עושים סדר - בבית ובחיים עם ארבל אורפז - פרק 33 - סדר, שליטה ואנרגיה: איך החפצים משפיעים עלינו? | אינה פארי
- יעל גולדברג
- May 28
- 26 min read
Updated: Jun 7
הבית הוא אנחנו ולכן הוא מפגיש אותנו עם כל התהליכים הפנימיים שלנו. הבית הוא המראה של מה שקורה לנו בפנים. סידור הבית מתחיל מתהליך פנימה. הסדר נותן לנו מענה גדול לצורך רגשי וגם מאפשר לנו לחזק תחושת שליטה בחיים ובבית. בפרק הזה צללתי עם אינה פארי, שהיא מאמנת ומלווה תהליכי ריפוי תודעתי לקשר בין החפצים ומרחב הבית לתהליכים פנימיים שלנו. למרחב שלנו יש משמעות על איך שאנחנו מרגישות ואיך שאנחנו תופסות תודעתית את ההוויה שלנו. כשיש לנו בלאגן יש לנו קושי לתעדף בחירות, מטרות ורגשות. אם יש מולי בלאגן את אתקשה לשים בצד גם רגשות פחות נעימים. במצבים שבהם נאחזים בחפצים- זה בגלל צורך ושליטה וגם אנרגיה שמתקשים לשחרר. אם אני מחפשת הרגשה ומספרת לעצמי סיפור שהחפץ הזה נותן לי את המענה לצורך הרגשי. אבל לא באמת נותנת מענה לרגש, אני גונבת את הרגש דרך היאחזות ברגשות. במקום לתת מענה אמיתי לרגשות ולתחושות שלי. אולי החפץ מעניק לי ביטחון, האם אני רוצה ליצור ביטחון מבפנים? האם החפץ נמצא שם ממקום של יש או ממקום של אין. האם הוא בא לחסות או לכפר- לתת מענה על מה שאין? שם צריכה להידלק נורת אזהרה. איך נוכל לדעת אם לחפץ יש אנרגיה שמכבידה עלינו? מה עושים כאשר יש הסתכלות שונה בין בני הזוג על פינוי חפצים מהבית? זאת ועוד בפרק המדהים הזה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/11/2024.
ארבל: וואו, איזה פרק הולך להיות לנו היום! אז לפני שאני אציג את האורחת המדהימה שלי, אני אספר לכם. לסדר יש איזשהו אלמנט של תחושת שליטה בחיים שלנו, ובדיוק על זה הולך להיות הפרק היום.
אולי אתם מרגישים שיש לזה איזשהי השפעה גם על הזוגיות שלכם, או על היחסים במשפחה, וגם על ההסתכלות השונה על הסדר וארגון בבית, ובדיוק על זה אנחנו הולכות לדבר היום. אז פתיח, ומתחילים.
[מוזיקת פתיחה]
היי, אני ארבל מ"החשק לסדר", והגעתם לפודקאסט שלי, "עושים סדר". כאן נדבר על ההשפעה העמוקה של הסדר בחיים שלנו, בפן הפיזי, הרגשי והמנטלי.
יאללה, בואו נעשה סדר.
[מוזיקת פתיחה מסתיימת]
אז טוב, זה… אני לא יכולה, אני חייבת שאת תציגי את עצמך. [צוחקות]
אינה: כי זה משתנה כל הזמן. [צוחקת]
ארבל: נכון, נכון, אבל רגע, חכי. אינה פארי, נכון? את אומרת את זה פֶּאֶרִי או פֶּארִי?
אינה: [מבטא קל, ריש מתגלגלת] תלוי אם את שואלת אותי או את אנדריי. [צוחקת]
ארבל: אה! [צוחקת]
אינה: אז אינה פארי [במלעיל] או פארי [במלרע]. וזה גם, אגב, שם משפחה שהמצאנו לחתונה שלנו. אחרי זה, זה לפרק אחר. אבל אני אימא לאביגיל - בת שבע, ודניאל סול - בת חמש, נשואה לאנדריי, גרה בקריית גת. ואני מאמנת להתפתחות אישית, מלווה תהליכי ריפוי תודעתי, נומרולוגית טיפולית, מנחה, מרצה, הרצאות, סדנאות, ריטריטים. כל מה שבאה במגע עם אנשים. כזה.
ארבל: מדהים.
אינה: ועוזרת להם לעלות לשלב הבא שלהם.
ארבל: מדהימה. אין. ובאמת, אני עכשיו לומדת אצל אינה את קסיופאה.
אינה: נכון!
ארבל: שזה ריפוי תודעתי. ואני נורא מתרגשת, כי האמת שבכלל הסיפור שלנו מתחיל לפני שנתיים, מסתבר.
אינה: נכון.
ארבל: שעשינו איזשהו לייב ביחד על סדר וארגון, ונראה לי שגם הנושא הזה קרוב ללבך, לא סתם את אוהבת לדבר עליו.
אינה: מאוד. מאוד.
ארבל: ואנחנו רוצות לעשות את החיבור הזה גם לאנרגיה. איזה אנרגיה יש בבית, ממש ברמה הפיזית, הרוחנית, הרגשית, אני לא יודעת. כאילו, אנחנו נדבר על זה בהרבה אופנים. וגם איך… איך הסדר משפיע עלינו, ומה הוא נותן לנו? כאילו, הוא נותן לנו איזשהו משהו, נותן איזשהו מענה לצורך רגשי?
אינה: בוודאי, בוודאי. מענה מאוד-מאוד גדול לצורך רגשי, והאמת שהוא… כבר לפני שנתיים דיברנו על זה.
ארבל: נכון.
אינה: אבל באמת הסדר מאפשר לנו, רגע… אני תמיד אומרת, זה סדר במרחב, אבל הוא מאפשר לנו גם סדר בראש ובלב. כי בעצם, אנחנו תכף נדבר על האנרגיה של הדברים במרחב שלנו, אבל בעצם למרחב שלנו יש המון המון המון משמעות על איך שאנחנו מרגישות, ואיך שאנחנו תופשות תודעתית את ההוויה שלנו.
כשיש לנו בלגן בחדר השינה, בסלון, בחדר העבודה, אז הרבה יותר קשה לנו גם להיות בסדר בתיעדוף שלנו של סדר העדיפויות, של מה שאני רוצה, של הבחירות שלי, של המטרות שלי, של הרגשות שלי. אני ארגיש את מה שאני רואה. זאת אומרת, זה הרבה פעמים… הרי, המציאות היא מה שאני ממציאה, כן? אז אם המציאות שלי מבולגנת, אז אני אהיה בבלגן גם בפנים, ואם המציאות שלי מסודרת, היא תעזור לי לעשות סדר גם פנימה.
ארבל: אז המציאות היא מה שאני ממציאה - זה משפט מהמם. ואני רוצה, נגיד, להראות את זה בעוד איזשהו מובן. כי הרבה פעמים, יש מצבים שאני מגיעה לאנשים, עוזרת להם לסדר. על פניו הם רוצים איזושהי מציאות אחרת. הם אומרים, אנחנו מוכנים להיפטר מחפצים, אנחנו רוצים מרחבים פנויים ונעימים. אבל אז, כשבאים לעשות את השינוי, באים לעשות את הארגון מחדש, המציאות הקיימת, אולי איזושהי תפישה שלהם לגבי החשיבות של החפצים בחיים שלהם, היא כאילו מתעלה על ה… על הרצון לשינוי.
אינה: נכון.
ארבל: ואז נאחזים, ממש נאחזים ב… בציפורניים, בחפצים. גם ברמה שכאילו ההסברים, נגיד ללמה החפץ הזה, הם רוצים שהוא יישאר, הם כאלה… הם… הם לא באמת… הם… גם האנשים עצמם מודים: "נכון, כן, זה נשמע קצת מופרך, זה נשמע קצת מוזר. אני לא באמת-באמת אולי צריכה את הדבר הזה, אבל זה עושה לי טוב שזה בבית שלי, אני רוצה שזה יישאר". יש איזושהי היאחזות כזאתי.
אינה: נכון.
ארבל: אז, האם זה בעינייך קשור לשליטה?
אינה: בוודאי. ואגב, זה גם מאוד קשור לאנרגיה. תראי שאנשים בעצמם לא מצליחים להסביר הגיונית, על פניו, למה אני זקוק לחפץ הזה. אחד הדברים שאני מפתחת וחוקרת כבר הרבה שנים, האמת, זה באמת את הנושא הזה של שליטה. ופיתחתי מודל שנקרא מודל השליטה. שבעצם המטרה שלנו באמצעות המודל הזה היא לעבור משליטה דרך סבל, תכף אני אסביר מה זה אומר, לשליטה דרך עונג.
עכשיו, מה זה אומר בפועל? בפועל, אחד הצרכים הכי בסיסיים שלנו בחיים הם שליטה. במיוחד אצל אנשים שגרים בישראל, אוקיי? לא נִכָּנֵס ללמה, [צוחקות] נראה לי שלכולם זה ברור. ואז מה שקורה זה שאנחנו נקבל את המענה הזה לצורך בשליטה כך או כך. השאלה היא באיזו דרך. אם אנחנו נבחר לקבל את זה דרך סבל, שבעצם זה יגרום לנו לעוד יותר חוסר ביטחון ולעוד יותר אנרגיה ירודה ותדר נמוך וכולי וכולי. או דרך עונג, לביטחון עצמי גבוה, לביטוי, לשקט, צלול, שלווה וכולי.
עכשיו, מה שאת מתארת זה בדיוק השליטה דרך סבל הזו. למה? כי אני מחפשת איזושהי הרגשה. ואני כביכול מספרת לעצמי סיפור, ממציאה את המציאות שלי, כן? שהחפץ הזה… עכשיו, תיכף אני אסייג. יכול להיות שזה באמת ככה, כן? אבל אני… לרוב, בוא נגיד ככה, לרוב אני אספר לעצמי סיפור שהחפץ הזה נותן לי את המענה לצורך הרגשי.
עכשיו, למה זה סבל? כי זה אומר שאני לא באמת נותנת מקום לרגש, כי עובדה, אני אפילו לא מצליחה להסביר לך מה אני מרגישה ואיך זה נותן את המענה, אוקיי? אז במקום שאני אתן מענה לרגש, אני קוראת לזה - לגנוב את הרגשות, כן? אני נאחזת בחפץ, אני אוכלת אכילה רגשית, אני קונה קנייה רגשית, שאפרופו זה עוד ועוד חפצים, אוקיי?
ארבל: נכון.
אינה: במקום רגע לתת מענה אמיתי לרגשות שלי. מה אני מרגישה? אני מתוסכלת, אני מותשת, אני… זה גם תחושות, בסדר? אני כועסת, אני מפחדת. ואז אולי החפץ הזה מעניק לי ביטחון? אז ה… באמת החפץ הזה מעניק לי ביטחון? או שאני רוצה ליצור ביטחון מבפנים, ואז לא להיאחז בחפצים? אני גם יכולה להגיד ככה עוד משפט קטן על זה, שאנחנו היינו… חזרנו עכשיו ממסע כזה, משפחתי, של חודשיים בתאילנד. עכשיו, בואי, טסנו כאילו שלוש מזוודות, שגם זה, אמרתי, יכולנו לטוס בסוף מזוודה וחצי, כן? טסנו שלוש מזוודות, וזה גרם לנו להבין כמה אנחנו לא באמת צריכים את כל מה שיש לנו בבית.
ארבל: נכון.
אינה: עכשיו, בוודאי שלא היינו עם מחשבים ועבודה וכולי. אבל בסדר, אבל זה קטן, לעומת, נגיד, כמויות של בגדים, וכמויות של כלים, וכמויות של ספרים, ו…
ארבל: נכון. שזה מה שמדהים. בסוף אנחנו יכולים להסתדר גם עם כל-כך הר… פחות ממה שיש לנו בבית ובחיים. אבל אנחנו… באותו רגע שכבר הדברים האלה מקיפים אותנו, שזה כבר כאן, זה כבר חלק מהחיים שלנו. אנחנו בחרנו אולי את החפצים האלה להכניס, קנינו אותם, קיבלנו אותם. כאילו הם עברו איזשהי דרך להגיע אלינו.
אינה: נכון.
ארבל: אז אנחנו מרגישים שהם שייכים לנו, ואנחנו לפעמים כאילו נאחזים בהם. עכשיו אהבתי את החיבור הזה לרגשות. כאילו, בעצם את אומרת, אני לא… אני אתקשה יותר אולי להביע איזשהו רגש שקיים סביב אותו חפץ או חוויה, למשל. אם זה מזכרת מחו"ל ואני לא רוצה לשחרר אותה על אף שאני לא… היא לא יפה בעיניי או לא שימושית בעיניי, אני לא רוצה לתלות אותה. נגיד, לצורך העניין, היא תופסת מלא מקום. סתם נתתי איזושהי הגדרה למשהו שכאילו על פניו זה מובן שהוא פחות נדרש בבית, פחות שימושי.
אינה: נכון.
ארבל: אבל יש לי איזשהו צורך או רצון להשאיר את זה, וממש אני יכולה לחוות איזושהי תחושה כזאתי של לחץ או חרדה. יש אנשים שממש נכנסים לאיזה שהם… איזושהי חרדה בקבלת החלטות כזאתי… כאלה.
אינה: נכון.
ארבל: ואז בעצם זה… זה כאילו איזושהי הימנעות שלי מלהביע רגשות.
אינה: כן. אני אגיד… אפילו אני אקח את צעד אחד קדימה, ואני אגיד שבא לי להגיד שבגדול יכול להיות גם בבית משהו שהוא לא חייב להיות שימושי. כאילו, אני לא משתמשת בתמונה הזו שתלויה מאחוריי, בסדר? לצורך מי ששומעת אותנו ולא צופה, אז מאחורי יש תמונה, אוקיי? [צוחקות] אבל היא ליופי, היא עושה לי טוב, היא משמחת אותי, היא… היא… היא באמת שם ממקום של "יש" ולא ממקום של "אין". וזה לדעתי המדד.
ארבל: אוקיי.
אינה: זאת אומרת, האם החפץ הזה בא לכסות, לכפר, אולי ל… באופן… בהפוך על הפוך, כן? להעניק לי מענה על מה שאין? ושם לדעתי צריכה להידלק נורת אזהרה. אוקיי, הוא מזכיר לי חו"ל, זאת אומרת שאולי חסרה לי החוויה הזוגית או המשפחתית הזאת, אולי חסר לי החופש של חו"ל, אולי הלטייל. אולי אפילו זה איזשהו סטטוס, אם יש לי איזשהו חפץ שהבאתי מחו"ל, אז אממ!! זה מעיד עליי שהייתי בחו"ל. זאת אומרת, רגע, האם זה נובע מחוסר או מיש? ועוד דבר, זה לבחון האם אני משאירה את זה כי אני רוצה להשאיר את זה, או כי אני נמנעת מלהיפרד מזה, בסדר? כי הרבה פעמים יש לנו את ה… אין מה לעשות, גם למבוגרים, לא רק לילדים, יש חרדת נטישה, אוקיי?
ארבל: נכון.
אינה: אז קשה לנו להיפרד מחפצים, מאנשים, מסיטואציות, מחוויות. בצורה סופר טבעית אגב, כן? כאילו חשוב לי לנרמל את זה, זה לגמרי נורמלי. רק לא היינו רוצות שזה ינהל אותנו. זאת אומרת, אני לא אשאיר משהו כי אני חוששת להיפרד ממנו. אני אשאיר משהו כי הוא עושה לי כיף, טוב, מרחיב את הלב, אני בהודיה עליו, וכולי… וכן הלאה וכן הלאה.
ארבל: זה מאוד דומה לגישה של קון-מארי.
אינה: נכון.
ארבל: כן.
אינה: נכון.
ארבל: אז בעצם להבין האם החפץ עושה לי טוב, שמח בלב, והאם זה מגיע ממקום של יש, כמו שאמרת, אני רוצה את החפץ, אני אוהבת אותו, ולא מהמקום של הפרידה והפחד מה… כאילו, מהחוסר.
אינה: בדיוק.
ארבל: אהבתי.
אינה: [צוחקת] בכיף.
ארבל: זו התבוננות מאוד יפה. ואז באמת השאלה, האם אנחנו… תוך כדי שאנחנו עושים את תהליך המיון, האם אנחנו מצליחים לשאול את עצמנו את השאלות האלה? למה אני אומרת את זה? כי הרבה פעמים, סידור וארגון הוא חלק מאוד מאוד פונקציונלי ופרקטי. גם אני, לפעמים כשאני מגיעה, עם כמה שאני בן אדם שהוא מאוד רגשי…
אינה: נכון.
ארבל: וגם רוחני והכול, לפעמים כשאני מגיעה לעשות סדר עם אנשים, אנחנו נכנסים מאוד למקום המשימתי, התכלסי, העשייה, הכן ולא, ה… רגע, לשים רגשות בצד. ובאמת זאת שאלה, ככה גם למא… לכל מי שמאזין שמעוניין לעשות איזשהו רענון ושינוי במרחב שלו. אז האם אתם מצליחים לשאול את עצמכם את… את השאלות האלה? או אפילו אם עלה לכם לתודעה איזשהו חפץ מסוים, שפתאום אתם מבינים שאולי הוא שם כי… אתם לא רוצים להיפרד ממנו, ולא כי אתם רוצים להשאיר אותו. וזהו. ובאמת, דרך אגב, מבחינתי, כשיש נגיד תמונה או משהו שכאילו הוא לנראות, או שכאילו זה… זה… הוא ממלא את התפקיד שלו.
אינה: בול.
ארבל: הוא לגמרי עושה את התפקיד שלו. זה… זה יותר הדברים האלה, שנדחקים בערימות של בלאגן, או באיזשהו ארון כזה שדוחפים את זה פנימה…
אינה: במגירות. [צוחקת]
ארבל: רק כדי… אני… אני אתעלם מזה כרגע, אני לא אראה את זה, אבל… אבל זה שם, אני יודעת שזה שם.
אינה: נכון, נכון. אני אגיד שבעיניי סידור הוא ממש לא רק פונקציונלי, למרות שאני בן אדם סופר פרקטי, כן? אני חושבת שקצת כמו עם עסק. אני תמיד אומרת, עצמאיות, בגלל שאני מאמנת הרבה עצמאיות, הן אומרות: "זה הבייבי שלי", אני אומרת: "לא, זה לא הבייבי שלך, זו את. העסק הוא את". ולכן הוא מפגיש אותנו עם כל-כך הרבה תהליכים רגשיים, נפשיים שלנו.
ארבל: מעניין.
אינה: אותו הדבר, סידור הבית. הבית הוא אנחנו. ולכן הוא מפגיש אותנו עם כל התהליכים האלה. ולכן זה לא רק לבוא ולסדר את הבית, כי אחרת הבית היה מסודר אצל כל האנשים.
ארבל: נכון.
אינה: אם זה לא היה [מגחכת] תלוי ברגש וברג… ובתהליכים נפשיים ותודעתיים, כל הבתים היו מסודרים תמיד. אבל זה לא. סדר זה לא סתם שהוא המראה למה שעובר עלינו. כשאני ארגיש פחות טוב, אז יהיה ערמת כלים, ויהיה איזושהי פינה בסלון שנערמה לה, וכמו שאת אומרת, איזו סלסלה עם מלא מלא-מלא שטויות, במרכאות, כן? וכשאני בטוב, אז פתאום יהיה מסודר, ואולי יהיה אפילו פרחים בבית, ויהיה נקי ו… כזה. אז זה מאוד-מאוד מחובר, ולכן אני חושבת שזה באמת קודם כל מתחיל מהתהליך פנימה. שאגב, גם החרדת נטישה, וזה גם הרבה פעמים הסיפור של ה-FOMO, של ה-Fear Of Missing Out.
ארבל: Miss out.
אינה: של החשש מלהפסיד משהו. אם אני אשחרר אותו, אז אולי אני אצטרך אותו? אוקיי, לי נגיד, זה אחד האתגרים שלי, בסדר? אולי אם אני עכשיו אשחרר משהו, אולי אני אצטרך אותו בעוד שנתיים. ואני כל הזמן בעבודה על: "אינה, חמסה. לפה ולפה, כן? זה לטוב, לרע, וללא נורא. אם תצטרכי, את תקני את זה. הכל בסדר". [צוחקת]
ארבל: נכון. וזה קשה, את יודעת, בסוף גם, כאילו, גם אנחנו כמי שעוסקות בתחומים של תהליכים, ו… ואת באימון כבר הרבה מאוד שנים - אנחנו הכי פוגשות את זה. אנחנו הכי מגיעות להסתכלות, מתוך ההבנה של איך אנחנו… איך עברנו את זה בעצמנו, או איך אנחנו עדיין עוברות את זה בעצמנו.
אינה: כל יום מחדש. [צוחקת]
ארבל: כמו שאת אומרת, איזה שיעורים מגיעים לחיים שלנו, ומה אנחנו… הלמידה אחרי השיעור, נכון?
אינה: זה… או. בול. אז זה באמת הסיפור של האנרגיה פה.
ארבל: נכון.
אינה: אני אומרת, רגע, מה המבחן? כי הרי אם קשה לי להיפרד מחפץ כלשהו בבית, שאני יודעת, רגע בואי נניח על השולחן, שאני באמת לא זקוקה לו, הוא לא עושה לי טוב. כבר הבנו את זה, הגענו להבנה שאין לי בו שימוש, שאין לו תפקיד לא ל… לא רגשי ולא פיזי, אוקיי? [ארבל מהמהמת בהסכמה] אז למה אני משאירה אותו? אז באמת זה מקום שאנחנו יכולות לעצור ולהבין שיש לי פה איזשהו מבחן שהגיע כדי שאני אלמד איזשהו שיעור. ואולי איזה שיעור בלשחרר, לשחרר מהחומר, לשחרר מהאנרגיה הזו. כי יכול להיות שאגב מישהו נתן לי את זה מתנה וזו האנרגיה של האדם שנתן לי את זה במתנה. ויכול להיות שזה לשחרר מהחומר, כי אני נגיד רוצה להכניס שפע כלכלי לחיים שלי, אז אם אני לא אפנה מקום לשפע הכלכלי הזה אז לא יהיה לו גם לאן להיכנס. זאת אומרת, אני גם צריכה, רגע, באמת לפנות את הצינור, מה שנקרא.
יש פה הרבה מאוד שיעורים פוטנציאליים. גם בלקבל, לקבל את זה שתהליך החיים הוא כזה שרגע, יש את השלב של הלידה ואת השלב של המוות. בכל סיטואציה, לא רק בחיים הפיזיים, כן? בכל סיטואציה, אנחנו מתחילים תואר אנחנו מסיימים אותו, אנחנו נהיות אימהות ואז באה לידה, ואז הם תינוקות ואז הם עוזבים את הבית. זה, כאילו… הגלגל הזה של החיים הוא ממש כמו השמש שהיא זורחת ושוקעת, והירח שהוא מתמלא ומתרוקן. ואז יש פה באמת issue אם לקבל את זה, שזה המחזור של החיים.
ארבל: נכון. ועם חפצים זה גם מאוד ניכר, כי בסוף יש תנועה בבית. כלומר, הדברים שהיו לנו בבית לפני עשר שנים, הם כנראה התחלפו, השתנו, תהיה כאן תנועה. גם תכף נדבר על האנרגיה של החפצים שהם נמצאים בבית. אבל כאילו זה… זה איזשהו משהו שהוא באופן טבעי קורה. עכשיו אם היינו נוודים…
אינה: נכון. [צוחקת]
ארבל: אז גם היינו סוחבים עלינו את הדברים. אולי היו לנו את אותם חפצים, אולי חלק היו נהרסים, אולי היינו… כאילו דברים היו מתחלפים באופן טבעי. יש לנו איזושהי פריווילגיה, במרכאות, בגלל שיש לנו בית קבוע, והרבה מקומות אחסון הרבה פעמים. אז את יודעת, זה כאילו לא מפריע. לא צריך לסחוב את זה על הגב, לא צריך כל הזמן לגעת בכל החפצים ולנקות אותם, או לעשות איזשהו משהו. הם על פניו נשארים בארון. אבל כמו שאני יודעת, ותכף גם המאזינים ידעו, זה שיש לזה השפעה. כאילו גם הדברים האלה שאנחנו אומרים - רחוק מהעין, אין לזה השפעה עליי - יש לזה השפעה בבית.
אינה: מאוד. אני גם אגיד שזה מעניין, כי לדעתי תקשרת עכשיו את הסיפור של הנוודות. [צוחקות] כי אני חושבת שאפשר להסתכל על זה דווקא בהפוך על הפוך. אדם שמסכים להיות נווד, נראה לנו שזה אדם שאין לו שורשים, שאין לו בית. זה בן אדם שיש לו שורשים מאוד חזקים - בפנים. ודווקא אנשים שצריכים את הבית הפיזי, ואני רואה את זה המון בקליניקה, כן? המחפשות יציבות האלה - זה האנשים, או הנשים לצורך העניין, שאין להן את היציבות הזאת בפנים, שאין להם את השורשים האלה בפנים. ולכן הן מחפשות אותה בחוץ הרבה פעמים, שזה בזוגיות, זה יכול להיות באמת בבית הפיזי ובחפצים.
ארבל: נכון.
אינה: וזה מעניין גם מה שאמרת על האחסון. כי הרבה פעמים יותר קל לנו לקנות עוד ארון, [צוחקות] פשוט כדי להכניס לשם את כל החפצים, במקום למיין אותם רגע, להיפרד מהם, ולעשות איתם את התהליך הזה. כי לפעמים אנחנו באמת לא צריכות. אבל אנחנו נשים בבוידם, כי מה זה בבוידם? זה בערך לשכוח מזה עד מעבר דירה הבא, או משהו בסגנון, כן?
ארבל: ממש.
אינה: או באיזה ארון, אוקיי? אז הרבה פעמים הרבה יותר קל לנו פשוט להכניס את זה לארון, מאשר רגע לעשות את התהליך הזה של ה… באמת של הפרידה בהודיה, או של המיון, או של ההבנה בכלל של מה יש לי. וזה באמת משפיע מאוד על האנרגיה בבית. זה יכול להשפיע מ… על כמה רבדים, בסדר? אבל אני כן אתייחס דווקא למקום של הדחיסות, בסדר? חומר הוא בהוויה שלו בתדר הרבה יותר נמוך, הגוף שלנו בתדר הרבה יותר נמוך מהנשמה שלנו לצורך העניין. וככה גם הבית. אז ככל שיש לי הרבה יותר חומר בבית, שזה בעצם, אם אנחנו מדברות על אביזרים בבית, על מכשירי חשמל, על ריהוט, על בגדים וכן הלאה וכן הלאה - בעצם פחות יש לי אוויר בבית. אז יש לי הרבה יותר תדר נמוך בבית. עכשיו, זה דבר אחד. דבר שני הוא גם כל האנרגיה של החפצים האלה. כי יכול להיות שקיבלתי מכתבים מכיתה א', שעדיין נמצאים אצלי איפשהו [ארבל צוחקת] באיזה קופסה, זה מכתב מסבתא ומכתב מדודה.
ארבל: אני… [צוחקות]
אינה: אז אני יכולה להגיד לך שאני ממש, לדעתי לפני כמעט שנה אולי, אולי חצי שנה, עשיתי עם זה תהליך ונפרדתי. זה היה מאוד קשה, נפרדתי מכל המכתבים, מכל היומנים. היו לי כמויות עצומות של יומנים…
ארבל: באמת?
אינה: שכתבתי כשהייתי קטנה. כן. נפרדתי מזה, כי הבנתי שזאת אנרגיה שלא משרתת אותי. שאני שומרת את זה כמו איזה נוסטלגיה כזו ב… בלב, אבל בסוף אלו אולי דברים קשים שעברתי, אלו אולי אנרגיות שכבר לא רוצה בחיים שלי. נגיד, של אנשים שהם כבר לא חלק מהחיים שלי, שאולי היו משמעותיים בחיים שלי ובסדר, הם הגיעו לתפקיד מסוים, עשו את התפקיד שלהם, כמו שאני עשיתי תפקיד שלי בחיים שלהם, והתקדמו הלאה, וזה בסדר. והרבה פעמים אנחנו נאחזים בזה, כי שוב, שליטה דרך סבל, בסדר? כי הרבה יותר קשה לנו להרפות. כי להרפות זה אומר לקבל שזה מה שקרה.
ארבל: נכון.
אינה: אוקיי? שאני כבר לא ביסודי ואני כבר לא בתיכון ואני כבר לא עם הבן זוג הזה או עם החברה הזו, ואולי עם דודה שלי במצב… ביחסים פחות טובים, בסדר? כאילו הרבה פעמים נגיד מגיעות אליי מתאמנות שיש איזה שהם קרעים במשפחה, אבל נאחזים באיזה שהם, באמת, חפצים שקשורים לזה או שרשרת שהיא נתנה לי. עכשיו, אני כן אגיד בסוגריים שאפשר לטהר את כל זה, כן? [צוחקת] ואז לנקות את האנרגיה. אבל עדיין, הזיכרון האנרגטי הוא מאוד מאוד מאוד חזק.
ארבל: נכון. והאמת שאני… יש לי גם יומנים ודברים שכתבתי מהעבר, וגרמת לי לחשוב על זה. כי… כי יש דברים שאמרתי - טוב, אותם שחררתי. אני גם באמת, בכל מה שהוא קשור למזכרות וזיכרונות, אני כל כמה זמן עושה ניפוי ומשחררת. כדי שישאר לי, כאילו, מקום לדברים שהם רלוונטיים יותר לחיים שלי היום. אבל… אבל על זה לא חשבתי. נתת לי כאן אפילו…
אינה: את רואה? זה השלב הבא. [צוחקת]
ארבל: כן, זה השלב הבא, מה שנקרא. אז בעצם, יכול להיות שאנחנו מרגישים שהבית שלנו באמת עמוס וצפוף וכאילו, קצת חנוקים בבית ואין לנו אוויר. ולאו דווקא הבנו שזה קשור לאנרגיה של החפצים עצמם. זה לא רק האבק על השידה או כמה דברים יש לנו בחוץ. נגיד, אם יש לנו מדפים פתוחים - כמה הם עמוסים, כמה הם מלאים, כמה החדר הוא קטן. זה דווקא יכול להיות האנרגיה גם של החפצים עצמם. אז איך אנחנו יכולים לדעת אם לחפץ יש איזשהי אנרגיה שמכבידה עלינו?
אינה: אוי, זאת שאלה מעולה, שאני תמיד אומרת עליה - לשאול, [צוחקת] את האינטואיציה. בואו לקסיופאה, נלמד לעשות את זה. לא, אני צוחקת. תכף אני אגיד על זה משהו, ואני אגיד עוד דבר רגע. גם ברמה הפרקטית, רק להגיד, שזה עניין של תרגול. אני הרבה פעמים עושה run אחד, כאילו רגע עוברת, נגיד לצורך העניין, אם ניקח את כל המכתבים והיומנים. ואז נגיד השארתי, ואז עוברת שוב על כל מה שהשארתי, ובחלק השני הרבה יותר קל להיפרד…
ארבל: נכון.
אינה: גם מהדברים שכאילו כבר השארתי בסבב הראשון. כי פתאום כבר השריר מיומן יותר. עכשיו, אם אנחנו מסתכלות על זה אנרגטית, מה זה אומר? זה אומר שעליתי תדר אנרגטי, תוך כדי ששחררתי את החומר הזה. שימי לב, שחררתי את המשקל הזה, עליתי תדר למעלה. ואז כשאני ניגשת שוב לסבב השני, לעוד חומר, שכאילו על פניו לפני סבב היה מאוד רגיש עבורי - בגלל שאני בתדר יותר גבוה, יותר קל לי לעשות את זה. ואז זה עונה על השאלה גם, של איך… איך אנחנו יודעות.
אז קודם כל, מאוד-מאוד חשוב להגיע לתהליך הזה בתדר גבוה. ככל שנגיע אליו בתדר נמוך, יהיה לנו הרבה יותר קשה להיפרד מחפצים. כי שוב, אני בתדר נמוך, אני בסבל, אני אקח עוד שליטה דרך סבל. זאת אומרת, שזה אפילו ברמה הפרקטית הרוחנית, כן, זה מדיטציות, זה נשימות, זה לעשות את זה ביום שאני במצב רוח טוב, לא ביום של וסת. למרות שזה כאילו תהליך של ניקוי, אז מי שכן מרגישה שזה דווקא המינוף של הניקוי - מהמם. אבל… אבל כן להגיע לזה בטוב. כי כשאני בתדר נמוך, או נגיד אם אני אדבר ברמה הארצית יותר - מצב רוח לא טוב, בסדר? כשאני במצב רוח לא טוב, יהיה לי הרבה יותר קשה להיפרד מהחפצים האלה.
ארבל: נכון.
אינה: כי אני… שוב, דיברנו על זה לפני רגע. אני לא אביע את הרגשות שלי, אני אעביר אותם, אני אגנוב אותם דרך החפצים האלה.
ארבל: נכון. ואז אני כזה, ארצה לאחוז בהם. כאילו, אני ממש מרגישה את זה שזה…
אינה: נכון.
ארבל: כאילו, ה… גם הדיבור הוא לפעמים… נגיד אם אני שואלת את זה, אז… אז ה… כל המילים הם כזה נאמרות, כזה יותר בצפיפות.
אינה: בשקט… [מילה לא ברורה] [בטון מרגיע]
ארבל: ובאיזשהו משהו כזה, גם מכווץ יותר. כאילו, זה מה שהגוף משדר. ו… מעניין, תקשיבי, מעניין בטירוף. [צוחקות] אנחנו, נראה לי גם אפשר… יכולות על זה לדבר שעות.
אינה: נכון.
ארבל: אבל גם מעניין אותי לקחת את זה רגע למה שאמרנו בהתחלה, על המקום הזה של המשפחה והזוגיות, למשל. טוב, נגיד אם יש כזה הסתכלות שונה בין בני זוג, אפילו קיבלנו שאלה: "ככל שאני מפנה, חפצים, ככה בן הזוג שלי, מכניס יותר דברים. אז איך אני יכולה לעצור או למזער את זה?" זאת שאלה…
אינה: כן.
ארבל: מעניינת.
אינה: זאת שאלה בול בפוני. זה אגב, לא רק בבן זוג, זה הרבה פעמים ילדים. ככל שאנחנו ממש, אתמול סידרנו את הבית, הוצאנו דברים - אמא שלי ואבא שלי, הסבא וסבתא, הגיעו אחר הצהריים - נתנו להם מתנה. [צוחקות]
ארבל: אווו…
אינה: אנדריי מסתכל עליי ואומר לי: "רק הרגע הוצאנו חפצים מהבית!". כאילו… [צוחקת] כזה. אז קודם כל, רגע לנרמל ולהגיד שזה כמו אישור לזה שהיה פה תהליך אנרגטי. זאת אומרת, התפנה מקום, הנה נכנס משהו חדש, כן? זאת אומרת…
ארבל: נכון.
אינה: זה ממש מחזק את מה שאמרנו קודם. את רוצה שיכנס… תיכנס קריירה חדשה, שפע רגשי, כלכלי, נפשי, זוגי - לפנות מקום. לא סתם אומרים, תפני מדף לבן זוג שאת מזמנת לך, נכון? כדי שהוא יגיע ותיכנס האנרגיה שלו. זאת אומרת, לאנרגיה צריכה מקום להיכנס. אז שלב ראשון, קודם כל, זה אישור לזה שפינית אנרגיה וזה מעולה.
ארבל: נכון.
אינה: שלב שני, להגיד ששם צריכות להיות השאלות האלה, של - רגע, לשם מה? אני מכניסה משהו חדש, כשהוא נותן לי מענה, אמרנו, על יש ועל עונג, אוקיי? זאת אומרת, אני מכניסה אותו לא כי חסר משהו. נגיד, אם אותו בן זוג מכניס משהו, יכול להיות שרגשית נוצר לו איזשהו ואקום והוא מנסה שוב לקחת שליטה דרך סבל. אז אני רוצה לבדוק רגע, לשם מה? מה קרה? האם הוא מתוסכל? האם הוא כועס? האם הוא מפחד? האם הוא מותש? האם הוא מיואש? מה מפעיל אותו בלהכניס את הדבר החדש הזה? והרבה מאוד פעמים, [מגחכת] אמרתי לך לפני, שאצלנו זה קורה הפוך. שאנדריי כל הזמן מפנה דברים מהבית, כן? הוא, מאוד-מאוד קשה לו. שזה גם נומרולוגית, כי הוא ארבע, אז הוא כל הזמן חייב את הסדר הזה במרחב. שאני מודה שאני הייתי חייבת אותו המון-המון גם לפני שהפכתי לאימא ולעצמאית, ואז זה ירד משמעותית בסדר העדיפויות שלי. אחרת לא הייתי מצליחה לתפקד בגדול, כן?
ארבל: כן.
אינה: אני לא יודעת, אגב, איך יש נשים ששוטפות את הבית כל יום, מסדרות את הבית כל יום, זה…
ארבל: אני גם לא. ואני עדיין לא עם ילדים, אז… [צוחקות] רק כלבה ש…
אינה: באמת. מורידות בפניהן את הכובע.
ארבל: רק כלבה שעושה לנו… מפזרת לנו שערות בכל הבית.
אינה: נו, אז זה מספיק. זה כמו ילד. [צוחקת]
ארבל: ממש.
אינה: או ילדה. אבל אני כן אגיד, שיש פה באמת תהליך רגשי לעשות עם אותו בן זוג. עכשיו, אני מבינה גם שלא כולם יכולים לעשות עכשיו תהליך רגשי עם בן הזוג, כן? אז הרבה פעמים מה שעובד לי זה ממש מודלינג. זה להגיד… רגע, פיניתי. אז לתווך את זה. זאת אומרת, ממש להיות בתקשורת של - פיניתי כי אני צריכה רגע אוויר פה. ואם… אם… אם היא כבר מכירה גם ויודעת שהוא הולך להכניס דברים חדשים, אז מה טוב? תקדימי תרופה למכה במרכאות, כן? ותגידי: "אם אתה רוצה להכניס משהו חדש, בוא נבחן ביחד מה הצורך שלו. אתה יודע? שמעתי שלארבל יש בדיוק פרק בפודקאסט הזה, אני שולחת לך, תאזין". [צוחקות] כזה. באמת, זאת אומרת, ככל שנטפטף מחוץ לסיטואציה, ככל שנתקשר את הסדר, את הרגשות, את השליטה הזו, את האנרגיה מחוץ לסיטואציה - כשאנשים יגשו לסיטואציה, הוא בעצמו ישאל את עצמו: "רגע, האם אני צריך את זה? על מה זה נותן לי מענה?", וידע לעשות את הבחירה הזאת טוב יותר. בתוך הסיטואציה, אין מה לחנך אותו, אין מה ללמד אותו, אין מה לאמן אותו. כי הוא פועל מתוך רגש, בסדר? הוא ממלא איזשהו חסך באמצעות החפץ הזה.
ארבל: כן, גם יכול להיות שהחפץ הוא בכלל, לא יודעת מה, איזשהו… איזושהי אלקטרוניקה שמשמשת לעבודה, או אלקטרוניקה…
אינה: נכון.
ארבל: …שמשמשת לכיף, או… או לא יודעת, ספר, או מה שזה לא יהיה, שזה גם לעונג, כאילו ל… בעצם בשביל היש, ולא כי חסר. לא סתם כדי למלא את הבית. כאילו, סתם.
אינה: ואז זה גם, אגב, עוד מבחן ושיעור, למה? כי… כי מי שכתבה את השאלה, רק כתבה כביכול כלפי בן הזוג שלה. אבל רגע, מה המבחן שלי פה? אולי המבחן שלי הוא בעצם בשליטה, אני כשאני בזוגיות, אני צריכה להבין שיש פה שניים. [מגחכת]
ארבל: נכון.
אינה: ושתי נשמות. ואנחנו בחרנו אחת בשנייה, והאנרגיה שהוא מביא, יכול להיות שאני יכולה להסתכל עליה, במקום - "הוא עכשיו מכניס לי עוד דברים הביתה". רגע - "מה הוא בא ללמד אותי?". כי הוא לא סתם פה, הוא לקח על עצמו תפקיד. כל בן אדם שמפעיל אותנו, לקח על עצמו תפקיד ללמד אותנו איזשהו שיעור. אז, בואי נעצור רגע, ונלמד את השיעור, גם.
ארבל: מעניין. [אינה צוחקת] בעצם גם אני חושבת שאני… תראי, אני מגיעה להרבה בתים, ואני רואה גם את הריבים שנוצרים סביב סדר וארגון - ואתה השארת ככה, ואת עשית ככה, ולמה את תמיד חייבת את זה… ו… ובאמת זה הופך להיות גם למקום של תקשורת שהיא לא מקרבת, זה הופך להיות, כאילו, ה…
אינה: נכון.
ארבל: איזשהו משהו שכאילו מתנגחים עליו, הדבר ש… את יודעת, כאילו ואז, לפעמים, אני לא אומר לגבי הסיטואציה הספציפית הזאת, אלא באופן כללי, כאילו לגבי תקשורת, לגבי סדר וארגון, והתיעדוף השונה בזוגיות. שלפעמים זה… זה דווקא הנקודות שיוצרות חיכוכים בקשר. גם עם ילדים. הרי תמיד צוחקים על זה. אימא אומרת - לסדר את החדר, אחרת לא תצא עם חברים. זה הופך להיות איזשהו משהו שהוא, כאילו, לא יודעת אם להגיד עונש, אבל זה כזה… השיפוטיות היא סביב זה, ויש איזה דבר שצריך להיעשות בדרך אחת נכונה, וכאילו, לפעמים זה מאוד-מאוד נכנס, כשיש איזה שהוא מישהו בבית, שהוא חווה את זה כ"זו הדרך לעשות את הדברים". כאילו, חייב להיות מסודר.
אינה: נכון.
ארבל: עכשיו, יש לסדר וארגון השפעה אדירה על כל הבית. ברור שאם הבית יהיה מסודר ונקי ונעים, לכל בני הבית יהיה יותר נעים להיות בו. אבל מה קורה כשזה משפיע גם על האנרגיה בבית, על היחסים?
אינה: אז אמרת כל כך הרבה דברים ממש חשובים. חשוב להבין… ואני, רגע, אגיד דווקא את מה שלא ה-obvious, כן? חשוב להבין שהבן אדם שכל כך צועק, במרכאות, את הסדר בבית… אני בכוונה אומרת במרכאות, לא בהכרח שבאמת אימא או אבא או זה צועקים, כאילו. זה אומר שהוא צועק את הכאב שלו, כן? זה אומר שזה בן אדם שלוקח שליטה דרך סבל בתוך הסיטואציה. זה אומר שהבן אדם הזה מרגיש שאין לו שליטה. כי שוב, אם אני מבקשת שליטה, אני… זה אומר שאין לי שליטה. אני לא אבקש שליטה אם יש לי אותה, אוקיי? אז אם אני מבקשת סדר, זה אומר שאני מרגישה בתוך תוכי, שוב, החיבור הזה בין סדר במרחב לסדר בראש וסדר בלב, אני מרגישה בתוך תוכי שאין לי סדר.
ארבל: נכון.
אינה: ואז אני לוקחת שליטה דרך סבל, על מה שאני יכולה לקחת שליטה עליו. אין לי שליטה על מה שקורה במדינה, אין לי שליטה על… אולי, על מצב בריאותי של אחד מבני המשפחה, אין לי שליטה על ה… על הבוס שלי בעבודה. יש לי שליטה על הילדים שלי, יש לי שליטה על הבית שלי. אז אני לוקחת שליטה בתוך מה שבשליטתי. אז במקום לקחת את זה דרך סבל, אנחנו רוצות לקחת את זה דרך עונג, ולהבין בסיטואציה הזאת, שאם אני עכשיו, שוב, התדר שלי כנראה ירד. אם אנחנו מדברות אנרגיה, התדר שלי כנראה ירד. ואז אני מנסה, כאילו, להעלות אותו למעלה. אבל אני מנסה להעלות אותו דרך סבל, אז אני כאילו משכפלת אותו עוד ועוד ועוד. אז אם אני רגע אעצור, אני אעלה את התדר. כי הרי ילדים שעכשיו משחקים במשחק, התדר שלהם מאוד גבוה. אני מגיעה אליהם - תדר מאוד נמוך. אנחנו לא מסונכרנים בתדר. ומי שאולי רוֹצָה לראות איך זה נראה באמת בפועל, יש לי סרטון בפרופיל שמראה…
ארבל: מד… מדהים.
אינה: את הסנ… נכון? את הסנכרון תדרים הזה. זה באמת…
ארבל: [מילה לא ברורה]
אינה: …פיזיקה פשוטה. אז…
ארבל: נכון.
אינה: אם אני מגיעה מתדר נמוך, הילדים שלי בתדר גבוה, אנחנו לא מסונכרנים בתדר - אין מצב שהם ישמעו אותי ואני אשמע אותם. כי אנחנו פשוט לא מסונכרנים בתדר, המסר לא עובר. הדבר הראשון שאני צריכה לעשות זה להעלות את התדר שלי, ואז להגיע, אולי דרך משחק, לסדר הזה. ואולי אפילו כשאני אעלה את התדר הזה, אני אסכים שנייה לשבת, לשתות קפה ולהנות רגע מזה שהם משחקים. [צוחקת]
ארבל: נכון.
אינה: ולא בהכרח רגע לנהל אותם, בסדר? כי דברים נראים אחרת… שוב, אני ממציאה את המציאות שלי. אם אני מסתכלת דרך משקפיים של תדר נמוך, הכל נראה לי על הפנים. אם אני מסתכלת דרך משקפיים של תדר גבוה, הכל נראה לי - מדויק, לטובתי העליונה, ככה זה אמור להיות - אוקיי? כזה.
ארבל: אני חושבת שהקושי כאן, כאילו לפחות אני רואה את זה נגיד אצלי ברגעים כאלה, זה שאני מתקשה לראות את האפשרות להעלות או… להעלות את התדר של עצמי. כאילו, ברעיון זה נשמע מקסים ויפה, אבל איך… איך לעזאזל עושים את זה? כאילו זה… כאילו, כשאני באותו רגע רואה את כל מה שלא… "הנה, רק אני עושה בבית". סתם, כאילו, זה נגיד משהו שעולה לי. [צוחקת] "רק אני רואה את הרצפה שצריך לטאטא". וזה לא… לא באמת נכון. זה נכון אולי לאותה…
אינה: לא, זה קצת נכון. זה קצת נכון, כי למה רק אני רואה? כי אני בתדר נמוך, [צוחקת] אז אני רואה את כל הדברים הלא טובים. [צוחקת]
ארבל: יפה. יפה. אהבתי, אהבתי, אהבתי. וזה… וזה בדיוק זה. כי הרבה פעמים, נגיד, אני כבן אדם, הרבה פעמים רואה מה עוד אפשר לשנות, מה עוד אפשר לעשות יותר טוב, מה עוד אפשר, כאילו, לשפר. עכשיו, זה לפעמים בגלל שאני רואה את מה שעדיין לא מספיק טוב.
אינה: חסר.
ארבל: מה שחסר. ו…
אינה: בדיוק.
ארבל: אף פעם לא קישרתי את זה, האמת, לתדר נמוך. מעניין.
אינה: אז… אז זה לגמרי זה. לא להגיד שבאמת, בן אדם שרואה את כל הכתמים על הרצפה, הוא תמיד בתדר נמוך. אבל זה מה שהוא כמו רגיל לראות. עכשיו, לשאלתך, איך מעלים תדר? מתאמנים על השריר השני. על לראות את הדברים הטובים. זה כמו שישימו לך נקודה שחורה על דף לבן, מה את רואה? את כל החלק הלבן או את הנקודה השחורה? אוקיי?
ארבל: נכון.
אינה: זה בדיוק ההבדל. זה להגיד: "אוקיי רגע, ראיתי את הכתם, בסדר. אבל איזה כיף שהם משחקים ביחד". "ראיתי את הכתם, אבל איזה כיף שזה אומר שהם ניסו לעשות פה משהו חדש, והיו סקרנים". ו"אוקיי, וראיתי את הכתם, אבל איזה כיף שהוא הביא לי פרחים".
ארבל: נכון.
אינה: זאת אומרת, זה שריר.
ארבל: נכון. בדיוק.
אינה: פעם ראשונה, אני עדיין אראה את הכתם, ואני אזכר בפודקאסט הזה ששמעתי, של ארבל ואינה.
ארבל: נכון.
אינה: ואני אגיד: "וואי, איך לא עשיתי את זה?". בפעם השנייה אני כבר אסתום רק. רק אסתום. רק לא אגיד שום דבר על הכתם, בסדר? [צוחקת] בפעם השלישית אולי אני אפילו אעבור על הכתם ואני אגיד: "יו, איזה כיף שיש פה כתמים, [צוחקת] כי זה אומר שיש פה חיים בבית הזה".
ארבל: נכון.
אינה: אמיתי, אני, כשאני רואה כביסה, אני מתאמנת בלהגיד: "יש פה חיים בבית הזה". עכשיו, אני לא יודעת אם את יודעת, את יודעת מה אנחנו עברנו בשבעה באוקטובר?
ארבל: ברור.
אינה: אה, אוקיי.
ארבל: ראיתי גם את הלייב שלכם. ברור.
אינה: [שואפת אוויר] אז אנדריי, בן הזוג שלי, היה בנובה. והוא ניצל, שרד, ברח מהנובה.
ארבל: הסיפור… הסיפור שלו באמת מדהים. זה, את יודעת, זה… זה…
אינה: פשוט.
ארבל: אין… אין לי מילים לתאר. אבל השיתוף שלכם היה מאוד מרגש.
אינה: אהובה אחת. אז קודם כל, תודה. ואני באמת… זה אחד הדברים שהכי הכניסו אותי לפרופורציה. ואני גם כל הזמן מהדהדת לו. הוא אגב פה בבית מסתובב, הוא עובד מהבית, הוא שומע, אני בטוחה, כן? [ארבל צוחקת] ואני בכוונה אדבר בקול יותר, [מדברת בקול רם וצוחקת] כדי שהוא ישמע. אבל באמת, זה המקומות שאני אומרת, יש כביסה - מדהים. זה אומר שחמסה, הכל בסדר בבית. אוקיי? יש לכלוך - זה אומר שאנחנו חיים, זה אומר שאנחנו הולכים. זה אומר שאנחנו אוכלים, אם יש כלים בכיור… בסדר? זה בסדר. זה אומר שיש לנו בית, כי אנחנו בבית, אוקיי?
ארבל: נכון.
אינה: כזה. אנחנו לא מפונים מהבית. כל רגע כזה, כאילו, סליחה שזה על משקל ה"לא", אבל זה ה"כן" - כן, לקבל פרופורציה שנייה, שתודה על מה שיש. אני תמיד אומרת גם תודה על מה שאין, ותודה על מה שעוד יגיע.
ארבל: נכון.
אינה: אי אפשר להתעלם מזה. ואז, גם כשאני ניגשת… אפרופו, אם אני רגע חוזרת לסיפור החפצים, גם שם אני אומרת, כאילו: "בחייאת. מה זה, לא יודעת, מכתביה - לעומת חיים".
ארבל: נכון.
אינה: כן?
ארבל: נכון.
אינה: כאילו, ואז אני אומרת, שנייה, הכל בסדר. אני גם לא מקטינה, חס וחלילה, ממישהו שמתמודדת רגשית עם להיפרד ממכתביה, כן? אבל, אבל כאילו, הכל בסדר, הכל ממש-ממש בסדר. ואגב, אם אני אקח את זה עוד רגע צעד אחורה למה שאמרנו על יחסים, אז אני אגיד שבתאילנד כשהיינו, זה חודשיים בלי לשטוף כלים, חודשיים… כי אנחנו לא גרנו בבית, אנחנו גרנו במלונות, כן? חודשיים בלי לשטוף כלים, חודשיים בלי לשטוף את הבית, חודשיים בלי… זה. ואז אמרנו, אוקיי רגע, זה מעניין רגע להסתכל על זה. כי, כאילו, אין על מה, במרכאות, להתווכח, כן?
ארבל: נכון.
אינה: כי… כי אין כלים, כי אין כביסה, כביסה עושים… מביאים לך מקופלת אותה למחרת על הבוקר. [צוחקת] כאילו, שוטפים לך את ה… את החדר… זה. ואז את אומרת, אוקיי, רגע, יש מקום למהות. כאילו, לפעמים אנחנו כל כך עסוקים במה שעל פני השטח, ואנחנו מפספסים את המהות. עכשיו, יכול להיות שזה כדי לא להתעסק במהות, ואז שוב אני בורחת, אוקיי…
ארבל: נכון.
אינה: במקום לבחור. ויכול להיות שאני, שסתם חבל, כאילו יכולנו עכשיו, רגע, במקום להתווכח על העוד מכשיר אלקטרוני הזה, רגע לדבר על איך היה לי בעבודה, על מה המשאלות שלי, על מה המטרות שלי בחיים, מה בא לי עוד להגשים, מה בא לי ללמוד, כזה. כאילו, רגע גם, על מה הפוקוס שלי? אני מתמקדת בכתם הזה? או אני רגע שואלת אותם מה הצבע האהוב שלהם, אם זה הילדים, או מה מעניין אותם במשחק הזה שהם כל כך משחקים בו. זו בחירה שלי. זו ממש בחירה.
ארבל: לגמרי.
אינה: וזה אימון לכל דבר.
ארבל: לגמרי. וזה גם, את יודעת, לא התייחסנו לזה בשיחה הזאת, אבל יש כאן גם הרבה פעמים, כאילו, קשר באמת למה התרגלנו באופן אוטומטי, מהבית, עם מה… עם מה המשכנו, כל העניין הבין-דורי הזה. [צוחקת] של מה לקחנו מהבית.
אינה: נכון, העברה בין-דורית.
ארבל: כן, מה לקחנו מהבית שלנו, ובאופן אוטומטי, בלי לשים לב, אני פתאום מתנהגת כמו ש… כמו שהתנהגו איתי, וזה כל כך הפריע לי שהייתי ילדה, אבל פתאום אני עושה את זה, ואני לא… לא יודעת איך להתנהג אחרת. אז, קודם כל, כל מה שאמרת היה כיוון מדהים לנסות ולחוות את זה בעצמנו. גם, אנחנו יכולות באמת לדבר שעות, אבל ננסה לסכם את הפרק ממש עוד… עוד רגע. אני חושבת שיש לנו, באמת, כמו שאת אמרת, אחד הדברים הכי חשובים זה ללמוד דרך איך שאנחנו חווים את הסיטואציה. בעצם, יש מצבים שבהם אנחנו נחשוב שאולי להעלות את התדר זה יהיה לגרום לכולם עכשיו לנקות או לסדר, או כאילו… כאילו שהניקיון הפיזי, הסדר הפיזי, יהיה מה שכאילו אולי יעלה לנו את התדר, או יגרום לנו להרגיש טוב יותר. אני, נגיד, הרבה פעמים, כשאני שוטפת את הבית, אז אני מרגישה יותר טוב. כשאני מארגנת את הארון…
אינה: [מילה לא ברורה]
ארבל: …אני מרגישה יותר טוב. אז… אז כאילו…
אינה: אבל שימי לב, על מה הדגש שם? את לא מפעילה אנשים אחרים לעשות את זה. [צוחקת]
ארבל: בדיוק. בדיוק.
אינה: את יודעת, כשזה תהליך עם עצמך, זה ממש מדיטטיבי. אגב, בעיניי, סדר, שטיפת כלים, כביסה, קיפול כביסה, זה מדיטציה לכל דבר.
ארבל: נכון.
אינה: כשאני עושה את זה עם עצמי. לפעמים אנחנו צריכים את הקביים החיצוניים האלה. כדי לייצר סדר פנימה, אני צריכה רגע לייצר סדר החוצה, אבל אני לא לוקחת שליטה דרך סבל במערכות יחסים בבית, בשביל לייצר את הסדר הזה.
ארבל: נכון. אז בעצם, לראות מה אנחנו יכולות, אולי, לעשות. מה כן מתאים לנו לעשות, ולא מה אחרים צריכים לעשות…
אינה: נכון.
ארבל: …כי אנחנו רצינו שיקרה. וזה שיעור. זה ממש… אני… אני יודעת שאצלי זה משהו שמלווה אותי, וזה גם מאוד-מאוד נעים לשמוע עוד דרכים שאני יכולה לפעול בהן, להסתכל דרכן, כאילו עוד… עוד דרכי התבוננות על הסיטואציה, שבפעמים הבאות שאני אחווה את זה, אני אוכל להתנסות.
אינה: תשתפי אותנו. [צוחקת]
ארבל: כן! [צוחקת]
אינה: מה עולה לך. כי זה באמת נכון. וגם, אגב, העברה הבין-דורית שאמרת קודם, אנחנו הרבה פעמים כמו ההורים, אבל אנחנו הרבה פעמים עושים גם ההפך כביכול מההורים. וקיצון מקיצון, זה עוד מאותו הדבר. זאת אומרת, אני אהיה פתאום אקסטרה מסודרת, כי ההורים שלי היו מבולגנים. או אני אהיה מבולגנת, כי סוף-סוף יש לי את החופש שלא היה לי בבית שלי, כי ההורים שלי הכריחו אותי תמיד לסדר. אז עדיין לתת לזה להפעיל אותי.
ארבל: נכון.
אינה: במקום רגע לעצור ולהגיד - אוקיי, רגע, אני אקח מזה את מה שאני רוצה, ואני לא אקח מזה את מה שאני לא רוצה. בסדר? אני לא אעשה הפוך, כי אז בעצם נתתי להם לשלוט.
ארבל: מדהים.
אינה: בתוך הסיטואציה הזו.
ארבל: מדהים. נראה לי אנחנו יכולות לעשות עוד עשרה פרקים גם. [צוחקת]
אינה: עוד פרק. [צוחקת]
ארבל: יש מצב. אולי עוד… עוד שנה. כי גם את הפרק הזה לקח לנו…
אינה: נכון.
ארבל: …שנה להצ… להגיע אליו. אבל, וואו, תקשיבי, זה פרק מדהים, הזמן עבר לי כאילו ארבע דקות עברו.
אינה: כן.
ארבל: לא ארבעים דקות.
אינה: גם לי.
ארבל: מדהים, מדהים, מדהים, מדהים.
אינה: כן, ממש.
ארבל: וכל מי שמאזין מאזינה, אנחנו נשמח מאוד-מאוד לשמוע מה חשבתם על הפרק, מה לקחתם, מה ליווה אותכם לאורך הפרק, ככה, איזשהו מסר שהדהד לכם פנימה, ואתם מרגישים שעשה לכם גם סדר פנימי. אינה, כמובן, תספרי לנו איך אפשר לפגוש אותך ברשתות החברתיות והכל, וגם אני אשים לינקים שלך.
אינה: אהובה שאת, תודה. אפשר באינסטגרם, בפייסבוק, בוואטסאפ, ב… בטח תגגלו אינה פארי, תמצאו. זה… דרך ארבלוש בוודאי.
ארבל: נכון.
אינה: ורציתי, את רואה, להגיד עוד משהו, וגם ברח לי, אז הנה. [צוחקות] הכל מדויק.
ארבל: מדהים.
אינה: אה, רציתי להגיד… נזכרתי. רציתי להגיד, שמה שאני כן הייתי ממליצה לצאת איתו מהפרק הזה, זה דווקא סימני שאלה. כאילו, לא להגיד, רגע: "אני מתנגדת למה שארבל ואינה אמרו", או ש"אני, וואי, אני… זהו. זה, זה מה שאני הולך לעשות". לא, שנייה, להציב סימן שאלה. ושוב, אני מהדהדת את מה שמבחינתי הוא המסר פה, הוא לבחור את מה שבאינטואיציה מרגיש לי נכון. לא כי ההורים שלי אמרו, לא כי ארבל ואינה אמרו, לא כי בעלי אמר, בן זוג שלי, או ב… לא כי קון מארי אמרה. לא. מה מרגיש לי נכון.
ארבל: נכון. גם, את יודעת, באופן אינטואיטיבי, אמרתי: "מה לקחתם מהפרק", ודווקא מ… אפילו מהשיעור, אז כזה, מה בחרתי…
אינה: נכון. לקבל.
ארבל: מה… מה… נכון? "מה בחרתי לקבל". במקום "מה לקחתי".
אינה: נכון.
ארבל: אז אני גם… גם מכניסה את זה.
אינה: נכון.
ארבל: מדהים.
אינה: אהובה שאת.
ארבל: [מילה לא ברורה]
אינה: תודה ענקית על הזכות הזו, ממש.
ארבל: תודה לך. וואו, אני… טוב, אנחנו… אנחנו ממשיכ… אני ממשיכה ללמוד ממך עוד ועוד ועוד ועוד.
אינה: אנחנו מתראות כל שבוע, איזה כיף. [צוחקת]
ארבל: נכון, איזה כיף. וזהו, [מוזיקת סיום ברקע] לכל מי שהאזין, תודה רבה שהאזנתם, ונתראה בפרקים הבאים. ביי ביי.
אינה: תודה.
ארבל: תודה רבה שהאזנתם. אני הייתי ארבל אורפז. למטה בתיאור תוכלו למצוא קישורים לכל הפלטפורמות שבהן אני מפזרת את החשק לסדר. מוזמנים לקהילת הפייסבוק שלנו, "עושים סדר", לשאול שאלות ולהעלות רעיונות לפרקים הבאים.
נתראה בפרק הבא.
[מוזיקת רקע]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments