בפרק זה שנפתח במילים "דוד מלך ישראל חי חי וקיים" נדון ונעמיק בדמותו של דוד המלך, המלך האדיר שדמותו הפכה לסמל של שלטון ובית מלוכה יהודי, וברבות הזמנים והשנים גם לבסיסו של הרעיון המשיחי. מדוע בכלל "נבחר" דוד להיות דמות כה חשובה ומרכזית בתנ"ך? איזו ברית כרת ה' בכבודו ובעצמו עם דוד ומה משמעותה? מה מעמדו המיוחד של דוד בתנ"ך ואיך מעמד זה השפיע דורות אחר שלטונו, דרך בית המקדש הראשון, עובר ב"בית דוד" ומה שמכונה "זרע דוד" דרך נביאי ישראל שראו ב-"מלך שעתיד לבוא באחרית הימים" צאצא של דוד ועד כמובן ל"משיח מבית דוד"? בכדי לנסות ולענות על השאלות הללו, מתארח באולפן חוקר המקרא שחר ענבר שמחזיר אותנו לעבר ולשאלות הרות גורל כגון: מדוע רוצה דוד לבנות בית מקדש לה' (ומה התשובה המפתיעה מאוד של האל), האם האלוהים בכלל רוצה בית? ואם לא מה רצונו ככתוב בטקסט? מהי "חזרה מקשרת" ואיך היא שופכת אור על סיפור המעשה? מה מזמורי תהילים (כן כן...) יכולים ללמד אותנו אודות העניין? ומה זה לכל הרוחות והפרקים "שמב"ז"
תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/12/2024.
קריינות: רשת "עושים היסטוריה".
[מוזיקת פתיחה]
קריין: "עושים תנ"ך", יותם שטיינמן מארח.
יותם: שלום לכל המאזינות ולכל המאזינים. רש"י - רבי שלמה יצחקי. רמב"ן, עם נ' - רבי משה בן נחמני. ראב"ע - רבי אברהם אבן עזרא. ושמב"ז. מי זה שמב"ז? תכף תדעו.
עכשיו, למשהו אחר לגמרי. "דוד [במלעיל] מלך ישראל, חי, חי וקיים". סיסמה מוכרת וידועה, יצאו לה הרבה מנגינות. אחד המוטיבים הידועים והמוכרים, וגם האהובים, בתנ"ך. המלך העתידי שיגאל את עם ישראל, המשיח, הוא יהיה מזרע דוד, צאצא של דוד. זו עובדה כל כך מוצקה שאפילו הנוצרים מייחסים את ישו, המשיח שלהם, לזרע דוד. וגם אצלנו, אצל היהודים, כל המלכים שמלכו ביהודה בימי בית המקדש הראשון, בלי יוצא מן הכלל, הגיעו משושלת בית דוד. ממלכת יהודה אפילו כונתה על ידי העמים האחרים - "בית דוד". עמים נהגו לכנות עמים שכנים על פי האבות המייסדים שלהם, המכוננים, וממלכת יהודה מיוחסת לדוד.
מתי זה התחיל? למה דווקא דוד? בְּמָה הוא זכה שהוא יהיה האב המכונן של כל המלכים ושל המשיח? מה הפך אותו לדמות הלגיטימית היחידה לשלטון על עם ישראל? ומה לעזאזל זה שמב"ז? לצורך הבירור, נמצא איתנו כאן חוקר המקרא שחר ענבר, מה שלומך?
שחר: שלום יותם.
יותם: אז שחר, בוא נקפוץ ישר לעניינים. מתי ולמה דוד הופך להיות דוד האהוב, הדמות הדומיננטית הזאתי, הדמות שאלוהים כל-כך אוהב, שכל המלכים חייבים לבוא ממנו, ושהשושלת שלו היא היחידה, הלגיטימית, לשלוט. זה התחיל אצל גוליית, כשהוא כבש את ירושלים? אולי זה התחיל דווקא אצל שלמה המלך, בנו של דוד שבנה את בית המקדש. מה אומר לנו התנ"ך על הסיפור הזה?
שחר: דוד, באמת, הדמות שאליה מיוחסים כל המלכים שחיו בממלכת יהודה, והוא באמת דמות יוצאת דופן. עד כדי כך שאלוהים כרת איתו ברית שכל המלכים יבוא מהשושלת שלו. שם זה התחיל. ומאז, עד היום, זהו אחד מעיקרי האמונה. אלוהים כרת ברית עם דוד ועם זרע דוד, שבית דוד ישלוט לעולם. ואתה מוצא את זה בלב המחשבה היהודית עד היום.
יותם: נכון.
שחר: חז"ל קבעו הלכה, שמי שלא מזכיר בברכת המזון את בית דוד, לא יצא ידי חובה. זה ממש אחד מעיקרי האמונה.
יותם: תשמע, אני זוכר הרבה סיפורים על דוד, אבל אני לא זוכר איזשהו אירוע שבו אלוהים כורת איתו ברית. אתה יודע, ברית בין הבתרים כזאת עם אברהם. זה קרה או שזה רעיון שהתפתח עם הזמן?
שחר: לא, זה קרה. באמת נכרתה ביניהם ברית.
יותם: ומתי קורית הברית הזאת?
שחר: בספר שמואל ב'. יש לנו בספר שמואל א' את השנים המוקדמות של דוד, איך הוא עולה לאט לאט לגדולה. הוא מנגן לשאול, הוא מנצח את גוליית, הוא בורח משאול. ובתחילת מלכים… בתחילת שמואל ב', יש את השנים המוקדמות של דוד, איך הוא מלך על יהודה, ואז הוא מולך על ישראל. ובפרק ה' הוא משתלט על ירושלים, על מצודת ציון, עיר דוד, מעכשיו היא שלו. ואחרי שעיר דוד שלו, הוא מחליט לבסס את ירושלים בתור העיר החשובה, ולכן בפרק שאחר כך, הוא מעלה אליה את ארון הברית.
יותם: הסיפור המפורסם, שהוא מעלה את ארון הברית לירושלים ומפזז שמה עם בנות העם, ומיכל בת שאול רואה מהחלון איך הוא רוקד לפני הארון ולועגת לו, והיא נענשת אחר כך בחוסר בבנים.
שחר: נכון, זה הפרק הזה. אוקיי, אז דוד גר בעיר דוד, ארון הברית מגיע לירושלים, אנחנו מגיעים לשמואל ב', פרק ז'.
יותם: שמב"ז.
שחר: ראשי תיבות שמב"ז, כן.
יותם: אוקיי, עכשיו זה עושה לי סדר. טוב.
שחר: כן. שמואל ב', פרק ז', זהו פרק שהוא פרק מכונן בתפישה של ישראל הקדום.
יותם: עד כדי כך?
שחר: כן. זה אחד הפרקים החשובים בתנ"ך. לפרק הזה הייתה השפעה אדירה על עם ישראל מאותה תקופה, ובמידה רבה עד היום. ובגללו, אחד מעקרונות האמונה היהודית עד היום הוא ש"דוד מלך ישראל, חי, חי וקיים".
יותם: שווה פרק. בוא נקרא את הפרק.
שחר: בוא נקרא, תתחיל.
יותם: "וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַיהוָה הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו". המלך זה דוד, אני מניח.
שחר: כן, אבל צריך להקדים כמה מילים. יש כאן דגם מיתולוגי. דגם מיתולוגי מבוסס היטב, שחוזר בהרבה תרבויות. דגם של אל שנלחם בכל אויביו, ואחרי שהוא מנצח, הוא בונה לעצמו מקדש, בונה לעצמו כיסא מלכות, ושולט על כל העולם. הדגם הזה מופיע למשל בעלילת בעל הכנעני, מאוגרית. הבעל נלחם בכל אויביו, מנצח אותם, ואז הוא בונה לעצמו בית. עוד מעט נִכָּנֵס יותר לסיפור הזה.
יותם: אה, גם בסיפור הבריאה הבבלי, מרדוכּ מנצח את אויביו ובונה לעצמו מקדש.
שחר: נכון מאוד. גם בסיפור הבבלי, "אנומה אליש", מרדוכּ מנצח את תיאמת, מנצח את שאר המפלצות, הוא בורא את העולם, בורא לעצמו… אה, בוחר לעצמו מקום, ושם הוא מייסד מקדש, והמקום הזה נקרא בבל. זה הדגם. זה מופיע ב… בעוד כמה מקומות בתנ"ך, עכשיו נקרא שוב.
יותם: "וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַיהוָה הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה."
שחר: אתה הבנת? דוד יושב לו בארמון, בבית ארזים, וארון האלוהים יושב בתוך היריעה.
יותם: מה זה "הַיְרִיעָה"? אוהל, כאילו?
שחר: אוהל. זה הגיוני?! עכשיו, דוד העלה את ארון אלוהים, הוא שם אותו בירושלים בתוך אוהל, זה הגיוני?! אני יושב…
יותם: לא יפה.
שחר: אני יושב בתוך ארמון יפה, מפואר, הארון של… והארון של אלוהים, החפץ הכל כך חשוב וקדוש, שמייצג את האלוהות…
יותם: מאגי אפילו, כן.
שחר: מאגי. הוא זרוק בתוך אוהל. לא מתאים.
יותם: נכון.
שחר: זו לא צורה. צריך לבנות לאלוהים גם כן מקדש, מקדש יפה. מה בעצם דוד רוצה לעשות פה? דוד רוצה לממש את המהלך המיתולוגי, כולו. אלוהים ניצח בכל המלחמות שלו, כן? עבור דוד. הוא התייצב בעיר הבירה שלו, ירושלים. הגיע הזמן לבנות לו מקדש ולסגור את העניין. מה תגובתו של נתן למלך?
יותם: "וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי יְהוָה עִמָּךְ". כאילו הוא אומר לו: "יאללה, לך על זה".
שחר: לך על זה.
יותם: אבל סליחה, שחר, למה דווקא המלך אחראי על המקדש, ולא הכהנים? מה? זה העיסוק של המלך? הוא לא אמור להתעסק בענייני תיאולוגיה, לכאורה.
שחר: לכאורה, אבל דווקא כן. המלכים הישראלים והיהודאים התעסקו הרבה מאוד במקדש. הם ראו את עצמם כראשי הדת, הם אחראים על המקדש, הם אחראים לבדק הבית. שלמה הוא מי שבונה את המקדש. הוא מנהל את כל הסיפור שם, ששולחים לו ארזים מהלבנון. ואנחנו מכירים את המלך יואש שעשה שיפוצים, עשינו עליו פרק, היה שם סיפור של בדק הבית, ויש גם את הסיפור המפורסם של יאשיהו. והיה גם מלך יהודאי בשם אחז, שהעתיק את דוגמת המזבח בדמשק, הוא הציב אותו בבית המקדש. זאת אומרת, המלכים היו מעורבים מאוד בכל מה שקשור למקדש. המלכים הם ראשי הדת והם גם מעורבים בפולחן.
יותם: הם גם הולכים בחסד האל, בוא נזכור.
שחר: נכון, ודבר הבא שבאתי להגיד זה, שזה דגם שמופיע גם בתרבויות שכנות. גם בטקסטים שומריים, גם בטקסטים אשוריים, לדוגמה, אסרחדון מלך אשור, הוא עשה עניין גדול מאוד מזה שהוא שיפץ את המקדש לאל אשור. אז דוד רצה לבנות לאלוהים מקדש, ונתן אומר לו: "איזו יוזמה מקסימה, [יותם מגחך] איזה יופי, קדימה".
יותם: בוא, סגור תב"ע, ויאללה.
שחר: זה באמת התפקיד של המלך - "כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה". אבל אז קורה אירוע מפתיע. "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא"… אמרתי לך, זה אחד הפרקים החשובים בתנ"ך, כי הוא מביע את המחויבות של אלוהים לדוד. תמשיך להקריא, "וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא"…
יותם: " וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל נָתָן לֵאמֹר. לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר יְהוָה הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי. כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן. בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים."
שחר: מה אומר אלוהים? אלוהים אומר: "לא, תודה". הוא אומר: "אני לא רוצה להשלים את הדגם המיתולוגי, לא רוצה. אני… אני בדואי". הוא אומר לו: "אני מתהלך באוהל ובמשכן". משכן, הפירוש כאן זה אוהל, זה כמו "משכנות הרועים". הוא אומר: "טוב לי, טוב לי, טוב לי להיות מתהלך באוהל ובמשכן, למה אני צריך בית?". אתה יודע, הרבה פעמים כשמלך רוצה לבנות בית, הוא חושב על התועלת של עצמו, הוא רוצה לפאר את עצמו. אלוהים אומר - לא רוצה. אני לא צריך בית, לא צריך מקדש. אני "לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", לאורך כל התקופה הזאת, האם אי פעם שאלתי "אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"… כנראה יש כאן תאונה טקסטואלית, צריך לקרוא "שופטי", האם אי פעם שאלתי את אחד שופטי ישראל, כי הסיפור הזה מופיע גם בספר דברי הימים. אוקיי? שופטי ישראל אלה המנהיגים.'הדבר דברתי את אחד שופטי ישראל אשר ציוויתי לרעות את עמי את ישראל… למה לא בניתם לי בית…'
יותם: כן, זה לא ממש עוזר לו, אגב, כי דור אחר כך שלמה בונה… כן בונה לו בית.
שחר: כן, ועוד מעט ניגע בזה. הסירוב של אלוהים לבנות לו בית מקדש, אולי נראה קצת מוזר במבט ראשון, אבל אני רוצה שתשים לב איך קוראים למקדש. קוראים לו גם "בית", אבל גם "בית ארזים". דוד אומר: אני "יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים", ואלוהים אומר: "הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל… לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים"? וזה מעניין. מקודם הזכרתי את הסיפור של בעל. ולפני 100 שנה בערך, התגלו בעיר ראס-שמרה בצפון סוריה חורבותיה של עיר כנענית שהייתה מאוד חשובה בעולם העתיק, שקראו לה אוגרית. ובמקום התגלה ארכיון שלם של הרבה מאות לוחות, שמשמרים את המיתוסים הכנענים שהיו באזור לפני 3,500 שנה, ביניהם מיתוס שנקרא "עלילת בעל". ובסיפור הזה, ראש פנתאון האלים קראו לו אל, הוא היה ראש פנתאון האלים ואבא של כל האלים. ולפי הסיפור הוא מחליט לצאת לפנסיה, ויש מאבק בין הבנים שלו, בני אל, מי יירש אותו, זה חלק מהסיפור. ובעל נלחם שם בכל מיני אלים, אחים שלו, באל ים ובאל מות. ואחרי שהוא מנצח, חלק גדול מהסיפור מסתובב סביב הרצון של בעל לבנות לעצמו ארמון.
יותם: זה מה שאמרנו קודם, המוטיב החוזר הזה, של האל שמנצח את כל האויבים שלו - אולי את האחים שלו, לא ממש חשוב - ובונה לעצמו מקדש.
שחר: כן. הוא רוצה לבנות לעצמו בית. כי לכל האלים יש בית, ולבעל אין בית. אבל אי אפשר פשוט לבנות בית לבעל, הוא צריך בשביל זה לקבל אישור, לבנות בעצמו בית, יש שם בירוקרטיה.
יותם: כן.
שחר: ואת האישור הוא צריך לקבל מאבא שלו, אל. ואל לא מסכים כל כך בקלות לתת לו אישור, אז בעל שולח משלחות. הוא שולח את האחים שלו ואת אמא שלו, אשרה, ואת אחותו ענת. בסוף ענת מצליחה לסחוט אישור מאל, ובטקסט מאוגרית, אחרי שאל מסכים, יש חגיגה גדולה, ואז השירה אומרת: "הן בעידנו יהיה המטר, בעל ידון על זמן השלג. ויתן קולו מבין העננים שלח לארץ ברקיו: בית ארזים יושלם לו, בית לבנים יתמלא לו…"
יותם: מממ… ממש בית ארזים, כמו בסיפור שלנו.
שחר: בית ארזים. זה אמנם תרגום, אבל אוגריתית ועברית הן שפות קרובות, המילים "בית ארזים" מופיעות במקור. אז בעל בנה שם בית ארזים. כאן אלוהים מתנגד לקונספט של מקדש, של בית ארזים, הרעיון לא מוצא חן בעיניו. דוד רצה לבנות לאלוהים בית ארזים, ואלוהים אומר לנתן: "מה פתאום בית ארזים? מה, אנחנו כנענים? כנענים נהיינו?"
יותם: וזה בהכרח פולמוס עם הטקסט האוגריתי?
שחר: אולי יש פה פולמוס עם הטקסט האוגריתי, זו השערה. אולי יש פה גם פולמוס עם הקונספט כולו. כלומר, בכל התרבויות מקדש היה המרכז. בשביל זה נברא העולם, בשביל זה נברא האדם. הזכרתי קודם את סיפור הבריאה הבבלי, ה"אנומה אליש". המטרה שם היא לא בריאת העולם, היא הקדמה של הסיפור, המטרה היא המקדש, בבבל. המספר כאן מתפלמס עם הרעיון הזה. המקדש הוא לא מרכז העולם. כן, הוא חשוב, הוא ייבנה, אבל הוא לא הכרחי לאלוהים. אלוהים הסתדר כל ההיסטוריה, עד עכשיו, בלי מקדש והוא לא צריך מקדש. לפי הטקסט, אלוהים אומר כאן לדוד: "עזוב, אני לא רוצה". איך אמרתי קודם? אלוהים אומר: "טוב לי. אני, אני בדואי, מספיק לי אוהל".
יותם: אבל רגע, שחר. אני תמיד ידעתי ששלמה הוא זה שבנה את בית המקדש ולא דוד. בגלל שדוד עשה הרבה מלחמות והיה איש דמים ועשה כל מיני חטאים, אבל לא מספרים שדוד לא בנה את בית המקדש כי אלוהים [מגחך] פשוט לא כל כך בא לו.
שחר: בטקסטים שונים יש סיבות שונות למה דוד לא בנה את בית המקדש. בטקסט הזה, שהוא טקסט די קדום, אלוהים אומר שהוא לא רוצה בית, הוא לא צריך מקדש. אוקיי. מה כן בכל זאת? איך בכל זאת אלוהים יביע את מחויבותו לדוד ואת התמיכה שלו בדוד? תמשיך לקרוא.
יותם: "וְעַתָּה כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל. וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ".
מה זאת אומרת: "…עָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ"?
שחר: אה, זה יפה. אתה יודע, בעולם העתיק לא היה עדיין מושג של עולם הבא. של…
יותם: כן, זו המצאה חדשה.
שחר: של תחיית המתים, של הישארות הנפש.
יותם: בוודאי שאני יודע, היה לנו שני פרקים שדנו בנושאים האלה. אחד הפרק ממש על מוות בעולם העתיק, ופרק אחד שבו דיברנו על קהלת, שגם הוא מעלה רעיונות כאלה שמתחילים לצוץ כנראה בתקופתו. דיברנו מתי התחילה ביהדות האמונה בהישארות הנפש בעולם הבא.
שחר: נכון. ואם ככה, אם בימי התנ"ך לא הייתה אמונה בעולם הבא, נשאלת השאלה, מה קורה עם הצדיקים?
יותם: כן, זה לא פייר. [מגחך]
שחר: איזה שכר אפשר לתת להם? איזה דברים יכלו בעולם העתיק להציע לאדם בשביל שישמור מצוות? שיעבוד את אלוהיו? אם כשהוא מת הוא מת וזהו, אם כולם מגיעים לשאול, מה התמריץ? ובעולם העתיק, וזה בא לידי ביטוי עשרות פעמים בתנ"ך, השכר לצדיקים הוא שהם יולידו בנים ובני בנים, ושימותו בשיבה טובה, כן? שיאריכו ימים, שיחיו עד גיל מבוגר. ואז הם יאספו אל אבותיהם והשושלת שלהם תימשך אחריהם.
יותם: מה שנקרא "ברכת הזרע", כן?
שחר: נכון. שושלת זה כמו… זה כמו זרע של עץ. הוא יגדל וגם לו יהיו זרעים, ומהם יצאו עוד עצים וגם להם יהיו זרעים. ההבטחה לשושלת שתחזיק דורות קדימה - זה השכר האולטימטיבי לצדיקים בתנ"ך.
יותם: זה הגיוני גם, כי אנחנו מדברים על אנשים שחיים בעולם… אין עולם הבא, אז הפרס הוא בעולם הזה.
שחר: נכון. להאריך ימים ולהעמיד בנים. תראה איך זה מתקיים אצל יוסף, בסוף ספר בראשית כתוב: "וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים", זאת אומרת, הוא זכה לראות את הבנים של הנכדים שלו, זו הברכה הכי גדולה. כתוב שם: "גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף", הבנים של מכיר, הנכד של יוסף, יולדו על ברכיו. הוא האריך ימים, הוא העמיד צאצאים. אבל אם ככה, נשאלת השאלה - מה קורה עם אנשים שלא יכולים להביא ילדים? אנשים שהם חולים, או סריסים, אנשים שנמנע מהם להביא ילדים לעולם. להם אין יכולת להעמיד שושלת.
יותם: צודק, מה עושים איתם? איך מצ'פרים אותם?
שחר: איך אלוהים יצ'פר אותם? אז בישעיהו נ"ו יש נבואה יפהפייה, שמתייחסת לצדיקים שלא יכולים להביא ילדים. כתוב שם: "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ". כלומר, כדאי לשמור את החוקים של אלוהים, שוב, כי זה יביא לאריכות ימים, צאצאים, שושלות, אבל מה קורה עם סריסים? אומר שם הנביא: "וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ". אמרנו, מעצים יוצא זרע…
יותם: יפה.
שחר: והוא עץ יבש. "כִּי כֹה אָמַר יְהוָה לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת" מה הוא אומר פה?
יותם: השם שלהם יש… זכרם יישאר.
שחר: נכון. אני אתן להם יד ושם, זה טוב מבנים ובנות, "שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ". אני אתן להם זֵכֶר, יזכרו אותם, זו המשמעות של שם.
יותם: מורשת.
שחר: בדיוק. גם בתהילים, בכמה מקומות, יש ברכות דומות. בתהילים מזמור ע"ב, המשורר מברך את המלך: "יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם". אני מאחל שאת המלך יזכרו לעולם. כמו… כמו אוגוסטוס, יוליוס.
יותם: ג'ורדן, מדונה, כן. צריך רק שם פרטי, לא צריך את ההמשך.
שחר: לא עבר הרבה זמן, אבל [יותם צוחק] חמור… חמורבי אתה זוכר? יש ל… 4,000 שנה.
יותם: מה זה זוכר? בוודאי.
שחר: יפה. השם שלה… השם שלהם נזכר, כן? אתה יודע, ב"עלילות גילגמש", הגיבור גילגמש, הוא נורא רוצה לחיות לנצח. והוא יוצא למסעות, הוא מחפש דברים, וכשהוא מגיע לקצה העולם הוא מבין שהוא לא יחיה לעולם, אבל מה כן? השם שלו ישאר לעולם.
יותם: לפחות אצלנו ב"עושים תנ"ך". כן.
שחר: כן. או מי שמתעסק עם טקסטים. אז מה אומר אלוהים לנתן, שיקרה לדוד במילים: "וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ"?
יותם: הוא אומר לו שיזכירו אותו לעולם. יהיה לו שם כמו השמות של הגיבורים הנערצים. כמו, אמרת, יוליוס. כמו ג'ורדן, אני הוספתי, כמו גילגמש. הוא יהיה דוד המלך.
שחר: והוא צדק.
יותם: נכון.
שחר: כמה אנשים נכנסו לזרם הדם העולמי של ההיסטוריה?
יותם: כן, לא הרבה.
שחר: לא הרבה. דוד הוא אחד מהם. זו ההבטחה והיא התגשמה. לדוד יש שם "כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים" בארץ. טוב, נמשיך את ההבטחה של אלוהים לדוד.
יותם: "וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה".
שחר: זה קץ ההיסטוריה. אתה מבין שיש פה תיאור של קץ הימים. "וּנְטַעְתִּיו", "שָׁכַן תַּחְתָּיו", "לֹא יִרְגַּז עוֹד", "לֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה". מי, מי אלה בני העוולה? כל אלה… כל החבר'ה שלחצו את ישראל, כל הכושן רשעתיים, מדיין, עמלק, בני עמון, כל מי שלח…
יותם: פלישתים, מי שאתה רוצה.
שחר: כן, כל מי שלחץ פעם את ישראל. בעצם אלוהים מותח פה קו ישר מהשופטים אל דוד. על מי הוא מדלג?
יותם: אה, על ש… [מגחך] שאול?
שחר: שאול לא נִסְפָּר.
יותם: כן.
שחר: ועכשיו מגיע הפאנץ'.
יותם: "וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ יְהוָה כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ יְהוָה."
שחר: יש כאן משחק יפה. בפסוק ה', אלוהים אומר לדוד: "הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי", וכאן הוא אומר: "וְהִגִּיד לְךָ יְהוָה כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ יְהוָה".
יותם: מממ… הפוך.
שחר: הוא אומר פה: "דוד, חמוד, אתה תבנה לי בית? אני אבנה לך בית". "כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ יְהוָה". איזה בית הוא יעשה לו? שושלת. [יותם מהמהם בהבנה] שושלת, בית, בית דוד. בית דוד זה הבית. זו דרכו של אלוהים לבסס את שלטונו של דוד, להראות את כוחו. הוא לא רוצה בית פיזי לשבת בו, הוא רוצה שושלת, להראות באמצעותה את כוחו בעולם. תקרא את הפסוק הבא, פסוק י"ב.
יותם: "כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ."
שחר: מה פירוש? זה לא על שלמה. זה גם על שלמה, אבל זה על שושלת. "…הֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ". עיקר ההבטחה פה היא יציבות. אלוהים מבטיח לדוד יציבות, "…הֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ". הוא ימשיך אותך, דוד. אל תדאג, הפרויקט שהקמת לא יתפרק. הרי מה מטריד מלך? מה יקרה אחרי ימיו. ואלוהים אומר לדוד: "אל תדאג, אני אשמור שתהיה לך שושלת שתחזיק מעמד". אני… לדעתי, הפסוק הבא הוא תוספת, אז אנחנו נדלג עליה. תקפוץ לפסוק י"ד. הוא ממשיך את התיאור של איך אלוהים ידאג לשלמה.
יותם: "אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן".
שחר: מה… מה זה הלשון הזו?
יותם: כן, מה זה?
שחר: מה פירוש?
יותם: מוזר. אני סוג של מאמץ אותו, מה הוא אומר? מה זאת אומרת?
שחר: נכון. אלוהים מאמץ את המלך מבית דוד. זו נוסחת אימוץ, זה מופיע כמה פעמים בספר תהילים. אלוהים מאמץ את המלך מבית דוד. בוא, תמשיך את המטאפורה הזאת. פסוק הבא.
יותם: "אֲשֶׁר בְּהַעֲוֺתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ"
שחר: זאת אומרת, גם אם הוא יחטא, גם אם הוא יעשה עוונות, מה עושה אבא כשהבן שלו מתנהג לא יפה?
יותם: נותן לו איזה… עונש קטן.
שחר: עונש. אבל האם הוא נוטש אותו?
יותם: לא.
שחר: האם הוא זונח אותו? זה הבן שלו. "אֲשֶׁר בְּהַעֲוֺתוֹ", כלומר, אם הוא יעשה עוונות, אני אוכיח אותו "בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם", אבל: "…חַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ". מה זה "חסדי"? דיברנו על זה פעם. חסד בתנ"ך זה לא כמו שאנחנו תופשים חסד היום. חסד במשמעות של טובה, של לפנים משורת הדין.
יותם: לתת כסף לעניים.
שחר: כן. לא מגיע לך, אבל אני נותן לך. אה… כן, צ'ופר. חסד בתנ"ך זו מחויבות, זו ברית, זו נאמנות הדדית. אלוהים אומר לדוד: "אנחנו כורתים פה ברית". "…חַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ", זאת אומרת, אני לא אפר את המחויבות שלי כלפיך. אתה מקבל פה ברית עולם, צ'ק פתוח. השושלת של דוד תחזיק לנצח. הלאה.
יותם: "וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם".
שחר: עד עולם. גמרנו. יקרה מה שיקרה. ובאמת, יש מקומות בספר מלכים שבהם יש חזרה על ההבטחה הזאת. וככה נגמר החלום: "כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּכְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה כֵּן דִּבֶּר נָתָן אֶל דָּוִד". עד כאן. זו ההבטחה של אלוהים לדוד. הבטחה מברזל. זהו, נגמר הסיפור. אלוהים מבטיח לדוד שהוא וזרעו, הם מקבלים הבטחה שחסדו לא יסור מעימם. שושלת דוד תחזיק לנצח. "דוד מלך ישראל חי וקיים". עכשיו, בשביל לסגור את הסיפור, אני רוצה לחזור לפסוק י"ג שדילגנו עליו. אנחנו דילגנו עליו מקודם. אתה יודע מה זו חזרה מקשרת?
יותם: כן, דיברנו על זה בפרקים קודמים, זה כשאותו משפט מופיע בתנ"ך פעמיים, ובאמצע יש חומר מאוחר יותר.
שחר: נכון. בערך. זה אומר שכשסופר מאוחר רוצה להוסיף משהו בטקסט, או כשעורך מאוחר רוצה להוסיף משהו, אז הוא מחדד את העיפרון, הוא בודק בדיוק איפה בטקסט הוא רוצה להוסיף את התוספת שלו, הוא זוכר את המילים שאחריהם הוא מתחיל את התוספת, מכניס מה שהוא רוצה וסוגר את התוספת באותן מילים שאחריהם הוא פתח.
יותם: כאילו שלא תרגיש.
שחר: נכון. הוא כאילו רואה את המשפט האחרון שלפניו הוא רוצה להוסיף את התוספת, כותב, וסוגר באותו דבר. זה כמו סוגריים. למשל, בספר ויקרא, בפרק כ"ג, יש רשימה ארוכה של מועדים, כל המועדים יש שמה - ראש השנה, יום כיפור, שלוש הרגלים, אבל סופר מאוחר הפריע שבין כל המועדים לא מוזכרת השבת. אז מה הוא עשה? בוא תקרא את פרק… ויקרא פרק כ"ג.
יותם: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם. אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם"
שחר: הבנת מה הוא עשה?
יותם: יפה!
שחר: לפרק הייתה כותרת - 'אלה מועדי אדוני אשר תקראו אותם ב… מקראי הקודש'. אז הוא לקח את המילים האלה, "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה", אחריהם הכניס את כל מה שקשור לשבת, ואז סגר את התוספת באותן מילים - "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה". זה כמו סוגריים.
יותם: לקח את "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה", הכניס את השבת, סגר ב"אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה".
שחר: נכון. הטריק הזה של זיהוי החזרה המקשרת זה ממש כמו מדד חצי אמפירי לזיהוי של חומר מאוחר שנכנס כתוספת עריכה. והחזרה המקשרת הזאת מופיעה עשרות פעמים בתנ"ך. וכמעט תמיד מה שכתוב באמצע, בין שני המשפטים הזהים, הוא שונה לגמרי מכל מה שיש בסביבה. עכשיו בואו נחזור לסיפור שלנו. בפסוק י"ב אלוהים מתחיל לדבר על הבן של דוד, ותקרא את פסוקים י"ב וי"ג ביחד.
יותם: ואתם מאזינים, תנסו למצוא את החזרה המקשרת.
שחר: כן.
יותם: "כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ. הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם". הבנתם? אוקיי, שחר, אתה צודק, יש פה חזרה מקשרת. המילים "וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ" חוזרות פעמיים. באמצע יש את המילים "הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי".
שחר: כן. המילים "וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ" חוזר פעמיים, באמצע "הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי", כאשר אם תשים לב, המילים "הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי" סותרות את כל מה שאלוהים אמר עד עכשיו. [צוחק]
יותם: [צוחק] כן, זהו, הוא לא רוצה בית. עם זה התחלנו.
שחר: פרק שלם אלוהים מסביר שהוא לא רוצה בית, הוא לא צריך בית. פתאום נדחפו המילים "הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי".
יותם: אבל למה?
שחר: זו תוספת שבאה להבהיר, שבנוסף להבטחת הנצחיות של השושלת של דוד, יש עוד רעיון שהיה חשוב לסופר הזה, המאוחר, להוסיף, והוא הרעיון של נצחיות המקדש. שלמה יבנה את המקדש. זה גם הופך להיות חלק מההבטחה הגדולה והחשובה של אלוהים לדוד. מכניסים את המקדש לתוך ההתחייבות של אלוהים.
יותם: שמע, אני מבין שזה סותר את מה שכתוב מסביב, אבל אולי בכל זאת אפשר לומר ש"הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי" זה, אתה יודע, חלק מהנרטיב המקורי של הסיפור. שאפילו שאלוהים לא רוצה שדוד יבנה מקדש, אלוהים בכל זאת מתרצה בסוף. הוא אומר," טוב, אוקיי, מקובל, אבל לא אתה דוד, אלא שלמה בנך יבנה אותו".
שחר: לא, זה לא עובד. כי המילים "הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי", הן מילים שמאוד מזוהות עם סגנון שנקרא במחקר "דויטרונומיסטי".
יותם: כן.
שחר: כלומר, סגנון שמושפע מהמחשבה שיש בספרות שהתפתחה מספר דברים. בספר דברים המקדש הוא לשמו של אלוהים, לא בשביל אלוהים בעצמו. בגלל זה בספר דברים יש שוב ושוב חזרה על המילים, שאלוהים מחפש שיקריבו לו קורבנות במקום אחד, וההיגד שמופיע שוב ושוב ושוב בספר דברים הוא: "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה… לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם".
יותם: זה ממש פורמולה כזאת.
שחר: כן, הוא לא יהיה שם. אלוהים לא יהיה, הוא רק ישכן את שמו שם. אלוהים בספר דברים נמצא בשמיים. הוא בשמיים ואת השם שלו הוא משכן במקום שבו הוא בוחר. בפרק הזה, ברובד הקדום, הבית לא היה בשביל שמו של אלוהים. אלוהים הרי אומר, פסוק ד': "…אַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי". לא לשמי, "לְשִׁבְתִּי", בשבילי. והוא ממשיך: "כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…". באמת, לאורך ספר מלכים, יש מקומות שבהם כתוב שאלוהים שוכן במקדש, יושב במקדש. המקדש הוא בית לשבתו, הוא מכון לשבתו. זה מה שמכונה "תפישה אימננטית", שאלוהים נמצא בתוך המקדש, בתוך המבנה המקודש. הוא נוכח בתוך המרחב האנושי.
אבל מולה יש את הגישה שמוצאים בספר דברים, גישה שנקראת "טרנסצנדנטית", שאלוהים בשמיים. הוא תמיד בשמיים, הוא לא מתהלך בעם, הוא לא נמצא במקדש, מקסימום השם שלו במקדש. אבל גם בלי להיכנס לעניין הזה, התוספת הזאת של 'הוא יבנה לי בית לשמי', בעצם די מטשטשת את התשובה של אלוהים. כי דוד אמר: "אני רוצה לבנות לאלוהים בית", ואלוהים אמר: "לא אתה תבנה לי בית, אני אבנה לך בית". התוספת הזאת משנה את התשובה של אלוהים ל"לא אתה תבנה לי בית - בנך יבנה לי בית".
יותם: אוקיי, מקבל. תוספת מאוחרת. אבל רגע, אם נעיף אותה, בעצם יוצא שהסיבה שאלוהים לא רוצה מקדש, היא סתם כי לא בא לו?
שחר: הסיבה היא שאלוהים לא צריך בית. נוח לו להתהלך בתוך עם ישראל, טוב לו להתהלך בתוך העם. הוא…
יותם: הוא רוצה לרדת לעם, כן.
שחר: כן. הוא…
יותם: לפגוש ת'חבר'ה.
שחר: כן, הוא מעורה בהם. זו סיבה אחת. יש עוד סיבה שדוד לא בנה את המקדש, היא מופיעה במלכים א', פרק ה'. מלא"ה. שם שלמה, כשהוא בונה את המקדש, כתוב: "וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חִירָם לֵאמֹר. אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת יְהוָה אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָיו". אז זו עוד סיבה. דוד היה עסוק במלחמות, הוא לא היה פנוי. אבל יש עוד סיבה שמוזכרת בתנ"ך, שדוד לא בנה את המקדש, וזו הסיבה שציינת קודם.
יותם: הסיבה שדוד הרג הרבה אנשים והיה לו דם על הידיים.
שחר: כן. היא מופיעה פעמיים בספר דברי הימים, הוא מכונה שם "איש מלחמות". הוא שפך דם, לכן אלוהים אמר לו שהוא לא מתאים. הבן שלו, שלמה, מתאים. כי הוא איש של שלום.
יותם: טוב, ספר דברי הימים הרבה יותר מאוחר.
שחר: כן, בעצם התהליך הזה מציג את בניית המשכן כדו-דורי. דוד יזם ושלמה מבצע. עכשיו, במאקרו, התפישה הזאת של הברית שכרת אלוהים עם דוד, היא אותה תפישה שהתחילה בימי בית ראשון, והיא הייתה אבן פינה אצל היהודאים בימי בית ראשון, זה היה עיקר אמונה. הם לא ידעו מה זה תחיית המתים ולא ידעו מה זה משיח, עיקרי האמונה שלהם היו אחרים. ואחד המרכזיים שבהם היה שאלוהים כרת ברית עם דוד, שהשושלת של דוד תחזיק מעמד לעולם, לנצח. זה חוזר, כמו שאמרתי, כמה וכמה פעמים בספרי נביאים ראשונים, וזה חוזר כמה וכמה פעמים בתהילים.
יותם: בוא, שחר, דוגמאות. אתה יודע, אני אוהב דוגמאות.
שחר: למשל, בתהילים קל"ב: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר יְהוָה לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ: אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַדוד [כך במקור] נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַיהוָה מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב". זה בעצם מה שדוד רצה לעשות, לבנות בית לאלוהים. ואז כתוב, במזמור: "נִשְׁבַּע יְהוָה לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ". הנה הברית.
יותם: כן, הנה הברית. דוד נשבע לבנות לאלוהים בית, ואלוהים נשבע, מהצד שלו, שהכיסא של המלך תמיד יהיה של דוד או/ו זרעו.
שחר: כן. ועכשיו אני רוצה לעבור לנושא אחר, פסיכולוגי, שקשור אליו. הסיפור הזה של הברית בין דוד ואלוהים היה כל כך ידוע, כל כך מפורסם, כל כך מושרש בישראל הקדום, שהטקסט הזה, של שמואל ב-ז', היה טקסט מכונן של האמונה היהודאית. היית הולך ברחוב, עוצר מישהו ושואל: "במה אתה מאמין?" - "בזה אני מאמין". זה אחד מחוקי הטבע. יש ברית בין אלוהים ודוד. היה משורר שלקח אותו ויצר גרסה שירית. ואני רוצה שנקרא אותו, את הגרסה הזאת, כי מדובר על מזמור, תהילים מזמור פ"ט, שהוא לדעתי ההדגמה הכי יפה בתנ"ך להשפעה פסיכולוגית, לדיסוננס קוגניטיבי. תקריא מפסוק כ'.
יותם: "אָז דִּבַּרְתָּ בְחָזוֹן לַחֲסִידֶיךָ וַתֹּאמֶר שִׁוִּיתִי עֵזֶר עַל גִּבּוֹר הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם: מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו: אֲשֶׁר יָדִי תִּכוֹן עִמּוֹ אַף זְרוֹעִי תְאַמְּצֶנּוּ". זו התפאורה של שמואל ב' פרק ז', שמב"ז, נכון?
שחר: נכון. הוא גם מזכיר את האימוץ הזה. עכשיו קפוץ לפסוק כ"ז.
יותם: "הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה אֵלִי וְצוּר יְשׁוּעָתִי: אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ: לְעוֹלָם אֶשְׁמָר לוֹ חַסְדִּי וּבְרִיתִי נֶאֱמֶנֶת לוֹ: וְשַׂמְתִּי לָעַד זַרְעוֹ וכִסְאוֹ כִּימֵי שָׁמָיִם: אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן: אִם חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ וּמִצְוֹתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ: וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם: וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי". שמע, יש פה ממש את הסיפור, ממש אותן מילים אפילו, של שמואל ב' פרק ז'.
שחר: נכון, זו הברית. המחויבות של אלוהים תתקיים לעולם.
יותם: פשוט בצורה שירית.
שחר: נכון. אני אמשיך. "לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה: אַחַת נִשְׁבַּעְתִּי בְקָדְשִׁי אִם לְדָוִד אֲכַזֵּב: זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי: כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם וְעֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה."
יותם: זאת אומרת, אפילו אם הוא יעשה דברים לא טובים, יש את ההבטחה, היא קיימת.
שחר: נכון. הוא לוקח מכאן את כל המילים משמואל ב' פרק ז', ועושה להם גרסה שירית. לפקוד "בְשֵׁבֶט", "בִנְגָעִים". בשמואל ב' הוא אומר: "אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן", ופה כתוב: "הוּא יִקְרָאֵנִי אָבִי אָתָּה… אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ". לא סתם בן, בכור. יש פה הרחבה. "עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ". בשמואל ב' כתוב: "אֲשֶׁר בְּהַעֲוֺתוֹ", כן? אם הוא יחטא. פה, מה נהיה? שני פסוקים שלמים: "אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא ילכו [כך במקור] אִם חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ וּמִצְוֹתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ". ועדיין הוא אומר: "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם", אבל: "…חַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ". הברית תתקיים לעולם.
אבל אז קרה אסון לא מתוכנן - המלך מת, ככה לפי ה… לפי המזמור. המלך מבית דוד מת בקרב, והמשורר פה לא מבין איך זה יכול לקרות, הוא בשוק. הוא אומר, אני לא מבין את זה, זה… זה לא ייתכן. הרי יש הבטחה.
יותם: "וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאָס הִתְעַבַּרְתָּ עִם מְשִׁיחֶךָ. נֵאַרְתָּה בְּרִית עַבְדֶּךָ חִלַּלְתָּ לָאָרֶץ נִזְרוֹ".
שחר: נזרו זה כתרו, הכתר שלו נפל לארץ.
יותם: "פָּרַצְתָּ כָל גְּדֵרֹתָיו שַׂמְתָּ מִבְצָרָיו מְחִתָּה. שַׁסֻּהוּ כָּל עֹבְרֵי [ה]דָרֶךְ הָיָה חֶרְפָּה לִשְׁכֵנָיו. הֲרִימוֹתָ יְמִין צָרָיו הִשְׂמַחְתָּ כָּל אוֹיְבָיו. אַף תָּשִׁיב צוּר חַרְבּוֹ וְלֹא הֲקֵימֹתוֹ בַּמִּלְחָמָה. הִשְׁבַּתָּ מִטְּהָרוֹ וְכִסְאוֹ לָאָרֶץ מִגַּרְתָּה… הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה סֶלָה… אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים אֲדֹנָי נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ."
ממש רואים שהמשורר מתאבל.
שחר: נכון, הוא… "אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים", אמרנו, חסד זה ברית, אתה נשבעת. אתה נשבע… הוא לא מבין, הוא בדיסוננס. הוא אומר: "אני לא מבין את זה. אני לא מבין איך זה יכול לקרות, איך ייתכן?". אומר המשורר: "אני גדלתי על האמונה שדוד ימשוך לנצח. למדתי את זה, שרתי שירים על זה. יד… היה לי ברור שהמלכים מבית דוד מוגנים. איך ייתכן שהמלך מת במלחמה?". זה משבר אמוני. המחויבות הופרה. "אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים", איפה הברית? נשבעת! יש כאן ממש משבר.
יותם: משבר אמוני, זה קצת עצוב אפילו.
שחר: זה עצוב מאוד. אבל אחרי שהמלך הזה מת, ככל הנראה, הגיע מלך אחר במקומו, שגם הוא היה מזרע דוד, ככה שסוף טוב הכל טוב. והברית הזאת המשיכה, וככה התקבע גם בתודעה שלנו, היום, שהמלך העתידי יגיע מבית דוד.
יותם: שמע, יש עוד דבר אחד בסיפור שמפריע לי. הרי אנחנו יודעים שהטקסטים האלה נערכו אחרי הגלות, כן? בספר מלכים מסופר על החורבן ועל שריפת המקדש ועל הגלות. אבל זה לא מסתדר עם ההבטחה החגיגית, כן? שזרע דוד ימלוך לעולם. הטקסט מאוד ברור, הוא חוזר שוב ושוב על הקביעה שזרעו של דוד יחזיק מעמד לעולם, וימלוך לנצח. איך אפשר ליישב את הסתירה הזאת בין ההבטחה המוחלטת, לבין המציאות בפועל? יהודה חרבה בסוף.
שחר: אתה צודק, זו באמת בעיה גדולה. מה שכן, חוקרים זיהו שבספר מלכים יש טביעת יד, של עריכה מאוחרת, בעיקר באמצע נאומים. זאת אומרת, אם קוראים ברגישות רואים שבתוך נאומים שונים בספר מלכים, נמצאות תוספות שלא משתלבות בנאום עצמו.
יותם: למשל, כמו החזרה המקשרת הזאתי? שמדברת על… אתה יודע, בניית בית המקדש בפרק שלנו בתוך סיפור אחר?
שחר: זה דומה מאוד, רק שהתוספות האלה לא באו בתוך חזרה מקשרת, אלא פשוט נוספו בכל מיני מקומות. הן מיני הערות כאלה שמתנות את ההבטחה הזאת, הן הופכות אותה למותנית, את הבטחת הנצח לדוד. שמעכשיו זו הבטחה שצריכה לעמוד בתנאים מסוימים, תנאים שלא התקיימו, לפי העורך המאוחר, שכבר יודע שיהודה חרבה.
יותם: כן.
שחר: ההבטחה הזאת שראינו עכשיו בשמואל ב' פרק ז', היא לא מותנית: "…נֶאְמַן בֵּיתְךָ… כִּסְאֲךָ… עַד עוֹלָם", הנה נגמר הסיפור. אבל אם אתה קורא למשל את מלכים א' פרק ב', דוד עומד שם למות, הוא מוסר לשלמה צבא, ואז אומר לו בין השאר: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֺתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם. לְמַעַן יָקִים יְהוָה אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר… לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל".
יותם: עד כאן, דומה להבטחה.
שחר: כן. רק מה? השמטתי עבורך חלק מהטקסט. הטקסט המלא הוא: "לְמַעַן יָקִים יְהוָה אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל."
יותם: מתוחכם, יפה. עכשיו באמת יש התניה - אם הבנים ישמרו את דרכם ללכת לפני, כאילו בדרכי אדוני, באמת, בכל לבבם, בכל נפשם, אז בסדר, אז זה יתקיים.
שחר: כן, גם המילה "לֵאמֹר" פה, היא מאוד מגושמת. ל… "בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ…", כי זה גם סוג של חזרה מקשרת.
יותם: זהו, והיות והעורך ידע שיש גלות, זאת אומרת, הוא כותב את זה כבר אחרי הגלות, הוא יכול לומר שהנה, הם לא הלכו בדרכי אלוהים ולכן מגיע להם לגלות. ולכן ההבטחה, יש לה תנאי.
שחר: נכון.
יותם: יש עוד תוספות כאלה? זה מעניין.
שחר: כן, יש. למשל, במלכים א' פרק ח'. מסופר שם על סיום בניית בית המקדש, זה פרק מאוד חגיגי. ושלמה נושא שם נאום מאוד שמח, מאוד חגיגי, מאוד מרגש. יש לו שם נאום מאוד ארוך, אני אקריא חלק ממנו, כתוב שם: "וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם. וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵין כָּמוֹךָ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לַעֲבָדֶיךָ הַהֹלְכִים לְפָנֶיךָ בְּכָל לִבָּם. אֲשֶׁר שָׁמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לוֹ וַתְּדַבֵּר בְּפִיךָ וּבְיָדְךָ מִלֵּאתָ כַּיּוֹם הַזֶּה. וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹר לְעַבְדְּךָ דָוִד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לּוֹ לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מִלְּפָנַי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל רַק אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְפָנָי."
יותם: "רַק אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ… לְפָנַי". הנה, שוב ההתניה הזאתי חוזרת.
שחר: כן.
יותם: האמת שהיא באמת צורמת על רקע הנאום.
שחר: כן, זה אמור להיות נאום שהוא כולו חגיגה גדולה, כן? התנאי הזה מפריע לחגיגה, הוא לא משתלב בה. גם בספר דברי הימים, דוד מספר שאלוהים בחר בו, בזרעו אחריו, למלוך על ישראל, והוא אומר בפרק כ"ח: "וַיֹּאמֶר לִי שְׁלֹמֹה בִנְךָ הוּא יִבְנֶה בֵיתִי וַחֲצֵרוֹתָי כִּי בָחַרְתִּי בוֹ לִי לְבֵן וַאֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב".
יותם: פה יש את נוסחת האימוץ. ציטוט ממש דומה לפרק שלנו.
שחר: נכון. ואז דוד ממשיך: "וַהֲכִינוֹתִי אֶת מַלְכוּתוֹ עַד לְעוֹלָם" - שמה אין את ה"הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי" - "אִם יֶחֱזַק לַעֲשׂוֹת מִצְוֺתַי וּמִשְׁפָּטַי כַּיּוֹם הַזֶּה."
יותם: התניה, שוב.
שחר: כן, והיא מופיעה פה ושם בעוד מקומות. לדעת רוב החוקרים, נראה שהברית הזאת, שבהתחלה הייתה אמורה להיות ברית מוחלטת, היא תוארה בשלב מאוחר יותר כברית מותנית, והמניע לשינוי הזה הוא כנראה הגלות.
יותם: טוב, זה לא הסתדר עם מה שהם ראו בשטח, מה לעשות?
שחר: נכון, זה המציאות. מה שכן, כשהגולים חזרו ליהודה, בערך 50 שנה אחרי חורבן המקדש, שבי ציון החזירו את בית דוד לשליטה, כשמינו על עצמם מנהיג, את זרובבל בן שאלתיאל, שלפי המסורת היה מזרע דוד. הוא היה צאצא של יהויכין, שהיה אחד ממלכי יהודה האחרונים. ולפי ספר עזרא, זרובבל היה מנהיג והפחה הרשמית בפחוות יהודה, יהוד, והוא גם זה שחנך את בית המקדש השני, ככה שהשושלת שנקטעה חזרה למקומה.
יותם: יפה מאוד. ולפי המסורת, עד ימינו, המלך העתידי יהיה מבית דוד. אפילו ישעיהו בפרק י"א מספר על העניין הזה, ואומר: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה". זאת אומרת, כן, המלך העתיד לבוא, באחרית הימים, יהיה מצאצאיו של בית דוד.
שחר: נכון.
יותם: שחר, אני רוצה לסכם בציטוט מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם, שהם קבוצה של האמונות העיקריות שתוחמות ומגדירות את הדת היהודית. העיקר ה-12, אחד לפני האחרון, הוא האמונה בביאת המשיח. ולפי העיקר הזה, אותו משיח יהיה מלך על ישראל והוא יגיע מבית דוד. והרמב"ם כותב על המשיח הזה כך: "ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד. וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם השם יתברך ובדברי נביאיו."
שחר: נכון.
יותם: אז שחר, לפני שנחתום את הפרק בקריאת - "דוד, מלך ישראל, חי וקיים", אם אני רוצה לדעת עוד על חזרות מקשרות, מילים מנחות, רבדים שונים של הטקסט, קונבנציות ספרותיות, ניתוחים פילולוגיים ועוד ועוד ועוד - מה אני עושה? מה אני מקיש בגוגל?
שחר: אתה יכול להקיש "שחר ענבר", ולהגיע לאתר שלי ולהירשם לקורס, מכיוון שאני מעביר קורסים בכל הנושאים האלה, ואחרים.
יותם: אוקיי, לשם בדיוק חתרתי. אז חברים, "שחר ענבר" בגוגל, אם אתם רוצים להעמיק בסדרת מפגשים, מאוד מאוד ממליץ לכם, בהמלצה חמה ואישית, שמה אפשר להעמיק. כמו שאמרנו תמיד, אי אפשר בפרק אחד של פודקאסט לכסות קורס שלם באוניברסיטה, אבל אפשר בגוגל, "שחר ענבר", לכסות הרבה דברים נוספים.
שחר ענבר חוקר המקרא, נסכים ש"דוד מלך ישראל חי, חי וקיים"?
שחר: "דוד מלך ישראל חי, חי וקיים".
[מוזיקה]
יותם: זהו, אז עד כאן הפרק הזה של "עושים תנ"ך". תודה לצוות רשת "עושים היסטוריה", להילה שמש עורכת התוכנית, לדני טימור המנהל העסקי, שלי נוי מנהלת ההפקה, אביב שם טוב סמנכ"ל התפעול ועמית חזזי מצוות המכירות. בצוות התוכנית גם שלי גואטה, והכי חשוב, לחוזה, כי אתה שם. אני יותם שטיינמן, עורך ומגיש.
תוכלו למצוא אותנו ב"חדשות העולם העתיק" בפייסבוק, מי שעוד לא מכיר, קבוצת הבית שלנו. שם תוכלו לתקשר איתי ועם צוות התוכנית שלנו, להציע רעיונות לפרקים חדשים, ובכלל, להיות חלק מהקהילה הגדולה של "עושים תנ"ך".
אתם מוזמנים לעקוב ולהאזין לנו בכל אפליקציות הפודקאסטים, בסמארטפון שלכם, ברכב, או איפה שלא תהיו. ועד הפרק הבא, להתראות.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários