כמה מהדברים המעניינים שעלו בשיחה: משחק זה דבר מאוד חשוב. זה לא מקרה שהספורט בעולם זאת תעשייה של עשרות מיליארדים. המשחק הוא צורך אנושי ומעורר עניין. נולדנו עם הצורך לשחק. אנחנו שייכים למחלקת היונקים. כמו כל היונקים, הגורים שלנו, הילדים, אוהבים לשחק. המוח הצעיר בנוי לשחק ולמשחק יש חלק מאוד חשוב בעיצוב של המוח.
להיות יונק זה מסובך. לכל היונקים יש חיי חברה. הם צריכים אינטרקציות. החיים החברתיים המסובכים ביותר מבין היונקים, הם חיי החברה שלנו, בני האדם. חשוב מאוד לשמור על הכללים כשמשחקים. אם לא תשמור על הכללים, אף אחד לא ירצה לשחק איתך.
(מנגינת פתיחה)
יורם: נתחיל.
נעמי: למה נגיד בג'ודו או בקרטה, רגע אחד הם לוחצים ידיים ומדברים בנימוס אחד עם השני ואחר כך הם מנסים להחליף לשני את הצורה? למה? איך זה פועל?
יורם: אה נדבר על זה, אבל מה כל כך מפעים אותך בזה?
נעמי: שכאילו הם יכולים להיות נחמדים אחד לשני והם כל כך ידידותיים ונראה שהם יכולים להיות חברים הכי טובים. ואחר כך זה נראה שהם נלחמים אחד בשני, רוצים לתלוש אחד לשני את השערות, לחנוק אותו וזה לא כל כך נעים להסתכל בזה. אבל למה זה ככה?
יורם: כן, אז זאת שאלה נהדרת. היא בעצם נוגעת לשאלה מה זה משחק?
נעמי: מה זה משחק?
יורם: למה אנחנו כל כך אוהבים לשחק? ואני חושב שנכון להגיד שכמעט כל סוגי הספורט הם בעצם משחק. לא במובן של גיים (GAME) אלא במובן של פליי (PLAY). אה, אממ... אז צריך להגיד ככה. שמשחק זה דבר נורא, נורא, נורא חשוב. זה לא מקרה שזה למשל שהספורט בעולם זו תעשייה של עשרות מיליארדי דולרים. זאת אומרת שהאנשים שהם כוכבי כדורגל או כוכבי ספורט, יש שם משכורות אדירות, מושקעים בזה הרבה כספי פרסום, אנשים כאלה נהיים מפרסמים מותגים וכו'. זאת אומרת, יש עניין עצום בעולם בספורט, שזה בעצם משחק והשאלה היא למה? נולדנו לא רק עם היכולת, אלא עם הצורך לשחק. ופה צריך לענות בכלל על מה זה משחק, עוד פעם, במובן של PLAY. ופה צריך להגיד משהו על היונקים. אנחנו שייכים למחלקת היונקים. יש בערך 6,000 סוגים של יונקים ואחד מהם זה ההומו ספיינס, אנחנו. וכמו כל, אבל כל היונקים, הגורים שלנו אוהבים לשחק. ילדים אוהבים לשחק. ואחת התגליות, אני חושב החשובות בחקר המוח ב-30-40 השנים האחרונות, זה שהמח הצעיר בנוי לשחק ולמשחק יש חלק נורא, נורא חשוב בעיצוב של המוח.
נעמי: למה?
יורם: אממ... למה יש לו כזה תפקיד חשוב בעיצוב של המוח?
נעמי: כן!
יורם: כי להיות יונק זה מסובך.
נעמי: מה זאת אומרת? להיות יונק זה מסובך?
יורם: אני אסביר. להיות דג זה פשוט.
נעמי: אתה פשוט שוחה.
יורם: להיות דג, כן, אתה שוחה, אתה צריך לאכול, אתה צריך לא להיטרף. יונק, יש לך את זה, גם בדברים האלה, אתה צריך לחיות, אתה צריך לאכול, אתה צריך לא להיטרף, אתה צריך להתרבות, זה גם הדג צריך. אבל כל היונקים, יש להם איזשהם חיי חברה. הם צריכים אינטראקציות. זה מאוד נדיר, יש יונקים שחיים בודדים, לבד. וגם הם בעונת ההזדווגות הם נאספים יחד, צריכים להתחרות על נקבות וכו'. יש אינטראקציות מורכבות עם בני מינם.
נעמי: כמו למשל צ'יטות?
יורם: כן. למשל.
נעמי: הם בדרך כלל חיים בבודדים ורק בעונות הרבייה הם...
יורם: כן, כן, דוגמא נהדרת. דוגמא נהדרת. ויש חיות, צריך להגיד, החיים החברתיים המורכבים ביותר של כל היונקים זה אנחנו. סתם תראי דוגמא לאיזו רמה זה הגיע. יותר מארבעה מיליארד איש מחוברים היום לאינטרנט. זאת אומרת, אנחנו כולנו באיזה מן מקום שבו אנחנו יכולים לתקשר, לפחות באופן תיאורטי אחד עם השני, ארבעה מיליארד איש.
נעמי: כפר גלובלי כזה?
יורם: כפר גלובלי מטורף! כן, 4 מיליארד איש, כן! אז חיי החברה שלנו הם הכי מסובכים מכל היונקים, אבל לכל יונק יש חיי חברה מסובכים ומה שחשוב לענייננו, הם יותר מסובכים מזה שאפשר יהיה לתכנן אותו מתוך הגנים. זה חשוב ואני אגיד את זה עוד פעם. חיי החברה שלנו יותר מסובכים מכדי שאפשר יהיה לתכנת את כל האינטראקציות החברתיות שדרושות לנו לשרידה בתוך הגנים שלנו.
נעמי: וואו.
יורם: אבל יש חיות שאצלן זה כן ככה. שיש להן חיי חברה מסובכים שהן לא צריכות ללמוד אותם. לדוגמא, זה דבורים ונמלים. אוקיי? דבורים ונמלים יש להם חיי חברה מאוד, מאוד מורכבים,
נעמי: אבל הם לא יונקים.
יורם: הם מתוכנתים. בדיוק, הן באות עם כל האינטראקציות שכל דבורה וכל נמלה נולדת שיודעת כבר לבד במערכת העצבים שלה, יודעת את כל האינטראקציות החברתיות.
נעמי: אבא,
יורם: מה?
נעמי: נמלים לא נולדות, הן בוקעות מביצים כמו דבורים.
יורם: לגמרי נכון, נכון. גם אנחנו באים מביצים, כן? אבל אנחנו לא בוקעים, אנחנו גדלים בתוך הרחם, כן? בעצם זה ביצים שתהליך גידול הביצים שאפילו אצל ציפורים, נעשה מחוץ לגוף של האמא. אצלנו היונקים זה עבר מיקור פנים. זה נכנס לתוך הגוף. אנחנו גדלים אבל גם אנחנו באים מביצים. אממ, אז יונקים צריכים ללמוד. חיי החברה שלהם מסובכים. אי אפשר לתכנת את זה לתוך הגנים וכדי לשרוד נכון בחברה וכדי להצליח בחברה, צריכים ללמוד המון דברים נורא, נורא חשובים. והדרך ללמוד אותם אצל כל היונקים, זה במשחק. ומה זה משחק? משחק זה משהו שהוא כמו חיים האמיתיים, אוקיי? אבל הוא בטוח. בטוח במובן של SAFE. לא במובן של SURE במובן של SAFE. אממ, במשחק אתה בעצם מתרגל, כולנו כן? מתרגלים את הכישורים שישמשו אותנו כשנהיה גדולים. למשל, לדעת איך להתחרות בלי לשבור את הכלים. העולם הוא עולם מאוד, מאוד תחרותי. כולנו בני אדם,
נעמי: אני יודעת.
יורם: מתחרים על אותם משאבים, אוקיי? אבל צריך להתחרות על אותם משאבים בלי להשמיד את המתחרים שלך, צריך איכשהו להסתדר איתם. זאת אומרת, לדוגמא, התוקפנות כן, האגרסיה שלנו, אנחנו צריכים להיות מסוגלים לדעת לעצור אותה. והדוגמא שאני אוהב לתת בעניין הזה זה כלבים. עוד נדבר עליהם, כי כלבים הם כמונו. הם סוג של חיה שבה היכולת לשחק נשמרת לבגרות. רוב סוגי, רוב היונקים, הגורים שלהם משחקים, אבל כאשר הם נעשים מבוגרים, הם מאבדים את היכולת לשחק. בני אדם, אחד הדברים שמאפיינים אותם זה שהיכולת לשחק ויצר המשחק, הצורך לשחק, נשארים כל החיים! מה זה משחק? משחק זה לשחק את החיים, אבל בצורה בטוחה, בלי תוצאות קשות. וזה נורא, נורא חשוב. ואני חוזר לדוגמא שנתתי על הכלבים. לראות שני כלבים משחקים זה דבר נורא מפחיד.
נעמי: שכאילו כל רגע,
יורם: רררררררררר, זורקים אחד את השני לרצפה! ררררררררר חושפים שיניים, נכון? מגרגרים, מתגלגלים.
נעמי: אני זוכרת שכשהייתי קטנה, שמוקה ונח,
יורם: כן, שני הכלבים שלנו נכון, מוקה ונח.
נעמי: ז"ל.
יורם: כן, ז"ל שניהם, כן.
נעמי: הם היו משחקים אחד עם השני. אז הייתי נורא נבהלת כי חשבתי שתכף מוקה תוריד לנח את הראש.
יורם: ואז, ואז פתאום, הם גומרים לשחק,
נעמי: הם קופצים אחד על השני ומלקקים.
יורם: אחרי שתפסו אחד את השני בצוואר, שזאת הדרך שבה כל משפחת הזאביים ובעצם רוב הטורפים הגדולים, ככה הם הורגים את הטרף שלהם. הם תופסים אותו בצוואר וחונקים אותו. מוציאים את השיניים ואז הכלבים גומרים לשחק, קמים ואפילו טיפת דם אחת לא נוזלת.
נעמי: ומלקקים אחד את השני.
יורם: אני מחזיר אותך לשחקני הג'ודו שאיתם התחלנו את העניין. רגע אחד זה נראה כאילו הם הולכים להרוג אחד את השני,
נעמי: אבל אבא,
יורם: ואז הם חברים טובים.
נעמי: אבל לפעמים בג'ודו אפשר לצאת עם חבורות כחולות.
יורם: נכון, אבל זה נגד הכללים. אם אתה משחק נגד הכללים, אז אחרים לא ירצו לשחק איתך. וזה אחד הדברים שצריכים ללמוד. כי גם הילד הכי חזק בכיתה, אוקיי, צריך ללמוד לרסן את התוקפנות שלו כי אחרת אף אחד לא ירצה לשחק איתו. במשחק בעלי חיים לומדים לנצח בכבוד ולומדים גם להפסיד בכבוד.
נעמי: עולם החי נגיד אצל היונקים, הוא לא, לוקח להם זמן ללמוד.
יורם: נכון, אבל יכולים ללמוד את זה. כדי לשרוד בחברה אי אפשר שכל פעם שנפסיד נשבור את הכלים. אז אנחנו צריכים גם ללמוד לנצח וגם ללמוד להפסיד וגם ללמוד להיות באינטראקציה עם מישהו אחר. ומה שחשוב נורא, האבולוציה ציידה אותנו בפרס מאוד גדול. זה שלשחק זה כיף. מה שמאפיין את כל המשחקים זה שכיף לשחק אותם ובני אדם אוהבים לשחק כי זה עושה להם טוב. גורי היונקים אוהבים לשחק כי זה עושה להם טוב. וכשמונעים מילדים את היכולת לשחק, אוקיי, כשהם תקועים בבית למשל להרבה זמן, הם מתחילים לטפס על הקירות. וזאת דרך אגב, אחת הסיבות שהיה כל כך קשה גם להורים וגם לילדים בזמן הסגרים של הקורונה. את יודעת? כי הייתם, את זוכרת, הייתם כל הזמן בבית.
נעמי: כן. והיה מלא בלגן.
יורם: שיגעתם את עצמכם ושיגעתם אותנו ומה שהיה חסר לכם זה לשחק עם בנות ובני גילכם. לצאת החוצה להתרוצץ. כשאני הייתי בעד זה שיחזירו את הילדים מהר לבית הספר, כן,
נעמי: זה היה גם לטובתך?
יורם: כן, אבל זה לא כל כך בשביל הכיתות. כי מה שאי אפשר לשחזר בזום, גם הלמידה בזום הייתה גרועה מאוד.
נעמי: לא נהניתי.
יורם: בטח שלא, איום ונורא. כן, אבל נשים את זה בצד. מה שאי אפשר היה לשחזר בזום וזה דבר נורא חשוב שילדים צריכים לעשות בבית ספר, זה הפסקות! כי בהפסקות משחקים! וברגע שלקחו להם את ההפסקות, הם טיפסו על העצבים של ההורים שלהם בתוך הדירה. כי יש להם דחף, יש להם צורך לשחק. והדבר הזה קיים אצל כולנו, נמצא אצל כולנו ועכשיו אני חוזר לכלבים. תראי, שני כלבים משחקים אחד עם השני, אוקיי? עושים רעש כאילו הם הולכים לטרוף אחד את השני וכשהם גומרים את רואה שלא שרטו אחד את השני. וזה אומר שצריכה להיות להם יכולת לשלוט, נגיד הכלב על הלסת שלו, את שומעת? בחלקיקי מילימטר. זאת אומרת, הוא צריך לדעת כמה חזק לתפוס את הצוואר של היריב שלו בשביל שיהיה מסוגל להשכיב אותו על הרצפה.
נעמי: אבל לא להרוג אותו.
יורם: וזה בדיוק אותו דבר שילדים צריכים ללמוד במשחק, אוקיי? איך לנצח את המשחק בלי שאת החבר שלך יצטרכו אחרי זה לקחת לחדר מיון, כולל ללכת מכות. כשילדים הולכים מכות בחצר בית הספר גם לזה, לא רואים את זה, יש לזה איזשהם כללים, אוקיי? וילדים שלא יודעים לשמור על הכללים האלה, זה ילדים שירחיקו אותם מבית הספר. אתה צריך לדעת לנצח בלי לרסק את מי שניצחת אותו, אוקיי? ואתה צריך להיות מסוגל להפסיד ועדיין לחזור לזה למחרת. ואת כל הכישורים המורכבים האלה של להסתדר בחברה, לדעת איך לעשות שותפויות, איך לשתף פעולה עם מישהו אחר. אתה נורא רוצה להבקיע גול, אבל כרגע מי שנמצא בעמדה יותר טובה זה החבר שלך. אתה צריך למסור לו את הכדור, כן. אתה לומד שיש מטרה שלפעמים בשביל להגשים את המטרות שלך, אתה צריך לשתף פעולה עם אחרים. את זה לומדים במשחק.
נעמי: אבא,
יורם: כן.
נעמי: בבית הספר נגיד, אהבתי לשחק, אבל לא כל הזמן הייתי משחקת. רוב ההפסקות הייתי אוהבת לשבת על עץ עם ספר ביד. למה יש אנשים שיותר נהנים לשחק מאשר אחרים? ושמשחק יותר עוזר להם להשתלב מאשר אחרים?
יורם: אז אנחנו שונים אחד מהשני, בני אדם, לעיתים מאוד רחוקות באופן איכותי וכמעט תמיד באופן כמותי. זאת אומרת, שבני אדם, כמעט בכל בני האדם יש כמעט את כל התכונות. ומה ששונה בינינו זה המינון. למשל, אני חושב שכל בני האדם אוהבים לשחק במידה זו או אחרת, אבל יש משחקים שיותר מעניינים אותם ויש משחקים שפחות מעניינים אותם. ראיתי שאת קוראת ספר על איינשטיין. את יודעת, איינשטיין אהב לשחק, המשחק שלו היה מדע. בשביל מדענים המדע שלהם זה משחק. יש להם שם סקרנות, יש להם אינטראקציות עם אחרים. אלוהים יודע שזה תחרותי ולפעמים מנצחים ולפעמים מפסידים ויש את המסתורין ואתה חייב להנות מהמשחק, אחרת זה יהיה עינוי. אם אתה משחק רק כדי לנצח,
נעמי: אז זה עינוי המשחק.
יורם: זה עינוי נורא ואיום. אתה צריך להנות מהמשחק עצמו. ומה שמאפיין בני אדם ומה שמאפיין כלבים, זה שהיכולת הזאת לשחק והצורך לשחק נשארים כל החיים. עכשיו, לזה יש חשיבות אדירה. מה שמאפיין גורים זה סקרנות. כל גורי היונקים הם מאוד, מאוד, מאוד סקרנים. עכשיו, הסקרנות זה דבר שהם קיבלו באבולוציה כי הדברים שגור יונק צריך ללמוד כדי לשרוד בצורה מוצלחת הם רבים מאוד. כמו שאמרתי, אי אפשר לתכנת אותם לתוך הגנים. אז אתה רוצה שהוא צעיר שיאהב להתנסות בהמון דברים חדשים וינסה פה וינסה פה ויחפש פה ויחפש שם ויש לנו דחף סקרני בתוכנו. עכשיו, אני תמיד נותן את הדוגמא של אתה זורק כדור לגור, כל גור, גור כלב, גור זאב, גור חתול, הם ישחקו איתו. עכשיו מה קורה אם אתה לוקח זאב מבוגר ואתה זורק לו כדור?
נעמי: הוא לא ייגע בו.
יורם: נכון, יסתכל עליך ככה, יגיד לך "כן? מה אתה רוצה ממני?" וכלום. זורק כדור לכלב והכלב רץ!
נעמי: גם אם הוא מבוגר.
יורם: זוכרת את נח? את הצעצוע הירוק הזה.
נעמי: אוי כן! המצפצף!
יורם: כלב של 60 קילו. היה כלב ענק. רץ כמו אידיוט אחרי הדבר הירוק הזה, נכון? קופץ! קופץ! קופץ! את זוכרת שהוא היה מביא לנו את זה?
נעמי: כן!
יורם: היה אוסף את זה ומביא את זה ומניח את זה לרגליי כדי שאני אזרוק לו?
נעמי: כן ו, ו, ו, והוא היה מצפצף גם אז אם לפעמים הוא היה רץ רחוק, תמיד יכולנו לשמוע אם הוא בסביבה כי זה היה מצפצף ומצפצף.
יורם: הירוק הזה, נכון, ועכשיו זה מה שנשאר לנו ממנו... כן.
נעמי: אממ...
יורם: אבל תראי, היה לו דחף לשחק. הוא היה צריך לשחק בשביל האיזון הנכון שלו. כי כלבים נשארים גורים לנצח. כלבים זה בעצם זאבים שלא התבגרו, אוקיי? ולכן כלבים הם כאלה חמודים. כי כל הגורים של היונקים כולם חמודים כשהם קטנים. יוצרים קשרים רגשיים בקלות ומאוד מתקשרים ומאוד נאמנים וכשהם מבוגרים זה עובר להם. כלבים ובני אדם שמרו על היכולת הזאת לאורך כל החיים שלהם.
נעמי: בניגוד אליך.
יורם: זו תכונה, עליי עוד נדבר עוד מעט. רק אגיד שיש שם לתכונה הזאת. בביולוגיה קוראים לשימור של תכונות ילדיות לתוך הבגרות, קוראים לזה ניאותניה. ניאו זה צעיר או חדש. ונאותניה זה שימור של תכונות ילדיות או תכונות צעירות לתוך הבגרות. יש לזה גם היבטים גופניים. אנחנו דומים לגורים בהרבה מובנים אחרים גם כן. והמוח שלנו דומה יותר למוח של גור וזה יתרון אדיר. כי בני אדם נשארים סקרנים כל החיים שלהם. ונעמי, אם אמרת שאבא לא כ"כ אוהב לשחק, אני אוהב לשחק בדברים אחרים. אני נורא סקרן בדברים אחרים.
נעמי: מה לדוגמא?
יורם: זה פחות מתבטא... אה אני כל יום קורא לפחות שעתיים. אני מסתכל ברשת, אני קורא כתבות, אני מסתכל בספרים. את יודעת, גם העיסוק המדעי. אני כל הזמן לומד דברים חדשים, אני לא יוצא דופן בעניין הזה.
נעמי: גם אני קוראת די הרבה.
יורם: נכון. את קוראת המון, את קוראת המון. ולקרוא זה גם כן סוג של משחק. אתה נכנס לעולם דמיוני.
נעמי: כן אני מאוד נהנית לקרוא.
יורם: את עוברת בבת אחת לעולם דמיוני.
נעמי: וזה הרבה יותר כיף.
יורם: אנחנו מדברים על עוד דבר נורא חשוב שקשור למשחק. וזה הדמיון, אוקיי? הסבא רבא שלך, ישעיהו ליבוביץ, פרופסור ישעיהו ליבוביץ, היה לו משפט שהפך אותו למאוד, מאוד פופולרי בארץ. הוא אמר "מה זה כדורגל? זה 22 חוליגנים רודפים אחרי כדור".
נעמי: (צוחקת)
יורם: עכשיו, סבא לא אהב את המשחקים האלה, אבל צריך להגיד, בכל משחק יש אלמנט מדומיין. האלמנט המדומיין הזה הוא נורא חשוב. עכשיו תסתכלי, מה זה חשוב, כן? אנשים בועטים באיזה כדור ששווה אולי 100 שקל, במקרה הטוב.
נעמי: וממילא מתבלה ומתלכלך.
יורם: בועטים, בועטים בשביל להכניס אותו לאיזה שער שבנו אותו מקורות עץ ורק הדבר הזה כשלעצמו בעולם זו תעשייה של מיליארדי דולרים.
נעמי: אבא, קבל תיקון. בדרך כלל הוא לא עשוי מקורות עץ, אלא ממתכת וחוטים.
יורם: ממתכת וחוטים, קיבלתי, בסדר. השער. ברגע שבני אדם מסכימים ביניהם, שהמשחק הזה מייצג יחסים בין אומות. למשל, בגמר הגביע בין אנגליה לאיטליה כל אנגליה התרגשה מהאפשרות שהאנגלים ינצחו והאנגלים לא ניצחו, האנגלים הפסידו.
נעמי: אוי.
יורם: אבל האנגלים, אתה אומר מה זה חשוב להם כבר שהכדור הזה שווה 100 שקל, השחקנים עם החולצה של איטליה יבעטו אותו? מה זה משנה. את רואה שזה נורא, נורא משנה לאנשים. כי הם לוקחים את האלמנט המדומיין, כל הכבוד הלאומי שלנו, כל ההזדהות שלנו, כל הרגשות שלנו, מרוכזים בדבר הזה. וזאת אחת הסיבות שאולימפיאדות הן כל כך פופולריות. זה משחק של כל העולם ודרך אגב, עכשיו כשאני חושב על זה, זה היה התפקיד המקורי של האולימפיאדות. כי את האולימפיאדות המציאו ביוון הקדומה. וביוון הקדומה היו ערי מדינה שכל הזמן נלחמו ביניהן. ואז במקום להרוג אחד את השני,
נעמי: זה כדי להשכין שלום?
יורם: בדיוק. אנחנו נתחרה במשחק, אוקיי? שבו נראה מי רץ הכי מהר והוא יקבל זר של עלי דפנה ולא נהרוג את אלה שלא הגיעו ראשונים. זאת אומרת, ביוון האולימפיאדות הראשונות נוצרו בתור תחליף למלחמה. תחליף לא מסוכן למלחמה. את זוכרת? אמרנו דבר נורא חשוב במשחק זה שהוא SAFE שהוא בטוח. אוקיי? ברגע שזה לא בטוח, זה לא משחק. ברגע שכלב נושך כלב אחר ומוריד לו דם, ברגע ששחקן ג'ודו אחד,
נעמי: נותן חבורה כחולה.
יורם: נותן חבורה כחולה לשחקן ג'ודו שני, זה כבר לא משחק. זה נגד הכללים. ודרך אגב, עכשיו כשאני חושב על זה, עוד דבר נורא חשוב שילדים לומדים במשחק, זה לשמור על כללים. ואם מקשיבים לילדים משחקים, בייחוד בנים כשהם עושים את זה, רוב הזמן הם לא משחקים אלא רבים על הכללים.
נעמי: שומעים הרבה רעש.
יורם: נכון? "אתה כן נגעת ביד, הוא לא נגע ביד, זה צעד וחצי, עשית פאול, לא עשית פאול, זה בפנים, זה בחוץ!" רבים, רבים, רבים ביניהם, אוקיי? רבים על הכללים, לומדים לציית לכללים. לומדים מתי אפשר לתחמן בכללים בלי שיתפסו אותך.
נעמי: (צוחקת)
יורם: לומדים מה לעשות כשתפסו אותך, כן? כל הדברים האלה הם חלק נורא חשוב מכישורי חיים, בסדר? אז זאת בעצם,
נעמי: לתחמן זה חלק חשוב מכישורי חיים?
יורם: בטח. לתחמן בלי לגרום לנזק גדול מדי מצד אחד ובלי להיתפס מצד שני. זה כישור חיים מאוד, מאוד, חשוב.
נעמי: אני לא אוהבת לתחמן.
יורם: אה... סליחה? אני עכשיו אבא שלך. אני עכשיו אבא שלך. לפעמים את מתחמנת ועוד איך.
נעמי: (צוחקת)
יורם: לא ניתן פה דוגמאות בפודקאסט, כן?
נעמי: אבא...
יורם: אבל לפעמים כן. וזה בסדר, זה בסדר. מה שאת לומדת זה לתחמן בלי לשבור את הכלים גם בתחמון וזה גם כן אנשים צריכים. תראי למשל עולם העסקים, אנשי העסקים. בכל עסק יש איזושהי מידה של תחמון, איזושהי מידה של אחיזת עיניים, אבל אסור שזה יהיה יותר מדי. כשזה נהיה יותר מדי, זה נהיה פלילי. והרבה אנשי עסקים נופלים כשהם חוצים את הגבול הזה. בשאיפה שלהם להתעשר ולתפוס יתרון מתחמנים קצת יותר מדי וזה הופך להיות פלילי. זה עוד דבר שאנחנו צריכים ללמוד אותו במשחק. איך לתחמן אבל לא יותר מדי. איך להישאר חברים גם אחרי שניצחת או אחרי שנוצחת. כל הדברים האלה חשובים. אחד הדברים המעניינים במשחק זה שהוא מכין לא רק לעולם העסקים ולא סתם לעולם המבוגרים, אלא חיות צעירות במשחק לומדות להילחם. למשל, כלבים, כן, כל גורי היונקים, לומדים איך לטרוף. הם מתאמנים אחד על השני. הם לא באמת טורפים, אבל הם נהיים יותר טובים בזה ונהיים חיות שצדות בחברה כמו,
נעמי: זאבים. אריות, לא אריות, לביאות בעצם.
יורם: נכון, לביאות משתפות פעולה ביניהן ולומדות את זה תוך כדי משחק. ויש ציטטה נורא מפורסמת שמיוחסת לדוכס מוולינגטון. הדוכס מוולניגטון היה מפקד חיל המשלוח הבריטי במלחמות נפוליאון. והוא ניצח את קרב ווטרלו נגד נפוליאון. ויש אמרה נורא מפורסמת שמיוחסת לו והוא כנראה לא אמר אותה אבל זה לא חשוב. האמרה היא "ניצחנו את קרב ווטרלו על מגרשי המשחקים של איטון". איטון זה בית הספר והפנימייה שאליה הלכו בני האריסטוקרטיה הבריטית. אלה שאחרי זה היו קצינים בצבא. הם למדו שם לשחק, הם למדו שם שלא מפסיקים לשחק רק כי הצד שלך מפסיק, נכון? it's not over until it's over. כי אנחנו לא מפסיקים לשחק עד שריקת הסיום גם אם זה נראה לא טוב. משחקים עד הסוף. לדוגמא, בקרב ווטרלו היה זמן שבו העניינים נראו רעים מאוד לצבא הבריטי. הפרשים של נפוליאון הפרידו ביניהם, כל שרשרת הפיקוד,
נעמי: קרסה?
יורם: קרסה. ובעצם לא היה מי שיגיד לקצינים הצעירים איך להילחם. עכשיו כשזה קרה בד"כ קודם במלחמות של נפוליאון כשהוא נלחם נגד צבאות אחרים, אז הצעירים היו נכנעים. אלה היו זמנים יותר יפים במלחמות, אז לא היו רוצחים שבויים ולא היו מתעללים בהם. היו לוקחים את המחנה שבויים, מחזיקים אותם כמה שבועות או כמה חודשים, שולחים אותם הביתה.
נעמי: אבל אבא,
יורם: רגע, הקצינים הבריטים הצעירים כשזה קרה להם בקרב ווטרלו, כן? פשוט המשיכו להילחם, גם כל אחד לבד גם בלי שקיבלו פקודות. ולאט, לאט התגברו על הפרשים הצרפתים וניצחו את המלחמה. לזה התכוון וולינגטון כשהוא אמר זה לא אני. כשהוא אומר ניצחנו את קרב ווטרלו על מגרשי המשחקים של איטון, זה בעצם אמירה צנועה. זה בעצם להגיד "זה לא בזכותי". החבר'ה האלה למדו איך לשחק ומי שלמד איך לשחק, למד איך להילחם טוב.
נעמי: אבל אבא, איך דבר חיובי ונחמד כל כך שמשפיע על הילדות יכול להתפתח לדבר נורא וקר כל כך כמו מלחמה?
יורם: וואו. זאת שאלה נהדרת, זאת שאלה נהדרת. תראי דבר מעניין, שיחסים הם דו כיווניים. כמו שהאולימפיאדות התפתחו בתור תחליף למלחמות, אוקיי? ככה משחקים שילדים משחקים מכינים אותם למלחמה. את יודעת מי הבין את זה מאוד, מאוד טוב? מי הבין את זה טוב?
נעמי: מי?
יורם: התנועה הציונית. התנועה הציונית הבינה את זה טוב מאוד, היא בחצי הראשון של המאה ה-20, לאט, לאט התברר ליהודים שהתחילו לבוא לפה, שהם הולכים להצטרך להילחם על המדינה הזאת. וכל עניין תנועות הנוער, לכן עניין תנועות הנוער נהיה דבר כל כך חשוב. בתנועות נוער ילדים למדו כישורים שאחרי זה שימשו אותם בצבא. לנווט, לסמוך אחד על השני, להסתדר בלילה, להתגנב, לשתף פעולה ביניהם. ובעצם זה היה הייעוד המקורי של תנועת הנוער, את יודעת?
נעמי: הפלמ"ח וכל זה.
יורם: כן, הפלמ"ח תנועת נוער, אבל הם התחילו בגיל התיכון, התחילו מגרעינים של ילדים, נערים ונערות שככה הכירו אחד את השני ובילו ביחד ושיחקו ביחד ואחרי זה גם יצאו להילחם ביחד ובגלל שהם הכירו אחד את השני ואהבו אחד את השני, נלחמו כמו אריות. כל אחד נלחם גם בשביל האחרים.
נעמי: אבא, לא אריות, לביאות.
יורם: לביאות, נכון.
נעמי: אריות וזה,
יורם: אריות זה רק לקישוט. מי שעושה שם את העבודה זה רק הלביאות. כמו בחיים עצמם.
נעמי: (צוחקת)
יורם: כן, כן, כן, נכון, נכון.
נעמי: אבא,
יורם: אז אולי תשחק אותי. לפעמים אנחנו משחקים. פריזבי שיחקנו לאחרונה.
נעמי: כן.
יורם: הלכנו לחוף, שיחקנו פריזבי.
נעמי: כן, אבל משחקי קופסה אף פעם! אבל אף פעם! בכל 60 ו...
יורם: משחקי קופסה גדול עליי.
נעמי: אתה אף פעם לא הצעת לי לשחק טאקי וכשאני הצעתי לך, אמרת, תמיד מצאת איזה תירוץ. "לא, אני עסוק, אני חייב לעבוד על זה למאמר",
יורם: הכל נכון, הכל נכון.
נעמי: וזה קצת מעצבן כי אני אוהבת לשחק משחקי קופסה.
יורם: נעמי, את ילדה חזקה, תתמודדי.
Comments