עושים תנ"ך עם יותם שטיינמן - בריאת העולם: בראשית א' (שחר ענבר)

והפעם ב "עושים תנ"ך" אנחנו חוזרים להתחלה. אבל ממש להתחלה... בצמד הפרקים הבאים נחזור למעשה הבריאה שמופיע בתחילתו של ספר בראשית. הסיפור שלפנינו הוא אולי הסיפור הכי מפורסם בתנ"ך, בריאה בשישה ימים, אור, רקיע, מאורות, כל החיות וכל ה"ויהי ערב ויהי בוקר"... מכירים לא? הסיפור כל כך מוכר נכון? אז.... זהו שלא ממש. וותיקי הפודקאסט יודעים לספר כי ישנם שני סיפורי הבריאה שמופיעים בפרקים א' ו-ב' והם שני סיפורים שונים בתכלית האחד מהשני אבל האם יש בתנ"ך עוד סיפורי בריאה מלבד השניים שמופיעים בפרקים א ו-ב? מה מאפיין סיפורי בריאה אחרים אשר היו נפוצים ומוכרים בעולם העתיק? והאם ניתן לזהות שרידים שלהם גם בסיפורי הבריאה שבתנ"ך? מה הקשר של אותן מסורות לאוגרית ולהר חרמון? מה הייתה, על פי המיתולוגיות העתיקות, הבעיה הגדולה ביותר של העולם טרם הבריאה? מה תפקידם של המים במיתולוגיות המסופוטמיות? ובתנ"ך? איך נבראו בני האדם? איך ניתן להסביר את הביטוי הבעייתי "בצלם אלוהים"? האם לאל יש דמות וגוף כמו לבני האדם? ולמה, לכל הרוחות התהומות והאנומה-אלישים, סיפור הבריאה שבפרק א' בתנ"ך מתעקש להזכיר דווקא את התנינים הגדולים?

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/09/2024.

[חסות]

יותם: שלום לכל המאזינות ולכל המאזינים, כמה מילים לפני שנתחיל בפרק. רועי יוסף מרדכי, זכרו לברכה, גדל והתחנך בצפת, ולמד בתיכון בישיבה לצעירים "מרכז הרב" בירושלים. רועי שירת בצבא בחטיבת הנח"ל, והיה אמור להתחיל בקיץ 24', ממש עכשיו, את תפקידו כמג"ד גדוד 50. הוא נפל בעזה בשישה לינואר 24', והשאיר אחריו את נטע אשתו, את ביתו אורי, בת ארבעה חודשים, הורים ושישה אחים ואחיות.

גיסתו דנה, שפנתה אלינו, סיפרה כי רועי היה בחור צנוע, חכם, שובב, נבון, קשוב, מעמיק ומסור למשפחתו, מדינתו וסביבתו. הוא גדל כילד ונער דתי בישיבה, ואחר כך התרחק מן הדת עם השנים. אך האהבה ללמידה ולסיפורי התנ"ך נשארה איתו. הוא תמיד אהב ללמוד עוד, אהב ספר, בכלל, ואת סיפורי התנ"ך בפרט. "זו הייתה אהבה משותפת של שנינו", סיפרה לנו דנה. והיא, בתור מאזינה אדוקה של עושים תנ"ך, הייתה ממליצה לו על פרקים, ואז אחר כך הם היו משוחחים על הפרקים שהם שמעו. בפודקאסט גילה רועי עולם ביקורתי ומחקרי חדש, שאותו לא הכיר מנעוריו בישיבה.

את הפרק הזה אנחנו רוצים להקדיש לזכרו. האובדן שלו קשה, אבל הרוח שלו, של למידה העמקה, שילוב של ספק חילוני ולמדנות דתית, נשארת איתנו, נשארת עם משפחתו.

יהי זכרו ברוך.

קריינות: רשת "עושים היסטוריה".

[מוזיקת פתיחה]

קריין: "עושים תנ"ך", יותם שטיינמן מארח.

יותם: שלום לכל המאזינות ולכל המאזינים. עוד מימי קדם האדם הרים את עיניו לשמיים ושאל: איך הכל התחיל? הרי זו שאלה כל כך בסיסית. מאיפה באנו? לאן אנחנו הולכים? הצייר, הפסל, הוגה הדעות, מיכאל אנג'לו, עוד במחצית הראשונה של המאה ה-16, נתן לשאלה הזאת ביטוי מדהים, יפיפה, בתקרת הפרסקו של הקפלה הסיסטינית. אבל לא רק הוא. עוד ציירים, אמנים, כמו גוגן, ששאל: "מניין באנו, מה אנחנו, ולאן אנחנו הולכים?" כן, שאלות ככה, הרות גורל.

כדי לנסות ולהבין בעיקר מאיפה באנו, ואולי על פי זה לאן אנחנו הולכים, נמצא איתנו חוקר המקרא שחר ענבר. שלום שחר, מה העניינים?

שחר: שלום יותם.

יותם: אז היום נדבר על בריאת העולם!

שחר: היום נדבר על בריאת העולם. יותר נכון, נתחיל לדבר על בריאות העולם, כי בתנ"ך יש כמה סיפורי בריאה.

יותם: [בטון סרקסטי] רגע, אתה רומז שבאנו מפיצוץ? מה? נוצרנו מפיצוץ, שחר? זה העניין?

שחר: כן, באנו מפיצוץ, ועין הסתובבה בחלל ופגשה עוד עין ונוצר בן אדם.

יותם: אוקיי, אז אם נשים רגע את הציניות המפעפעת והטבועה בנו מלכתחילה בצד, סיפור בריאת העולם בפרקים א', ב' בבראשית, הוא בהחלט סיפור ששווה פרק, אולי אפילו, באמת, שני פרקים.

שחר: נכון, וזה מה שנעשה.

יותם: טוב, אז יש לנו בעצם שני סיפורי בריאה, אני מציע שנתחיל לדבר על הראשון, נכון? ואחר כך נעבור ל-ב'.

שחר: אתה מדבר על ספר בראשית?

יותם: בראשית פרק א', שם הכל מתחיל.

שחר: אה, זהו, שלא, דווקא לא.

יותם: [משועשע] אוקיי.

שחר: סיפור הבריאה, שבאמת מופיע בתחילת ספר בראשית, הוא מפורסם היום אצלנו, אבל בעולם שבו נכתב התנ"ך, דווקא הסיפור הזה לא היה מפורסם, והוא לא מוזכר כמעט בשום מקום בתנ"ך. בציווי על השבת יש אזכור למנוחה של אלוהים ביום השביעי, ובתהילים ק"ד, מזמור "ברכי נפשי", אולי אפשר למצוא איזו הקבלה לבראשית א', מי שמחפש, האדם הראשון, ההוא מגן עדן? הוא מוזכר אולי עוד פעם אחת באיוב, חוה בכלל לא מוזכרת, ביחזקאל יש אזכור אוטופי של גן עדן, ומעבר לזה אף אחד לא מזכיר את הסיפור הזה של בריאת העולם בבראשית א' ו-ב'. אף אחד לא מכיר את הסיפור הזה. בריאת העולם של תחילת ספר בראשית, יצא לה טוב. היא ממוקמת על ההתחלה, בתחילת התנ"ך, בחלון הראווה. אז אנחנו מכירים אותה וזוכרים אותה, אבל צריך לקחת בחשבון שבזמן אמת היא כנראה לא כל כך הייתה מוכרת.

יותם: וואלה, אז מה כן היה מוכר?

שחר: למעשה, יש בתנ"ך לפחות ארבעה סיפורי בריאה שונים, כשאחד מהם הוא מאוד פופולרי והוא זה שהיה מוכר.

יותם: והוא לא מדבר על בריאה בשישה ימים, וגן עדן וכל העניין הזה?

שחר: ממש לא. בשביל להבין אותו צריך להכיר מושג בשם "תאומכיה".

יותם: נשמע לי כמו מרוקאית או משהו, לא?

שחר: מכי… כן…

יותם: כן.

שחר: לא. זה בא מיוונית…

יותם: אוקיי.

שחר: תאו-מכיה. תאו זה אלים.

יותם: תיאוקרטיה, תאולוגיה.

שחר: כן, ומכיה זה מלחמה. ותאומכיה זה אלים שנלחמים בכוחות הכאוס.

יותם: טוב, במי הם ילחמו? אתה יודע…

שחר: כן, המיתוס הזה הוא סיפור שחוזר שוב ושוב בעשרות דוגמאות במיתוסים של עמים קדומים, ובמיוחד במיתוסים של האזור, מה אנחנו קוראים "המזרח הקדום". העלילה העיקרית, בדרך כלל, היא המאבק בין אל הסערה לאל הים. ובהרבה מקרים יש, בנוסף, גם מאבק במפלצות קדומות, ובעוד יותר מקרים. בסוף המלחמה, האל המנצח בורא את העולם. המיתוס הזה הוא מוטיב מיתולוגי מבוסס היטב בכל רחבי המזרח הקדום, ולא מזמן יצא ספר שהוקדש למיתוס הזה, של נגה איילי-דרשן, שמסכם את המסורת המיתולוגית הזאת של מלחמתו של אל הסערה באל הים, או בים.

יותם: ולמסורת הזאת, האמת, הקדשנו פרק שלם בעושים תנ"ך, עם דוקטור יעל אברהמי, שמתעסק בים הקדום.

שחר: נכון, פרק טוב מאוד על הזווית הזו של מלחמה בים. ולמלחמה הזאת יש גם מונח בגרמנית, Chaos Kampf.

יותם: תמיד נשמע רע. כן. [צוחק]

שחר: כן. chaos kampf. אתה מכיר את Mein Kampf?

יותם: [ממשיך לצחוק] כן, כן. ברור.

שחר: המאבק בכאוס. בבסיס עומד הפחד מהים, כי הים הוא לא צפוי, הוא מסוכן, הוא אכזרי. לכן, ברוב הסיפורים האלה האלים היו צריכים להילחם בו, בעיקר אל הסער, אל הגשם הוא הטוב, הוא משלנו.

יותם: אוקיי, ומי המציא, שחר, את המיתוס הזה? זאת אומרת, איפה נולד המיתוס? בבבל, החשוד המיידי?

שחר: המוטיב הזה לא נולד במסופוטמיה אלא בסוריה, קרוב לים התיכון. כי מה יש לבבלים לספר על מאבק בים? אין להם ים.

יותם: תכל'ס.

שחר: רק בדרום הרחוק, שם במפרץ הפרסי, אין שם סערות או צונאמי. לכן מקובל שמדובר במוטיב מערב-שמי, והוא היה כל כך עוצמתי שהוא נדד משם והתקבל במסופוטמיה ובכל המרחב המערב-שמי. בתנ"ך, אצל הפיניקים, החתים, החורים, במארי, הוא אפילו הגיע למצרים. המיתוס הזה של המלחמות בין האלים, לפעמים הוא כולל גם את בריאת העולם, ולפעמים לא. באוגרית, למשל, אין בסוף המלחמה בריאת העולם.

יותם: אולי לטובת המאזינים, למרות שאנחנו דיברנו על זה כבר כמה פעמים ב"עושים תנ"ך", נדבר כמה מילים על אוגרית.

שחר: אוגרית הייתה עיר כנענית עתיקה, שנמצאת היום בצפון סוריה, קרוב לגבול טורקיה, באזור לטקיה. בעיר הזו התקיימה תרבות עשירה מאוד, עם כתב משלה ושפה משלה, בסוף תקופת הברונזה. אנחנו מדברים על מאות 14, 15 לפני הספירה, ובעיר הזו, אוגרית, התגלו לוחות יתדות ובהם, בין השאר, מסופרות עלילות הגבורה של האל הׇדַד, או הׇדוּ, אנחנו מכירים אותו בתור בעל, ועל עלייתו למלוכה. ובסיפור עלילת בעל מסופר איך הוא נלחם באל בשם ים, שנעזר במפלצות בשם לוויתן, תנין, פתן בריח, פתן עקלתון.

יותם: מילים בעברית, כן.

שחר: כן.

יותם: ברור.

שחר: השאלנו את המילים האלה, אלה מילים מאוגרית. אחרי שבעל הכניע את הים ואת המפלצות הוא בנה ארמון וישב בתוכו. עכשיו נוכל לקרוא את סיפור הבריאה השכיח בתנ"ך ונראה שמדובר בבריאה שונה לגמרי ממה שאנחנו חושבים. בוא נראה כמה דוגמאות: נתחיל בתהילים מזמור פ"ט מפסוק 10. "אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם. אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ. לְךָ שָׁמַיִם אַף לְךָ אָרֶץ תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם. צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ".

יותם: פסוקים קשים קצת להבנה, יש איזה המנון הלל לאלוהים פה?

שחר: כן, כאן יש סוג של המנון, אז נלך צעד צעד. "אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׂוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם".

יותם: אוקיי, בוא נתחיל ב"תשבחם" דווקא.

שחר: "תשבחם" זה תרגיע, זה בא מערבית, מופיע בעוד מקומות בתנ"ך, למשל, משביח שאון ים. הים מאפיין את הכאוס, הים הוא הכוח המתפרץ, המאיים, הדבר הראשון שאלוהים צריך לעשות הוא להגביל את הים, לייבש אותו, אוקיי? אז אלוהים נאבק בים, מכניע את הים, מה עוד? תמשיך להקריא.

יותם: "אַתָּה דִכִּאתָ כֶחָלָל רָהַב בִּזְרוֹעַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אוֹיְבֶיךָ", מה זה רהב?

שחר: לא מה זה, אלא מי זה.

יותם: אה, אוקיי.

שחר: רהב זו המפלצת הישראלית. כמו שהתעשייה הצבאית הישראלית הביאה לנו את העוזי…

יותם: [משועשע] אוקי…

שחר: שיהיה נשק ישראלי מקורי, התנ"ך סידר לנו מפלצת ישראלית מקורית. המפלצות הכנעניות באוגרית נקראות פתן ותנין ולוויתן, בישעיהו נ"א גם שם יש רסיס של המיתוס הזה, ושם כתוב "הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין". זה תקבולת: רהב-תנין. רהב זו הגרסה הישראלית של המיתוס, למרות שזה מיתוס רחב ויש מאגר גדול של מפלצות, גם לנו הישראלים מגיעה מפלצת מקומית…

יותם: כמו שצריך.

שחר: מגוירת, רהב. הלבוש הזה של המיתוס, של מלחמה של אלוהים בכוחות כאוטיים, הוא מופיע הרבה מאוד פעמים בתנ"ך, תכף אנחנו נראה עוד הרבה מקומות, אבל תמיד הוא מצומצם בהיקף שלו. באוגרית, המלחמה של בעל, אל הסערה בים, היא מאוד מפורטת, כאן, שתי שורות ונגמר הסיפור.

יותם: טוב, כי זה לא פוליטיקלי קורקט כל הסיפור הזה, אתה יודע.

שחר: כי זה לא תנ"כי.

יותם: כן.

שחר: עורכי התנ"ך האחרונים כנראה לא כל כך אהבו את המלחמות האלה, אבל הן צצות בו הרבה. הלאה. הוא ניצח את רהב, ניצח את הים, מה קורה אחר כך? "לְךָ שָׁמַיִם אַף לְךָ אָרֶץ תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם".

יותם: יסדתם, מהמילה יסוד, בסיס, אתה יסדת אותם כאילו שהם לא יפלו?

שחר: נכון מאוד. ומכאן עובר לבריאה, קודם כל שמיים וארץ ואז תבל ומלואה, מה האלמנטים הבאים? תקריא.

יותם: "צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ".

שחר: כן. מה זה כל הדברים האלה, צפון וימין ותבור וחרמון?

יותם: טוב, תבור, חרמון - הרים.

שחר: כן. גם צפון זה הר. זה הר שנמצא מצפון לאוגרית בסוריה. ביוונית קוראים לו Mount Casius. הר צפון הוא הר שנחשב למושבם של האלים בכתבי אוגרית.

יותם: מין אולימפוס כזה?

שחר: בדיוק. זה אולימפוס. זה האולימפוס הכנעני. וכשבעל גמר לנצח הוא בנה לעצמו ארמון בהר צפון, וזה היה האולימפוס שלו. ואם תרצה התמזגות נחמדה בין המיתוסים, על ירושלים כתוב בתהילים מ"ח, שהיא, אני אצטט: "בְעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן…"

יותם: מממ, לא שמתי לב לזה.

שחר: "קִרְיַת מֶלֶךְ רָב". איך אומרים בבלי סודות? משהו כאן לא שייך.

יותם: [צוחק] אוקיי.

שחר: כן? יפה נוף אני מבין, משוש כל הארץ אני מבין, הר-ציון אני מבין, מה זה ירכתי צפון? ירכתי צפון הוא לא מתאים ככינוי לירושלים, היא לא נמצאת בצפון.

יותם: כן, זה… המשורר כאילו השאיל את הצפון, כן? שהיה מקודש לכנענים, המוכר, והעביר אותו פשוט לירושלים.

שחר: כן, הוא מכיל את הביטוי המיתולוגי הזה על ירושלים. הרבה מזמורים מכירים את המסורות המיתולוגיות האלה, ומשתמשים בהם כדי לעגן מוסדות ישראלים. זה בדיוק מה שקורה פה. טוב, "צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ", גם תבור וחרמון היו ערים שסביבם היו סיפורים על אלים שיושבים בהם. המיתוס הזה מכנס את כל המיתוסים האלה למקום אחד, ואומר שאלוהים ברא את הערים האלה, והכול במין הרמוניה כזו, שירה לאלוהים.

יותם: רגע, אפשר להסביר אבל שצפון וימין זה צפון ודרום? כי יש הקבלה מסוימת?

שחר: כן, כן, גם זה אפשרי, כי ימין הוא כינוי לכיוון דרום. יאללה בוא נקפוץ הלאה לתהילים ע"ד. זה מזמור קינה על חורבן המקדש, ובאמצע יש קטע יפה שבו המשורר פונה לאלוהים כדי להזכיר לו את העבר המפואר שלו, כדי לגרום לו לפעול. ושם הוא אומר לו: "וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים. אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן. לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ. אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם."

יותם: יש כזה "טלינג!" ברקע, זה בדיוק אותו דבר.

שחר: אותו דבר.

יותם: מלחמה של אלוהים עם כל מיני ישויות ואז תיאור של בריאת העולם.

שחר: בדיוק. יש כאן, שוב, את מעשיו של אלוהים לפני בריאת העולם, כשנלחם במפלצות.

יותם: בוא נגיד, תשמע, תנין וים…

שחר: נכון.

יותם: אותן מפלצות.

שחר: חוזרים, "אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם". קודם כל, צריך להגביל את הים. ו"שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם", "רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן". אתה יודע למה "ראשים" ברבים?

יותם: לא, למה?

שחר: כי אצל הכנענים, בעלילת בעל, למפלצת שקראו לוויתן, מסופר שהיו לה שבעה ראשים, אז אלוהים צריך לשבור כמה ראשים ללוויתן ולתנין.

יותם: מה? זה התגלגל להידרה אחר כך, בהמשך, כאילו?

שחר: זה עבר אלינו ככה.

יותם: יפה.

שחר: זה אותו סיפור מיתולוגי על אלוהים, על אל שנלחם במפלצות לפני שברא את עולמו. מי שלומד את התורה מבראשית א', שם אין מפלצות ואין כלום. שם "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר". אבל מי שקורא דברים שכתובים בהמשך התנ"ך, מסתבר לו שיש מסורות שונות. על מאבקים במפלצות, על תאומכיה, על כאוס קאמפ. ושוב, אחרי שאלוהים סיים להכניע את הרוע עם הרבה אלימות, אז ממשיך המשורר, "לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ. אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם". התפיסה הזאת היא השכיחה במקרא, והיא מופיעה בכל התנ"ך, חוץ מבראשית א'.

יותם: וואלה. טוב, עוד דוגמאות, שחר. אתה יודע, אני אוהב דוגמאות. סקרנת.

שחר: אה… ישעיהו נ"א, ראינו קודם. "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ יְהוָה עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין. הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה".

יותם: שוב פעם, מאבק בים, אלוהים מחריב את אותו ים.

שחר: נכון. וגם תשים לב לאזכור של התהום. נחזור לתהום אחר כך. עוד. ישעיהו כ"ז. "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם." הנחש בריח, נחש עקלתון, זה בדיוק השם של אחת המפלצות מאוגרית, פתן בריח. הלאה, באיוב כ"ו - "נֹטֶה צָפוֹן עַל תֹּהוּ תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה". ואז יש תיאור של בריאת העולם, ואז כתוב "בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב. בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה חֹלֲלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִיחַ" זה מופיע בעוד מקומות - בתהילים, באיוב, בירמיהו, בישעיהו, בחבקוק.

יותם: זה המקום לחפש קונקורדנציה ולכתוב את המילים האלה.

שחר: כן, המסורת על המאבק בים משמעותית לאורך כל התנ"ך, יש הרבה פרקים שמדברים על הריסוּן של הים, ירמיהו פרק ה', ופרק יד ואיוב לח', ומשלי ח', ועוד רשימה ארוכה שבה יש את ריסון הים כתנאי להקמת העולם. זו המסורת הרווחת לאורך כל המקרא, מהטקסטים הקדומים ביותר ועד טקסטים מאוחרים. למרות שהיא אף פעם לא מפותחת, תמיד היא מצומצמת, היא תמיד בחצר האחורית. הסיפורים האלה רבים מאוד, אבל הם תמיד באים בפרגמנטים, בטקסטים קצרים, בשירה. בריאת העולם שאנחנו מכירים, של שני הפרקים הראשונים בבראשית, היא כמעט ולא מופיעה בתנ"ך.

[חסות]

יותם: אוקיי שחר, ועכשיו, אחרי שראינו את מיתוס הבריאה הזה, נראה לי כמו הזמן המתאים לעבור לבריאת העולם שכולנו מכירים, [מצחקק] בריאת העולם שלנו, כן? בבראשית פרק א', שפותחת את התנ"ך.

שחר: נכון. התנ"ך נפתח בבריאה של בראשית פרק א', תתחיל להקריא מתחילת התורה.

יותם: וואלה, כמעט לא צריך לפתוח ספר, כן? "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". איזה משפט אייקוני. שני משפטים אייקוניים.

שחר: נכון. לפני שמתחילים, נהרוס את האייקוניות…

יותם: אוקיי… [צוחק] תודה רבה.

שחר: דבר ראשון, המילים הראשונות, אני חושב שחל פה איזה שיבוש קטן, כי הפסוק יוצר איזשהו קושי. אם הפסוק אומר "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" נוצר קושי נרטיבי עם המשך הפרק. כי אם הוא ברא את השמיים ואת הארץ, מה קורה בהמשך? הרי בהמשך הוא שוב בורא את השמיים ואת הארץ. רק ביום השני הוא נותן לשמיים את השם שלהם, עד אז אין שמיים. לכן חוקרים רבים חושבים שחל פה איזה שיבוש קטן בניקוד, הניקוד המקורי הוא בראשית בְּרוֹא אלוהים את השמיים ואת הארץ. ברוא זו צורת המקור, בתיאור של זמן. כלומר, בזמן שאלוהים התחיל לברוא את השמיים ואת הארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו. בראשית, ברוא אלוהים את השמיים ואת הארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו.

טוב, עכשיו נכנסים לבריאת העולם המוכרת, הידועה, זאת שלמדנו מכיתה א', אבל אנחנו לא נקרא אותה כמו בכיתה א', אלא בהקשרים הרחבים שלה. מושכל הראשון הוא שהבריאה אינה יש מאין.

יותם: וזה חשוב.

שחר: כן, אין בתנ"ך בריאה יש מאין. אין כאן יצירה של חומר מאפס. היה חומר. מעשה, הבריאה הוא לא יצירה של חומר, אלא מתן צורה, הבדלה. החומר היה קיים, הוא רק היה כאוטי. אלוהים לקח אותו ויצר בו גבולות. אצלנו התקבע שהבריאה היא יש מאין, אבל בריאה יש מאין איננה מקראית, היא פילוסופית, היא של אריסטו. חז"ל הכניסו את זה ליהדות. אבל זה לא מה שכתוב כאן. אין פה רִיק. העולם לא רֵיק. ישנם דברים שהיו קיימים לפני הבריאה, שהיו קיימים מאז ומתמיד.

יותם: תוהו ובוהו ומים וחושך, וגם רוח אלוהים באיזשהו אופן.

שחר: כן, היו מים קדמונים. בכל המיתוסים, בכל התרבויות היו מים קדמונים, וגם בסיפור שלנו.

יותם: אתה יודע, הקדמונים היו חכמים, הם הבינו שמים יוצרים חיים. אין מה לעשות.

שחר: כנראה שכן. קשה לדמיין את זה, אבל לפי הטקסט, כל החלל שאנחנו מכירים היה מוצף במים, וגם הייתה מין רוח כזו שמייצגת את אלוהים.

יותם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד".

שחר: יום אחד. אוקיי, מה שחשוב לשים לב פה, עיקר הפעילות של אלוהים ביום הראשון, ובכלל בבריאה הזאת, זה הפרדה וקטלוג. זו הפעולה העיקרית. יצירת סדר מתוך הכאוס. ביום הראשון אור מופרד מחושך, ביום השני המים, אמרנו שכיסו את כל העולם, אז ביום השני המים האלה מופרדים למעלה ולמטה. מים עליונים שיהיו כלואים בחלל, ומים תחתונים שימלאו את הארץ. בוא תקריא מה אלוהים עשה ביום השני.

יותם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי".

שחר: כן, טוב, בעצם בעולם יש בעיקר מים.

יותם: כן.

שחר: עכשיו יש אור, אז אפשר לראות אותם.

יותם: כן, עד עכשיו לא ראו פשוט.

שחר: עד עכשיו לא ראו. היה חושך על פני תהום. אבל זה מה שיש בכל מקום. אז ביום השני אלוהים לוקח את חלק מהמים שיש בעולם, הוא מעלה אותם למעלה, מעל הארץ, והוא שם איזה שהוא סכר, מין מחסום, שהוא קורא לו רקיע. הרקיע זהו סוג של קרום דק דק, ממברנה שאלוהים מותח, ככה, שיכסה את העולם, והוא סוג של סכר, שהמים העליונים לא יפלו על הארץ. העולם, בעיניים של אנשים שחיו אז, נראה כמו הכדורי שלג האלה, שהדודות היו מביאות פעם מחו"ל?

יותם: [מצחקק] כן.

שחר: שאתה מנער ויורד שלג. כי…

יותם: יש לי כאלה.

שחר: כן, לכולנו. זה… ככה חשבו אנשים פעם. מקום שטוח עם כיפה שמקיפה אותו, והכיפה הזאת נקראת בלשון המקרא רקיע. יש בכמה מקומות בתנ"ך תיאורים של חלונות או ארובות שדרכם יורדים המים, שכלואים מעל הרקיע הזה, לארץ. בכל מקרה, ככה אלוהים יוצר הבדלה בין המים העליונים למים התחתונים, וביניהם נוצר חלל, נוצר מקום. אבל הארץ עדיין מלאה במים, וצריך לטפל גם בהם.

יותם: המים התחתונים, אלה שעל הארץ, והטיפול בהם, זה מה שאלוהים עושה ביום השלישי.

שחר: כן. ביום השלישי אלוהים מטפל גם במים התחתונים, אלה שנשארו בארץ ומכסים את כולה. ביום השלישי הוא מצווה שהם יזרמו לימים ולאוקיינוסים, ככה שתראה היבשה. ואז בגלל שיש יבשה ויש אדמה, יש אפשרות לארץ להתחיל להוציא גידולים וצמחים. אז בוא נראה מה קורה ביום השלישי.

יותם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם"… מתחת השמיים בעצם בגלל שסיימנו את העניין של המים העליונים והתחתונים ומתרכזים בכדור הארץ, במה שחשוב.

שחר: נכון.

יותם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי".

שחר: זה בעצם תהליך די הגיוני. אתה יודע, מקום שיש אדמה טובה, תשאיר אותה כמו שהיא, מתישהו יצמחו שם צמחים. אחרי שאלוהים ייבש את הארץ, האדמה הוציאה צמחים ועצים ופירות וכל הדברים הנעימים שיש לנו, כאן מסתיים, למעשה, החלק הראשון של הבריאה. יש כאן סימטריה מאוד יפה בין שלושת הימים הראשונים ושלושת הימים האחרונים. בעצם, התהליך הזה של יצירת סדר מתוך הכאוס, הוא דו שלבי. בשלושת הימים הראשונים יש יצירה של מקום ואז בשלושת הימים הבאים יש מילוי של המקום הזה. ביום הראשון אור מופרד מחושך, וביום הרביעי נוצרים הכוכבים והמאורות, וביום השני המים מופרדים למים עליונים ותחתונים, כשביניהם רקיע שנקרא שמיים, ואז ביום החמישי, בתוך המים, נוצרים דגים ובשמיים יש עופות. וביום השלישי יש אדמה יבשה, שאפשר ללכת אליה, וביום השישי נוצרים החיות היבשתיות ובני האדם.

יותם: בעצם, בשלושת הימים הראשונים, יש פינוי של מקום ובשלושת הימים האחרונים יש אכלוס של המקומות האלה על ידי יצורים כלשהם. זה מאוד סימטרי.

שחר: כן. ניסוח טוב. מה קורה ביום הרביעי?

יותם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה". זה אותו רקיע ממקודם?

שחר: כן.

יותם: אוקיי. אז בגלל שהרקיע הוא מין סוג של שכבה אטומה כזאתי מעל העולם, אפשר לתלות עליו דברים כמו איזה, לא יודע, וילון.

שחר: בדיוק.

יותם: אוקיי. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים. וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים. וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ. וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם רְבִיעִי". טוב, קביעת הזמנים, נכון?

שחר: נכון. כל התרבויות הראו חשיבות רבה בקביעת לוח השנה שלהם. שמשי, ירחי, משולב. היכולת להגדיר את הזמנים היא מאוד חשובה, מהרבה סיבות.

יותם: פוליטית, דתית, צבאית, כלכלית.

שחר: חברתית, קהילתית, פולחנית, כן. יש בתנ"ך כאן התקדמות תיאולוגית ביחס לתרבויות העתיקות, כי במחשבה האלילית גרמי השמיים היו יצורים חיים, והבולטים ביניהם היו מזוהים עם אלים.

יותם: למשל אל השמש המצרי.

שחר: אל השמש, בכלל, אל השמש היה אל חשוב בהרבה תרבויות. הוא מרכזי גם במיתולוגיה המסופוטמית, הכנענית, הרומית, הפרסית, ההינדית. גם הירח היה מזוהה, בדרך כלל, עם אל חשוב. לדעת הרבה פרשנים מסורתיים, וגם לדעת הרבה חוקרים, בסיפור בריאת המאורות מסתתר פולמוס. כל העניין הזה של גרמי השמיים בתור אלים מבוטל, והם מצטמצמים פה לאורות בלבד, הם מציינים את הזמנים.

יותם: תשמע, זה גם הגיוני. אנשים, כמו שאמרנו בפתיח של הפרק הזה, הרימו את העיניים לשמיים, ראו דברים שהם לא מבינים, וניסו לתת לעצמם הסברים, מה לא הגיוני?

שחר: נכון. יש אפילו מדרש של אברהם אבינו שהיה בן שלוש וראה את השמש ואמר "ראוי להתפלל לה", ואז הוא ראה את הירח בלילה, ואמר "ראוי להתפלל גם לזה", כי…

יותם: הגיוני.

שחר: הגיוני, אוקיי. הלאה, יום חמישי.

יותם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם חֲמִישִׁי" טוב, שחר, זו הבריאה של הדגים והציפורים, הם מקבלים את הברכה הידועה, לפרות ולרבות, כמו שיקבלו בני האדם בהמשך.

שחר: כן, אנחנו זוכרים שבני האדם קיבלו את הברכה הזאת, פרו ורבו. לפי חז"ל, זו המצווה הראשונה בתנ"ך. זה החיוב הראשון בתורה. ומסתבר שגם החיות קיבלו אותה.

יותם: ואי אפשר להתחמק מזה שחר, תנינים, נכון? יש התייחסות אליהם. זה היצור היחיד ומיוחד מכל בעלי החיים, שכתוב, ממש ספציפית, בשם, שאלוהים יצר אותו.

שחר: נכון.

יותם: ואחרי מה שראינו על התנינים, אתה רואה שאני מקשיב לך [מצחקקים שניהם], בספרות אוגרית, אני מניח שזה לא מקרי.

שחר: כן, זה נכון. במקרא, לצד מסורות שמדברות על איך אלוהים הרג את היצורים המפלצתיים האלה לפני הבריאה, יש גם מסורות אחרות שמדברות על הכניעה של היצורים האלה לאלוהים, או ההפיכה שלהם למשרתים שלו. כי אנשים האמינו שהמפלצות האלה היו קיימות, היה תנין, היה לוויתן, היה נחש בריח.

יותם: [בטון ציני] כי אחרת איך העולם נוצר?

שחר: זו אקסיומה, הם היו קיימות. אבל לפי הסיפור הזה בבראשית א', לפני הבריאה הרי לא הייתה מלחמה, אז מה נעשה עם התנין והלוויתן…

יותם: כן.

שחר: וכל החבר'ה? לכן יש מסורות אחרות, מתקדמות יותר, שאצלן המפלצות לא מפחידות, ולא מאיימות על אלוהים.

יותם: תחשוב, יושבים מסביב למדורה, מספרים סיפור אחר, ואז בא מישהו ואומר "רגע רגע, מה עם הלוויתן?" -"רגע רגע, נספר לך על הלוויתן, גם אותו, ברא אלוהים".

שחר: "רגע, לא סיימתי…"

יותם: [צוחק] כן! בדיוק.

שחר: למשל אצל איוב הוא אומר "הֲ‍יָם אָנִי אִם תַּנִּין כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר". מזה יוצא שהתנין לא נמחץ ומת, כמו שכתוב בתהילים וישעיהו, אלא אלוהים שם אותו ואת הים במשמר, הוא כלא אותו. גם המוטיב הזה מופיע בכמה מקומות.

יותם: בעצם, המסורות האלה לא מתכחשות לקיומם של המפלצות, של התנין והלוויתן, הן מעדנות את הסיפור, אולי בקטע של - [בקול דרמטי] "מכירים את התנין והלוויתן? ומי יצר אותם?"

שחר: בדיוק, זה מקומות שבהם יש טשטוש של המלחמה הקדמונית הזו, כמו שמופיע פה, "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים". בתהילים ק"ד, שמספר באופן חופשי על בריאת העולם, כתוב, "לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ", זה אותו שטנץ. הן כבר לא מפלצות מאיימות, אלא ברואות של אלוהים. טוב, אנחנו ביום השישי.

יותם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב". טוב, חיות, מה יש להגיד?

שחר: חיות היבשה.

יותם: אה, אוקיי.

שחר: ועכשיו הגענו לעיקר, לבריאת האדם.

יותם: חיכינו שישה ימים [מגחך], אתה יודע, לזה.

שחר: נזר הבריאה.

יותם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" שמע, אני חייב לעצור ולשאול, אני בטוח שהרבה מאזינים רוצים לדעת גם, מי זה אנחנו? למה ברבים? "כצלמנו", "כדמותנו", אל מי הוא מדבר?

שחר: תראה, רוב פרשני ימי הביניים אומרים שאלו המלאכים, יש שאומרים שאלוהים מדבר אל הארץ כי האדם נברא מהאדמה, אז מהטקסט נראה שהוא מדבר אל פמליה אלוהית שנמצאת סביבו.

יותם: ראינו בכמה פרקים ב"עושים תנ"ך" שיש איזושהי הכרה כללית כזאת בתנ"ך, ובכלל, במין בני אלוהים כאלה, במין אספה אלוהית כזאתי, ש… בני לוויה של האל.

שחר: כן. אלה אותם בני אלים. ראינו באמת בעבר, שיש כמה מקומות בתנ"ך שבהם אלוהים נמצא בתוך פמליה. יש אסיפה אלוהית שהוא חלק ממנה או בראשה, כמו למשל בתהילים פ"ב, או בתחילת ספר איוב. דיברנו על זה בפרק שעשינו על איוב, יש שם התכנסות של בני האלים באסיפה של אלוהים, אם אתה זוכר.

יותם: כן, שהשטן הוא אחד מהחבר'ה האלה.

שחר: נכון. במלכים א' כ"ב יש נביא שמתאר "רָאִיתִי אֶת יְהוָה יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ". ישעיהו מתאר, גם, באופן מפורט בפרק ו', איך אלוהים יושב על כסא וכל מיני יצורים מרחפים סביבו. גם יחזקאל מתאר תיאור כזה. יש את המוטיב הזה גם בתהילים, גם בדניאל, בעוד מקומות. לכותבי התנ"ך ולאנשים שחיו אז, לא הייתה בעיה עם האימג' הזה.

יותם: אז אם אנשים בימינו לא אוהבים את הרעיון על בני אלים ועל האסיפה האלוהית הזאתי, כי זה לא מסתדר עם התפיסה, נקרא לזה, התיאולוגית של היום, איך נראית הסביבה של אלוהים? איך נראה אלוהים עצמו? אז בעצם של מי הבעיה? כי לתנ"ך לא נראה שיש עם זה איזושהי בעיה.

שחר: שום בעיה.

יותם: אוקיי, אז נמשיך. "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם". שוב אני חייב לעצור ולשאול: מה זאת אומרת בצלמו של אלוהים? יש פה איזה בעיה תיאולוגית.

שחר: בצורה שהייתה לאלוהים.

יותם: איזה צורה? הגוף של אלוהים? מה זאת אומרת? זה מילים מאוד פשוטות, מאוד ברורות, לכאורה.

שחר: בעולם שבו נכתב התנ"ך, לאלוהים היה גוף, ולא הייתה עם זה בעיה. דיברנו על זה בפרק שעשינו על עשרת הדיברות. הבאנו שם כמה דוגמאות למי שרוצה הרחבה, ניתן פה עוד קצת. בהר סיני, כתוב שמשה ראה את הגב של אלוהים, את המאחורה שלו. אחר כך הוא, ואהרון ונדב ואביהו, וקבוצה גדולה של זקני ישראל עלו להר וראו את אלוהי ישראל ואת הרגליים שלו. יחזקאל מתאר את המותניים שלו, דניאל רואה אותו בתור איש, גם חנוך. בגמרא יש הרבה מאוד תיאורים שלו מחייך, שאלוהים מניח תפילין, שהוא מרים כוס של יין, שהוא עומד ומתפלל תפילת עמידה, הוא מתעטף בטלית, הוא מראה למשה בסידור איך להתפלל, או שמשה תפס אותו כמו שבן אדם תופס חבר שלו בבגד. זה באמת מואנש. יש למשל דיון אם כשאלוהים זוכר איך ישראל בגלות, האם הוא מוריד דמעות או שהוא סופק את כפיו או שהוא מתאנח או שהוא בועט בתסכול בכסא הכבוד או ברקיע.

יותם: נכון.

שחר: יש אפילו ספר קדום בשם "שיעור קומה", אפשר למצוא אותו אונליין, שמחשב מה האורך של האיברים של אלוהים.

יותם: וואלה. אוקיי, אמרנו עוד דבר בפרק על עשרת הדיברות, שהתפיסה שלאלוהים אין גוף, יחסית מאוחרת, מבחינת ההתפתחות התיאולוגית, נקרא לזה.

שחר: נכון. התחילה באמצע ימי הביניים, וגם אז, היו יהודים טובים וצדיקים שמאוד התנגדו לשינוי הזה. מה פתאום להגיד שלאלוהים אין גוף? יש לדוגמא רב בשם משה תקו, שמאוד התעצבן - מה פתאום החלטתם שאלוהים לא גשמי? והוא כתב ספר בשם "כתב תמים" והוא מאוד כועס שמה. הוא מביא הוכחות שזה לא יתכן שאלוהים לא גשמי.

יותם: למשל, איזה הוכחות הוא נותן?

שחר: למשל, הוא אומר שבהרבה מקומות יש תיאור של כסא הכבוד של אלוהים. הוא שואל "בשביל מה יש כל כך הרבה תיאורים של כסא אם אלוהים לא גשמי?"

יותם: תכל'ס.

שחר: "מי יושב על הכסא?" הוא נכנס חזק מאוד בגאונים ובגדולי ישראל של תקופתו שאומרים שאלוהים לא גשמי, והוא שואל "מה זה השינוי הרדיקלי הזה?" כי היה ברור ליהודים, לפחות עד אותה תקופה, שאלוהים גשמי. אם נחזור לענינינו, הכוונה ב"צלמו" היא בצורה שלו. צלם זה משהו פיזי. אדם נראה כמו שאלוהים נראה. בצלם אלוהים ברא את האדם. בהמשך, בפרק ה', אדם יוליד בן, וכתוב שם, "וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ". נראה לי שאין כל כך אפשרות אחרת להבין את הדברים. ילדים נראים כמו ההורים שלהם.

יותם: כן. לפעמים.

שחר: וזה…

יותם: ברוב המקרים, אוקיי.

שחר: וזה מה שקורה בפרק א'. חשוב להבין שהקושי הפרשני הוא שלנו, לא של הטקסט. התפקיד של הטקסט הוא לא להתאים למה שאנחנו חושבים שהוא אומר. הוא אומר שאדם נברא בצלם אלוהים. עוד משהו, הלשון "בצלם אלוהים", זה לשון ששימשה במיתוסים אשורים. אולי גם בבלים אבל בעיקר אשוריים, לתיאור המלך. אחרי שהיו ממליכים את המלך היו מכנים אותו "צלם האלוהים". המלך נברא בצלם של האל אשור, וכיוון שהוא נברא בצלם של האל אשור, המלוכה ניתנה בידו. זו הראייה שהאיש הזה ראוי, כי, כאילו, אחרי ההכתרה הדיוקן שלו היה דומה לפסל של האל. כמובן שיש פה ביצה ותרנגולת, כי את האלים היו מפסלים לפי הצורה של המלכים…

יותם: כן.

שחר: והבנים שלהם הלכו אחריהם, אז ברור שגם הם יהיו דומים להם. אבל לענייננו, המלך היה הצַלְּמוּ, זו המילה האכדית.

יותם: [בטון מופתע] אה!

שחר: הצַלְּמוּ של האלוהים. כלומר, הפרק משתמש בלשונות מובהקים של מלוכה, אבל מכיל אותה, אפשר לומר, באופן דמוקרטי על כל בני האדם, לא רק על המלך. זו כפירה בייחוס של האלוהות, דווקא למוסדות ספציפיים שאמורים לייצג את האל.

יותם: כאילו, כדי לומר שכל בני האדם נבראו בצלם. כולם זה צלם אלוהים. ההעתק של אלוהים, היצורים של אלוהים.

שחר: נכון. יש פה דמוקרטיזציה…

יותם: לא רק המלך…

שחר: דמוקרטיזציה של המיתוס הזה.

יותם: אוקיי.

שחר: זה המשמעות. כשמבינים את ההקשרים התרבותיים הטקסט מקבל משמעות הרבה יותר עמוקה. והבריאה הזאת של האדם, זה באמת אחד משני הקליימקסים של הפרק, השיא הנוסף הוא כמו שנראה, השבת.

יותם: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". הנה המשפט הידוע. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" והנה, טוב מאוד, גם אנחנו אומרים, סיום מאוד מאוד יפה.

שחר: כן, רק שלמעשה הסיפור לא נגמר כאן.

יותם: [צוחק] אוקיי.

שחר: החלוקה של התורה לפרקים היא מאוחרת. למעשה, סיפור הבריאה לא נגמר פה, והוא ממשיך גם בתחילת הפרק הבא.

יותם: אה.

שחר: שם כתוב ככה, בתחילת פרק ב', ואנשים חושבים שזה שייך לסיפור אחר, אבל לא. זה ההמשך, זה הסיום של הפרק הזה, זה סיום של מעשה הבריאה הזה, וכתוב ככה: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם".

יותם: אה! מוכר לי מאיפה שהוא.

שחר: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת". סברי מרנן.

יותם: [צוחק] כן. לחיים.

שחר: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם".

יותם: אוקיי…

שחר: וכאן זה נגמר.

יותם: אז אנחנו כולנו מכירים את זה. אומרים את זה בקידוש. כאן מוזכרת השבת.

שחר: כן. בעצם השבת סוגרת את סיפור הבריאה, היא הקליימקס השני. הפרק בנוי במסגרת של שישה ימי עבודה ובסוף אלוהים נח, יש כאן מיתוס וריטואל. המיתוס של בריאת העולם נועד להצדיק את הריטואל של השבת, והסיפור מסתיים במילים - "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם". זה מסגרת. נקרא אינקלוזיו. חתימה מעין הפתיחה. הסיפור מתחיל ב-בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, ומסתיים ב-אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם. זו מין מעטפת. יש את זה המון בתנ"ך. למשל, סיפור מגדל בבל מתחיל במילים: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים", ומסתיים במילים "וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ", ומשם מתחיל סיפור אחר. מה אתה יכול להגיד על הטקסט הזה של בריאת העולם?

יותם: תשמע, שהוא מאוד מוקפד, יש בו הרבה חזרות, מוטיבים, פורמולות כאלה שחוזרות על עצמם.

שחר: נכון, נכון. הפרק הזה הוא אחד הפרקים הכי מובנים, הכי מתוכננים והכי מסודרים בכל התנ"ך.

יותם: טוב, היה הרבה תוהו ובוהו לפני, לחשוב עליו, אתה יודע.

שחר: כן כן.

יותם: זה הרבה זמן.

שחר: כל יום בריאה מתחיל בנוסחה, "ויאמר אלוהים יהי"… משהו, ושש פעמים כתוב "ויהי כן", שש פעמים אלוהים רואה מה שהוא בורא ומבסוט.

יותם: כן, זה ה-"וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טוֹב" הזה, כן?

שחר: כן, כן.

יותם: וגם שש פעמים חוזר "וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר".

שחר: נכון, למה לדעתך זה ככה?

יותם: עוד פעם, להראות את הארגון הזה, זה שאלוהים בשליטה מלאה, שיש תוכנית והכל עובד לפיה.

שחר: נכון, הכל מתקתק. עכשיו, בוא נצא מהתנ"ך ונסתכל במאקרו. ניקח נשימה עמוקה. במשך אלפי שנים, אנשים קראו את הטקסט הזה של בראשית א', והתרשמו ממנו מאוד. הוא מעוצב, הוא מאורגן, בריאה באמצעות דיבור, איזה יופי. בשנת 1849, כשהטקסטים המסופוטמים התחילו להתגלות, בחפירות של העיר נינווה.

יותם: ההיא מיונה?

שחר: ההיא מיונה. התגלו שבעה לוחות חרס עם יותר מאלף שורות שיר, שהיו שמורים במצב טוב, ובהם נמצא מה שמכונה האנומה אליש.

יותם: בעצם, סיפור הבריאה הבבלי, הזכרנו אותו לא מעט ב"עושים תנ"ך".

שחר: כן ולא…

יותם: אה… [צוחקים]

שחר: הסיפור הזה אומנם מספר על בריאת העולם, אבל זו לא המטרה הכוללת של העלילה.

יותם: אוקיי.

שחר: המטרה היא להסביר את החשיבות של האל מרדוך, וגם, כיצד נוצרה המלוכה ומדוע היא ניתנה דווקא לבבל? זו העלילה המכוננת של בבל. הטקסט הזה נכתב בסביבות שנת 1100 לפני הספירה, והוא כל כך חשוב שכשהאשורים עלו לשלטון וניצחו את הבבלים, הם הלאימו לעצמם את הסיפור הזה. כי כל מקום שכתוב "מרדוך" הם כתבו "אשור", וככה הצדיקו את האימפריה האשורית, עד כדי כך המיתוס הזה היה חשוב.

יותם: אנומה אליש, המילים הראשונות שבמיתוס, נכון?

שחר: כן. הוא נקרא אנומה אליש על שם המילים הראשונות. אנומה אליש, התרגום הוא "בעת ממעל". e-nu-ma e-liš la na-bu-ú šá-ma-mu.

יותם: או-אה.

שחר: בעת ממעל לא נקראו שמיים. šap-liš am-ma-tum šu-ma la zak-rat, מתחת אדמה בשם לא נזכרה. long story short, היו שתי ישויות אלוהיות אפסו ותיאמת, הם העמידו ארבעה דורות של אלים שעשו רעש והפריעו להם לנוח, אפסו נרצח, תיאמת יוצאת לנקום את המוות שלו, האלים הצעירים ממליכים על עצמם אחד מהם, אל צעיר וחזק בשם מרדוך, והוא יוצא לקרב נגד תיאמת, היא לוקחת איתה לקרב שורה ארוכה של מפלצות, שזה פחד אלוהים, כיוון שהיא מייצגת גוף מים לא מזוהה, אז המפלצות שהיא לוקחת איתה הם כל מיני מפלצות מים מזעזעות, ואז יש תיאור ארוך של הקרב שלהם, ובסוף, מרדוך הורג את תיאמת ובורא את העולם.

יותם: ובא לציון גואל. [משועשע] בעצם, על פי מה שראינו עד עכשיו, גם פה יש תיאומכיה, מלחמה בין אלים, והאל המנצח הוא זה שבורא את העולם.

שחר: בדיוק. זו הגרסה הבבלית של המלחמה בין אל הסער לבין הים.

יותם: אבל סליחה רגע כשאני עוצר אותך, שחר, וחוזר אחורה, למה דווקא המוטיב הזה חוזר במיתוסים האלה? למה דווקא אל הסער ואל הים? מה כל כך מיוחד בהם?

שחר: כי יש מטען תרבותי עמוק בדמויות האלה. הים מסמל כאוס, כוח שאי אפשר לביית אותו או להשתלט עליו, והסערה, הגשם, היא מסמלת חיים, גשם, פריון. אל הסערה תמיד משלנו, תמיד הוא הטוב, תמיד הוא הגיבור.

יותם: והקשר לסיפור שלנו, לסיפור הבריאה בבראשית א'?

שחר: יש קשר. כשהטקסט הזה, האנומה אליש, התגלה ופוענח, היה רעש גדול, כי בעצם, הסתבר לנו שכמה מאות שנים לפני שנכתב הטקסט המקראי, נכתב טקסט מסופוטמי שדומה לו בצורה מטרידה.

יותם: אבל לפי מה שתיארת עכשיו, שחר, תיאמת ומרדוך, לא כל כך דומה לסיפור שלנו. איפה זה קיים? אין מלחמות אצלנו.

שחר: תראה, התנ"ך לא נכתב בוואקום. הוא נכתב בתקופה מסוימת, בסביבה מסוימת, בהקשר מסוים, והוא חלק מההקשר ההיסטורי שבו הוא נכתב, ואי אפשר להבין אותו בלי להבין את התקופה שבה הוא נכתב. ולכן חשוב לשים לב לפרטים. איך מתחיל סיפור הבריאה שלנו? מה יש בעולם?

יותם: נו, אמרנו קודם, יש תוהו ובוהו, יש כאוס, יש מים קדמונים, ורוח האלוהים.

שחר: בדיוק. וגם בסיפור הבבלי. דרך אגב, מה שאמרנו קודם, שלא צריך לקרוא "בראשית ברא", אלא "בראשית ברוא", זה בדיוק איך שמתחילה האנומה אליש, "בעת ממעל". שניהם מתחילים בתיאור זמן, וגם הרבה מאוד סיפורי בריאה אחרים מתחילים בתיאור זמן. עכשיו, לפי סיפור הבריאה הבבלי, מה החומר הראשוני שהיה בעולם? מים. כל ההבחנות האחרות עוד לא היו קיימות, הייתה רק הבחנה אחת - זכר ונקבה במים. שתי דמויות אלוהיות שהם גופי מים מתוקים ומלוחים, אפסו, שהוא האל של המים הקדמונים ותיאמת, שהיא האלה של המים הקדמונים בתהומות.

יותם: הא. תיאמת-תהומות. גם זה מצלצל דומה.

שחר: נכון. זוכר שאמרתי לך קודם לזכור את המילה תהום בפסוק "הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה"? מבחינה אטימולוגית זו אותה מילה. זה מופיע בבראשית על ההתחלה, כבר בפסוק ב'. "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" וכולם אמרו "איזה יופי. המילה הזאת, תהום, תהומות, שתמיד חשבנו שפשוט מייצגת את מעמקי הים בתנ"ך, בעצם באה מהאלה המסופוטמית שהייתה בעצמה מעמקי הים". תיאמת היא האלה של המים שבמעמקים, על אותו עקרון הרבה מאוד שנים, אלפי שנים לא היה ברור מי הם התנינים, ומי זה הלוויתן, ומה הסיפור שלהם? ותחשוב איזה שמחה היתה כשפיענחו את לוחות אוגרית, והבינו סוף סוף מי אלה התנינים שמוזכרים בסיפור הבריאה. ועכשיו אפשר להבין את הפסוק מתהילים "הַלְלוּ אֶת יְהוָה מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת".

יותם: יש כאן שילוב, גם של תנינים מאוגרית וגם של תיאמת מבבלית. כאילו לקחו את הכל ועשו סלט.

שחר: כן, יש פה איכות של סלבריטיס שעושים הופעות אורח.

יותם: כן.

שחר: אז לפי האנומה אליש, אבסו ותיאמה היו בני זוג, ומהלו את המים שלהם אחד בשני, וזה כל מה שהיה בהתחלה בעולם, כמו בבראשית א'.

יותם: אוקיי, התחלה טובה, עוד נקודות דמיון בין שני הסיפורים?

שחר: יש הרבה דברים. בשני הסיפורים הבריאה היא באמצעות דיבור. ראינו כמה הפרק מתרכז באלוהים שמדבר והדברים קורים. גם באנומה אליש, אותו דבר. למשל, אני אצטט "ציוה ובמוצא פיו אבד המזל, שב ציוה לו והמזל נברא". מה שנראה כל כך יוצא דופן אצלנו, שאלוהים בורא באמצעות דיבור, כן, זה יפה, זה לא כזה יוצא דופן.

[חסות]

שחר: מה עוד? איך נבראו השמים, אתה זוכר?

יותם: כן, נוצר הרקיע שהפריד בין המים למים, שאלוהים מותח אותו על העולם.

שחר: נכון מאוד. אותו הדבר בדיוק קורה גם בסיפור הבבלי. רק שבמקום שזה יהיה סתם רקיע גנרי, אחרי שמרדוך הורג את תיאמת, הוא לוקח את הגופה שלה, קורע אותה, מבתר אותה, ויוצר ממנה את הארץ ואת השמיים, והוא מותח את העור שלה מצד אחד של האדמה לצד השני, והיא בעצמה, הגוף שלה, הוא הרקיע. מה עוד? בשניהם יש יצירה של הגופים השמימיים, ובשניהם יש להם את מטרות קלנדריות, לקבוע את הימים והחודשים והשנים, ובסוף, כמובן, היצירה של בני האדם. אצלנו כתוב שאלוהים אמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותינו", ובאנומה אליש מרדוך אומר: "דם אבלול, עצמות אצור, אעשה יצור, "אדם" יהי שמו". בבראשית אלוהים אומר שאדם יהיה בצלמנו כדמותינו וגם באנומה אליש אותו דבר, האדם אמור להיות דומה לאלים. זו סקירה באמת שטחית של חלק מהדמיונות בין שני הסיפורים, אבל כשפיענחו את הסיפור הבינו שחייב שיהיה קשר כלשהו בין שניהם.

יותם: כן אבל אתה יודע, אנחנו מסתכלים על הצד הריאלי של המסורות האלה. לא הגיוני ששני סופרים ישבו ורשמו את בריאת העולם, אתה יודע, כל אחד על איזה אבן בחלל, וציירו את מה שהם רואים וכתבו את ההערות. אבל זה לא מבוסס על סיפור אמיתי עם פרשנויות שונות, זה סיפור.

שחר: נכון. פעם הניחו שיש כאן קשר תרבותי, קשר של השראה, השאלה, השפעה, שאולי הסופר הישראלי הכיר את הסיפור הבבלי שהיה מפורסם בכל העולם והוא כתב את הסיפור הישראלי, של בראשית א', כגרסה פולמוסית, מודעת, שבאה להתווכח עם המיתוס הבבלי המפורסם.

יותם: למשל, בסיפור הבבלי יש כמה ישויות כאלה, אצלנו יש אחד. מתאים לתיאולוגיה המאוחרת של אל אחד.

שחר: בתור התחלה. מפורסמת, למשל, הדעה של חוקר בשם קסוטו, שאמר שסיפור הבריאה הזה הוא התפלמסות מודעת עם הסיפור הבבלי, ולכן, בין השאר, תיאמת שונמכה לתהומות. בעצם הסופר לקח את האלה שהיא המים העמוקים ואמר שאין כזה דבר, יש רק תופעה של מים עמוקים. באמת, באמצע המאה ה-19, אחרי שהתגלה האנומה אליש, נהיה פולמוס חריף מאוד שנקרא Bible vs Babel, התנ"ך מול בבל, צד אחד אמר כמה הסיפור המקראי מתקדם ומעוצב ומסוגנן לעומת מה שהוא תפס כקקופוניה באנומה אליש, ששם יש הרבה המולה והרגשה כללית כזאת של גנון, והצד השני אמר כמה הסיפור המסופוטמי ארוך ומפורט והוא מתאר ציוויליזציה הרבה יותר מפותחת ומתקדמת, והסופר המקראי רק השאיל כמה מוטיבים כלליים.

יותם: אני יכול להניח, בזהירות, שהסיפור הישראלי הושפע או השאיל מוטיבים מהסיפור הבבלי?

שחר: זו באמת הדעה שהייתה רווחת, ואני קצת מסתייג מכל העיסוק בכיוון הזה.

יותם: מעניין, למה?

שחר: כי כשאתה אומר ש"הושפענו" מהמיתולוגיה הבבלית או מהכנענית, מי שאומר שהיתה השפעה בעצם טוען שבמסורת הישראלית מטבעה אין סיפורים מיתולוגיים, על מלחמה בים או במפלצות.

יותם: אתה רק מחמיר את המצב, אתה אומר.

שחר: או מתיחה של הרקיע. המסורית הישראלית, מטבעה, לא מתעסקת בזה. רק מה? הייתה השפעה. באו בבלים רשעים, או כנענים, או חיטים, או מצרים, או אוגריתים, או לא יודע מי, והשפיעו. ואז אנחנו מוצאים מיתולוגיה זרה בתנ"ך.

יותם: כאילו, המיתולוגיות נדחפו, או דחפו את עצמם לתנ"ך בעל כורחו.

שחר: יש גם, כן, חישמולטורים אומרים "גנבנו…"

יותם: כן.

שחר: "גנבנו את זה". אז זה מודל אפשרי אחד, מודל ההשפעה. אני חושב, בעקבות חוקרים אחרים, שזה מודל שגוי ומטעה.

יותם: אז מה אתה מציע?

שחר: הוא לא נותן מענה אמיתי, כי המיתולוגיה הישראלית היא חלק מהמיתולוגיות של המזרח הקדום. לכל עמי המזרח הקדום הייתה מיתולוגיה, וכולם היה מוטיבים, ולכל עם היה את הביטויים שלו, שמיוחדים לו. היה מאגר משותף עם הרבה גרסאות, והישראלים משחקים במיתולוגיה הזאת כמו כולם. השאלה האמיתית היא לא איך לחפש מאיפה העתקנו, אלא לחפש איך זה עוזר לנו להבין את הסיפור? הסיפור הבבלי והסיפור הישראלי, הם שניהם תיאורים שמתאימים לתרבויות שבתוכם נוצרו סיפורי הבריאה שלהם. לכל תרבות יש סיפור שמתאים לה. אז כן, יש הַשְׁאָלוֹת כלליות, אבל מדובר בסיפורים די שונים.

יותם: למשל, אם אני זורם איתך לכיוון הזה, תיאמת אצלנו היא לא אלה אלא רק גוף של מים, תהומות.

שחר: למשל. או למשל, במיתוס הבבלי, יש למרדוך תיאוגוניה, היסטוריה, משפחה. הוא הבן של אפסו ותיאמת, המלחמה היא מלחמה בתוך המשפחה. בכל המלחמות המקראיות בין אלוהים והמפלצות, אלוהים הוא לא קרוב משפחה שלהם. הוא אל בורא, חסר קשרים משפחתיים. גם תמונת הבריאה בבראשית היא שקטה. יש כאוס, אבל אלוהים לא נלחם בו. התוהו ובוהו יושב בשקט ומחכה שאלוהים יטיל בו סדר. זה הפוך מכל הבריאות שראינו עד עכשיו.

יותם: או למשל, יש כאן תנינים, אבל הם נבראים. מגמה פולמוסית.

שחר: נכון, יש כאן תחייה של המסורות על המאבק של אלוהים בתנינים. הם כבר לא כוחות עצמאים של הרוע. בניגוד למתוסי המלחמה של המזרח הקדום והמקבילות שלהם במקרא שראינו, התיאור בבראשית א' הוא של בריאה שקטה, רגועה, בדרכי שלום, המים לא נלחמים ולא מתנגדים. בניגוד לתיאמת הבבלית או למקומות אחרים בתנ"ך, ששם הים מתנגד ופורץ קדימה ומנסה לשטוף כל הזמן, בראשית א' נכתב לקהל ישראלי עם תפיסה ישראלית.

יותם: אוקיי, שחר, תשמע, זה מוביל אותי בדיוק לשאלה הבאה שלי, בשביל מה היה צריך לכתוב את הסיפור הזה? מה התפקיד שלו? למה הוא נכתב? ויותר חשוב, למה בצורה הזו?

שחר: זו שאלה מעולה, ושאלו אותה גם פרשני ימי הביניים. הפירוש המפורסם ביותר של רש"י, ממש בתחילת התורה, על הפסוק הראשון, עוד לפני שהוא התחיל לפרש את הטקסט הוא כותב, אני אצטט: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה, אלא במצווה הראשונה שנצטוו ישראל בספר שמות, לפני יציאת מצרים, החודש הזה לכם. ומה טעם פתח בבראשית? משום שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

יותם: אם נפרש את הפירוש, הטקסט הוא הכושן, הוא ההוכחה שהארץ שייכת לנו, ליהודים.

שחר: משהו כזה. לישעיהו ליבוביץ' היה משהו מעניין להגיד על זה, והוא אמר: "רק שההמשך הוא שברצונה נטלה מאיתנו, ונתנה לרומאים…"

יותם: הבנתי.

שחר: "…וברצונו נטלה מהרומאים, ונתנה לאלה ונתנה לאלה, והמשמעות העמוקה היא שאין לשום עם זכות על שום ארץ".

יותם: לענייננו.

שחר: לענייננו.

יותם: כן.

שחר: בשביל להבין את מגמת הטקסט ברמה המחקרית, צריך לדעת שיש קונצנזוס מקיר לקיר, שפרק א' בבראשית הוא טקסט כוהני.

יותם: או! סוף סוף הגענו להעשרת המקומות, חיכיתי בסבלנות שנגיע לרגע הזה. תשמע, דיברנו על זה הרבה בפרקים קודמים של "עושים תנ"ך", פרק א' בבראשית הוא המקור הכוהני, פרק ב', המקור היהוויסטי, כמו שפעם קראו לזה.

שחר: כן, אבל עכשיו אנחנו לא נדבר בכלל על ההשוואה בין פרקים א' וב', ועל ההבדלים בין המקורות, אלא נתרכז רק בפרק א'. הסיפור הזה הוא כוהני. המקור הכוהני הוא זה שנותן את רוב החוקים והציוויים. הסיבה לתיאור הבריאה בצורה הזאת, היא שסיפור הבריאה הזה, עם התיאור המדורג ועם כל ההפרדות שראינו, יעזור לנו בעתיד, כשנגיע בתורה לקבצי החוקים הכוהנים. אם נתייחס לבריאת המאורות ביום הרביעי למשל, בויקרא פרק כ"ג, יש פרק מעניין מאוד שנקרא לוח המועדים, יש שם את לוח המועדים בשנה, ושם כתוב: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם".

יותם: מממ… זאת אומרת, בראשית א' הוא בעצם הרקע. אלוהים בורא את השמש והירח, נוצרים הזמנים והמועדים, והם שם עד שמגיעים למדבר סיני, לויקרא כ"ג, ואז הם מקבלים חוקים שמתייחסים לאותם זמנים אלה שנבראו ביום הרביעי.

שחר: בדיוק. אותו דבר עם החיות. הן נוצרות ומקוטלגות, שרצים ועופות ובהמות ורמשים וחיות, ואז בויקרא י"א יש את הבסיס לחוקי הכשרות. והכי חשוב יום השבת, כתוב בבראשית שאלוהים שבת מכל מלאכתו אשר עשה, והוא ברך את יום השביעי וקידש אותו, אבל לא כתוב מה המשמעות של הברכה והקידוש של יום השביעי. אז מה אנחנו עושים ביום שבת?

יותם: אף אחד לא יודע.

שחר: אף אחד לא יודע. עד שמגיעים החוקים הכוהנים בשמות ל"א, ושם יש את הקישור לבריאה, כי שם כתוב "שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת". למה?

יותם: כי בעצם כמו שאלוהים נח, גם ישראל צריכים לנוח. הנה ההסבר.

שחר: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ". זה ההסבר. ככה עובד הסופר הכוהני. אם נקפוץ לספר שמות, אז אחרי מעמד הר סיני, מפרק כ"ה, רוב החומר, עד הודעה חדשה, הוא כוהני. יש שם פירוט מאוד ארוך של הוראות טכניות לבניית המשכן, מאיזה חומרים ומה המידות וכל זה. אלה, מה שנקרא, אני קורא להם "פרשות איקאה".

יותם: אוקיי, בלי לעשות פרסומת.

שחר: כן. מאוד מתאים לרוחו של הכהן. יש 50 לולאות כאלה ו-50 כאלה, וצריך לעשות ככה וצריך לעשות ככה. יש שם מפרט טכני של מהנדס. ואחר כך, שוב יש תיאור ארוך של כמה פרקים, איך ביצעו את ההוראות. ובאמצע כל החגיגה הזאת, בפרק ל"א, פתאום נכנסת החשיבות של השבת. ושם כתוב: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ". השאלה היא, מה פתאום דוחפים פה, באמצע הוראות המשכן, את נושא השבת, בתוך הקומפלקס הארוך הזה של בניית המשכן?

יותם: אולי כי זה חשוב מאוד לכהנים.

שחר: בטוח, אבל למה דווקא כאן?

יותם: נו, למה?

שחר: כי בפרקים האלה יש הקבלה לבריאת העולם. יש כאן הקבלה בין בריאת העולם של בראשית א' לבין הקמת המשכן. ובעצם יש כאן הקבלה בין העולם לבין המשכן. וכמו שאלוהים עבד שישה ימים ונח ביום השביעי, גם בהקמת המשכן צריך לעבוד שישה ימים ולנוח בשביעי.

יותם: תשמע, זה נשמע יפה, מין סלוגן כזה - "העולם הוא כמו המשכן". איך זה בא לידי ביטוי אבל בפועל?

שחר: הבריאה היא כמו המשכן. בשמות ל"ט, אחרי כל התיאור של ההכנות ושל הביצוע כתוב: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ". ואחר כך כתוב: "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הָעֲבֹדָה. וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה".

יותם: הבנתי. "וירא אלוהים", הפורמולה הזאת שמתחילה "וירא" ונגמרת בברכה, מאוד מזכיר את הבריאה.

שחר: בדיוק. גם מהבחינה של הדברים לאחר מעשה, גם ה"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" בסוף הבריאה, מול "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד", אלו אותם לשונות. ובפרקי המשכן יש בדיוק שבע פעמים את הצירוף "כֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה", יש כאן גם הדגשה של התבנית הזאת של מספר 7, בפרק מ', הפרק האחרון בשמות, שם כתוב "וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה".

יותם: הנה, כמו אלוהים, "יְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ".

שחר: כן. וגם מלאכה, כן. וזה לא פועל שכיח, ה-ויכל, ויכלו הזה. ואחרי שמשה כילה את המלאכה, אלה הפסוקים האחרונים של ספר שמות, בסוף בסוף כתוב: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". זה התיאור הכוהני של אלוהים ששוכן במקדשו.

יותם: הפיזי של אלוהים.

שחר: הוא, לפי המקור הכוהני, הוא נמצא במקדשו. הוא שוכן במשכן, זה הבית שלו. ואחרי שסיימו לבנות את המשכן כנדרש, אלוהים יכול להיכנס. ויש פירוט ארוך של הריטואל, וכשמבוצע באופן מושלם, כאשר ציווה אדוני את משה, יש כאן סוג של סגירת המעגל שבין בראשית א' לשמות מ'. בשימוש באותו מבנה ובאותם מילים, ואלוהים, כשהוא ברא את העולם, הוא ייסד את השבת, אבל עוד לא היה מי שישמור אותה. הסדר היה פוטנציאלי, והוא עוד לא יצא לפועל. והקמת המשכן הוציאה את הסדר הזה מהכוח אל הפועל. ובניית המשכן חושפת רובד שהיה סמוי מבריאת העולם, ובריאת המשכן מוציאה אותו, כאילו, לפועל, לעולם.

יותם: וגם שהמשכן הוא סוג של עולם, וגם, אולי, שהעולם הוא סוג של משכן. בשניהם ניכרת המלאכה של אותו אלוהים.

שחר: כן, המקדש הוא מיקרוקוסמוס של העולם, והעולם הוא הרחבה של המקדש. לכן היה חשוב כל כך לסופר הכוהני לפרט את בניית המשכן, ולכן היה חשוב לו לפרט את בריאת העולם בבראשית א', כי יש קשר בין השניים.

יותם: אבל אם אני זוכר נכון, שחר, בסיפור הבריאה בפרק ב', זה קצת שונה הסיפור הזה.

שחר: אנחנו לא שם, אבל אתה מאוד צודק, פרק ב' הוא סיפור שונה לגמרי.

יותם: חוקר המקרא שחר ענבר, אני מסתכל ככה על השעון שלי ואני רואה שסיימנו לשוחח על פרק א', אבל לא דיברנו בכלל על פרק ב', וזו לא הפתעה שאנחנו הולכים לפרק שני על העניין. נכון… אי אפשר… הסיפור לא מסתיים פה כמו שאומרים.

שחר: הסיפור לא מסת… הסיפור הזה מסתיים פה…

יותם: כן.

שחר: אבל לא סיפור הבריאה.

יותם: אוקיי. אז אם נסכם עד כאן, בראשית א' מספר סיפור על בריאת עולם מתוכננת, שקטה הכל שם טוב, הכל כי טוב, בניגוד לשאר סיפורי הבריאה שהיו במזרח הקדום, וגם בתנ"ך עצמו, הבריאה היא הרמונית, בלי מאבקים, בלי מוות, בלי אלים, בלי אלימות, בלי אלים שנלחמים ביניהם. יש סדר, יש ארגון, יש מחשבה מאחורי כל דבר, יש תהליך של התקדמות. כשאלוהים מאחורי ההגה, בבטחה, הוא יודע כל הדרך לאן הוא רוצה להגיע, מה הולך לקרות, והיצורים והבריאה מצייתים לו. אז פרק ב'?

שחר: פרק ב'?

יותם: יאללה.

[חסות]

יותם: זהו, עכשיו באמת מסיימים, פינת הפתגם.

[מוזיקה]

זהו, לקראת סופו של הפרק, כרגיל, פינת הפתגם שלנו, נמצאת איתנו…

לירון: שלום, אני לירון כהן.

יותם: נכון.

לירון: וגם אני פה.

יותם: נכון. אז לירון, מה הפעם רצית לשאול?

לירון: תשמע, עשינו טיול עם המשפחה בצפון, באזור הגליל, וזה הביא אותי לחשוב, מה זה הביטוי "חבל ארץ"? אני מבינה את שתי המילים, אבל לא את החיבור שלהם.

יותם: אוקיי, האמת שזה לא נורא מסובך, בואי רגע נחזור לזה. חבל ארץ, מה זה חבל?

לירון: חבל, חוט.

יותם: אוקיי, נכון. ארץ?

לירון: ארץ, אדמה, אזור.

יותם: יפה. בימי קדם, נהגו למדוד שטחים של קרקע בחבל, ממש. למשל, בזכריה ב' 5-6 כתוב: "וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ וּבְיָדוֹ חֶבֶל מִדָּה". ממש, חבל שאיתו מודדים. "וַיֹּאמֶר אֵלַי לָמֹד אֶת יְרוּשָׁלַ͏ִם לִרְאוֹת כַּמָּה רָחְבָּהּ וְכַמָּה אָרְכָּהּ". למשל, במשנה כתוב: "אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא בְּחֶבֶל שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה". במשנה נקרא מודד הקרקעות משוך, כן? ממש מישהו שמעביר במשיכה חבל, מושך חבל למדידה. מכאן, כנראה, נגזר שמה של חלקת הקרקע המדודה, אותה חלקה שמדדנו על ידי החבל, חבל ארץ. ממש חבל אדמה. אזור ששמו מסביבו חבל או מדדו אותו. מונח שקיבל היום משמעות כללית של אזור או מחוז, כמו חבל ארץ, הגליל, הדרום, לכיש ועוד אחרים.

לירון: מ-עו-לה, למדתי הרבה.

[מוזיקה]

יותם: זהו, עד כאן הפרק הזה של "עושים תנ"ך". תודה לצוות "רשת עושים היסטוריה", להילה שמש עורכת התוכנית, לדני טימור המנהל העסקי, שלי נוי מנהלת ההפקה, אביב שם טוב סמנכ"ל התפעול ועמית חזזי מצוות המכירות. בצוות התוכנית גם שלי גואטה, והכי חשוב לחוזה, כי אתה שם. אני יותם שטיינמן, עורך ומגיש.

תוכלו למצוא אותנו ב"חדשות העולם העתיק" בפייסבוק, מי שעוד לא מכיר, שם גם תוכלו לתקשר איתי, עם צוות התוכנית שלנו, להציע רעיונות לפרקים חדשים, להיות חלק מהקהילה הגדולה של "עושים תנ"ך". אתם מוזמנים לעקוב ולהאזין לנו בכל אפליקציות הפודקאסטים, בסמארטפון שלכם, ברכב או איפה שלא תהיו. ועד הפרק הבא, להתראות.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה