עושים מזה סיפור - פרק 7 - מה גורם לאנשים להישאב לתוך סיפור ולצאת להרפתקה

איך גורמים לאנשים להיכנס לתוך מחילת הארנב? מה גורם לנו להיקשר לסיפור ולצאת להרפתקה ואיך זה קשור למודעה של המוסד שמתפרסמת בכל יום עצמאות?

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/08/2021.

‏מעין: היי נועם, רוצה לשמוע סיפור?

‏ד"ר פיינהולץ: לא. [מעין מתפוצצת מצחוק] [בהומור] עד כאן, "עושים מזה סיפור". [מעין ממשיכה לצחוק] שלום מעין רוגל.

‏מעין: [צוחקת] שלום נועם פיינהולץ. קבל סיפור, בכל זאת…

‏ד"ר פיינהולץ: רוצה, רוצה לשמוע סיפור.

‏[מוזיקת רקע]

‏מעין: בכל זאת. אז ככה, 1982, יוצא ספר שנקרא "The Secret: A Treasure Hunt", ספר שיוזם איזה טיפוס בשם ביירון פרייס, שכל הספר מורכב מ-12 חידות, עם איורים, מאוד מאוד מאוד מתוחכמות, שמובילות ל-12 תיבות אוצר עם מפתחות שקבורות ברחבי ארצות הברית.

‏ד"ר פיינהולץ: קבורות על אמת?

‏מעין: קבורות על אמת. כשכל חידה ואיור יובילו לתיבה אחת, ומי שמוצא את התיבה ושולח את המפתח לכתובת בגב הספר, מקבל אבן חן יקרה בשווי מאות אלפי דולרים.

‏ד"ר פיינהולץ: [לוחש בתדהמה] די!

‏מעין: בערך שנה אחרי שהספר יוצא לאור, אה… צמד סטודנטים מצליחים למצוא את התיבה הראשונה, ומוצאים שם את המפתח, ושולחים ומקבלים אבן חן ענקית ששווה מאות אלפי דולרים. וזהו.

‏ועוברת שנה ועוד שנה ועוד שנה, עוד… משהו כמו כמה שנים טובות, אני חושבת שזה איזה ארבע שנים, חמש שנים, עד שמוצאים עוד אחת. ו… ו… אנשים מתחילים לחפש ולא מוצאים. ועוברות השנים ועוברות השנים וביירון פרייס מת בתאונת דרכים, לוקח איתו את הסוד לקבר, ועד היום לא נמצאו שאר התיבות.

‏ד"ר פיינהולץ: אז תיאורטית יש 10 תיבות אוצר שעדיין מחכות שימצאו אותן?

‏מעין: כן. ואחריהן צוותים שמשקיעים בזה את חייהם, בלשבת כקהילות ולנסות לפענח את החידות של ביירון פרייס המת, שצוחק מעבר לקבר. אז… עברו עשרות שנים וביירון פרייס, מעבר לקבר, לא חשב שהוא ימות, והוא לא חשב שזה יהיה כל כך קשה ומסובך מה שהוא כתב שם, כל היצירה הזאת שלו, והוא כתב שם חידות בסגנון, אתה יודע, 'מתחת לעץ, בתוך הפארק, בשביל הימני', אבל כבר אין עץ וכבר אין פארק, והרסו את הכל ובנו שם בניינים, וכל האוצרות האלה אבודים.

‏ד"ר פיינהולץ: זה סיפור ענק! ועל סיפורים כאלה נדבר היום, על סיפורים ששואבים אותך פנימה, שגורמים לך לצאת לעולם, לא הכל יהיה עם תיבות אוצר. נדבר על זה בטלוויזיה, בקולנוע, בפודקאסטים, בספרים…

‏מעין: בספרות.

‏ד"ר פיינהולץ: מתחילים?

‏מעין: מתחילים.

‏[מוזיקת פתיחה]

‏קריין: "עושים מזה סיפור", עם מעין רוגל ונועם פיינהולץ.

‏ד"ר פיינהולץ: טוב, אז במילה פלצנית, מה שנדבר עליו היום נקרא 'סיפורים אימרסיביים', שאין מילה שהיא turn off יותר מאימרסיביים. איך נגדיר את זה? משהו שגורם לך לצלול פנימה?

‏מעין: סיפורים ששוברים את הגבול שבין מציאות ובדיון, או לכיוון המציאות, מכניסים אלמנטים מתוך הסיפור לתוך החיים שלנו, או הפוך, מכניסים אותנו אל תוך הסיפור.

‏ד"ר פיינהולץ: מגניב. תני דוגמה, רגע, שתהיה ברורה לכל המאזינים שלנו.

‏מעין: אני חושבת שהדוגמא הכי טובה שיש לי, דווקא מהתיאטרון. אה… הבת שלי, בת ה-6 וחצי, אלמה, אין הצגה שהיא יותר אוהבת מ"עוץ לי גוץ לי". אני חושבת שראינו את זה איזה שמונה פעמים, תשע פעמים, אני לא יודעת, אני כבר לא עוקבת.

‏ד"ר פיינהולץ: זה הצגה נהדרת. גם אני ראיתי אותה ארבע פעמים. הקאמרי, בוא נגיד.

‏מעין: לגמרי.

‏ד"ר פיינהולץ: הצגה פנטסטית.

‏[הקלטה מתוך "עוץ לי גוץ לי"]

‏כרוז: "קהל נכבד, ברגע זה, מתחיל סיפור המחזה."

‏[ההקלטה ממשיכה ברקע]

‏מעין: ויש שם רגע, ממש לפני ההפסקה, שבתוך כל ה… סיפור הזה של ה… של ה… של בת הטוחן שיוצרת זהב מקש, הם זורקים כדור מוזהב ענק אל הקהל.

‏ד"ר פיינהולץ: [נזכר] נכון!!

‏מעין: אין דבר שהילדה שלי אוהבת יותר מהרגע הזה, שהכדור מגיע מתוך הסיפור, מתוך ההצגה, אליה, שהיא יכולה לגעת בו. ואני חושבת ששם זה יושב. זה הקסם.

‏זה משהו שטבוע בנו מגיל נורא צעיר, התשוקה הזאת לגעת במשהו מתוך הסיפור. רגע, לשבור את הגבול הזה, את הקיר הרביעי הזה, שמבד… שמפריד בינינו ובין הסיפורים, לגעת בזה, שזה יבוא לחיים שלנו. אה… ומשם הכל מתחיל.

‏ד"ר פיינהולץ: זה מצחיק, אני ניתחתי את הרגע הזה [צוחק] אחרת לגמרי. זה כמו שעושים בועות סבון והילד שלי רץ ורוצה לפוצץ. כאילו, לא צריך שיהיה איזה קטע של פנטזיה, "ושברנו את הקיר הרביעי". אבל זה יפה מה שאת אומרת, זה פתאום ההצגה מפסיקה להיות 'ההצגה הזו על הבמה' ואני יושב בקהל, וזה, כאילו, בא אליך.

‏מעין: פתאום משהו בא אליך.

‏ד"ר פיינהולץ: שזה קצת כמו שלמה ארצי, שיורד לקהל עם המגבת.

‏מעין: נכון. יש שם איזשהו רגע שהגבולות נחצים. יש חלק מהתשוקה שלנו כמאזינים, כקהל של סיפורים, לחצות את הגבולות, שזה לא יהיה עד כדי כך בטוח.

‏ד"ר פיינהולץ: אז היום נדבר על סיפורים כאלה. אני אגיד, אנחנו נשוטט בכמה טריטוריות, ננסה להבין איך זה עובד, ננסה להבין האם זה עובד, אבל בעיקר יהיו פה המון סיפורים שהעיפו לנו את המוח. אני אגיד, שבעבודה לקראת הפרק הזה צללתי שוב לתוך מחילת הארנב הזו, ו… וזה משוגע מה שיוצרים עושים. לפעמים זה משוגע עד כדי כך שאתה אומר, רק בן אדם אחד צלל שם יחד איתך, אבל זה נהדר. אז נתחיל בטלוויזיה?

‏מעין: יאללה, נתחיל בטלוויזיה.

‏ד"ר פיינהולץ: "אבודים".

‏מעין: אח… אח…

‏ד"ר פיינהולץ: "The Lost Experience".

‏מעין: אתה יודע ש"אבודים", מישהי פעם אמרה לי "תשמעי", ממש בהתחלה, היא אמרה לי "עזבי, אל תיכנסי לזה. אני רואה מה קורה, זה עונה ראשונה, אין מצב שמישהו יוכל לפתור את הפלונטר ההזוי הזה. זה הולך להיות חרא, עזבי אותך".

‏ד"ר פיינהולץ: צדקה.

‏מעין: צדקה ב-100%. [צוחקת] אנחנו לא סולחים לג'יי. ג'יי. אברהמס, אבל אנחנו עדיין נדבר על "Lost".

‏ד"ר פיינהולץ: אבל זהו, אנחנו מדברים לא על הסדרה. הסדרה זה אותו מטוס שמתרסק, נכון? ויש שם אנשים שיוצאים, אנחנו לא יודעים מי הם ומה הם, ופלאשבקים ודוב קוטב ו… כאילו, שלל דברים מוזרים.

‏מעין: ודמויות רטבטבות שמדברות ברוורס.

‏ד"ר פיינהולץ: כל מיני דברים הזויים. אבל אנחנו מדברים על מה שקרה מחוץ לסדרה. אז איך זה מתחיל?

‏מעין: בעצם זה משהו שהתחיל בין העונות. זאת אומרת, העניין הזה של הסיפור ששובר את המסגרת, התחיל להופיע בין העונות, בין הראשונה לשנייה, בין השנייה לשלישית, ולאט לאט חלקיקים התחילו להופיע בעולם האמיתי. אחד הרגעים המכוננים בעיניי היה בין העונה השנייה לשלישית, כשהתחילו להופיע בטלוויזיה האמריקאית, בתוך מקבצי הפרסומות, פרסומות מתוך הסדרה. פרסומות של ה-"Hanso Cooperation", שזה איזושהי ישות עסקית שנמצאת שם עמוק בתוך הסיפור, עם מספר טלפון שאתה יכול אשכרה להתקשר אליו, אה… ולקבל מידע על משרות פנויות. זה בעצם היה מאורת הארנב. אני אגיד ש"מאורת ארנב" זה בעצם מונח מקצועי.

‏[הקלטה מתוך הסרט "The Matrix"]

Morpheus: “You take the red pill, you stay in Wonderland and I show you how deep the rabbit hole goes.”

‏מעין: זה מונח שאנחנו משתמשים בו ביצירה של סיפורים אימרסיביים. זה בעצם הרגע שאתה… נוגע בו וצולל פנימה לתוך הסיפור. זה הרגע שאתה מתקשר לאיזה מספר טלפון, שאתה שולח איזה אימייל, שאתה עושה איזה קליק - שאתה עושה איזושהי פעולה שבעצם מאפשרת לך לשבור את הגבול הזה בינך ובין הסיפור.

‏ד"ר פיינהולץ: אז הנה, כוכבית ראשונה לאנשים ששומעים אותנו ורוצים לייצר - שלחו אותם למדיום אחר.

‏מעין: כן.

‏ד"ר פיינהולץ: זאת אומרת, צפיתם בסדרת טלוויזיה, בהפסקת הפרסומות ראיתם פתאום פרסומת של משהו שלא קיים בעולם האמיתי, אלא קיים רק בסדרה, אז אמרתם "בואו נצלצל", ואז שומעים באמת את המענה הקולי ושם מחכה ההפתעה.

‏[הקלטה]

Woman: “Welcome to the ‘Hanso Foundation’, reaching out to a better tomorrow. If you know your party’s extension, you may enter it now.

For general information, press 1. [beep]

Welcome to Verizon’s voice messaging service.” [communication disruption]

Persephone: “Don’t listen to their lies! This is Persephone, I don’t have much time, none of us do.” [communication disruption]

‏ד"ר פיינהולץ: אז הקול הזה, ששמענו עכשיו, שמפריע לתוך המענה הקולי הקלאסי של אותה חברה פיקטיבית, הוא של מישהי בשם רייצ'ל בלייק, ומה שמדהים, שהיא מזמינה אותנו לצאת למסע כדי לגלות את הסודות האפלים של החברה הזו. ומכאן, באמת, זה זז בין המון מקומות, זאת אומרת, זה גם בעיתונות יש כל מיני רמזים, וגם בפרסומות בטלוויזיה, וגם יש איזה חטיף כזה, נכון?

‏מעין: כן.

‏ד"ר פיינהולץ: קנו חטיף אמיתי.

‏מעין: היה חטיף שהופיע… בעצם, כשמתרסק שם המטוס, הם מוצאים את עצמם עם ארגז מלא חטיפים, זה כל מה שיש להם לאכול בשלבים הראשונים, וחברת "קדבורי" ייצרה את החטיף והתחילה לשווק ו… ולמכור אותו, כשיש רמזים וחלקי סיפור בתוך החלק הפנימי של העטיפות.

‏ד"ר פיינהולץ: ואז אם אתה פותח את חטיף "אפולו", יש… זה כמו חטיף "העולם הערב" שהיה פעם, את זוכרת?

‏מעין: אויש, זה היה גדול!

‏ד"ר פיינהולץ: זה היה כזה…

‏מעין: זה היה טעים!

‏ד"ר פיינהולץ: לא! זה לא היה טעים! [צוחקים]

‏מעין: זו לא תוכנית על קולינריה.

‏ד"ר פיינהולץ: נכון. ואז, אה… [מצקצק] כל הרעיון הוא שאתה באמת, אתה זז ממקום למקום. היום כבר אי אפשר למצוא את זה, אבל הם פתחו המון אתרים פיקטיביים, ואז אתה מכניס קודים ואתה מגלה מקומות בתוך אתר של חברת התעופה, שקיימת רק בסדרה, ואתה לוחץ… אבל הדבר המדהים בעיניי, שהופך את זה לבאמת באמת חזק, זה שגם בסיפור ההוא, בחוץ, מחוץ לטלוויזיה, יש גיבורה. זו אותה רייצ'ל בלייק, שאני עוקב אחריה, ויש לה בלוגים ורודפים אחריה, וגם שם, יש לי עם מי להזדהות.

‏מעין: כי זה בעצם הטריק הכי מגניב, שאומר סיפור הוא סיפור הוא סיפור. אנחנו משתמשים באותם כלים, באותם עקרונות, באותו רעיון של גיבור עם רצון, עם מעצור, עם… עם עלילה. הכל יושב, אותו דבר, רק שהסיפור מפוזר במקום אחר.

‏ד"ר פיינהולץ: אז הסיפור הזה של "Lost" הוא, כאילו, האב המכונן של הדברים האלה. בינינו, את הלכת… עשית את זה? בזמן אמת?

‏מעין: ב-"Lost"? לא. אני עשיתי את זה במקומות אחרים. מרגע שהתחלתי להבין שהדברים האלה קיימים, התחלתי לחפש אותם, נשאבתי לכמה כאלה.

‏[קטע מתוך סימפוניה מספר 9 מתוך "La Naranja Mecanica"]

‏אחד הסיפורים הטובים, אני חושבת, שהכי הבהירו לי עד כמה זה חזק, כי אתה, אתה אומר "כאילו, מה, שלושה אנשים נכנסים?", לא, לא שלושה אנשים, זה מגיע לעשרות ומאות אלפים ויותר. הייתה סדרה של… של רשת CW שנקראה "קאלט". עכשיו, אני נורא אוהבת לספר על זה כי זה סיפור כל כך גרוע שהוא אדיר. [ד"ר פיינהולץ מצחקק] זו הייתה סדרה שנקראת "קאלט", שבתוכה יש סדרה שנקראת "קאלט" ש… [צוחקים]

‏ד"ר פיינהולץ: אוקיי.

‏מעין: היא על כת, והכת הזאת בעצם מתפשטת באמצעות סדרת הטלוויזיה מחוץ למסך ושואבת לתוכה אנשים. עכשיו, זה היה נשמע לי קלאסי שיהיה איזה rabbit hole, שיהיה איזה מאורת ארנב שתאפשר לי גם להיכנס לכת. אז התחלתי לחפש. ומצאתי. התחלתי בעצם להריץ, בחיפוש, את כל כתובות האינטרנט, את כל הכתובות של הדמויות, את כל השמות, את כל השמות של המקומות - כל מה שיכולתי למצוא, ומצאתי את עצמי נשאבת לתוך ערימות של מידע ואתרים שאשכרה הקימו, ואז גם מוצאת קהילה שלמה של אנשים כמוני. זאת אומרת, היינו עשרות אלפים, נפגשים בכל מיני פורומים וקבוצות, זה עוד היה לפני תקופת Reddit, ובעצם משתפים מידע ומסקנות מתוך הפרקים ששודרו כל שבוע.

‏עכשיו, ברמה כזאת, שהיה איזה שבוע, שאחד הגיבורים נכנס עם משקפי תלת-מימד כאלה של פעם, חצי אדום חצי ירוק, לתוך איזה זירת רצח, וכשהוא שם את המשקפי התלת-מימד המעפנים האלה, הוא פתאום רואה כל מיני מסרים סודיים. ואז ישבנו ואמרנו "אוקיי, אין ברירה, זאת אומרת, כנראה כל ה…".

‏ד"ר פיינהולץ: "חייבים לרכוש את המשקפיים".

‏מעין: חייבים.

‏ד"ר פיינהולץ: אוקיי…

‏מעין: ואז התחלנו ללכת לחפש. עכשיו, לא מצאתי משקפי תלת-מימד, ואני ואיזה יפנית דיברנו על זה, ואמרנו "טוב, אנחנו נקנה צלופן. אני אקנה, [צוחקת] כאילו, מסגרת מעפנה של משקפיים ואני אשים צלופנים". עשינו הכל, הרמנו את זה… לא היה רמזים [ד"ר פיינהולץ צוחק], זה נפל באיזשהו שלב והסדרה הייתה גרועה ברמות, היא בוטלה באמצע העונה הראשונה. אבל מה שהדהים אותי שם, זה לא העוצמה של העלילה, העלילה לא הייתה טובה והבנייה לא הייתה טובה, אבל ה… משיכה של זה. תשמע, ישבו שם עשרות אלפי אנשים מכל רחבי העולם, אולי יותר, שהיו בפנים, שהסכימו ללכת, אתה יודע, לא רק להסתכל, אלא לקום, לצאת מהבית, ללכת לחנות, להביא מה שצריך, לבלות שעות מול המסך… בשביל סוד.

‏ד"ר פיינהולץ: זאת אומרת, זה מייצר engagement מטורף, נכון? מעורבות מטורפת. וזה, נדמה לי, מה שכל מי שמייצר סדרה ותוכן רוצה. ניתן כמה דוגמאות, אני רק אגיד, בתוך כל הסיפור המשוגע הזה [צוחק] שסיפרת על "קאלט", הרגע הכי מדהים בעיניי זה שהיית צריכה יפנית שתגיד לך "לכי לקנות צלופן בחנות", [צוחקים] כשאת מספיק חכמה כדי להכניס את כל הקודים לאתרים סודיים ולהוציא… אבל את אומרת, אבל צלופן, על זה לא עלית.

‏מעין: זה כן… זה היה גדול.

‏ד"ר פיינהולץ: מעולה, אבל זה באמת סדרה זניחה לגמרי, ש… יש כמה אנשים שכנראה ראו אותה. הדבר הזה הפך בשלב מסוים לטרנדי מאוד. ב-"Breaking Bad", ב"שובר שורות", עשו את זה. היה רגע שהיה משחק מחשב של קווסט כזה, שאתה אמור לפצח דברים ולפתוח איזשהו תיק חקירה סודי שהיה בסדרה.

‏מעין: עשו את זה ב"הומלנד". אתה יודע שעשו את זה ב"הומלנד"?

‏ד"ר פיינהולץ: איפה עשו את זה ב"הומלנד"?

‏מעין: באחת העונות, לא זוכרת את המספר שלה, הם ייצרו אפליקציה שמאפשרת לזוז ברחבי ניו יורק, וכל פעם שאתה מגיע ללוקיישן שהופיע בסדרה, אתה יכול לשמוע, כאילו, האזנות סתר של שיחות טלפון בין הדמויות.

‏ד"ר פיינהולץ: טוב! אז אגב "הומלנד", עשו את זה ב"חטופים".

‏[הקלטה מתוך הסדרה "חטופים"]

‏קריין חדשות: "לפני דקות ספורות נחת מטוס של הצלב האדום ועליו השבויים הישראלים. ראש הממשלה עושה דרכה כעת לפגוש אותם. מיד אחר כך הם יפגשו את בני משפחותיהם בחדר מיוחד המיועד לעניין. אני מבקש מאנשי התקשורת, בכל לשון של בקשה, לכבד את פרטיות המשפחות בשעות ובימים הקרובים."

‏ד"ר פיינהולץ: גם בישראל נדלקו על זה, וצריך להגיד, "קשת" עשו עבודה לא רעה. הם בנו אתר שלם של "חטופים", אני מזכיר, זו אותה סדרה ששלושה חטופים, 18 שנה יושבים בשבי, ואז שהם חוזרים, רואים את כל מה שקורה להם. זה הבסיס שאחר כך הוליד את "הומלנד".

‏אבל הדבר היפה הוא, שהם בנו אתר, שבו מצד אחד יש כתבות מהעיתונות מכל 18 השנים האלה, אתה יכול לקרוא…

‏מעין: מדהים.

‏ד"ר פיינהולץ: עשרות כתבות. הם כתבו כל כך הרבה תוכן, שזה נשמע כזה בזבוז, כי מי קורא את זה? אבל באמת, תוכן על גבי תוכן על גבי תוכן של עיתונאים אמיתיים שהתגייסו לפרויקט וכתבו כתבות וראיונות עם הגיבורים, לא עם השחקנים, אלא עם הגיבורים, עם הדמויות, זה מצד אחד. ומצד שני, אם את זוכרת, היה שם איזשהו פסיכולוג, [מעין מהמהמת בהסכמה] גל זייד, פסיכולוג [מגחך] קצת קריפי. אתה יכול, במשחק מחשב קטן, להיכנס לתוך המשרד שלו ואז לחטט לו בתיקיות. ואז אתה מגיע למחשב שלו. ויש קובץ, קבצים שאתה רוצה לפתוח, אבל כדי לפתוח אותם, אתה צריך להקליד קוד סודי. והדבר היפה הוא, וזה בעיני הקטע, שהקוד הסודי זה בעצם תשובות על שאלות שהם שואלים אותך על הפרקים שכבר שודרו. אתה צריך להוכיח נאמנות. אתה אומר, אוקיי, זוכר בפרק שתיים, באיזו שנה זה התרחש? אתה אומר, אוקיי, 1982. וכשאתה מכניס את המידע, שהדרך היחידה להגיע אליו היא רק אם אתה באמת צופה נאמן, נפתח לך הקובץ. והקובץ זה "בקרוב" כזה או סצנה קטנה מתוך פרק שעדיין לא שודר, וישודר רק עוד שבועיים או שלושה, וכאילו, המתנה שקיבלת, זה לא אבן חן כמו הסיפור שפתחנו איתו, אלא היכולת לעשות ספוילר [מגחך] לחברים או איזשהו פור על המעריצים האחרים. יש פה איזה היררכיה כזו.

‏מעין: בדיוק. זה מייצר היררכיה מאוד מאוד עמוקה. זה מייצר בעצם שכבה שלמה של צופים או קוראים או קהל שיודע יותר, שהוא מעורב יותר, שהוא בפנים, ושם הכוח. כי בעצם, שוב, היו… שכבה של כמה עשרות עד מאות אלפים שהיו מעורבים, ברמה יומיומית, בלחפש את הרמזים בין הפרקים, והם דיברו על זה. הם אלה שכתבו ברשתות, הם אלה שהעבירו מידע, הם אלה ששיתפו את החברים - הם הפכו בעצם לשגרירי תוכן. כלומר, כל ההשקעה הזאת היא כדי לייצר את הפרסום ואת השיווק שאתה לא יכול בשום כלי אחר. כי כשיש מישהו שחווה את זה, זה קרה לו, אתה מבין? הוא לא חיצוני לזה. הוא לא ראה את זה, זה קרה לו. הוא גילה את זה, הוא מצא את זה, הוא מדבר מבפנים. הוא חלק מהסיפור. ולכן הכוח שלו להביא אחריו עוד צופים, גדול יותר משל צופה רגיל, ואפילו משל מערכת שיווק משומנת היטב.

‏ד"ר פיינהולץ: עד עכשיו דיברנו על טלוויזיה. הרבה מאוד סדרות עושות את זה, אפקטיבי, לא אפקטיבי - לא חשוב, זה קיים וזה מגניב. בספרות זה גם קרה?

‏מעין: זה קרה. יש הרבה ניסיונות, כל מיני סוגים של ניסיונות, אה… לא תמיד הם מוצלחים. זאת אומרת, אנחנו מביאים כאן לא מעט דוגמאות של דברים שלא הצליחו.

‏אז אחד מה'לא הצליחו' האלה, זו מרישה פסל, שהיא סופרת נהדרת. ספר הביכורים שלה היה הצלחה אדירה, "פרקים במכניקה של אסונות". היא חתומה עם "Random House", בעצם, ה-publisher הכי גדול בעולם, ובספר השני שלה, "סרט לילי", היא בעצם כתבה ספר על במאי של סרטי אימה, שיש סביבו כת שלמה של מעריצים, והיא רצתה לייצר לזה איזושהי חוויית תוכן עמוקה יותר, אימרסיבית יותר.

‏אז היא פנתה ל"רנדום האוס" ו"רנדום האוס" שמו כמה מאות אלפי דולרים כדי לאפשר לה לפתח אפליקציה ולפתח תוכן משלים, שזה אומר ראיונות אה… עם דמויות מתוך הסיפור, אה… ופסי קול שלמים ודיסקים שלמים של מוזיקה ו… המון המון עבודה נעשתה שם, ובעצם, נשתלו כל האלמנטים האלה בתוך הספר, כולל מקומות שאתה יכול לסרוק באמצעות האפליקציה הייעודית, ולחוות את התוכן תוך כדי הקריאה. עכשיו, זה רעיון מעניין ושמו על זה את הכסף, זאת אומרת, "רנדום האוס" עשו את ההימור, זה היה כישלון נוראי. כי איפשהו באמצע הספר, היא הפסיקה. זה, אני חושבת, העדות הכי טובה לזה שזה לא עבד.

‏ד"ר פיינהולץ: אני אגיד רגע, אני קראתי את הספר "סרט לילי"…

‏מעין: והשתמשת באפליקציה?

‏ד"ר פיינהולץ: אני אפילו לא זוכר שהייתה [צחוק נבוך]. זה אחלה ספר, אבל זה כל כך… לא היה שום רגע שבמהלך קריאה אמרתי "בוא נסרוק משהו".

‏מעין: נכון.

‏ד"ר פיינהולץ: כאילו, זה לא, זה לא ב-DNA שלנו.

‏מעין: בדיוק, זו לא פעולה טבעית, ואני חושבת ששם זה נפל, והיא חטפה על זה הרבה אש. אבל, אני חושבת, שזה חלק ממה שמאפיין את הזמן הזה שאנו נמצאים בו, כי אנחנו מדברים כאילו זה משהו שקיים המון זמן, זה לא קיים כזה הרבה זמן. אנחנו מדברים על משהו כמו 20 שנה שהסיפורים האימרסיביים תופסים מקום משמעותי במרחב שלנו. זה אומר שאנחנו ב… ממש בהתחלה. אנחנו בשלב שבו יוצרים רק נוגעים בזה, מנסים את זה, עושים טעויות מפוארות ונכשלים כישלונות מפוארים, אבל יש כאן איזשהו חיפוש שמתרחש, אני לא יודעת אם נמצא, אבל הוא קורה.

‏ד"ר פיינהולץ: ומה שיפה הוא שהוא, באמת, הוא קורה בכל מקום. אנחנו עכשיו בפודקאסט, גם בעולם הפודקאסטים הבינו אז זה…

‏מעין: איפה?

‏ד"ר פיינהולץ: שכאילו, רדיו, זה דבר שאתה עושה על הדרך. אוקיי, ספר, אתה עוד יושב ומושקע, אז בסדר, "שלוף את הפלאפון וסרוק רגע את האפליקציה כדי לראות את סרט האימה". רדיו אתה שומע תוך כדי ג'וגינג, תוך כדי שטיפת כלים, תוך כדי נסיעה באוטו, אבל אולי הפודקאסט הכי פודקאסטי, זה שבישר את מהפכת הפודקאסטים, מי ידע שאפשר להגיד פודקאסט כל כך הרבה פעמים באותו משפט? [צוחקים] מי שבישר את מהפיכת ההסכתים הגדולה, "Serial", [מוזיקת רקע] אותו פודקאסט דוקומנטרי, שמפרק איזושהי פרשת רצח בת 15 שנה. יושב מישהו כבר בכלא 15 שנה, ועיתונאית, יש לה תחושת בטן שמשהו שם לא נבחן כמו שצריך, והיא יוצאת למסע באמת מהפנט, רדיופוני, מדברת איתו מהכלא, היא יוצאת לדבר עם כל מי שהיה מעורב בחקירה, נרצחה שם איזושהי נערה, עם המשפחה, עם החברות, הולכת לתיקי החקירה, לעורכי הדין, מגלה שהם עשו עבודה לא טובה. ובכל פרק, מה שמדהים, רגע, עוד לפני הדבר הזה שנדבר עליו רגע, פרק אחד אתה מאמין שהוא חף מפשע, בפרק הבא אתה משוכנע שהוא אשם, בפרק השלישי בוודאי שהוא חף מפשע, אחר כך בוודאי שהוא אשם. אתה כל הזמן מטלטל מצד לצד. זה רדיו פנטסטי.

‏אבל בגלל שזה סיפור אמיתי, כאן זה לא איזה fiction ובוא נמציא איזשהו במאי, באתר של "Serial" אתה יכול לראות עוד המון חומרי חקירה. יש לך בעצם אפשרות לראות את מה שהיא מדברת עליהם, כי רדיו, אנחנו ברדיו עכשיו, אבל הוא מדיום חסר. אתה רוצה לראות לפעמים משהו בעיניים. אז אתה רואה את המכתבים ואתה רואה את הרשומות של החוקרים, והדבר הכי יפה שם, שבאמת מכניס אותך פנימה, אתה יכול לראות את כל הקשרים בין הדמויות במפת קשרים כזו, כמו שרואים בסדרות עם החוטים האדומים, ואתה יכול לראות את צירי הזמן השונים.

‏יש תמיד שאלה במקרי רצח, איפה היית ברגע הזה? ולכל דמות יש או אין אליבי. אז ממש בנו אתר, שעל פי כל מה שנאמר בפרקים, אתה יכול לבנות את צירי הזמן ולראות מי היה איפה. זה עושה לך סדר בתוך הבלאגן, אבל בעיקר זה מדהים, כי אני זוכר, כמאזין רדיו, יושב באוטו, שומע "Serial" ואז חוזר הביתה ופותח את האתר כדי לקרוא ולחטט עוד. זה באמת מכניס אותנו מאוד מאוד עמוק, וזה כיף! זה, באמת, איזושהי פנטזיה כזו של יוצרי תוכן ואולי גם של קהל.

‏[מוזיקת רקע קצבית]

‏את מגיעה מתוך עולם הגיימינג קצת, נכון? אמרנו בפרק הראשון, שאת עוזרת לסופרים ותסריטאים, אבל גם לכותבי משחקים.

‏מעין: נכון.

‏ד"ר פיינהולץ: שם זה הכי כזה, לא?

‏מעין: זה הכי כזה, למרות ששם, עדיין, זה מסומן. זאת אומרת, עדיין אין זהות בין הפעולה שאתה עושה והתוצאה. בסופו של דבר, אתה לוחץ על עכבר או על שלט או מניף יד ודמות במסך עושה פעולה אחרת. זאת אומרת, אתה לא באמת בתוך העולם הזה. אבל המקום שנורא נורא מעסיק ומסקרן אותי זה "פורטנייט".

‏[מוזיקה וצלילי ירי מתוך "פורטנייט"]

‏מעין: ש"פורטנייט", המשחק הזה שכולם בטוחים שמשחית את הנוער…

‏ד"ר פיינהולץ: נדמה לי שכולם צודקים, לא? [מגחך]

‏מעין: חלקית, לא לגמרי.

‏ד"ר פיינהולץ: לא, ילדים מדברים על shotgun ו-headshot ודברים כאלה, בגיל קצת צעיר מדי ל-headshot.

‏מעין: יכול להיות, אבל היוצרים של "פורטנייט" מאוד מאוד מאוד אינטליגנטיים והם משתמשים בפלטפורמה הזאת לכל מיני דברים, כולל לספר סיפור. ומה שהם התחילו לעשות, זה בעצם להשתמש במעברים, שוב, המעברים בין עונות. שוב אנחנו מדברים על העניין הזה של השיווק, הוא נכנס גם לשם. אה… איפשהו בין עונה 4 ל-5, אם אני לא טועה, הם החליטו לעשות פעולה מאוד מאוד ייחודית - בתוך עולם המשחק, בסוף עונה 4, הופיעו קרעים בחלל ובזמן, כאלה כחולים מאיימים, ודברים, אלמנטים מתוך עולם המשחק נעלמו, נשאבו.

‏והאלמנטים האלה הופיעו אחר כך ברחבי ארצות הברית ואחר כך גם ברחבי אירופה. כלומר נעלם שלט כזה של המבורגרייה שנקראת "Durrr Burger", והוא הופיע, עשוי מפיברגלס, בגודל מלא, באמצע המדבר בנבדה.

‏ד"ר פיינהולץ: סתם?

‏מעין: סתם.

‏ד"ר פיינהולץ: בחלל הריק?

‏מעין: כן.

‏ד"ר פיינהולץ: אוקיי.

‏מעין: אה… יש שם "Supply Llama's", זה מין… כמו פיניאטה כזאת, שאתה מוצא בתוכה נשקים וכאלה. הן הופיעו ברחבי הערים הגדולות באירופה, מצאו כאלה בלונדון, בפריז ובפראג. זאת אומרת, פשוט הופיעו בגודל מלא בכל מיני מקומות.

‏ד"ר פיינהולץ: עם נשקים בפנים? [צוחק]

‏מעין: אף אחד לא בדק.

‏ד"ר פיינהולץ: אוקיי.

‏מעין: אבל מה שהדבר הזה עשה, שוב, זה ה… א' זה התחושה ש"הנה, זה קורה", זאת אומרת, זה מחובר. אנחנו יודעים הרי שלא באמת המשחק מתרחש, אבל משהו כן קורה. זאת אומרת, כן יש איזושהי תנועה בין העולמות. ולא הפסיקו לדבר על זה, לא הפסיקו לדבר על זה, זה הציף את הרשתות. וזה לא פעם ראשונה שזה הציף את הרשתות. גם כמה עונות קדימה, עוד פעם הם עשו איזשהו מהלך כזה בין עונות. אני מצאתי את עצמי יושבת באולפן חדשות ומדברת על האירוע הגדול של "פורטנייט", כי זה הפך לחדשות. מה שקורה, קרה בתוך עולם המשחק, הפך ל-news.

‏ד"ר פיינהולץ: הכי מסקרן אותי זה מה כתבו מתחת? "מעין רוגל" פסיק מה?

‏מעין: "סופרת וגיימרית", [בהתלהבות] זה היה מעולה!

‏ד"ר פיינהולץ: סופרת וגיימרית? וזה היה ניצחון אישי?

‏מעין: זה, זה היה רגע, זה היה רגע.

‏ד"ר פיינהולץ: [צוחק] אוקיי, סבבה. עד עכשיו דיברנו על כיוון אחד - עולם הבדיון, או המציאות, במקרה של "Serial", חודר לעולם שלנו. בואי נדבר על הכיוון השני.

‏מעין: בוא.

‏ד"ר פיינהולץ: על איך אנחנו נכנסים לתוך הספר ומשנים בו דברים. בגיימינג זה מובן מאליו, אני מזיז את הדמויות. אבל העניין הזה של בחר את הרפתקתך, Choose Your Own Adventure, קיים בהרבה מקומות אחרים, סרטים אינטראקטיביים, תוכניות טלוויזיה אינטראקטיביות, וקודם כל, הספרים האלה, שבאמת, אם אתה בוחר שהדמות תעשה את זה, עבור לעמוד 32, נכון? זוכרת?

‏מעין: תקריא לנו קטע.

‏ד"ר פיינהולץ: רגע, עשית את זה בילדותך?

‏מעין: ברור!

‏ד"ר פיינהולץ: היית בזה?

‏מעין: ברור!

‏ד"ר פיינהולץ: מה? "כישוף"?

‏מעין: סדרת "כישוף". סדרת "כישוף", בראבק.

‏ד"ר פיינהולץ: "כישוף". שב"כישוף", צריך להגיד, זה היה עוד יותר מטרחן, [מגחך] כי לא רק שהיית צריך לזוז ממקום למקום, גם היית צריך לעשות קרבות, ואז היית צריך לדפדף ולפי העמוד שהיית נוחת בו, זה עוצמת הפגיעה שלך. זה כאילו D&D לאנשים שלא רצו לקנות קובייה [צוחק], זה בערך משהו כזה. אז אני דווקא הלכתי למשהו ישן יותר מ"כישוף".

‏מעין: תן לנו איזה טעימה.

‏ד"ר פיינהולץ: זהו, היה, יש לי פֶטיש כזה, אספתי ספרים כאלה. זה ספר שנקרא "טיסה בעב"ם 5440".

‏[מוזיקת רקע שנותנת תחושה של מדע בדיוני]

‏עכשיו, אני אגיד רגע, שהספר הזה הוא מאוד מיוחד, יש בו "בחר באחת מ-30 אפשרויות סיום העלילה", שזה נחמד. כל פעם יש לך… מיני דברים, סתם אני אתן דוגמא: "אם אתה אומר למחשב לנחות באי האלים, עבור לעמוד 44. אם אתה עומד על כך שתנחתו בארצות הברית, עבור לעמוד 46". נורא נורא נחמד.

‏על הספר הזה שמעתי, בואי ניתן קרדיט, מדורון פישלר, שיש לו פודקאסט נהדר שנקרא "התשובה" והוא עשה פרק שלם על ספרי "בחר את ההרפתקה שלך", אוקיי?

‏מעין: איי, גדול!

‏ד"ר פיינהולץ: ולמה הספר הזה מיוחד? כי הוא מלוכלך, כי יש בו טריק. כי יש פה סוף שכולם רוצים להגיע אליו, זה להגיע למקום המיוחד הזה, לגן העדן של החייזרים, אבל אין שום דרך להגיע אליו. זאת אומרת, אם אתה מדפדף ואתה עובר פעם לעמוד 12 ופעם לעמוד 15 ולעמוד 54 ולעמוד 63, לא חשוב מה תעשה, אין לך דרך להגיע לסוף הזה. זה בנוי ככה שאתה לעולם לא תצליח. אבל הוא כאן, הוא מופיע בתוך הספר, בעמוד 101. ואז פתאום אתה מגלה שני דברים מעניינים: כשפותחים את הספר, יש הוראות הפעלה. מסבירים לך איך הדבר הזה עובד, ואז יש כאן אזהרה מיוחדת. מוכנה?

‏מעין: מוכנה.

‏ד"ר פיינהולץ: [מקריא]

‏"בעודך נמצא על סיפונה של עב"ם 5440, תשמע בוודאי על אולטימה, כוכב גן העדן. ייתכן שתשאל את עצמך אם אחת ההרפתקאות תוביל אותך לשם. לצערנו, רבים לא יצליחו להגיע לאולטימה, מאחר שאיש אינו יכול להגיע לשם רק על ידי כך שיבחר באחת מתוך מספר אפשרויות וימלא אחר ההוראות. אך ישנה דרך להגיע אל אולטימה. ייתכן שאתה תמצא אותה."

‏מעין: גדול.

‏ד"ר פיינהולץ: אוקיי? יש את ההבטחה. אז אומרים לך, כאילו, בוא תרמה קצת, ואז, כשאתה מדפדף, מדפדף, מדפדף, ומתישהו, כמו כל ילד סביר או כמו כל מבוגר סביר שלא התבגר…

‏מעין: מרמה.

‏ד"ר פיינהולץ: אתה מרמה, אתה פשוט מדפדף, אתה מגיע לעמוד 101, ושם אומרים לך את המשפט שמהמם אותך והוא: "לא בחרת כל בחירה ולא מילאת כל הוראה, אך כעת, באורח פלא, אתה מתקרב אל כוכב גדול ונוצץ. זהו אולטימה, כוכב גן העדן". ואז אתה פוגש את החייזרים.

‏מעין: גדול.

‏ד"ר פיינהולץ: זאת אומרת, הדרך היחידה לנצח את הספר…

‏מעין: זה לרמות אותו.

‏ד"ר פיינהולץ: זה לרמות אותו.

‏מעין: עכשיו, תראה ש… בעצם, הרי הספרים האלה, זה היה נורא נחמד, זה היה משחק משעשע, זה לא באמת תמיד היה מוצלח. אבל יש כאן…

‏ד"ר פיינהולץ: בואי ננסח את זה אחרת, זה תמיד לא היה מוצלח…

‏מעין: זה ניסוח…

‏ד"ר פיינהולץ: זה לא ספרים טובים.

‏מעין: לא, אבל יש כאן נגיעה בעצם ב… אני חושבת, בגביע הקדוש של מספרי הסיפורים: החוויה של Agency, החוויה… חוויית המעורבות של הקהל. זה משהו שאנחנו מחפשים בגיימינג ואנחנו מחפשים בקולנוע ואנחנו מחפשים בטלוויזיה ואנחנו מספרים בספרות. אנחנו כל הזמן מחפשים איפה הקהל שלנו מרגיש שהוא בפנים, שהוא יכול לעשות משהו, שהוא לא רק עד הסוף פסיבי.

‏ד"ר פיינהולץ: כן, אבל זה כאילו שצפייה היא דבר פסיבי. תיכף נדבר על… עוד רגע, אני אספר לך את הסיפור שאני נתקלתי בו כשעבדנו על הפרק הזה, על הקולנוע האינטראקטיבי הראשון. אבל אני חושב שכשמדברים על קולנוע אינטראקטיבי ראשון אל מול קהל פסיבי, אני לא חושב שבסרטים הגדולים הקהל הוא פסיבי. אתה שם, אתה בתוך הסרט, אתה מחובר לנקודת מבט, אתה מזדהה עם גיבור, אתה חרד יחד איתו, אתה מופתע יחד איתו, אם זה עשוי טוב. צפייה היא לא דבר פסיבי. קריאה היא לא דבר פסיבי!

‏מעין: נכון, ועדיין, איכשהו, היוצרים מחפשים עוד והקהל מחפש עוד. וזה… שוב, זו שאלה. אני חושבת שיש לנו כאן פרק עם המון שאלות הפעם. אני לא יודעת למה אנחנו מחפשים עוד, אבל אנחנו מחפשים עוד. יש איזושהי תשוקה להצליח להגיע ליותר מזה. אנחנו רוצים שהקהל שלנו יהיה עד הסוף בפנים, שהם יחוו את הסיפור בצורה המלאה ביותר שרק אפשר.

‏ד"ר פיינהולץ: אז רוצה את הסרט האינטראקטיבי הראשון?

‏מעין: יאללה.

‏ד"ר פיינהולץ: סקרנית?

‏מעין: כן.

‏ד"ר פיינהולץ: צ'כיה.

‏מעין: צ'כיה?!

‏ד"ר פיינהולץ: [צוחק] 1967, סרט שנקרא "Kinoautomat", [בציניות] שכמו שאת מבינה, היה להיט היסטרי. תערוכת אקספו ב-67', זה סרט כזה, כאילו, קומדיה שחורה. הבחירות שאתה עושה הן באמת בין רמת הדבילי למיותר, בסדר?

‏אתה בבית שלך, מחכה לאשתך שתחזור, דופקת מישהי בדלת, רק עם חלוק מגבת, היא נתקעה מחוץ לדירה שלך, היא מבקשת שתכניס אותה. האם תכניס אותה או לא? זו השאלה, בסדר? זה… שאלה דרמטית. והעניין הוא, שבגלל שזה קולנוע אינטראקטיבי, זה לא כמו ספר שאתה יכול לדפדף לאן שאתה רוצה…

‏מעין: אז מה אתה עושה?

‏ד"ר פיינהולץ: הרי בחירה שלך משפיעה על עוד אנשים בקהל. הם בנו אולם מיוחד, 127 מושבים, על כל מושב יש שני כפתורים, אחד ירוק ואחד אדום, אוקיי? בכל רגע בסרט שיש התלבטות, צומת בחירה, עלה שחקן על הבמה ואמר "ברגע הזה…" שימי לב לטכנולוגיה המשוגעת!

‏מעין: מדהים!

‏ד"ר פיינהולץ: "ברגע הזה אתם יכולים לבחור האם לפתוח לה את הדלת או להשאיר אותה בחוץ". כל אחד מ-127 הצופים לחץ על הכפתור, אדום או ירוק, הייתה להם כנראה איזושהי מכונה משוכללת, אי שם בשנות ה-60, שבדקה את ההצבעה, זה בקטנה, ואז הם צריכים להחליט, נניח שנבחרה האופציה הירוקה, איך אני מקרין את זה? אני הרי בקולנוע, יש לי מקרן אחד. לא בסרט הזה! יש להם שני מקרנים, ובכל מקרן יש גלגל אחר, על פי אחד הסופים…

‏מעין: אוי, גדול!

‏ד"ר פיינהולץ: ואז הם מסיטים את העדשה, בעצם מחליפים מקרן תוך כדי ההקרנה של הסרט, ואתה רואה את הסצנה שממשיכה, אוקיי? והדבר המדהים הוא, וזה הדבר המיוחד לגבי הסיפור הזה, כי כזה, זה כנראה היה דבילי, בסדר? שלא חשוב מה הבחירות שלך, בסופו של דבר, הסיום של הסרט הוא אותו סיום.

‏למעשה, זאת גם ההתחלה שלו - הסרט מתחיל בזה שהדירה של הגיבור נשרפת, וכל הסרט הוא פלאשבק. ולא חשוב באיזה נתיב אתה בוחר, ולא חשוב באיזה סצנה בחרת, בסוף הדירה תישרף. וכנראה, זה כשמסתכלים אחורה - צ'כיה, שנות ה-60, קומוניזם - כנראה שכל הדבר הזה הוא בכלל סאטירה על דמוקרטיה, [צוחקים] שלא חשוב מה תבחר, בסוף אנחנו שולטים באיך הדבר הזה הולך להיגמר.

‏כששידרו את זה אחרי זה בטלוויזיה הצ'כית, אז הם עשו משהו נחמד, הם בעצם השתלטו על שני ערוצי טלוויזיה, שידרו במקביל שתי גרסאות שונות.

‏מעין: אוי, גדול.

‏ד"ר פיינהולץ: וכשזיפזפת בין הערוצים, בין צ'אנל 1 לצ'אנל 2, היית רואה וריאציות שונות של הסיפור, ושוב, ברגע הסוף, הדירה עולה באש.

‏מעין: אז תראה שהדבר הזה לא עזב אותנו. זאת אומרת, היית מצפה שאחרי איזשהו נסיון כזה איזוטרי, יירדו מזה. אבל לא, הנה, לפני שנתיים עלה "בנדרסנאץ'", בעצם, הסרט תחת המותג של "מראה שחורה", בנטפליקס, עם טכנולוגיה שמאפשרת To choose your own adventure בעצם, ואתה כל הזמן מקבל בחירות שאתה צריך אה… בכל נקודת צומת כזאת, לבחור לאן זה הולך. אתה יכול לראות את זה רק בטלוויזיה חכמה או במחשב, ושם אין סוף אחד, אין סוף. זה הדבר הכי מתסכל בעולם. זה כל הזמן נמשך. לא משנה לאן הגעת, לא משנה כמה רחוק הגעת, כל פעם שהוא מת או נופל או זה לא הולך לקרות או הכל נכשל, אתה בעצם חוזר בחירה אחת אחורה וממשיך. זאת אומרת, זה אינסופי, זה לופ אינסופי של סרט. זה החווית צפייה הכי מתסכלת שנתקלתי בה.

‏ד"ר פיינהולץ: אבל יש שם איזה משהו, בכל זאת, מבריק. כי כמו ש"טיסה בעב"ם 5440", עם הטריק הזה, שאתה צריך לרמות את הספר, זה בעצם ספר על בחירה, אוקיי? וכמו שהסרט האינטראקטיבי הראשון, שבסוף הוא דטרמיניסטי, זה בעצם סאטירה על דמוקרטיה, גם "בנדרסנאץ'", בסוף, הוא על בחירה.

‏מעין: נכון.

‏ד"ר פיינהולץ: והוא מאוד פילוסופי בהקשר הזה, ויש שם כמה רגעים מגניבים.

‏מעין: אז אני חושבת שזה בעצם הדבר שיש לנו להגיד, אולי. הדבר שהופך את זה מגימיק, משמים או מיותר או מתיש, לכלי אמנותי באמת, לכלי של סטוריטלינג, שזה החיבור האורגני לתוכן.

‏ד"ר פיינהולץ: נכון.

‏מעין: ש… שבעצם לא משנה איזה טכניקה, איזה טכנולוגיה, איזה מדיום, הרגע הזה של התנועה פנימה והחוצה מתוך הסיפור, חייב להיות מעוגן עמוק עמוק עמוק בתוך הסיפור עצמו.

‏ד"ר פיינהולץ: לגמרי! וב"בנדרסנאץ'" אפילו הלכו עוד יותר רחוק, כי מתישהו ההפוך על הפוך על הפוך הזה, הוא הסיום הכי מגניב של זה. כמה פעמים צפית בזה? לכמה סיומים שונים הגעת?

‏מעין: אני צפיתי בזה איזה 4 שעות, אני לא יודעת [צוחקת], זה לא נגמר, באמת…

‏ד"ר פיינהולץ: אז אני אזכיר למי… את בטח זוכרת את זה, כי זה רגע שמעלה חיוך גדול, אוקיי? יש קטע שהוא מרגיש פתאום ששולטים בו… [צוחק]

‏מעין: כן.

‏ד"ר פיינהולץ: זאת אומרת, הגיבור, אנחנו שולטים בו הרי, אז הוא מרגיש ששולטים בו, והוא פונה לחלל האוויר ושואל "מי לעזאזל שולט בי?". ואז אתה… יש שתי אפשרויות בחירה, או איזה סימן מוזר או הלוגו של נטפליקס. אתה יכול להגיד לו "נטפליקס שולטים בך". עכשיו, אתה לוחץ על הלוגו של נטפליקס, ואז הוא בעצם מגלה שנטפליקס זאת טכנולוגיה מהעתיד, שזה כמו טלוויזיה אבל אינטראקטיבית, ושמישהו מהעתיד צופה בך עכשיו ושולט בפעולות שלך כמו במשחק מחשב, אוקיי? אז בעצם אני כבר חלק מהסיפור.

‏מעין: שזה בעצם המקום, בעיניי, שזה נעשה מעניין. בפרקים הקודמים דיברנו על… על איפה הטכניקות האלה והכלים האלה של לספר סיפור נכנסים למה שהוא לא סטוריטלינג בדיוני, גם כאן אתה יכול למצוא את זה? איפה אנחנו יכולים להשתמש בחוויות האימרסיביות?

‏ד"ר פיינהולץ: אני חושב שזה מקום שכולם שואפים אליו. אני אתן רגע משהו מהעולם שלי, בסדר? אני עובד עם כל מיני סטארטאפיסטים על להכין פיצ'ים, נאומי מעלית כאלה מול משקיעים ובסוף, גם כשאתה עומד על במה באיזה כנס כזה ובקהל יש המון משקיעים, יש קיר רביעי.

‏אתה עומד על במה עם המצגת, בשיאך, אתה מדבר מצוין, המצגת פנומנלית, אבל יש איזשהו קיר ביניכם. ואני זוכר, איזושהי חברה שעבדתי איתה פעם, שעלה שם איזשהו רעיון איך לשבור את הקיר הזה. זה הייתה אפליקציה כזו, שעוזרת להזמין אוכל, אבל לא מכל מיני מסעדות אלא מבשלנים פרטיים. אז יש איזה מישהו שמבשל סלט קינואה ומישהו שמכין מפרום ואתה נכנס לאתר ואתה לוחץ על כפתור ואז הוא עושה את הביזנס שלו מלהכין כמה מנות ואתה מקבל אוכל ביתי.

‏הן עמדו שם על הבמה, היזמיות של אותה אפליקציה מגניבה, והן מספרות על זה וכמו שנהוג בפרזנטציות, הן מראות מסכי דמה של האפליקציה. כאן אתה לוחץ על הכפתור הזה וכאן על זה. אז אמרו "אוקיי, אנחנו עכשיו נמצאים בכתובת הזו", ונתנו את הכתובת שבה ישבנו, "אנחנו 100 אנשים, נניח שבא לנו 100 מנות של גיוזה". לחצו על הכפתור, ואז המשיכו, כאילו בסדר, הכל בסדר, ממשיכות, מה המודל הכלכלי ומי המתחרים ומי הצוות ונשארו להן עוד, לא יודע, 20 שניות לפרזנטציה לפני שהקבוצה הבאה תעלה, ופתאום - דפיקה בדלת [דפיקה בדלת]. והיא יורדת מהבמה, היא כבר שוברת את המסגרת, אותה יזמית שעומדת שם, יורדת מהבמה, פותחת את הדלת [דלת נפתחת] ונכנס שליח עם 100 מנות של גיוזה [תשואות והתלהבות מקהל] לכל המשקיעים שיושבים שם…

‏מעין: גדול.

‏ד"ר פיינהולץ: שזאת דרך להראות, הנה זה אמיתי, וזה מגיע לעולם שלך. עכשיו, בסדר, בעולם העסקי זה דרך להראות, יש לנו כבר מודל עסקי וזה לא רק בכאילו, יש באמת בשלנים שמחכים להאכיל אתכם. אבל זה נותן תחושה, זה לא איזה שרבוט על מפית של איזה חלום של יזם, זה כבר קורה, ואם זה עשה לך קצת רעב, אז בוא, תן עכשיו ביס ותכניס את האפליקציה הזו לפה. זה כזה.

‏מעין: אז תראה ש… אנחנו התחלנו, בעצם, עם השאלה אם זה בכלל שווה? אם יש הצדקה? אם זה רק איזושהי פנטזיה של יוצרים או של… או של קהל שמשרת כמות נורא קטנה? אבל מצד שני, כשאנחנו מדברים על זה, אנחנו נדלקים שנינו, ואנחנו לא היחידים. זאת אומרת, יש כאן איזשהו משהו שאנחנו מחפשים אותו, שאנחנו רוצים אותו. ואני חושבת שאם כבר, הפתרון שאני רואה, ההצדקה, היא לדבר על התשוקה עצמה, זאת אומרת, בכל הדוגמאות שנתנו, כל המקומות שזה עבד, זה המקום שהיוצר הסתכל והתייחס ודיבר אל הרצון הזה, לשבור את הגבול בין הסיפור למציאות, ושם זה עובד.

‏[מוזיקת רקע]

‏ד"ר פיינהולץ: התחלנו בתיבות אוצר, בוא נסיים במשהו מאוד קונקרטי, ישראלי - הרצון של כולנו להיות גיבורי פעולה, הרצון של כולנו להיות מרגלים, נכון?

‏מעין: כן.

‏ד"ר פיינהולץ: השב"כ בעצם עושה את זה, נכון?

‏מעין: השב"כ והמוסד. כן.

‏ד"ר פיינהולץ: השב"כ והמוסד. כל הגיוס שלהם הוא סוג של "בוא תהיה ג'יימס בונד".

‏מעין: הוא משחק. ככה מגייסים, בעצם, כיום, לוחמי סייבר. בכל שנה, ביום העצמאות, עולה חידת המוסד…

‏ד"ר פיינהולץ: זה ביום העצמאות?

‏מעין: ביום העצמאות, באופן קבוע, כבר כמה שנים טובות…

‏ד"ר פיינהולץ: טוב, פטריוטי… אוקיי.

‏מעין: זה תמיד משהו אחד, איזשהו אימג' אחד שיש בתוכו קוד, שיש בתוכו רמזים, וזה rabbit hole. זו מאורת ארנב שמכניסה אנשים לתוך סיפור שהוא fiction, זאת אומרת, יש שם ממש ממש סיפור עם תעלומה שצריך לפת… אה, לפצח, ומי שמצליח בעצם מקבל זימון לראיון אישי והצעת עבודה.

‏ד"ר פיינהולץ: מדהים! אז זה עובד. [מגחך]

‏מעין: זה עובד.

‏[מוזיקת סיום]

‏ד"ר פיינהולץ: בהנחה שהמאזינים שלנו הם לא בדרך להיות סוכני מוסד, בוא ניתן להם משהו קל יותר…

‏מעין: יאללה.

‏ד"ר פיינהולץ: ופשוט יותר, וניתן גם אנחנו את הדלת שלנו למאורת הארנב שלנו. רגע לפני זה, נגיד תודה לדן ברומר שעורך אותנו.

‏מעין: ותודה נועם פיינהולץ.

‏ד"ר פיינהולץ: ותודה מעין רוגל. עד כאן "עושים מזה סיפור". הנה חור התולעת, מאורת הארנב הקטנה שלנו, זה הכי פשוט בעולם, אנחנו, באמת, לא סומכים על עצמנו לעשות משהו מסובך יותר. האזנה נעימה.

‏[הקלטה מתנגנת לאחור] בושח ועדתש מאש מיעימשמ תא קרפה הזה כופה עקרבו מיעמוש תא "eht krad edis fo eht noom" לש קניפ דיולפ, אל הרוק מוש רבד דחוימ. הדות מתנזאהש.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה