שיחה עם אֵם למתמודדת נפש. נורית (שם בדוי) היא אשה שקשה שלא להתאהב בחן הטבעי הקורן ממנה. היא בת חמישים, אם לארבעה ילדים, מסורה למשפחתה בכל מובן שהוא, אצנית אדוקה ובעלת חיוך שובה-לב. בתה הצעירה נקלעה למשבר נפשי בגיל 12.5, ומאז, כבר שלוש שנים וחצי, מתקשה לחזור הביתה. במשך שלוש שנים יצאה ונכנסה לאשפוזים במחלקות סגורות. זה חמישה חודשים שהיא בפנימייה פוסט-אשפוזית, ומתחילה להתחזק ולזהות בתוכה כוחות שיאפשרו לה להתמודד עם זכרונות העבר ועם אתגרי ההווה. כדי להקל עליה, נורית ואחֶיה עברו לבית חדש, כך שבקרוב תוכל לשוב ולבקר בבית ולִטוות, לאט לאט, התחלה חדשה ומיטיבה. בינואר 2023 שַׁבתי לראיין את נורית. אם תאזינו לפרק מס' 26, תגלו איזו דרך משמעותית ומיטיבה עשו נורית ובתה. מובטח לכם לצאת מהפרק הזה עם תחושה עמוקה של תקווה ועם חיוך פנימי.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 10/02/2022.
[מוזיקת רקע]
טלי: היי, איזה כיף שהצטרפתם לפודקאסט שלנו, "מי רוצה נס".
אני טלי אשר, מרצה, חוקרת ספרות, כותבת ומנחה סדנאות כתיבה.
הפרק הראשון של הפודקאסט הוא פרק מרטיט לב. מאפשר כניסה לעובי החוויה של אם, שמלווה בת צעירה במסע נפשי עתיר כאב.
בדרך כלל, הורים שמתראיינים לפודקאסט עושים את זה כשכבר יש הטבה כלשהי במצב של ילדיהם. בפרק הראשון, נורית מזכה אותנו באפשרות להיכנס לחוויה הקשה הזו עוד לפני שהיא מתחילה להתבהר.
אני יכולה לספר לכם שהיום המצב באמת הרבה יותר טוב, אבל מציינת שזה פרק שעלול להיות לכם קשה להאזנה, חודר ישר לבטן. מוזמנות ומוזמנים לעבור לפרק השני, או לחבק את הפרק הראשון ישר ללב. כך או כך, שתהיה לכם האזנה משמעותית.
נורית: אני זוכרת שהיא בסלון, עם בגדי ריקוד, מראה לי כל מיני תרגילים ב… בריקוד ובהתעמלות קרקע, ואומרת: "אמא, תראי, אמא, צלמי אותי". "רגע, רגע, לא יצא לי טוב. שנייה, עוד פעם, אמא. עכשיו אני אעשה, וואי אמא תראי זה יופי".
ו… והיא רוקדת, והיא רוקדת בבית, ועושה… ואחר כך היא יוצאת החוצה לדשא, ועושה שם תרגילים בהתעמלות קרקע, וכאילו מחליפה בין הריקוד לספורט, כל הזמן, והכל בכזה כישרון וחן כזה טבעי, ו… חיוך אמיתי.
[מוזיקה]
טלי: שלום, אני טלי אשר ואתם על "מי רוצה נס", פודקאסט שנועד להכיר לכם מקרוב את החיים לצד התמודדות נפשית.
[מוזיקה]
לא תשמעו כאן נתונים סטטיסטיים. לא נחכה לשערוריה תקשורתית שתעלה את הנושא לכותרות ליומיים שלושה. אנחנו כאן באופן קבוע, נכנסים ליומיום, לחדרי חדרים ובעיקר לחדרי הלב.
היום איתנו נורית. בת חמישים, נראית בת שלושים, אם לארבעה ילדים, שעוסקת ברפואה הוליסטית. אשה שכל כולה עדינות, נחישות ורגש, ואצנית בגוף ובנפש.
היי, נורית. ספרי לנו מה הקשר שלך לעולם בריאות הנפש.
נורית: אממ… הוא היה יחסית, בשנים הקדומות יותר, הוא היה יותר ממקום של… שראיתי את חמי מתמודד עם סכיזופרניה וראיתי בני משפחה עם מאניה דיפרסיה, ו… דיכאון קצת, ותמיד שמרתי… היה איזשהו מרחק כזה ששמרתי, שמרתי על הילדים שלי, [מגחכת] חשבתי שאפשר… לשמור ו… תמיד גם ידעתי להסביר למה חמי… יש לו סכיזופרניה, כאילו, חשבתי שאפשר להסביר, ונתתי הסבר לדיכאון שראיתי אצל הנכדים שלו ו… מאניה דיפרסיה שהייתה. חשבתי, שאפשר להסביר.
טלי: עד שזה התדפק על הדלת. הבנת שההסברים יותר מורכבים.
נורית: כן. וגם כשזה התדפק על הדלת לא ראיתי ש… מה זה. לא יכולתי לראות. לא… לא הייתי מסוגלת להבין עד הסוף מה אני רואה. אממ… אני לא אשכח שאמרו לי מהבית ספר לבוא.
טלי: אנחנו מדברים על בתך.
נורית: אהה… כן. אמרו לי: "בואי לבית ספר". הבת שלי הייתה אז בכיתה ו' ואמרו לי שיש פגישה עם היועצת, ו… ואז הם אמרו לי שהיא חו… שראו אותה חותכת את עצמה. לא הבנתי מה מה… למה… [מגחכת]
טלי: מה המשמעות של המשפט הזה.
נורית: למה שמישהו יעשה דבר כזה, ולא הבנתי מה זה אומר. ואז נכנסתי למן… להסתכל על הדברים במבט לאחור, ופתאום להבין שהיא קצת יותר נסגרת בחדר, יותר בוכה מכל מיני דברים קטנים, שאתה אומר… שזה פינוק. ולהת… שהיא הייתה מתלוננת על דברים שהמורה עשתה, ובוכה נורא נורא, אז אתה אומר: "פפפ… לא חישלתי את הילדה שלי מספיק, [טלי צוחקת] שהיא נותנת לדבר כזה לשבור אותה". התחלנו להסתכל על הטלפון ולחפש סימנים, למה היא חותכת את עצמה.
טלי: מי זה 'התחלנו'?
נורית: אני וה… ובעלי.
טלי: [מהמהמת בהבנה]
נורית: וזהו, ומאותה פגישה עם העובדת סוציאלית, נכנסנו לסחרחרה של פסיכיאטרים. אני אמרתי, מה פתאום… פסיכיאטר ומה פתאום תרופות?
טלי: "אני באה מהטיפול ההוליסטי".
נורית: כן. אני אדבר עם הילדה, ואנחנו נפתור את זה. ניקח אותה לפסיכולוג, וזה יהיה בסדר.
טלי: כן.
נורית: אתה לא מבין את העומק, ואת השחור, ואתה חושב שהפלסטר יעזור.
טלי: כן.
נורית: אבל זה לא פלסטר, זה אפילו לא תחבושת. זה מפלצת ענקית שנמצאת שם, שהבת שלי צריכה להתמודד איתה.
טלי: כן.
נורית: הבת הקטנה שלי, [בקול רועד] הרביעית, ה… מהממת, יפהפייה, מוכשרת ברמות. יש בתוכה איזושהי… היא צריכה להתמודד עם איזושהי מפלצת ענקית ש… גורמת לה לסבל איום ונורא. והיא קמה עם זה, והולכת לישון עם זה, ואנחנו לא מודעים לגודל של הכאב שלה, של הילדה. אממ… הבת שלי המשיכה לחתוך את עצמה, למרות הטיפולים, ודווקא יותר.
טלי: כן, זה התגבר.
נורית: כן, ככל ש… היא כל פעם שהיא הייתה נפגשת עם פסיכולוגית, היא הייתה חוזרת לחדר וחותכת את עצמה.
טלי: כן.
נורית: אמרו לנו לקחת את הסכינים מהבית, שלא יהיו מספריים, והאחים שלה פותחים את המגירה וצועקים ברחבי הבית, "איפה ה…?".
טלי: "איפה הסכינים?" [צוחקות]
נורית: "איפה הסכינים בבית הזה? למה אני לא מוצאת את המספריים שלי"?
טלי: כן. האחים היו מודעים לכל ה… התמודדות?
נורית: כמה שלנו היה קשה להבין, ככה גם היה לנו קשה להגיד את זה. וכמה שהיה לנו קשה להגיד את זה, להם היה קשה להבין עד הסוף מה זה הדבר הזה. ו… והם כעסו עליה. כל אחד, בדרכו שלו, כעס עליה מאוד. וכעס עלינו, שאנחנו פינקנו אותה. ילדה… בת זקונים… פינקנו אותה, לא הצבנו לה גבולות.
טלי: האשימו אתכם קצת.
נורית: האשימו הרבה, כן. "לא אמרתם לה 'לא', נתתם לה כל מה שהיא ביקשה", דברים שאולי קצת נכונים, אבל… זה לא…
טלי: לא מסבירים את עומק המשבר.
נורית: כן, את גודל המפלצת הזאת.
טלי: כן.
נורית: את גודל הסבל שהיא סובלת, ו… היא הייתה מתקלחת שעות והם היו דופקים בדלת וצועקים עליה ואני הייתי אובדת עצות. באיזשהו שלב הכריחו אותנו לאשפז אותה. הייתה ילדה בת 12 וחצי, אשפזנו אותה במחלקה לבריאות הנפש.
טלי: את אומרת "הכריחו"?
נורית: כי… אף הורה לא ירגיש שזה המקום לילד שלו. לא משנה מה הוא עושה לעצמו, מה הוא עושה לסובבים אותו, זה לא מקום לילד.
טלי: כן.
נורית: היא… בכתה נורא. נסגרה הדלת בשערי הבית החולים בנס ציונה, שם היא הייתה מאושפזת, והיא צורחת ובוכה: "אל תלכו, אל תשאירו אותי כאן".
טלי: [מהמהמת באמפתיה]
טלי: ויש שם ילדים הרבה יותר גדולים ממנה. היא…
טלי: כן.
נורית: היא… בת 12 וחצי. כמו שעון, בגיל 12 הם כבר נוער.
טלי: כן.
נורית: והם עם ילדים בני 18 עם סכיזופרניה ו… ו… ובנים, שהם תוקפניים מאוד. והיא ילדה בת 12 וחצי שחותכת את עצמה, כי היא נורא סובלת. ידענו שזה לא המקום שלה, אבל אמרו לנו שזה כל כך יפחיד אותה, שהיא תפסיק לחתוך את עצמה.
טלי: כן.
נורית: אז היא הייתה שם שלושה ימים. אני לא יודעת מי היה מבוהל יותר, היא או אנחנו, אבל יצאנו משם. ו… כל הזמן הזה היא לא הצליחה לבלוע תרופות, כי אמא שלה [טלי צוחקת] גידלה אותה על טהרת ה… [צוחקות]
טלי: הרפואה האלטרנטיבית.
נורית: כן. הגוף יכול להתמודד עם דברים, ובואי תשתי תה והדלקת גרון תעבור. אהה… והיא לעולם לא הייתה צריכה גם. תמיד טיפלתי בה בחיבוק, באהבה. ב… מגבת עם… קרה על המצח כדי להוריד את החום, וחיבוק גדול, והכול הסתדר.
טלי: כן.
נורית: ופתאום… יש משהו פה… עצום, עם סבל נוראי ושום מגבת קרה לא תעזור. אז… היא השתחררה בלי שהיא מקבלת טיפול תרופתי, כי היא לא מצליחה לבלוע תרופות. לא סירופים ולא תרופות, לא כדורים. וטיפול פסיכולוגי מאוד אינטנסיבי בכל מיני דרכים. מאוד יקר, כל דרך שהלכנו בה…
טלי: הכל פרטי.
נורית: הכל פרטי. במחלקה ל… בריאות הנפש, של העירייה, שזה דרך קופת חולים, אין תורים. בקושי תורים לפסיכיאטר נתנו לנו, כי הגדירו אותה כאובדנית.
טלי: זאת אומרת יש מצוקה עמוקה, הצורך מיידי, חייבים מענה עכשיו [בהדגשה] והדרך היחידה היא ללכת למערכת הפרטית. את אומרת שהכל מאוד יקר. את מוזמנת לסבר את האוזן אם את רוצה.
נורית: אנחנו מדברים על טיפולים של פסיכולוגים, שאי אפשר פעם בשבוע לילדה שחותכת עצמה על בסיס יומיומי, אז זה לפחות פעמיים בשבוע, זה יוצא אלפי שקלים בחודש.
טלי: כן.
נורית: ו… להגיע ל… המליצו לנו ללכת למכון… "אופק".
טלי: כן.
נורית: ושם אתה צריך להגיע למפגש אחד עם הילדה ועוד ילדים מתמודדים נוספים, מפגש נוסף רק ההורים ומפגש נוסף של פסיכולוגית. וכל זה, כל מפגש כזה, זה מאות שקלים. אתה בחודש מוציא למעלה מ-10 אלף שקל של טיפולים.
טלי: כן.
נורית: אבל אתה לא רואה את זה. אתה תמכור כליה…
טלי: כן.
נורית: …כדי שהכל יחזור להיות כמו פעם. ש…
טלי: להחזיר את הילדה שלך.
נורית: כן, שלא תסבול עד כדי כך שהיא צריכה לחתוך את עצמה כדי להרגיש שהיא יכולה להח… להמשיך את היום…
טלי: כן.
נורית: את היום שלה. ניסיתי לדבר איתה ולהגיד לה דברים שהיום אני מבינה עד כמה הם…
טלי: תלושים.
נורית: …נוראים להגיד. נוראים.
טלי: למשל?
נורית: מה חסר לך? [צוחקות] יש לנו הכל בבית.
טלי: כן.
נורית: יש לך הורים שאוהבים אותך, יש לך אחים שמאוד אוהבים אותך ואנחנו איתך…
טלי: רואים אותך, נותנים לך הכל, מוכנים לעשות הכל.
נורית: כן, מה רע לך? [צוחקת]
טלי: כן, כן, כן.
נורית: אני…
טלי: היום את מבינה שזה כאילו שפה אחרת.
נורית: ויותר מזה, אני חושבת שהכאבתי לה. יותר.
טלי: זה העמיק את התהום?
נורית: כן. ואת התחושה שהיא פגומה. 'באמת, מה הבעיה שלי'…
טלי: [צוחקת] כן, כן.
נורית: 'למה אני עושה דבר כזה להורים שלי'?
טלי: כן.
נורית: בזמן הזה הספקנו, אני ובעלי, להתגרש. לא עמדנו בזה, אני חושבת. אני חושבת שזאת לא הייתה הסיבה, אני יודעת בוודאות שזו לא היה הסיבה, אבל…
טלי: זה הוסיף… מעמסה.
נורית: כן. זה היה, אבל, הדבר הנכון.
טלי: [מהמהמת בהסכמה]
נורית: אה… הרגשתי שיש לי יותר כוח עכשיו. עכשיו יש לי מטרה אחת.
טלי: כן.
נורית: להציל את הילדה. ו… בשביל זה נשמתי בבוקר.
טלי: כן.
נורית: אבל היא לא הייתה איתי.
טלי: כן.
נורית: כאילו, לא היה לי את מי להציל. היא הייתה בעולם אחר.
טלי: אני מחזירה אותנו רגע… היא הייתה שלושה ימים במחלקה הסגורה, וחזרה הביתה?
נורית: כן, ואז התחלנו את הטיפולים הפרטיים. טיפולים פרטניים מאוד-מאוד יקרים שלא הועילו, לצערי, בכלום. הם היו… היוו עבורה טריגר. לשבת עם ילדים נוספים שסובלים כמוה ולראות את החתכים שלהם - זה היה טריגר. היא הייתה חוזרת הביתה, ננעלת בחדר, והייתה… היה לה ס… תמיד היה סכין שהייתה מחביאה, אני…
טלי: כן, לא משנה כמה אתם הסתרתם…
נורית: כן.
טלי: היא מצאה את הדרך. איזשהו אמצעי לחתוך באמצעותו. ובעצם זה גם עלה ככה ממה שאמרת קודם, הטיפולים לא רק שלא עזרו, יכול להיות שכל המערכת הזאת תרמה להחמרת המצב.
נורית: כן.
טלי: בזמן הזה, היא לא הולכת לבית הספר.
נורית: היא מנסה. מנסה לקום בבוקר. זה כוחות מטורפים שהיא לא עומדת בהם. היא הייתה… התחילה כיתה ז' עם סייעת, ו… אבל זה היה לה מאוד קשה, כי גם בבית ספר היו טריגרים לכאב ולסבל שלה, וכל הכוח הזה גבה מחיר. ל…
טלי: כן, לא נשאר לה.
נורית: היא חזרה הביתה ולא נשאר לה כוחות. היא הייתה צריכה לחזור ולפגוע בעצמה.
טלי: כן.
נורית: ואז אמרו לנו שצריך לאשפז אותה אשפוז יום.
טלי: [מהמהמת בהבנה]
נורית: אז היא הגיעה לאשפוז יום, עם עוד נערים ונערות סובלים כמוה, בעיקר נערות היו שם, והיא למדה שאפשר גם להקיא. ואם מפסיקים לאכול, [טלי צוחקת קלות] אז הסבל הוא… קצת אהה… זה עוזר לכמה שעות.
טלי: אז אי אפשר להגיד שהיא לא למדה. היא למדה, רק שיטות חדשות של סבל…
נורית: איך ל…
טלי: …שיחפה על סבל אחר.
נורית: כן. אחרי חצי שנה אמרו לנו שהיא חייבת להיכנס לאשפוז מלא. אהה… היא הייתה מאושפזת אהה… בהדסה עין כרם, ובמשך שמונה חודשים, ולא היה שיפור. היא לא קיבלה באמת… אני לא יכולה להגיד שזה היה… עשה החמרה, אבל היא לא קיבלה מענה באמת אמיתי.
טלי: זו עדיין תקופה של פגיעה עצמית, או שזה כבר ירד?
נורית: כל הזמן.
טלי: כל הזמן פגיעה עצמית.
נורית: כל הזמן. זה פשוט משתכלל.
טלי: כן.
נורית: היא פשוט לומדת, וזה פשוט מקצין, והיא כבר הוגדרה כאנורקסית. והיא ניסתה לברוח. זה לא היה מחלקה מספיק סגורה ואחרי שמונה חודשים אמרו לנו: "אנחנו לא יכולים לשמור עליה יותר, היא צריכה לעבור לנס ציונה בחזרה".
ונס ציונה זה המקום של ה… הנורא הזה, שהיא הגיעה אליו בגיל 12 וחצי, ילדה קטנה וחסרת אונים. איכשהו הצלחתי לשכנע את מנהל המחלקה, שיוותר על האשפוז שלה בנס ציונה, ולהביא אותה הביתה ולטפל בה בבית.
וממש עבדתי בזה. והייתי איתה 24/7, ולא עזבתי אותה לרגע. לא הלכתי לשירותים, כדי שהיא לא תישאר לבד. ועשיתי את כל הדברים שעושים לה טוב. ראיתי את הילדה שלי סובלת וממשיכה לכאוב. ו… ובאיזשהו שלב היא ממש התחננה, או שיעזרו לה למות…
טלי: כן.
נורית: …או שיאשפזו אותה.
טלי: את מתארת מצב, נורית, שאת, כאם, עושה הכל, הכל, כדי להיות איתה, למענה, לעטוף אותה, לתמוך בה. והיא נשמטת לך.
נורית: ממש ככה.
טלי: אהה… מה קורה בינתיים מבחינת הסביבה? את מספרת על ההתמודדות הזאת? מישהו יודע עליה? מה את מ… מה זורם אלייך? מה משדרים לך? סביבה טיפולית, חברית, משפחתית? עד כמה את לבד, או עטופה?
נורית: יש פה משהו אמביוולנטי כזה. מצד אחד הסביבה עוטפת ואומרת… כאילו, יש תחושה שרוצים לעזור, במעט שאני מספרת, ואני לא מספרת הרבה.
טלי: [מהמהמת בהאזנה]
נורית: ממש מעט. אבל מצד שני, את… אני מבינה שהם לא יעמדו בזה, אם הם ידעו…
טלי: עד כדי כך.
נורית: …את הכל.
טלי: כן.
נורית: זה גדול מדי. זה… זה… לא פייר גם. וגם אני לא יודעת עד כמה הם יוכלו לעזור, מה… עד כמה הסביבה יכולה לעזור?
טלי: כן. מרגישה שיש מישהו שרואה אותך, שמבין אותך בתקופה הזאת? או שלא, שאת די לבד בסופו של דבר?
נורית: אני משתפת מעטים, אני בוררת אותם בפינצטה [צוחקת קלות] ואני ממש מוציאה עליהם את הכל וסומכת עליהם שהם יצליחו להחזיק את העוצמות של הסבל של הבת שלי ושלי ביחד. הם מעטים.
טלי: כן.
נורית: הם נדירים, אבל הם עושים עבודה.
טלי: כן, נשמע שהם נדירים אבל חזקים, משמעותיים, בחיים שלך.
נורית: כן. וגם לאט לאט אני מגלה שאמהות… אני מג… מצליחה להכיר אמהות נוספות במחלקה, שאני מבינה שהם היחידים שבעצם מבינים…
טלי: כן.
נורית: כשאני אומרת כאב, כשאני אומרת את המילה 'דיכאון', הם מבינים על… איך נראית המפלצת הזאת…
טלי: כן.
נורית: כשאני מדברת על החוסר אונים הם יודעים בדיוק…
טלי: למה הכוונה.
נורית: …על מה אני מדברת… כן. [צוחקת קלות] והם הופכות להיות… לא חברות שאני מדברת איתם ביום יום, אבל אלה שאני מדברת והם מבינים.
טלי: כן, שותפות לחוויה.
נורית: כן.
טלי: [מהמהמת] כן. ומה קורה אחרי האשפוז השני, בעצם, בנס ציונה?
נורית: במהלך האשפוז השני היא… מצליחה… ליצור קשר טוב עם הפסיכיאטר והיא מצליחה ל… לספר על טראומה שהיא עברה בגיל מאוד צעיר [בוכה] דבר שניסו כל הזמן להגיד לנו שנמצא ברקע. אממ… זה קצת… מסביר, אבל אתה מבין שזה מורכב יותר. אתה מבין שעל הטראומה הזאת יושב אופי, תכונות מולדות, נסיבות חיים. עוד מלא דברים שאתה לא יכול אפילו להתחיל להבין עד הסוף ואז אתה רק מבין את… זה עזר לי להבין את גודל הסבל.
טלי: כן.
נורית: עם מה היא הייתה צריכה לקום בבוקר ו… ו… ועד כמה זה מורכב וכמה דרך ארוכה מחכה לנו.
טלי: מכאן והלאה.
נורית: כן. אממ…
טלי: כשאת שומעת על ה… את מבינה שזה שילוב, שזה גם טראומה וגם איזה מערך נפשי מסוים ו… ומכלול - זה מקל עלייך? זה עוזר לך להבין, או שזה… את מבינה את המשקולת ש… לטווח ארוך?
נורית: זה שתי הדברים ביחד. זה עושה סדר קצת, אבל הכאב ה… שאני… הכאב של הורה שמבין שהוא לא הצליח עד הסוף להיות שם בשביל הילד שלו…
טלי: כן.
נורית: זה כאב שלא האמנתי ש… שאני ארגיש. זה כאב יותר חזק מכאב של מוות, זה כמו… כאב של… שכאילו הלב שלך, מישהו לוקח לך אותו ומועך אותו… ולא משחרר. [בקול רועד]
טלי: כן.
נורית: כי זה כבר קרה, ואתה כבר לא יכול לשנות שום דבר, ואתה לא היית שם בשביל הילד שלך, ו…כל מיני… ורגשות אשם זה רגש איום ונורא, הוא לא מועיל בכלום, ואתה יודע את זה, ואתה לא מצליח להיפטר ממנו.
טלי: [מגחכת באמפתיה] כן. את מרגישה, נורית, שהסביבה מבינה את זה? את הדבר הזה שאת אומרת, זה… זה לא מוות, אבל יש בזה היבטים שהם… הם כן דומים לתחושה הזו?
נורית: אף אחד לא יכול להבין.
טלי: [מהמהמת בהאזנה]
נורית: לא נראה לי. הסביבה הייתה, הסביבה ש… המצומצמת, שבחרתי לשתף, תמכה ב… רמות, שאני חושבת שזה היה בלון חמצן שלי. לא חושבת שהייתי מצליחה אם לא. אבל את הכאב, אני חושבת ש… אי אפשר להעביר במילים, ואני לא מאחלת אותו לאף אחד. ו… שוב, זה המקום שמצאתי את הב… האימהות לבנות, ש… שרואות את הילדה שלהם עוברת ממצב של אושר וילדות שמחה ופתאום, איפה היא?
טלי: נעלמת.
נורית: לגמרי.
טלי: כן, כן. אז בעצם את אומרת שהיה משהו יותר מחובר בטיפול, באשפוז השני בנס ציונה. היא כן מתחברת לדמות הטיפולית.
נורית: כן. ואני גם חושבת שיכול להיות שהיא הצליחה, כי צריך המון… היא הייתה צריכה המון כוחות…
טלי: כן.
נורית: כדי להצליח לספר ולשתף. ואז מתחילה איזושהי התקדמות. היא עדיין כאובה והיא עדיין רוצה למות, בנחישות. אבל יש עוד צד, שפתאום… יש איזשהו הסבר קצת, וגם… כבר מבינים שאשפוז זה לא הפתרון. הוא היה… הדבר הכי לא נכון עבורה.
טלי: כן.
נורית: ואני חושבת שעבור כמעט כל נערה שהייתה שם, חברות שלה בחדר…
טלי: כן.
נורית: הנערות שהיו שם ו…
טלי: זאת לא התשובה.
נורית: לא! זה לא התשובה, וזה ה… חולי. זה כאילו לתת את המחלה לחולה - קח, קבל…
טלי: לפרצוף, כן.
נורית: …עוד קצת מהחיידק הזה.
נורית: יש שם טריגרים איומים, יש שם חוויות קשות שהם חוות. אני רק… כמות השעות שהיא נקשרה שם, הבת שלי, במחלקה.
טלי: שקשרו אותה.
נורית: קשרו אותה!
טלי: נקשרה, זאת אומרת - הכניסו אותה לחדר וקשרו אותה.
נורית: כן, במקום לשבת ולדבר איתה.
טלי: כן.
נורית: כי זה הרבה יותר פשוט, וזה גם מצריך הרבה פחות כוח אדם.
טלי: כן.
נורית: ו… זה שעות. ואז אני מבינה מה… כמה נורא זה. אם חשבתי שזה נורא…
טלי: זה עוד יותר.
נורית: …אז עכשיו אני מבינה עד כמה זה איום ונורא, וזה הדבר האחרון שמותר לעשות ל… כל אחד.
טלי: נערה שחווה מצוקה.
נורית: כן, לכל אחד, פשוט… אבל אז… התחיל מסע של להתאים לה מסגרת, מסגרת שבה היא תוכל לחזור לאיזושהי סוג של נורמליזציה. שהיא כן תקום בבוקר לבית ספר, ולא לאחות שמגיעה עם המגש של התרופות.
טלי: כן.
נורית: ו… לקום בבוקר לבית ספר, ול… לחזור למקום ששומרים עליה. לא הייתי צריכה שיגידו לי שזה צו של בית משפט. ידעתי שהבית זה עדיין לא המקום בשבילה כדי לשרוד.
טלי: שזה גם משהו שקשה לעכל אותו. שהבית, המקום הטבעי, החיק המוגן, שערוך בשבילה, ומוכן לעשות בשבילה הכל, הוא לא המקום הכי טוב בשבילה בנקודה זו בחיים.
נורית: כן.
טלי: כן. ואז בעצם היא עוברת לפנימיה פוסט-אשפוזית, או שעדיין לא?
נורית: כן.
טלי: כן.
נורית: היא עוברת, אבל כמובן צריך לחכות שיהיה מקום.
טלי: כן.
נורית: וש… כבר ויתרו לנו על ועדת קבלה, כי היא הייתה בכמה ועדות קבלה, וה… עצם הרצון שלה למות פסל אותה על הסף בכל הפנימיות הפוסט-אשפוזיות שהיא הייתה מועמדת אליהם. שם הם לא פחדו. הם אמרו: "זה בסדר, אנחנו מבינים שאת רוצה למות. אנחנו נשמור עלייך, אנחנו לא נוותר". [בנחישות]
טלי: זה לא היה תנאי שהיא לא תהיה אובדנית כדי להתקבל לפנימיה.
נורית: לא. הם אמרו במפורש.
טלי: כשזה… זה מצב חריג, נכון?
נורית: נכון.
טלי: זאת אומרת, רוב הפנימיות סירבו לקבל אותה, ספציפית בפנימיה הזו קיבלו אותה.
נורית: כן. זה המקום היחיד שאמרו: "את תבואי אלינו, אנחנו נשמור שאת לא תמותי, ו… ועדיין, את תקומי בבוקר לבית ספר, ואת תחזרי לפנימיה".
טלי: כן.
נורית: אממ… וזה השלב שבו התחלנו לראות קצת שהיא… מתחברת לחיים, ל… ל… חוט הזה, שמחבר. עדיין חוט ממש דק ורופף, אבל ראינו שהיא לאט לאט מצליחה לספר שהיא לומדת למבחנים. [מחייכות] ושהיא מצליחה לרוץ על ההליכון, ושזה עושה לה… זה לא כזה נורא, זה עושה לה טוב.
טלי: מושגים מהעולם הקודם.
נורית: כן.
טלי: מהילדה שהייתה לפני המשבר.
נורית: כן.
טלי: לפני שהוא התפרץ. בשלב הזה היא כבר לא פוגעת בעצמה.
נורית: זה הולך ופוחת.
טלי: כן.
נורית: זה אפיזודות, זה גלים.
טלי: [מהמהמת בהבנה]
נורית: יש דברים שקורים. אם היא נזכרת בדברים, או מישהו אומר משהו, או… לא יודעת בדיוק, אבל יש גלים.
טלי: התדירות פוחתת,
נורית: התדירות פוחתת.
טלי: זה תְלוי-דברים שמעוררים את זה.
נורית: כן, אבל יש מדי פעם עדיין רצון למות.
טלי: כן. כמה זמן היא שם?
נורית: היא שם כמה חודשים. ארבעה חודשים, כמעט חמישה. ואני ממש סופרת את הזמן שהיא שם, כי… אני רואה איך היא… רוצה לחיות. עם הכאב. הוא לא הלך לשום מקום.
טלי: כן.
נורית: הוא לא הלך לשום מקום! הוא שם!
טלי: פשוט יש לה יותר יכולת להתמודד איתו, יותר כלים, יותר כוחות? יותר הבנה, אולי? יותר קבלה?
נורית: כן, אני חושבת ש… היא מצליחה לראות שהחיים ממשיכים, שאם היא כאובה ורוצה למות, היא לא נקשרת לְמיטה.
טלי: [מהמהמת בהבנה]
נורית: ושהיא תקום בבוקר והיא תלמד. אם הם מחליטים לא לשלוח אותה לבית הספר באותו היום, אז היא תלמד בפנימיה בבית ספ… ב… בפנימיה עצמה ולא בבית ספר…
טלי: כן.
נורית: אבל היא תלמד.
טלי: כן. בשום שלב לא מוותרים עליה, לא מוותרים על מי שהיא…
נורית: זה המסר.
טלי: כפי שהיא.
נורית: כן.
טלי: זה המסר, כן.
נורית: "מפה את לא תחזרי לאשפוז".
טלי: [מהמהמת בחיוך] כן. אני אספר למאזינות, למאזינים, שאת מחייכת כשאת אומרת את זה.
נורית: [צוחקת קלות] כן.
טלי: נורית… אני רוצה לשאול אותך: איזה נס יש בחיים שלך?
נורית: הילדים שלי הם נס, חברים הקרובים הם נס [צוחקת קלות] שהם החזיקו את כל הטלטלה הזאת, שידעו להכיל את הצרחות-כאב שלי, שאני כואבת וכאובה על הסבל של הילדה. אהה… זה הנסים.
טלי: ולאיזה נס את מייחלת?
נורית: אני חושבת ש… הבת שלי המתמודדת היא נס בפני עצמו. היא הדבר הכי מדהים ש… באמת, שיצא לי להכיר. אני רואה את ה… כוחות שלה. והיא לוחמת, ואני רואה איך היא מצליחה להיות לוחמת למען עצמה ולא נגדה. ואני מאמינה בה, אני יודעת שהיא… היא תהיה בסדר.
טלי: אני רואה אותך ושומעת אותך, ואני יודעת שהיא תהיה בסדר, שהיא בידיים טובות, הכי טובות שיכולות להיות לה.
נורית: תודה. [נאנחת]
טלי: הפודקאסט הזה נועד לגרום לאנשים להבין קצת יותר, מה שאמרת שאי אפשר להבין. יש משהו שחשוב לך לומר, נוסף, שלא עלה בשיחה?
נורית: כשאני מסתכלת במבט לאחור על כל המסע הזה, אני יודעת שהיה אסור בשום רגע לאבד את התקווה. ולדעת שזה מסע ארוך, ארוך, ארוך, [משתנקת] וקשה, קשה, ממש קשה. זה המסע הכי קשה שאתה תעשה בחיים שלך, אבל יש בו תקווה.
[מוזיקת רקע]
טלי: תודה נורית, אני אעצור את ההקלטה ואלך לחבק אותך.
נורית: תודה.
טלי: תודה גדולה לנורית. תודה לצחי אשר, שאחראי על הסאונד ובאופן כללי על האהבה בחיי.
תודה לכם על ההקשבה הנדיבה.
"מי רוצה נס" נמצא בכל אפליקציות הפודקאסטים: ספוטיפיי, iTunes, גוגל פודקאסט או כל אפליקציה אחרת. אפשר למצוא את כל הפרקים גם באתר שלי, taliasher.com ולעקוב אחריי בפייסבוק. כדי להתארח בפודקאסט, להגיב או להמליץ על מישהו אחר, שלחו לי הודעה באתר.
ועד הפעם הבאה, שיהיה לכם ולכן כמה שיותר נס.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント