספר היסודי היא חלמה להיות עוזרת בית. היא פשוט לא האמינה שתוכל להתפרנס בבגרותה מכתיבה. כעת כשהגשימה בענק את חלום חייה היא מתיישבת לשיחה כנה וחושפת את רשימת החלומות שטרם הגשימה, תוכנית החומש שכותבת עם בעלה, מה היא עושה על מנת להפוך את כראמל לסרט דיסני וגם את מחיר ההצלחה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 31/01/2023.
עוד יותר. עוד יותר, הפודקאסטים של ישראל.
"לפני חצי שנה בערך הרגשתי שאני הולכת להתעלף ולמות. ואז נשכבתי במיטה ואמרתי לך "חנן, כל הפרקים בגוף כואבים לי והרגל שלי קופצת ואני מרגישה שאני חייבת עכשיו, עכשיו, עכשיו הפסקה"
יובל אברמוביץ: את האורחת של הפרק הזה הילדים והילדות שלכם בוודאות מכירים ומכירות. היא סופרת מבוגרים, ילדים ונוער שהוציאה, נכון להקלטת הפרק הזה, שישה עשר ספרים וביניהם "כמה רחוק את מוכנה ללכת", "משפחה לדוגמא", "מסעותיי עם חמותי", "הילדה שניסתה" ו"רועי אמר". אבל בשנים האחרונות נדמה שכל ילדי ישראל בטירוף בגלל חתול אחד שיצרה ועונה לשם "כראמל". החתול נולד בשנת 2014 ע"י הסופרת מאירה ברנע גולדברג ומאז הספיקה למכור מאות אלפי עותקים של סדרת הספרים שלה. אפרופו סדרה, הספר שלה עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה ל"כאן חינוכית" וגם עובד למחזמר בימתי בהפקת תיאטרון אורנה פורת. היא חורשת את הארץ ובהרצאות לילדים, נוער ומבוגרים מספרת על מאחורי הקלעים של הספר שלה, על היצירה שלה. ובין השאר גם על אבישי, בנה היחיד, שאובחן בגיל צעיר על הספקטרום האוטיסטי. בשנים האחרונות היא דיברה רבות על העשייה המקצועית ועל כל מה שהשיגה והגשימה, אבל אותי מעניין דווקא לשמוע מה היא עדיין לא הגשימה ומה היא לא השיגה ואילו חלומות מסתתרים ברשימת החלומות שלה.
אהלן מאירה ברנע גולדברג.
מאירה: מה ה-מ-צב?
יובל: מה קורה? איזה כיף שבאת.
מאירה: כן, את האמת,
יובל: שבאת משלוש הרצאות ואת רצה לשתי הצגות. יום דחוס.
מאירה: כן, עכשיו זו הפסקה.
יובל: הפסקה.
מאירה: איזה כיף, כן.
יובל: אז תראי, אני אתחיל בשאלה שאני שואל את כל האורחים והאורחות שמגיעים לכאן וגם הגיעו להישגים יוצאי דופן. ידעת שכל יום, יום אחד כל זה יקרה?
מאירה: מה פתאום! נראה לך?! אי אפשר היה בכלל לחלום על מה שקורה לי. בדיוק אתמול אמרתי לבעלי… כאילו, איזה קטע.
יובל: [מצחקק]
מאירה: כאילו [מצחקקת] לא, לא, קשה לעכל את זה.
יובל: אמהמ.
מאירה: ישבתי במיטה ו… והגיעה מהדואר שקית של מכתבי מעריצים שכותבים לי מכתבים אמיתיים.
יובל: גדול.
מאירה: כי הסדרה מתרחשת לפני שהיו פלאפונים ומחשבים. אז אני מקבלת מכתבים בדואר.
יובל: מדהים.
מאירה: כמו שהילדים, הגיבורים בסדרה עושים.
יובל: כן.
מאירה: אז פתחתי את המכתבים, קלטתי תשמע, זה מצחיק, כאילו איך הגענו לזה, איזה קטע.
יובל: אבל תראי, ברור לי שכשהיית בת 10 לא אמרת 'אני יום אחד אמציא חתול', אבל כן אמרת 'אני יום אחד אהיה סופרת שכולם יקראו אותי?'
מאירה: כשהייתי בכיתה א' עד ו' היו לי חלומות כאלה וידעתי שאני אצליח,
יובל: אמהמ.
מאירה: כי בבית ספר יסודי נראה לי כל העולם פתוח והכל נראה כזה כיף והכל אפשרי. ואז בחטיבה החיים דיכאו אותי וידעתי שאין שום סיכוי שאני אצליח כי הכל-נורא-קשה, הכל-נורא-רע ואני גרועה והכל. וכל החלומות הגדולים שלי הלכו לאיבוד.
יובל: כי זו הייתה תחושה פנימית שלך או שהיו כל מיני אנשים כאלה חמודים שאמרו 'אין סיכוי שזה יקרה',
מאירה: כאילו הסביבה שידרה שאם אתה לא טוב במתמטיקה, זה מצחיק אותי לדבר על זה כל פעם. כי באמת כאילו זה לא הגיוני שכל, כל מה ששידרו לי בבית ספר שאם אני גרועה בחשבון, אז שום דבר לא יצא ממני. זה, זה מגוחך, אתה יודע? אני זוכרת… אני זוכרת את הרגע הזה המדויק שישבתי ושמעתי את השיחה של אמא שלי עם היועצת ואני הייתי מחוץ לחדר לאיזה תיכון אני אלך.
יובל: אמהמ.
מאירה: הסתכלתי בתעודה שלי של כיתה ח' ו-ט' ורואים שספרות, היסטוריה, תנ"ך 100, ציונים טובים, 90. איך אפשר להגיד ששום דבר לא יצא ממני ולהגיד לשלוח אותי לבית ספר מקצועי כי אני לא אצליח? כאילו רואים שאני טובה במשהו, אז מה קשור מקצועי עכשיו?
יובל: בסדר, אנחנו מדברים על מערכת מלפני 40 שנה.
מאירה: היא עדיין שם, היועצת. כאילו היא מדכאת עדיין דורות של ילדים חדשים. אבל כאילו זה מעצבן, המורות של הבן שלי לא כאלה לשמחתי הרבה. גם הבן שלי, כרגע נכון לדקה זו הוא טוב בכל המקצועות, אבל אצלי זה היה פשוט ברור. ותמיד כשאמרתי שאני רוצה להיות סופרת, אז אמרו לי שמאמנות לא מתפרנסים וזו לא עבודה אמיתית.
יובל: מממ…
מאירה: אז כאילו החיים הסבירו לי שאין הרבה סופרים מצליחים ואני צריכה לחפש משהו אחר. אבל לא הצלחתי.
יובל: זה נורא מעניין. אני אוהב בשיחות שלי עם אנשים ככה למרקר דברים למאזינים. אז בעצם את אומרת ממה שאני שומע, כן, בגיל צעיר פינטזתי על זה, חלמתי, לא ידעתי איך בדיוק עושים את זה.
מאירה: נכון.
יובל: ומתפרנסים, אבל רציתי מגיל נורא צעיר. כלומר, כן היה לך איזשהו ויז'ן, אבל אז כאילו המציאות, המבוגרים, מערכת החינוך אמרה לך 'תקשיבי, חבל'.
מאירה: אני זוכרת, אני זוכרת שהיה איזה יום אחד שהייתי באיזו ארוחה משפחתית ענקית עם מלא, מלא קרובי משפחה מכל הכיוונים והבנות רקדו. ואני רוקדת כמו… חגב,
יובל: [צוחק]
מאירה: חגב נכה קטוע לא יודעת, אני זזה כמו… מסורבל, מסורבל. ואה, ואני זוכרת שאמרו לי 'למה את לא רוקדת?', אמרתי 'אני לא יודעת לרקוד'. 'אז למה את לא שרה?' אתה שומע את הקול שלי. אה… 'כי אני לא יודעת לשיר'. אז אמרו לי 'אז במה את טובה בכלל?' –'אני יודעת לספר סיפורים'. אז אמרו לי 'אה אוקי'. כאילו באמת תגידו לי, תגידו לי איזה נושא, אני אלך עכשיו לחדר ואני אכתוב את הסיפור הכי יפה על זה. אז אמרו לי 'טוב לכי לחדר' אבל לא רצו לשמוע את הסיפור אחר כך כשחזרתי בהתלהבות.
יובל: כן…
מאירה: אבל אני זוכרת שאני התלהבתי מהסיפור הזה.
יובל: אז אולי זה גם מעניין. את יודעת, אולי גם את זה אפשר למרקר. האמונה העצמית.
מאירה: בבית ספר יסודי.
יובל: הפנימית שלנו כמה היא חשובה. כי את יודעת, רוב האנשים, יכול להיות שיש לך עמוד שדרה חזק ויציב כי למרות כל מה שאמרו בדרך, לא נכנעת. הייתי יכולה להגיד 'אוקי, הם צודקים'.
מאירה: לא, זה לא בדיוק ככה. כאילו בחטיבה החלום היחיד שלי היה לשרוד. גם בתיכון. כאילו אמרתי אוקי, איך מוצאים חיים שאני אוכל לחיות איתם. הייתי בטוחה שאני צריכה להתחתן עם הבן אדם הראשון שרק רוצה אותי בשביל לברוח ולהתחיל את החיים האמיתיים שלי. ו, ו, והייתי בטוחה, אני זוכרת גם את זה. שראיתי את העוזרת בית של אמא שלי מקבלת כסף, שטרות של כסף, אז אמרתי 'טוב אז אני אהיה עוזרת בית'. ואני זוכרת שניגשתי לתמר העוזרת ואמרתי לה 'תלמדי אותי לנקות כי, כי לזה לא צריכים חשבון ואני רוצה להיות עוזרת בית'. אז היא התחילה לצרוח עליי 'את בחיים לא תהיי עוזרת בית!!!' –'אבל למה? תראי, מרוויחים מזה יפה'. היא אומרת לי 'לא! לא! לא! זה לא בשבילך! את צריכה ללמוד! תלמדי חשבון!' אמרתי לה 'תלמדי אותי לנקות, אני רוצה להרוויח כמוך'. אמרתי לעצמי טוב, במקרה הכי גרוע, זה מה שאני אעשה.
יובל: כן.
מאירה: וזה מה שהציל אותי, המחשבה שבמקרה הכי גרוע אני אהיה עוזרת בית ואני אהיה טובה בזה. הכי טובה בזה כי ממש,
יובל: את טובה בזה היום?
מאירה: לא, זהו, אפילו, אפילו בצבא בתורנות,
יובל: כן.
מאירה: אמרו לי לשבת ולא להפריע.
יובל: [צוחק]
מאירה: כי רק לכלכתי יותר כשאני שוטפת. גם עכשיו, בעלי יותר אחראי על תחום הניקיון בבית.
יובל: את תישארי עם הלכתוב.
מאירה: אבל זה כאילו מצחיק שרק רציתי, רק רציתי להתחיל איזה דף, דף חדש בחיים, אבל עם החלומות הכי, הכי נמוכים.
יובל: כן.
מאירה: זה קטע.
יובל: מעניין. עוד נחזור לזה בהמשך. את יודעת, בשנים האחרונות את דיברת כל כך הרבה על העשייה שלך ועל מאחורי הקלעים. אבל אותי דווקא מעניין לדעת מה ברשימה שלך עדיין לא הגשמת או מה את רוצה להגשים. אז ביקשתי ממך מה שאני מבקש אגב וממליץ לכולם בספרים ובהרצאות שלי. למצוא לעצמך זמן ולכתוב לך רשימה של דברים אישיים ומקצועיים והתנדבותיים ועולמיים וחברתיים. ושלחתי את הרשימה ואני רוצה לשלוף ממנה כמה דברים שאמרתי אוו מעניין, למה היא כתבה את זה. קודם כל מעניין אותי אם את נוהגת לכתוב לעצמך מדי פעם רשימות של חלומות.
מאירה: כל הזמן ואני רוצה להגיד לך שמצאתי את המחברת שלי, ביומן, שכתבתי את כל מה שאני רוצה להשיג בחיים והשגתי את כל מה שכתבתי שם אחד לאחד.
יובל: וואו.
מאירה: עד גיל 35.
יובל: מדהים.
מאירה: ואני משכללת עכשיו את המחשבות. אני פעם בכמה שנים עושה תוכנית חומש כזאת. אני כותבת מה אני רוצה ומה צריכים לעשות כדי להשיג את זה.
יובל: מעולה.
מאירה: זה, זה, כי זה קשה. רק להגיד שאני רוצה זה לא עוזר.
יובל: ברור, מעולה.
מאירה: בגלל זה כשקראתי את הרשימה זה מאוד חידד לי את ה, את הדברים שעשיתי. זה פשוט גרם לי לחשוב עליהם יותר לעומק. לשכלל אותם.
יובל: אפרופו, את אומרת 'קראתי את הרשימה', אז אני חייב פה להחמיא לך על משהו. יש הרבה דברים שאני יכול להחמיא, אבל אני ב-2014 יצא הספר 'הרשימה', כמעט לפני עשור. וחששתי ורעדתי והייתי בטוח שכתבתי קשקוש מוחלט. והכרנו אז, את עבדת בכלל ב"צומת ספרים". ושלחתי לך והתיידדנו כי אני המלצתי על איזה ספר שלך אצל "אודטה" פעם בטלוויזיה ואיכשהו נהיינו חברי פייסבוק. ואמרתי לך 'אכפת לך לרפרף על הספר שלי?' ושלחתי לך ובבוקר שלחת לי מייל ארוךךךך, ארוך, ארוך, ארוך. אמרת לי 'תקשיב, וואו!' ומחמאות שאני לא אחזור עליהן.
מאירה: כי זה דייק לי מלא דברים. זה עשה לי סדר בראש. זה ספר חובה לדעתי.
יובל: תודה, אבל אני דווקא רוצה להחמיא לך ש, שעצרת את עומס העבודה שלך ב"צומת ספרים" אז בתור מנהלת וטרחת לקרוא ספר של אדם שלא, סך הכל לא היינו חברים באותה תקופה ו, ולתת לי פידבק שהלך איתי בימים ההם שכמעט גנזתי את הספר כי אני לא האמנתי בו אפרופו. את יודעת, דיברתי פה על אמונה עצמית, הדבר הזה הוא מאוד, מאוד חשוב. אבל, אבל את אומרת פה עוד משהו. מעניין שאת אחת לתקופה כותבת רשימה ויוצרת לך תוכנית פעולה. שזה דבר מאוד חשוב כי רוב האנשים כותבים, אומרים 'טוב אלוהים יעזור לי'.
מאירה: אני רק אגיד שגם זה התחיל ממשהו אינטואיטיבי ביומן,
יובל: אמהמ,
מאירה: וכשהתחתנתי ורצינו, בעלי ואני, דירה, אז אני זוכרת שבעלי הזמין אותי לדייט ואמר לי 'אנחנו הולכים לכתוב עכשיו מה אנחנו הולכים לעשות, איך הולכים להשיג דירה, מה כל אחד צריך לעשות' ופשוט ישבנו בבית קפה ודיברנו על החלומות שלנו. איך אנחנו אמורים, איפה אנחנו אמורים להיות עוד 5 שנים והכנו תוכנית חומש כזאת של מלא, מלא דברים שצריכים לעשות. ומדי פעם אני אומרת לו, הוא אומר לי 'יאללה בוא נשב רגע נראה',
יובל: בוא נחדש את הרשימה.
מאירה: כן, בוא נחדש, בוא נחדד, בוא נראה מה עשינו, בוא נראה מה צריך. זה ממש עוזר.
יובל: זה חשוב מאוד. אני בהרצאות אומר, תעשו לא רק רשימה אישית, אלא רשימה זוגית, רשימה משפחתית. גם עם הילדים שלכם, תדברו. כן, תוכנית פעולה למשפחה. עכשיו אני רוצה לשלוף מתוך הרשימה דברים שכתבת,
מאירה: כן, כן.
יובל: רשימה אישית. אז, אז הדבר הראשון שככה חלום אישי עולמי שכתבת, "לגור חצי שנה בישראל וחצי שנה בוינה בדירה שאקנה", למה וינה? ולמה חצי שנה פה וחצי שנה שם?
מאירה: אני חושבת שהחיים בישראל טובים אך מלחיצים אותי יותר מדי. ואני מטיילת, אני מטיילת עם הבן שלי, עם אבישי, עם בעלי בכל מיני מקומות בעולם. ומשהו בוינה תמיד מרגיע אותי. הייתי נוסעת ללונדון, לפריז, הכל נורא מלחיץ. מהר, להספיק, לראות, זה, זה.
יובל: כן…
מאירה: אה, בוינה לא יודעת איך להסביר. בגלל שרוב הטיולים שלנו שם סביב מוזיקה קלאסית שהבן שלי מאוד אוהב, אז כאילו משהו מאוד מרגיע אותי באווירה בוינה. ואני מכירה זוג של חברים מבוגרים, כבר יצאו לפנסיה, מבוגרים מאוד, שחיים חצי שנה בישראל, חצי שנה בבודפשט. והתחלתי לחקור אותם וגם הם אמרו שנורא מלחיץ לגור פה. ואני בן אדם לחוץ גם ככה. ונראה לי נורא מגניב חצי שנה לנוח וחצי שנה לעבוד. חצי שנה לנוח, חצי שנה לעבוד.
יובל: את מסוגלת? כי את היפראקטיבית וכל יום עובדת. את מסוגלת חצי שנה?
מאירה: היום אני יודעת שכן. כאילו עוד מה שאמרתי לחבר אתמול לקראת הפודקאסט. אמרתי לו 'תראה איזה קטע, ב-2018 רצית את החיים האלה שכל היומן שלי יהיה עמוס, שאם אני אראה את הלו"ז שלי אנשים יתפלצו מהלו"ז.' זה מה שרציתי. ועכשיו כשיש לי את זה, אני מעריכה את ה… את הרוגע. אבל אין לי עכשיו שום רוגע. גם אם אני רוצה, אין לי שום יום שיש לי בו את הרוגע. ועכשיו החלום שלי זה ששנה הבאה אני אצליח למצוא את האיזון בין טירוף שיישאר טירוף, אבל בין ימים שיהיו שלי לצוף בבריכה, לקרוא ספרים בכיף, לשכב סתם במיטה, לבהות, לבהות בקיר סתם להנאתי.
יובל: אני מאוד מזדהה. את יודעת, אירחתי באחד הפרקים את ליאור סושרד. ברשימה שלו יש גם WELL BEING (וול ביינג) ובלנס בין המשפחה לבין הקריירה. אני זוכר שכשהספר "הרשימה" יצא בעולם וטסתי גם לקידום, בכל ראיון שאלו אותי שאלה "אז מה ברשימה?" ואמרתי מה שאת אומרת עכשיו, בלנס, בלנס, איזון.
מאירה: לפני, לפני חצי שנה בערך, הרגשתי שאני הולכת להתעלף ולמות. נכנסתי למיטה ואחרי שחזרתי מהרצאה, שלוש הרצאות בבוקר, שתי הרצאות אחה"צ, סדנת כתיבה עד 22:30 בדיוק כמו שחלמתי. ואז נשכבתי במיטה, אמרתי לחנן, בעלי, 'כל הפרקים בגוף כואבים לי והעין שלי קופצת ואני מרגישה שאני חייבת עכשיו, עכשיו, עכשיו הפסקה'. הסתכלתי על הלו"ז ואין כלום. ואז אני זוכרת שפשוט אמרתי לו באיזה בוקר, היה לי איזה שעתיים פנויות. אמרתי לו 'עכשיו בוא איתי, נמצא בריכה'. עכשיו אני רוצה לעשות מנוי לבריכה, אני רוצה ללכת לצוף. רק לצוף. שהראש שלי בתוך המים, שקט. וכשנכנסתי לצוף, הייתי המומה. שכבתי עם הראש בתוך המים, צפתי, נשמתי והמוח שלי היה רגוע. כל כך הערכתי את זה. ומאז אני לא יכולה לוותר. כל פעם אני רק רוצה לחזור לשם.
יובל: הממ…
מאירה: רק רוצה לחזור לבריכה. ושלא תבין, אתה לא מבין איפה אני נמצאת היום. במפגשים ברחובות, נפגשתי היום עם 200 ילדים, שלושה מפגשים. כל כך נהניתי והיה כל כך כיף והילדים כל כך רוצים לשמוע אותי. וחזרתי, אפילו כתבתי לבעלי 'היה כל כך כיף' אבל עדיין, הבריכה לא יוצאת לי מהראש. ובכל רגע אני רק רוצה לצוף. וזה לא היה לי אף פעם. זה קטע. מדברת איתך ותראה,
יובל: אני רואה אותך עם דמעות בעיניים. כאילו זה, זה מדהים שאת מתרגשת מזה. והצורך שלך בדבר.
מאירה: אני חייבת. את הבריכה.
יובל: רוצה בריכה. אבל זה, עכשיו ברצינות, זה נורא קל להכניס את הבריכה. אז את יודעת, את במקום שיש לך כוח בקטע חיובי. אז תגידי, אין בעיה, הרצאה מתחילה מ-11 בבוקר.
מאירה: זהו, אז עכשיו שיניתי. אל תשכח שכל הלו"ז שלי נקבע שנה מראש. אז הלו"ז של השנה נקבע בתקופה של קדימה! להסתער! ועוד פעם, אני נהנית מאוד, שלא תחשוב. אני ממש נהנית ואני חוזרת. אתמול הייתי בהרצאה בפני סטודנטים בדוד ילין, הם אמרו לי ששיניתי להם את החיים. הם כתבו בסטטוסים אחר כך שאני לא מכירה את האנשים,
יובל: כן,
מאירה: תייגו אותי שהייתה ההרצאה הכי חשובה בכל הלימודים שלהם. אני, אני מאוד, מאוד מרוצה מעצמי.
יובל: כן.
מאירה: אבל כאילו, אה, מצאתי כמה שעות פנויות וקבעתי לי שיעורי ציפה. יש דבר כזה.
יובל: מדהים.
מאירה: וישר, מהר, מהר, מהר, כדי שיהיה לי איזה,
יובל: מדהים.
מאירה: שיהיה לי,
יובל: אני כן רוצה לתת לך אגב טיפ. כאילו ממרום ניסיוני שלי, אנחנו קצת משיקים, אבל אני באיזה שני צעדים את יודעת, אולי מתקדם בעשייה שלי. אה, אה, לא לפחד, להגיד 'כן סליחה, קבענו לפני שנה, אבל למען בריאותי הנפשית, אני מזיזה את הלו"ז מ-8:00 ל-10:00'.
מאירה: אני אגיד לך מה, מה הבעיה.
יובל: אם אתם שומעים פה רעש, מאירה מוציאה ממחטה.
מאירה: אני מצוננת קצת,
יובל: כן.
מאירה: [צוחקת]
יובל: לא, היא התרגשה, היא התרגשה, זה לא רק הצינון.
מאירה: בכל מקרה תקשיב, ילדים מחכים לי שנה. אני לא אבטל שום מפגש גם אם אני אהיה חצי מתה או קורונה משהו מדבק. אם אני מבטלת מפגש, זה עוגמת נפש. אתה יודע, יש כאלה,
יובל: לא לבטל, להזיז את השעות.
מאירה: אין לי לאן להזיז.
יובל: טוב.
מאירה: אין לי לאן להזיז. אני לא יכולה לבטל שום דבר כי באמת, באמת, באמת, בכי של ילדים שבגלל שסופרת ביטלה, זה דבר כל כך נדיר. אבל אני לא רוצה שזה יקרה.
יובל: כן.
מאירה: וכשהייתי חולה ונאלצתי לבטל מפגש, הייתה דרמה. הייתה דרמה. ההורים התקשרו אליי 'ילדים בוכים'. אה, אף פעם לא חשבתי שמישהו יבכה בגללי כי אני מבטלת, מזיזה מפגש או מבטלת מפגש.
יובל: שזה מדהים, הילדה שאמרו לה 'את לא יודעת חשבון ולא יצא ממך כלום'. אז תראי, היום ילדים רוצים לקרוא את הספרים בזכותך. אני חוזר לדירה בוינה. אז יש לכם תוכנית חומש איך עושים את זה?
מאירה: לא, כי זה רק, זה רק בדמיון שלי כרגע. זה משהו שיקרה אם יקרה כשיקרה אה, אחרי שאבישי יסיים צבא או משהו כזה.
יובל: כלומר 5 שנים בערך.
מאירה: 6 שנים.
יובל: 6.
מאירה: הוא מסיים בית ספר בשעה טובה, אמן, אמן שכבר יקרה. ואחרי זה אם יחליט שירות לאומי, צבא, מה שבא לו. נראה איפה הוא עומד בחיים כי זה בן יחיד ואני לא אנטוש אותו אם הוא לא ירצה לבוא איתי.
יובל: כן.
מאירה: אז כרגע זה כאילו חלום כזה שכיף לחשוב ולחייך. יקרה או לא יקרה, נדע בעתיד.
יובל: זו גם נקודה מעניינת שאפשר למרקר. שלפעמים יש משהו בחלומות שנותן תקווה וחשוב שתהיה לנו רשימה עם חלומות גם כדי להתנחם בדבר. אוקיי, בעוד 6 שנים נהיה בוינה חצי שנה.
מאירה: אגב, אחד הדברים שאני אוהבת בעצמי, מותר לי להחמיא לעצמי?
יובל: ברור!
מאירה: שאני טובה בלשנות דברים במציאות.
יובל: את גמישה.
מאירה: מאוד. כאילו, מצד אחד לא, מצד אחד כן. החלומות שלי יכולים להיות, להשתנות מהרגע להירגע ואני סולחת לעצמי. אני אומרת אוקי, קרה משהו, לא יקרה כרגע, נעשה משהו אחר. לפעמים גם החיים פתאום מפתיעים אותך. נגיד ילד על הרצף האוטיסטי, זה די עצר לי המון חלומות, אבל יצר המון חלומות חדשים. אז אני מאוד גמישה עם הרשימה, אני לא הולכת איתה ראש בקיר. אני זורמת איתה.
יובל: אני חושב שגמישות זה אחד מהמפתחות להצלחה בחיים. אני אקדיש לזה פרק שלם.
מאירה: אגב, אני הבן אדם הכי לא גמיש בעולם, אני מאוד מקובעת ובדיוק התראיינתי ב"כלכליסט" שאני מאוד מקובעת וזה פוגע בי גם נפשית הקיבעונות האלה, אבל אני כן מבינה ש, שצריכים להשתנות ואי אפשר ללכת ראש בקיר עם חלומות כי לפעמים המציאות מתכתבת איתם וצריכים לזרום.
יובל: אז אפרופו, הזכרת פה את הבן שלך. ואחד מהסעיפים ברשימה שלך זה 'שהבן שלי יסיים את התיכון ונתחיל לחיות יחד את החיים האמיתיים'. אז מי זה יחד? את וחנן או אתם שלושתכם?
מאירה: לא, שלושתנו, כולנו ביחד כמשפחה נתחיל לחיות את החיים האמיתיים. כי החיים האמיתיים שלי התחילו אחרי שעזבתי את התיכון. עד התיכון הייתי מאוד תלויה במה שיגידו ובציונים ושישפטו אותי. וכשהשתחררתי מהצבא והתחילו החיים האמיתיים, פתאום גיליתי את היכולות שלי ואיזה בן אדם מגניב אני ואיזה, איזו מהממת אני. כי כל הזמן נתנו לי תחושה שאני לא, אבל אני כן, אני כן. ו, ו, ופתאום כשאת תלויה בעצמך, מתי התחלתי להצליח? כשהשתחררתי מכל הכבלים והתחלתי להיות תלויה בעצמי, ביכולות שלי ולא שישימו לי רגליים.
יובל: מי אמר לך את זה כבר לפני 10 שנים שתעשי את זה?
מאירה: לא יודעת, לא מכירה אותו…
יובל: אני אמרתי לך!
מאירה: את האמת, אתה ובעלי לחצתם עליי לצאת לקריירה עצמאית. אז ב-2015 בכלל שהייתי גם בלי בוסים אז בכלל, רק שכללתי את היכולות.
יובל: כן.
מאירה: אבל כאילו כשאתה כבול עם המערכות זה קשה. אני רואה את הבן שלי, הבן שלי מצליח. יש לו ציונים בינתיים כיתה ז', כולם מעל 90 ויש לו חברים.
יובל: בתפקוד גבוה.
מאירה: כן. אבל, אבל אני יודעת ש, שהוא לא בחיים הנכונים כרגע. כשהוא יסיים, כשהוא יצא מכל המערכות,
יובל: אמהמ,
מאירה: ויחפש את עצמו ו, ואני גם מאחלת לו להיות גם עצמאי כמוני בלי בוסים, אז הוא ירגיש מה זה חיים אמיתיים.
יובל: את יודעת, הזכרת פה המון פעמים וגם בפייסבוק שלך מי שעוקב, את חנן. חנן זה בעלה, כמעט והוא לא מופיע בפייסבוק בפנים גלויות. זכיתי לפגוש אותו אי אילו פעמים, הוא קיים. ואני רוצה גם כן לומר פה משהו שהוא גם מאפיין אנשים ששוחחתי איתם שהגיעו להישגים יוצאי דופן, שלכל אחד מהם יש בעל או אישה או מישהו קרוב שהוא מאוד, מאוד תומך בו. אני חושב שחנן, בעלך, בן זוגך, הוא מאפשר לך אה, לא בקטע של בעל שמאפשר, אלא הוא נותן לך את החופש להיות 100% בקריירה, נכון? הוא לקח את הבית ואת הניהול של הקריירה שלך באיזשהו מקום לידיים שלו.
מאירה: מה שקרה זה שמהרגע שהתחלתי לכתוב והוא התחיל לקרוא מה אני כותבת, הוא אמר לי שאני אהיה משהו מאוד גדול. והוא רוצה לעזור לי להגיע לזה. ואז כשהוא לחץ עליי להתפטר מהעבודה ולהתמסר כולי לעניין הזה, אמרתי לו 'אבל יש לנו ילד אוטיסט ומחר יהיה את הטיפולים ומה אמור לקרות?' אז הוא אמר לי, אני בחיים לא אשכח לו את זה, הוא אמר לי 'אני מצידי אם לא תצליחי, עד תקופה, עד שתצליחי', כי הוא לא ידע שזה יקרה מהר, אמר 'עד שתצליחי, עד שתצליחי את הזה, אני, אני מצידי אחלק דואר, אמיין דואר בלילה, אני אחלק עיתונים, אני אעשה את העבודות הכי, הכי, שמקבלים כל אחד במהירות כזה בשביל, כעבודה מהצד כדי שאת תוכלי לנסות'. למזלי, ההצלחה שלי הכלכלית כעצמאית התחילה מאוד מהר אז הוא לא היה צריך לחלק עיתונים ב-5 בבוקר בנוסף לעבודה שלו, אלא להפך, היה צריך פתאום לעזור לי כי אני סומכת רק עליו. באמת, בחיים אני סומכת רק עליו.
יובל: כן.
מאירה: והוא באמת עושה הכל כדי שאני אצליח. ברמה שכל הבית מתנהל לפי הלו"ז שלי. כלומר, על המקרר יש את הלו"ז שלי החודשי. בצד את הלו"ז השנתי. ולא קובעים כלום עד שלא מסתכלים מה אני עושה. כלומר, כל דבר בבית מתנהל סביב הקריירה שלי.
יובל: שזה מדהים ולא מובן מאליו. את יודעת את זה.
מאירה: ברור שאני יודעת את זה.
יובל: את מצדיעה לו כל בוקר.
מאירה: יש סופרות שאומרות לי שהן לא יכולות לבוא לשבוע הספר לחתימות כי אין מי שיישאר עם התינוק בבית. אני יודעת שתמיד יהיה מי שיישאר עם הבן שלי. אני לא צריכה לבדוק כשקובעים איתי הרצאות אם אני צריכה להסיע אותו לחוגים או לטיפולים או לאיזה משהו. לא, זה ברור שיהיה,
יובל: חנן.
מאירה: ברור שמישהו יעזור לי.
יובל: כן.
מאירה: או חנן או המשפחה שלי.
יובל: אז למעשה, חנן נטש את הקריירה שלו לטובת הקריירה שלך?
מאירה: כן, ואלף אנשים אומרים לי ביום, סתם לא ביום,
יובל: כן,
מאירה: בשנה, באמת אלף בשנה. 'יום אחד הוא יעזוב אותך, את תראי, יום אחד הוא יתעצבן עלייך על זה שאת הורסת את החיים'. ואני מדי פעם אומרת לו 'חנן, אתה בסדר?' הוא אומר לי 'כן, כן, זה מה שאני רוצה, זה מה שאני רוצה'. כל פעם אני אומרת לו 'אבל אתה יכול?' –'כן, כן, תפסיקי, הכל בסדר'. כי אנשים לא מבינים ש, שלא כולם צריכים להיות אותו דבר. המשפחה שלנו זו משפחה מאוד שונה. הם לא מבינים שמותר, גבר לא עוזר בבית, גבר זה גם בית שלו, זה ניהול משותף וזה גם הוא רגיל מהמשפחה שלו.
יובל: כן.
מאירה: אז כאילו זה לא מובן מאליו מצד אחד. מצד שני כאילו, ככה אנחנו חיים.
יובל: מדהים. מדהים. אז אני רוצה להחמיא לחנן מכאן, באמת,
מאירה: שאגב, הוא לא אוהב שאני מתראיינת עליו או מדברת עליו,
יובל: גבר חיל מי ימצא. באמת שאפו חנן. אני, אני קופץ ברשימה בגלל שיש כל מיני סעיפים, אז גם אני עובר רגע על הסעיפים המקצועיים. אה כתבת שהספר או סדרת הספרים "כראמל" יהפכו, יהפוך לסרט "דיסני". מיותר לשאול למה. השאלה שלי מה את עושה כדי שזה יקרה?
מאירה: אוקיי, אז קודם כל, בתור התחלה, מתרגמת את הספר לאנגלית ותרגמתי. אחר כך למצוא חוזה, סוכן בחו"ל ומצאתי.
יובל: אני עוצר שניה. כי זה חשוב לי. התרגום היה על חשבונך או על חשבון ההוצאה או בשותפות?
מאירה: אני שנים קיבלתי הצעות שהכל יהיה על חשבוני ולא רציתי. הייתה לי תחושה ש… מתישהו תגיע הצעה נכונה. ולאור ההצלחה שלי אז כנרת זמורה-ביתן פנו אליי והציעו שנעשה שותפות. הם מממנים את הכל ומתחלקים ברווחים חצי-חצי. אין לי בעיה לחשוף את החוזים, זה לא כזה,
יובל: לא, זה נהדר. אני חושב שזה חשוב כי הרבה אנשים אומרים 'אה אם לא יעשו לי את זה, אני לא אעשה', ואת אומרת 'אין בעיה, אני מוכנה לחצי-חצי, אני מוכנה',
מאירה: אגב,
יובל: אני מבינה שאין לי את כל היכולות לבד.
מאירה: יכולתי לעשות את זה לבד אגב.
יובל: אמהמ.
מאירה: הסיבה שלא עשיתי את זה לבד זה לא רק מתוך אני אישיות מפורסמת וחשובה ותציעו לי, גם כי אין לי רצון להתעסק עם זה. בא לי שמישהו שמבין יתעסק בזה ויכולתי לשלם כדי למצוא. אבל כאילו אני מתעסקת בכל כך הרבה דברים, שיש דברים שאני מוכנה לשלם עליהם ולשחרר. והוצאת כנרת זמורה-ביתן היא השותפה הטובה שהאמינה בי מ-2011 ועד היום כשאף אחד לא האמין בי וגם שהספר הראשון שלי יצא, הם מראש התייחסו אליי ככוכבת. אני חושבת שאם מבקשים ממני, פונים אליי ומבקשים דבר כזה, אין לי שום סיבה לסרב כי אני בוטחת בהם ואוהבת אותם וזה כמו משפחה בעצם.
יובל: מעולה. אז הספר תורגם לאנגלית ועכשיו מה בעצם, מה עושים?
מאירה: עכשיו מצאנו סוכן.
יובל: כן,
מאירה: ומעכשיו זה לא תלוי בי.
יובל: כלומר, הוא מתרוצץ, מישהו מארה"ב מן הסתם,
מאירה: כן, אני מחכה שיהיו תוצאות וזהו. או שזה יקרה או שזה לא, אבל יש לי כל מיני משאים ומתנים עם כל מיני אנשים. כדי לבדוק, פנו אליי כל מיני חברות הפקה מחו"ל ואני לא יודעת עדיין איפה זה עומד, אני מחכה.
יובל: לא, אני שואל כי כאילו, את אומרת, מצד אחד את אדם מאוד אקטיבי ופועל. מצד שני, נגיד פה, אם זה חלום, למה לא להיות אקטיבי ולשלוח מייל לאנשים ב"דיסני"? את, מאירה ברנע גולדברג?
מאירה: כי אני חושבת שאני קודם אפנה בדרכים המקובלות ולאט, לאט אגביר את הלחץ. אני כרגע עסוקה מאוד בכל כך הרבה דברים בארץ שאני חושבת שבמקרה הזה אני רוצה לחכות את השנה הזאת, לראות אם דברים יקרו. לא כל דבר אני יכולה לספר כאן כי יש דברים שאמרו לי לא לספר. שזה כזה סודי, אני כל מיני, אני כל מיני, אני במשא ומתן עם כל מיני גורמים שעד שאני לא אגמור את המשא ומתן ממצה, אני לא אוכל לעשות דברים לבד.
יובל: ממש נשמעת כמו פוליטיקאית.
מאירה: זה באמת ככה. אמרו לי לא, אני רגילה תמיד לשתף, תמיד לספר. ולאחרונה כל מי שפונה אליי אומר לי 'אל תספרי, אל תספרי כי זה יהרוס לך'.
יובל: מעניין.
מאירה: לא כעין רעה, לא כעין רעה, אלא כי באמת אומרים 'זה יהרוס לך כי' ונותנים כל מיני סיבות. אז נגיד חצי מההרצאות שלי אסור לי לפרסם עכשיו כי אומרים שאם אני אפרסם תוך שניה זה יתמלא ורוצים להשאיר מקום לקהילה שלהם.
יובל: אמממ.
מאירה: וחצי מהדברים כאילו אסור לי לספר כי תלוי בעוד גורמים בחו"ל והם לא רוצים שעדיין ייחשף המשא ומתן.
יובל: בסדר, זה חשאיות אסטרטגית. לא בקטע של לא לצעוק חלומות.
מאירה: ברור. חשוב ההפרדה הזאת.
יובל: ברור, ברור.
מאירה: אבל לי זה מפריע בצעקת החלומות שלי,
יובל: כן.
מאירה: כי אני רגילה לשתף על הכל. אבל בקיצור קורים דברים ואם זה יקרה השנה, אני מאוד אשמח. ואם לא, אז לא תהיה לי ברירה באמת לנסוע ל"דיסני", לדפוק להם בדלת,
יובל: כן! כן! אני מאמין בדבר הזה!
מאירה: אבל קודם כל בוא ננסה ב…
יובל: אוקיי, אני רוצה לקפוץ לעוד שני חלומות מתוך הרשימה שלך. ואז לעבור לאיזשהו שאלון מהיר. כתבת אממ… חלום מקצועי 'להפוך לגלילה רון פדר'.
מאירה: איך ידעתי שתשאל אותי על זה.
יובל: כן?
מאירה: כן.
יובל: ל-, האמת שהתעצבנתי שכתבת את זה.
מאירה: לא, אני אגיד לך מה זה אומר.
יובל: נו, מה זה אומר?
מאירה: מה זה אומר להיות גלילה רון פדר.
יובל: כן.
מאירה: להיות גלילה רון פדר מבחינתי זה אומר שלא משנה כמה אנשים וסופרים יצליחו אחריי, אפילו יצליחו יותר ממני, הכל בסדר. אני מאירה ברנע גולדברג. וגלילה רון פדר מפרגנת לי ותומכת בי ומרוצה. יצא לי כמה שיחות לשוחח איתה שהיא אמרה שהיא ממש גאה בי על העשייה שלי. היא לא מקנאה, היא מפרגנת. היא לא אומרת 'וואו בגלל שמאירה הצליחה, אז אני עכשיו לא אוהבים אותי'. היא יודעת שהמקום שלה מובטח. ולא משנה כמה מאירות יגיעו אחריה, גלילה רון פדר זאת גלילה רון פדר.
יובל: כן.
מאירה: ואני מנסה לפרגן ככל יכולתי. גם אני מקנאה באנשים. גם אני אומרת אני גם רוצה כל מה שסופר בישראל מצליח אני גם רוצה שיהיה. אני כזאת. אני רוצה להגיע למקום שמאירה ברנע גולדברג זה שם של סופרת שלא משנה כמה יצליחו אחריי ויצליחו אחריי מלא, הרי לא לנצח יהיה הסופרת הכי מוכרת בישראל זה הרי שטויות. אני רוצה להיות במקום שיגידו בסדר, יופי. זו הכוונה להיות כמו גלילה רון פדר.
יובל: שם דבר.
מאירה: שם דבר שלא תלוי בכ-, שזה כבר יהיה כל כך גדול שכבר לא משנה כאילו אם אני אוציא ספר כל שנה, השם שלי מובטח,
יובל: כן, למה זה חשוב לך להיות שם דבר? ואגב, בעיניי את שם דבר ואמרתי לך באחת השיחות שלנו, את פה כדי להישאר. גם אם מחר תפסיקי לעבוד, את שלך הבאת לעולם, באמת.
מאירה: אני רוצה, אני רוצה שלבן שלי, אני לא יודעת מה יהיה איתו בעתיד, באמת שאני לא יודעת, אבל אני רוצה שיהיה לו משהו כזה שתמיד יהיה לו תמלוגים, שתמיד יהיה לו איזה משהו, שתמיד יהיה לו משהו ממני שיעזור לו בהמשך החיים. המטרה שלי בעצם בחיים זה שהבן שלי יוכל לחיות כמו שצריך אחרי לכתי. אוקי, הוא בן יחיד, אז אני רוצה להשאיר דירה אחת שתהיה שלו, דירה אחת שהוא יוכל להשכיר. תמלוגים קבועים מכל מיני דברים. ואז הוא יהיה פנוי למה שהוא רוצה. הוא רוצה לנגן, הוא רוצה ללמוד,
יובל: לחלומות שלו.
מאירה: כן, לחלומות שלו. אגב, יכול להיות שהוא יפתיע אותי והוא זה שיממן אותי בסוף.
יובל: אמהמ.
מאירה: אי אפשר לדעת הרי כלום בחיים האלה.
יובל: כן.
מאירה: אבל, אבל להיות גלילה רון פדר זה חלק, חלק מבניית החלום.
יובל: רגע, אז אני מדייק את הסעיף להיות שם דבר. אוקיי? שם על זמני. כי זה לא להיות היא.
מאירה: כן, אבל זה פשוט שם קוד.
יובל: הבנתי, הבנתי. אני אגב מאוד מאמין בדיוק החלומות לעצמנו כי כשאני מגדיר שזה המטרה. את לא רוצה להיראות כמוה ולכתוב כמוה, את רוצה להיות מאירה. רק את רוצה להיות שם דבר. על זמנית. ואת בדרך לשם. לדעתי את כבר שם.
מאירה: שימשיך ככה.
יובל: שימשיך ככה. שאלה אחרונה בנוגע לרשימה ואז שאלון מהיר.
מאירה: אוקיי.
יובל: כתבת אה, אחד החלומות האישיים שלך ואני מצטט, 'להצליח לחיות יותר ברוגע'. 'להצליח לטפל בחרדות שלי שרק הולכות ומתגברות בכל שנה', 'להצליח להרגיע את הפן התחרותי שבי. להבין שאני לא תמיד חייבת להיות במקום הראשון, ללמוד להנות מההצלחה, ללמוד להנות מהדרך ולא רק מהתוצאה הסופית'. אוף… קשוח.
מאירה: נכון, זה מאוד קשוח לחיות ככה. ואני מאוד כנה. מה שכתבתי זה באמת ככה. החיים שלי זה מרדף אינסופי אחרי משהו ואני רוצה להפסיק את המרדף אבל לא מסוגלת. לא מסוגלת. זה מטורף. זה מתבטא גם ב… בדברים אחרים. נגיד סתם, קראתי ספר של הרוקי מורקמי "קורות הציפור המכנית" ובהתחלה היה חתול שהלך לאיבוד ואז זה כבר לא משנה. הסיפור כבר לא על החתול, הסיפור על מה הדברים שקורים בדרך. אני תקועה עם החתול. אני רוצה שימצאו את החתול. אני, אני, אני לא הצלחתי להנות מהספר עד שהבנתי בסוף שהחתול לא חלק מהעלילה. שחררי את החתול, תקראי את הספר מהתחלה, תהני מהחוויות שקורות שם. ו, והרבה פעמים אני רואה סרט, אני אומרת יואו שיגיע כבר הסוף. לא. בעלי אומר לי 'תהני מהסרט, את לא צריכה את הסוף, את צריכה להנות מהדרך'. הרי הסוף ברור שהגיבור יצליח. את רואה סרט של "דיסני",
יובל: כן.
מאירה: אני כל הזמן, אני כל הזמן רוצה להצליח, רוצה להיות הכי טובה. אני לא יודעת מאיפה זה בא לי. אבל אני כאילו חייבת, חייבת להיות בכל מקום.
יובל: אבל אולי זה המאפיין כי אני מנסה לחקור כאן בפודקאסט בין השאר מה מביא אנשים להישגים יוצאי דופן. אולי זה חלק מהעניין, היעדר השובע, הרצון בעוד משהו ועוד משהו שאני מאוד מזדהה איתו.
מאירה: אבל זה מטורלל לגמרי. תקשיב, אני, אני באמת הצלחתי עם הספר בצורה יוצאת דופן.
יובל: נכון.
מאירה: ו, ו, ועדיין, אה, אני רוצה למכור יותר ואני רוצה עוד. ואם אני אראה נגיד, סתם, נגיד עכשיו יהיה… נגיד יהיה עכשיו מצעד הספרים. דבר שהוא שולי, הספרים שלי כבר שמה קבוע. פתאום הם לא יהיו שם, אני אתעצבן. אני צריכה להיות שם.
יובל: מה הפסיכולוגית אומרת על זה?
מאירה: אה… אני לא עם פסיכולוגית כרגע ברגעים אלו ממש,
יובל: אולי כדאי.
מאירה: אני לא, אני לא, אני לא מתחברת לזה.
יובל: אני פשוט אומר כי אני, אגב 20 שנה בטיפול ואני חושב שהדבר הזה הוא חשוב לאנשים שמגשימים חלומות סדרתיים ובכלל, זה מסע של הנפש ושל הלב.
מאירה: אני לא יכולה.
יובל: להרגיע קצת את ה,
מאירה: לא, לא יכולה. כי אני רוצה לדבר על זה כשאני רוצה ולא בשעה שיש לי. אז חנן מתפקד,
יובל: גם.
מאירה: גם כפסיכולוג כשאני ממש מרגישה, כי דברים אצלי צפים. ואם אני, אם אני אחכה לפסיכולוגית דווקא כשאני במצב רוח טוב ורגועה, אני לא ארצה לדבר על זה. זה מבאס לדבר על דברים שמעצבנים, מציקים וזה כי הגיעה השעה. אני, אני מבינה למה צריך את זה.
יובל: כן.
מאירה: אני פשוט לא מסוגלת, אני צריכה באותו רגע. הפייסבוק אגב מאוד עוזר לי. כשיש לי משהו שיושב לי על הראש ומכביד, מכביד לי, אני כותבת פוסט בפייסבוק, מפרקת את זה ומרגישה טוב. פעם זה היה יומן אישי.
יובל: כן. אז עכשיו זה הפייסבוק.
מאירה: עד גיל 30 זה היה יומן אישי, בגיל 30 הפסקתי עם היומן, התחלתי לכתוב ספרים ופייסבוק.
יובל: מעניין. הפייסבוק ככלי מרפא.
מאירה: ממש עוזר לי, ממש.
יובל: אני אגב, אני מכיר את זה כי גם אני לפעמים כותב את דם ליבי בפייסבוק וזה עובד. לי וגם לאחרים.
מאירה: אנשים אומרים לי כאילו 'את עושה את זה בשביל שהקהל יאהב אותך'. לא, אני עושה את זה בשביל לעזור לעצמי. ואם זה מעניין את הקהל וגורם לו לאהוב אותי אז יופי, אין בזה שום דבר רע.
יובל: תגידי, אם עכשיו אחד המאזינים שחולם או חולמת להיות כותב, טיפ אחד משמעותי שאת יכולה לתת.
מאירה: לדעת שזה לא קורה ביום אחד. התמדה. זה מה ש, ברור שצריכים לדעת לכתוב טוב, כן? אני תמיד כבר קופצת לנושא הבא. ברור שצריכים לדעת לכתוב ושהספר יהיה מוצר טוב. אבל אם כתבת מוצר טוב ועבר עריכה ספרותית והוא כמו שצריך, פשוט לדעת שצריכים להתמיד. להמשיך ולהמשיך ולהמשיך כי מי שמפסיק באמצע הוא, זה יהיה לו, הוא דווקא בסוף יפספס את ההצלחה. אני היו לי כל כך הרבה אירועים שהם כישלונות, אבל אמרתי שזה לא מזיז לי, אני אמשיך. לאט, לאט, לאט גדלתי וגדלתי וגדלתי וגדלתי עד שזה התפוצץ.
יובל: אני קורא לזה ליקוט קהל.
מאירה: הרבה פעמים רציתי לפרוש באמצע ולא נתנו לי. כאילו בעלי החזיק אותי ו, ואנשים שסביבי עודדו אותי. היו רגעים שאמרתי יואו די לא יכולה, זה פשוט מעצבן, לא מתייחסים אליי. זה היה לפעמים גם דברים משפילים אפילו. אבל כאילו היה לי איזו מטרה. וברגע שגם ידעתי שהמטרה תשרת את אבישי, הבן שלי, מפה לא ראיתי בעיניים בכלל.
יובל: אוקיי. שאלון מהיר, שאלות קצרות, תשובות מהירות.
מאירה: יאללה.
יובל: מה מרגש אותך?
מאירה: כמעט כל דבר מסתבר בזמן האחרון.
יובל: [מצחקק]
מאירה: באמת. ילד אומר לי איזה משפט, הבן שלי פתאום אומר משהו. התחלתי כל דבר לדמוע. זה התחיל בשנה הזאת. כל דבר.
יובל: אוקיי, מה מצחיק אותך?
מאירה: אבישי, הבן שלי, ממש, ממש מצחיק אותי.
יובל: מה מרגיז אותך?
מאירה: אוו אוו. אממ נסיעה בכביש שאנשים, הכי הכי מרגיז אותי שאני מחכה בפקק בסבלנות ואז אנשים חותכים. זה, זה, זה, אני, אני התחלתי לשלוותי האישית לא להסתכל וגם לאפשר להם להיכנס, לא לריב. אבל זה כל כך מרגיז כי אני לפעמים מתוך נימוס, מתוך כבוד, מחכה ופשוט באים בדורסנות. זה כל כך מרגיז. זה מרגיז! אני שונאת אותם!
יובל: מה מעליב אותך?
מאירה: קשה להעליב אותי האמת. קשה מאוד להעליב אותי כי החיים חיסנו אותי לזה. אז קשה להעליב אותי. אבל מה שכן מציק, מעליב ומרגיז אולי בו"ז, בו זמנית, שמנסים לחפש תירוצים למה הצלחתי, שאף אחד לא קשור לכישרון. 'את מצליחה כי עבדת ב"צומת ספרים"', 'את מצליחה כי יש לך ילד אוטיסט', 'את מצליחה בגלל שאוהבים אותך ואת אשת שיווק', שזה בכלל מחרפן אותי כי אני סופרת. זה שאני יודעת להתבטא בפייסבוק יפה זה לא הופך אותי לאשת שיווק וגם אם כן, תקפצו לי! אבל תמיד מנסים לספר לי למה אני, אנשים שלא מבינים, אנשים שניסו ולא הצליחו מתחילים לספר דברים רעים עליי כדי לתת תירוץ למה הם לא הצליחו,
יובל: כן.
מאירה: זה מרגיז.
יובל: אני מכיר את זה. אני לא אזכיר כאן אנשים באולפן שאמרו לי לפני השיחה, ניהלנו פה שיחה ואמרו לי 'אולי, אולי אתה פריבילג'.
מאירה: כן.
יובל: מכירה את זה?
מאירה: כן,
יובל: פרי-בי-לג.
מאירה: גם לי אומרים פריבילגית. היום אגב אני פריבילגית, אבל, אבל, אבל 10 שנים לא הייתי פריבילגית. היום, היום סבבה לי. עבדתי קשה בשביל הפריבילגיות הזאת.
יובל: לגמרי. תגידי, גבר או אישה שפתחו עבורך דלת משמעותית?
מאירה: את האמת, חוץ מבעלי שהוא הבן אדם הכי משמעותי, אני כן אציין לטובה את אבי שומר, המנכ"ל של "צומת ספרים" שהוא גם הראשון שאמר לי אחרי בעלי שאני צריכה להיות עצמאית. כשעזבתי את "צומת ספרים" הוא אמר לי 'את צריכה להיות עצמאית, את לא צריכה לעבוד בשביל אף אחד'. וגם עודד אותי מאוד לכתוב את הספר. הוא קרא משהו שכתבתי לאיזה עיתון, הוא נורא התלהב מהכתיבה שלי והחמיא לי והוא גם נתן לי הזדמנות ראשונה לדבר מול קהל, הפך אותי לרכזת הדרכה, שלח אותי ללימודים. וגם כל פעם שהיו צריכים להתראיין בטלוויזיה, תראה איך אני מדברת, אני מדברת מהר, בולעת מילים. אני לא האדם הקלאסי לטלוויזיה. הוא יכול היה לשלוח את סמנכ"לית השיווק שהיא גם רהוטה וגם נראית טוב והוא, והוא התעקש עליי. תמיד הוא התעקש עליי. כשרצו לראיין מישהו בטלוויזיה, הוא תמיד אמר מאירה. הייתי בוכה בדמעות כי הייתי נורא פחדנית. אמרתי לו 'אל תיתן לי ללכת לטלוויזיה'. הוא אמר לי 'לא, רק את, אף אחד לא הולך לטלוויזיה'. הייתי בוכה, בוכה, מתחננת, הוא לא הסכים. ולאט, לאט כל ההכנה שהוא עשה לי, כשבאתי לעולם כסופרת,
יובל: כן,
מאירה: כל ההכנה ממש עזרה לי היום תקשורתית.
יובל: אני חושב שמה שהוא זיהה בך זה את האש שיש בך. זה לא קשור לאיך את מדברת אם את מדברת מהר בבלבלבלבל, אש.
מאירה: כן, אני לא הבן אדם הראשון לשלוח אותו לטלוויזיה. ו, ו, ובאמת שהיו אנשים בשיווק מהממים לטלוויזיה.
יובל: אמהמ.
מאירה: אבל הוא התעקש עליי ובדיעבד התחלתי מאוד להבין מה הוא עשה בשבילי אישית.
יובל: מה המוטו של חייך?
מאירה: אני לא, אין לי מוטו, אין לי מוטו. אני פשוט לא מתעצלת. כשצריך לעשות אני עושה. אין לי, אני לא, אני תמיד אומרת שכל, אני תמיד אוהבת לראות את כל הציטוטים של כל האנשים.
יובל: אממ…
מאירה: נגיד יש כל מיני סופרים שיש להם ציטוטים כאלה יפים. מה יצא איתי כאילו? 'תן לי שוקולד', 'מיאו', אין לי איזה משהו חכם בנושא של המוטו. אני פשוט לא מתעצלת וכשאני צריכה לעשות משהו, אני פשוט עושה את זה. אז זה מן כאילו מה שמכווין אותי בחיים. זה לא משהו שאפשר לעטוף אותו באיזה,
יובל: אוקיי. אני, אני אגב סימנתי לי. תכף אני אעשה סיכום שיחה. סימנתי חריצות. אז לא להתעצל זה זה. אני חושב שאת מאוד, מאוד, מאוד חרוצה.
מאירה: ועדיין תמיד אני חושבת שאני לא עושה מספיק כאילו כחלק מהדרמות שאמרתי לך של לעשות ולהצליח. אני תמיד מרגישה. אני תמיד אומרת לחנן 'יואו אבל לא עשיתי כלום'. הוא מתחיל לצחוק. הוא אומר לי 'את יודעת מה עשית היום?' –'כאילו תראה לא עשיתי כלום'.
יובל: שאלה אחרונה, אם מחר את מסיימת את חייך על פני כדור הארץ,
מאירה: באסה, אני חמודה.
יובל: נכון, את חמודה אבל לא נורא,
מאירה: זה קורה.
יובל: מוות זה שנ"צ ארוך.
מאירה: לטובים.
יובל: על מה את מתחרטת שלא עשית?
מאירה: אני גאה לומר שאני לא מתחרטת על שום דבר. וגם אם צריכה לחזור אחורה, אני הייתי מפחדת לגעת כי הגעתי בדיוק לאן שאני רוצה. אז כרגע נכון, אתה יודע אולי, אולי עכשיו כשאתה מזכיר את זה, אולי כשהייתי בת 19 וסבתא שלי הייתה, לא סבתא שלי עכשיו, אמא של סבתא שלי הייתה עדיין בחיים,
יובל: אמהמ,
מאירה: אז אני מצטערת שלא הקדשתי לה יותר מהזמן שלי כי לא הבנתי מה זה סבתא שיכולה לספר לך על הימים שגירשו אותה התורכים מנווה צדק. לא הערכתי את זה. ואני כל פעם אומרת לעצמי יואו גיל 19 את כבר בן אדם בוגר, איך לא עשית את זה? אז אני מאוד מעודדת את אבישי להתקשר לסבתא להגיד שנה טובה וחג שמח ולהיפגש. אני לא צריכה לעודד אותו כי הוא מת עליהם, אבל כאילו אני לא רוצה שיהיה את החרטות האלה. אולי רק סבתא חנה שאני לפעמים מתפללת לה שתבוא לי בחלום והיא לא באה, היא כנראה כועסת עליי. אז כאילו אולי על זה שהייתי צריכה להקדיש לה יותר תשומת לב. ולסבתא הנוכחית שלי בחיים, אני יודעת להעריך ולהתייחס ולבוא ולשבת ולדבר ולא מזלזלת. היא יכולה לספר לי רק על הבריטים, לא על התורכים, פספסתי את התורכים.
יובל: כן…
מאירה: אבל צריכים להעריך סבתות.
יובל: לגמרי. אני רוצה רגע לסכם. אמרת פה הרבה מאוד דברים ואם היה לנו זמן, היינו עוברים על כל הרשימה שלך. אני חושב שכמה דברים שאני סימנתי ואני רוצה ככה למרקר למאזינים. אחד, יש לך באמת בן זוג שהוא חבר והוא פרטנר והוא תמיכה מדהימה. ואני חושב שזה מפתח להצלחה בחיים. שבן או בת הזוג או הילדים או ההורים תומכים בנו מאוד, בצורה באמת שהפוקוס הוא עלייך. את תכתבי, אנחנו נתעסק בהבלים של החיים, בארנונה וב,
מאירה: בדיוק.
יובל: זה מדהים. זה מדהים. ובאמת, כל הכבוד.
מאירה: אתמול מסכן, מילא טפסים. אני כאילו רק זרקתי עליו את ההוראות. הוא ישב. סופרות לפעמים, אני בחיים לא אומרת סופרות,
יובל: כן, כן.
מאירה: מתחרפנות מהטפסים האלה. אין מי שיעזור להם. אני זורקת עליו את הערמה. 'תטפל בזה, לא מעניין אותי', הכל מתבצע.
יובל: עוד דברים ככה מתוך השיחה. חריצות, לעשות, לעשות, לעשות. אני מכיר את הלו"ז שלך, אנחנו נפגשים לפעמים כחברים. פעם בארבעה חודשים כי הלו"ז שלך ושלי לא מאפשר לנו. חריצות גם בימים שלא היית מקבלת כסף על ההרצאות, היית הולכת בחינם, רק שישמעו אותך ולחשוף את הרעיונות שלך לפני הילדים.
מאירה: שהיום אני לא מעודדת אנשים להופיע בחינם, אבל לפעמים בתחילת הדרך,
יובל: תחילת הדרך,
מאירה: לפעמים, לפעמים בנקודה ספציפית בחיים צריכים לעשות את זה והיום אני מתנדבת בחלק מהמקומות.
יובל: אוקיי, גמישות שגם את אומרת אני יכולה לתכנן דברים אבל להגיד רגע, רגע, פתאום צץ משהו, שזו גם תכונה חשובה בהגשמת חלומות ו-תוכנית חומש. אחת לכמה חודשים, שנים, את יושבת עם עצמך, עם בעלך ועושים תוכנית חומש של חלומות, רשימות ופעולות מה לעשות.
מאירה: עוד דבר אחרון ששכחתי להגיד.
יובל: בבקשה.
מאירה: שכישלונות זה חלק מהחיים. וכשאתה נכשל, מותר לבכות, מותר להתאכזב, אבל להבין שזה בסדר להיכשל ואו לנסות שוב, או לעקוף את זה או לחשוב על משהו אחר. לא להיגמר לגמרי מכישלונות.
יובל: לגמרי. אני לגמרי, לגמרי איתך. מאירה, אני רוצה להגיד לך המון, המון תודה. אני יודע שאת ביום פסיכי אז תודה שמצאת את הזמן לדבר איתי.
אם אהבתם ואהבתם את הפרק הזה, אתם מוזמנים ומוזמנות לדרג אותו דירוגים גבוהים. תיתנו לו חשיפה. חשיפה תאפשר לי להביא עוד אורחים מרתקים כמו מאירה ברנע גולדברג. אתם מוזמנים לסמן אותו כמועדף על מנת לקבל התראה על הפרקים החדשים וגם להירשם לתפוצה באתר שלי וגם לתפוצה של מאירה, יש לה אחלה תפוצה. אתם יכולים לשמוע אותנו ב-SPOTIFY, APPLE PODCAST, GOOGLE, כל הפלטפורמות המוכרות. וכמובן, יוטיוב.
תודה רבה מאירה. שיהיה לך המשך יום מעולה.
מאירה: תודה רבה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments