למה אני כאן? - יהודית קגן: איך הופכים יצירה למורשת?
- יעל בן משה
- Jul 11
- 18 min read
בפרק החדש של הפודקאסט "למה אני כאן" בהנחיית שירה אליצור, מתארחת יהודית כגן, סופרת פנטזיה יהודית פורצת דרך. יהודית משתפת במסע המרתק שלה – כיצד מצאה את הקול הייחודי שלה בעולם הכתיבה, וכיצד הצליחה לחבר בין פנטזיה למסורת היהודית בדרך חדשנית ומרעננת. במהלך הפרק יהודית מדברת על יצירת הספר שלה "חרשתא", שמספר על בת שירות לאומי שנקלעת למאבק בעולם השדים, ומספרת איך חוויות אישיות, אמונה וכוח פנימי עיצבו את הדרך שלה כיוצרת. היא מציגה מבט ייחודי על חשיבות הפלא והנס בעידן המודרני, לצד התמודדות עם אתגרים כמו משברים כלכליים ופריצות דרך מקצועיות. הצטרפו לשיחה מעוררת מחשבה על חיפוש משמעות, יצירה ועמידה באתגרים – במסע המתחיל בשאלה אחת: "למה אני כאן?"
תאריך עליית הפרק לאוויר: 17/12/2024.
שירה: יש שאלה אחת שמהדהדת בכל אחד מאיתנו, שאלה שמלווה אותנו בכל רגע: "למה אני כאן?" בעולם שמסתחרר במהירות, שבו כולם עסוקים במה ובאיך, אנחנו עוצרים לרגע אחד, כדי לגעת בשאלה, "למה?".
אני שירה אליצור, ובכל פרק ניפגש עם אדם שמצא תשובה לשאלה, של ה"למה", מצא את הדרך להפוך את החיים שלו למשמעותיים יותר.
אז, האורחת הראשונה שלנו כאן, ואני אשאל אותך את השאלה, אממ, את שאלת הפודקאסט: [יהודית צוחקת] למה את כאן? לא למה את כאן - בפודקאסט שלנו - זה ברור, אבל למה את פה בעולם? למה את עושה, את מה שאת עושה?
יהודית: אני חושבת שאנשים צריכים קצת פלא, אנשים צריכים ניסים, אנשים צריכים חסד, אה… ולפעמים אני חושבת, שביום-יום שכחנו איך למצוא אותו. ואני חושבת שאולי חלק מהתפקיד שלי, זה, זה לעזור לאנשים למצוא את הדרך בחזרה אל הפלא שלהם.
שירה: [נלהבת] וואו, חזק! אהבתי. אז אוקיי, רגע, אז בואי תציג את עצמך, ומה, מה את עושה בחיים?
יהודית: אז היי, קוראים לי יהודית. אממ, אני עושה המון דברים, אבל אני חושבת שבגדול, אולי אחד הנושאים שהם הכי מרכזיים, וככה, במרכז הזהות שלי, זה שאני סופרת, אבל בדגש בעיקר על סופרת פנטזיה יהודית. כלומר, ללכת, ממש לחזור למקורות שלנו, למדרשים שלנו, לסיפורים האלה, ובעצם לומר, 'תקשיבו, יש פה…' זה הרבה יותר מסתם סיפור יפה, זה הרבה יותר רק מאשר איזשהו מסר חינוכי, דידקטי, מוסרי שאנחנו צריכים לקחת לחיים שלנו, אלא גם בעצם הפורמט [במלרע] מזה שיש פה איזה נס, יש פה איזה פלא. זה גם משהו שאנחנו קצת צריכים להחזיר לחיים שלנו, בייחוד, אולי, בעידן המודרני שבו אנחנו חיים.
שירה: אז רגע, רק בוא נגיד, יהודית קגן, סופרת, הוצאת ספר ממש לאחרונה. אני, אני חושבת, ואולי, תקני אותי אם אני טועה, שהייתה לך איזשהי פריצת דרך מטורפת בשנה האחרונה. יעידו כל הכתבות שנכ… כן, כן, מותר לפרגן פה, שנכתבו על הספר, כי אני חושבת שיצרת ז'אנר, שהוא קצת חדש. כלומר, הוא לא… אני קוראת לזה, סליחה, "הארי פוטר של הדוסים"? כאילו…
יהודית: [צוחקת] שמעתי כמה אנשים…
שירה: כן?
יהודית: מתארים את "חרשתא", הספר נקרא "חרשתא". הוא באמת יצא במרץ השנה, ובגדול העלילה שלו מספרת על בת שירות לאומי, מאוד-מאוד-מאוד דוסית, שמסתבכת בקרבות הירושה של עולם השדים.
שירה: וואו!
יהודית: ויש איזשהו פער נורא כיפי, בזה שהיא מאוד-מאוד דוסית, ופתאום היא מוצאת את עצמה בתוהו ובוהו הזה של השדים, מנסה להציל את העולם. א… היא נפגשת עם חייל משוחרר חילוני בשם דניאל, וביחד… שסבא שלו רב…
שירה: כמובן, כן?
יהודית: כמובן.
שירה: אין חילוני שסבא שלו הוא לא רב.
יהודית: אבל לא רק רב, כאילו בעל שם מקובל, וביחד הם צריכים ללכת להציל את העולם מכל מה שקורה מסביב לזה. הוא ספר מאוד קליל, והוא מאוד הומוריסטי. שזה, אגב, לשאלתך "האם יצרתי ז'אנר חדש"? התשובה הרשמית היא לא. הייתה פנטזיה יהודית לפניי. אני כן חושבת, שמה שאולי כן היה חידוש ב"חרשתא", וזה מה ש… אולי זה מצחיק לומר, אפרופו כתבות, שזה משהו שהבנתי רק בדיעבד, ולא בזמן אמת בכלל, שהחידוש שלו שהוא מתייחס לעולם ה… נקרא לזה "המופלא" של המסורת היהודית - לשדים, לרוחות, למפלצות שאנחנו יודעים שמאכלסות מדי פעם את דפי הגמרא. הוא התייחס אליהם בצורה טיפה קלילה יותר. וזה יצר משהו ש… הרבה פעמים פנטזיה יהודית היא מאוד-מאוד כבדה, ומאוד מיוסרת, וכולם אוכלים תסביכים, וכאילו…
שירה: איזה… איזה דוגמאות יש של פנטזיה יהודית? כלומר, היו ספרים…
יהודית: כן.
שירה: …שיצאו לפני?
יהודית: כן, א…
שירה: אני זוכרת, נגיד, את א… של הרב ארז משה דורון, זה נקרא "לוחמי התמורות"…
יהודית: "לוחמי התמורות", נכון.
שירה: זה נקרא פנטזיה יהודית?
יהודית: כן, חד-משמעית.
שירה: אוקיי, בהגדרה.
יהודית: הוא מאוד בז'אנר. שהרה בלאו כתבה את "יצר לב האדמה", שהוא בעצם פנטזיה יהודית, על אישה ש… רווקה מאוחרת, שבוראת לעצמה גולם כבן-זוג. יש גם הרבה ספרים של חגי דגן, שהם… "שדים ברחוב אגריפס", ובעצם… אָה, יש גם את שמעון אדף, שכתב כמה וכמה ספרים, שבהחלט אפשר לקטלג תחת "פנטזיה יהודית". א… אני חושבת שאם לעשות איזושהו שרטוט גס, בערך בשנות האלפיים, היה גל של פנטזיה יהודי… של פנטזיה בכללי, שחלקו היה גם פנטזיה יהודית, ובעצם עכשיו אנחנו רואים מין עלייה של גל נוסף, של פנטזיה יהודית, שבה יש… יותר דמויות דתיות משחקות בה תפקיד מרכזי יותר. שאם בעבר זה היה משהו של חילונים, שבאים לומר איזשהי עמדה רדיקלית או פרובוקטיבית על היהדות - 'בוא, אני אגלה לכם, יש שם גם מפלצות ולא רצ… אי-רציונליזם', אני חושבת שהיום אנחנו נמצאים באיזושהי עמדה אחרת, שאנחנו הדור שגדל על הארי פוטר…
שירה: כן.
יהודית: זה ידוע שהארי פוטר זה הספר הכי קדוש במגזר, [שירה מצחקקת] ואנחנו מסתכלים על הפלא, על הנס, על הפנטזיה, בצורה הרבה יותר "ביתית" במובן מסוים, כי אנחנו מרגישים בו בבית, ואנחנו אומרים, רגע…
שירה: "זה שלנו". [צוחקת]
יהודית: "זה שלנו".
שירה: זה שלנו.
יהודית: זה ממש שלנו. הייתי אומרת אפילו יותר, זה… זאת דרך לתאר חלקים מהחוויה הדתית בעולם, שבעצם לא היה לנו שפה בשבילה קודם.
שירה: אנחנו בעצם יוצרים פה איזשהי פרשנות. ונורא מעניין אותי לדעת, כאילו, קודם כל, קצת רגע לחזור אחורה על הדרך שלך. כי אני מכירה אותך ככותבת - מעיתונות ועד רשתות חברתיות - ופתאום כאילו, את יודעת, כל הדבר הזה הפך להיות… אני לא יודעת, תגידי לי את, האם תמיד הפנטזיה היהודית זה משהו שעניין אותך? האם ידעת, כאילו, שזאת… שזה ה"למה" שלך? כי הגדרת פה "למה" מדהים. כאילו, אמרת את המילה "פלא", ואני נורא אוהבת את המילה הזאת.
יהודית: אני חושבת שהיא נכונה יותר בעברית. כי אני חושבת שהרבה פעמים כשאומרים את המילה "פנטזיה", אז יש לנו דימוי קצת גס או זול, אמ… ואני חושבת שהמילה "פלא", היא הרבה יותר נכונה כדי להכיל גם את הדברים, שכאדם דתי אני מאמינה שהם אמת לאמיתה. וגם את הארי פוטר ואת דומיו, כן? אבל זה עדיין חוזר לרגש הבסיסי הזה, של להסתכל על העולם במבט מתפלא, ומתלהב, ואופטימי. ואני חושבת שהרבה מזה, זה גם באמת חוזר אל החוויה הדתית שלי של… החוויה הדתית שלי היא חוויה אופטימית. של העולם… שיש לנו כוחות לעשות טוב בעולם הזה. אבל לשאלתך: [צוחקות] אממ, אם סבתא-רבא [כך במקור] שלי הייתה שרה לי בלדות כשלא הייתי נרדמת, וזה בלדות צ'כיות מאוד ארוכות של 13 בתים, [שירה צוחקת] ותמיד גרסאות מאוד-מאוד מדממות לאגדות קלאסיות.
אז אני חושבת שתמיד הייתה לי את ההערכה לכוח של אגדות. בייחוד, נגיד, כשקראתי את ברונו בטלהיים, שהוא מדבר על ה… ממש תפקיד הטיפולי וההתפתחותי באגדה על הנפש של הילד. שאומר, שבאגדות יש סמלים, וכשאנחנו קוראים את האגדה או מספרים אגדה לילד, האגדה לא כופה עליו לגלות את הדברים שהוא עוד לא בשל אליהם. ואם הוא ירצה, הוא יראה בתפוח מורעל, הוא יראה בכל הדברים האלה סמלים, שהם סמלים לא מזיקים. אבל כשהוא גדל, הוא מבין משהו עמוק יותר על עצמו, באמצעות האגדות האלה. ואני חושבת שהמנגנון הזה הוא נכון גם לאגדות חז"ל, [שירה מהמהמת] שאם רוצים, אפשר לקרוא את זה כסיפור מצחיק, או כמעט הומוריסטי, על… על תנין בעל שבעה ראשים, שיושב בבית המדרש של אַבַּיֵּי וזה ממש כזה קרב "דרגון בול Z" בין חכמים לבין זה…
שירה: [מצחקקת] כן.
יהודית: ומצד שני, כשאנחנו נכנסים יותר לעומק, אנחנו יכולים ליהנות מאיזשהם אמיתות עמוקות יותר עלינו, על הנפש שלנו, על העולם, על דברים רוחניים יותר. והדבר הזה, שבעצם הדברים הכי עמוקים בחיים מסתתרים במעין חידה, או במעין, אפילו, כמעט הייתי אומרת בדיחות קטנות, עם הומור עצמי אפילו לפעמים, זה משהו שריתק אותי. שדווקא הדברים הכי מורכבים נמצאים במקומות הכי "פשוטים". במרכאות.
שירה: כאילו שהעומק הזה נמצא במקום שאולי לא היית מצפה שיהיה שם.
יהודית: כן. שהוא, מחביאים אותו. זו בעצם מפת סתרים.
שירה: את יודעת, יש איזשהו, יש איזשהו משל, אני אפילו לא זוכרת איפה שמעתי אותו, שהקדוש ברוך הוא שאל "איפה נסתיר את סוד מהות החיים?" והלוויתן אמר, "עמוק בתוך הים, איפה שאף אחד לא יראה". והציפור אמרה "זה יהיה שם באיזה עץ מאוד-מאוד גבוה". והגיעה חפרפרת, לדעתי, ואמרה: "פשוט תחביא אותו בתוך האדם. כי שם הוא בטוח לא יחפש".
יהודית: [בהתפעלות] או, זה יפההה.
שירה: נכון, נכון.
יהודית: זה מקסים.
שירה: עכשיו, את אומרת משהו מדהים, כי פתאום את אומר… [מצקצקת] זה גורם לי רגע להסתכל על המון המון דברים, רגע מנקודת מבט אחרת, לתת לה פרשנות אחרת. וזה קצת גם רבי נחמן שאומר, נגיד, שלהגיע לשמחה מגיע דווקא מתוך הפשטות והשטויות והדברים האלה.
יהודית: כן.
שירה: שהמקומות הכי עמוקים - ושמחה נתפסת גם כמשהו שטותי הרי - אבל להיות באמת שמח, זה כל-כך עמוק.
יהודית: יש לי חבר מאוד טוב בשם דניאל פידלמן, שהוא גם חבר, אבל גם סוג של מורה דרך עבורי. והוא אומר… אמר לי, משהו מאוד נכון בעיניי, שיש יופי בפסוק "תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי". שהייתי רוצה, גם אני אקרא לזה כאמירה תרבותית, שהתרבות שלנו היא לא רק משהו שאתה עושה בדלת אמות של בית המדרש, ואז אתה יוצא החוצה, ואז אתה, כמו שאומרים, "גרמני בן דת משה". אלא, הייתי רוצה שהתרבות שלנו, והמסורת שלנו, היא תהיה גם הבידור שלנו, גם הדבר שאתה הולך וצורך תוכן כיפי אחר. וכן, יש לזה טרייד אוף, יש לזה מחירים. כי זה אומר שיהיו דברים שאולי לא יהיה לי נעים לשמוע, אם אני הופכת דברים כאלה לדברים שהם גם בידוריים, כן? אבל אני חושבת שיש משהו מאוד נכון בזה, של היכולת להסתכל גם על עצמי עם הומור עצמי, גם על התרבות שלי עם הומור עצמי, שאני חושבת שזה אולי אחד הדברים הכי יהודיים שיש בעולם, להרשות לעצמנו לצחוק על עצמנו, ובעצם לשהות בחוויה הזאתי גם של תורה כשעשוע, כפאן, כהנאה, ולא רק כאיזשהו משהו…
שירה: כעול, קשה, הִלכתי.
יהודית: כיראה. עכשיו, ברור, צריך לכבד. אני חושבת שהאמירה שאני תמיד אומרת על זה כששואלים אותי את זה, אני אומרת, "היהדות שלי היא הבית שלי, ובבית שלי אני לא שמה רגליים עם נעליים על הכיסאות. אבל אני כן יכולה לצבוע קיר בוורוד". [שירה מצחקקת] וככה אני רואה את זה. אני לא שמה רגליים על הכיסאות, אבל אני יכולה לעשות אותה מקום שיש בו שמחה.
שירה: וזה משהו שהרגשת תמיד? כאילו, זה משהו ש… כאילו, את אומרת, את ממש חיה על-פי זה מאז שהיית קטנה? כלומר, ידעת שלשם הכתיבה שלך תלך?
יהודית: אני חושבת שהייתה לי תחושת בטן לא מתומללת, זה כן, אבל למדתי לקרוא ולכתוב יחסית מאוחר, כי כאילו אני תלת-שפתית, אז למדתי לקרוא ולכתוב יחסית מאוחר, ואחד הדברים הראשונים שהמורה אמרה להורים שלי, זה שאני כותבת סיפורים במחברות. ויש לי כאילו מחברות, באמת… דברים מביכים ולא נעים לספר, אבל עם… בכיתה ו', מחברות עם כל מיני חצאי סיפורים, ובתיכון למדתי ב"פלך" בקריית עקרון, הייתה לי מין חבורה [במלרע] כזאתי, של שש חברות מאוד-מאוד טובות, שכתיבה היה קצת הקטע שלנו. למיטב ידיעתי, אני היחידה שהמשיכה עם זה… [צוחקת קלות]
שירה: כן.
יהודית: אולי אפשר לומר שאני היחידה שלא התבגרה. [צוחקת]
שירה: ההורים שלך עודדו אותך? כאילו, מעניין אותי, הם… כאילו, כשנגיד המורה אמרה להם את זה, הם כעסו? כאילו שהיא לא מתרכזת בשיעור…
יהודית: הם לא כעסו…
שירה: או שהם כאילו אומרים כזה, 'וואי, אוקיי, יש כאן פוטנציאל'.
יהודית: הם לא כעסו, אבל אני כן חושבת שגדלתי מאוד עם הקול הפנימי של [מצקצקת] "אי אפשר להתפרנס מזה". ו…
שירה: אווו, זה, אני חושבת שזה הקול של כל האמנים.
יהודית: חד-משמעית.
שירה: בכל מקום, מכל זה…
יהודית: חד-משמעית.
שירה: אני חושבת שאחת הסיבות שלא הלכתי ללמוד משחק, זה בגלל ש…
יהודית: אי-אפשר להתפרנס מזה.
שירה: כן, הלכתי ל… כן, הלכתי להיות… כאילו למדתי אמנות ועיצוב, כן? [יהודית צוחקת] כן, אבל א… וואי, כן, אנחנו, יש לנו איזושהי קליש… אבל אני חושבת שזה מיתוס.
יהודית: אני חושבת שהאמת מורכבת יותר. אממ, גם, אוקיי, אז לא הלכתי ללמוד ספרות, כתיבה יוצרת, הלכתי ללמוד היסטוריה. בואי… [צוחקות] אבל זה כן נכון בעיניי, כי אני חושבת שנגיד כשהייתי… רציתי כבר לעשות את הבחירות המקצועיות שלי בחיים, הבנתי שהקלף החזק שלי הוא הכתיבה שלי, אה… והבנתי שעדיף שאני אהיה כותבת טובה ענייה, מאשר הייטקיסטית גרועה-בינונית.
שירה: וואי, מעולה.
יהודית: א… וזה כן משהו שהלכתי ללמוד היסטוריה, כי רציתי להבין את הסיפור האנושי.
שירה: אבל אני חושבת שגם, את אומרת משהו כאן שהוא, [מצקצקת] הוא נורא משמעותי. למה? כי ברגע שאנחנו מזהים את החוזקה שלנו… ואני חושבת, אגב, שזאת הסיבה שיש לנו הרבה אנשים בינוניים. [נשמע קול חבטה ברקע]
יהודית: זה נכון מאוד.
שירה: כאילו, סליחה על הזה. הרבה אנשים בינוניים, בגלל שהם כנראה לא זיהו את החוזקה שלהם והלכו למשהו שאני לא יודעת… זה יכול להיות נוח, זה יכול להיות, שוב, מרכיב הכסף ב-2024, כן, הוא מאוד משמעותי. אני מרגישה, שיש הרבה דברים שאני עושה, כי ה"למה" שלי מאוד-מאוד חזק, ואני לא עושה את זה רק בשביל להתפרנס, או… בעלי תמיד אומר לי, "את לא נורמלית. את כאילו…" הוא אומר לי, "אני לא מבין מה מניע אותך, את עובדת המון-המון שעות, יש הרבה דברים שהם פרויקטים בכלל שהם, כאילו, התנדבותיים". אני אומרת לו, "אני קמה בבוקר כי אני אוהבת את מה שאני עושה, וכי יש לי 'למה' מאוד-מאוד ברור, ואני מרגישה שבזה אני טובה". אני יכולה ללכת לעשות מיליון ואחד דברים, אבל כמו שאת אומרת, יכול להיות שאני אהיה, פשוט בינונית בזה.
יהודית: תראי, אני כן חושבת, שיש איזשהו טאבו על כסף ואמנות, שזה טאבו שכחברה, ממש חובה לפרק אותו. זה… אני לא יודעת אם נגיע לזה, כן? אבל אני אומרת, זה אחד הדברים שלדעתי, זו רעה חולה, שצריך [פאוזה] ממש, אין לי דרך יותר תקיפה ועדיין מנומסת, לומר שצריך לפרק את זה, להבין איך יוצרים אמנות. אני לא מאמינה בלהתאבד למען האמנות. אני חושבת שאמנות חייבת לקיים את עצמה, אני חושבת שאמנות חייבת להיות איכותית, ואני חושבת שאמנות חייבת גם לתקשר עם הקהל. כלומר, זה מאוד-מאוד יפה שאני ארצה לכתוב משהו מאוד-מאוד אמנותי ומאוד גבוה, אבל אם אין אף אדם בעולם שמעוניין לקרוא את זה, או אף אדם בעולם לא מוכן לשלם על זה, ואז אני הולכת ובוכה על זה שהאמנות בירידה, יש…
שירה: כן.
יהודית: בוא נגיד, יש פה איזו בעיה.
שירה: עם זאת, אני מרגישה שיש שם, כאילו, איזשהו, אני לא יודעת אם דיסוננס, אבל אני חושבת שהיצירות הכי טובות שלנו, זה היצירות שאנחנו יוצרות בשביל עצמנו. כלומר…
יהודית: אה, חד-משמעית. חד-משמעית.
שירה: היצירות שאנחנו… אני גם עכשיו מוציאה ספר. ואיך אומרים לי? "לא מתפרנסים מספר". זה ברור. נראה לי, אתה רק מוציא יותר כסף מאשר זה, אבל אני מרגישה שהספר הזה צריך להיות בעולם. אני מרגישה שהיצירה הזאת צריכה להיות בעולם. ברור שהייתי… אני מאוד אשמח שיהיו הרבה אנשים שיקראו אותה, אבל אני אומרת, גם אם שיניתי עכשיו לעשרה אנשים את החיים, א… יש לזה מקום?
יהודית: אני חושבת שיש לזה מקום. אני חושבת שפשוט צריך להתאים אסטרטגיה למוצר.
שירה: נכון.
יהודית: במובן הזה, אמרתי שהתואר הראשון שלי היה בהיסטוריה. התואר השני שלי היה במנהל עסקים עם התמחות בשיווק.
שירה: אווו! [מופתעת ונלהבת] את שיווקת את הספר?!
יהודית: אני מאמ… לי יש שיחה חוזרת עם הרבה מאוד סופרים, שאני אומרת… הם אומרים, "יצרתי ספר". ואני אומרת, "מדהים. איך נראה האקסל שלך?" ואז השיחה נגמרת. [צוחקות] אבל, אני מאוד-מאוד מאמינה בלהיות ראש בעננים, אבל רגליים על הקרקע.
שירה: זה קטע, את יודעת? כי אני בדיוק… אני כותבת ספר על חשיבה יצ… כאילו, אנחנו מוציאים ספר על חשיבה יצירתית, ויש לנו שם משפט שהוא מאויר בגדול, שמאחורי כל רעיון, יש רשימת אקסל.
יהודית: חד-משמעית.
שירה: כי זה כאילו…
יהודית: חד-משמעית!
שירה: כי בסופו של דבר, זה לא איזשהו משהו נורא מפוזר. יש כאן תוכנית עבודה מאוד ברורה, מאחורי כל יצירה.
יהודית: ואני אגיד את זה גם לעניין של הכסף. והאקסלים. שאני חושבת, שחלק מהאקסל, הכוח-על שלו, זה לגרום לנו להמשיך ליצור. שברגע שיש אקסל, ואני יודעת כמה אני הולכת להוציא על זה, כמה אני עשויה לכסות את זה, כמה לא. כמה אני מדפיסה, כמה לא. התוכנית ברורה. הדרך שקופה. ואני יכולה לעשות החלטות חכמות יותר. ואני, כמו שאמרתי, אני מאוד-מאוד לא מאמינה, בלהתאבד למען אמנות.
שירה: כן.
יהודית: אבל, נחזור לשאלה שלך. אז, סיימתי את התואר שלי בהיסטוריה. כתבתי, והבטחתי לעצמי… והרבה פעמים ניסו לומר לי, 'תקשיבי, אולי תעשי משהו בחיבור בין יהדות לפנטזיה?' אבל זה היה קצת כמו שמשדכים בדייטים. [שירה צוחקת] 'את דתייה, הוא דתי, לשניכם יש דופק'…
שירה: "יאללה".
יהודית: …'זה בטוח יילך'.
שירה: כן.
יהודית: אבל לא הייתי במקום הזה, לא הייתי במערכת היחסים הזאת עם היהדות שלי בשלב הזה, כדי שזה יעסיק אותי או שזה יעניין אותי בכלל. כתבתי פנטזיה, כי זה כיף לי. ואז התחתנתי, עם איתי. ואיתי היום הוא דוקטורנט למקרא, אבל יהודי מאוד פעיל תמיד, עוד מהישיבה ממעלה גלבוע וזה… ואני חושבת, שהוא קצת שכנע אותי להיכנס לתוך המקום הזה, אולי כי הרגשתי פה פתאום משהו נוח יותר. משהו… שהרגשתי… התחושה הביתית שלי בתוך היהדות שלי, ככה, מצאה לי מקום ברגע שהקמתי את הבית שלי. [שירה מהמהמת] וכתבתי וכתבתי. אבל, [מצקצקת] זה לא… משהו שם לא ישב עד הסוף.
שירה: כתבת לעצמך?
יהודית: כן, ניסיתי לפרסם כמה וכמה דברים. וזה לא, לא מצאתי את דרך המלך. ואני חושבת שזה לא במקרה. אני חושבת ש… היו שם כל מיני דברים בוסריים שלי עם עצמי, שלי עם היצירה שלי, שלי עם הדרך בה אני רוצה לעשות את זה. ולאט-לאט התחלתי להיכנס יותר ל"אגודה למדע בדיוני ופנטזיה בישראל", [כך במקור] שזה דבר שקיים.
שירה: כן, זהו, אני כזה, 'זה אמיתי, הדבר הזה?'
יהודית: זה אמיתי לגמרי.
שירה: אני כאילו מדמיינת איך כולם נראים שמה, סליחה על הקלישאה.
יהודית: יש יותר ממוצע שיער כחול מרוב האוכלוסייה …
שירה: כן. [צוחקת]
יהודית: אבל בגדול אנשים מאוד טובים ומאוד אדיבים. ממוצע דתי מאוד גבוה, שזה לכאורה מפתיע, אבל בעצם לא. והתחלתי לכתוב סיפורים קצרים לשנתונים שלהם, א… והיה לי מין רגע פריצה מדהים כשהעורך, אהוד מימון, ועורך של כתב עת נוסף, רמי שלהבת, אמרו לי, כאילו, "בזה את טובה." כאילו…
שירה: מישהו פתאום שם לך זרקור.
יהודית: יותר מזה. פתאום… שלחתי להם לאורך השנים הרבה זבל. אני, כאילו, עד היום מתפללת שהם לא זוכרים את זה. וכאילו ברגע שהתחלתי לשלוח להם פנטזיה יהודית, הם, כאילו נדלקו להם העיניים. והרגע הזה שבו מישהו, גם מבחוץ, נדלק לו העיניים על מה שאתה עושה, והוא אומר לךָ, כאילו, "תקשיבי, זה…"
שירה: "את טובה".
יהודית: "זה הניצוץ". כאילו, אחר זה נייס, זה כיפי, כלומר, יפה מאוד. כאילו…
שירה: אגב, במקביל מה? התפרנסת מכתיבה? כאילו…
יהודית: במקביל, אז בהתחלה לא. עדיין אכלתי תסביכים על עניין ה"אי אפשר להתפרנס מכתיבה". עבדתי בבנק מזרחי טפחות [צוחקות] כמה שנים, וכמו שהמנהל שלי אמר לי ביום שבו עזבתי: "ניסיון יפה". [צוחקות]
שירה: גדול.
יהודית: א… ובאמת, הייתי בתהליך של חיפוש עצמי, גם ממה אני אתפרנס. ואני חושבת שהיה לי ממש רגע של משבר, הלכתי לטיפול על הדבר הזה, שהבנתי שאין לי יכולת להתפרנס ממשהו שהוא לא כתיבה. וזה היה ממש מקום של "מתנגש".
שירה: מעניין שזה משבר.
יהודית: כן.
שירה: כאילו, כי יש בזה איזשהי, כאילו, נדלקה פתאום נורה, ש… או הקדוש ברוך הוא פתאום אומר לך: "נשמה, זה, כאילו, זה מה שאת צריכה לעשות".
יהודית: נכון. אבל זה מפגיש אותנו עם המון-המון דברים, או אמיתות, או הנחות יסוד על עצמנו, שלקחנו מהבית או מהסביבה שלנו. וכאילו, אני הייתי בטוחה שאני הולכת להתפרנס מכתיבה והילדים שלי ירעבו. ממש כאילו ככה, לא יהיה לי איך לשלם שכר דירה. וזה דבר נורא מפחיד. אני דור אחד וחצי לעלייה, וההורים שלי באמת חירפו נפשם עלינו, על החינוך שלנו. אני אסירת תודה לנצח להורים שלי על מה שקיבלתי מהם. ועם זאת, אני כן זוכרת את החשש, של 'מה אם לא נסתדר?' מה אם לא זה…
שירה: אז איך התמודדת?
יהודית: וזה…
שירה: כאילו, רגע המשבר הזה, הוא רגע שבעיניי, הוא הרגע הכי מרתק, בכל המסע שלך. בעיניי. כי בסופו של דבר… אגב, הפודקאסט הזה זה טיפול בשבילי. בשביל לזהות את השנייה הזאת, שאתה מבין מה ה"למה" שלך. ושזהו, כאילו, זה מה שאתה צריך לעשות בעולם. וזה מרגיש שזה, זה הרגע הזה.
יהודית: אני לא בטוחה. אני כן יודעת, שאחרי שילדתי את הילדים שלי… אני אגב, שונאת את ההשוואה בין הוצאת ספרים ללידה.
שירה: [צוחקת] כן…
יהודית: שונאת, שונאת, שונאת.
שירה: זה, אני חושבת שזה מי שלא… כאילו, פשוט לא יָלַד.
יהודית: סליחה על הבוטות, אבל מי שמשווה את זה, צריך לדחוף ספר, ל-אני לא יגיד איפה. [צוחקות] אממ אבל יש רגע מאוד מרתק בלידה, שנקרא "טבעת האש". שזה הרגע שאת בטוחה שאת לא שורדת את זה יותר. את רוצה ל… כמו שאומרים, "אני מתפטרת, אני הולכת הביתה."
שירה: כן. [צוחקות] "תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת".
יהודית: "תעצרו הכל, אני יורדת". וזה הרגע, בדרך כלל, שאחריו הילד נולד. אז אני חושבת שזו הייתה סוג של "טבעת אש". וזה רגע שבו את לא כל-כך בשליטה עליו, זה גם החלק בלידה שבו נשים אומרות הכי הרבה שטויות, אבל… אבל אחר-כך הוא עובר, ויש משהו ברגע הזה, במעבר הזה, שעבורי לפחות, הוא ממש א-רציונלי כמעט. שפשוט עכשיו, כשאני מסתכלת לאחור, ואני אומרת, כאילו, "מה עלה על דעתי כשעבדתי בבנק? כאילו, מה חשבתי לעצמי?"
שירה: טוב, עכשיו קל להסתכל על זה, מה שנקרא, אחורה…
יהודית: נכון.
שירה: ופתאום לבחון את הצעדים, את אומרת כאילו…
יהודית: "מה לעזאזל?"
שירה: כן.
יהודית: ואז, בערך בשלב הזה הבת שלי נולדה. ואני התחלתי, עם תינוקת בת שלושה חודשים, לשבת ולכתוב את "חרשתא". ובאיזשהו מקום, כתבתי אותה שבע שנים, עם עליות וירידות, עם הפסקות. הפעם הראשונה שכתבתי את הדמות הזאתי של בת שירות לוחמת שדים, הייתה בכלל בשירות הלאומי שלי. הייתה קצת פרודיה על בנות שהיו איתי בשירות.
שירה: [צוחקת] גדול! ותודה לכם, בנות השירות…
יהודית: תודה לכם.
שירה: …שהיו ביחד עם יהודית.
יהודית: אני מקווה שכל מי שהיה בשירות הלאומי בקוסובסקי 13, Get over it. [צוחקות] א… ואז התחלתי לשלוח את זה להוצאות הספרים, ונדחיתי מכולם.
שירה: אוי, זה סיפור… ממש סיפור, ממש סיפור הארי פוטר.
יהודית: זה ממש סיפור. בין היתר, נגיד, הייתה לי ממש שיחה עם אחת העורכות הראשיות, שסיפרה לי שהיא התחננה בפני השולחן, שהיה אמור להחליט האם לקבל את זה או לא, ואמרה להם: "תקשיבו, זה הולך להיות גדול". והם כזה, "מה לעזאזל? בת שירות? שדים? מה זה השטויות האלה?"
שירה: היום הם אוכלים את הכובע, אמאל'ה. [יהודית צוחקת] אגב, חזרו… כאילו, זה מעניין, כאילו, נגיד אמרו לך כזה, 'יואו, אנחנו לא מאמינים שפספסנו את ההזדמנות הזאת?'
יהודית: אני לא חושבת שיש שיחות כאלה, לא.
שירה: וואי. זה קצת לשים להם אצבע בעין, לא יודעת, זה נחמד.
יהודית: תראי, אני אולי נראית אדם אדיב וחביב, אבל עמוק בפנים, אני חושבת שאת ההישגים הכי גדולים שעשיתי בחיים, זה כי רציתי לעשות למישהו דווקא.
שירה: [צוחקת] גדול! חבר'ה, זו דרך טובה לחיות את החיים ולהצליח.
יהודית: אבל כן, אם יש אנשים שממנפים את זה לאנרגיה הרסנית, אז תמיד ה… נקרא לזה, "הקוד הפנימי" שלי היה 'אני אצליח. ואני אגרום לכם… ואני אהיה כל-כך טובה וכל-כך מוצלחת, עד שאתם לא תוכלו לוותר עליי. עד שאתם לא תוכלו להרשות לעצמכם לוותר עליי.' ולהפוך את זה לאנרגיה שהיא אנרגיה יצרנית ולא אנרגיה נקמנית. כי אני חושבת שלאנרגיה נקמנית יש מחירים רעים בעולם.
שירה: כן. לא, אני חושבת שיש בזה משהו שמניע יצירה, כי אתה… זה לא רק שאתה רוצה להוכיח את עצמך, אתה יודע שאתה טוב ואתה רוצה שהעולם גם ידע את זה.
יהודית: אני חושבת שיש אנשים שיש להם כבשן קטן בבטן. ואני מאוד רואה את זה לפעמים עם אנשים שהם… אני מאוד אוהבת ומאוד מעריכה ומאוד מחבבת, אבל במקרה נולדו בלי הכבשן הזה בבטן. ואני קצת מקנאה בהם, כי יש להם חיים אחרים.
שירה: אבל אני… את יודעת, אני קוראת לזה ההבדל בין פקיד לאמן, לא פקיד במובן ה… פקיד.
יהודית: כן, אבל יש בזה אמירה שהיא ביקורתית, כן? או…
שירה: נכון, אבל אני חושבת, אגב, שכל אחד יש לו את הדרך שנכונה לו. אני לא מזלזלת בפקידים. אני חושבת שזאת הדרך ש… אגב, אני מרגישה הרבה פעמים שהם הרבה יותר מאושרים ממני.
יהודית: נכון.
שירה: הם הרבה יותר רגועים ממני.
יהודית: חד-משמעית.
שירה: אני כל היום, יש לי מה שנקרא, כאילו מישהו דוחף אותי. מישהו דוחף אותי, ואני צריכה לרוץ, ואני צריכה זה, ואני לפעמים מסת…
יהודית: ובואי נדבר על איזשהו טאבו, שגם לא מדברים עליו, בנושא - חרדה.
שירה: נכון.
יהודית: ואני חושבת שהרבה פעמים יש מסביב לתהליך של יצירה, או במפגש, כמו שאמרתי, בין כסף ליצירה, המון-המון חרדה. והרבה פעמים איזה שאלות…
שירה: אגב, זה אני חושבת גם שכל מי שעצמאי…
יהודית: חד-משמעית.
שירה: חווה את הסיפור הזה של חרדה…
יהודית: מאוד.
שירה: של מה יהיה מחר בבוקר.
יהודית: כן. איך…
שירה: מצד שני, זה הופך אותנו להרבה יותר טובים ממה שאנחנו ביום שלפני.
יהודית: כן.
שירה: אממ, את צודקת, זה ממש כאילו, החרדה פלוס יצירה, זה כאילו ממש חלק מזה ואני מרגישה גם שזה לא יכול להיות בלי זה.
יהודית: שגם אגב, משהו שלדעתי לא מדברים עליו מספיק, והוא כאילו עדיין נושא איזה שהם סטיגמות, וזה חבל מאוד. כי אני חושבת שיש הרבה בקשר בין שני הדברים, שמצד אחד, אין לי את המותרות להיכשל, אני חייבת להיות טובה, כי אני לא יכולה להרשות לעצמי להיכשל. ומצד שני, יש לזה גם מחירים, וצריך לדבר עליהם.
שירה: וואו, יהודית. את מרגישה שכאילו, שמצאת את ה"למה" שלך? כאילו, שאת במקום יותר - לא יודעת - שליו, רגוע, כמו שאת כבר מוציאה את הספר השני לילדים, אני מניחה שיש בטח עוד תוכניות. כאילו, זאת העבודה שלך עכשיו? את מתפרנסת מזה?
יהודית: אז לא, אני לא מתפרנסת רק מזה, אני גם כותבת תוכן בספרייה הלאומית. אבל אני חושבת שיש א… בתהליך הזה, כן קרו לי דברים אחרים, שבסופו של דבר הלכתי וחתמתי עם הוצאת "שתים", כדי להוציא את הספר, והכנתי מכירה מוקדמת, וכששאלו אותי כמה עותקים להדפיס, אמרתי, 'בוא'נה אני אהיה לארג'ית, אני אהיה, כאילו, בטח אני אדפיס שנה קדימה, אני רוצה 500 עותקים. תדפיסו לי 500 עותקים.' והייתי בטוחה שבוא'נה, כאילו, עפתי על עצמי בטירוף. מה, אוקיי, טוב, בסדר, זה שנה קדימה, זה ריאלי, זה שפוי.
שירה: תוך כמה זמן ה-500 עותקים האלה נגמרו?
יהודית: פחות משבוע.
שירה: וואו.
יהודית: תוך שבוע היינו צריכים לקבוע הדפסה נוספת. ועל זה איתי עד היום צוחק עליי, ששילמתי מס צניעות, כי כמובן הייתי צריכה לשלם יותר [כך במקור] פר הדפסה, לו הייתי מדפיסה 1,000 עותקים מראש.
שירה: ברור…
יהודית: אה… וזה היה אחד הרגעים שבאמת… שינו המון-המון דברים בי. כי כשאנחנו מוציאים ספר לאור, זה לא רק האם הספר טוב, זה גם "האם אני טובה?" "האם ההערכה העצמית שלי נכונה או שאני חיה בסרט?"
שירה: אז פתאום את בכיכר העיר, וכולם מסתכלים.
יהודית: נכון. ויש… ואנשים מודדים, ואנשים שופטים, וזה, זה מקום מאוד משונה להיות בו. כאילו, מעולם לא הייתי ביישנית, אבל זה עדיין היה לעלות על במה יותר גבוהה משאני רגילה אליה. ולהפתעתי הגדולה, גיליתי שמה שלי היה נראה כאיזשהי אמת פנימית שלי, יש לו מקום, ויש לו צורך, ויש הרבה-הרבה אנשים שמבקשים אותו. וזה גם איזשהו רגע מדהים. שאת אומרת, אני תפסתי משהו לגבי המציאות, שיש פה איזשהו חוסר, וגיליתי שהחוסר הזה הוא לא רק שלי, הוא של אנשים נוספים. ובתהליך שלי, ואני אומרת, מה שאמרת, ה"למה" שלי, התשובה שלי התאימה לשאלות של עוד אנשים. וזה רגע שהוא מאוד חזק - מבחינה רגשית, מבחינה התפתחותית. אני מרגישה שבמובן מסוים איבדתי את הפחד מהעולם. אני צועדת בעולם עם הרבה יותר ביטחון, עם הרבה יותר ידיעה מי אני, מה אני, ושאני לא מחרטטת. וכן, זה ממש רגע שבו אמן מת ונולד מחדש.
שירה: מרגשת אותי, אמאל'ה! אהבתי את ה"לא מחרטטת", כי אני חושבת שזה בדיוק מה שיש בך. יש בך אותנטיות, והיא יוצאת החוצה. ובסופו של דבר, את יודעת, אנחנו יוצרים מתוך הכאבים שלנו…
יהודית: נכון.
שירה: מתוך החוסר שלנו. אי אפשר ליצור בלי שיש לךָ, בלי שיש לך את הבור הזה, שאתה, שאתה רוצה למלא אותו. ואני רוצה לשאול אותך, איך אנחנו יכולות לעזור לכאלה שמחפשים את ה"למה" שלהם? איזה טיפ היית נותנת למישהו, שהולך בדרך שלו והוא לא בטוח מה היא לגמרי?
יהודית: אני חושבת שקודם כל, אין מה לעשות חוץ מללכת לאיבוד בדרך. באמת אין. אין קיצורי דרך בדבר הזה. זה… חייבים ללכת לאיבוד, כי רק ככה מצליחים למצוא את הדרך שלך מחדש.
שירה: זה אליס מארץ הפלאות, מה שנקרא…
יהודית: פר אקסלנס.
שירה: …קלאסי. כן.
יהודית: חד-משמעית. ולהכיר בזה שזה חלק מהתהליך. ולא… ולהיות עם חמלה כלפי עצמנו…
שירה: וואו…
יהודית: בדבר הזה.
שירה: אנחנו הכי קשים. אנחנו…
יהודית: מאוד. אנחנו נוראים.
שירה: אנחנו אנשי הביקורת הכי גרועים של עצמנו, אני חושבת, בטח ובטח יוצרים. אנחנו יכולים לקבל המון-המון מחמאות מבחוץ, אבל בסופו של דבר, אנחנו אלה שצריכים… להחמיא לעצמנו, וזה דבר שהוא מאוד-מאוד קשה.
יהודית: מאוד. מאוד-מאוד-מאוד. ומצד שני, הוא דורש מאיתנו להפוך לטובים יותר. אז… בקטע הזה, זה גם אפרופו המשא ומתן הפנימי בדברים האלה, אני חושבת שהתעקשות על סטנדרטים גבוהים של יצירה היא דבר מאוד חשוב, ואת זה אנחנו מקבלים בזכות הקול הסובייטי הקטן הזה שבלב. אז בוא נגיד, לעשות איתו משא ומתן אגרסיבי, אבל לדעת שהוא גם קצת בצד שלנו.
שירה: יהודית קגן, תודה רבה, אנחנו נפרדות.
אני רוצה גם להגיד תודה ל"כיפה" על האכסנייה, ולהזכיר לצופים ולמאזינים שלנו, שלא משנה כמה המסע הזה מסובך, ה"למה" הוא מה שעושה אותו שווה.
אני שירה אליצור, ואנחנו נתראה במסע הבא של על ה"למה".
תודה, יהודית.
יהודית: תודה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments