top of page
מיכל מויאל

עושים תנ"ך עם יותם שטיינמן - שירת האזינו: האזינו! (שחר ענבר)

לקראת סוף ספר דברים, שני פרקים לפני שמשה מת ומסתיימת התורה, נקטע הרצף הסיפורי לטובת "שירת האזינו" : שירה קדומה מאוד, מסתורית, חריגה, מסובכת ויפה, אשר מתארת את תולדות העולם ותולדות עם ישראל בצורה סלקטיבית וחידתית. לצורך פיצוח השירה וחידותיה מתארח באולפן חוקר המקרא שחר ענבר, שלוקח אותנו למסע בעקבות האמונות הקדומות והחריגות המשתקפות מהשירה ומלמדות אותנו לא מעט על האמונה שייתכן ורווחה בקרב ישראל הקדום: מיהו אל האמיתי? מיהו עליון? מי הם בני האלים ועל מה הם שולטים? מיהו קטב-מרירי? (כן, כן זה שעל שמו נקרא השר הרשע מטרילוגיית הפנטזיה "רומח הדרקון") מתי התרחשה הפגישה הראשונה של ישראל ואלוהיו? מה הייתה התפיסה לגבי מיקומו של אלוהי ישראל בהיררכיה השמיימית? האם התנ״ך מכיר בקיומם של שדים ומזיקים? היכן ניתן למצוא בשירה דוגמאות לצנזורה בנוסח המסורה? והאם ייתכן שהטקסט הזה כל כך קדום, עד שניתן להגדיר אותו בכלל שירה כנענית?


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/06/2024.

[מוזיקת פתיחה]

קריינים: רשת "עושים היסטוריה".

[מוזיקה]

"עושים תנ"ך", יותם שטיינמן מארח.

יותם: שלום לכל המאזינות ולכל המאזינים. שני פרקים לפני שמסתיים ספר דברים, ממש בסוף התורה, רגע לפני מותו של משה רבנו, הדבר האחרון שהוא עושה, לפני שהוא מוסר את הצוואה שלו לבני ישראל, הוא לשיר שירה שמתחילה במילה "האזינו". השירה הזאת היא השירה הארוכה ביותר בתורה, והיא כל כך מיוחדת, עד שיש על שמה פרשה שלמה, פרשת "האזינו". שלום לחוקר המקרא, שחר ענבר. מה שלומך?

שחר: שלום, יותם.

יותם: האזינו.

שחר: האזינו.

יותם: אוקיי, אז שחר, בוא נתחיל בדברים הבסיסיים. מה זו השירה הזאת, מתי היא חוברה, מי חיבר אותה, מה היא עושה בסוף התורה, רגע לפני מותו של משה, ולמה צריך להאזין לה?

שחר: כל השאלות האלה טובות, ואין לי תשובה חד משמעית לאף אחת מהן.

יותם: אה, יופי, מה זאת אומרת? תשמע, אני יודע שיש במחקר אי הסכמה לגבי כמעט כל דבר, אבל אין שום דבר שאפשר להגיד על השירה הזאת? למה התכנסנו כאן?

שחר: יש הרבה מאוד מה להגיד על השירה הזאת, דווקא בגלל שיש כל כך הרבה מה להגיד עליה, זו הסיבה שיש לגביה חוסר הסכמה אדיר. קודם כל, כל החוקרים מסכימים שלא משה כתב אותה.

יותם: או, הנה, יופי, אפשר להסכים על משהו.

שחר: כן, וגם רוב החוקרים מסכימים שהיא אחד הטקסטים המכוננים בתנ"ך.

יותם: מכוננים? עד כדי כך? תסביר.

שחר: כן, אתה יודע, זה מצחיק. יש את הטקסטים שנחשבים הכי חשובים בציבור, ויש הטקסטים שנחשבים חשובים באקדמיה.

יותם: אתם באקדמיה שם, במגדל השן, כן?

שחר: כן, באקדמיה, "אתם". [יותם צוחק] והם טקסטים שונים לגמרי. איזה טקסטים הכי חשובים בציבור הרחב?

יותם: אה… תשמע… בריאת העולם, "שמע ישראל", אני יודע, עשרת הדיברות, עקדת יצחק, קריעת ים סוף. לכולם יש לנו פרקים אגב.

שחר: נכון…

יותם: כן.

שחר: כן. נכון. והם באמת טקסטים יפים, וגם יש מה לחקור בהם, אבל מבחינה פילולוגית או טקסטואלית, הם לא כאלה יוצאי דופן. זאת אומרת, הם לא נחשבים מהטקסטים האלה שצריך לנתח ממש בצורה יוצאת דופן, שמשפיעים על איך אנחנו תופסים את התהוות היצירה המקראית. או אם תסתכל על ה… אצל הנוצרים, מה הטקסטים הכי חשובים אצל הנוצרים בתנ"ך? איזה פרק וחצי שאף אחד לא מכיר מהם, מישעיהו או כמה חלקים מדניאל, בעיקר פרק ז' שם, טקסטים שהיהודים בכלל לא מכירים.

אצל החוקרים, באקדמיה, הטקסטים החשובים הם גם אלה שלאו דווקא מוכרים אצל הציבור. אתה יודע, אלה שחרשנו בפודקאסט שוב ושוב.

יותם: נגיד הרפורמה של יאשיהו.

שחר: בדיוק, למשל. אז גם "שירת האזינו" היא טקסט כזה. טקסט חשוב מאוד, מכונן, חידתי מאוד, ויש לגביו הרבה מאוד מחלוקות.

יותם: טוב, כבר זה מעניין, אז בוא נעבור דבר דבר. תיארוך. מתי חוברה השירה הזאת? אפשר לדעת בכלל?

שחר: אין הסכמה. יותר מזה אני אגיד לך, רוב הטקסטים אפשר למצוא איזשהו אינטרוול זמן שבו משערים שהם חוברו. זאת אומרת, על רוב הטקסטים חוקרים התווכחו אם הם מהמאה השביעית לפני הספירה או השישית. אתה יודע, השישית או חמישית. הטווח לא יהיה רחב מדי. דווקא לגבי "שירת האזינו" יש את כל הסקאלה. זאת אומרת, קיים כל הספקטרום של הדעות, מעמוק בתוך האלף השני ועד לתקופה ההלניסטית.

יותם: אה, עד כדי כך.

שחר: כן, אבל אם אני שם בצד דעות ממש חריגות, שמתעלמות מכל מיני שיקולים שאי אפשר להתעלם מהם, עדיין יש ספקטרום של מאות שנים בין המאות ה-11 לפני הספירה, מאות עשירית, תשיעית, שמינית. רוב החוקרים, וגם אני, חושבים שהשירה הזאת לא חוברה אחר כך, כי יש בה הרבה מוטיבים כנעניים, השפעות משירת אוגרית, וגם יש לה לשון ארכאית בולטת.

יותם: שנייה לפני שנתקדם, אמרת "שירת אוגרית". אוגרית בכלל, בוא נאמר כמה מילים לטובת המאזינים והמאזינות שעדיין לא מכירים את הנושא, למרות שגם בו נגענו לא מעט.

שחר: כן, אוקיי. אוגרית הייתה עיר שממוקמת בצפון סוריה, ליד לטקיה של ימינו. היא הייתה עיר מאוד גדולה, מאוד חשובה, באמצע האלף השני לפני הספירה. האנשים שבה דיברו בדיאלקט שמי. כלומר, בשפה שהיא די קרובה לעברית המקראית הקדומה, ולפני כ-100 שנים התגלו בחפירות חורבותיה של העיר, ויחד איתן נמצאו הרבה לוחות שעליהם טקסטים שמספרים את סיפורי המיתולוגיה של האנשים שחיו שם. סיפורים שיש ביניהם לבין דברים שכתובים בתנ"ך הרבה הקבלות.

יש שם לדוגמה את עלילות האל בעל והאלה ענת, יחד עם עוד הרבה סיפורים אחרים. והעלילות של אוגרית כתובות בז'אנר של שירה. ויש הרבה מוטיבים שמשותפים לשירה הזאת, שמכונה "השירה הכנענית", ולשירה המקראית. בעצם כל התחבולות שיש בשירה של אוגרית חוזרות גם בשירה המקראית. כל התקבולות, כל הצִמדי מילים, כל המשקלים, כל אלה חוזרים שוב, גם במזמורי תהילים ובשירות העתיקות בתנ"ך. אפשר אפילו לומר שהשירה המקראית היא במידה מסוימת המשך ישיר של השירה הכנענית שנמצאה באוגרית. וגם "שירת האזינו", במובנים רבים, יש בה המשכיות של שירת אוגרית.

יותם: זאת אומרת, אפשר להגיד שיש בעצם פה השפעה כנענית. כאילו, במילים אחרות זה טקסט מאוד קדום.

שחר: מאוד קדום, לכן לפי רוב החוקרים הטקסט הזה של "שירת האזינו", בדברים ל"ב, הוא אחד הטקסטים הקדומים בתנ"ך. לא רק בתורה, בכל התנ"ך.

שוב, לא כולם. יש חוקרים שאומרים שסופרים מאוחרים כתבו בצורה ארכאית בכוונה, כדי ליצור מצג שווא, שהיא כביכול קדומה, והם מאחרים אותה. אבל אחרי שהתגלה ארכיון אוגרית והקשרים בינו לבין המקרא, והקבלות בין מה שכתוב בשירה לבין טקסטים חוץ-מקראיים קדומים יותר, הדעות האלה הן כבר בשוליים, ורוב החוקרים מסכימים שהשירה, "שירת האזינו", היא קדומה מאוד.

מה שכן, בגלל שזו שירה חידתית, קשה להצביע על הזמן המדויק או על ההקשר שבו היא חוברה. יש כאלה שאומרים שהיא חוברה בתקופת השופטים, יש שאומרים לפני כן. יש את כאלה שאומרים בתחילת ימי ממלכת ישראל, יש שאומרים התקופה האשורית. תכף נקרא את השירה ואת הרעיונות שמובעים בה, ונבין למה כולם חושבים שהשירה קדומה. וגם אני חושב שהיא קדומה, אפילו קדומה מאוד. יותר מזה, אני אגיד לך, היא פותחת לנו צוהר פנטסטי לאמונות הקדומות של הישראלים. יש שם חלון הצצה לדעות שכמעט ואי אפשר למצוא בתנ"ך. דעות שהם יוצאות דופן, חריגות מאוד, מאוד לא תנ"כיות.

יותם: סיקרנת, כרגיל. אז אני מציע שנתחיל לקרוא את השירה הזאת כדי להבין מה אתה מדבר.

שחר: יאללה, לך על זה. אנחנו נמצאים שני פרקים לפני סוף התורה. דברים, פרק ל"ב.

יותם: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי. יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי, כִּשְׂעִירִם עֲלֵי-דֶשֶׁא, וְכִרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב. כִּי שֵׁם יְהוָה, אֶקְרָא: הָבוּ גֹדֶל, לֵאלֹהֵינוּ."

טוב, דבר דבר. למה שמיים וארץ? למה הם צריכים להאזין? מה הולך פה?

שחר: זו נוסחת פתיחה פיוטית, עם תקבולת, "הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם" - "וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ". אדברה… "אֲדַבֵּרָה" - "אִמְרֵי-פִי". יש שני קצוות שמייצגים את השלם. זה מה נקרא "מריזמוס".

יותם: אוקיי…

שחר: יעני, כל המרחב, כל העולם, שמיים וארץ. ככה מתחיל גם הספר ישעיהו: "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ". ומכאן ואילך, המשורר מדמה פה את דבריו לגשם, למטר, לרביבים, לשעירים. כל מיני מילים נרדפות לגשם, ואלה צירופים וצמדים שנמצאים גם בשירה הכנענית באוגרית.

יותם: מה זה "יַעֲרֹף"? לא לערוף ראש, כן? "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי", מה, מה העניין?

שחר: "יַעֲרֹף" זה עננים, זה יטפטף. גם זה בא מכנענית.

יותם: אוקיי, אנחנו מבינים שאנחנו הולכים לדבר הרבה כנענית היום, נכון?

שחר: כן. אתה יודע, הבעל, אל הסערה הכנעני, אחד הכינויים השכיחים שלו באוגרית, שהוא "רוכב ערפות". הוא כל הזמן מכונה שם "רוכב ערפות", כיוון שהוא רוכב על עננים שמורידים גשם. הצירוף הזה הגיע גם לתנ"ך לתהילים ס"ח. שמה אלוהים מכונה "רוכב בערבות", גם, שינו את האות פ' ל-ב'. המילה המקורית היא "ערפות", משם מגיע ערפל, [יותם מהמהם בהבנה] משם מגיעים ערפילים. "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי".

יותם: אוקיי, נמשיך: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט: אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". אוקיי, אלוהים צדיק, הוא ישר, הוא נוהג בצדק?

שחר: אה, כן. זה חלק מההקדמה. שוב, צדק ויושר הם הגדרות של המלך האידיאלי, של האל האידיאלי. בכמה מקומות בתנ"ך האל האידיאלי, אלוהי ישראל, הוא מכונה ככה.

יותם: ישעיהו, יחזקאל, מדברים על זה כל הזמן.

שחר: הרבה, גם בתהילים, וגם בספרות הכנענית, באוגרית, כולל התקבולות "צדק" ו"יושר". ואלוהים גם מכונה "צור", "סלע". זה הולך לחזור שוב ושוב בשירה הזאת, שאלוהים הוא סלע.

עכשיו, בואו נדלג קצת על השירה ונעבור לתכלס, נסיים את ההקדמה, נגיע למה המשורר רוצה להגיד. המשורר מעוניין לספר לנו את תולדות העולם ואת תולדות הקשר בין ישראל ואלוהיו. בשביל זה, הוא רוצה לספר לנו מה קרה בראשית העולם, בפרה-היסטוריה של היקום. אז תקפוץ לפסוק ז'.

יותם: אוקיי. "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ".

שחר: זאת אומרת, המשורר פונה פה לעם ואומר: "תסתכלו על ההיסטוריה". הוא אומר: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם", תזכור את ימי קדם, תתבוננו בשנות דור ודור, בימים שבהם העולם נוצר. אם תרצה לדעת מה קרה אז, "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ". תשאל את הזקנים, את ההורים, את המבוגרים. הם מעבירים את המסורת מדור לדור.

ועכשיו, מגיע השוס. המשורר הולך לתאר את בריאת האנושות, אבל בצורה שונה לגמרי מהתיאורים שמופיעים בכל הספרות המקראית. ומה קרה בהיסטוריה?

יותם: קרה ככה: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי חֵלֶק יְהוָה, עַמּוֹ: יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ". לא הבנתי כלום.

שחר: [צוחק קלות] אוקיי, מה לא הבנת?

יותם: [צוחק קלות] כלום. תשמע, כאילו זה עברית, אבל נראה כאילו זרקו ככה מילים, אתה יודע, מאיזה שק מילים כזה. בוא, אני אקרא רגע שוב.

שחר: תקרא שוב.

יותם: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כשאלוהים הפריד את בני האדם הוא הציב את הגבולות שלהם לפי הכמות של בני ישראל?

שחר: קרוב.

יותם: אוקיי, עוד משהו - למה אחרי שאלוהים גמר עם הסיפור הזה, כתוב: "כִּי חֵלֶק יְהוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ". כאילו אחרי שאלוהים הציב את העמים האלה, לפי בני ישראל, אז הוא צמצם את עצמו רק לעם אחד… אני בכיוון או שהתברברתי?

שחר: לא, אתה לא בכיוון.

יותם: התברברתי בערבות, אתה אומר.

שחר: כן.

יותם: אוקיי, שוב צריך ללכת לאוגרית ולכנענים, אני מבין, כדי להבין מה כתוב.

שחר: כמעט, גם. כתוב פה משהו מקסים, אבל בשביל להבין מה כתוב צריך ללכת גם לאוגרית וגם למצרים וגם למדבר יהודה.

יותם: מה איבדנו במצרים ובמדבר יהודה, שחר? מה הקשר?

שחר: שנייה, בשביל זה צריך הקדמה. דבר ראשון, חז"ל מספרים בכמה וכמה מקומות שהמעתיקים של כתבי הקודש הרשו לעצמם, פה ושם, לבצע שינויים בטקסט המקראי כדי לשמור על כבודו של אלוהים. יש אפילו רשימות של חז"ל של מקומות שבהם הם בוצעו שינויים מכוונים מסיבות תיאולוגיות. זה מה שנקרא "תיקוני סופרים".

יותם: אה, אוקיי, זה אני מכיר. דיברנו על זה לא פעם. למשל, בפרק שדיברנו על איוב, אחרי שאלוהים הביא לאיוב הרבה אסונות, אשתו של איוב אומרת לו: 'תברך את אלוהים ותמות', שזה נשמע לא הגיוני. זה תיקון סופרים. הרי במקור היה כתוב שהיא אומרת לו לקלל את אלוהים בגלל כל מה שקרה לו, רק שמעתיק מאוחר שינה את זה מפני הכבוד של אלוהים. כן? לא נעים לקלל את אלוהים בתנ"ך.

שחר: בדיוק, דוגמה נהדרת. אז זה דבר ראשון. מעתיקים עבריים עשו שינויים ותיקונים תיאולוגיים מכוונים. דבר שני, הטקסטים האלה שאנחנו מכירים היום בתנ"ך הם עברו מדור לדור דרך העתקות ידניות. הכל נעשה ביד, שוב ושוב ושוב, ולכן מוצאים שינויים בנוסח המקרא. הרבה מהשינויים האלה הם תוצאות של טעויות העתקה, והרבה אחרים הם תוצר של תיקונים שביצעו מעתיקים מטעמים דתיים. אז במצב שבו נתקלים בטקסט לא קוהרנטי, הרבה פעמים כדאי לבדוק מה אומרות גרסאות אחרות של התנ"ך.

יותם: ביקורת הנוסח, מה שנקרא.

שחר: הביקורת הנמוכה. כלומר, מה כתוב בנוסחים אחרים. כי הנוסח שלנו, מה שמכונה "נוסח המסורה", הוא נוסח שהתקבע במאות התשיעית והעשירית לספירה. סך הכל לפני קצת יותר מאלף שנה. אף אחד לא טוען, גם לא חז"ל, שזה הטקסט המקורי, הקדום, המדויק שהיה קיים אלף שנים קודם לכן.

יותם: זאת אומרת, כמעט אלפיים שנה קודם לכן שנסגר נוסח המסורה, וגם על זה יש לנו פרק, [צוחק קלות]

שחר: נכון.

יותם: התחילו לכתוב את הטקסטים האלה. זאת אומרת, הם עברו המון המון שינויים בדרך.

שחר: נכון.

יותם: זה גם הגיוני.

שחר: נכון. ובגלל זה תמיד כדאי לבדוק מה כתוב בעדי נוסח האחרים. כלומר, בגרסאות אחרות ותרגומים עתיקים שמשמרים גם נוסח של התנ"ך. כי ככה אפשר להשוות בין הגרסאות השונות, ולראות מה היה הנוסח הקדום והמקורי. ולכן אמרתי שחוץ מאוגרית צריך ללכת גם למצרים ולמדבר יהודה. למצרים, כיוון שבמצרים נכתב הנוסח היווני הקדום של התורה.

יותם: אה, "תרגום השבעים"!

שחר: נכון. הוא קדם ביותר מאלף שנה לנוסח המסורה, זאת אומרת, לנוסח שנמצא בספרי התורה שלנו. והרבה פעמים יש טקסטים לא מובנים בנוסח המסורה שאפשר להבין רק בהשוואה עם הנוסחים של תרגום השבעים.

[חסות]

יותם: אוקיי, אז מה כתוב ב"תרגום השבעים" בקטע שלנו?

שחר: או! בנוסח המסורה כתוב שההיסטוריה התחילה ככה. אני מצטט: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

ב"תרגום השבעים" משתקף החלק הראשון בצורה די דומה, כשעליון חילק את האומות, וכשהוא פיזר את בני האדם… עכשיו החלק המעניין - בנוסח המסורה כתוב: "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." בנוסח היווני כתוב "אֶסְטֶסֶן אוֹרְיָּה אֶתְנוּן".

יותם: נהדר… כלומר?

שחר: קבע את גבולות העמים…

יותם: אוקיי.

שחר: קבע את גבולות העמים, אתנון, אתנוס - עמים…

יותם: אה! אוקיי.

שחר: כלומר את הנחלות שלהם. זה אותו דבר כמו נוסח המסורה: "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים", כלומר, קבע את המספר שלהם. ועכשיו השוס - בנוסח המסורה כתוב שהגבולות חולקו למספר בני ישראל.

יותם: כן, זה באמת, נשמע שורש הבעיה. מה זאת אומרת 'מספר בני ישראל'? בני יעקב? כאילו בני ישראל-יעקב? ואז זאת אומרת שיש 12 עמים בעולם? או שנאמר, למספר בני ישראל שיוצאים ממצרים? נגיד, כמה היו לפי התנ"ך? 600,000? אז יש 600,000 עמים בעולם? מה הולך?

שחר: אוקיי, בנוסח המסורה כתוב: "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אבל ביוונית, איפה שבנוסח המסורה מופיע "לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ביוונית כתוב: "קאטה אריתמון אנגלו תאו".

יותם: [צוחק קלות] אוקיי, ובעברית?

שחר: זה לא מסובך. "קאטה" זה "ל"...

יותם: אוקיי.

שחר: "אריתמון" זה מספר.

יותם: אה, אריתמטיקה, מתמטיקה. אוקיי.

שחר: בדיוק, "קאטה אריתמון" - למספר. "אנגלו תאו". מה זה "אנגלו תאו"?

יותם: אה, "אנגלו" - אנג'ל, מלאך, אוקיי.

שחר: "אנגלו" זה מלאך, ומה מזכירה לך המילה "תאו"?

יותם: "תאודוסיס", כן? [צוחק קלות] אל, תאוס, כן?

שחר: אל. תאו, תיאולוגיה, תיאומכיה…

יותם: כן.

שחר: תיאוקרטיה. אז אם אנחנו משחזרים את הנוסח היווני, ששוב אני מזכיר, הוא קדם ביותר מאלף שנה לנוסח המסורה, ממנו משתקף 'יצב גבולות עמים למספר בני אל'.

יותם: 'יצב גבולות עמים למספר בני אל', אוקיי. שני דברים: א', 'למספר בני אל' עדיין לא מובן לי בכלל, תיכף ניגע בזה. ב', מי אמר ש"תרגום השבעים" צודק? כאילו, מי אמר שהוא הראשון והוא הנכון?

שחר: או, אז נתחיל ב-ב'. בשביל זה אני רוצה שנמצה את עניין הנוסח, אז נפנה למדבר יהודה, למגילות מדבר יהודה, המגילות הגנוזות. וגם הם מתוארכות למאות הראשונות לפני הספירה, שוב, כאלף שנה לפני שהתקבע נוסח המסורה שלנו. ויש לנו פרגמנטים של שירת האזינו שנמצאו באחת מהמערות במדבר יהודה, ששוב אני מזכיר, קדמו לנוסח המסורה שהתקבע בין 930 ל-1008 לספירה.

יותם: זאת אומרת, אלף שנה לפני.

שחר: נכון.

יותם: ומה כתוב שם? בוא תספר לנו.

שחר: שם גם כן כתוב 'למספר בני אלוהים'.

יותם: אה, זאת אומרת, אותו דבר כמו ב"תרגום השבעים".

שחר: כן.

יותם: אוקיי, אז מי צודק? נוסח המסורה או הנוסחים הקדומים? ועדיין, אגב, לא הבנתי מה זה אומר 'למספר בני אל' או 'למספר בני אלוהים'.

שחר: טוב, דבר ראשון, אם נוסח "השבעים" ומגילות מדבר יהודה אומרים משהו, ובטח אם הוא נשמע יותר קוהרנטי, ובטח אם נוסח המסורה נשמע כמו צנזור, אז הם הקדומים.

ועכשיו נסביר מה זה 'בני אל'. לפי הנוסחים הקדומים כתוב שכשעליון חילק את הגויים בראשית ההיסטוריה, הוא נתן עם לכל אל, ואל לכל עם, לפי הכמות של בני אל.

בוא נחזור לאוגרית. בכתבי אוגרית מסופר שהיו הרבה אלים, והיה להם אבא, הוא היה ראש פנתיאון האלים הכנעני, אבא של כל האלים, ולאבא הזה קראו 'אל'. זה היה השם שלו, השם הפרטי שלו, לא הכינוי גנרי. בטקסטים פיניקים הוא גם מכונה 'עליון'. ואל היה נשוי לאלה בשם אשרה, ולשניהם היו שבעים בנים. שבעים אלים. הם היו הבנים שלהם. שבעים בני אשרה.

יותם: הבנתי. בעצם, אם אנחנו מציבים את המידע הזה בטקסט, 'יצב גבולות עמים למספר בני אל', או בני אלים, זאת אומרת, כשעליון, אותו ראש פנתאון אלים כנעני, כן, הזאוס של הכנענים, ברא את העולם, הוא חילק את הכמות של העמים לפי הכמות של בניו, בני האלים. זאת אומרת, הוא יצר שבעים עמים בעולם. אם אני זוכר, אגב, המוטיב הזה של שבעים, שבעים אומות העולם, הוא גם מוטיב שמופיע ביהדות, נכון?

שחר: כן. גם ביהדות וגם בתרבויות אחרות. למשל, באגדה חורו-חיתית על אוליכומי מופיע ביטוי שבעים אלים, במשמעות של כל האלים, וגם בטקסטים יהודיים מימי בית שני, למשל, בספר חנוך. בעצם, גם בתנ"ך יש רשימה כזאת של תולדות העמים. בבראשית, פרק י', פרק שמכונה "לוח העמים". אם תספור את הכמות של העמים שמופיעים בפרק הזה, לפי נוסח המסורה, אתה תגיע למספר שבעים. וגם במסורת התקבע המספר הזה, ששבעים אומות בעולם. אם תראה מסכת סוכה, כתוב שם בפירוש, "שבעים אומות בעולם". והאמת, גם כשחז"ל פירשו את הפסוק הזה בשירת האזינו, הם הגיעו לאותו מספר, לשבעים אומות.

יותם: אבל הם קראו שאלוהים מציב את גבולות העולם למספר בני ישראל, אז איפה בני ישראל היו שבעים?

שחר: בסוף ספר בראשית, כשהמשפחה של יעקב ירדו למצרים, כתוב שהם מנו שבעים נפש. המספר הזה מופיע גם בדברים פרק י'. אז חז"ל אמרו, אלה בני ישראל, של "שירת האזינו".

יותם: טוב, זה טענה קצת מוזרה, כי אם כבר, הסמליות צריכה להיות בכיוון ההפוך, כן? הצאצאים של יעקב, הם מייצגים את עמי העולם, לא הפוך. זאת אומרת, קודם נוצר העולם, אחר כך הילדים של יעקב.

שחר: זה מה יש.

יותם [צוחק] אוקיי, זו טענה טובה.

שחר: מה שיותר חשוב, לפי הקריאה הזאת, כשעליון חילק את העולם לפי בניו, וכל אל קיבל עם, אתה יכול להבין עכשיו גם את הפסוק הבא: 'בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם, יצב גבולות עמים למספר בני אל'. "כִּי חֵלֶק יְהוָה, עַמּוֹ: יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ". אלוהים שלנו הוא קיבל אותנו, ואנחנו קיבלנו אותו. לפי זה האלוהים שלנו היה אחד מאותם בני אל, 'בני עליון'.

יותם: זאת אומרת, יש עליון ראש הפנתיאון, הוא מחלק לבנים שלו, האלים האחרים, עמים לפי מספרם, 70, ואנחנו קיבלנו אלוהים מסוים.

שחר: נכון.

יותם: אוקיי, אז איך מסבירים את ההבדל בין מה שיש בנוסח המסורה, לנוסחים האחרים שראינו?

שחר: או, אז זה אחד המקומות שמוסכם על כלל החוקרים, שנעשה כאן תיקון. עשו פה…

יותם: אה, מה שדיברנו, תיקון סופרים בהתחלה.

שחר: עשו פה תיקון של הנוסח. עורך עברי תיקן את נוסח המסורה, כדי שלא יהיה כתוב בני אלים, אלא בני ישראל. כי אתה מבין שיש פה משהו מאוד חריג. יש פה…

יותם: כן.

שחר: …נרטיב שזר לנרטיב הקנוני, לסיפור הבריאה שמוכר בתנ"ך.

יותם: למונותאיזם, כן, אם תרצה.

שחר: כן, אין כל כך הרבה מונותאיזם בתנ"ך…

יותם: אוקיי. [צוחק קלות]

שחר: …אבל אין פוליתאיזם כל כך חריג, כל כך מתפרץ. יש כאן הרבה מאוד אלים זוטרים, ויש ראש פנתיאון שנמצא מעל כולם, והוא מחלק אלים טריטוריאליים לכל העמים, והאל שלנו אחד מהם, הוא לא במעמד גבוה מהשאר, צריך לתקן את זה. עכשיו, לפי השירה, אדוני אלוהי ישראל גם הוא מקבל עם. איזה עם הוא מקבל פה?

יותם: יעקב.

שחר: יעקב. ב"תרגום השבעים" וגם בנוסח השומרני כתוב, 'כי חלק אדוני עמו יעקב חבל נחלתו ישראל'.

אוקיי, הבנו את תמונת העולם שמשתקפת בשירה. נמשיך. אלוהים קיבל את עם ישראל, אוקיי? מה היה מצבו של העם שהוא מקבל? תמשיך להקריא.

יותם: 'ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו יהלל ישימון'. אוקיי, הוא מצא את העם במדבר.

שחר: נכון, זאת אומרת שהוא מצא העם מוזנח, שזרוק במדבר.

יותם: אבל זו הפגישה הראשונה בין אלוהים ועם ישראל? הם מצאו זה את זה במדבר? מה עם כל מה שקרה קודם? סיפורי האבות, כל העניין הזה?

שחר: כלום לא קרה קודם. כלום, זהו. זו הייתה הפגישה הראשונה שלהם. אלוהים מצא את עם יעקב במדבר. שם הם נפגשו לראשונה. תמשיך להקריא, מה קרה אחרי שאלוהים מצא את העם במדבר.

יותם: "יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ, יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף; יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ. יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ; וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר"

שחר: לפי השירה הזאת אלוהים קיבל עם קטן. היו אלים שקיבלו עמים מוצלחים - אשור, בבל, עילם. הוא קיבל עם קטן כזה, במדבר, והוא מטפח אותו. הוא היה אל זוטר, והוא לקח את העם הזוטר הקטן שהוא קיבל, והשגיח עליו, טיפל בו, שמר עליו.

יותם: יש פה איזה מוטיב של שמירה, כמו אבא ששומר על הבנים שלו, כמו נשר ש… על הגוזלים, אתה יודע מה? כמו רועה ששומר על הכבשים.

שחר: נכון.

יותם: הוא פורש עליהם את כנפיו.

שחר: זה נכון. בשירה הזאת יותר מבכל מקום אחר בתנ"ך, מובלט היחס האבהי בין אלוהים לבין ישראל. גם בהמשך יש אזכורים כאלה של: "הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ", שזרע ישראל עם בניו, בנותיו של אלוהים. "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ", יש לו קן אחד, ובקן יש לו מקום רק לגוזלים שלו.

האהבה הזאת של אלוהים לעם ישראל היא מוטיב מרכזי במסורות הקדומות, בטקסטים הקדומים, העממיים. מוצאים את זה בשירות קדומות, בדברים ל"ג, בברכות בלעם, אצל הנביאים הקדומים, בעיקר אצל הושע.

יותם: גם מאוד בולט מה שאמרתי קודם, שאין בשירה הזאת את מה שקדם ליציאת מצרים, לעם במדבר, כן? יש פה בריאת עולם שונה מבריאת העולם שאנחנו מכירים בספר בראשית. גם אין את סיפור המבול, אין את סיפורי האבות. אברהם, יצחק ויעקב, אין להם זכר. אין פה את סיפור יוסף, אתה יודע, משהו מאוד מכונן. ואין את סיפור יציאת מצרים, שזה ממש חשוד.

שחר: נכון, השירה הזאת לא מזכירה גם את יציאת מצרים. מה שהכי חמור, השירה הזאת לא מזכירה גם את ברית סיני. [יותם מהמהם בהפתעה] את מעמד מתן תורה. אין כאן עשרת הדיברות, אין כאן את ההתגלות בסיני. כל זה לא קיים. מבחינת המשורר, הברית בין ישראל ואלוהים לא קשורה לאבות, ולא קשורה להר סיני, ולא לחוקים ולמצוות, וגם אין בה תוכן מוסרי או אוניברסלי כמו שמוצג אצל הנביאים. זה שונה מכל הנרטיבים השונים שמוכרים בספרות המקרא. תמשיך.

יותם: "יַרְכִּבֵהוּ עַל-בָּמֳתֵי אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי; וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן, עִם-חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי-בָשָׁן וְעַתּוּדִים, עִם-חֵלֶב, כִּלְיוֹת חִטָּה; וְדַם-עֵנָב, תִּשְׁתֶּה-חָמֶר". כאן הוא בעצם מתאר איך אלוהים מביא את עם ישראל אל נחלתו בארץ כנען, ואיך הוא מאכיל אותו, ודואג לו, ומטפח אותו.

שחר: נכון מאוד. אלוהים עשה חסדים עם עם ישראל, והוא דאג להם לנחלה ולאוכל ולשתייה, שלא יחסר להם כלום. עד כאן האידיליה. מכאן ואילך הוא הולך לתאר איך עם ישראל חטא.

יותם: [צוחק קלות] טוב, זה קורה הרבה פעמים בתנ"ך.

שחר: כן. אבל המשורר מוכיח את עם ישראל על חטא אחד בלבד, על עבודת אלים אחרים, עבודה זרה. לא אכפת לו אם הם עברו על חטאים מוסריים, אם הם רצחו או גנבו. הוא לא מתעניין בחטאים חברתיים, וגם לא מדבר על חטאים פולחניים. נניח שעבדו את אלוהים במזבחות רבים ולא במקום אחד. אין כאן אפילו אזכור של במות הפסילים. ושוב, הנביאים, גם הנביאים הקדומים ביותר, מימי הושע ואילך, הזכירו את הפסילים, מעשי ידי אדם, כחטא חמור. המשורר לא מזכיר את זה. זה לא מעניין אותו. זה לא מטריד אותו. הוא מוכיח את עם ישראל על חטא אחד, עבודה זרה.

מה שעוד בולט זה, שמבחינת המשורר, בני ישראל היו בסדר כשהוא מצא אותם, ורק עכשיו שמגיעים לארץ, הם מתחילים לעבוד לראשונה אלים זרים. זה מכעיס אותו. אלוהים דאג לעם ישראל. טיפח אותו, שמר עליו. ומה עשה עם ישראל בתגובה? תקריא.

יותם: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט", המשפט הידוע, כן?

שחר: כן.

יותם: תמשיך.

שחר: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ; וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". עוד פעם, הצור. כל הזמן חוזר מוטיב הצור. "ייַקְנִאֻהוּ, בְּזָרִים; בְּתוֹעֵבֹת, יַכְעִיסֻהוּ. יִזְבְּחוּ, לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ- אֱלֹהִים, לֹא יְדָעוּם; חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם. צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי; וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ".

יותם: שמע, לא הבנתי את הכל מילה במילה, אבל הבנתי שעם ישראל עובד אלים אחרים, חדשים. אלים שאבותיהם לא הכירו.

שחר: בול, הם זובחים לשדים. ככל הנראה אלו אלים נמוכים, סוג של דמונים. 'אלים לא ידעום, חדשים מקרוב באו'. שלושה פסוקים הוא מקדיש פה להבליט שמדובר בפולחן חדש, שלא היה ידוע לדורות קודמים, שזה חטא של הדור החדש. הנרטיב הזה לא מתאים לתקופת המלוכה, וגם לא לזמן הגלות, וגם לא לזמן שיבת ציון.

בתקופת המלוכה, לכל אורך הדרך הנביאים כועסים על ממלכת ישראל ויהודה, שהם ואבותיו עובדים אלים זרים, גם בתקופת החורבן. בתקופת החורבן לא היה צורך להציג את הדורות הקודמים כאיזה אידיאל, הרי לפי התפיסה בתנ"ך, החטאים של הדורות הקודמים…

יותם: נכון.

שחר: …הם אלה שהביאו את החורבן והגלות.

יותם: שמע, אז אולי באמת זה מתאים לתקופת השופטים, כי בספר שופטים מסופר שבתקופת השופטים הם חטאו, ואז באים אויבים, הפורמולה הזאת של ספר שופטים. בתקופת המלוכה, החל משלמה והלאה, כל המלכים, לפי הסיפור, עבדו אלים אחרים, עד החורבן, שקיבלו אותו בגלל החטאים הללו.

שחר: גם נכון. לכן הנביאים של דור החורבן הוכיחו את האבות ואת הבנים ביחד, שכולם חטאו. לפי השירה הזאת, הדור הקודם היה דור טוב מאוד, והדור החדש הזה בארץ הוא הדור הראשון שעובד עבודה זרה. הוא תכף גם יקרא להם "דוֹר תַּהְפֻּכֹת", הדור שמתהפך. בוא, תקרא את התגובה של אלוהים.

יותם: "וַיַּרְא יְהוָה, וַיִּנְאָץ, מִכַּעַס בָּנָיו, וּבְנֹתָיו. וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם- אֶרְאֶה, מָה אַחֲרִיתָם: כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה, בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם". הנה, "דוֹר תַּהְפֻּכֹת", הדור הזה… הוא הדור שהתהפך עליי, מה שנקרא, והחליט לראשונה לעבוד אלים אחרים.

שחר: נכון.

יותם: מה זה, אגב, "בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם"?

שחר: בנים בוגדים, שלא נתנו את האמון שלהם באלוהים, שהוא לא יכול לבטוח בהם. שוב, מוטיב של אב ובנים, מאוד דומיננטי. ומכאן אלוהים גוזר עליהם את העונש של מידה כנגד מידה. תקריא.

יותם: "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל, כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם; וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם, בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם". מה זה אומר? הוא כועס, קודם כול, זה ברור.

שחר: זה יפה. אלוהים אומר, הם הכעיסו אותי באלים שהם לא אל, שלא ראויים להיות מכונים אלים. אני אעניש אותם ואמסור אותם לשבטים שלא ראויים להיות מכונים עם, "בְּלֹא-עָם בְּגוֹי נָבָל…", לקבוצות, לערב רב, לחמולות.

יותם: למדיין כזה, כן.

שחר: לא לאימפריות, בדיוק.

יותם: אגב, לא מתאים לתקופת הגלות או שיבת ציון, כשאני חושב על זה. זאת אומרת, זה מתאים ממש לתקופת השופטים, כשבני ישראל לוחצים עמים קטנים כאלה. אמרתי מדיינים, אבל יש לנו ישמעאלים, עמלקים, פלשתים. מה שהמשורר פה כינה, "לֹא-עָם".

שחר: נכון מאוד. ומכאן ואילך, אלוהים מספר איזה עוד ישויות הולכות להתנקם בבני ישראל. הוא נותן כאן רשימה של שדים. זה גם מוטיב מאוד חריג בתנ"ך. כמעט בשום מקום לא מופיעים שדים. אין ישויות אלוהיות מפחידות, מרושעות. כאן יש ממש רשימה. תקריא.

יותם: כן, זה משהו קצת נוצרי כזה, השדים האלה.

שחר: כן.

יותם: "כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי, וַתִּיקַד עַד-שְׁאוֹל תַּחְתִּית; וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ, וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים".

שחר: "אַסְפֶּה עָלֵימוֹ, רָעוֹת; חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם. מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף, וְקֶטֶב מְרִירִי; וְשֶׁן בְּהֵמוֹת, אֲשַׁלַּח בָּם, עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר".

יותם: אנקדוטה קטנה לחובבי D&D. אם אתה מכיר את "רשומות רומח הדרקון"... אתה לא, אבל בסדר. [צוחק קלות]

שחר: מי מאיתנו לא?

יותם: כולנו… חלק מהמאזינים עכשיו אומרים: "אה, נכון". סדרה, האפוס הגדול, שכתבו מרגרט וייס וטרייסי היקמן בחברת TSR. באמת, אחרי טולקין, זה באמת ה… פריצת הדרך הגדולה של משחקי התפקידים כאפוס, פנטזיה, מה שהוביל בסוף ל"משחקי הכס", ידה ידה, אחרי הרבה שנים. בחר, עמנואל לוטם, עליו השלום, המתרגם, לקרוא לשר הרוע "קטב מרירי".

שחר: או! יותם: הנה, אנקדוטה רלוונטית. אז מי אלה כל אלה, "הקטב מרירי" וכל החבר'ה האלה?

שחר: אלה סוג של שדים. רשף הוא אל כנעני, אל הדבר. הוא מופיע בכתבי אוגרית ובכתובות פיניקיות. מה שיפה פה, זה שהמשורר מתאר שבני ישראל רוצים לעבוד לאלים זרים, אז הם סוגדים לשדים הבזויים ביותר. כן? "יִזְבְּחוּ, לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ".

הם עובדים אלים זוטרים, לכן העונש שלהם, הוא שאלוהים נותן אותם גם כן, בידי מזיקים זוטרים. שדים ואלוהויות, שנמצאים בחצר האחורית של הפנתיאון. כל מיני מזיקים זוטרים, "קֶטֶב מְרִירִי", "שֶׁן בְּהֵמוֹת", אלה לא המפלצות הגדולות, אלה דמונים. זה לא לווייתן נחש בריח, זה… "קֶטֶב מְרִירִי".

החבר'ה האלה מופיעים בתהילים צ"א, מזמור שנקרא "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן". זה מזמור שבו המתפלל מבקש הגנה מכל מיני מזיקים ופגעים.

יותם: מה שעוד יפה פה אגב, זה שגם הכעס הזה של אלוהים, הוא סוג של כעס של אבא [מחייך] על בניו הסוררים, כן? שיוצאים לתרבות רעה. הוא אוהב אותם, כן? זה לא ברית וחוזה, ועכשיו הפרתם את החוזה, אני אתבע אתכם. הוא דואג להם.

שחר: נכון. אוקיי, אז אלוהים מביא פורענויות ושדים ושעבוד ל"לֹא-עָם", ואז עוברת לאלוהים בראש מחשבה אולי לתת לעם ישראל עונש יותר גדול. תקריא פסוק כ"ו.

יותם: "אָמַרְתִּי, אַפְאֵיהֶם; אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ, זִכְרָם". נשמע קצת קשוח, מה זה אומר?

שחר: זהו, יש כאלה שאומרים ש"אַפְאֵיהֶם" זה פועל שבא משורש פאה, כלומר קצה, אני ארחיק אותם לקצה, זאת אומרת גלות, להפיץ אותם בגלות. יש כאלה שגזרו את הפועל מהשורש "פאי", בערבית זה להכרית. יש כאלה שאמרו שזה בא מהמילה אף, כלומר אלוהים יחרה אפו, הוא יתאנף בעם ישראל. בכל מקרה מדובר על השמדה או גלות. "אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ, זִכְרָם". אבל גם כשאלוהים חושב על זה, הוא לא מתכוון לבצע. למה? הסבר בפסוק הבא.

יותם: "לוּלֵי, כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר - פֶּן-יְנַכְּרוּ, צָרֵימוֹ: פֶּן-יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה, וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל-זֹאת". טוב, נראה לי שאני מבין. אלוהים לא מוציא את העונש הזה לפועל, את המחשבה הזאת, כי לדעתו, במצב כזה, הגויים יחשבו שהוא אל חלש, שהם ניצחו בעצמם את ישראל. הם יגידו: הנה, ידנו רמה, אנחנו עשינו את זה. "פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל זֹאת".

שחר: נכון. המוטיב הזה של 'מה יגידו', מה יגידו הגויים, [יותם צוחק קלות] חוזר בכל מיני מקומות בתנ"ך. כשמשה רוצה להרגיע את אלוהים במדבר, כשאלוהים רוצה להשמיד את עם ישראל, אז הוא אומר לו: 'תחשוב מה יגידו הגויים. הם יגידו שאתה חלש'.

יותם: מה יגידו השכנים.

שחר: כן, הם יגידו שאתה חלש, שאין לך כוח לשמור על עם ישראל. אותו מוטיב חוזר גם שם. האויבים יבינו לא נכון את ניצחונם על ישראל, הם יפרשו את זה בצורה שגויה. הם לא מספיק חכמים להבין שאלוהים הוא שנתן את ישראל בידיהם, ולכן אלוהים מוותר על עונשים כבדים מדי. מכאן ואילך המשורר עובר לנושא הבא. מה שבעצם אומר שהלחץ של האויבים, הוא העונש הכי קשה שמקבלים בני ישראל החוטאים. כי כאן מסתיים סעיף ה… העונש.

יותם: טיעונים לעונש.

שחר: כן. זה באמת לא נעים להילחץ על ידי מרעין בישין, ושדים ורוחות ומזיקים ופגעים, וגם בידי אויבים "לֹא-עָם". אבל תשים לב, אם זה העונש הכי קשה, מה אין פה?

יותם: אין נבואות נחמה, כי אין גלות ואין חורבן ואין השמדה. אתה יודע, יחסית יצאנו בזול.

שחר: בדיוק. לא רק שאין השמדה, אלוהים לפי השירה הזאת לא מַגְלֶה את עם ישראל, הוא לא מאיים לעזוב אותם בשום שלב, הוא מעניש אותם, הוא מוכיח אותם, אבל הוא לא זונח אותם. והוא גם לא מגלה אותם. בכל השירה הזאת אין רמז לגלות, או לשיבה מהגלות, או קיבוץ גלויות. אלוהים משתעשע קצת ברעיון הזה במשך חצי פסוק, ומיד מחליט שזה לא שווה לו.

משם, עד סוף המזמור, אלוהים נרגע. הוא רואה שעם ישראל חטף מכות ועונשים, ועכשיו הוא מרחם עליו. כמו אבא שהילד שלו מתנהג לא יפה, והוא מעניש אותו, ואז הוא רואה שלילד קשה עם העונש, והוא מרחם עליו. לכן, בשלב הזה, אלוהים מכריז שהוא זה שהכה את ישראל, והוא גם זה שיציל אותם, ויתנקם באויבים שלהם.

יותם: "כִּי יָדִין יְהוָה עַמּוֹ, וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם: כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד, וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב. וְאָמַר, אֵי אֱלֹהֵימוֹ- צוּר, חָסָיוּ בוֹ. אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ, יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם; יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם...". אה, כאילו, הוא מלגלג על עם ישראל, ושואל אותם בסוג של אירוניה: 'איפה אלוהים האלה שבחרתם לכם, הצור שהחלפתם אותו בי?'. כי קודם הרי הוא נקרא צור.

שחר: נכון, הוא שואל אותם שאלות אירוניות.

יותם: 'ראו עתה, כי אני הוא, ואין אלהים עמדי: אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא, ואין מידי, מציל'. זאת אומרת, יש פה הרבה מאוד אני, אני ואני.

שחר: נכון, יש כאן הדגשה שאלוהים הוא זה ששולט בעמו, ולא אף אחד אחר. אני הכיתי, אני זה שיציל. מחצתי ואני ארפא. "אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה". המוטיבים האלה, במילים האלה, מופיעים אצל נביאי הכתב הקדומים, אצל הושע, אצל מיכה, אצל ישעיהו, הראשון. התיאור הזה ממשיך הלאה באותה מתכונת.

אבל אני רוצה, בזמן שנשאר לנו, שנדלג קצת ונגיע לסוף השירה, לפסוקים האחרונים. לאורך המזמור אלוהים צובר עוד ועוד כוח. בעצם השירה הזאת, כמו בכמה מזמורי תהילים קדומים, היא מתארת את עלייתו של אלוהי ישראל לדרגה גבוהה. ויש ז'אנר כזה, של עליית אל למעמד ראש הפנתיאון.

יותם: זאת אומרת, סוגה ספרותית שנפוצה בעולם הקדום.

שחר: בעולם… כן, מאוד נפוצה. יש מיתוסים כאלה, בבליים, אשוריים, כנעניים, כמובן. אז עכשיו נקרא את סוף השירה. בסוף השירה מגיע סוג של המנון, בפסוק האחרון, הוא פסוק מ"ג. תקרא.

יותם: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם; וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". שוב, [צחוק קל] אני לא מבין מה כתוב, זרקו מילים. מה זה "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ", שהגויים ישירו לעם שלו?

שחר: או, גם כאן יש תיקון נוסח.

יותם: הא.

שחר: ב"תרגום השבעים" ובגרסה של מגילות קומראן, לא כתוב "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ", בשניהם כתוב "הרנינו שמיים עִמּוֹ, והשתחוו לו כל אלוהים. כי דם בניו יקום, ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו". ושוב, יש הסכמה שזה מה שהופיע במקור. בגרסה הקדומה, לא היה כתוב "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם", אלא היה כתוב "הרנינו שמיים עִמּוֹ, והשתחוו לו כל אלוהים".

יותם: ומה זה "הרנינו שמיים עמו"?

שחר: יש כאן זימון, קריאה להלל. אחרי שאדוני אלוהי ישראל הוכיח את ריבונותו, את כוחו, את שליטתו, המזמור מסתיים בזימון "הרנינו שמיים עמו, והשתחוו לו כל אלוהים". מי זה "שמיים"? אתה יודע?

יותם: מי?

שחר: אלה האלים שיושבים בשמיים. "הרנינו שמיים עמו, והשתחוו לו כל אלוהים". יש פה גם תקבולת, "שמיים" - "כל אלוהים".

יותם: אוקיי, נשמע לי קצת מוזר, האמת. הזימון הזה מופיע בעוד מקומות בתנ"ך?

שחר: ברור [צוחקים קלות]. גם הזימון הזה להלל את אלוהים, וגם הכינוי של שאר האלים כשמיים. בתהילים פ"ט יש קריאה דומה, המשורר קורא לכל האלים להלל את אלוהי ישראל. תראה באיזה מינוחים הוא משתמש שם: "וְיוֹדוּ שָׁמַיִם פִּלְאֲךָ יְהוָה; אַף אֱמוּנָתְךָ, בִּקְהַל קְדֹשִׁים".

יותם: אה, תקבולת, "שמיים" - "קהל קדושים". גם קהל קדושים הם אלים אחרים?

שחר: יש להם הרבה כינויים. המזמור, מזמור פ"ט ממשיך ככה: "כִּי מִי בַשַּׁחַק, יַעֲרֹךְ לַיהוָה; יִדְמֶה לַיהוָה, בִּבְנֵי אֵלִים. אֵל נַעֲרָץ, בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה; וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו". זו האסיפה האלוהית.

יותם: [מהמהם בהאזנה]

שחר: כל האלים האחרים שנמצאים בשמיים. מקודם דיברנו על "בני אל", גם פה, בני אלים, אוקיי? "שמיים", "קהל קדושים", "בני אלים", "סוד קדושים רבא", יש להם הרבה שמות. קצת קשה לתפוס את זה היום, כי בימינו הגישה קצת השתנתה.

יותם: זהו, המונותאיזם השתלט על העולם, מה שנקרא, הא?

שחר: נכון. החבר'ה האלה של האסיפה האלוהית, הם ירדו בדרגה, הם כבר לא אלים. היום תופסים אותם כמלאכים, כשליחים של אלוהים. אבל בטקסטים הקדומים הם היו אלים לכל דבר. האינפלציה הזאת בשמיים הייתה מאוד פופולרית, בעיקר בטקסטים מימי בית שני, מה שמכונה הספרות האפוקליפטית. אפשר למצוא דרמות קוסמיות מאוד מפותחות בספר דניאל, בספר חנוך. זה היה מאוד פופולרי ביהדות ההלניסטית בימי בית שני. אבל גם בתנ"ך המוטיב הזה מופיע בכמה מקומות. כולל בטקסטים מאוד מפורסמים, שבאי בית הכנסת אומרים כל הזמן, ולא תמיד שמים לב.

יותם: סיקרנת שוב, איפה?

שחר: בתהילים כ"ט. מזמור סופר מפורסם. אומרים אותו כל "קבלת שבת". אני לא יודע אם אתה יודע, אבל ב"קבלת שבת" בתפילה אומרים שישה מזמורים בישיבה, ואז המתפללים קמים ואומרים את מזמור כ"ט בעמידה. והוא נפתח ככה: "מִזְמוֹר, לְדָוִד: הָבוּ לַיהוָה, בְּנֵי אֵלִים; הָבוּ לַיהוָה, כָּבוֹד וָעֹז. הָבוּ לַיהוָה, כְּבוֹד שְׁמוֹ; הִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה, בְּהַדְרַת־קֹדֶשׁ".

יותם: אה, זה בדיוק אותו דבר. זאת אומרת, זימון של כל האלים להלל את אלוהי ישראל. האלים האחרים, כן? להלל את אלוהי ישראל. אפילו "בני האלים" מופיעים כאן.

שחר: בדיוק. זאת אומרת שיש פה מוטיב ספרותי חוזר. המשורר פונה לבני האלים ואומר להם: 'תהללו אותו'. יש כאן הרבה בני אלים, הרבה ישויות אלוהיות. זה לא טקסט מונותאיסטי.

יותם: לא…

שחר: יש כאן זימון, הרבה מצד אחד, ואלוהים היחיד מצד שני. הם רבים והוא יחיד. המשורר של תהילים כ"ט אומר: 'מזמור לדוד, הבו לאדוני בני אלים, הבו לו כבוד ועוז, הבו לו כבוד שמו'. בואו כולם תהללו אותו, הוא אל טוב מכם, הוא אל מוצלח מכם.

יותם: עכשיו אני אגיד איזשהו משהו. דיברנו בעבר ב"עושים תנ"ך", על כך שכמעט ואין מונותאיזם בתנ"ך, אפילו בפרק הזה ענית לי על זה, ושמונותאיזם זה מוטיב שנמצא רק ברבדים מאוד מאוחרים של התנ"ך, והנה בשירה הזאת אנחנו באמת מקבלים דוגמה מאוד יפה, לאיך בטקסטים קדומים ביותר, בשירות, במזמורים, הייתה אמונה באלים טריטוריאליים, באלים של עמים, בהכרה דווקא בריבוי אלים ובכוח שלהם, והאדרת האל שלנו לעומת אותם אלים.

שחר: גם זה נכון. "מִי כָּמֹכָה בָּאֵלִם".

יותם: כן.

שחר: עכשיו תראה משהו מעניין. ראינו שבנוסח המסורה, שירת האזינו, כן מפריע לו, לעורך, למעתיק, העניין הזה, ולכן הוא תיקן. בפסוק ח' במקום "בני אל", הוא תיקן "בני ישראל". בפסוק האחרון, במ"ג, הוא תיקן במקום "הרנינו שמיים עמו", הוא תיקן לה "הרנינו גויים עמו". התיקון של "מספר בני אל" ל"מספר בני ישראל" פותר את הבעיה התיאולוגית של ריבוי אלים, אבל הוא גם דופק את המסר של הפסוקים. הופך את הטקסט להרבה יותר קשה להבנה.

יותם: כן, חידתי. זה אומר שהסופרים העבריים המאוחרים ראו את השירה הזאת. לא יכלו למחוק אותה, אי אפשר למחוק מסורת, אבל היא פוליתאיסטית מדי. לכן תיקנו אותה. אפילו שהמשמעות פתאום נהייתה פחות מחודדת. המחיר הזה שהם הסכימו לשלם היה שווה עבורם בשביל להציג גרסה, נקרא לזה, מהוגנת יותר תיאולוגית.

שחר: נכון.

יותם: ומתי קרו התיקונים האלה? אפשר לדעת? אם ב"תרגום השבעים" או בקומראן, במאה השלישית לפני הספירה, עדיין היו מוטיבים פוליתאיסטים בתורה, זה אומר שהתיקונים של נוסח המסורה היו מאוחרים להם? זאת אומרת, בין המאה השלישית לפני הספירה עד המאה העשירית לספירה?

שחר: כנראה שכן. קשה לדעת מתי בדיוק, אבל כנראה שהתיקונים האלה היו מאוחרים יותר. יכול להיות שהדברים האלה קרו כבר מתישהו בימי בית שני. ויכול להיות שאחר כך. מה שכן, ללא ספק למעתיקים של נוסח המסורה הייתה רגישות לעניין הזה, והם מתקנים.

עכשיו, תראה משהו מעניין. אני רוצה להראות שהמוטיבים התיאולוגיים האלה, של ריבוי אלוהיות, זה משהו שהפריע לסופרים כבר בימי המקרא. זה משהו שהציק להם עוד בזמן שהתנ"ך נכתב. לא בגלגולים מאוחרים, ענייני נוסח.

ראינו שבמזמור כ"ט מופיעים בני האלים האלה, אני אקריא שוב:"מִזְמוֹר, לְדָוִד: הָבוּ לַיהוָה, בְּנֵי אֵלִים; הָבוּ לַיהוָה, כָּבוֹד וָעֹז. הָבוּ לַיהוָה, כְּבוֹד שְׁמוֹ; הִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה, בְּהַדְרַת־קֹדֶשׁ". יפה. אם אני מדפדף קצת בספר תהילים, כן, אני מגיע למזמור צ"ו, גם אותו דרך אגב אומרים ב"קבלת שבת", [יותם צוחק קלות] תקריא שם מפסוק ז' ואילך.

יותם: "הָבוּ לַיהוָה, מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים; הָבוּ לַיהוָה, כָּבוֹד וָעֹז. הָבוּ לַיהוָה, כְּבוֹד שְׁמוֹ; שְׂאוּ מִנְחָה. וּבֹאוּ לְחַצְרוֹתָיו. הִשְׁתַּחֲווּ לַיהוָה, בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ; חִילוּ מִפָּנָיו, כָּל הָאָרֶץ". רגע, זה מאוד דומה לתהילים כ"ט.

שחר: נכון, ההגדים האלה משכתבים את תהילים כ"ט. יש פה ממש פרשנות פנים-מקראית. יש פה שכתוב, פרפרזה, לתהילים כ"ט. המשורר כאן עושה לו צנזורה. יש חזרה על אותם מוטיבים, אבל עם שינמוך. במקום: "הָבוּ לַיהוָה בְּנֵי אֵלִים", במזמור הזה כתוב: "הָבוּ לַיהוָה, מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים", ואחר כך הוא מצטט אותו כמעט מילה במילה. זה מזמור מאוחר יותר, ושם התפישה הזאת של 'בני האלים' מעודנת. למה לדעתך המשורר הזה עושה פרפרזה למשפחות עמים דווקא?

יותם: יכול להיות שהוא רוצה לשמור משהו, אתה יודע, מהנימה האוניברסלית, אז הוא עדיין קורא לכולם להלל את אלוהים, רק שהוא מבקש שמשפחות העמים יעשו זאת. זאת אומרת, אנשים על הארץ ולא האלים, ואז זה הגיוני.

שחר: נכון מאוד. זה בדיוק מה שעשה העורך העברי, שתיקן את הסוף של "שירת האזינו".

יותם: גאוני, אגב.

שחר: כן. במקום "הרנינו שמיים עמו", "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ". התיקון הוא אותו תיקון. הוא משמר משהו מהתמונה המקורית, במובן הזה שיש כאן פנייה אוניברסלית, כן? על מנת שאלוהים יקבל את השבח שראוי לו, יש לפנות לכל העולם. אבל במקום לפנות לכל האלים, הוא פונה לעמים. הוא משמר משהו מממד האוניברסליות, אבל הוא מצמצם אותו לממד ארצי, ולא אלוהי.

יותם: זאת אומרת שכבר בתוך יצירת המקרא, היה מי שזה הטריד אותו!

שחר: כן. ומזמור כ"ט גם הוא מזמור קדום מאוד, שמציג את המלכות של אדוני אלוהי ישראל. המוטיב הזה קיים בכמה מזמורים עתיקים, ויש מזמורים מאוחרים שלוקחים את התמה הזאת, ועושים לה פיתוח ספרותי. אם נחזור ל"שירת האזינו", השירה הזאת גם משמרת מסורת עתיקה. משמרת את הממד שבו אלוהים הוא לא אל יחיד, אבל הוא אל משפיע. הוא לא התחיל בתור אל חשוב, אלא בתור עוד אחד שקיבל עם ונחלה, כמו שאר בני האלים, אבל בסוף השירה הוא כבר מוכיח את עליונותו.

יותם: עוד משהו ששמתי לב אליו, שחר, בשירה הזו, גם בשום מקום, לא מופיע שבני ישראל חזרו בתשובה, כן? האהבה של אלוהים לבני ישראל, והנקמה שלו באויבים שלהם, לא תלויה במעשים שלהם, אלא אלוהים הוא זה שמניע את העלילה.

שחר: גם זה נכון. וגם זה מוטיב שאי אפשר למצוא לא בספרות התורה, ולא אצל הנביאים. התכונה העיקרית של השירה הזאת, היא אהבה של אלוהי ישראל לעמו. גם כשהוא מסתיר את פניו, הוא מתעניין בהם. הוא זה שנוקם בגויים.

זה מאוד אופייני לטקסטים קדומים, ששם המלחמות נקראו "מלחמות אדוני", "מלחמות השם". יש מושג כזה גם של "יום השם", היום שבו אלוהים ינצח את האויבים, והוא ינקום בהם. אלוהים הוא גיבור מלחמה גם בשירה הזאת.

יותם: דומה לשירות אחרות. למשל, דיברנו על "שירת דבורה", "שירת הים", שירות מאוד קדומות.

שחר: נכון מאוד. יש הרבה מאוד הקבלות בין השירה הזאת ו"שירת הים". וגם שם וגם ב"שירת דבורה", אלוהים הוא זה שנלחם בעצמו. אלוהים הוא זה שמתנקם.

השירה הזאת, "שירת האזינו", הייתה מוכרת לסופרים מאוחרים יותר, ואפשר למצוא בהרבה פרקי נבואה מאוחרים, מוטיבים שמושפעים מ"שירת האזינו". אבל בטקסטים מאוחרים מסופר שכשאלוהים מתנקם בגויים, בקץ הימים, הטבע הולך להשתגע, מערכות הטבע השתנו, היו כל מיני תופעות טבע חריגות. בשירה הזאת, יום הדין העתידי יהיה יום רגיל, שבו אלוהים מתנקם בגוי נבל אחד, וינקום את נקמת עמו, וזהו. בלי תיאורים אסכטולוגיים של קץ העולם, ומוות המוני, ופיצוצים, ואפקטים.

יותם: וזומבים וכל מיני כאלה.

שחר: כן. סך הכל זו שירה אופטימית. שירה שבאה ללמד עד כמה אלוהים קשור לעם ישראל, וכמה עם ישראל קשור אליו. עוד מהתקופה שבה היה אל שמצוּוָת לעם, ועם שמצוות לאל, והם היו קשורים זה בזה. קשר מאוד אינטימי, אישי, קרוב.

יותם: מנחם.

שחר: כן.

יותם: טוב, ורגע לפני סיום, אני חייב לשאול את זה. למה השירה הזאת נמצאת בסוף התורה?

שחר: תגיד לי אתה, יותם, באיזה מקום אחר בכל התורה אפשר היה להכניס את השירה הזאת?

יותם: תכלס.

שחר: שירה שמדברת על כניסה של עם ישראל לארצו, זה המקום היחיד שבו אפשר היה לדחוף את השירה הזאת. תקעו אותה שני פרקים לפני שהתורה נגמרת. בספר דברים יש נאום מאוד ארוך של משה לפני מותו, ושם הוא נותן לבני ישראל חוקים ומצוות ותקנות וחיובים ואיסורים. ובסוף הוא מזהיר אותם, מה יקרה אם הם ישמרו את החוקים והמצוות ואיזה ברכות הם יקבלו, ומה יקרה אם הם לא ישמרו את החוקים ואת המצוות, ואיזה קללות הם יקבלו.

יש פרשת קללות מפורטת מאוד בסוף ספר דברים, בסוף קובץ החוקים הזה, ואז כתוב שמשה כותב את הדברים על ספר, קורא לו ספר התורה, אומר ללווים לשים אותו ליד ארון הברית, ואז הוא אומר ככה: "כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת-מֶרְיְךָ, וְאֶת-עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה; הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם, מַמְרִים הֱיִתֶם עִם יְהֹוָה, וְאַף, כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי. הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת-כָּל-זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם, וְשֹׁטְרֵיכֶם; וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם, אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְאָעִידָה בָּם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ".

יותם: אה, את השמיים ואת הארץ, בדיוק כמו שמתחילה "שירת האזינו": "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי".

שחר: נכון, הוא קורא לשמיים ולארץ שיעידו, ואז הוא אומר: "כִּי יָדַעְתִּי, אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם; וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי-תַעֲשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, לְהַכְעִיסוֹ…". זאת אומרת, משה מכין את בני ישראל לקראת החטאים שהם עומדים לעשות אחרי שהוא ימות. ואז כתוב ככה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, בְּאָזְנֵי כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל, אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת- עַד, תֻּמָּם".

יותם: אה, השירה הזאת?

שחר: כן, ומיד אחר כך מופיעה "שירת האזינו". ואחרי "שירת האזינו" יש את צוואת משה לבני ישראל, מה שנקרא 'ברכות השבטים', והתיאור של מותו של משה, וזהו, נגמרת התורה. זה בעצם המקום הכי נכון בתורה להכניס את השירה הזאת. בכלל אם תסתכל על השירות הקדומות שמפוזרות בכל מיני מקומות בתורה, תראה שהם תמיד ממוקמות במקום שהכי מתאים מבחינת הסיפור להכניס אותן.

יותם: עריכה מופלאה.

שחר: כן. עריכה מופלאה. כלומר, אין מקום יותר אידיאלי שבו אפשר להכניס את "שירת האזינו". הסופר הזה הכיר את השירה, הוא שילב אותה בסיפור ככה, שהיא הדבר האחרון שמשה אומר לבני ישראל. הוא מכין אותם לקראת מה שהולך לקרות להם. זה שהשירה בכלל לא מתאימה לנרטיב המקראי, [יותם מגחך] כן, שלפי השירה הקשר הראשון בין ישראל ואלוהיו התחיל רק במדבר, ולא ביציאת מצרים, ולא עם שלושת האבות; וזה שהשירה הזאת לא מכירה שום פרט מהסיפור המקראי, אפילו לא את מעמד מתן תורה; וזה שהיא כבר מדברת על הכניסה לארץ, ועל החטאים שלהם, ועל העונש שהם מקבלים, והעונש שהגויים לוחצים אותם - זה לא חשוב. מבחינת הסופר, זה המקום הכי מתאים, כדי להזהיר את בני ישראל לשמור את חוקי התורה, רגע לפני שמשה מת, ורגע לפני הכניסה לארץ.

יותם: הזכרת את הנרטיב המוזר הזה שבו אלוהים פגש את בני ישראל לראשונה במדבר, ולא לפני כן. זה מופיע בעוד מקומות בתנ"ך?

שחר: זאת תפיסה די חריגה, אבל אפשר למצוא אותה פה ושם. שוב, בטקסטים קדומים, רק בטקסטים קדומים. אם תפתח את ספר הושע, אחד מנביאי הכתב הקדומים ביותר, הוא היה נביא ישראלי, צפוני, שפעל לפני שחרבה ממלכת ישראל, והוא כותב: "כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר, מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל- כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ, רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם, הֵמָּה בָּאוּ בַעַל-פְּעוֹר, וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת".

בדיוק כמו ב"שירת האזינו", אלוהים מצא את עם ישראל במדבר, והוא שמח בהם שמחה גדולה, אבל כשהם הגיעו לארץ הם החליפו אותו באלים אחרים, בבעל פעור, בבושת. בלי אברהם אבינו, בלי יציאת מצרים, בלי מתן תורה. אלוהים פגש את ישראל לראשונה במדבר, אז המוטיב הזה, כן, הוא קיים, אבל כמו שאתה רואה הוא קדום מאוד, לפני שהתפתחו הנרטיבים המפותחים שמוכרים לנו בשאר ספרות המקרא.

יותם: חוקר המקרא, שחר ענבר, תודה לך על הדברים הללו, ושלקחת אותנו לעוד רבדים במחקר, בתורה הזאת המופלאה, שבאמת נותנת לנו נקודת מבט שונה על תפישות, שכנראה התפוגגו להם עם הזמן, אבל מאוד מעניין לראות אותם גם היום.

שחר: בשמחה.

[מוזיקה]

יותם: ושוב אנחנו בפינת הפתגם שלנו.

לירון: שלום.

יותם: שלום, שלום. טוב, אתם כבר מבינים, נמצאת איתנו...

לירון: אני לירון כהן.

יותם: אהלן, מה שלומך? מה רצית לדעת היום?

לירון: תשמע, שמעתי בדרך לבית הספר את הביטוי "אסקופה נדרסת".

יותם: אוקיי.

לירון: עכשיו, נדרסת אני יודעת מה זה, אבל מה זה "אסקופה"?

יותם: יפה, שאלה יפה. אז אסקופה מגיעה אלינו מן האכדית, "אסקופו" או "אסקופתו", והתרגום הוא: "קרוב אל המשקוף". רבי יהודה הנשיא אמר, "הכא באסקופה הנדרסת עסקינן", בבבלי. "אם ביקשת לבוא תשועה על ידך, עשה אותי כאסקופה", זה מהירושלמי, סנהדרין ו'.

אסקופה, אז כמו שאמרתי, היא סף הפתח שעליו דורכים, או דורסים אותו בכניסה לבית. למשל, לאדם שנפל רוחו ונכנע, שאחרים הולכים עליו, דורכים עליו, רומסים אותו.

המונח שימש בעבר לציון גם המשקוף, קורת הפתח העליונה, שהשם שלו נגזר פחות או יותר מאותו השורש, והצורה הארמית, אסקופתה או איסקופתה, כמו שאמרנו, מופיעות על כתובות שנחרטו על משקופי אבן, מהתקופה הרומית וגם הביזנטית, בכל מיני אתרים בארץ.

אז "אסקופה נדרסת" הוא בעצם מישהו שדורכים עליו, מישהו שמשפילים אותו, מישהו שרומסים אותו.

לירון: מעולה! למדתי הרבה.

[מוזיקה]

יותם: זהו, עד כאן הפרק הזה של "עושים תנ"ך".

תודה לצוות רשת עושים היסטוריה, להילה שמש עורכת התוכנית, לדני טימור המנהל העסקי, שלי נוי מנהלת ההפקה, אביב שם טוב סמנכ"ל התפעול ועמית חזזי מצוות המכירות. בצוות התוכנית גם שלי גואטה, והכי חשוב, לחוזה כי אתה שם.

אני יותם שטיינמן, עורך ומגיש.

תוכלו למצוא אותנו ב"חדשות העולם העתיק" בפייסבוק, מי שעוד לא מכיר. שם גם תוכלו לתקשר איתי עם צוות התוכנית שלנו, להציע רעיונות לפרקים חדשים, להיות חלק מהקהילה הגדולה של "עושים תנ"ך". אתם מוזמנים לעקוב ולהאזין לנו בכל אפליקציות הפודקאסטים, בסמארטפון שלכם, ברכב או איפה שלא תהיו.

ועד הפרק הבא, להתראות.

[מוסיקה]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

27 views0 comments

Comments


bottom of page