top of page

על החיים ועל המוות - עם דפנה לוי - 129. אחינועם ניני

כשאחינועם ניני הייתה בכיתה ה׳, אבא שלה, שנהג לעניין אותה ולעודד אותה להביע את דעתה בנושאים שונים, הראה לה מאמר על המתת חסד, מאמר שהוליד עבודת מחקר אז בבית הספר. יכול להיות שאז נולדו היחס השליו, הכמעט סטואי של אחינועם למוות והיכולת שלה ללוות אנשים – קרובים ורחוקים – אל מותם. סבתא רחל שלה הייתה כנראה הראשונה שנפרדה מן העולם הזה בגיל 97 כשאחינועם אוחזת בידה ושרה לה, אבל אחריה באו אנשים נוספים שביקשו את נוכחותה ואת קולה ברגעיהם האחרונים, ואחינועם מצדה מוצאת שהיכולת הזו לנחם אחרים היא פריבילגיה גדולה וגם מקור השראה.

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 15/03/2024.

קריינית: "על החיים ועל המוות", עורכת ומגישה דפנה לוי.

[מוזיקת פתיחה]

דפנה: כשאחינועם ניני הייתה בכיתה ה' אבא שלה, שנהג לעניין אותה ולעודד אותה להביע דעתה בנושאים שונים, הראה לה מאמר על המתת חסד. המאמר הוליד עבודת מחקר, אז בבית הספר, ויכול להיות שאז נולדו גם היחס השליו, הכמעט סטואי של אחינועם למוות, והיכולת שלה ללוות אנשים, קרובים ורחוקים ולפעמים זרים מוחלטים, אל מותם.

סבתא רחל שלה הייתה כנראה הראשונה. היא נפרדה מן העולם הזה בגיל 97, כשאחינועם אוחזת בידה ושרה לה. אבל אחריה באו אנשים נוספים שביקשו את נוכחותה ואת קולה ברגעיהם האחרונים, ואחינועם מצידה מוצאת שהיכולת הזו לנחם אחרים היא פריבילגיה גדולה וגם מקור השראה.

אחינועם: היחס שלי למוות התחיל בגיל צעיר, זאת אומרת התחלתי לחשוב על המוות בגיל צעיר. אני בטח לא לבד, אני חושבת שהרבה אנשים מתחילים לחשוב על זה באיזשהו שלב, אבל אני ממש התעמקתי במוות.

דפנה: מה זה צעיר?

אחינועם: מה זה צעיר? זה ממש בכיתה ד'-ה'. אז… אני זוכרת את עצמי מאוד מתעסקת בזה. אז אחד מהדברים, אני למדתי בישיבה בניו יורק, ואני זוכרת שהסיפור של דוד המלך על מות יהונתן מאוד מאוד השפיע עליי, על איך שהוא קם אחרי מות יהונתן וכאילו, התאבל בזמן שיהונתן היה חולה, ואז כשברגע שיהונתן בעצם הלך לעולמו, הוא קם ויצא במחולות. ככה הסיפור.

וזה היה shocking בשבילי בתור ילדה. ושאלתי הרבה שאלות… את יודעת, בישיבה לא מקבלים תשובות [צוחקת] אבל שאלות היו לי תמיד הרבה. אז התחלתי לחשוב על זה אז, למה בעצם… מה זה אומר, אולי ה-system הזה שמלמדים אותנו שמישהו מת צריך להיות מאוד עצוב, ואז יש אבל וכל הדבר הזה, וזה בעצם דבר נורא למות, אולי זה לא בדיוק? אז ככה התחלתי לחשוב על זה. ואז אני זוכרת שנה לאחר מכן, דווקא… בישיבה שלמדתי זה התחלק בין לימודי קודש ללימודי חול, זה… אגב, שיטה…

דפנה: אני עדיין... זה מפתיע אותי שקוראים לזה ישיבה למרות שזה של בנות…

אחינועם: כי ככה זה, זה 'Yeshiva' [אומרת במבטא אמריקאי במלעיל] זה לא של בנות, זה בנים ובנות יחד, זה בכלל קונספט אחר, אין את זה בארץ. זה משהו… המצאה אמריקאית שקוראים לה Modern orthodox - אורתודוקסי מודרני. ממש דתי-דתי, זאת אומרת תפילות, לימודי קודש, כשרות, צניעות, הכל. בני עקיבא כזה. בנים ובנות לומדים יחד, והיום מתחלק ללימודי קודש ולימודי חול. יום לימודים ארוך. אגב, אני חושבת שזה רעיון נהדר, למי שכבר רוצה ללמוד לימודי קודש, לשלב אותם עם לימודי חול ולעשות את כל הדבר הזה יחד, וגם ללמוד בנים-בנות ככה. בסך הכל הבית ספר היה בית ספר נהדר, קראו לו SAR Academy. בכל מקרה, הייתה לי מורה נהדרת למה שנקרא social studies, לימודים על החברה, לימודי חברה. והיינו צריכים לבחור נושא לעבודת חקר, תזכרו שזה ה', כיתה ה', ואני בחרתי את הנושא המתת חסד, Euthanasia.

דפנה: איך בכלל שמעת את זה?

אחינועם: אז אני אומרת לך, קראתי מאמר, [צוחקת] "קראתי", אבא שלי היה מעריץ גדול של ה-New York Times, הוא היה בא כל Sunday, ביום ראשון, קונה וקורא את ה-New York Times. עכשיו ה-New York Times של דאז של יום ראשון זה היה ספר בערך, כאילו… כל יום ראשון זה היה ה-obsession. הוא היה יושב וקורא את העיתון ומעמיק, הוא היה גם, אבא שלי בכלל איש באמת מדהים, הוא היה תמיד קורא לי, תראי יש כאן סיפור, יש כאן הנה... הוא היה מעניין אותי בעניינים שהיו דנים בהם. ענייני דיומא, Current Events.

דפנה: מה הוא עשה?

אחינועם: אבא שלי הוא מהנדס כימי.

דפנה: לרגע חשדתי שאולי הוא היה רופא והגעת לזה משם.

אחינועם: לא, לא. בעלי רופא, אני נשואה לרופא, אבל אבא שלי הוא מהנדס כימי והוא איש גם בכלל מדהים וסקרן מאוד, ונגיד שממש שינה את גורל המשפחה בזה שהביא אותנו לארצות הברית, והוא למד ב-University of Rochester, אחרי זה ב-Columbia University עשה את הדוקטורט שלו ואת ה-post-doc, וככה נשארנו בארצות הברית.

ובאמת אבא שלי סקרן לגבי הכל. ואני זוכרת שהוא העיר לתשומת ליבי שהיה דיון ציבורי גדול בארצות הברית בעניין המתת חסד, האם זה חוקי או לא חוקי. מדינות מסוימות… באופן עקרוני זה לא חוקי בארצות הברית בכלל, והיה סיפור שלם ב-Supreme Court, בבית משפט, בעניין הזה, במדינת ניו יורק, והיו דיונים וזה.

אני זוכרת שהוא שאל אותי וזה… אבא שלי נתן לי את המתנה הזאת, שתמיד הוא היה שואל אותי, גם מגיל צעיר, מה אני חושבת, "מה דעתך על זה", הוא היה אומר לי. ואז הייתי צריכה לחשוב מה דעתי. הוא לא היה אומר לי "לדעתי זה…", אלא תמיד אומר לי: 'מה דעתך?' ונותן לי… ואמרתי לו: האמת אבא, אני לא רואה בכלל בעיה עם המתת חסד. אז הוא אומר: תראי, אולי כן צריך לחשוב האם הבן אדם באמת רוצה, האם הוא מוכן, איך יודעים? וככה התפתחה שיחה שלמה ביני לבין אבי בנושא הזה. ואני החלטתי להקדיש את המחקר שלי להמתת חסד.

ואז לא היה כמובן לא טלפונים ניידים, לא אינטרנט, לא שום דבר, זה היה ממש בימי הביניים. ולכן הלכתי לספרייה וקראתי המון על הנושא, ועשיתי עבודת מחקר שאני חושבת שהיא באמת מאוד השפיעה על החיים שלי. זו הייתה עבודת מחקר שעד היום [צוחקת] כאילו… נחשבת ממש, כי בבית ספר היא הייתה יוצאת דופן מכל הבחינות, כי גם כישיבה… וברור שהיהדות לא מאפשרת בשום אופן לראות בדבר הזה דבר לגיטימי. היהדות האורתודוקסית הקלאסית. דווקא המורה, שהייתה אמנם יהודייה אבל מאוד חילונית אמריקאית, מאוד לא דתית, מאוד התעניינה וכן, כאילו איפשרה לי יותר לשאול שאלות ולחקור ולהביע את דעתי בנושא, ואחרי דיונים רבים עם עצמי ובמחקר אני הגעתי למסקנה, אני… שבעיניי זה צריך להיות לחלוטין חוקי ואפשרי לאדם להחליט מתי לסיים את חייו. וגם שאלתי את השאלה העקרונית, למה אנחנו כל כך מתנגדים למישהו שמחליט לסיים את חייו. מה מפריע לנו בזה? אם אדם אמר אני סיימתי את תפקידי, למה לא לתת לו? אם יש לו סיבות משל עצמו, אז אנחנו מנסים לשכנע אותו שלא, למה? כי לנו זה לא נוח? אולי לו זה כן. בן אדם שמאוד סובל, בן אדם שלא יודעת… או מכל מיני סיבות כאלה ואחרות.

דפנה: מעבר לתיאוריה, את בגיל הזה נתקלת בסביבה שלך במישהו שלקח את חייו בעצמו או...

אחינועם: לא. אז אני, עכשיו אני אומר לך שבאופן עקרוני בחיים שלי, האישיים, לא… לא חוויתי חס וחלילה מוות, של מישהו מאוד קרוב אליי, חבר או חברה... כן בצבא. אבל שוב, זה היה מישהו שהכרתי קצת, התיידדנו מאוד ואז הוא נהרג, לצערי הרב. זה היה מאוד מאוד עצוב, אבל לא מישהו מדרגה ראשונה. אז בטח שלא.

דפנה: לא, אני שואלת על אז, על אחינועם הילדה…

אחינועם: כן…

דפנה: ...שעוסקת פתאום בנושא הזה.

אחינועם: לא. לא, אני לא יודעת למה הנושא הזה כל כך משך אותי, הוא היה פשוט מרתק בעיניי. בכלל החיים והמוות. ואז, גם בתור נערה בוגרת, הסתובבתי ואני ממשיכה להסתובב, נכון, אני בת 54, לא בת 84, אבל בלי פחד מוות. זאת אומרת, זה לא דבר שמעסיק אותי בכלל וגם לא... לא יודעת… גם, אני תמיד אומרת... זאת אומרת, אם אני אמות מחר, באמת, אני בסדר עם זה. אני עשיתי דברים, אני מרוצה עם מה שעשיתי, אני גם לא מאמינה שהנשמה מסיימת את תפקידה במוות. אני מאוד מאמינה בהמשך האנרגטי של הנשמה. וזהו. זאת אומרת, כל הדבר הזה של המעבר בין גוף אחד לשני, בין מצב צבירה אחד לשני, בין מצב אנרגטי אחד לשני, לא… לא מהווה אצלי עניין גדול. עכשיו…

דפנה: תראי, אני חושבת שגם אנשים שלא מפחדים למות בעצמם…

אחינועם: כן?

דפנה: …הפחד מפני המוות הוא מפני מותם של האנשים הקרובים והיקרים לנו.

אחינועם: אז גם כאן יש משהו שאנחנו צריכים מאוד לברר עם עצמנו, כאילו אני חושבת. זה גם... שוב, אנחנו לא… ברור שכשיש מישהו שאתה מאוד רוצה או אוהב להיות, אתה… טוב לך וכיף לך, והוא איננו אז... אז משהו נעלם מחייך וזה יוצר ואקום. אנחנו לא רוצים לראות את האנשים האהובים עלינו סובלים, כואבים…

דפנה: כן, זה בוודאי.

אחינועם: זה דבר… אממ… אבל אני… אני דנה עם אבא שלי הרבה בנושא הזה, אבא שלי תמיד אומר: אני, אם אני מתחיל to lose it - זהו! לא רוצה. ואני בעדו. אני לא חושבת שצריך למשוך חיים בכוח. באמת, אני אף פעם לא הבנתי את ההיסטריה הזאת של להשאיר אנשים חיים בכל מצב, גם כשבאמת מצבם קשה ונורא וזה כבר סוף… אני גם חושבת שיש עוד דבר, אני גם חושבת שזה בעיה מאוד מאוד של... כנראה, של התרבות המערבית לעומת תרבויות המזרח, שכל הגישה שלהם למוות היא בכלל אחרת.

ואולי קשור גם לרפואה המודרנית, או לציפיות מהרפואה, ה-pharmaceutical industry, זאת אומרת כל הדברים האלה שהם לא מתחברים למקום הטהור של הנשמה, וחיי אדם. לא יודעת. אני, הגישה שלי היא שהמוות הוא חלק מהחיים, לא מחדשת כאן לאף אחד, חלק מהחיים. זה קורה כשזה צריך לקרות, ככל הנראה, מכוחות סביבנו, גדולים מאיתנו, לפעמים מרצוננו באמת, או מהכוחות שפועלים עלינו.

ואני אספר לך עוד דבר מעניין. מאז שאני גם ילדה, יש לי תחושות לגבי המוות. זאת אומרת, אנשים סביבי, בני משפחה שהם חולים, אז יש לי מן ידיעה מתי הם הולכים למות. אהה… אני לא יודעת להסביר לך את זה אבל אני יודעת. וקרו לי פעמים רבות שהלכתי לבקר מישהו בידיעה שאני לא אראה אותו יותר, והוא באמת הלך, או היא הלכה לעולמה, מיד אחרי זה. זה קרה לי פעמים רבות.

דפנה: את יכולה לתת דוגמאות?

אחינועם: כן. זה קרה לי עם המורה שלי לפיתוח קול, שליויתי אותה ממש עד יומה האחרון, ועם בני משפחה לא מעטים, כן. עם סבתא שלי, הכי. סבתא שלי בכלל זאת אישה שהייתה מאוד מאוד משמעותית, בחיי, מאוד מאוד מאוד, וליוויתי אותה ממש עד סוף ימיה, ואני חושבת שממש עזרתי לסבתא שלי למות.

כי היה סביבה, הייתה הרגשה של הילדים שלה, של אבא שלי והאחיות וכולם, שלא, סבתא בסדר, היא תהיה בסדר, היא לא חולה, היא לא… אני אמרתי לאבא שלי: אבא, סבתא - היא תמות והיא גם צריכה למות והיא רוצה למות, שחרר אותה. למה אתה… כאילו מחזיק, היא מבוגרת מאוד, היא בת 97, סבא שלי כבר שנים לא היה בסביבה, והיא כבר לא… היא לא דיברה וזה. אבל כשאני הייתי מתקרבת אליה, תמיד היא הייתה מחזיקה אותי חזק אליה ומקרבת אותי, את הפנים שלי אליה. והייתי לוחשת לה ושרה לה ומדברת איתה, ואני בטוחה שהיא שמעה אותי ברור מאוד. והייתי כל הזמן אומרת לסבתא: זה בסדר ללכת. זה בסדר. אנחנו בסדר. היית אישה מדהימה כל חייך, נתת לנו כל כך הרבה, ואנחנו אוהבים אותך. אז יאללה, איזה כיף.

דפנה: את הרגשת שהיא זקוקה לאמירות האלה?

אחינועם: כן, כן. הרגשתי שהיא צריכה שחרור, מגופה וממצבה. וזהו, והיא הלכה באמת לעולמה. גם אמרתי לאבא שלי, אבא, סבתא הולכת למות, לך תשב קצת על ידה. וזה באמת קרה. [צוחקת] בעלי אומר שאני מכשפה טובה. [שתיהן צוחקות] אבל יש לי... יש לי ידיעה כזאת. אני מחוברת למקום הזה.

דפנה: כן?

אחינועם: כן.

דפנה: זו הסבתא שרצית שנדבר עליה?

אחינועם: כן. זאת סבתא רחל. כן סבתא רחל הייתה דמות מאוד משמעותית בחיי. כי… ובחיי כולנו. כי כשההורים שלי עברו לארצות הברית כסטודנטים צעירים, אנשים צעירים, הם היו צריכים עזרה שני ילדים קטנים. וסבתא באה לעזור. לא רק להוריי, גם לדודי ודודתי ולכל הבני דודים. היא ממש טיפלה, וזכינו בגדול, מהאישה הזאת. וגם סבא, סבא ישראל.

דפנה: הם היו כבר ילידי הארץ, נכון?

אחינועם: כן. לא רק זה. מצד אמא סבתא רבא ילידת הארץ. וזהו. והם חיו איתנו והם כל כך עזרו, והם היו מקסימים. וסבתא שלנו לימדה אותנו שירים בתימנית, אבל גם היא הייתה עצמה מאוד מאוד… היא הייתה פמיניסטית כזאת, היא הייתה… את יודעת, בהגנה, היה לה נשק, היא הייתה עושה מורס, היא הייתה כזאתי 'טיפוסה'…

דפנה: איפה היא גדלה?

אחינועם: באזור רחובות. שעריים, רחובות, טירת שלום זה המושב שסבא שלי גם הקים. כל האזור הזה. אז היא הייתה אישה מאוד מאוד חזקה, עם אופי מאוד חזק. ו… אז היא גם לימדה אותי שירים, וגם חינוך…

דפנה: רגע, והיא באה לגור איתכם בניו יורק?

אחינועם: כן... היא באה לגור, בהתחלה זה היה קווינס אחרי זה בברונקס, ניו יורק. היא באה... הייתה ישנה על הרצפה. סבא וסבתא אהבו לישון על הרצפה. הם לא אהבו מיטות. שמיכות... לא היה כיף גדול מאשר להתכרבל עם סבא וסבתא על הרצפה, עם השמיכות והכריות. זה היה פשוט... כמו גורים. ובכלל, את יודעת, לראות אותה בניו יורק… אישה כל כך נפלאה ומדהימה וחזקה ומצחיקה וחכמה. אז היה לי ממש הכבוד ל… ללוות את סבתא שלי עד ממש יומה האחרון, ואני רוצה להאמין, לעזור לה לעשות את המעבר למקום הבא שהולכת אליו. וגם יצא לי ללוות חבר יקר מאוד שחלה ב-ALS שזה מחלה איומה, אבל הוא היה אמיץ ונפלא. הוא ביקש…

דפנה: את רוצה לספר מי זה? או…

אחינועם: לא... אבל אני כן אבקש… אספר שהוא החליט בסוף לשים... יש, יש אפשרות לקבל מורפיום כאילו בדרגה יותר ויותר גבוהה עד שבסוף...

דפנה: זו מחלה שבה הגוף הולך ומתנוון, או…

אחינועם: ALS, כן זה… זה מחלה נוירולוגית מאוד קשה, כי הגוף הולך ומתנוון בצורה קשה מאוד. פשוט הוא היה מדהים איך שהוא התמודד עם זה. והוא היה ממש מופת. והוא ביקש שבזמן שנותנים לו את התרופה הזאתי, אני... אני אשיר לו. ולכן היה לי את הכבוד ללוות אותו בשירה עד שהוא כבר לא היה. זה היה מאוד מאוד מאוד מאוד מרגש, ו…

דפנה: זה משהו נורא נורא נורא אינטימי, שמישהו שר לך.

אחינועם: כן. זה בא לי טבעי. אני חושבת שבמשך ההיסטוריה האנושית היו אנשים שזה היה קצת תפקידם בחברה או בשבט. שהם היו אנשים שהיה להם את המשהו, את ה-capacity, אומרים באנגלית. מצטערת שאין לפעמים מילים... אין לי מילים בעברית. הרבה שנים אני פה אבל עדיין אנגלית באה לי יותר בטבעיות מעברית. שיש להם את היכולת להכיל את הדבר הזה או שמשהו זורם מהם. ואני חושבת שאני סוג של כזאת. לא יודעת למה, זה מאותה סיבה שאני לא יודעת למה אני זמרת. נולדתי זמרת, כמו ציפור. זה מין משהו טבעי. זה, אתה נולד בתוך סוג של יצור. כמו ציפור, לא שואלת את עצמה: למה אני עפה ושרה? ככה, כי כך נולדת. אז גם אני ככה נולדתי. אני חושבת.

דפנה: כן, אני יכולה לראות איך, הרי למוזיקה יש השפעה נורא נורא חזקה פיזית גם.

אחינועם: כן, לגמרי. אבל זה לא, המוזיקה היא רק חלק קטן מזה, כמו שסיפרתי לך על החבר הזה. העניין של היכולת או ה... להכיל את הדבר הזה ולהיות שם מאוד ברגוע, עם אנשים. עם המורה לפיתוח קול זה היה דרמטי ממש, כאילו…

דפנה: איך זה? מה קרה שם? זו הייתה אישה צעירה?

אחינועם: היא… לא, אישה מבוגרת. שהיה לה מאוד קשה להיפרד מהחיים. היא לא רצתה להיפרד מהחיים. היא הייתה אישה שאהבה את החיים. היא הייתה אישה מדהימה שהשפיעה על החיים שלי מאוד מאוד, ועל עשרות אנשים.

דפנה: את רוצה לספר מי זאת?

אחינועם: כן. זאת חנה הכהן. היא ממש דמות בעולם המוזיקה.

דפנה: שמתי התחלת ללמוד אצלה?

אחינועם: כשהייתי בת שמונה עשרה. והיא לימדה אותי כל החיים. מה זה לימדה אותי? לימדה אותי בצורה מאוד לא שגרתית, כאילו. אני הייתי תלמידה מאוד מאוד לא שגרתית. אני לא מהאנשים שלומדים בצורה קונבנציונלית.

דפנה: אז במה זה בא לידי ביטוי? איך…

אחינועם: בהאזנה למוזיקה ובשיחות נפש ובנשימות ובשירה, אבל מעט, לא הרבה סולמות וזה, כי אני לא סבלתי את זה. אז היא, בטריק פה וטריק שם והרבה זמן יחד והאזנה. פשוט ככה. כאילו חוויה תרבותית אנושית עמוקה. היא עבדה עם אנשים רבים בצורות שונות. אבל זכיתי להיות… לבקר אותה ממש בסוף וידעתי שהיא מסיימת. והיא לא רצתה גם לראות אף אחד, אבל אני ממש התעקשתי, ולשמחתי הילדים שלה אפשרו אותי... להיות. ודיברתי איתה ושרתי לה והיא שרה. היא כאילו... טוב היא הייתה במצב כבר... זה, והם היו המומים שהיא שרה איתי ביחד. וזה היה כל כך מדהים, ממש שרה את שירה, אני חושבת, האחרון. וגם לה... היה לי הזדמנות כזאת להחזיק את היד שלה ולה... ממש אנרגטית ל… הרגשתי מאוד מאוד חזק בגוף את ה… את המעבר שלה, את המעבר אנרגיה הטובה אליה, המנחמת, שאפשר... בעיקר המון פחד, אני חושבת. אני מתארת לעצמי שזה המון פחד.

ואז גם יצא לי להספיד אותה שזה היה מרגש מאוד. והיא איתי המון, היא בכלל איתי כל הזמן איתי, האישה הזאתי. אני מאוד מאוד אוהבת אותה והרוח שלה איתי.

דפנה: כשאת מדברת על מעברי אנרגיות ועל... על הישארות של נשמה או דברים כאלה, את הרי לא מדברת על איזה רוח רפאים שמרחפת לנו פה בחדר ו...

אחינועם: [צוחקת קלות] לא, לא.

אחינועם: יש לך איזה קונספט ברור למה את מתכוונת בעניין הזה?

אחינועם: אני פשוט מאמינה שה... ש... קודם כל אני מאמינה בהחלט בהפרדת גוף-נפש. זאת אומרת אני זוכרת שיש דבר כזה שקוראים לו הנפש ויש את הכלי של הנפש, שקוראים לו הגוף. והם מחוברים לזמן מה [צוחקת] ואז הם לא. ו… אז זה דבר אחד. אני בהחלט חושבת שצריך להתייחס לשניהם בכבוד רב מאוד, ולמצוא את הדרך להפגיש ביניהם בהרמוניה. אבל אני מאמינה, אני מאמינה בדבר הזה שקוראים לו הנשמה, או הכוח של נשמה. שזה גם מתחבר לקונספט של... אלוהים. לא מה שלמדתי בישיבה אבל משהו אחר. גם הרבה למידה, זאת אומרת, בערבות שנותיי [כך במקור] אני גם לומדת וקוראת המון על דברים, מעבר לאינדוקטרינ… לאינדוקטרינציה של צעירותי. [ מגחכת]

דפנה: את מגדירה את עצמך כאישה חילונית או...

אחינועם: חילונית ב… מְהַ… במושגים המקובלים...

דפנה: של הדת הממוסדת.

אחינועם: של הדת הממוסדת. אני מאוד לא מתחברת לדת ממוסדת אבל אני מאוד מתחברת למה שנקרא spirituality.

דפנה: את יודעת, אני מנסה לחשוב פשוט, כי גם כשאת מופיעה על במה מול הרבה מאוד אנשים ובוודאי כשאת שרה נגיד לסבתא שלך, יש ממולך אנשים שזה מייצר אצלם איזושהי חוויה [אחינועם מהמהמת בהאזנה] מאוד גדולה, את מרגישה את ההבדלים?

אחינועם: בין אחד לשני?

דפנה: או שאת בתוך עצמך כשאת שרה...

אחינועם: גם וגם. זאת אומרת אני בְּרגישה [כך במקור]... אני חושבת שבאופן עקרוני אני בן אדם מאוד מאוד רגיש להכל. ואני בהחלט רגישה למה שקורה בחדר בין אנשים, ביני לבין אנשים אחרים. אבל השירה שלי בדרך כלל, אני מנסה לפחות, זאת אומרת, השאיפה, לא באה בשביל בשביל לשרת בן אדם אחר, או מטרה מסוימת. אני מכוונת אותה מאוד למעלה. זאת אומרת, אני מנסה לרו… לרומם את השירה.

אני גם אומרת את זה תמיד לפני כל הופעה למוזיקאים, שהמטרה שלנו היא לרומם את האומנות עצמה, את השירה עצמה, את היופי של האומנות, לא את עצמנו, בטח לא את האגו שלנו. אנחנו לא באים להגדיל את עצמנו אלא להגדיל את החוויה האומנותית. ותוך שאנחנו עושים את זה אנחנו מייצרים את החוויה היפיפייה שקורית בינינו על הבמה ועם הקהל או עם who ever שאנחנו איתו בחדר. וזאת המטרה. יש בזה משהו מאוד דתי, [צוחקת] אני חושבת שאני מגדירה את עצמי בן אדם דתי. כאילו במובן, יש לי דת. הדת שהיא התמסרות אמיתית ל... לאומנות, לאהבה, ל… לרוח. כמה שאני יכולה. אנחנו עובדים על זה כל החיים. אז זה בהחלט חלק גדול מחיי. אני…

דפנה: מה שרת לסבתא שלך?

אחינועם: [צוחקת] שירים שהיא אהבה מאוד שהיא הייתה צעירה, והייתה… והיא לימדה אותי שירים של רחל המשוררת וזה... "קטן הוא ודל הוא חדרי", זה אחד מהשירים שהיא מאוד מאוד אוהבת, ו…

דפנה: לא את השירים התימניים שהיא לימדה?

אחינועם: לא, דווקא. לא. קצת, לפעמים... אולי... "יואמה ויאבה", זה שיר על אמא ואבא, ש… אבל, אני חושבת ש… סבתא שלי הייתה… היחס שלה לתימניות שלה היה גם מורכב. היא הייתה אישה תימניה אבל מאוד מאוד… פתוחה לעולם ולתרבויות. והיה לה גם קושי עם הדבר התימני הזה שהוא... שהוא... מקום שמדכא נשים, שמדכא חופש, שמדכא… היא הייתה רגישה לזה. היא הבינה את זה היטב. היא הייתה מאוד גאה בנו הנכדות שלה שאנחנו כאלה עצמאיות ופורצות דרך, ועורכות דין, רופאות. יש לי בין הבנות דודות ממש תותחיות, [צוחקת] ואומניות גם, זמרת אופרה, בת דודה שלי... אחותי עושה מוזיקה אקספרימנטלית ואני עושה מה שאני עושה, הייתה מאוד גאה בנו. ו... מלא עורכות דין. [צוחקת]

אממ… אז… אז כן, זה היה סבתא. אבל אני דווקא רציתי לספר לך סיפור מאוד… שמאוד מחובר לנושא השיחה שלנו. לפני כמה שנים החלטתי ממש לפני ה-covid החלטתי להקדיש אלבום שלם ליוהאן סבסטיאן באך. וזה היה אחד מהפרויקטים שהכי נהניתי לעשות ממש בקריירה שלי. ביחד עם גיל דור, שותפי הנפלא והאגדי. לקחנו יצירות של באך, למדתי לשיר אותם והוא למד, זאת אומרת, עשינו להם עיבודים לגיטרה ושירה, שזה בכלל בפני עצמו דבר מאוד מאתגר, כי זה... הוא לא נכתב לפורמט הזה בכלל.

ואני החלטתי לכתוב מילים, באנגלית. אמרתי לך, אנגלית עדיין שגורה בפי הרבה יותר מעברית. וזה היה גם אתגר מטורף לכתוב מילים ליצירות של באך, כאילו. קודם כל מה להגיד? הרי אתה לא... אם אין לך משהו באמת מעניין או עמוק, מיוחד, להגיד, לא כדאי. באך בטח לא צריך אותי, לא שאני אשיר אותו ולא שאני אכתוב לו מילים. אם זה לא, לדעתי לפחות, משהו באמת מיוחד.

[אחינועם שרה מתוך "Litlle Lovin'", מילים: אחינועם ניני, לחן: יוהאן סבסטיאן באך, two part invention number 4]

“Little lovin’, just a little lovin’

That is all I need

Yes indeed,

Little lovin’ just a little lovin’,

And i’ll start believing in the lord above,

“And all those stories ‘bout that man, the arc, the dove,

Moses bringing those tablets of ten,

Love for all women and men,

I don’t need all of humanity, all I need is you!

You, you, you!”

[אחינועם שרה מתוך (Oh Mama Dear" (Enea's song", מילים: אחינועם ניני, לחן: יוהאן סבסטיאן באך, two part invention number 13]

“Oh mama dear do not expect me to comply,

I’m in the middle of a “story”!”

אני עשיתי אלבום שלם, קוראים לו “Letters to Bach", ו…

דפנה: שמשך אותך במיוחד, למה?

אחינועם: באך הוא... אני... פשוט נשגב בעיניי. ממש נשגב. קרוב מאוד ל... לאלוהות, מבחינת מה שהוא כתב ואיך שהוא עשה, איך שהוא רקם את את ה… את מה שנקרא פוליפוניה. הוא היה ה-מאסטר של הפוליפוניה. דברים פלאיים ומרגשים ויפהפיים. אין כמו באך בשבילי באמת, אני אוהבת מאוד מוזיקה קלאסית, ומוזיקה בכלל, כל מיני מוזיקה. אבל באך יש לו מקום מיוחד מאוד. גם אצל גיל דור, ושנינו ביחד. בקיצור התחלתי לבחור מנגינות והיו לי כבר דברים שבאו לי מאוד ב... והייתה מגינה אחת, אחת מהיפהפיות, שלא הצלחתי לכתוב לה מילים. פשוט לא בא לי איזה רעיון וכבר כמעט ויתרתי עליה.

באותו זמן, קיבלתי פנייה מאיזה גברת שהזמינה אותי, ביקשה ממני ומגילי, לבוא לבקר חברה שלה, טובה, גם חולת אותה מחלה, באמת ארורה, ALS. שהחליטה לנסוע לשוויץ להמתת חסד. והיא ככה... היו לה בקשות אחרונות ואחת מהבקשות הייתה לפגוש אותי. מאוד העריצה אותי ואהבה אותי ואת גילי ואת המוזיקה שלנו.

ברור שזה היה לנו כבוד פלוס פלוס, כאילו ממש מרגש. ונסענו, אני זוכרת, לאיזה מקום די רחוק והגענו אליה. היא כבר הייתה במצב שהיא יכלה להזיז רק את הראש שלה. והיא הייתה אמנית, אז היא הייתה… עדיין ציירה, עם איזה מכחול בפה או משהו, משהו באמת כוח רצון. חייכה, הייתה מאושרת לראות אותנו. ישבנו איתה זמן רב. דבר די מדהים. זאת אומרת, זו הייתה חוויה רוחנית לחלוטין להיות עם האישה הזאתי ולשיר לה. לא יודעת, אני יצאתי משם, ממש לא יכולתי להירגע כמה וכמה ימים.

ואז, הבנתי שזה היה, הנה, הנה. זה… הנה השיר של באך, המנגינה הנשגבת הזאת של באך. בעצם החלטתי לכתוב שיר עליה. שיחה איתה מעבר לחיים ולמוות. ואני חושבת ששם בשיר הזה יש באמת את כל הפילוסופיה שלי לגבי המוות. שם זה קרה. כי בעצם אני… אני מדברת, "it's called "All of the Angels, "כל המלאכים".

ואני אומרת שם שכל המלאכים בטח עומדים בשורה, ומקבלים אותך כשאת… כשאת נכנסת, ולא מאמינים שאת... שבאת אליהם. הם לא מאמינים שבכלל... יצור… הם... או נגיד הקונספציה שלנו, של מה צריך להיות, ככה או לא... אבל את באת ואמרת: לא, אני, אני עושה את זה בדרכי, ובאתי עם… עם… song, זה קשה לתרגם את זה, אבל את באת, believing in the sunlight and singing, את באת בצורה חיובית לתוך הדבר הזה, ו-all the angles הבינו שהם לא יכולים עליך. פשוט באת אליהם עם כל ה-glory שלך…

[אחינועם שרה מתוך "All of the Angles", מילים: אחינועם ניני, לחן: יוהאן סבסטיאן באך, cantata 140]

“If all of the angels sang together surely, they’d say: we need you!

If all of the angels stood together they would embrace and greet you.

Some say, everything has always been the same, but they wouldn’t if they had a chance to meet you…

Now daylight is fading, and I will be waiting,

For you to send a sign from where the wind has taken every song every smile your spirit has awakened, sunlight birds singing out Halelluya

Halelluya…”

דפנה: כשישבת איתה וכל זה, כשאת אומרת שלא נרגעת מזה אחר כך ימים, שזה לא הייתה… זה לא היה מין מפגש שהוא כולו דמעות ועצב.

אחינועם: מה… לא הייתה שם דמעה אחת. זה היה מפגש של אושר. היא כל הזמן חייכה, אני שרתי לה את כל מה שהיא רצתה, והיא רצתה שירים שמחים, היא רצתה כמובן את ה"חיים יפים", שרתי לה את זה ארבע פעמים, וכל... ו"מִשַּׁאֵלָה", היא מאוד אוהבת שירים שלי, כאילו... זה היה, היינו שמחות. פשוט שמחות. היא הייתה שמחה, אני הייתי שמחה.

לא הרגשתי… תראי, אני… אני, אני חושבת שהמקום הזה שבו אדם יודע מה בנשמתו, זאת אומרת, יש לו איזו ידיעה עמוקה מה טוב לו, הוא לוקח את עצמו, הוא לא מובל על ידי החיים כמו איזה סמרטוט. אלא, ככה, זוקף קומתו… קומתו, אפילו במצב הזה, וזה מה שהיה שם. ראו את זה באור עיניה. היה כל כך, היה בזה כל כך הרבה השראה, אני קיבלתי ממש השראה מטורפת ממנה.

והחלטתי להנציח אותה בשיר הזה, ממש, אותה ואת... ואת כל הסיפור הזה. ומה שיפה כל כך ביצירה הזאתי, ככה, אני הרגשתי שזה ממש קארמתי, החיבור. שגם ביצירה יש מין התפתחות כזאתי, שהולכת מ... ממנגינה מאוד נעימה לאזור מינורי, יותר dark, ששם יש ביטוי את ה-doubt, את הספק. אבל בעצם, אני מִתְגָ… מה שקורה לנו, אבל אנחנו מתגעגעים, אבל אנחנו [מודגש] מתגעגעים, אבל מה נעשה בלעדייך? אבל עצוב לנו, אבל את, בחרת, וזה שלך. ואיזה יופי, ותמיד תִּזָּכְרִי אצלי, כאילו, תזכרי בתור the giver, כאילו. the giver of… and brave and courageous, זאת אומרת אמיצה ונותנת ומוארת, וזה...

וזהו, וכל כך… [צוחקת] כשסיימתי לכתוב ולהקליט את השיר הזה, אמרתי לילדים שלי, שיהיו… כשאני אלך, זה השיר שאני רוצה שתשירו לי. אז הבן שלי אומר, נראה לך, אמא, שמישהו יכול לשיר את השיר הזה? [דפנה צוחקת] חוץ ממישהו משוגע כמוך? אמרתי לו, אתה... הילדים שלי מוכשרים יותר ממני, תשירו, תשירו... או שפשוט תלחץ play. [צוחקת]

דפנה: רגע... גם במוזיקה? כי אני ראיתי את יצירות האומנות שלהם מהגן,

אחינועם: הם גם, מוזיקלית…

דפנה: אבל גם במוזיקה?

אחינועם: כן, כן, כן, הם לא, אני לא חושבת… אני לא מאמינה שהם יבחרו בדרך הזאת, זה לא ב… נראה לי בליבם, כל אחד בכיוון שלו. אבל כן, הם קיבלו את המתנה הזאתי, וזה חבר לחיים, מוזיקה זה חברה לחיים.

דפנה: כן. כי באמת הפן הזה, הרבה פעמים נורא משתלט, הפן הזה של מישהו עומד ללכת, או מישהו הלך, לפעמים זה הרי קורה בהפתעה, [אחינועם מהמהמת בהסכמה] והגעגועים האלה, או העצב, או ההיעדר הזה בעולם,

אחינועם: כן,

דפנה: משתלט על כל דבר אחר.

אחינועם: נכון, הוואקום,

דפנה: כן.

אחינועם: האין.

דפנה: כן.

אחינועם: צריך לעבוד על זה. זה לא, זה לא מצב פשוט, אבל אני מאמינה ש... אנחנו צריכים… זה הרבה באיך אנחנו תופסים את הדבר הזה. צריך קצת להפריד מעצמנו. להפריד מהצרכים שלנו האישיים: אנחנו רצינו, היה לנו נעים, או לנו נוח, כשהבן אדם הזה הנחמד… ולחשוב, אוקיי, קודם כל, הוא או היא, או whatever, איננו כבר. זאת אומרת, זה כבר... ואנחנו מתמודדים עם ה... ההיעדר, פעמים רבות מתחזקים מזה, צומחים מזה, עוברים הלאה מזה למקומות אחרים.

אני מאוד מאמינה ב… בעניין של איזשהו סוג של... דברים קורים, כמו שהם צריכים לקרות, הם קורים. אפילו שאנחנו לא יכולים אולי להבין למה, ואיך, ולמה זה קרה לנו. זה לא בתוך ה-capacity שלנו תמיד בדיוק להבין. ו…

דפנה: אני מנסה כל הזמן לחשוב על המילים האלה שאת אומרת שהן בסך הכל אופטימיות, [אחינועם מהמהמת בהאזנה] כי מי שבאמת מצליח לאמץ מין הבנה כזאת, ו… או לגשר יותר נכון, בין ההבנה של זה, לבין להרגיש את זה ממש,

אחינועם: כן,

דפנה: אז כנראה יותר קל לו להתמודד עם,

אחינועם: כן,

דפנה: המהלך של החיים.

אחינועם: כן,

דפנה: אני מנסה כל הזמן להבין את זה על רקע, את יודעת, אנחנו חיות עכשיו בתקופה,

אחינועם: איומה, כן.

דפנה: שיש מסביב כל כך הרבה אבל ומוות,

אחינועם: נכון.

דפנה: וכל כך הרבה...

אחינועם: אם את יכולה… אני יודעת שזה דבר שקשה לתפוס, אבל אנחנו כולנו רגילים תמיד לראות את עצמנו בתור אינדיבידואלים, אני והסביבה שלי, ושלי ושלי. אבל יש גם דבר כזה שקוראים לו 'הקולקטיב'. יש את הנשמה הקולקטיבית, התודעה הקולקטיבית של קבוצה של אנשים, של עם, של עולם, של… של דברים חיים, של אורג… living organisms, כן? אז, ככה יש… אנחנו עכשיו חווים אֵבֶל או loss אחד עצום של היצור החי שקוראים לו 'עמנו'. זאת אומרת, אם את יכולה…

דפנה: כן,

אחינועם: …להסתכל על זה ככה, זה קצת עוזר לסדר את זה. זה לא עושה את זה יותר קל, אבל זה נותן איזשהו visual... לי זה עוזר בכל מקרה, לעשות ויזואליזציה כזאת. עכשיו, כל loss… איך אומרים loss? אובדן.

דפנה: אובדן.

אחינועם: אובדן, that's it. כל אובדן הוא מצד אחד שבר, ואיום, ומצד שני תמיד איזה שהיא הזדמנות לצמוח ולגדול, אפילו ממקום הכי הכי קשה, אפילו שקשה לך להבין את זה או לראות את זה. אפילו שזה לוקח לפעמים עוד, זאת אומרת, צריך לקפוץ עוד דור או עוד תקופה…

דפנה: כן? את יכולה לראות אותנו צומחים ממה שקרה?

דפנה:, כן. כן, כן. זה... זה, אני לא מפסיקה לחשוב על זה שהמדינה שלנו, לצערי הרב, שהייתה במקום מאוד מאוד לא טוב הרבה הרבה הרבה שנים, הייתה צריכה את הטראומה הזאת, את הטלטלה הנוראית הזאת שבאה לצערי על חשבון הרבה מאוד, נגיד, תאים אינדיבידואלים בתוך הגוף, בשביל לצמוח וללכת בדרך אחרת שתביא אותה בעתיד למקום יציב יותר של שלום ושגשוג.

אני באמת חושבת ככה. כי בוֶקְטוֹר שהיינו בו, זה מקום מאוד מאוד לא טוב. זה היה מגיע לדעתי לזה כך או כך, למלחמה כזאת איומה או אחרת, לאובדן איום כזה או אחר, לשבר, להתפרקות והתפוררות. זה קרה ככה, ושלא יקרה יותר. אני מאוד מאוד, אני ממש מתפללת ומאחלת ועובדת, כלומר, מה שאני יכולה לעשות, בשביל להביא את עצמי ואת סובביי ואת העם והמדינה האהובה עליי למקום טוב יותר.

דפנה: למה בכלל שאלתי את זה קודם? בגלל שחשבתי לעצמי שיש בטח, אני מניחה, שהיו בוודאי אומנים שאם היו מבקשים מהם לבוא לפגוש אנשים זרים לגמרי על סף מותם, זה היה מבהיל אותם, או שזה היה... הם היו מתקשים לעמוד בצער שמתלווה לזה בדרך כלל. ואת ככה, נרתמת לדבר כזה, מביאה את עצמך, מסוגלת להתמודד עם זה, ועוד מקבלת מזה השראה.

אחינועם: אז זה בדיוק, אני לא יודעת להסביר לך את זה בדיוק. אני גם בכלל... הייתי, הייתה תקופה שהייתי הולכת לשיר לאנשים ולבקר בהוספיסים.

דפנה: כן?

אחינועם: כן.

דפנה: איך זה נולד? מה? תספרי לי קצת.

אחינועם: ביקשה ממני משפחה פעם, ואז התחלתי לעשות את זה יותר ויותר, כי ראיתי כי טוב, כאילו, כי ראיתי שאני שאני מתחברת לזה. משהו… משהו… אני לא נרתעת מהעניין הזה של המוות. זה לא מפחיד אותי, או מגעיל אותי, או משהו כזה. זאת אומרת זה לא מרחיק אותי. להפך, אני רוצה להתקרב לאנשים שנמצאים במקום הזה ולתת להם אהבה.

וגם אנשים אבלים. אני גם, גם במלחמה הלכתי המון למשפחות, והייתי… ישבתי איתם. משפחה אחת במיוחד זה היה מפגש מאוד מרגש לא פשוט בכלל, שאיבדו את הבן. וגם אחרי המלחמה ישר אחרי השביעי באוקטובר… הלוואי שיכולנו להגיד אחרי המלחמה, אבל עוד לא.

פרסמתי פוסט בפייסבוק שמי שצריך אותי, אני באה. לכל דבר... כאילו... שצריך את הקול שלי או את נוכחותי. באמת קיבלתי הרבה מאוד פניות, והלכתי עם הרבה מאוד… להרבה מאוד מקומות, זה היה תקופה, סוג של, מדהימה...

דפנה: לאיזה סוגים של מקומות?

אחינועם: כל מיני.

דפנה: זה אנשים שקודם…?

אחינועם: מתארת לעצמי שאלה אנשים שמכירים את המוזיקה שלי, או אוהבים אותה, לא אנשים שלא אוהבים אותי [צוחקת] otherwise...

דפנה: לא, בסדר, אני תהיתי אם זה…

אחינועם: לא אנשים שהכרתי.

דפנה: מה, מה אנשים מבקשים?

אחינועם: בעצם מבקשים את נוכחותי או את קולי. אז נגיד ישבתי עם איזו קבוצה של רופאים שהיו באותה תקופה... מאוד, מאוד היה להם קשה להתמודד... עוד איזו קבוצה של אנשים. באתי לבקר קבוצה של אמהות באיזה קיבוץ, אני לא מכירה אותם וחשבו שנוכחותי יכולה ל... ל… לעזור להם. הופעתי המון בקיבוצים שאירחו מפונים, בבתים, זאת אומרת אפילו מפגשים, זה שיחה ואיזה שיר או שניים. ומשפחה אחת…

דפנה: ומיד נוצר קשר?

אחינועם: כן. כי מישהי…

דפנה: כי זה אנשים זרים הרי...

אחינועם: אני... אין לי בעיה עם אנשים זרים. אני לא מפחדת מאנשים בכלל. אני אוהבת אותם. אני באמת אוהבת אנשים. [צוחקת]

דפנה: כן.

אחינועם: אני אוהבת להכיר אותם... מסקרנים אותי נורא. החיים שלהם מסקרנים אותי. אני חושבת שכל כותבי… מספרי הסיפורים וכותבי השירים והמשוררים, נורא נורא מסוקרנים לגבי אנשים. מה קורה שם בפנים?

דפנה: כן,

אחינועם: מזה אנחנו דולים את כל השירים שלנו בעצם. ואני התחלתי לכתוב שירים בעצם… בעצם, אף פעם לא חשבתי להיות זמרת. אני הייתי משוררת כילדה. כתבתי שירים, ממש poetry מה שנקרא. ואני מאוד אוהבת מילים, הייתי...

דפנה: ופרסמת אותם גם?

אחינועם: לא... אני מדברת על גיל 7, 8, 9...

דפנה: לא, אולי היה עלון ה-Yeshiva, או…

אחינועם: לא לא לא. אבל כן הייתי כותבת שירים לכל חג ולכל יום הולדת ולכל אירוע, אני הייתי ה-scribe כזה, ה-minstrel אומרים באנגלית, של ה… של הכיתה. ו… ובמקהלה וכאלה. ואז, כן, התחלתי לכתוב שירים או להלחין. בהתחלה, כאן בארץ, להלחין שירה של לאה גולדברג היה מופלא, ובאלבומים הבינלאומיים שלי זה שירים שאני כותבת ומלחינה. זה בעצם מה שעניין אותי, להיות song writer, ואז במקרה גיליתי גם שאני שרה, זה היה יותר מקרי מכל דבר אחר. זהו. אז אני אוהבת אנשים, אני אוהבת לשבת איתם ולשמוע, ואין לי בעיה גם להיות פיזית איתם להחזיק להם את היד ולחבק אותם, אני מאוד… זה דברים שאני מאוד אוהבת...

דפנה: וזה מיד קורה כשאת באה לנחם ככה? או…

אחינועם: כן… ניחום אבלים זה בדרך כלל דבר קצת קשה. אבל שזה לא ממש משפחות אבלות אלא קהילה מסוימת או אנשים שפשוט צריכים... כל מיני... אז זה מאוד מאוד בקלות היה מגיע למקומות מאוד טובים, מאוד אוהבים וחמים. ואותי זה מאוד מאוד חיזק גם, עזר לי להתמודד עם ה... כי הנותן הוא המקבל כידוע. אז זה היה לי תקופה חשובה מאוד.

דפנה: התחלת להגיד שמשפחה אחת במיוחד…

אחינועם: כן, משפחה שאיבדה… הבן דוד פנה אליי. זה היה מאוד קשה. המשפחה הייתה מפורקת ממש, זה היה רק ההורים והילדים, וגילי ואני, והבחור הזה שהזמין אותנו ועוד זוג חברים. והם היו…

דפנה: ואת מי הם איבדו?

אחינועם: …פשוט מפורקים. את הבן שלהם. ומה שמדהים זה, הבן היה מפקד ביחידה שעכשיו הבת שלי משרתת בה. עכשיו היא התגייסה לאותה יחידה בדיוק. והבחור הזה שהוא כאילו הקצין האגדי שהלך לפני ה... בשביל להגן על הטירונים, כאילו. שהטירונים, שהיא עכשיו אחת מהם, שלא יקרה להם כלום, אז הבחור בא קדימה והקריב את חייו. פשוט טרגדיה נוראית. אז עכשיו בתי באותה יחידה. בתי חיילת קרבית.

דפנה: אז את אמרת שבאמת ניחום אבלים זה יותר קשה,

אחינועם: כן, זה קשה.

דפנה: מאיפה את מגייסת שם את ה...

אחינועם: אני לא יודעת. כי למשל גילי ישב על ידי, הגיטריסט, כאילו, התייפח. מזל שהוא לא צריך לשיר, הוא רק צריך לנגן, וגם זה היה קשה. אבל... אבל… ואני לא. זה לא שאני לא, זה... אבל משהו בי, אני לא יודעת, אני, כאילו אני מתייחסת לזה אחרת. אני באה לזה ממקום אחר. שאני לא יכולה להסביר לך בדיוק למה, זה לא מאוד רציונלי.

זה מאוד, זה מאוד מהנשמה ומהאנרגיה ומהמקום… אני פשוט, אני מרגישה שיש לי אולי תפקיד. אבל זה לא מרגיש, שאני נמצאת... I am. אני לא חושבת על זה, I just am… I am it. ואני גם רואה בזה פריבילגיה מאוד מאוד גדולה להיות מקום שאפשר להיאסף אליו, אהמ... ונותן, מאוד נותן מבחינת אנרגיה, וזה. לפעמים אחר כך בלילה או בערב אני קצת יותר, אני [נושמת עמוק] נושמת את זה, ומרגישה יותר את העצבות עוברת דרכי.

דפנה: כי אמרת שבעצם הנותן הוא המקבל,

אחינועם: נכון.

דפנה: מה את מרגישה שקיבלת מכל ה... עשית הרבה מאוד פעילות בתקופה…

אחינועם: את הפריבילגיה לתת. זאת פריבילגיה עצומה שאתה רואה שאתה יכול לתת נחמה לתת קצת אור, לתת מרפא. לתת… לתת! לתת נחמה, פשוט זה, אין… בשבילי אין אושר גדול מזה. זה פשוט אושר.

דפנה: סוג של, את יודעת,

אחינועם: מה זאת אומרת…

דפנה: מקצוע טיפולי…

אחינועם: [צוחקת] הרבה… אני ובעלי אומרים את זה כל השנים. הוא רופא ילדים ואני זמרת. אנחנו מתעסקים בדיוק באותו דבר, בזוויות אחרת קצת. [שתיהן צוחקות]

דפנה: כן, זה נקודה יפה להסתכל על זה ככה.

אחינועם: כן.

דפנה: ובמה את עסוקה עכשיו, מבחינת מוזיקה?

אחינועם: אז התחלתי לכתוב שירים, סוף סוף. אחרי כל ה... אחרי שעיבדתי… עיבדתי עם ע'. אחרי שעיבדתי ואיבדתי עם ע' ועם א', יוצאים שירים לאלבום. את יודעת, איך אני אומרת, מכל אסון… אסון, תמיד יוצא... אז במשך כזה שנתיים, שלוש אחרונות אני הייתי עסוקה מאוד והופעתי המון וזה... אמרתי לעצמי אני חייבת לעשות אלבום חדש. ואין לי זמן, אין לי זמן לכתוב שירים, אני יותר מדי עסוקה, קשקשתי לעצמי קשקושים. ואז החיים סידרו לי break גדול מאוד, והשראה מטורפת. ו… ופתאום באו המון שירים נורא יפים בעיניי, אני מאוד מתחברת אליהם. אני יכולה…

דפנה: את יכולה לתת פה איזה ניצנים של משהו?

אחינועם: אני מעדיפה שלא, [מחייכת] אבל אני אגיד לך כן משהו, שגם בנוסף לאומנויות האחרות שדיברנו עליהם היום לגבי הנשמה והמוות ודברים אחרים, ואלוהים. אני אף פעם לא מייחסת את השירים שלי לעצמי. זאת אומרת, אני לא כותבת אותם, אני פשוט מקבלת אותם, אני מוצאת אותם. זאת אומרת, שיש לי נגיד, נגיד כמו night vision, אוקיי? יש אנשים או מכשירים שמאפשרים לך לראות בלילה, אז לי יש איזשהו vision או אוזניים מיוחדות שיודעים למצוא את השירים האלה, לשמוע אותם, כי הכל הרי קיים, כל הזמן. יש כאלה…מישהו שיודע לקלוט אותו, כמו שצמח קולט טל למשל, עלה קולט טל או פוטוסינתזה. זה אותו סוג של תהליך. איך אתה יכול… עובר, מעביר את האור ועושה ממנו מזון. אז אני מעבירה את האור ועושה ממנו שיר. כאילו את ה… משהו שעובר דרכי, דרך… ב-system. ו…

דפנה: אני שמעתי את זה גם מסופרים.

אחינועם: מסופרים.

דפנה: דווקא, שאמרו שהם מרגישים שהם כאילו חלק…

אחינועם: כן,

דפנה: …מאיזה נהר גדול כזה,

אחינועם: נכון.

דפנה: שהם דוחפים איזה קרש…

אחינועם: בדיוק.

דפנה: …לכאן וזה… כן.

אחינועם: בדיוק, וגם זה, גם זה שאני מאוד מזדהה עם הדימוי הזה, וגם, את זוכרת ש... בתקופה מסוימת היו מין ציורים מקושקשים כאלה, שאם בהית בהם ראית את הסוס קופץ החוצה?

דפנה: כן, שזה היה תלוי בעד כמה את מתרכזת, מתרחקת...

אחינועם: בדיוק. זה. זה מה שקורה. זה תהליך כתיבת השיר, בעיניי. זאת אומרת, זה סוג של… יש המון… יש מצלול, יש כל מיני דברים, ופתאום זה כאילו, it comes together. פתאום יש דמות שנמשכת אלייך כי את הסתכלת בזווית הנכונה, היית רגישה, היית שם. זה, זה מה שקורה.

ומכיוון שאני לא רואה בזה את ה-property שלי, כאילו את הרכוש שלי, או שמשהו שקשור ל... אלא שפשוט יש לי קולטנים מסוימים לדבר הזה, אז תמיד אני מאוד אסירת תודה שהנה, וואו, זה הגיע. זה בא. עכשיו, נגיד, פתחתי את העלי כותרת שלי לשמש וזה בא אליי. או שמתי את האצבע ככה ברוח [מחייכת] בזווית הנכונה,

דפנה: כן.

אחינועם: אז זהו, אז ככה באו השירים בעקבות השביעי באוקטובר, אחרי הרבה תובנות ו...

דפנה: הם עוסקים בזה בצורה קונקרטית מבחינת המילים?

אחינועם: לא, כן ולא. אבל בצורה שלי, כמו שאני אוהבת. אני לא, זה לא לקרוא עיתון. וזה גם לא שירי אבל. יש שם… לא, לא. יש מקום אחר, מקום עמוק של התבוננות ושל... מכל מיני זוויות, גם, שונות. גם זוויות מאוד חיוביות. כי אני אמרתי לך, התקופה הזאת של ההופעות שעשיתי, נגיד, זו היתה תקופת אושר בשבילי. הנתינה של ללכת לקיבוצים ולמושבים ולבתים ולתת. לשמח אנשים, ממש לשמח. גם לבסיסים צבאיים, והרגשתי שאני, בנתינה הייתי באקסטזה פשוט, באמת. הרגשתי במקומי הטבעי, אז כתבתי שיר על זה, כן, באנגלית האלבום הוא בינלאומי הוא מיועד למי שרוצה, אבל הוא באנגלית.

דפנה: מתי הוא עתיד לצאת?

אחינועם: אני לא יודעת, כרגע אני עדיין בתהליך... בתהליך הכתיבה שלו.

דפנה: עוד לא בהקלטות?

אחינועם: לא, לא, לא. הקלטתי דמואים, מה שנקרא, השלבים הראשונים של השירים. ואני עוד צוברת עוד שירים, וכן. אני לא ב… I'm not rushing כאילו, כשזה יהיה נכון אני… אני אוציא את זה. וזהו, אני עושה את זה, וכן, ואני מאוד עסוקה במצב המאוד מאוד מדאיג ומאוד כואב. גם יוצאת להפגנות, כמו שתמיד עשיתי. ו…

דפנה: אני רואה אותך מתופפת.

אחינועם: כן, כן. גם מתופפת.

דפנה: גם השורה של המתופפים.

אחינועם: כן, כן.

דפנה: וכל פעם אני מתפעלת מה… כמות האנרגיה שזה מצריך.

אחינועם: כן, כן, כן, זה… אבל אין ברירה היום, אין ברירה. וגם עובדת המון במדיה הבינלאומית, ומתמודדת עם זה כמה שאני יכולה. זה מאוד משפיע לרעה עלינו כישראלים, עליי כאומן ישראלי. על הכל. המצב מאוד מאוד מאוד קשה. שוב, צריך לעשות לו טרנספורמציה לאיזה מקום חיובי, אין לנו ברירה. אם לא, אז באמת מדאיג ביותר.

[מוזיקת סיום מתחילה ברקע]

אני מנסה לא לחשוב על זה, אני מאוד מאמינה במחשבה פוזיטיבית, קונסטרוקטיבית. אני מאמינה בזה באמת. ואני עושה… מנסה ליישם את זה כמה שאפשר.

דפנה: אני מאוד מאוד מודה לך על כך.

אחינועם: אני מודה לך, ותודה על השיחה המעניינת.

דפנה: תודה.

[מוזיקת סיום]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

5 views0 comments

Comments


bottom of page