בפרק זה של עושים תנ"ך אנו חוזרים למחזור סיפורי יוסף ונדבר על סיפור עסיסי ומעניין - יוסף ואשת פוטיפר. בפרק, נדון בטקסט המופיע בספר בראשית בפרק ל"ח, אך ננצל את סיפור המעשה המרתק, בכדי לנתח ולבחון את הטקסט המקראי בכלים בהם לא השתמשנו עד היום - בחינת הפרק תוך התייחסות לתולדת הפרשנות של הטקסט במהלך הדורות. לאחר שיוסף גיבורנו יפה התואר הפך לעבד והגיע לביתו של פוטיפר, סריס פרעה ושר הטבחים, הוא עושה חיל בביתו של המצרי. יוסף בולט ומצטיין במעשיו והוא אף מושך את תשומת ליבה של אשתו של פוטיפר המנסה לפתות את יוסף. מה קרה לאחר מכן? האם יוסף אכן מתלבט מה עליו לעשות ואיך עליו לנהוג? מה בין פירושם של בעלי המסורה לטקסט עצמו? איזו מסורת מצרית עתיקה מזכירה באופן חשוד למדי את סיפורו של יוסף? מה לגבי השוואה בין הסיפור שלנו לסיפורים מקראיים אחרים? האם יש מוטיבים דומים וחוזרים בסיפורים הללו? מה עשתה אשת פוטיפר בכדי "להגן" על עצמה? למה פוטיפר לא שפט את יוסף לחומרה ולא הענישו באופן חמור על מעשיו שכביכול אין להם כפרה? איך מופיע הסיפור אודות יוסף ואשת פוטיפר בספר "צוואת השבטים"? ומה בין הטקסט המקראי לקוראן המוסלמי? על כל זאת ועוד בפרק שלפניכם בו מתארח חוקר המקרא שחר ענבר.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/03/2024.
[מוסיקת פתיחה]
[פרסומת]
[אות פתיחה: רשת עושים היסטוריה]
[מוסיקת פתיחה + אות פתיחה: עושים תנ"ך יותם שטיינמן מארח]
יותם: שלום לכל המאזינות ולכל המאזינים. במיני סדרה הלא רשמית שלנו על יוסף דיברנו כבר בפרק אחד על יוסף כנושא על, באופן כללי, דיברנו על נושא ספציפי גם בפרק אחר, בו דיברנו על יוסף והבור. והפעם שלום לחוקר המקרא שחר ענבר, אנחנו נדבר על יוסף ואשת פוטיפר. מה שלומך שחר?
שחר: לבקשת המאזינים.
יותם: כן, לבקשת המאזינים ולבקשתי, האמת שזה נושא מאוד עסיסי ומעניין, נכון?
שחר: נכון, נכון. אה, יוסף ואשת פוטיפר זה סיפור שהוא חלק מסיפור הירידה של יוסף. בוא נמקם את הסיפור ברצף - האחים של יוסף שנאו אותו, גרמו לכך שהוא יימכר למצרים, מי שרוצה לדעת בדיוק איך זה קרה - עשינו פרק מיוחד על זה, ובסיפור של יוסף ואשת פוטיפר בעצם יש את המשך סיפור הירידה שלו. בסוף הסיפור הוא ירד לבית הסוהר ומשם תתחיל העלייה שלו עד שהוא יהיה משנה למלך מצרים.
והפעם, אני רוצה שנלמד את הסיפור הזה בצורה שלא למדנו עד היום, אנחנו דיברנו על תעודות משולבות, ועל סיפורים כפולים, ועל גישה סופלמנטרית, ועל גישות סינכרוניות, ועל גישת הפערים, ועל סיפורי פולמוסים, והיום אני רוצה לנצל את הסיפור של יוסף ופוטיפר כדי לדבר על נושא שלא עסקנו בו עד היום שנקרא: reception,
יותם: שזה?
שחר: תולדות ההתקבלות, תולדות הפרשנות של הטקסט במהלך הדורות.
יותם: אתה לוקח אותנו לחז"ל קצת.
שחר: גם, אנחנו נראה בדיוק איך זה יבוא לידי ביטוי,
יותם: אוקיי…
שחר: בוא נתחיל, אנחנו בפרק ל"ט.
יותם: (מקריא) "וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים, אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה". כבר בהתחלה רואים שהוא לא הגיע להיות סתם עבד של אזרח פשוט אלא, עבד מיוחס כן? של שר של פרעה.
יותם: כן, שר הטבחים. למרות שמו הוא לא היה המאסטר שף,
יותם: כן.
שחר: הוא לא היה השף הראשי של פרעה, שר הטבחים הכוונה - זה שאחראי על ההוצאות להורג, על הרצח. הוא התליין הראשי. מי ששרף את בית המקדש הראשון היה בחור בשם נבוזראדן. הטקסט קורא לו רב הטבחים. הוא היה אחראי ההרג של נבוכדנצר, מלך בבל.
יותם: כאילו, שר טבחים לא במובן של טַבָּח כמו שאמרת, מאסטר שף, אלא טֶבַח לטבוח.
שחר: כן, נכון. לכן בסוף הסיפור, הוא בעצמו אותו פוטיפר, מוריד את יוסף לבית הסוהר כי הוא היה אחראי על האסירים, על ההוצאות להורג. שווה להיזהר ממנו.
יותם: כן…
שחר: אני אוסיף עוד אנקדוטה: השם פוטיפר מופיע אחר כך בצורה דומה כשפרעה יחתן את יוסף, הוא יחתן אותו עם בחורה בשם אוסנת או אָסֵנַת, בת פוטיפרה. עכשיו, בימי קדם, רוב מוחלט של השמות היו תאופורים. ואם נסתכל על גיבורים מקראים מצריים, אנחנו נגלה שהם מחזיקים בתוכם שמות של אלים מצריים.
יותם: למשל?
שחר: הפירוש של השם אָסֵנַת במצרית הוא: זאת ששייכת לאלה נוֹת. אוקיי? יתרו במצרית זה נהר. רעמסס זה רע - מֶסֶס, הבן של האל רע. פרעה, המשמעות של השם זה: בית גדול, כמו, כמו שיש הבית הלבן ככינוי ל…
יותם: כן.
שחר: ל-POTUS לנשיא ארצות הברית, הבית הגדול זה הכינוי: "פרעה". ציפורה זה טיפרה. בתרגום למצרית זה: "לחם בית רע" - לחם הקודש במקדש רע. האל רע. היא השפע. והתרגום של השם פוטיפרה למעשה זה פַּה - די- פֶה - רה, התרגום המילולי זה: "זה אשר נתן אותו רע". האל רע. אם מגיירים את פדיפֶרה ובמקום רע מכניסים את האל שלנו, אז "זה אשר נתן אותו רע" יוצא: נתניהו. (צחוק קל)
יותם: יפה מאוד. אוקיי. (מקריא) "וַיְהִי יְהֹוָה֙ אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי, וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהֹוָה֙ אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהֹוָה֙ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ. וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ יְהֹוָה֙ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת יְהֹוָה֙ בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה".
שחר: כאן לכאורה מגיע המפנה - אתה חושב שרע לו ליוסף, שהוא נמכר לעבדות, הגיע למצרים, הגיע לשר הטבחים, אתה חושב איזה עוד כאפה הוא יחטוף. ופתאום יש רצף פסוקים שמראים שהמצב שלו בכלל לא רע.
יותם: כן, "יברך" כן, מילת מפתח שמה.
שחר: כן, כמעט בכל פסוק מופיע אלוהים. אלוהים איתו. יוסף מצליח, האדון שלו שם לב לזה, משפר את המעמד שלו. נכון שהוא עבד אבל בעולם העתיק היו עבדים שחיו טוב מאוד. היו עבדים ששימשו בתפקידים חשובים, אפשר למצוא אצל הרומים אה, סיפורים על עבדים עם הרבה מאוד כוח והשפעה. גם במקרא זה מופיע, לדוגמה העבד של אברהם אבינו, כתוב שהוא "זקן ביתו, המושל בכל אשר לו".
יותם: דמשק אליעזר היה שמו, אם אני זוכר נכון.
שחר: הוא פחד אברהם שכשהוא ימות, אז דמשק אליעזר יהיה זה שירש אותו. כן. או בירמיהו, יש שם בחור בשם: עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי ולפי הטקסט, העבד מלך הכושי, נכנס ויצא מהארמון, לאן שבא לו, והיו לו תחומי אחריות, והוא היה יחסית חופשי. אז יוסף עדיין עבד כן? אבל זה לא העבדות שאתה מדמיין.
יותם: כן, זה לא העבדים השחורים בשדות הכותנה, שמכים בהם בשוט אחרי שהביאו אותם בשלשלאות מאפריקה.
שחר: מצליפים בהם כן. זה לא אומר שהמצב היה אידיאלי, יחסית היה ליוסף טוב, הנוכחות של אלוהים היא מאחורי הקלעים, אבל היא ברורה. יוסף מצליח ופוטיפר, האדון שלו מבין שיש לו מזל. ויוסף מוצא חן בעיניו, אז הוא הופך להיות המשרת האישי שלו, הוא מפקיד אותו על כל מה שיש לו וסומך עליו בעיניים עצומות, ואלוהים מברך את בית פוטיפר והדברים נראים הרבה פחות גרועים ממה שהם היו קודם.
יותם: (מקריא) "וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל, וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה". למה דווקא לחם?
שחר: לחם זה כנראה יופמיזם,
יותם: שזה?
שחר: מילה נקייה לאשתו,
יותם: אוקיי…
שחר: אפשר ללמוד את זה מההמשך, יוסף אומר לאשת פוטיפר שהאדון שלו, אני אצטט: "לֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ" וזה "כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל" אפשר למצוא די הרבה מקומות במקרא שאכילה היא כינוי מכובס ליחסי מין.
יותם: יש את זה לא מעט בשיר השירים.
שחר: יש את זה הרבה, ב, כן: "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו". זה חוזר בעוד מקומות במקרא, יכול להיות שהכוונה הייתה באמת ללחם, כי למצרים היה אישיו עם לחם, המצרים לא אכלו לחם עם זרים, גם למוטיב הזה יהיה ראיה בהמשך הסיפור כשיוסף עושה לאחים שלו ארוחה הם יאכלו לחם לחוד והוא יאכל לחם לחוד.
יותם: כן, וחשוב לציין כמובן, ולא התעכבנו על זה, שיוסף הוא יפה תואר ויפה מראה.
שחר: כן, כי זו האקספוזיציה, בגלל שאלוהים איתו הוא מצליח, והאדון שלו מקדם אותו. ובגלל שהוא יפה תואר ויפה מראה, אשתו של הבוס תשים עליו עין. ומיד זה מגיע בפסוק הבא.
יותם: (מקריא) "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי".
שחר: כן, תראה את הבחירה של המילים שהסופר שם בפה שלה - "שכבה עימי", שתי מילים.
יותם: כן, קצת בהמי, אפילו גס, לא?
שחר: כן, זה הכל. היא לא ניסתה לפתות אותו באיזה צורה מעודנת, היא לא ניסתה להתחבב עליו. שכבה עימי.
יותם: פה ועכשיו.
שחר: כן.
יותם: טוב, שר הטבחים עסוק בעבודה שלו, היא רוצה את הבחור לעצמה, הוא צעיר, הוא חתיך, היא נדלקת עליו.
שחר: כן, אבל בצורה מאוד גסה, מן תביעה לקונית כזו חסרת בושה. היא אשת האדון, היא בעלת הבית, והוא עבד. ה"שכבה עימי" יחזור עוד פעם, בעוד שני פסוקים, אלה שתי המילים היחידות שהמספר שם בפה שלה במהלך ניסיונות הפיתוי.
יותם: בעצם כדי להגביר את הרושם שהיא רואה בו סוג של אובייקט מיני כזה.
שחר: נכון, נכון מאוד. אפילו אמנון, כשהוא אנס את תמר בשמואל ב' פרק יג', לפני האונס כתוב שהוא שידל אותה, שהוא דיבר איתה בצורה רכה. ובסוף הוא אמר לה: בואי, שכבי עמי אחותי. בצורה של חיבה, של קרבה.
יותם: נגיד חיבה, קרבה, באונס, כן… (מקריא) "וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת, וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי".
שחר: יש כאן משהו מעניין - הטקסט המקורי, כשהוא נכתב, הוא היה לא מנוקד. כשהומצא הניקוד, נקדו את המילים וגם הוסיפו להם טעמים.
יותם: טעמי המקרא ופרשנותם המקראית, מה שנקרא, המנגינה שקוראים איתה בבית הכנסת.
שחר: נכון. מעל המילה וַיְמָאֵן יש טעם מאוד יוצא דופן שנקרא שלשלת. טעם נדיר. השלשלת הזאת מופיעה סך הכל ארבע פעמים בכל חמשת חומשי תורה. בקריאה של נוסח אשכנז, זה טעם כזה ארוך מאוד שעולה ויורד ועולה ויורד כמה פעמים כמו סירנה.
יותם: דוגמה, דוגמה, שחר בוא תנצל את אה… כישוריך.
שחר: אוקי (מכחכח ואז מזמר את המילה במנגינה עולה ויורדת) "וַיְמָאֵן".
יותם: טוב, התקבלת. אז השלשלת הזאת מופיעה כשהגיבור נמצא בדילמה, או בקונפליקט, לדוגמה בסיפור הריסת סדום - באו מלאכים ללוט אמרו לו תצא מהר מהעיר כי היא עומדת להיחרב, ואז נכתב ויתמהמה. ומעל המילה ויתמהמה יש שלשלת, ואני אדגים: סתם אני לא אדגים…
יותם: (צוחק) יש לנו רק 45 דקות לפודקאסט, בוא…
שחר: אומרים לו ללוט לעזוב את העיר, את הבית, את הקהילה שלו, את כל מה שיש לו ולברוח. ולוט מתמהמה, קשה לו. אז גם אצל יוסף, "וַיְמָאֵן" - הוא צריך לוותר על הפיתוי. ויוסף בוא לא נשכח, הוא נער צעיר הוא בן 17, זה מה שנכתב בתחילת הסיפור שלו - הוא נער צעיר, היא מנסה לפתות אותו, היא אומרת לו במפורש "שכבה עמי", מה 'כפת לו בעצם כן? שיהנה. שיקפוץ על זה. מי ידע? והוא מתחיל לבסס את עצמו, לבסס לעצמו מעמד במצרים, ופוליטיקאי חשוב מקדם אותו, והוא גם ככה מנותק מהמשפחה שלו, ומהקהילה שלו, אז זה חמוד, השלשלת הזאת, ה "וַיְמָאֵן" הזה, בעלי המסורה ניסו לתת לנו להקשיב לדילמה של יוסף.
יותם: אז זו בעצם סוג של פרשנות - בעלי המסורה, אלה שהכניסו את הטעמים, פירשו שהוא התלבט, כי בטקסט עצמו זה לא מופיע.
שחר: נכון. טעמי המקרא הם הכרעה פרשנית. זהו ניסיון להסביר את הטקסט דרך הבחירה של המנגינה שלו. טוב, אז היא מתנפלת עליו והוא ממאן, בוא נמשיך.
יותם: (מקריא) "וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת, וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ, וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים?" רגע, למה הוא לא אומר לה פשוט: תשמעי, את אשת איש, זה אסור ברחבי העולם העתיק, אני מכיר את החוק, אני אסתבך עם זה?
שחר: היא כבר יודעת שהיא אשת איש ושזה אסור. זה לא מרשים אותה. במקום זה הוא אומר לה שזו בגידה באמון של אדונו ואני לא אהיה כפוי טובה, אני רוצה לשמור על נאמנות לפוטיפר. בוא נמשיך.
יותם: (מקריא) "וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם, וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ". בעצם הוא לא רק נמנע מלשכב איתה, אלא גם להיות עמה בכלל, כלומר - להיות איתה באותו חלל, באותו חדר, הוא השתדל להימנע מלהיות איתה באותו מקום שבו הגברת הזאת נמצאת.
שחר: נכון, זו הבחנה נכונה. יוסף יצר לעצמו מנגנון ביטחון כדי שלא יהיה מצב שהוא יוכל לאבד שליטה.
יותם: מסכן רץ שמה בבית המפואר, אתה יודע, כל פעם מחדר לחדר והיא אחריו…
שחר: שלא יהיה ייחוד.
יותם: (בחיוך) כן. (מקריא) "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת". מה זה כהיום הזה?
שחר: זה אומר - סתם יום.
יותם: אחד הימים.
שחר: כן, כמו שהיום הזה הוא יום, גם היום ההוא היה סתם יום, יום רגיל.
יותם: שהתחיל רגיל לפחות…
שחר: כן הוא בא בבוקר, נכנס למשרד שלו, החתים כרטיס, ולא היה אף אחד בבית.
יותם: "וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר: שִׁכְבָה עִמִּי. וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס, וַיֵּצֵא הַחוּצָה".
שחר: עכשיו, בימים ההם לא היו בגדים תחתונים. השאיר את בגדו אצלה, זאת אומרת ברח עירום כמו שהוא. לפי הקריאה הזו היא התנפלה עליו באלימות, ועכשיו היא צריכה לפעול מהר, כי אם היה מישהו מחוץ לבית, הוא ראה עבד בורח עירום. כן? וזה לא… לא מראה טוב בשבילה, והיא צריכה לחשוב על סיפור טוב. אז כדי לנקום בו, או כדי להציל את עצמה, זה מה שהיא הולכת לעשות - עכשיו תקריא:
יותם: (מקריא) "וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס הַחוּצָה, וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ. בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל. וַיְהִי כְשָׁמְוע כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא…
שחר: (מתקן) וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ.
יותם: (מקריא) "וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא, וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה". למה היא טוענת שהיא הרימה את הקול?
שחר: היא באמת הרימה את הקול, והיא קראה לאנשי ביתה, אחרי שיוסף ברח. אבל בדיווח היא הקדימה את הצעקה למנוסה שלו.
יותם: המ.
שחר: ככה היא הבהירה איך היא התחמקה מניסיון האונס. היא עושה פה משהו מאוד חכם. בעולם הקדום, וזה משהו שמופיע גם בחוק המקראי, וגם בעוד חוקים מהמזרח הקדום, כמו אצל החיתים, צעקה של אישה היא עדות לחפות שלה במקרה של יחסי מין בעייתיים.
יותם: גם לפי ההגיון - היא יותר חלשה, ואם מישהו מנסה לכפות את עצמו עליה, מה היא יכולה לעשות, היא צועקת.
שחר: נכון, נכון. הבדואים למשל קוראים לאישה שנאנסה והתלוננה מיד: "סייחה" - זועקת. מי שדווחה על אונס אחרי כמה שעות נקראת: "מתחלמה" - הוזה. על אונס של מתחלמה יש קנס של גמל אחד, ועל אונס של סייחה יש עונש של ארבעים ותשעה גמלים. גם בתנ"ך יש חוק דומה - בדברים כ"ב כתוב שאם נערה מאורסת שכבה עם מישהו בעיר, צריך להוציא את שניהם להורג. למה? כי היא לא צעקה. לא שמעו אותה. מכאן שזה לא היה אונס.
אם האירוע קרה בשדה, הורגים את הגבר כי מניחים שהיה אונס ושהיא צעקה ולא שמעו. הנורמה הייתה שאם האישה לא מעוניינת, היא צועקת. וזו הראיה שהיה כאן ניסיון אונס. בעצם צעקת הנאנסת היא אקט משפטי.
יותם: הבנתי, אז אם אשת פוטיפר קוראת למשרתים, היא מוסרת גרסה שקרית, זה כדי שיהיו עדים כדי שיוכלו לאשר - הנה שמענו אותה צועקת, נכון? היה פה אונס. היא כבר מסדרת להם בראש את השתלשלות העניינים ככה שהם יאמינו ויעידו לטובתה.
שחר: כן, היא גם מנסה להתקרב אליהם, היא אומרת: "רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ" .
יותם: כן. הביא לנו לצחק בנו. כן, באותה סירה אנחנו. הנה, האיש העברי הזה, הוא עושה צחוק מאיתנו.
שחר: כן, הוא, אנחנו כולנו מצרים והוא עברי. זאת פגיעה קולקטיבית. ואז היא מחכה בסבלנות שבעלה יחזור הביתה.
יותם: והוא חוזר. (מקריא) "וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ. וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי, וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא, וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה".
שחר: כשהיא מספרת את זה שוב עכשיו לבעלה, זה כבר לא מצחק בנו, זה מצחק בי, באישתך. זה גם לא - הביא לנו איש עברי, אלא - בא אליי העבד העברי. היא מזכירה לבעלה שמדובר בעבד, למשרתים היא לא אמרה את זה, כדי לטשטש את העובדה שגם הם עבדים והיא הגבירה שלהם.
יותם: כן.
שחר: ולבעלה היא מזכירה את זה, שהוא עבד. עוד משהו - בתיאור של האירוע כתוב: "וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה". כשהיא מדברת עם המשרתים, היא שוב אומרת "וָאֶקְרָא, וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" אבל כשמדברת עם בעלה, היא אומרת "וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה" אתה שם לב לשינוי?
יותם: חסר התיאור שהוא יצא. זאת אומרת, בתיאור המעשה כתוב "וַיָּנָס וַיֵּצֵא".
שחר: כן.
יותם: וגם כשהיא מדברת עם המשרתים כתוב "וַיָּנָס וַיֵּצֵא". עם בעלה היא רק אומרת "וַיָּנָס הַחוּצָה" איפה היצא?
שחר: זהו. אז מה שקרה שבזמן האמת הוא נס מפניה, בבית. אבל כשהוא עזב את הבית, יצא מפתח הדלת, הוא יצא, כלומר הוא התנהג בצורה רגילה, הוא לא ברח בהיסטריה.
יותם: כאילו, בצורה לא מחשידה, בהליכה רגועה כזאתי שלא ידעו מה בדיוק קרה שם.
שחר: בדיוק. אז הוא לא פרץ בריצה מטורפת. בבית הוא נס, החוצה הוא יצא רגיל. זה מה שקרה באירוע עצמו, זה גם מה שהיא אמרה למשרתים "וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה". אם במקרה ראיתם אותו יוצא, עירום, ראיתם שהוא הולך רגיל, אז תדעו שממני הוא נס אבל אחר כך הוא יצא החוצה, כדי שלא יחשדו בו.
יותם: כן, סתם הולך כזה ערום במושבת נודיסטים שם.
שחר: כן.
יותם: הבנתי. כשהיא מדברת עם בעלה, היא משמיטה את ה- "וַיֵּצֵא". היא אומרת: "וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה" כי בעלה לא היה שם. היא מתארת שהוא נבהל, ופשוט ברח החוצה. כמו שהוא, בריצה. אפילו שזה לא זהיר, כי וואלה, כי אנשים יכולים לראות אותו יוצא בריצה מהבית. עד כדי כך הוא נבהל. יפה.
שחר: כן, היא מנסה להוסיף לאמינות שלה.
יותם: (מקריא) "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂהּ לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ. וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר, מְקוֹם אֲשֶׁר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים, וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר". רגע שחר, משהו שאני לא מבין - אם הוא האמין לאשתו, למה הוא לא פשוט מוריד לו את הראש?
שחר: בדיוק, בדיוק. אם עבד תוקף את אשתו של אדוניו, האדון שלו צריך להוריד לו את הראש במקום. זה גם שר הטבחים, כן? הוא לא אדם צמחוני…
יותם: (בחיוך) כן.
שחר: הוא לא לקח אותו לבית משפט, הוא לא גזר את דינו למיתה, במקום זה הוא שם אותו בעצמו בבית סוהר של אסירי המלך.
יותם: מעצר מנהלי כזה, כן.
שחר: כמו מעשיהו של פעם, כלא לאנשים מיוחסים. אז כנראה שהוא לא האמין לאשתו עד הסוף. וכנראה שוב שאלוהים עזר ליוסף כדי שיגיע בדיוק לבית הסוהר של אסירי המלך ויפגוש שם את שר המשקים ושר האופים בשביל המשך הסיפור. והסיפור מסתיים פחות יותר באותה נימה שהוא התחיל - הוא התחיל בתור עבד של פוטיפר, הוא מצא חן בעיני פוטיפר, ופוטיפר מינה אותו לאחראי על הרכוש שלו, עכשיו תקריא איך מסתיים הסיפור.
יותם: (מקריא) "וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד, וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר. וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה. אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יְהוָה אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהוָה מַצְלִיחַ". בקיצור, סוף טוב הכל טוב וזה מתכתב עם תחילת הסיפור כמו שאמרת, חוץ מזה שיוסף עכשיו בבית הסוהר.
שחר: כן, נכון.
[חסות]
יותם: אז שחר, בוא ננתח עכשיו את הסיפור בכלים של חוקר מקרא. תראה, אני באתי מוכן לפרק, ואני כבר יכול לספר לך שהסיפור הזה די מתבסס על סיפור מצרי דומה.
שחר: כן, באמת יש סיפור מצרי דומה, אבל בוא נעשה את זה מסודר. המוטיב הזה של אישה שמנסה לפתות גבר מופיע בהרבה מאוד תרבויות, הוא מופיע בסיפורים יוונים וגם בסיפורים הודים, סינים, פרסים, גרמניים…
יותם: הוליוודים ועוד.
שחר: כן, הוליוודים זה כבר חדש.
יותם: (מצחקק)
שחר: הסיפור הקדום ביותר שבו קיים המוטיב הזה הוא באמת סיפור מצרי מהמאה ה-13 לפני הספירה, שנשתמר בצורה מאוד יפה ונמצא ב-British Museum, סיפור שנקרא "מעשה בשני אחים". אז שני אחים, שאחד מהם רווק, וגר בבית של אחיו הנשוי, אשת האח הנשוי ניסתה לפתות את הרווק, הוא סירב, היא העלילה לבעלה שהוא היכה אותה, כי היא סירבה לו, הוא רודף אחרי אחיו להרוג אותו, אבל אז אל השמש מתערב, הוא יצר אגם מים גדול שהפריד בין האחים, ונתן לאח הזדמנות להסביר מה באמת קרה. אחיו השתכנע, חזר הביתה, רצח את אשתו, וסוף טוב הכל טוב.
יותם: סוף… לא מצחיק בכלל, אז הסיפור שלנו הושפע מהסיפור הזה, או לא?
שחר: כנראה שלא, כי זה פשוט היה מוטיב שכיח בסיפורים, כי חוץ מהשלד העלילתי המשותף, אין קשר אחר בין הסיפורים האלה.
יותם: תכלס. מדובר במוטיב שכיח, וזה לא מה שקורה במציאות, שנשים מטרידות מינית גברים, בטח לא בעולם העתיק.
שחר: נכון, אבל ספרותית, למוטיב הזה יש תפוצה מאוד רחבה.
יותם: שמע, זה מזכיר לי את סיפור משה בתיבה. בפרק שעשינו על לידת משה, ראינו שהמוטיב הזה של תינוק שנשקפת לו סכנת חיים, ושמים אותו על שפת הנהר, או משיטים אותו בתיבה, והוא מאומץ, וכשהוא גדל, הוא הופך להיות המנהיג, או מייסד של אימפריה, גם זה מוטיב שחוזר בעשרות תרבויות, הבאת אז הרבה דוגמאות לעניין הזה.
שחר: זה דוגמה מצוינת, כן. ראינו שספרותית מנהיג שבינקותו נשקפה לו סכנת חיים, והוא ניצול דרך נהר, ואומץ, והפך להיות מנהיג גדול, זה מוטיב שחוזר הרבה. וגם המוטיב הזה של אישה שמעלילה על גבר, עד כאן לגבי השוואה לסיפורים חוץ מקראיים. עכשיו לגבי השוואה בין הסיפור הזה לסיפורים מקראיים. יש בסיפור הזה הרבה מאוד אנלוגיות וזיקות לסיפורים אחרים. יש למשל זיקה בין הסיפור הזה וסיפור מכירת יוסף - האחים השליכו אותו לבור, אשת פוטיפר מביאה למאסר שלו בבית הסוהר המצרי שמכונה - בור.
יותם: הממ… (בעניין)
שחר: הם משתמשים בבגד שלו כדי להציג מצג שווא שהוא נטרף, היא משתמשת בבגד שלו כדי להוכיח שהוא ניסה לאנוס אותה, בהמשך, הם ידברו אחד עם השני והם יגידו שהם שמעו אותו מתחנן והתעלמו ממנו, בדיוק כמוה. יש גם זיקות בין הסיפור הזה לסיפורים מיניים אחרים. למשל, לסיפור יהודה ותמר, שמופיע בפרק קודם, לסיפורי אונס אחרים, כמו סיפור שכם ודינה, סדום, פילגש בגבעה, אמנון ותמר.
יותם: בקיצור, הטקסט מעצב את דמותה של אשת פוטיפר בצורה מאוד שלילית.
שחר: נכון. ועכשיו אני רוצה שננתח את הנושא בצורה שלא עשינו עד היום, אני רוצה לעבור לעולם ההיסטורי-ספרותי, ולדבר קצת על ה… החתכים הפרשניים השכתוביים של הטקסט המקראי. זה מה שנקרא - רספציה, תורת ההתקבלות.
יותם: נשמע כמו ג'יבריש באוזניי, תפשט לנו את העניין.
שחר: אוקיי, ניסוח אחר - עד היום לא דיברנו על תהליך ההתקבלות. הרספציה של הטקסט. תולדות הפרשנות של המקרא. ההתפתחות ביחס של היהדות העתיקה לתנ"ך. איך יהודים שקראו את הסיפור הזה לפני אלפיים שנה הבינו אותו, ולפני אלף תשע מאות שנה, ולפני אלף שמונה מאות שנה, אני חושב שהסיפור הזה מייצג טוב את ההבדלים שנוצרו עם הזמן בהשקפות העולם היהודיות ביחס לטקסט. בואו נתחיל איתך, לדוגמה, יותם. איך, לדעתך, יוסף מופיע בסיפור? איך הדמות שלו מתבלטת למול הדמות של אשת פוטיפר?
יותם: לי הוא נראה ממש צדיק, זאת אומרת - היא מנסה להטריד אותו, המסכן הזה בורח בין החדרים, מנסה להתחמק ממנה, עד שיום אחד אין ברירה, ואחר כך היא עוד מעלילה עליו, למרות שהוא מנסה לברוח ולא עושה את מה שהוא אולי היה צפוי לעשות.
שחר: יפה. וזאת תשובה שלוקחת בחשבון את ההשפעה התרבותית של ימינו. עבור מחברי המקרא, הדמויות המקראיות לא היו דמויות מופת. הם כולם היו פגומות. אם נחשוב על הדמות של דוד בספר שמואל, קשה לומר שהוא דמות מופת כן? הוא לא מתואר ככזה. המקרא לא יוצר דמויות מושלמות. בין השאר, בגלל התיאולוגיה המקראית, שהאדם הוא יצור מוגבל לעומת אלוהים, והמקרא מדגיש את ההבדל בין אנשים שהם פגומים, לבין אלוהים.
יותם: אולי גם בגלל שהן דמויות עממיות, שהתפתחו מספרות עממית כזאתי שיש בה טובים, רעים, כאלה שהם באמצע.
שחר: כן, גם זה נכון, דמויות עממיות בדרך כלל היו דמויות לא מושלמות, או שבאו מרקע עממי והם היו פופולריות, כמו רובין הוד.
יותם: כן.
שחר: גם הגיבורים של התנ״ך הם גיבורים עם חולשות. אין דמויות מופת במקרא. אפילו לא משה רבנו. לפרשנות הבתר-מקראית היה קשה להתמודד עם האמביוולנטיות הזאת בגלל הקאנוניזציה. כלומר, כשהטקסט הפך להיות קאנוני, גם הדמויות הפכו להיות קאנוניות. וכשהן נתפסו כרצופות פגמים, הן כבר לא היו דמויות מופת. ולכן, יש בפרשנויות של חז"ל אלמנט של פיצול, של שכתוב, של עיצוב מחדש של הדמויות.
זה משהו שקיים גם במקורות יהודיים וגם במקורות נוצרים ומוסלמים ואחרים, ולשם כך, המקורות האלה השתמשו ב... הרבה מאוד בדרך של השלמת פערים. לדוגמה, אנחנו נראה איך יתקבל הסיפור על ידי אסכולות שונות. אנחנו נתחיל בסיפור יוסף ואשת פוטיפר, כפי שהוא התקבל במדרש קדום, שנקרא בראשית רבה, זו אסופת מאמרים עתיקים, שנחתמה במאות הרביעית - שישית לספירה, אבל היא מבוססת על חומרים מאוד קדומים מהמאות הראשונות לספירה, ושם רואים כבר ניסיון למרק את הדמות של יוסף. כי במקרא, הדמות שלו יוצאת די בעייתית.
יותם: זאת אומרת, כבר בימי בית שני. סקרנת שחר, תרחיב.
שחר: כן, אנחנו לא דיברנו מספיק על חז"ל, וזה זמן טוב אה… להקדיש להם כמה דקות. כשאשת פוטיפר ניסתה לפתות את יוסף, כתוב: "וַיְמָאֵן". (מצטט בנימה מצטדקת) "וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו: הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת, וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי, אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי, וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ, וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים". חז"ל שואלים, מה זה התשובה המפותלת הזאת? למה הוא לא קם והלך?
יותם: רגע, זה לא קצת האשמת הקורבן? כאילו, סוג של למה עכשיו היא נזכרה? הבזוי הזה?
שחר: כן, אבל זה מה שהם שאלו. היא אומרת "שִׁכְבָה עִמִּי". אתה מצפה שהוא יגיד לא. אבל הפתיחה הזאת של: "הֵן אֲדֹנִי, לֹא יָדַע אִתִּי" (מצטט בנימה מצטדקת) יש בזה משהו חריג. גם בזה שאני פותח משפט במילה הֵן, זה חריג. מה עוד חריג?
יותם: אולי הוא מסביר יותר מדי, זאת אומרת - למה התשובה כל כך ארוכה? היא נובחת עליו שתי מילים: תשכב איתי. והוא עונה לה נאום ארוך, במקום להגיד לה לא. אז היא הבינה שבוא נגיד, יש עם מה לעבוד.
שחר: כן, זה נותן את הרושם שהוא שוקל את ההצעה בכובד ראש, והוא נותן לה תשובות שונות. על פי המדרש אופי הדיאלוג, עצם זה שהוא לא מסרב מיד, אלא נותן הסבר כל כך ארוך, שמתחיל בגובה העיניים ומסתיים באיזה קונספט מופשט של צדק, ועצם זה שאחר כך הוא ממשיך להסתובב סביבה בשטח, נחשב כחוסר זהירות מצידו. גם זה שכתוב שהוא יפה תואר ויפה מראה, מוכיח שהוא קצת אשם בזה שהוא התייפה לדעת חז"ל.
יותם: לפי זה יוסף קצת השאיר אותה על אש קטנה כזה כל הזמן, או משהו כזה?
שחר: נכון. עכשיו בוא נראה איך עבדה המכונה של חז"ל. בפירושים שלהם, למילים: "הֵן אֲדֹנִי". אוקיי, פשוט יש המון מדרשים, פשוט אני לוקח את המדרשים על שתי המילים: "הֵן אֲדֹנִי".
שחר: יוסף התחיל את התשובה שלו במילים: "הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת, וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי". ברור לפי הפשט שהוא מדבר על פוטיפר, שזה האדון שלו. הן אדוני לא ידע. אי אפשר להבין את זה אחרת.
יותם: כן, אבל אתה יודע - חז"ל, בוא, בינינו, הם מומחים בלהוציא דברים מהקשרם, מלהמציא, או לספר, או להמשיך.
שחר: כן, על זה מבוסס הקונספט של מדרש. במדרש המילים האלה לא הובנו במובנם הפשוט.
יותם: הממ… (בהבנה)
שחר: אחד הפירושים הוא: "מתיירא אני מאבא שבארץ כנען". בעצם, באדוני הוא מתייחס ליעקב. "הן אדוני" זה - אבא שלי, אני מפחד מאבא שלי. מה יעקב יעשה לי כשהוא ישמע על הסיפור הזה?
יותם: מבחינה מוסרית אולי, כן?
שחר: כן.
יותם: אבל שחר, זה ברור שזה לא הפשט! למה שהם יעקמו ככה את המשמעות?
שחר: מדרש הוא תמיד ניסיון לחדש משמעות. בצורה מפתיעה. מדרש הוא לא ניסיון להחליף את הפשט. בדיוק בשביל זה טוב שאנחנו מקליטים את הפרק הזה כדי שמאזינות ומאזינים יבינו את תולדות ההתקבלות של הטקסט.
לקוראים מודרניים יש נטייה לקרוא מדרשים ולהגיד, מה זה השטויות האלה? איך זה יכול לקרות? מה חז"ל לא מבינים שיוסף מדבר פה על פוטיפר? בוודאי שחז"ל מבינים את זה, אבל לא עניין אותם להסביר את המשמעות הפשוטה, כי הם מניחים שהמובן הוא ברור. לכן הם דורשים אותו. זו מהות פעולת המדרש. לחרוג מהמובן הפשוט, כדי לחדש משמעות נוספת, חריגה, מעניינת, שתמשוך אותנו לקרוא בדרך שונה.
אז כאן מגמה של חכמים להתמודד עם השיח בין יוסף ואשת פוטיפר, ואז מובאת הצעה אחרת, דבר אחר, הצעה אחרת: "הֵן אֲדֹנִי" - מתיירא אני מאדוני, כלומר מפוטיפר, האדון הישיר שלי, כאן הם הולכים עם הפשט, אבל לא לגמרי. בטקסט המקראי זו רק תחילת התשובה שלו. "הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע". הן במשמעות הרי. הם אומרים - "הֵן" זה: הִנֵה.
יותם: מממ… (בהבנה)
שחר: הֵן אדוני - הִנֵה אדוני. היא אומרת: "שִׁכְבָה עִמִּי", "הִנֵה אדוני" - תשכבי איתו.
יותם: זאת אומרת, הנני, אני פה, והנה אדונך, מה את רוצה מחיי?
שחר: נכון, הן אדוני, הנני. הננו אדוני. המשך המדרש הוא: "אמרה לו, הורגתו אני". אני אהרוג אותו. אין לך מה לפחד ממנו. אמר לה יוסף, כן? "לא די שאמנה באסרטין של נואפים, אלא באסרטין של רצחנין".
יותם: כלומר, לא מספיק שאני נואף, עכשיו תעשי ממני גם רוצח. עוד דיבר את רוצה שאני אעבור פה?
שחר: כן, אסרטין מהמילה היוונית אסטרטיה, צבא, גדוד. ואם מהדבר הזה את מבקשת, אומר המדרש, "הן אדוני, היידי לקדמך". כלומר בארמית: הנה שלך, לכי לבעלך, תשכבי איתו. מה, מה, תעזבי אותי. איך יוסף יוצא לפי המדרש הזה?
יותם: שמע, יותר צדיק. הוא מדבר לא רק על ניאוף, הוא אומר, הוא נאמן לאדונו, הוא מדבר על עוד דברים.
שחר: נכון. יש כאן ניסיון להעצים את הצדיקות של יוסף. צריך לחדד את המסר, אז המדרש ממשיך: "אמר רבי יצחק, חלב עיזים שחורות וחלב עיזים לבנות חד הוא. אני אנסה להיות עדין?
יותם: כן, כדאי. (בחיוך)
שחר: יוסף אומר: מה שיוצא ממני ומה שיוצא מבעלך זה אותו דבר. את רוצה חלב? לא משנה את מי את תחלבי. גם אני וגם הוא יכולים להביא אותך על סיפוקך.
יותם: או אה…
שחר: חלב עיזים לבנות, חלב עיזים שחורות, החלב הוא אותו חלב.
יותם: היה שמח בחז"ל.
שחר: כן. המדרש הזה מציג את יוסף כהרבה יותר צדיק. מה שלא קורה בטקסט.
יותם: כן, כי כאן מצד אחד, לפי זה - יוסף דוחה אותה באופן חד משמעי, ומצד שני מגביר את התאוותנות שלה קצת, משפיל אותה קצת, מתגרה בה. זו תשובה שגם די מחפיצה אותה. מה זה משנה אם הוא יפה או לא יפה? את סוג של בהמה שרוצה רק לשכב איתי, אז תקבלי מה שאת רוצה בדרך הזאת.
שחר: כן, התשובה הזאת מוציאה אותה וולגרית. זו הסתכלות מבזה. אז זה עוד אופציה. כל האופציות האלה מנסות למלא את הפער שחז"ל מוצאים במילים "הֵן אֲדֹנִי". "דבר אחר…" ממשיך המדרש "...הן אדוני, מתיירא אני מהשם". אוקיי? אדוני שבשמיים.
יותם: מממ… (בהבנה)
שחר: "אמרה לו, איננו!" - אלוהים לא נמצא פה."אמר לה, גדול אֲדוֹנַי ומהולל מאוד". בעצם מצטט לה את תהילים.
יותם: שזה מה שאנחנו מצפים ממדרשים, גם יוסף אומר את זה בסוף הנאום: "וחטאתי לאלוהים".
שחר: כן, סוף סוף מגיעים לאלוהים. לפי המדרש הזה הוא מההתחלה עונה לה תשובה מאוד דתית. וגם מצטט לה את תהילים. הוא מלמד אותה על מונותאיזם. מעצים את דמותו של יוסף. ואז ממשיך המדרש: "אמר רבי אבין, הכניסה אותו מחדר לחדר, ומקיטון לקיטון עד שהעמידה אותו על מיטתה והייתה עבודת כוכבים שלה חקוקה למעלה הימנה". כאילו הייתה שם איזו תמונה של אל או אלה…
יותם: כן, תמונה.
שחר: כמו שיש צלב תלוי הרבה פעמים על מיטה? אז היא נטלה סדין וכיסתה את הפנים של אותה תמונה. "אמר לה [שפה זרה, ארמית]". טוב שכיסית את הפסל, כי את חושבת שהאל שלך מסתכל. אז את מסתירה. למרות שזה לא מה שהם באמת חושבים. אבל ככה תמיד מציגים מדרשים, שהם חושבים שהאלים שלהם הם מיוצגים בפסלים האלה, אז את חושבת שאת יכולה להסתיר את מה שאת עושה מהאלים שלך? "מי שכתוב בו עיני אֲדוֹנַי משוטטים בכל הארץ על אחת כמה וכמה". אומר לה יוסף: בדת שלי זה בלתי אפשרי. ש… להסתיר משהו מאלוהים. הוא מקרב אותה לאמונת הייחוד.
יותם: כן אבל לפי המדרש הוא נותן לה להכניס אותו עוד ועוד עד לחדר המיטות.
שחר: כן כי המדרש קולט את האמביוולנטיות של יוסף. באמת יש בעיה להניח שהוא צדיק לפי ה, לפי פשט הטקסט. כתוב שהוא לא התפתה. שהוא לא שמע אליה לשכב אצלה, להיות עמה. אז הוא מאוד נזהר. אבל מיד אחר כך כתוב: "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ. וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת" אם הוא יודע שאין איש בבית למה הוא בא? איך זה מסתדר עם העובדה שהוא ניסה להימנע ממנה? אז במסכת סוטה יש עוד מדרש על המילים…
יותם: מסכת סוטה כן?
שחר: יש עוד מדרש על המילים "וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ" כתוב: "מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו".
יותם: הממ… (בהבנה)
שחר: ויבוא הביתה לעשות מלאכתו רב ושמואל. הם נחלקו ביניהם בדעות שלהם. אחד אמר: לעשות מלאכתו ממש. ואחד אמר: לעשות צרכיו נכנס. כלומר אחד מהם אמר שהכוונה של יוסף הייתה לעשות את העבודה שלו במשרד. הוא בא. החתים כרטיס. והשני אמר הכוונה בלעשות מלאכתו היה לעשות צרכיו. כלומר תשמיש. לעשות אותה.
יותם: כן כן. (שחוק קל) למה הם פירשו שהוא חוטא לפי זה?
שחר: זהו, זה בדיוק הקטע, הם לא פירשו שהוא חוטא אלא שהוא התחיל להתפתות. הוא… הולך ומסתבך. ואז ממשיכה הגמרא הוא ראה את דמותו של יעקב מול עיניו. ובבת אחת הוא התעשת ועצר את עצמו. יש איזה פרשנות חמודה של הרב בני לאו, ששמעתי שאמר שיוסף מזכיר פה את סימבה במלך האריות.
יותם: (מגחך) אוקיי, איך?
שחר: יוסף… יוסף, מה קרה? הוא הורחק מהמשפחה שלו, מהקהילה שלו, הוא היה עבד במצרים. הוא השלים עם המצב שלו. כמו סימבה. כשסימבה היה בגלות בשלב מסוים הוא כזה התמקם בגישה של האקונה מטטה, ואז לילה אחד הוא הסתכל בנהר ואז ראה בשמיים את דמותו של אביו מופאסה. ואז הוא תפס את עצמו בידיים והחליט להתאפס ולקחת אחריות על עצמו, וגם יוסף ראה פתאום את דמותו של יעקב.
יותם: נחמד.
שחר: כן. אז אם נסכם, חז"ל רצו לחדש משמעויות חדשות שיתארו את יוסף מעבר למשמעות הפשוטה.
[חסות]
שחר: עכשיו נראה מה יוצרת היהדות העתיקה. ואיך נכתב הסיפור הזה בספר "צוואת השבטים".
יותם: ספר צוואת השבטים, אחד מהספרים החיצוניים.
שחר: כן. צוואת השבטים הוא טקסט מהמאה השנייה לפני הספירה, מהתקופה ההלניסטית. בתקופה הזאת עדיין לא נכתבו כל ספרי המקרא. כלומר, תיאורטית זה ספר שיכול היה להיכנס לתנ"ך. התנ"ך עוד לא היה חתום. אבל הספר הזה לא בקאנון שלנו, ובצוואת השבטים יש תיאור של מה אמרו שנים עשר בני יעקב לפני מותם. ובספר כביכול כל אחד מהבנים מספר על הצוואה שנתן לו אבא יעקב. ובספרות החיצונית יש הרבה יצירות שמספרות מחדש סיפורים מהמקרא. ואני מדגיש - מספרות מחדש. זה Retelling. בהרבה מהספרים האלה ניצב גיבור מקראי שמספר מחדש את הסיפור כאילו הוא חי בימי המקרא ונותן את הזווית שלו. ויש לספרים האלה עניין משותף עם הדרשות של חז"ל, יש חומר זהה בשתי הספרויות גם של חז"ל וגם של הספרות החיצונית.
יותם: אז איך באמת הסיפור הזה כתוב בצוואת השבטים?
שחר: או. בספר שמספר על צוואת יוסף, יש כמה נקודות שלא מופיעות אצל חז"ל. צוואת יוסף מתחילה ככה: "אחי ובני שמעו אל יוסף, אהוב ישראל…" וכו' וכו', "...אחי שנאוני ויהוה אהבני… הם בקשו להרגני, ואלוהי אבותיי שמרני…" וכו' וכו'...
יותם: זאת אומרת המוטיב הבולט הוא ההשגחה האלוהית.
שחר: כן. כי זה משהו שלא מופיע בתנ"ך בסיפור יוסף. ההשגחה האלוהית. יוסף אומר להם בסוף "אתם חשבני לרעה אלוהים חשבני לטובה" אבל בסיפור עצמו אלוהים לא כל כך מופיע. ובצוואת השבטים זה מהודהד בלי סוף להעצים את האמונה של יוסף. ומכל סיפור חייו, משום מה הצוואה של יוסף מתרכזת דווקא בסיפור עם אשת פוטיפר. המחבר רוצה שתסתכל על הנסיון… על הסיפור הזה כניסיון. ככה הוא ממסגר אותו.
ואני מצטט: "כמה ייראה אותי המצרית, כמוות, כמה מסרה אותי לעונשני. ואחרי כן קראה לי, וכי לא חפצתי להיות עמה, אמרה אלי אתה תמשול גם בי גם בכל אשר בביתי, אם תמָסר לי, ואתה תהיה כאדוננו".
יותם: זאת אומרת לפי זה - היא בעלת הבית, היא המנהלת, היא מעוניינת להחליף את בעלה ביוסף.
שחר: כן. וזה כבר לא רק סיפור על פיתוי מיני, זה משהו הרבה יותר מורכב. וכאן אני מדגיש: להבדיל מחז"ל, כאן רואים שכתוב של הסיפור המקראי. אצל חז"ל רואים התפקססות על ביטויים מסוימים, תוך כדי זה שהם מנסים להעצים את סיפור יוסף ולהמעיט את הדמות של אשת פוטיפר.
בספרות החיצונית רואים מקרא משוכתב. הסיפור שונה מהסיפור המקורי. הוא משכתב באופן מלא את האירועים, אני אדלג קצת [מצטט]: "ואנכי…" אומר יוסף "...ואנכי זכרתי את דברי יעקב אבי, ואלך אל חדרי ואבכה ואתפלל אל יהוה, ואנכי צמתי בשבע השנים ההן, ובעיני המצרים הייתי כחי חיי תענוגים…" אני מדלג "...ואשחר לבקר את יהוה, ואבכה על אודות המצרית, כי הציקה לי תמיד, מאוד, כי גם בלילה באה אלי ותאמר לבקרני. ובן זכר לא היה לה, ותהי כמבקשת לאמצני כבן זכר, ואתפלל אל יהוה ותלד זכר. ובמשך ימים חבקה אותי כבן, ואנכי לא ידעתי, ואחרי כן בקשה להסיתני לזנות עמה. וכראותי זאת ואעצב עד מוות".
יותם: בעצם האישיות שלו כאן הרבה יותר צדיקה, כאן הוא מתפלל שיהיה לה בן, היא מאמצת אותו כבן…
שחר: כן, כאן פתאום עולה סוגיית בן שאין לה והיא מקווה שהוא יגיע, כאשר ההסבר מאחורי הקלעים הוא שיוסף מבין מתוך עמדה אמפתית שמה שהיא רוצה הוא ילד ואיך ההסבר הזה מציג את אשת פוטיפר?
יותם: הרבה יותר חיובי, זאת אומרת אין לה תאוותנות מינית גרידא, אלא רצון לילד. זה יותר מורכב.
שחר: כן, נכון, היא גם מבקשת לאמץ את יוסף כבן, בניגוד לסיפור המקראי שמתאר שהיא נמשכת אליו, אתה זוכר - "שכבה עמי", זה כל מה שהיא מדברת.
יותם: כן.
שחר: כאן היא מתייחסת אליו כמו ילד, עד כדי כך מנסים לנטרל את עניין המשיכה המינית שכתוב שהוא צם, למה? בתפיסה המקראית צום מחליש, בוודאי הוא גם משפיע על מראה, כלומר: יוסף מקטין את המראה היפה שלו, המחבר לא אהב את זה שכתוב בתנ"ך שיוסף יפה תואר ויפה מראה, כי משתמע מזה שהוא אוכל טוב. בעולם העתיק, אדם שנראה טוב, אוכל טוב. זה בדיוק הפוך מהתפיסה המודרנית שלנו, ששייכת לחברת שפע, אה… בעל צוואת השבטים מוטרד מהיופי של יוסף, כי זה אומר שהוא דואג לעצמו, ואוכל טוב. אז אצלו יוסף צם שבע שנים.
יותם: אבל הדמות שלה… עדיין… משהו ערמומי בה.
שחר: נכון, היא לא תמימה אבל היא יותר עמוקה. כי אם אנחנו הופכים את יוסף ללא יפה בהגדרה, זה מגביר את המורכבות של הסיטואציה מצד אשת פוטיפר, כי המניע שלה עכשיו הוא לא המשיכה הפיזית שלה אליו, אלא אינטימיות, קרבה, צורך בילד, זה לא שהיא ערמומית אלא יותר מורכבת.
יותם: It's complicated מה שנקרא.
שחר: או בדיוק! complicated. זה גם הרקע שנכתבו הדברים. כי אנחנו מדברים על התקופה ההלניסטית, ודמות האישה בתרבות ההלניסטית קיבלה הרבה יותר נפח, גם פוליטי, גם בפועל, לכן גם ספרותית הדמות של אשת פוטיפר לא הייתה פלקטית כמו בימי המקרא, היה לה עומק. היא לא הייתה רק כלי לרבייה לצורך העניין. ויש משמעות למה שהיא רוצה.
אני ממשיך להקריא: "ואני בכל אלה יצועי שק, ואתפלל אל יהוה כי יצילני ותבוא אליי בעורמה, ותאמר אלי אם חפץ אתה כי אעזוב את האלילים שכבה עמי, ואנכי אפתה את בעלי לסור אחרי האלילים, ונלך בחוקות יהוה אלוהיך". אני מדלג. "אם לא תחפוץ לזנות עמי, אנכי אהרוג את בעלי ואקחך לי לבעל".
יותם: זה בדיוק מה שכתוב אגב במדרש, אם אני לא טועה, נכון?
שחר: נכון, אותה הצעה. חומרים משותפים. יש כאן פּוּל של חומרים משותפים עם חז"ל. וזה ממשיך הלאה. יש כאן כמה מוטיבציות זהות. כשרואים את שני הטקסטים, של חז"ל - מה שקראנו, ואת צוואות השבטים, אנחנו בעצם אומרים ככה: במאות הראשונות לספירה, היו מסורות פרשניות שהסתובבו בשטח, ונקלטו בטקסטים שונים. הרעיון שהיא הציעה לרצוח את בעלה נמצא בשטח כן? הוא רעיון עממי. הוא רעיון קדום. גם הרעיון שהוא ניסה לשכנע אותה להאמין באלוהים. יש כאן מסורות פרשניות זהות, שמתנקזות גם לחז"ל וגם לספרות החיצונית. ההבדל, וכאן הנקודה החשובה - בספרים החיצוניים יש שכתוב מקרא. הספרות החיצונית מעמידה טקסט סמכותי לצד הטקסט המקראי. המגמה היא לא לפרש את התנ"ך, אלא להמשיך אותו. כי מבחינתם הם חלק מהתנ"ך. ויוסף אומר בצוואות השבטים: אני, יוסף, אומר לכם - זה מה שקרה שם. הספרות החיצונית היא חד משמעית. זה הסיפור, אין עוד. אין מדרשים. זה מה שקרה וככה היה. הרבה פעמים הספרים החיצוניים, הם מדברים בלשון נבואית. הם רואים את עצמם כשווי מעמד לספרי המקרא. הם ממשיכים את המסורת של הכתיבה המקראית. יש בתקופה ההלניסטית המשך לספרות המקראית. יש קבוצות ביהדות העתיקה שממשיכות ליצור במה שנקרא המודוסים המקראיים.
חז"ל כבר סגרו את הדלת הזאת, אמרו - זה כבר לא מקרא. המקרא חתום, הוא קאנוני. הספרים החיצוניים אלו קבוצות ביהדות שאמרו לא, הקנון לא סגור. הספרים האלה הם המשך חי, של הספרות המקראית.
עוד משהו, תשים לב שבכל מה שהקראתי עכשיו מצוואות השבטים, אין אף ציטוט מהמקרא. אין אף פסוק. הספר הזה עומד ליד הטקסט המקראי. הוא לא מסתמך עליו. מבחינתו הוא שווה ערך למה שכתוב בבראשית.
יותם: כן, כי הרי במדרש יש תמיד איזשהו ציטוט ואז הסבר - אמר זה, ודרש ההוא…
שחר: נכון, חכמים יצרו היררכיה. חכמים, חז"ל משועבדים לטקסט ומפרשים אותו. הם לא עומדים ליד הטקסט אלא מתחתיו. ויש אצלם ריבוי דעות. הטקסט של הספרות החיצונית הוא חד משמעי. ומה שחז"ל עושים הם אומרים שהמקרא הוא האמת המוחלטת והדעות שלהם לא באות במקום, אלא נותנות אופציות להבין אותו. כי את האמת המוחלטת של המקרא לעולם לא נבין עד הסוף. והיא לא חד משמעית. אצל הפרושים, חז"ל היה קאנון. אצל קבוצות אחרות - לא. ועכשיו נראה איך הסיפור הזה מתואר אצל יוספוס פלביוס, יוסף בן מתיתיהו.
יותם: יוספוס, הרי הוא מאותה התקופה.
שחר: כן, יוספוס חי בימי חורבן בית שני, הוא מאוד קרוב לחכמים מצד אחד, ולצוואות השבטים מצד שני. הוא גם מתאר את הסיפור, אני אצטט בקצרה חלקים ממנו: "את יוסף הנמכר קנה פוטיפר, איש מצרי, מוּנָּה על טבחי המלך. האיש הזה התייחס אליו בכבוד גדול מאוד, נתן לו חינוך של בן חורין…"
יותם: הנה רואים את הרקע ההלניסטי כן? ההבדל בין בני חורין, לעבדים, הוא מאוד חשוב.
שחר: כן. "והתיר לו לחיות חיים טובים מאלה המתאימים לגורלו של עבד ומסר לידו את ההשגחה על ענייני ביתו". אני מדלג. "כי אשת אדוניו התאהבה בו בגלל יפי תארו וזריזותו במלאכתו, וחשבה שאם תגלה לו את אהבתה, תטה את ליבו להזדקק אליה. כי יחשב לו לאושר שאדונתו חומדת אותו. היא גילתה לו את אהבתה ונשאה דבריה אליו שישכב עמה אך הוא דחה את דרישתה. יען, הוא חשב לבלתי נכון לתת לה את בקשתה, בדבר כזה אשר ימיט על האיש שקנהו. ונשא הוא לכבוד כזה רק חרפה ועוול".
יותם: עד כאן די דומה לסיפור המקראי.
שחר: כן יוספוס נשאר קרוב לטקסט המקראי, אחר כך הוא מעביר את הפוקוס אליה, שהיא אכולה בתשוקה. אני בכוונה לא אצטט, אבל זה ארוך מאוד - היא אכולה בתשוקה אובססיבית, הוא מאריך בתיאור הרגשות שלה, הוא מדגיש את העניין הרגשי, האמוציונלי, הוא בעצם אומר: אני רוצה לספר את הסיפור המקראי ביוונית, לאוכלוסייה הלניסטית רומית, שיכולה להבין במושגים הספרותיים שלה. יוספוס מודע למשמעויות הדתיות שחז"ל יצקו בסיפור, אבל הוא לוקח את זה לכיוון של סאגה יוונית כמו: האיליאדה, האודיסאה, הוא גם לא מוותר על להכניס כל הזמן את עקרונות הדת היהודית בצורה חתרנית. כי המטרה שלו היא להראות את הערך של המקרא לקהל שלא מכיר או מזלזל בתנ"ך.
יותם: אחרי הכל, הוא היה יהודי.
שחר: נכון. עכשיו אם נשווה בין שלושת המקורות, חכמים יוצרים שיטה שבה הם יושבים לרגלי הטקסט ומצטטים אותו, בעל צוואות השבטים נותן סיפור חלופי, ופלביוס גם משכתב את ההיסטוריה ולא מצטט.
יותם: כשמסתכלים עליה כאישה חשוכת ילדים, שהקשר שלה עם יוסף הוא להשיג ילד, וגם כשמתארים את הרגשות שלה, ההסתכלות שלנו עליה היא מעט יותר אמפתית.
שחר: נכון. והשוואה אחרונה אנחנו נעשה מול הקוראן.
יותם: בקוראן יוסף הוא דמות מופת. אחת הדמויות החשובות.
שחר: נכון. סיפור יוסף בתורה נועד להסביר פשוט איך משפחת יעקב ירדה למצרים. אצל סיפור יוסף בקוראן המטרה היא להראות כמה אלוהים הגן על הצדיקים, כמה חשובה חזרה בתשובה…
יותם: מוטיב שחוזר בכל הקוראן כל הזמן.
שחר: כן. הקוראן פחות מתעניין בהיסטוריה ויותר במוסר. וסיפור יוסף בקוראן יוצא דופן. רוב המידע על הדמויות בקוראן מפוזר, בכל מיני מקומות שונים. אצל יוסף כל הסיפור מרוכז בפרק אחד שלם. אני מצטט מסורה 12: "האיש אשר קנהו, מבני מצרים אמר לאשתו: שכני אותו בכבוד ואולי יועיל לנו, או ניקחהו כבן לנו".
יותם: בקוראן כבר על ההתחלה יש מניעים חיוביים לפוטיפר ואשתו. אין להם ילד. דומה לצוואת השבטים.
שחר: נכון מאוד. "והאישה אשר הוא בבית שידלה אותו בדברים והגיפה את הדלתות ואמרה בוא אליי. אמר ישמרני אללה. הן אדוני הוא, והיטיב לשכן אותי. בני העוולה לא יעשו חיל".
יותם: כאן ממש יש ציטוט של "הֵן אֲדֹנִי" הזה.
שחר: כן. הקוראן היה לחלוטין מודע לטקסט המקראי וגם למדרשים. אני ממשיך: "היא חשקה בו וגם הוא היה חושק בה אילמלא ראה את מופת ריבונו". גם זה מופיע - גם בצוואות השבטים וגם במדרש.
אני מדלג קדימה, מופיע שם תיאור מעניין: "אמרו נשים בעיר: אשת הגביר משדלת את עבדה בדברים, הוא הצית בה את אש אהבה. ואנו סבורות כי היא שרויה בטעייה גמורה. כאשר שמעה את לעז דבריהן, הזמינה אותן וערכה להן מסיבה ונתנה סכין ביד כל אחת. אמרה: צא אליהן. בראותן אותו (את יוסף) נפעמו מיפי מראו עד כי חתכו את ידיהן ואמרו: ישמרנו אללה. אין זה בשר ודם. אין זה אלא מלאך נפלא. אמרה: הנה לפניכן זה אשר גיניתן אותי בעטיו. אכן שידלתי אותו בדברים והוא כבש את יצרו". אותו סיפור התגלגל גם אחר כך למקור יהודי שנקרא מדרש תנחומא.
יותם: זאת תוספת מאוד גדולה לסיפור המקראי, תוספת מעניינת. תשמע, המאפיין העיקרי של הקוראן - אצלו כולם בסדר: יוסף צדיק, הוא לא אשם שהוא כל כך יפה, מה לעשות? פוטיפר צדיק - הוא רוצה שיהיה לו בן מאומץ. האישה לא צדיקה, אבל היא גם לא אשמה בפיתוי של יוסף. הוא כל כך יפה שאי אפשר לעמוד בפניו, שנשים אחרות רואות אותו הן ממש מאבדות שליטה.
שחר: בדיוק. נכון. לפי הקוראן יוסף הוא אחד הנביאים ולכן הוא כן דמות מופת. אין אצלו פגמים. מצד שני, בכל זאת פוטיפר ואשתו הם מצריים, מה שהקוראן קורא: "משלנו".
יותם: כן.
שחר: אז הוא לא רוצה להשחיר אותם יותר מדי ולכן הוא הופך את הדמויות שלהם ליותר חיוביות.
יותם: בנוסף שחר, עוד דבר מעניין - היות והסיפור נפוץ בצורה רחבה במזרח התיכון, בימי הביניים, רחוק מזמן כתיבתם של המדרשים שעליהם דיברנו בפרק הזה, חובר השם זולייקה על איותיו והגיותיו השונות, מזולייכַּה הערבי ועד סוליקה של צפון אפריקה, לאשת פוטיפר. וכן נפוצו אגדות נוספות, שירים, אפילו עד לתקופה המודרנית. בשיר "ליל זולייכה" של אברהם שלונסקי. כן כן שלנו. השם הזה, זולייכה, סוליקה כמו שאמרנו על נגזרותיו השונות, ככל הנראה חובר לאותה אשת פוטיפר שהאמת לא נתנו לה שם במהלך הפרק הזה, על ידי משורר פרסי בשם נג'מה מגנג'ה, אני מקווה שאני אומר את שמו נכון, הוא נפטר ב-1209, הוא הראשון שקשר בין השם זולייכַּה לאשת פוטיפר.
ספרו של אל ג'אמי שנפטר ב-1492, מתפרסם איפשהו לפני מותו, הוא מזהה כבר את אשת פוטיפר בשם זולייכה. הוא קורא לסיפור: יוסוף וזולייכה. אחת הגרסאות המוכרות של הסיפור של אשת פוטיפר, הלוא היא זולייכה, שפוגשת לקראת סוף חייה את יוסוף העומד בצד הדרך שבה הלכה, יוסוף מתרשם עמוקות מחסידותה וצניעותה ומעניק לה משאלה, היא מבקשת להיוולד מחדש ככלה צעירה שאותה ישא יוסף.
לאחר שהעניק לה משאלה זו, חיו הזוג יחד. אבל האיחוד לא ארך זמן רב, כיוון שיוסף בסיפור ההוא שימש כמטאפורה לאל. האיחוד הזמני, כך מובטח לנו הקוראים, יושלם בעולם הבא.
שחר: יפה מאוד. טוב, אז אם לסכם בגדול - בעל צוואת השבטים וגם הקוראן, יוצרים דמות של אה… הצדיק האולטימטיבי. שנותנת המון כוח בידי אלוהים, כחלק מההזדהות שלהם עם הדמות. יוספוס פלביוס הופך את הסיפור הלניסטי. חז"ל נותנים כמה אופציות שונות שכולן מסתמכות באופן ישיר על הטקסט, וזה מה שנקרא במחקר תורת ההתקבלות Reception history. אנחנו משחזרים את ההיסטוריה של ההתקבלות של המקרא על ידי קוראים שונים.
יותם: על ידי זה שאנחנו מבינים או מנסים להבין איך הם ראו את הטקסט בעיניהם.
שחר: נכון, מה היה האקלים התרבותי באותם הימים. הטקסט המקראי בכוונה הוא מלא בפערים, וזה נותן לך אפשרות להיות עדכני, לתקופה של מי שקורא אותו. מה שראינו פה זה איך כל אחד מהפרשנים העתיקים האלה יכול להפוך את הטקסט לעדכני לזמן שלו, בגלל הטכניקה הספרותית של המקרא שמלא בפערים. מה שמאפשר לעשות את זה.
יותם: היום בעידן המי טו למשל, היינו קוראים למה שעושה אשת פוטיפר הטרדה מינית למרות שזה לא כתוב בצורה מפורשת בטקסט התנכ"י.
שחר: נכון. נכון מאוד.
יותם: תודה רבה לך, שחר ענבר חוקר המקרא.
שחר: תודה לך.
[מוסיקת מעבר שמזכירה אורחת גמלים מדברית]
יותם: והפעם נדבר על: "נתכרכמו פניו". כמו שכבר ראיתם בפינות הקודמות, הרבה מאוד ביטויים מגיעים אלינו מעולם הטבע, החקלאות ובעלי החיים ובאמת הביטוי הזה גם הוא בא מעולם הטבע ובייחוד עולם הפרחים.
[מצטט] "ורבי עקיבא מינה את רבי מאיר ואת רבי שמעון. אמר: ישב רבי מאיר תחילה. נתכרכמו פני רבי שמעון". זה מהירושלמי סנהדרין א' י"ט א'. כרכום, הזעפרן, הוא פרח בר ממשפחת האירוסים שצבעו צהוב או כתום ומפרחיו הופקו צבע, תבלין ותרופה בצבעים הללו. אדם שנתקף צער או בושה, נמשל למי שפניו קיבלו גוון צהוב. מעניין שביטוי אחר שקשור בצבע הצהוב, המשמעות שלו דווקא הפוכה - "הצהיבו פניו" משל למי שאורו פניו.
זהו. עד כאן הפרק הזה של עושים תנ"ך, תודה לצוות רשת עושים היסטוריה, להילה שמש עורכת התוכנית, לדני טימור המנהל העסקי, שלי נוי מנהלת ההפקה, אביב שם טוב סמנכ"ל התפעול, ועמית חזזי מצוות המכירות. בצוות התוכנית גם שלי גואטה והכי חשוב, תודה לחוזה, כי אתה שם. אני יותם שטיינמן, עורך ומגיש. תוכלו למצוא אותנו בחדשות העולם העתיק בפייסבוק מי שעוד לא מכיר, שם גם תוכלו לתקשר איתי עם צוות התוכנית שלנו, להציע רעיונות לפרקים חדשים, להיות חלק מהקהילה הגדולה של עושים תנ"ך.
אתם מוזמנים לעקוב ולאזין לנו בכל אפליקציות הפודקאסטים בסמארטפון שלכם, ברכב או איפה שלא תהיו. ועד הפרק הבא, להתראות.
קריין: לפודקאסטים נוספים של "רשת עושים היסטוריה" ולהצטרפות לרשימת התפוצה של התכנית בדואר האלקטרוני, בקרו ב: עושים היסטוריה נקודה קום, או הורידו את אפליקציית עושים היסטוריה בחנות האפליקציות של אנדרואיד.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה