לרגל יום האישה הבינלאומי, שיפרנו את אחוז הנשים בתכנית והזמנו את אהובתנו, הסופרת מאירה ברנע-גולדברג, שכתבה את סדרת ספרי "כראמל, לשיחה בלי מעצורים ובלי להתנצל. היה וואו!
תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/03/2024.
[קול נקישה]
קריין: שומעים? גל''צ הסכתים.
קריינית: עכשיו בגלי צה''ל - אודיה קורן ונתן דטנר. עורכת ענבל גזית.
[ג'ינגל]
[מתנגנת מוזיקת הפתיחה של ההסכת]
נתן: זהו.
אודיה: שלום לכולם. אנחנו מהר מהר ניגש לעניין ונספר שהיום אנחנו בתוכנית מיוחדת לכבוד יום האישה, ועשינו את זה כבר כמה פעמים בעבר, נתן ואני, לפעמים גם לא בהקשר של תאריך של יום האישה. הייתה לנו פעם סדרה, אתה זוכר?
נתן: כן.
אודיה: שנסענו והשארנו תוכניות של…
נתן: נשים מוצלחות.
אודיה: נשים מוצלחות, בעינינו. לחלקן יש גם גושפנקא מהציבור, ומי שלא, זה בעיה של הציבור. אבל היום אני חושבת שהבאנו אורחת שיש קונצנזוס על ההצלחה שלה, והיחידה שעוד מערערת עליה זאת היא עצמה. אז אנחנו אומרים שלום למאירה ברנע גולדברג.
מאירה: מה המצב?
אודיה: מה המצב? סופרת, וכתוב לי פה מלא מלא תארים, ושאלתי אותך איך את רוצה להציג את עצמך ואמרת משהו מעניין.
מאירה: אני חושבת שבעבר, כשהיו שואלים אותי איך להציג את עצמי, היה חשוב להכניס את כל התארים ושלא יפספסו שום דבר, וכל הדקויות. וככל שהתברגתי ככה במקום טוב יותר, באיך שאני מרגישה כלפי עצמי, לא צריכים כל כך הרבה תארים. מאירה ברנע גולדברג סופרת, מספיק. לא מכניסה עוד הרבה דברים. אני חושבת שככל שבן אדם יותר בטוח בעצמו, הוא יכול לצמצם את כל התארים.
נתן: נכון… אני…
אודיה: אתה הסכמת איתה כשהיא אמרה את זה.
נתן: לגמרי, לגמרי.
אודיה: מעניין.
נתן: יותר מזה, אני אפילו, אני זוכר שאת המילה שחקן בכלל הוצאתי אחרי עשר שנים. ששאלו אותי עד… שהייתי בתיאטרון עשר שנים, מה אתה עושה? אני משחק בתיאטרון.
אודיה: אה.
נתן: את המילה, להגיד "אני שחקן".
אודיה: כמקצוע.
נתן: כמקצוע, לקח לי עשר שנים. ומשהו בדבר הזה, שיש גם מצד שני, נגיד אתה רואה איזה דמות או שתיים, ולמטה, בטלוויזיה, יש רשימה ארוכה מאוד: דוגמן, פרזנטור, כותב, וזה וזה, אני אומר, אוקיי.
מאירה: אני רק בספר השלישי שלי קראתי לעצמי סופרת.
נתן: נכון, זה חלק מהעניין.
אודיה: אבל אני… זה גם בא מפחד. כי למשל, כשהייתי אומרת אני שחקנית, אז תמיד יש [אומרת בנימה צינית] כן? במה שיחקת? מה כתבת? ואז כל ה… נגיד, אם את בתקופה שאת לא מרגישה טוב עם עצמך, אז זה בום לפנים.
נתן: נכון.
אודיה: אנחנו עוקפים את זה. אבל היום את סופרת. בין שלל עיסוקייך.
נתן: לא, ובוא נגיד את הבדיחה שהיא לא סובלת, שהיא אומרת שהיא סופרת, סופרת כסף. כן, אוקיי.
אודיה: זה מה שאומרים לך?
נתן: כן, סופרת, סופרת כסף, סופרת מה? סופרת…
מאירה: כשאני מגיעה למקומות שלא מכירים אותי, ושואלים מי אני, ובתעודת זהות שלי לא כתוב מאירה ברנע גולדברג, אני אחשוף פה משהו, סוד.
נתן: מה?
מאירה: בתעודת זהות שלי כתוב מאירה אושרה ברנע. זה השם בתעודת זהות. אז אם אני מגיעה, נגיד, לאיזה רופא או לאיזה פגישה, ואף אחד לא יודע מי אני. שואלים במה את עובדת? אני מתביישת להגיד סופרת. כי אז מתפתח דיון ארוך מאוד. מה את סופרת? סופרת כסף? או התחתנת עם מיליונר? או מה? בגלל זה את סופרת? מרוויחים מזה? מתפרנסים מזה? [נתן ואודיה צוחקים ברקע] ואז זה, כאילו, זה מביך. אז כדי לחסוך את כל הדבר הזה, אני אומרת, אני מורה. ככה לפחות מרחמים עליי, מביטים בי בהערצה. אומרים לי: "כל הכבוד שלא פרשת" ועוברים הלאה. ו… זהו, מרגישה יותר טוב ככה לפעמים.
אודיה: אם יש פה איזה מאזין או מאזינה אקראיים, שלא היו בארץ בשנים האחרונות, וצריכים שנגיד מאיפה מאירה הכי מפורסמת, למרות שפרסמת גם ספרי מבוגרים, אז אנחנו נגיד שהבייבי הלוהט שלך, זה סדרת הספרים של כְרָאמֶל, נכון?
מאירה: כן. החיים השתנו מאז…
אודיה: מאז, כן. אז בואו נתחיל. אז מאחר ואת מתראיינת אצלנו, לא מתראיינת, נפגשת איתנו, ואנחנו אנשים קצת אחרים, אז אנחנו לא בהכרח הולכים לפי סדר כרונולוגי. נתן מצא איזה ציטוט שאמרת, שהדליק אותו, והוא רוצה להתחיל מזה. אז יאללה, נתן. קח את זה משם.
נתן: [מצטט את מאירה] "אני כל הזמן חושבת, אם אני אעשה את זה, אצליח, ואם אני אעשה את זה, אז אני אצליח. נראה אם תצליחי לכתוב משהו כמו כראמל. כי אם כן, אז תצליחי. אם תעשי סדרה חדשה שתעמוד בסטנדרט של כראמל, תוכלי להגיד שאת מצליחה. בישראל צריך לעבוד בזה. מצד אחד, ברמת השרון מילאתי אולם ב-500 איש"...
[מפסיק את הציטוט] מה את אומרת? כל הכבוד.
מאירה: אתמול.
נתן: וואי.
נתן: [ממשיך בציטוט מאירה] "וזה לכאורה הצלחה. אבל עבדתי בזה קשה מאוד. אני ארגיש שאני מצליחה כשיגידו סופרת ילדים ונוער, והשמות שאנשים ישלפו אוטומטית יהיו: גלילה רון פדר, דבורה עומר, ומאירה ברנע גולדברג. הייתי רוצה שכשאני אוציא ספר, כל העולם יעבור לדום, בלי שאצטרך להתעסק בזה. שהספר החדש שלי יהיה בראש רשימת רבי המכר במשך שנה שלמה, אבל זה לא המצב. בגלל זה אני כל הזמן במרדף. אני מצליחה".
[סוף ציטוט] יש לך בעיה עם המילה הצלחה.
מאירה: כי אני לא חושבת שבישראל אפשר לקרוא למישהו מצליח, בעיקר לא לסופרים. אנחנו…
נתן: מה פירוש?
מאירה: קודם כל אנחנו תמיד במגננה. תמיד ברגשי נחיתות.
נתן: [מופתע] למה? אני לא כל כך מבין את המשפט.
מאירה: אני אתן לך דוגמה ואפשר יהיה להסביר אותו יותר פיזית בדיזינגוף סנטר. היה אירוע של כראמל בדיזנגוף סנטר, 50,000 איש, פעם ראשונה שדיזנגוף סנטר משקיעים יותר מחצי מיליון במותג ישראלי, ספרותי ולא בדיסני או בהארי פוטר, ומרוכזים על הספרים! על הספרים. בקומה למטה, כל מי שרואה אותי מתעלף. כי מאירה, הסופרת של כראמל. קומה למעלה, אף אחד לא מסתכל לכיוון שלי, לא יודע מי אני בכלל, אוקיי? [נתן צוחק]
אז כאילו, כאילו יש פערים מאוד גדולים בין, נגיד אתמול, רמת השרון, שמילאתי אולם בכלום זמן, והיה תורים של חתימות ומכירות, לעומת שאני פתאום מתקשרת לאיזה מקום… אין עכשיו תקציב של משרד התרבות לספריות, ושואלים אותי מתי אני אבוא לדרום כל הזמן ואין תקציב לספריות כרגע, אז אמרתי אולי אני אתנדב לאיזה אירוע בדרום? התקשרתי לאיזה מישהו, לא משנה, אני לא אזכיר את השמות, בדרום, אמרתי לו "אתה יודע מה, אולי אני אבוא אליכם? בחינם, כי אני יודעת שהרבה מהדרום…" -"מי את?" -"מאירה ברנע גולדברג" -"טוב, אז מי את?" -"כתבתי את כראמל…"
נתן: מה זה?
מאירה: "אז תשלמי לי כסף ואני אביא אותך". אני כזה… "מה?" -"כאילו, את תשלמי לי ואני אביא אותך" -"אני אשלם לך?!" [כולם צוחקים]. כאילו יש אליי תור שנה מראש, שנה מ… אנשים מתקשרים אליי עכשיו להזמין אותי, אני אומרת להם עוד שנה. בתי הספר, אני כל הזמן בבתי ספר, שנה מראש. ספריות רוצות אותי, קובעות איתי עכשיו לאוקטובר, עכשיו קבעה איתי ספרנית למודיעין לחנוכה! והוא אומר לי… אני מצאתי לו בכוח יום חופש, שאני הייתי אמורה לנוח בו, ואני רוצה לבוא לילדי הדרום והוא אומר לי 'תשלמי לי 400 שקל?!' אמרתי לו: "אני אחזור אליך". וישבתי בסלון ואמרתי לעצמי: "או מיי גאד, אי אפשר להצליח פה!"
נתן: תקשיבי, זה לא מדוייק. אפשר להצליח אבל זה סקטורים. כי היא יכולה לצאת מהצגה כשהריעו לה עכשיו 1,000 איש, והיא תעבור ברחוב ובחור צעיר יסתכל ולא יידע מי זאת. אודיה או אני.
אודיה: תראי, למה…
מאירה: [בכעס] אבל הוא אחראי תרבות על ספרות ילדים ונוער. הוא זה שאחראי על התרבות שמה. אם מישהו שאחראי תרבות ילדים ונוער לא יודע מי אני, הבעיה שלי. זה משהו שעדיין לא עשיתי נכון. זה לא בעיה שלו.
אודיה: השאלה היא… תראי… אני, אני… סופרים… קודם כל, כשאני מסתכלת על הדברים שאת עושה, אני אומרת: וואלה היא קצת חיה כמו שחקנית או כמו אומן במה.
מאירה: נכון.
אודיה: סופרים אמורים לשבת בעליית גג, להשתעל, עד שזה… ו…
נתן: עד שיצא להם דם מהגרון. כאילו שחפת.
אודיה: בדיוק. ומכירים את הספרים שלהם, לא בהכרח אותם. ואת… ואנחנו עוד מעט ניגע באמביוולנטיות של קולגות שלך לגבי הדבר הזה, את גם עובדת בך. לא רק לכתוב את זה, אלא גם להביא את זה לידיעת האנשים. עם המפגשים, עם ה… שזה בכלל אני לא מבינה. כי אם כבר מכרת כל כך הרבה עותקים, למה את באמת לא סופרת את הכסף? למה עוד רצה עוד ממפגש למפגש?
מאירה: את הכסף אני סופרת, בוא נתחיל מזה.
אודיה: כן. ברוך השם.
מאירה: יש… אני לא ענייה, אני לא מסכנה, אני מתפרנסת היטב.
אודיה: נכון.
מאירה: אבל כדי להגיע למה שאני רוצה, עוד הדרך ארוכה.
אודיה: זאת אומרת שאם מחר את זוכה… יש לנו תמיד את השיחה הזאת, לאחרונה ניהלנו אותה, אומנם לא במיקרופון, אם נזכה במלא מלא כסף, בסכום משנה חיים, האם נעבוד פחות? לא. כן ניהלנו אותה במיקרופון. ואמרת בפירוש [פונה לנתן]: "כן, אני אעבוד פחות".
מאירה: גם אני אעבוד פחות.
אודיה: את תעבדי פחות?
מאירה: אבל אני עדיין יודעת מה המטרות שלי, ואני אצטרך להמשיך לעבוד בשביל להשיג אותן. כי כסף זה… כסף זו לא המטרה הראשית אצלי בחיים. אני… לא יודעת אם תכננתם לדבר על זה בשלב הזה, אבל אני, יש לי ילד על הרצף האוטיסטי. ואני בכל מפגש, לא רק מדברת על כראמל, אני מדברת גם על שילוב. ואפילו כבדרך אגב, ואני רואה את התהליכים קורים. בכל מפגש שלי אני מזכירה שמי שיש לו פטור מהתור בא מהצד השני, שפה לא דוחפים, פה לא מקללים, פה עומדים… התורים אצלי… תקשיבי גם ש… ענבל אמרה שהיא תעלה אחר כך תור, תמונה של תור לחתימות…
אודיה: כן, זה מעניין.
מאירה: אז רואים שכולם עומדים מסודר. אף אחד לא צוחק, אף אחד לא צועק, אף אחד לא דוחף, ואם מגיעים ילדים על הרצף האוטיסטי, עם פטור מהתור, כולם זזים, נותנים להם לעבור. זה מין משהו שאני משדרת. את רואה את המבוגרים שואלים: למה הוא לפנינו? ואז הילדים מסבירים לה: זה פטור מהתור, זה כמו ויש, זה כמו הבן של מאירה, זה כמו הילד מהסדרה. כאילו אני מנסה… לא רוצה להגיד לחנך, אני רוצה להעביר איזה מסרים שמאוד חשובים לי כדי גם לעזור לבן שלי ולחברים שלו.
אודיה: הבנתי. ולכן המפגשים האלה.
נתן: אני רוצה קודם כל להגיד לך תודה. בכל זאת, סוף סוף הגיע חתול חדש לזירה [אודיה ומאירה צוחקות] והסיר…
אודיה: [צוחקת] נכון.
נתן: …את החתול שמיל מהפרונט. ברוך השם אפשר כבר להגיד יש כראמל…
מאירה: אני הייתי בהופעה שלך. כשהייתי ילדה קטנה.
נתן: …ב… כשהיית ילדה קטנה?
מאירה: ב"אורון". היה לנו קולנוע שנסגר…
נתן: נכון. אוקיי.
מאירה: ואני הייתי שם בהצגה של החתול שמיל.
נתן: וואי, וואי. כן, כן. גם היו תורים. אבל הם היו רועשים מאוד.
אודיה: למה אתה לא מבקש ממנה אחוזים? זה הרעיון לכראמל בכלל נולד שם.
מאירה: החתול שמיל.
נתן: זה רעיון… וכראמל… אז באמת המון תודה שסוף סוף יש כוכב חדש שהוא חתול, שדרך אגב, זה דיון: למה תמיד החתולים הם הכוכבים ולא הכלבים נגיד? למה החתול…
אודיה: בגלל שהם לא צפויים, בגלל שהם מסתוריים ובגלל… זה הולך המון אחורה. תמיד לכל המכשפות יש איזה חתול שהולך אחריה, אין לה כלב.
נתן: אני אומר כן, אבל זה תמיד החתול הוא ה… הכוכב. הוא ה… יש…
אודיה: למה? לאסי.
נתן: לאסי זה רק חוזרת הביתה…
אודיה: זה לא מעט.
נתן: כולם מחפשים אותה. כן. אין לה… אין לה…
מאירה: כשאתה קורא עיתון, כשאתה קורא עיתון ויש לך כלב…
נתן: כן…
מאירה: והוא רוצה תשומת לב שלך, הוא לא יקפוץ על העיתון…
נתן: נכון.
מאירה: …וייקח לך את העיתון גם אם הוא ירצה, או שתקליד והוא ישב לך על המקלדת ויזוז. חתולים עושים את זה. זה מה שמגניב בהם.
נתן: אז אני רוצה לשאול אותך שאלה, שאני מניח ששאלו אותך אותה מכל הכיוונים, אז אני אכתיר את השאלה הזו בכותרת: אם לא אבישי, הבן שלך, איפה היית היום?
מאירה: בלי אבישי, סביר להניח שהייתי ממשיכה לעבוד בצומת ספרים. אני הגעתי שם לתפקיד מאוד מאוד בכיר שמאוד מאוד אהבתי. אני התחלתי כמוכרת ששומרת על ספרים בכניסה, אפילו לא נתנו לי להתקרב לקופה. ולאט לאט התקדמתי להיות מנהלת משמרת, מנהלת סניף קטן, מנהלת סניף גדול, ניהלתי כמה סניפים, מנהלת אזור, מנהלת הדרכה, עתודה ניהולית, ככה גם הכרתי את כל הסופרים. הגעתי לתפקיד מאוד מאוד בכיר…
נתן: את, יש לך יכולת ניהול? כן?
מאירה: אה, אני למדתי.
נתן: אה, אוקיי.
מאירה: למדתי תוך כדי. כל מה שלמדתי בצומת ספרים פשוט בא לידי ביטוי בעבודה שלי עכשיו. בלי העבודה שם במשך המון המון שנים, לא הייתי יכולה להיות סופרת מצליחה. אני חושבת שיש לי דברים שאני יודעת שסופרים אחרים לא יכולים לדעת אותם לעולם.
אודיה: מעניין.
מאירה: בזכות המידע הזה שיש לי, שהסתכלתי 15 שנה על כל העולם הזה מזווית הכי מוזרה, אני גיליתי איך…
נתן: מהרצפה את ראית את זה.
מאירה: כן, אבל הסתכלתי, בחנתי את הסופרים הגדולים, את ההוצאות לאור, את הסוכנים, את המוכרים, אני פשוט הסתכלתי עליהם ובהתחלה התחלתי… איך זה… בהתחלה התחלתי לעזור לסופרים, לתת להם את המידע. התחלתי לספר… לספר… אבל גיליתי שהרבה סופרים, זה לא מעניין אותם בכלל. הם לא מבינים כמה זה חשוב. אני לפעמים אומרת: יואו! הלוואי ולא הייתי יודעת, כי לפעמים אני לא ישנה בלילה מרוב לחץ, על דברים שאני יודעת! והם, הסופרים האחרים לא יודעים את זה, והם ישנים בלילה טוב.
אודיה: אבל אז מאירה, יש שיטיחו בפניך שאת מנהלת מותג, את עוסקת במרצ'נדייז ואת לא סופרת במובן הזה שאת צריכה להיות מחויבת ל… לא יודעת אם משתמשים היום במילה אומנות בספרות, אבל נקרא לזה ככה גם. זאת אומרת, ככה סופרים בכלל צריכים להבין את הכירורגיה? או את ה…
מאירה: אני אגיד לך למה…
אודיה: …והאם זה לא מוריד מהדימוי שלך?
מאירה: אז בואי אני אגיד לך משהו: קודם כל, להיות סופרת ילדים ונוער זה מאוד מאוד קשה, יותר מסופרת מבוגרים, כי עליהם את לא יכולה לעבוד. למבוגרים את יכולה להגיד להם: בעמוד 100 זה משתפר. [אודיה ונתן צוחקים] תקראי את ה-50, 60 עמודים ראשונים ועוד מעט זה י… אבל ילד, אם זה לא תופס אותו בעמוד הראשון, אי אפשר לעבוד עליו ואי אפשר לחרטט אותו ואי אפשר להגיד לו תקרא את 50 עמודים ראשונים ואז תתחבר. עובדתית, ילדים קוראים את הספר ועובדתית, אני התחלתי בעולם שהילדים הלכו להורים לבקש. אני הגעתי לבתי ספר וילדים היו מתחננים את הספר הזה, ושאפילו שהזמינו אותי לראיון פעם ראשונה ב… לחדשות של ערוץ 11, העורכת המדהימה אמרה לי: אני לא מכירה אותך, הבן שלי אמר לי לראיין אותך. כאילו עולם המבוגרים היה חסום בפניי. הם לא… עכשיו לגבי המרצ'נדייז, זה לא התחיל כמרצ'נדייז…
אודיה: כן, ברור.
מאירה: זה התחיל כספר, שהוא משך אחריו המון בני נוער, ובקורונה ראו את זה בצורה מעולה, כי בקורונה לא יצאו בכלל ספרים, ואני הוצאתי שני ספרים. וזה סחף את הקהל, והיו מגיעים כבר אז לחתימות המון ילדים, ואז קיבלתי את ההצעה לתוכנית טלוויזיה, ואז אני פתאום, אני גם אז הבנתי, שבשביל שיקרה קסם גדול, צריכים להוציא את הדמויות מהספר ולגרום להם לצאת לאן שהוא, לאיזה מרחב כלשהו.
אודיה: כן.
מאירה: אני לא יכולה להתחרות בסדרות טלוויזיה, אני לא יכולה להתחרות באינטרנט, אני יכולה לשתף פעולה. לגבי המרצ'נדייז, זה משהו שמאוד ידוע בעולם. "טרופותי"....
אודיה: נכון, נכון, נכון.
מאירה: "הארי פוטר"…
אודיה: לא התכוונתי למוצרים, התכוונתי לעניין השיווקי. אבל בוא נלך רגע אחורה.
מאירה: אז רגע, אני אגיד לך משהו. ילד עומד עכשיו ומחכה שעה לתור איתי. נגיד, הוא מחכה שעה. אז מה הוא יפגוש? מישהי שעומדת כמו פסל ככה, וחותמת… ומצטלמת אותו? או שיפגוש משהו שהוא ירצה, משהו כיפי. למשל סתם, הזמינו אותי ליום חתימות בפורים במודיעין, אמרתי מה? אני אעמוד, יבואו מלא ילדים, וזה מה שיקבלו? תמונה ממני? לא, אני רוצה לעשות משהו מעבר, כי אני אוהבת לתת חוויות. אז אני הלכתי לתופרת, תפרתי תחפושת מיוחדת של כראמל, וכל מי שיבוא אני אחפש אותו לכראמל, והוא יצטלם איתי מחופש לכראמל, כי אני תמיד חושבת על הילד האומלל, שחיכה שעה בתור, ומה הוא מחכה בקצה, מה מחכה לו? אותי? את מי אני מעניינת, אני? אני תמיד מנסה להוציא לו את הדמות מהספרים, שהוא התחבר אליה. וככה הוא גם חוזר לספרים בחזרה. והיום סופרים, זה כמו שתגידי לי, יש לך תינוק, וילדת אותו, שימי אותו ברחוב, ובוא נראה מה יהיה לו. למה צריכים את האמא? למה לא לתת לו להתפתח כמו שהוא צריך?
אודיה: כן.
מאירה: ספר, את מוציאה אותו לחנות ספרים, כן? אין לך מושג בכלל, אם אין לך שום מושג אם הספר הזה… פתאום את רואה שהספר לא נמכר חודש, ואת לא יודעת למה, כי הוא אזל בהוצאה ואת לא בדקת. בעלי כל בוקר פותח את האינטרנט, בודק איפה יש… מה חסר בסטימצקי, מה חסר בצומת, מסתכל… מידע שידוע לכל הקהל, רואים את זה באינטרנט. ואם חסר משהו, שולח לי, בבקשה, שלחי לערן זמורה, שחסר את ה"קומיקס 2"…
אודיה: את מבינה…
מאירה: אנחנו עובדים בזה, עובדים בזה.
אודיה: את כן. ואת מבינה שאם אנחנו היום, סביב יום האישה, זה אחת הטענות שמופנות לנשים, זה שהן לא מבינות בכלכלה, שהן לא מנהלות את עצמן…
נתן: לא. כבר לא, כבר לא.
מאירה: זה כן, זה כן.
אודיה: זה הנה. בבקשה, דברי על זה.
מאירה: יותר סופרות אומרות לי: פעם היה לי יותר זמן, הייתי יושבת ממש עסקי ומייעצת, היום אני פשוט כותבת סטטוסים בפייסבוק, עם כל המידע, שלא יהיה רק אצלי. אני אומרת להם, קחו את כל המידע שאספתי, תעשו עם זה מה שאתם רוצים. ואם פונים אליי, אני פשוט שולחת סטטוס מלא, עם כל העצות, וכל הטיפים, וכל הדברים שאני יודעת ואני חושבת שאחרים לא יודעים. והרבה אומרים לי, "טוב, אני לא יכולה". אני אומרת להם, "למה את לא יכולה?", "כי יש לי ילדים", "יש לי משפחה", "אני לא יכולה ללכת כל יום להרצאות בבוקר", "אני עובדת". אני התפטרתי מהעבודה, כדי שאני אוכל לעבוד בלהיות סופרת.
יש כאלה… "אני עורך דין", "אני מורה", "אני מרצה באוניברסיטה". אני לא כלום, אני סופרת. אני קמה בבוקר, ואני הולכת לבתי ספר ולספריות, אין לי עבודה שתפריע לי, בעלי יודע ש… אוקיי, אני אספר לכם, איך הבית שלי נראה. יש דלת, על הדלת יש את הלו''ז החודשי שלי. כל הבית מתנהל לפי הלו''ז שלי. אני יכולה לקבוע מה שאני רוצה, אני לא צריכה לדאוג מי ישמור על הילד שלי, מי ייקח אותו לחוגים.
נתן: מי עושה את זה?
מאירה: בעלי.
אודיה: חנן.
מאירה: בעלי עושה הכל. אני לא מכבסת, אני לא מבשלת, אני לא… שיחררו אותי מכל...
נתן: קדוש, איש קדוש [צוחק].
מאירה: נכון. שיחררו אותי מכל מטלות הבית המסורתיות לנשים, ויש סופרות שאומרות לי: "אני לא יכולה. אני צריכה לבשל בשישי, כי יש משפחה שמגיעה". אני, המשפחה שלי לא תעז לבקש ממני לבשל, אפילו לליל הסדר, כלום, כי הם יודעים שאני אהיה ביום חתימות ואני באה ככה, בלי כלום. אז קודם כל, ברגע ששיחררו אותי מכל הדברים האלה, ואגב, אתה אומר שזה לא קורה. חברות שלי אמרו לי: "בעלך יעזוב אותך בסוף".
אודיה: וואלה.
מאירה: בעלך יעזוב אותך. הוא לא מקדם את הקריירה שלו, הוא פרש מהקריירה שלו, הוא מתעסק רק בך כל היום. גבר לא מוכן שאישה תרוויח ככה, והוא כאילו עוזב את הכל ושם את הכל בצד. מה זה הדבר הזה? הבן שלי חי בעולם אחר.
נתן: כן.
מאירה: הבן שלי לא מבין את מה שכל העולם יודע על נשים. הוא רואה את אמא שלו…
נתן: קורעת את התחת. כן.
מאירה: …אמא שלו עובדת את עצמה לדעת, אוקיי?
נתן: כן.
אודיה: זאת אומרת, בעלך אומר, "חכה שאמא תבוא מהעבודה".
מאירה: לא. אני מגיעה מעבודה, אני גם צריכה שקט. תחשבו, פגשתי, אני פוגשת לפעמים אלפי ילדים בשבוע, אלפי. נגיד, מחר יש לי שלושה מפגשים בבוקר, בתי ספר, ואז שני מפגשים בספרייה. אני פגשתי, לדעתי, איזה אלף ילדים ביום. ואז אני באה ואני יושבת ככה, ואני צריכה איזה עשר דקות של שקט.
אודיה: ברור.
מאירה: שאף אחד… אי אפשר לפנות אליי בכלל, אי אפשר לדבר איתי. והמשפחה שלי מאפשרת את זה, ההורים שלי מאפשרים את זה, כל מי שבעצם סביבי, מאפשר לי את זה.
אודיה: אוקיי, יש לי שאלה. אני מחזירה אותך אחורה, לתקופה שהיית ילדה. מישהו מהאנשים שפגשו אותך כילדה, את יכולה להתחיל החל מההורים שלך, ועד למורים שהיו לך, כל הדמויות שפגשת. הם היו מופתעים אם היינו מספרים להם, אז…
מאירה: ברור…
אודיה: שזה מה שיהיה היום?
מאירה: ברור.
אודיה: אז בבקשה להרחיב.
מאירה: אני אספר משהו מוזר: הכי השפיע עלי לרעה זה משרד החינוך [נתן ואודיה צוחקים]. והבדידים. אני מאשימה…
נתן: אה, במתמטיקה.
מאירה: …אני מאשימה את הבדידים [נתן ואודיה צוחקים] בכל מה שקרה לי בחיים, בכל התחושות חוסר אונים, בכל התחושות שהאשמתי את עצמי שאני טיפשה. אומרים לי: "מה? איפה ההורים שלך?" ההורים שלי זה לא, זה בדידים. ואני אספר לכם למה. עכשיו תעקבו אחריי, זה סיפור מעניין. נתנו לי ביד בדידים. [נתן ואודיה צוחקים] אמרו לי: זה אחד, זה שתיים, זה שלוש. אני זוכרת את הצבעים, לבן, אדום, ירוק.
נתן: נכון.
מאירה: והם אמרו, המחישו לי את המתמטיקה, כן? "את מחזיקה את ה-10 ביד, ויש לך 10 ביד". ואז אמרו לי: "10 כפול 0 שווה 0". עכשיו, אני מחזיקה את ה-10 הזה ביד, אני מכפילה אותו בכלום, הוא עדיין ביד. אז אני אומרת למורה: "10 כפול 0 שווה 10. זה אצלי ביד". והיא אומרת לי: "לא, חוק החילוף". אני לא רואה את חוק החילוף. את הרגע המחשת לי. למה את לא יכולה להמחיש לי את זה? עכשיו היא אומרת לי: "מאירה, תחזרי אחריי. כל מה שמכפילים ב-0 שווה 0". אני חוזרת אחריה: "כל מה שמכפילים ב-0 שווה 0" -"אז מאירה, כמה זה 10 כפול 0?" -"10" -"למה?" -"כי זה אצלי ביד, בדיד. אני מחזיקה את הבדיד ככה ביד." והיא אומרת לי: "לא, את לא בסדר. כאילו, את לא בסדר".
היא קוראת לאמא שלי, ואמא שלי המסכנה היא מורה בבית ספר. מביאים אותה מחדר המורים. היא אומרת לי: "מאירה, כל מה שמכפילים ב-0 שווה 0". אני אומרת לה: "לא, אם זה 0 כפול 10, צודקת. אין לי כלום ביד, אני מכפילה אותו ב-10, צודקת. אבל אם זה 10 ויש לי אותו ביד, הבדיד, אני לא עזבתי את הבדידים! לא עזבתי אותם". אמא שואלת: "אבל את יודעת את זה?" אז אמרתי לה: "לא". לקחו אותי לפסיכולוג. [נתן ואודיה צוחקים]
אודיה: [תוך כדי צחוק] שמתמחה בבדידים.
מאירה: מה הפסיכולוג אמר לי?
אודיה: מה?
מאירה: "תשקרי להם. תגידי להם אפס. שיעזבו אותך".
אודיה: יפה!
נתן: איזה עצה.
מאירה: ואז שיקרתי. ובלב… עד היום אני יודעת שחוק החילוף לא חל על הבדידים [צחוק באולפן]. עכשיו, ברגע שאומרים לך: יש לך המון שגיאות כתיב ואם תקראי הרבה זה יעלם. ואני הילדה היחידה שקוראת הכי הרבה בבית ספר, מנויה לארבע ספריות וקוראת המון, המון, המון ספרים לילדים, מבוגרים, נוער, ועדיין יש לי שגיאות, כי אני חושבת אומנותית. נגיד המילה שגיאה, כותבים אותה עם ע'. זה לא מעניין אותי שאתם חושבים שכותבים אותה עם א'. זה לא מתאים. ע' זה שגוי, זה שגיאה בע'. ויש לי המון שגיאות, וכל פעם מעירים לי. ואני אומרת, אבל זה לא הגיוני מה שאתם אומרים. זה יותר כיף לכתוב כמו שאני כותבת. ואז הם מחדירים לי שאני מטומטמת, כי אני לא טובה בחשבון. אני כותבת עם שגיאות כתיב, ולא מאמינים לי שאני קוראת המון, וכל פעם שעושים מבחנים, למחוננים או לפסיכוטכני, לא שאני יוצאת בינונית, אני יוצאת סתומה! [מצחיקה את נתן] כי אני לא יודעת להעתיק. אין לי… הידיים שלי שמאל…
אודיה: אבל את ידעת שאת לא סתומה או שקיבלת את הדעות האלה?
מאירה: תראו, בוא נחלק את זה. אמרתי… בואי נתחיל מהילדות. בגן, ידעתי שאני מהממת, מדהימה והדבר הכי מושלם שקיים בעולם.
נתן: למה? כי הגננת הבינה אותך?
מאירה: הייתה עוזרת גננת, הגננת לא הבינה אותי, הגננת ממש לא הבינה אותי, אני זוכרת אותה כגננת מאוד רעה.
נתן: העוזרת דווקא.
מאירה: אבל העוזרת גננת לקחה אותי תחת חסותה והיא אמרה לי שאני הכי מהממת והכי מושלמת והכי חכמה…
אודיה: תראה מה זה.
מאירה: והייתי מספרת לה מלא סיפורים.
אודיה: כמה דיברת, נתן, על ה…
נתן: כן. על ההוא שקולט אותך.
אודיה: על ההוא שרואה אותך.
נתן: בתור ילד, כן.
מאירה: ואז בבית ספר יסודי זה היה ג'ונגל מבחינתי, וידעתי… רציתי להיות סופרת. עכשיו, מ-א' עד ו', אנחנו מאמינים בחלומות שלנו, וחושבים שהכל אפשרי. אז מ-א' עד ו', למרות שהבנתי שאני סתומה, בגלל הבדידים, בגלל השגיאות [נתן צוחק], התחלתי לפקפק כבר בזה שאני לא אהיה סופרת. בכיתה ז', ח', ט', כבר איבדתי את זה לגמרי. ב-ז', ח', ט', אני סתומה, מטומטמת, אני טיפשה, אני צריכה למצוא בעל. ופשוט שיגאל אותי מייסוריי. מכיתה ט' כבר חשבתי: מישהו בכלל ירצה להתחתן איתי?
אודיה: [בקול מרחם] וואי.
מאירה: השתחררתי מהצבא, וכבר אחת מה…
נתן: מה עשית בצבא?
מאירה: הייתי, אה, זה נשמע מה זה טוב, [מקריינת בקול רציני] היחידה הארצית לפשיעה בינלאומית.
נתן: [בגיחוך] מה זה?
מאירה: קראתי ספרים, פשוט.
אודיה: [צוחקת] על פשיעה בינלאומית.
נתן: [צוחק] על פשיעה?
מאירה: היה כל הקטע הזה של הפשיעה מרוסיה, עם גרגורי לרנר, אם אני לא טועה, קראו לו?
נתן: כן, אוקיי.
מאירה: אז חקרו, היה תקופה שחקרו, והייתי צריכה פשוט לשבת ולראות ש… רק לראות בחקירה שאין הטרדות, שאין כלום, שלא יגידו שעשו. ולפעמים סתם מזכירה, להקליד או אם יש איזה אירוע, פשוט לשבת ולהקשיב למשהו. כאילו, לא עשיתי כלום. קראתי ספרים, בקיצור. אבל זה היה נחשב כזה יפה, אני ביחידה ארצית…
נתן: כן.
מאירה: …פשיעה בינלאומית.
נתן: נשמע מצוין. לא ידעתי שיש דבר כזה.
מאירה: כן, אבל היה לי מאוד מעניין. כי אני אוהבת, אני סופרת. גם כשלא הייתי סופרת, המוח שלי פועל כסופרת, אז הסתכלתי על אנשים, הסתכלתי על דמויות, הסתכלתי על שוטרים, איך הם זזים, דברים מצחיקים, דברים ש… כאילו, המוח שלי עבד המון.
אודיה: אני אומרת לך שהיא קצת, יש בה משהו מן השחקן.
נתן: לא, זה הדרך שבה אנחנו גם כן…
אודיה: נכון.
מאירה: תקשיב…
נתן: יוצרים את היצירות שלנו, מהתבוננות.
אודיה: וגם הצורך שלה בין לדבר מול קהל ולהגיד…
נתן: כן.
אודיה: וזאת לא… מעניין.
מאירה: אני השתחררתי מהצבא, מצאתי עבודה ב-16 שקלים לשעה, בקופת חולים כללית, "קופת חולים כללית מושלם, מדברת מאירה, במה אוכל לעזור?" [נתן ואודיה צוחקים] והייתי בטוחה שאלה החיים שלי עד סוף ימי חיי, והחלום שלי…
נתן: כן? קיבלת את זה, כאילו?
אודיה: קיבלת את זה?
מאירה: ברור, קיבלתי בהכנעה שאין לי שום דבר לתרום לעולם, שאני תמיד… החלום היה להיות אחראית על… האחראית משמרת במוקד הזה.
נתן: זה הטופ.
מאירה: כן, זה הטופ, זה הטופ.
אודיה: זאת אומרת שגם החלומות שלך סורסו בתוך תהליך ההתבגרות שלך? זה מה שאת מספרת פה.
מאירה: כן, אני… הייתי אמורה להתחתן, עם מישהו שהוא מהמם, אבל הוא לא מתאים לי באמת, רק בגלל שרציתי את ה… כבר אולי אם אני אתחתן, אולי אני… כבר יקרה משהו...
אודיה: והיה לך ביטחון בנשיות שלך?
מאירה: אוי, אם היית רואה איך נראיתי, קודם כל…
אודיה: לא קשור.
מאירה: לא הייתי לובשת שמלות…
אודיה: אה...
מאירה: הייתי לובשת חולצות שחורות גזורות, ניסיתי שלא יהיה צמוד, שלא יראו שיש לי חזה, הייתי… הכל רחב, הכל גדול.
אודיה: אוקיי, אז היה עניין.
מאירה: לא חשבתי שאני יפה, לא חשבת ש… הייתי בטוחה שאני הבן אדם הכי מכוער בעולם [נתן צוחק] ממש מזעזע ופשוט...
נתן: מתי הגיע התיקון לכל הברוך הזה?
מאירה: תשמע, זה משהו שאני אומרת הרבה בהרצאות שלי של המבוגרים, שב-1999 נפתח קניון בפתח תקווה, הקניון הגדול [נתן ואודיה מתפקעים מצחוק]. וזה השינוי הגדול בחיים שלי.
נתן: איך?
מאירה: חזרתי מהעבודה בקו עמוס, מה"קופת חולים שלום, מדברת מאירה" [נתן ואודיה צוחקים] פתאום אני רואה שנפתח קניון בפתח תקווה, ואני כזה יורדת, וואו, קניון, לא ראינו דבר כזה. ופתאום מחפשים עבודה בחנות ספרים. פשוט נכנסתי והכרחתי אותם לקבל אותי.
אודיה: וואו.
מאירה: ושמה הכרתי את בעלי, ושם, כאילו, אמרתי לחבר שלי שאני לא אוכל להתחתן איתו, ביטלתי את החתונה, בעצם. חשבו שהתחרפנתי. כאילו, אני כולה עבדתי ב-16 שקלים, בעבודה הכי, כאילו, שכל אחד יכול למצוא וההורים שלי אמרו [מחקה את ההורים הלחוצים] "לא! לא עוזבים עבודה קבועה! מה תעשי?" ואני כזה: "16 שקלים לשעה, זה כאילו…"
אודיה: גם הם חשבו שזה המקסימום שאת יכולה לעשות. לא?
מאירה: אני לא יודעת מה הם חשבו או לא, לא נראה לי שחשבו, רצו שאני אגיע, תתחתני, כאילו, די, שהכל יהיה בסדר.
נתן: המסלול הרגיל, כן.
אודיה: השמרני.
מאירה: אבל אני התחלתי לעבוד בצומת ספרים, ומשהו שם פתח לי את העולם, כאילו התחלתי לקרוא, מלא ספרים שאני לא נחשפתי אליהם בעבר…
אודיה: רגע, אני רוצה לעצור אותך שנייה, אני רוצה לחזור לרגע הזה.
מאירה: [בגיחוך] לבדידים?
אודיה: לא. אני רוצה, אני מאמינה גדולה ברגעים משני חיים, שאנחנו תמיד מבינים אותם בדיעבד. מה גרם לך, באמת, את לא היית עסוקה בחיפוש עבודה אחרת, ב… יופי.
מאירה: לא, לא חיפשתי.
אודיה: את יורדת מול הקניון ואת רואה בחנות ספרים את השלט הזה ואת אומרת, אני רוצה לעבוד פה, למה?
מאירה: כי אני נזכרתי בחלום הגדול מהגן, שאני רוצה להיות סופרת ואמרתי: "את לא תהיי סופרת, לפחות תעבדי בחנות ספרים".
אודיה: וואי.
מאירה: תהיי קרובה לסופרים, תהיה קרובה לספרים, תמליצי לאנשים, הרי קראתי המון, תמיד קראתי, תמיד, תמיד, אין דבר כזה שאני לא קוראת ספרים. כל הזמן, כל החיים שלי, קוראת ספרים והמון. הבית שלי זה הכל ספריות ענקיות, מלאות ספרים, ואני קונה, מקבלת, קונה, אני לא יכולה להיפרד מספר. ואמרתי, טוב, תהיה קרובה לספרים וככה תגשימי את החלום שלך דרך אחרים, וזה בסדר.
אודיה: אבל לא חשוב, אבל פתאום הסתכלת עוד פעם על החלום הזה. אולי זה…
מאירה: אני זוכרת שהתחילו להגיע סופרים, בהתחלה זה היה רק מפורסמים. כי לעשות סבב סניפים כשאת לא מפורסמת, מי עושה את זה? כאילו היו מגיעים פתאום, סופר מאוד מפורסם, נגיד אלי עמיר, שאני התעלפתי, פתאום פוגש אותי אלי עמיר, הוא מגיע עם הסוכן של עם עובד, והוא לוחץ לי את היד ופתאום הוא מסביר לי על הספר שלו, ומתחיל לדבר איתי עליו ואמרתי, איזה יופי שפגשתי את אלי עמיר, אני מתה, אני פשוט מתה במקום בעוד שנייה [אודיה צוחקת] ופתאום הגיע… הגיעו עוד סופרים, עוד סופרים ישראלים שאני אוהבת, והתחלתי לדבר איתם, פתאום אני מגלה, שכולם גוש חרדה גדול, [נתן צוחק] שאני אומרת להם: "אבל זה יצליח", הם אומרים: "לא, אני לא יודע אם זה יצליח", אני אומרת: "מה זאת אומרת? אתה… כל הספרים שלך הם רבי מכר מטורפים. אתם זוכים בפרסים". "לא, זה לא יצליח, אני לא יודע", כל ספר מחדש, אני כזה: "מה? זה לא עובר אף פעם?" אמרו לי: "לא". הייתי בטוחה שהם צוחקים עליי. עכשיו, הייתי מזועזעת מזה, ואני ניסיתי לכתוב כמו אחרים. ניסיתי כל הזמן לכתוב כמו מאיר שלו, עם המון תיאורים ודימויים, [צוחקת על עצמה] ואני לא יודעת לכתוב תיאורים ודימויים, כאילו אני לא… אבל ניסיתי וזה היה כזה גרוע. והתביישתי להראות את זה אפילו לבעלי, כל פעם בעלי כזה אומר: "אוקיי, לא…". כאילו… עד שפתאום מצאתי את הקול שלי. וכשמצאתי אותו, הוא היה נהדר. כשאני הגשתי את הספר הראשון שלי, "כמה רחוק את מוכנה ללכת", שמבוסס על חוויות אישיות שלי, אני זוכרת שנועה מנהיים, זה היה וואו, נועה מנהיים! ראש מדור ספרות מכנרת זמו… היא אומרת לי: "תקשיבי, הקול שלך מדהים! אם תכתבי את הספר מחדש, אנחנו נוציא אותו גם." אתם קולטים?
אודיה: תדבר רגע על ה…
נתן: מה הפירוש, אם תכתבי את הספר שלך מחדש?
מאירה: "אם תכתבי את כל… הקול שלך מעולה, אני מצאתי פה איזה קול, אבל הספר לא כתוב טוב. אז אני אנחה אותך מה את צריכה לעשות כדי לשפר אותו, ואם תכתבי את הכל מחדש, אנחנו, נוציא לך אותו."
נתן: כתבת הכל מחדש?
מאירה: קודם כל, קיללתי אותה עד עמקי נשמתי.
נתן: ברור.
מאירה: מסכנה, היא אישה טובה. ואז פשוט כתבתי את הכל מחדש.
אודיה: אני רוצה רגע לעצור פה, נתן.
נתן: ויצא טוב?
מאירה: הוא מכר כמה אלפים טובים. והוא פתח לי את הקריירה.
אודיה: נתן, מה זה הקול הזה שהיא מדברת עליו?
נתן: מה זה הקול הזה?
אודיה: כן.
נתן: זה שאיפתו של כל אומן. שאיפתו של כל זמר, של כל צייר, של כל סופר. שתקחי דרך עָלוּמָהּ. למשל, אם תראי סרט, מיד תגידי, זה טריפו [François Truffaut], אם תקראי ספר ומיד תגידי, זה מאיר שלו. בלי ש…
אודיה: גם אם הוא גרוע, אתה מזהה, כי אומרת...
נתן: כרגע לא עסוקים בטוב או רע. כרגע עסוקים בזה שאת לא כמו, אלא יש לך קול שלך. ויש שחקנים שצורת המשחק שלהם היא אופיינית.
אודיה: כן.
נתן: זה רק הם. וכל אומן מחפש את הצבע שלו, לא להיות כמו אחרים.
מאירה: אז אני אספר לך שכתבתי טור בעילום שם.
אודיה: כן.
מאירה: כשהבן שלי אובחן כאוטיסט, פחדתי לכתוב… עדיין לא סיפרתי לכולם. ולא רציתי שידעו שהוא אוטיסט עדיין, כי חשבתי שזה יהיה סוד ואני לא אספר על זה בחיים. אז כתבתי טור בעילום שם, במאקו, על איך זה להיות אמא לילד אוטיסט. ואז ראיתי שיש שני סוגים של אנשים, אלה שאומרים לי: "תקראי את הטור הזה, גם לך יש…" אלה שידעו יש לי ילד אוטיסט, אמרו לי: "יו, את חייבת לקרוא אותה, היא מדהימה, היא כותבת מלא חוויות טובות" [נתן צוחק] ומישהי אמרה לי: "מאירה, הקול הזה שמישהו מדבר פה, זה… יש מצב שזאת את? כי אני מזהה את הסגנון".
נתן: אשכרה זיהו...
מאירה: כן, כי זה כבר היה אחרי שיצא כבר ספר אחד וכתבתי כבר דברים, היו לי מאמרים באינטרנט. והיא אמרה לי: "זאת את?" ועד שהשלמתי עם האוטיזם, לקח קצת זמן וחשפתי לה שזאת אני. ואנשים אמרו לי: "ידענו, ידענו", כאילו, זה היה ברור, מזהים.
אודיה: אוקיי, אז בואו נשמע שיר, אחד השירים שבחרת. וכשנחזור, אולי נדבר באמת על אבישי, כמה שאת מוכנה לדבר.
[ברקע - You Stole the Sun From My Heart / Manic Street Preachers]
נתן: אבל אני גם רוצה לדבר על חנן, מה שמו?
מאירה: חנן.
אודיה: על הגברים בחייך.
נתן: כן, לא, כי אמרת: "הכרנו".
מאירה: אנחנו נדבר על הכל, אבל עכשיו נשמע את השיר.
אודיה: למה אין ארבע שעות איתך?
“Drinking
Water to stay thin
Or is it to purify?
I love you all the same
But there's no
No real truce with my fury
You don't have to believe me
I love you all the same
Same
But you stole the sun from my heart
You stole the sun from my heart
Oh-oh, you stole the sun from my heart
You stole the sun from, you stole the sun from
Ah-ah-ah-ah
You have
Broken through my armour
And I don't have an answer, I
I love you all the same
I paint
The things I wanna see
But it don't come easy, I
I love you all the same
But you stole the sun from my heart
You stole the sun from my heart
Oh-oh, you stole the sun from my heart
You stole the sun from, you stole the sun from
Ah-ah-ah-ah
I think I'm
I'm lost among the undergrowth
So much so I woke up, I
I love you all the same
But you stole the sun from my heart”…
[השיר מתפייד לאט לאט]
אודיה: טוב, אנחנו נפייד את השיר כי אנחנו מתקמצנים על כל רגע במחיצתך.
נתן: אז בוא נתחיל עם חנן.
מאירה: אוקיי.
נתן: מה פירוש הכרנו בחנות?
מאירה: אני הגעתי לחנות הספרים מתוך מטרה להיות עובדת חרוצה שממליצה על ספרים ואז גיליתי שצריך לסדר ארגזים, לפרוק סחורה [נתן ואודיה צוחקים]. את לא יכולה ללבוש שמלות, את צריכה ללבוש חולצות שחורות ולעבוד…
אודיה: גזורות. כמו…
מאירה: ואסור לקרוא בדלפק, את צריכה להיות עם אנשים, מסתבר.
נתן: נכון.
מאירה: ואני תכננתי להתפטר אחרי יומיים, כי לא הרגשתי. ואז אמרו לי… התכוונתי להגיד לעמליה המנהלת שאני רוצה לעזוב והיא אמרה לי שהיא תדבר איתי אחר כך, פתאום הגיעה משמרת ערב. עכשיו אני אמורה להתחתן, מגיעה המשמרת ערב. מגיע בחור, מה זה מהמם, גבוה, הורס, כל הקניון העיניים עליו. היה Tower Records, כל הבנות Tower Records, זה כאילו, באו, איך שהוא היה מגיע, מגיעות גם הן. והוא לוחץ לי את היד, אומר לי: "נעים מאוד, אני חנן מהמשמרת ערב". אני אומרת לו: "מאירה, בוקר". אני נראית כמו סבתא שלי [אודיה ונתן צוחקים], השיער שלי כמו קסדה, שיער קצר, לבושה מגעיל, הכל אבק מה… גועל נפש, באמת, גועל נפש. והרגשתי שאני הולכת להתעלף. אמרתי לחברה שלי: "פגשתי את בעלי". היא אומרת לי: "כן, אנחנו יודעים שפגשת את בעלך, יש חתונה". אמרתי לה: "לא, אני מבטלת אותה. אני פגשתי את בעלי". אמרתי לה: "אני לא יכולה להתחתן אם אני מרגישה משהו כזה ממישהו שאני לא יודעת מי זה. אני חייבת לבדוק את זה, אני לא יכולה להתחתן". ביטלתי את החתונה באותו יום. אמא שלי כמעט רצחה אותי, הם כולם היו המומים, מהמהירות שזה קרה.
נתן: האמא, אבל החתן, מה אמר?
מאירה: לא, עליו לא נדבר, הוא איש נחמד.
נתן: הבנתי, אוקיי.
מאירה: נשמור על פרטיותו, אבל אני בקשר עם אחותו, אני אוהבת אותם.
נתן: הבנתי.
מאירה: פשוט לא מתאימים.
נתן: אוקיי.
מאירה: זה היה מהסיבות הלא נכונות.
נתן: כן.
מאירה: לקח קצת זמן להבין. ועכשיו, החתן, שאני בניתי עליו, הוא בדיוק הוריד כיפה והוא, כשדיברנו כל החבר'ה מהעבודה, אמר שהוא לא מחפש חברה והוא לא רוצה עכשיו… בכלל לא חושב על זה, ואני כזה: כן, כן, ממש. אני חושבת על זה. והודעתי לעמליה שאני חושבת על זה, עמליה המנהלת, היא פשוט, לא משנה מה הוא שם, היא שיבצה אותנו ביחד במשמרות. לא משנה איפה הוא שיבץ את עצמו, היא פשוט דאגה שנהיה ביחד, ואני זוכרת שהלכנו לסרט, וזה סיפור מאוד משעשע, הלכנו לסרט כולם ביחד, פשוט התקשרתי אליהם, אמרתי להם: "אתם לא באים, הוא יבוא, הוא ימצא רק אותי" [נתן ואודיה צוחקים]. אמרו לי: "מה, נראה לך?" אמרתי: "כן, כן, זה מה שאתם תעשו, אתם פשוט לא תבואו". הוא מגיע לסרט, שקבענו כולם לצאת, ואומר לי: "איפה זה?" "הוא לא הגיע", "איפה היא?" "גם לא תבוא, אבל אני קניתי כרטיסים", נכנסנו לאיזה סרט מזעזע על כריש שתוקף, מהונדס גנטי, שתוקף אנשים, זה מה שהיה, קניתי, בקניון הגדול, כן? אנחנו נכנסים…
נתן: בפתח תקווה.
מאירה: בפתח תקווה. נכנסים לסרט, לא קורה כלום. אנחנו לא מדברים, יושבים ככה, ואז אמרתי לעצמי: "על החיים ועל המוות, אם מה שאני עושה לא יצליח, אני פשוט עוזבת את העיר". לקחתי את היד שלו, שמתי עליי ככה, על הכתף, וקפאתי.
אודיה: וואו וואו.
מאירה: והוא לא הזיז את היד, ואני כזה, אוקיי. ואז אנחנו ביחד.
אודיה: שום דבר של הקומדיות הרומנטיות, של תפקיד השמרני של האישה, לא מופיע אצלה.
מאירה: חכי, זה מדרדר.
אודיה: אתה מבין?
מאירה: זה מדרדר.
נתן: לאן זה מתדרדר?
מאירה: שבוע וחצי רבתי… שבוע וחצי אחרי זה, רבתי עם אמא שלי, לקחתי את כל החפצים שלי, דפקתי לו בדלת. עכשיו, הוא גר בוילה עם ההורים שלו והייתה לו כזה מן יחידה כזאת למעלה, אמרתי לו, היי, רבתי עם אמא שלי, אני עוברת לגור אצלך. אחרי שבוע וחצי. אז הוא מסתכל עליי ככה בהלם, והוא אומר לי: "תקשיבי מה נעשה, תניחי את הדברים, אני מסיע אותך הביתה, את משלימה עם אמא שלך, ואז תחזרי לגור איתי".
אודיה: אההה.
מאירה: אז הוא החזיר אותי הביתה, השלמתי עם אמא שלי, ועברתי לגור אצלו.
נתן: הוא לא רק גבוה…
אודיה: כן.
נתן: הוא גם מבין עניין.
מאירה: ואיך הצעת הנישואין, הייתה רומנטית?
נתן: נו?
מאירה: כל החברות שלי הציעו להם על פסגת הר גבוה, באיזה קטמנדו, באיזה פריז, [נתן ומאירה צוחקים] בסדר? אני פשוט עצרתי לו בפתח תקווה מול חנות תכשיטים, אמרתי לו: "יש לך שלוש דקות לקנות את הטבעת אחרת אני פשוט אעזוב בסוף. אז תלך בבקשה, ואנחנו מתחתנים. זה היה ב-2003. אנחנו הכרנו ב-99', ב-2003 כאילו, אמרתי לו, טוב, תקנה כבר ואז הוא פשוט חזר, לא היה לנו כסף, היינו מרוששים, את הטבעת הכי עלובה, כאילו, זה מה שהיה. אמרתי: "לא אכפת לי, לא אכפת לי, אפילו שתעלה מאה שקל, פשוט בוא נעשה את זה כבר". והוא אמר לי: "טוב, בסדר". היום הוא אומר שהוא שמח מאוד שהוא עשה את זה, אבל זהו. הכל היה נורא נורא לחוץ, כי אמא שלו רצתה להכיר לו מישהי אחרת, כאילו, שאולי יהיה שידוך והוא יחזור ב…
אודיה: בתשובה, בחזרה לדת, כן.
מאירה: בתשובה בחזרה. אז הכל כזה נורא נורא נורא קרה מהר.
ההורים שלו היו בשוק ממני, כי זה הורים דתיים, גרים בלב פתח תקווה בשכונה דתית שאסור לנסוע בה בשבת אפילו, ומתי ידעתי שההורים שלו קיבלו אותי ממש ממש ממש? צומת ספרים פתוח היה בשבת, ואני הולכת לעבוד בשבת, ואני יוצאת לשכונה, והולכת ברגל עד המכונית, ואבא שלו, בשבת, רדף אחרי יום אחד לאוטו, עם החברים שלו, כי שכחתי סנדוויץ'. הוא אמר לי: "שלא תהיי רעבה". עכשיו, אני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, כי הוא עם כל החברים הדתיים, וזה לא דתיים בכאילו, כאילו, שאת אומרת… שעושים… מסורתיים, לא. דתיים, דתיים.
נתן: כל העֶרְכָּה.
מאירה: כן, והם פשוט אמרו לי שהם רוצים שאני אוכל. ואת יודעת שההורים שלו קיבלו אותי.
אודיה: זה לא התנגש לך עם ה… את יודעת, הפנטזיות הרומנטיות שיש לנו כשאנחנו ילדות, שהגבר יציע, ושהוא זה, והפחד מהסירוב והפחד מהדחייה, או שאת לא מתעסקת עם זה? כי אני מוצאת פה קווים מקבילים גם להתנהלות המקצועית שלך.
מאירה: אני זוכרת רק שמתי שהוא בחיים שלי תפסתי את עצמי ואמרתי, אם אני לא אנהל את החיים שלי, אני פשוט אגמור בתור "קופת חולים כללית שלום, מדברת מאירה. איך אוכל לעזור?" שלושים שנה. אני פשוט תפסת עצמי ואמרתי לעצמי, את מתחילה לנהל את זה. ואני זוכרת שגם חנן מאוד עזר לי. נגיד, ישבנו פעם אחת, ועשינו תוכנית חומש. איפה אנחנו רוצים לראות עצמנו עוד חמש שנים ומה אנחנו צריכים לעשות בשביל שזה יקרה? פשוט ישבנו בבית קפה, כל אחד רשם את החלומות שלו, את השאיפות שלו, ופשוט ראו שהחלומות שלי מאוד מאוד מאוד מוחשיים. וחנן אמר לי: "את יודעת מה? יאללה, אני… החלומות שלך יותר חשובים לי. אני מוותר על החלומות שלי, ואני רק איתך". אמרתי: "במה זה מתבטא?" הוא אומר: "לא יודע. במה שיצטרכו".
ואחד הדברים שהוא פשוט לחץ עליי זה להתפטר מהעבודה דחוף, כי הוא אמר לי: "את לא יכולה לעבוד כל יום עשר שעות, ואז לעבוד בלהיות סופרת. או שאת סופרת, או שאת לא סופרת, זה מקשה". ואמרתי לו: "אבל אין לנו כסף. אין לנו כסף לגדל ילד אוטיסט, שזה 15 אלף שקלים בחודש טיפולים והוצאות, מכרנו את הדירה בשם הטיפולים, מה עכשיו, כאילו, תתפטרי? הוא אמר לי: "לא אכפת לי. אני אנקה בתים, אני אחלק בדואר, ב… דוור בלילה, אני אעשה הכל, אני אהיה שומר. את הולכת להגשים את החלום, את מתפטרת, מה שלא יהיה, זה יקרה". והתפטרתי.
אודיה: יש לי צמרמורת, צריך לעשות שנה הבאה יום האישה, עם חנן.
מאירה: התפטרתי… והוא לא היה צריך לעבוד...
נתן: לא, צריך לעשות יום הגבר עם חנן.
אודיה: יום הגבר. כדי לשמוע שיש גם גברים כאלה.
נתן: שיש גברים כאלה.
אודיה: עכשיו, אני ראיתי את האיש. זה לא, אתה יודע, איזה אחד מהבדיחות על הגבר הכנוע והסמרטוט. זה כאילו...
נתן: זה גבוה עם כריזמה.
אודיה: זה גבוה עם כריזמה, זאת אומרת שהוא...
מאירה: כולם בטוחים שהוא עובד בשב''כ, כי הוא לא מדבר כלום על העבודה שלו. אז תמיד כשאנחנו הולכים, נגיד למתווכים, עכשיו… סוף סוף, קניתי דירה. כראמל גרם לי…
נתן: איזה יופי.
מאירה: לאפשר לקנות דירה, אני היום לא חושבת יותר מדי, אני כאילו, אני ממש בסדר כלכלית, כמובן שאני לא מיליונרית וטסה מיליון, יאכטות וכאלה, אבל אני לא צריכה לחשוב על מה אני קונה, אני חוסכת לבן שלי בעיקר, אבל קנינו דירה, וכל פעם שהמתווכים היו, אז הם שאלו אותי: "בעלך בשב''כ? בעלך בביטחון? מה? מה הוא, מה הוא?" כי הוא הולך ככה כזה, עם… גבוה, עם הזרועות ככה זה, ולא מדבר הרבה, בניגוד אליי. אז הם כזה, הם בטוחים שהוא איזה משהו, איזו אישיות כזאתי, זה מצחיק.
אודיה: אז בואי…
נתן: תמיד דיברת ככה?
מאירה: לא.
נתן: בקצב הזה?
מאירה: לא, מה פתאום. אה, לדבר מהר, תמיד דיברתי מהר, כי הייתה לי בעיית שמיעה כשהייתי קטנה, ועברתי ניתוח, וזה הסתדר, ו...
נתן: אין שאלה ששואלים אותה, שלא צץ עוד משהו.
אודיה: ברור.
נתן: זה מטורף.
אודיה: נו מה?
נתן: הייתה לך בעיית שמיעה ו…?
מאירה: ניתוח פשוט יחסית, ניתוח כפתורים.
נתן: כפתורים, נכון.
מאירה: אבל לא ידעתי להגיד את האות ש', לא ידעתי להגיד את האות ח', למדתי שלוש שנים אצל קלינאית תקשורת לדבר כמו שצריך.
נתן: וואו. מה את אומרת?
מאירה: אבל לגבי...
נתן: ובהרצאות את מדברת ככה? בקצב הזה?
מאירה: אני מסבירה להם למה אני מדברת מהר. אני מסבירה להם, ואני מנסה. אני ממש ממש משתדלת לדבר בקצב, אבל תדעו לכם שהיה לי פחד קהל דרמטי. ממש פחד קהל שהוא בלתי… לא יכולתי בכלל לעמוד מול קהל ולדבר. ונכון אמרתי לכם שעבדתי ב"צומת ספרים" המון המון שנים? אז המנכ"ל שם, אני לא יודעת למה, עד היום אין לי מושג למה הוא עשה את זה, הוא פשוט אמר לי שהוא רוצה לשלוח אותי לקורס. אני היחידה מכל צומת ספרים, לדעתי, שהוא שלח אי פעם לקורס ממומן ללמוד. הוא שלח אותי לעמוד לדבר מול קהל, הוא שלח אותי להמון המון שיעורים על איך לעמוד, איך ליצור מצגות, איך להדריך, איך לדבר, ואחד הדברים הכי טובים שהוא עשה לי, וזה מתנה לחיים שהוא נתן לי, אבי שומר, הוא אמר לי: "כל פעם שרוצים מישהו שייצג את צומת ספרים בטלוויזיה, את הולכת". אמרתי לו: "אני? אני לא יודעת לדבר! השיווק שלך - בנות יפות, חכמות, אינטליגנטיות, מה אותי?
נתן: כן.
מאירה: הוא אומר לי, רק את הולכת לטלוויזיה. והוא שלח אותי לדבר בטלוויזיה כל פעם שרצו המלצות.
נתן: כי הוא הבין משהו יותר.
אודיה: הנה, עוד בן אדם שראה אותה.
נתן: שראה, כן.
אודיה: אתה מבין?
מאירה: אבל בהתחלה הייתי יושבת שם ורועדת, לא יכולה להציל מילה מהפה.
נתן: כן.
מאירה: ולאט לאט התרגלתי לדבר מול קהל, וכשעזבתי את העבודה והייתי צריכה לדבר מול קהל, כבר ידעתי, למדתי, עשיתי, אני הדרכתי הרצאות גם עם מאות אנשים, מנכ''לים חשובים היו מגיעים. לא התרגשתי. אם הוא לא היה עושה את זה, לא היה קורה… בגלל זה אני אומרת שכל מה שקרה לי ב"צומת ספרים" השפיע על מי שאני היום.
נתן: מה הסיפור שלך עם האקדמיה, תואר אקדמי?
מאירה: אני פשוט פחדתי לנסות ללמוד באקדמיה, כי הייתי בטוחה שאני לא אצליח, אז פשוט ויתרתי על זה. ובגלל שוויתרתי על זה, אז התחילו רגשי נחיתות. כי הרגשתי ש… ראיתי מי מצליח, ומי שמצליח זה אנשי האקדמיה. ופתאום אני לא שם. אין לי את ה...
נתן: ואת חושבת שכסופרת את צריכה שיראו...
מאירה: היום אני יודעת שאני לא צריכה כרגע שום דבר, אני צריכה רק לספר סיפור טוב ומעניין.
נתן: נכון.
מאירה: וזה מה שהכי חשוב, לא לשעמם את הקהל, בתור התחלה. ברור שאני חושבת שאם הייתי לומדת, ובגלל זה אני משלימה את זה היום בצורה אחרת. אני עובדת מאוד מאוד קשה, אני מקשיבה להרצאות, אני מדברת עם… אגב, אני מתקשרת לפרופסורים ושואלת אותם לדעתם, כאלה שאני מרגישה איתם יותר… כי הילדים שלהם אוהבים כראמל. ואז הם באים אליי, ואז אני אומרת להם, אוקיי, אז אפשר עוד משהו לשאול? מתקשרים אלי אנשים מאוד מאוד חשובים, שאני בשוק שהם בכלל יודעים מי אני, ואז אני מתחילה להגיד להם, אפשר משהו קטן? ואז אני מתחילה לדבר איתם. אבל כן, יש רגשי נחיתות. כי אם אני עד היום כותבת אוטומטית שגיאה בעין, כי זה, כי אמרתי לכם, זה יותר יפה.
נתן: [בטון משועשע] כן, כן.
מאירה: ואחר כך אני צריכה לקרוא את זה עוד פעם, כי אני צריכה לנקות את כל היפה הזה. אז אני קוראת, כותבת כמו שאני רוצה, קוראת כדי לתקן, וכל דבר שאני כותבת, נחזור לחנן, כל דבר שאני כותבת, חנן צריך לקרוא לפני ול… לפני שאני שולחת. כתבתי כראמל, הוא צריך לקרוא את הכראמל, להעיר את ההערות.
אודיה: למה?
מאירה: קודם כל, אני רוצה שהוא יעיר את ההערות, כי הוא חכם והוא יודע להעיר הערות. אני לא יודעת איך קרה, שהוא פשוט יודע, הוא יודע לתקן, הוא יודע לבדוק, הוא יודע למצוא חורים בעלילה, הוא פשוט, התחתנתי עם מקגייוור כזה [נתן צוחק]. כל מה שאתה רוצה. תצבע לי את השיער כי יש קורונה, אין בעיה, נצבע לך את השיער. צבע לי. אמרו לי… אתה יכול לעשות לי פדיקור? כן. אני יכול לעשות, אני אלמד. הוא רואה סרטונים, יודע איך עושים…
נתן: טעינו במרואיין, היינו צריכים להזמין אותו.
אודיה: אני אומרת לך, נפלא.
נתן: כן.
מאירה: אז הוא יושב ואז הוא אומר לי, את שמת לב שאת כותבת כל הזמן אני, אני, אני, אני. אה. טוב. את שמת שאת אומרת המילה הזאתי כל הזמן, בוא נוריד אותה. ואז הוא גם צריך לתקן שאני לא אשלח עם מלא שגיאות כתיב, יש גבול כמה…
עכשיו, נורא מז… אתה אומר, מה הקטע שלך עם אנשי האקדמיה, זה לא אנשי האקדמיה, זה עם אנשים מתנשאים. לא שאנשי האקדמיה מתנשאים, אנשים מתנשאים. נגיד, אני יודעת שכותבים עם ב-ע' ואם ב-א', אני יודעת מה ההבדל. אבל כשאני כותבת, אני כותבת בפייסבוק כמו שאני מדברת. ואני כותבת, כותבת, כותבת, כותבת, מוציאה, מוציאה, מוציאה, קוראת את זה 200 פעם, ופספסתי איזה עם אחד, וואו, ביג דיל! אז כבר יצלמו את זה ויגידו הסופרת מאירה ברנע גולדברג, לא יודעת לכתוב. כן, תמות! [צחוק באולפן] מה אתה רוצה מהחיים שלי? פשוט תמות. אז כתבתי פעם אחת עם ע', אתה רואה שכל הטקסט כתבתי כמו שצריך, אז במקום להגיד לי יפה, מה אתה נהיה מורה? כאילו… ואתה מצלם את זה ושולח את זה, וואו! כאילו אף, כאילו אני היחידה שטועה. תרגיעו!
נתן: וואי.
אודיה: טוב.
מאירה: וזאת הבעיה שלי, אוקיי? זאת הבעיה שלי.
אודיה: אחת מהן, אבל כן, הייתה לי הרגשה שלא תספיק לנו שעה. אני רוצה שנדבר על...
נתן: לא נדבר על כראמל בכלל, אה?
אודיה: אני…
מאירה: נגיד על כראמל, כראמל, יופי. איזה ספר יפה.
נתן: השם רק מאיפה?
אודיה: אני רוצה, כן…
מאירה: כראמל זה ראשי תיבות של "כמה רחוק את מוכנה ללכת", הספר הראשון שלי.
אודיה: אהההה.
נתן ומאירה ביחד: כמה רחוק את מוכנה ללכת.
נתן: זה כראמל.
מאירה: זה שם הספר.
נתן: וזה עולם שיצרת, כאילו, הארי פוטר היה למעלה, באזור?
מאירה: לא חשבתי על הארי פוטר, חשבתי יותר על חתול במגפיים ועוץ לי גוץ לי, שזה ההשראה שלי.
נתן: אוקיי, אוקיי. או יצרת עולם.
מאירה: יצרתי עולם שפשוט קם החוצה והתפרץ וכזה… אתה יודע, אתמול הייתי בהרצאה, דיברתי ברמת השרון, וילדים עמדו בתור שעה, ופשוט שהם הגיעו, פשוט התנפלו עליי בחיבוק. פתאום קופצת עלייך ילדה בזינוק כזה, ומחבקת אותך חזק-חזק, ואת אומרת, כן, הצלחתי לעשות משהו שונה, אחר.
אודיה: ואחת הדמויות שם, שקוראים לה ויש, היא בהשראת הבן שלך, נכון?
מאירה: כן.
אודיה: זאת אומרת, זה מכוון היה לכתוב דמות על הרצף?
מאירה: ברור, ברור.
אודיה: אז תספרי לי רגע על ההגעה של אבישי לחיים שלכם, שלך ושל חנן, ובאיזה אופן הוא שינה אותם, מלבד האופן הרגיל שילדים משנים כמובן את חיינו.
מאירה: אז קודם כל, חמש שנים של טיפולי פוריות קשים.
אודיה: אה. אוקיי.
מאירה: קשות. טיפולים קשים, השנים קשות.
אודיה: קשות, נכון.
מאירה: אז… אני יודעת, אתה רואה? אני יודעת.
נתן: יפה, יפה.
מאירה: כן. בקיצור…
נתן: כבר הייתי על סף ההערה ו...
מאירה: כן. אז קודם כל, עבדנו קשה בכלל…
נתן: להביא אותו.
מאירה: שזה יקרה. ואז, הכל צריך להיות מאוד דרמטי, כי אני כמעט מתּי בלידה. [מדברת בטון דרמטי] הלידה הייתה קשה והוא נולד קטן, וניתוח קיסרי מהגיהנום ומלא דב… הכל נורא נורא דרמטי וגדול. כל דבר לא הצליח לי בקלות. כל דבר זה, כשנשים היו עושות דברים כזה בקלות, אצלי זה היה תמיד יותר קשה. ואז האבחון, והייתי בטוחה, כמו שאמרתי לך, שזה יהיה סוד. ואז הבנתי, שזה לא יכול להיות סוד. כי לאיזה עולם אני מביאה אותו? אם אסור לי להגיד שהוא אוטיסט, איזה מסר אני נותנת לו? 'אני צריך להתבייש בי, אמא שלי עצובה בגלל שאני אוטיסט'. ואז אמרתי, בואי נחשוב איך אני מְדַבְרֶרֶת לעולם שידעו שאוטיסט זה לא קללה ושפשוט צריכים לשים לב. אם יבינו איך המוח שלהם עובד, יהיה הרבה יותר קל להבין. ואז התחלתי, אמרתי תכתבי…
אודיה: אבל גם את היית צריכה להבין איך המוח שלו עובד.
מאירה: ברור. בגלל זה…
אודיה: אני זוכרת את הפוסטים, אני עוקבת אחרייך מלא זמן, כי לוקח זמן עד שגילית את זה. אבל, היא הייתה כותבת פוסטים שלמים על דברים לכאורה הכי איזוטריים. כמו למשל…
נתן: כמו?
אודיה: שיש לילד שלה חוסר סבילות, כאילו הוא כמעט לא מוכן לאכול שום דבר.
מאירה: פסטה עם מלח.
אודיה: פסטה עם מלח, וגם זה, אני זוכרת משפט שאמרת, אני מתפללת שלא נאבד גם את הפסטה עם המלח.
מאירה: כן. אז לימדתי אותו לאכול.
אודיה: כי אז, זאת אומרת…
נתן: כי אז הוא לא יאכל כלום, כן.
אודיה: דברים שאתה לא חושב עליהם בכלל. פתאום, ואת צריכה כל הזמן, פתאום המאירה שהחליטה שהיא תנהל את החיים שלה, בא מישהו ואמר, לא מותק. אנחנו מכניסים לך אלמנט חדש.
מאירה: אז קודם כל, אני לקח לי הרבה זמן ללמוד, בגלל זה הדמות של ויש לא מופיעה בספר הראשון ולא בספר השני, כי זה היה שנים שלמדתי מה זה אוטיזם, ואיך צריכים להתייחס לבן שלי. אבל כשהכנסתי אותו, זה מה שהפך את הספר שלי לסדרה, לסדרה שהיא היום. שהיא באמת קלאסית, אבל, ולא נגיד העתקה של הקלאסיקות שכבר היו. פתאום הכנסתי את החיים שלי בפנים.
אודיה: כן.
מאירה: דברים שקורים לבן שלי במציאות, נכנסו לתוך הספרים. עכשיו, הבן שלי היום בכיתה ח'. הוא כבר לא מתנהל כמו הדמות בספר, כי הדמות יותר קטנה, זה לפעמים קצת מפריע לו, הוא כבר אומר, תִּבְגְּרִי אותה. אמרתי, אבל לא, זה לא אתה. אתה צריך להבין, זה לא אתה, זה דמות.
אודיה: הוא מעורב בהחלטות?
מאירה: מעורב. נגיד אפילו בחינוכית, כאן חינוכית, עונה שלישית, פרסומת סמויה…
אודיה: טפו טפו.
מאירה: סתם. אז נגיד אפילו אז, הבמאי כל כך חמוד, הוא אמר: "בוא נראה מה אבישי אומר. בוא נקריא לו את התסריטים, שהוא יגיד אם הוא בכלל"… רועי שגב, הוא אומר: "בוא נראה"… ושירילי דשא, לפני שאני אשכח, אמרו לי: "בוא נראה שנייה אם הוא מה אומר על התסריט" והוא קרא, ואמר: "אוקיי, אני מאשר". התחיל כזה להגיד, כאילו מאוד חשוב לו שישאלו את הדעה שלו, כי הם כותבים כאילו עליו. והבמאי, הוא ממש בסדר איתו וגם אני בסדר איתו, כמובן.
נתן: כמה התרגום לטלוויזיה ותיאטרון, את שלמה איתו?
מאירה: ב-100%, ללא ספק. ואני ישבתי איתם, אמרתי להם, מה אסור לשנות בשום צורה וכל היתר תעשו מה שבא לכם, כי אני לטובת הסדרה והתיאטרון שיצליחו. ואי אפשר לקחת כל מה שכתבתי, אחד לאחד, ולתרגם את זה. כי זה פשוט בלתי אפשרי. בלתי אפשרי. אז הייתי צריכה למצוא אנשים שאני סומכת עליהם. ועל רועי שגב ושירילי דשא, אני סומכת עליהם בעיניים עצומות.
אתה יודע כמה סופרים ותסריטאים, מכות? סופרים נעלבו, בכו לי בטלפון, אל תעזי.
נתן: 'מה הוא עשה לי?'
מאירה: 'מה הוא עשה לי'. אני אבל, רועי שגב לקח אותי לשיחות כמו פסיכולוג. הוא הכין אותי למה שיקרה. הוא פשוט הכין אותי ש "את תראי פתאום משהו שאת כתבת אחרת ואני עושה את זה אחרת לגמרי ואולי הילדים…" הוא אומר לי: "את לא יכולה להתחרות בטלוויזיה. את לא יכולה להתחרות, הספר שלך נגיד, בסדר, מכר 400… חצי מיליון עותקים, נגיד עוד מעט כל הכראמלים, את לא יכולה להתחרות בפרק ש-4 מיליון צופים בפרק אחד".
נתן: זה נכון.
מאירה: אין לך… אז אם תצטרפי, אם נצטרף אחד אל השני, אנחנו נהיה אימפריה. אם כאילו תגידי, אני אהיה סופרת ואתם, אז זה… את צריכה לעבוד על זה, ברור.
נתן: אבל זה לא מעניין, כי הכראמל בטלוויזיה הוא חתול קטן, והכראמל בתיאטרון הוא חתול ענק!
מאירה: זה מה שיפה שהילדים כל כך אוהבים את כראמל, שהם מקבלים אותו בכל מיני צורות. זה מה שיפה פה. אני עושה בהרצאה הסבר על הטלוויזיה, על התיאטרון ועל הספרים, ביחד. מסבירה להם גם למה עשו שינויים, איך אפשר היה לעשות כל מיני, מסבירה להם כל מיני דברים, הילדים בהלם מזה. והילדים אוהבים את ההרפתקאות בכל דרך, כי הסיפור המרכזי חזק. אתה יודע, אף אחד לא יקח ממני את כראמל. מי המציא את כראמל? אני. אז גם אם הוא ירקוד ישיר בבלט, וגם אם הוא, לא יודעת, יהיה בטלוויזיה בסרט או בסרט מצויר, כראמל - מאירה ברנע גולדברג. אוקיי? עכשיו שירילי דשא ורועי שגב יודעים את זה. יש להם חיים. הם לא חיים כמוני את כראמל.
נתן: בחרת אנשים מצוינים.
מאירה: בחרתי אנשים ממש טובים. שהם יכולים…
אודיה: לא רק זה, אבל יש פה…
מאירה: …לנפשית, לפסיכולוגית. אתה יודע? קרה לי איזה קארמה, שאני אומרת תודה כל יום, לא יוצא לי לעבוד בכראמל עם אנשים לא טובים. כל מי שנכנס לעניינים האלה, גם המאיירים שלי.
אודיה: זה קשור גם אלייך…
מאירה: העורכות שלי…
אודיה: בגלל שאת מתארת פה גם איזושהי התנהלות מול אגו, שאת…
מאירה: אין לי אגו. האגו יורד ונמחץ ואין לי אגו בכלל ואתמול דיברתי עם איזה מישהי על קואצ'ינג, שהיא רוצה שאני אעזור לה באיזה משהו. אמרתי לה, אם אין לך אגו, את יכולה להצליח. אם יש לך אגו, את תכשלי ותפלי. האגו שלי בצד. כמו שאני באה לבית ספר נגיד, ופתאום המורה לא מכירה אותי, לא יודעת בכלל מי אני, ומתייחסת אליי… רוב המורות מתייחסות אליי מאוד יפה ומכירות אותי, אבל אם נגיד אני באה לאיזה מקום ולא מכירים אותי וכלום לא מוכן, מתייחסים אליי כמו אל אפס, אני אומרת, אני פה בשביל הילדים. אני עושה כזה נשימה. לא מעניין אותי שהמנהלת נגיד, במקרה לא הכירה אותי, מתייחסת אליי מגעיל, לא אכפת לי. אני בשביל הילדים. יש מטרה. אני לא…
אודיה: נכון, יש לך אגו, רק הוא לא מנהל אותך וזה לא מובן מאליו. נתן, אני רואה שב… כל כך הרבה דברים עוד רציתי לשאול אותך…
נתן: נו זה…
אודיה: למשל על הדמות הנשית שאת מספרת לפעמים, והיא מעניינת אותי. המערכת יחסים שלך עם סבתא שלך, בגיל שלך, שיש לך סבתא עוד, ויש לך עניין איתה…
מאירה: בת 97.
אודיה: בלי עין הרע ועד מאה ועשרים.
נתן: אבל זו הסבתא שהאמינה בה, נכון?
מאירה: זו סבתא שמאוד האמינה בי, היא לקחה אותי לסדנאות כתיבה, היא רשמה אותי לסדנאות כתיבה כשהייתי קטנה והיא הייתה מסיעה אותי לסדנה של אלי סגל, ושמה אלי סגל אמר לי שאנחנו ניפגש. לצערי הוא נפטר, אני בקשר עם הבנות שלו. הנכדות שלו אוהבות את כראמל, שזה ממש ממש יפה. אבל הוא הבן אדם שאמר לי: "את כותבת ממש טוב, את יודעת?" והייתי קטנה! זה בתקופת החלום. זה היה מאוד יפה וכיף לי שיצא לי להזכיר את אלי סגל, כי הוא אישיות יוצאת מהכלל.
אודיה: הנה, אז אתה מבין?
נתן: ותראי מה זה. העניין של…
אודיה: …בסוף צריך את האנשים האלה בדרך.
נתן: פתאום, אני גם, בגלל שנהייתי סבא, אני פתאום קולט, לא הייתי שם. כמה סבא יכול להיות כל כך חשוב.
אודיה: כי לא היה לך סבא. גם לי לא היה.
נתן: נכון, כי לא היה לי.
מאירה: סבתא שלי, אני מקריאה לה את הספרים שלי לפני שהן יוצאים, מקריאה לה אותם. והיא יושבת ומתעצבנת מעירה הערות, שואלת שאלות, היא נותנת לי המון ביקורות. אם היא אוהבת, היא אומרת, אם היא לא אוהבת, היא לא מתביישת להגיד לי.
אודיה: היא לא אמרה לך למה את עוזבת את העבודה בקופת חולים כללית.
מאירה: היא אף פעם לא שואלת אותי למה. היא רק אומרת: "אני מתפללת בשישי, בנרות שבת, שתצליחי". זה המשפט הקבוע שלה.
נתן: יפה.
מאירה: לא משנה מה אני עושה, אני בשבת, אני בשישי אתפלל עלייך. כזה… בסדר סבתא, תתפללי, כנראה זה עובד.
נתן: כן, כנראה משהו, יש שמה קו טוב.
מאירה: כן.
נתן: זהו!
אודיה: אנחנו צריכים לסיים. אמא'לה, רק התחלנו. כמו כראמל, צריך איתך סדרה. אבל אני חושבת שקיבלנו הצצה לגמרי לאישה שהחליטה לקחת שליטה על החיים שלה, עם המחירים של זה, עם כל מה שזה אומר, ואנחנו מאוד מאוד גאים בהצלחתך.
מאירה: תודה.
אודיה: ומאחלים לך עוד הרבה שנים וסבבה.
נתן: ואנחנו נותנים גם, מה שנקרא, קריאת עידוד לילד ולבעל.
אודיה: בטח. כמה פעמים הוא ראה את "כנר על הגג"? [צוחקת]
מאירה: המון. כבר הפסקתי לספור, הפסקתי לספור.
נתן: לא, אי אפשר לתאר.
אודיה: והם קונים כרטיס כל פעם.
נתן: כן, לא, היה שלב כבר, לדעתי פעם אחת כבר הזמנו אתכם, נכון?
מאירה: לא.
אודיה: לא.
מאירה: לא ביקשתי מעולם, אני גם לא צריכה.
אודיה: נכון. לזכותה יאמר.
מאירה: [בהלצה] כמו שאמרת, יש לי כסף ואני יכולה לקנות.
אודיה: גם אז שהיא שאלה אותי בדחילו ורחימו, אני אספר לקהל, כתבת לי בפייסבוק, עוד לא הכרנו בכלל, אם אפשר שאיכשהו להגיע להצטלם איתו. זה היה אחרי שהיא קנתה את הכרטיסים במקומות שנוח לו וזה וזה.
נתן: בטח.
אודיה: אז אה…
מאירה: אנחנו נבוא שוב ונחפש.
נתן: אין בעיה, בשמחה. כי אנחנו נהיה באופרה עכשיו.
מאירה: כנר על הגג, פשוט כל פעם, אני יכולה לראות את זה 200 פעם, זה לא ימאס, לא לי ולא לבן שלי. מזל שהוא אוהב מקומות… דברים טובים.
אודיה: כן.
מאירה: אז זה… אני לא סובלת.
נתן: איזה יופי.
אודיה: תודה רבה רבה לך שדיברת איתנו.
נתן: נעמת לנו מאוד ושיהיה בהצלחה הלאה.
אודיה: ואני מקווה שנולדות בכל דקה, מאירות ברנע גולדברג כאלה, שמישהו בדרך רואה אותן והן יגיעו לאן שאת הגעת, ואת רק בתחילת הדרך. אנחנו רוצים דיסני [מאירה צוחקת], זה החלום הבא שלנו.
מאירה: תודה.
אודיה: תודה רבה. תודה לך.
[מוזיקת סיום - Unstoppable/Sia]
“All smiles, I know what it takes to fool this town
I'll do it 'til the sun goes down
And all through the nighttime
Oh, yeah
Oh, yeah, I'll tell you what you wanna hear
Leave my sunglasses on while I shed a tear
It's never the right time
Yeah, yeah
I put my armor on, show you how strong I am
I put my armor on, I'll show you that I am
I'm unstoppable
I'm a Porsche with no brakes
I'm invincible
Yeah, I win every single game
I'm so powerful
I don't need batteries to play
I'm so confident
Yeah, I'm unstoppable today
Unstoppable today
Unstoppable today
Unstoppable today
I'm unstoppable today
Break down, only alone I will cry out loud
You'll never see what's hiding out
Hiding out deep down
Yeah, yeah
I know, I've heard that to let your feelings show
Is the only way to make friendships grow
But I'm too afraid now
Yeah, yeah
I put my armor on, show you how strong I am
I put my armor on, I'll show you that I am
I'm unstoppable
I'm a Porsche with no brakes
I'm invincible
Yeah, I win every single game
I'm so powerful
I don't need batteries to play
I'm so confident
Yeah, I'm unstoppable today
Unstoppable today
Unstoppable today
Unstoppable today
I'm unstoppable today
Unstoppable today
Unstoppable today
Unstoppable today
I'm unstoppable today
I put my armor on, show you how strong I am
I put my armor on, I'll show you that I am
I'm unstoppable
I'm a Porsche with no brakes
I'm invincible
Yeah, I win every single game
I'm so powerful
I don't need batteries to play
I'm so confident
Yeah, I'm unstoppable today
Unstoppable today
Unstoppable today
Unstoppable today
I'm unstoppable today
Unstoppable today
Unstoppable today
Unstoppable today
I'm unstoppable today”
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments