אין לנו הרבה זמן. לפי שמועות לא מבוססות, עד סוף הפרק הראשון של הפודקאסט הזה מישהו מהמגישים ימות. לפני כן, ננסה להבין מה כדאי לעשות אם פוגשים את ביל גייטס במעלית ברמת גן, או במילים אחרות - איך גורמים לאנשים להקשיב לסיפור. פסקת הפתיחה, הפריים הראשון, השקופית הראשונה בפרזנטציה, הסצנה שלפני הכותרות בקולנוע. איך פותחים חזק ושואבים אותנו לתוך סיפור תוך כמה שניות? הצלצול, האביר האפל, שובר שורות, ארץ יצורי הפרא, ג'יימס בונד, עמוק באדמה, מועדון קרב, ברק אובמה אחד וזו רק רשימה חלקית. "עושים מזה סיפור" הוא פודקאסט חדש מבית "הארץ" בהגשת מפצחי הסיפורים מעיין רוגל ונועם פיינהולץ מנסים להבין מה מסתתר מתחת למכסה המנוע של הסיפורים הגדולים. מה הסודות והשטיקים של יוצרי הקולנוע, הטלוויזיה, הספרות והגיימינג הגדולים בעולם, ואיך כל זה קשור למציאות של כולנו - בחדשות, בפוליטיקה ובעסקים? ד"ר נועם פיינהולץ הוא סטוריטלר ארגוני, חוקר קולנוע וטלוויזיה ופריק של סרטים גרועים. מעין רוגל היא סופרת, תסריטאית, מפצחת סיפורים ויועצת נרטיבית. אמנית לחימה וחובבת טראש איכותי.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/08/2021.
ד"ר פיינהולץ: מתחילים?
מעין: מתחילים.
ד"ר פיינהולץ: שלום מעין רוגל.
מעין: שלום נועם פיינהולץ.
[קול תקתוק של שעון אנלוגי נשמע ברקע]
ד"ר פיינהולץ: את שומעת את התקתוק הזה?
מעין: כן.
ד"ר פיינהולץ: ברקע, שעון עדין וקטן, זה יושב בראש שלנו, זה יושב גם בראש של המאזינים וזה מה שקורה בכל פעם שאנחנו פותחים. פותחים סיפור, פותחים הרצאה, פותחים פודקאסט, פותחים סרט, פותחים ספר, פותחים סדרת טלוויזיה, זמן חסד או קסם כזה, שבו אנחנו צריכים לשכנע את הקהל ששווה להיות איתנו, שמותח, שמעניין, שמסקרן, שרלוונטי אליהם.
ואם אני מסתכל רגע על השעון, נשארו לנו עוד בערך 50 שניות לשכנע אותם שהפודקאסט הזה "עושים מזה סיפור", רלוונטי אליהם. אז מה, מה נבטיח להם?
מעין: אנחנו יכולים גם להגיד להם שעד סוף השידור הזה, מישהו מאיתנו ימות, זה כבר ישאיר אותם מחוברים.
ד"ר פיינהולץ: זה טריק זול [צוחק קלות] יש לומר…
מעין: ומטונף.
ד"ר פיינהולץ: אבל אפקטיבי, מישהו מאיתנו ימות עד סוף השידור הזה, אנחנו מבטיחים. בגדול, באנו לדבר על סיפורים ועל איך מספרים סיפורים. אנחנו בפרק הפתיחה, אז בחרנו לדבר על "פתיחות". אשתי אמרה שאנחנו דפוקים והיינו צריכים להתחיל ולדבר על "סיומים". היא כמובן צודקת, אבל היא אמרה את זה שנייה לפני שיצאנו לאולפן. אז "עושים מזה סיפור", מתחילים.
[מוזיקת פתיחה]
קריין: "עושים מזה סיפור", עם מעין רוגל ונועם פיינהולץ.
[מוזיקת רקע מתוך הסרט "הטוב, הרע והמכוער"]
ד"ר פיינהולץ: אז אנחנו על "עושים מזה סיפור" - פודקאסט, שמנסה לפרק איך עובדים סיפורים. נדמה לי ששווה להסביר רגע למאזינים שלנו למה אנחנו האנשים שעושים את זה. ספרי טיפונת על עצמך.
מעין: אני יצור של סיפורים. אני הצלחתי לעטוף את חיי בסיפורים. אני קוראת, אני צופה, אני כותבת, אני מלמדת כותבים. אה, ואני מפצחת סיפורים, שזה בגדול לסדר להם את הגלגלי שיניים.
ד"ר פיינהולץ: אין טייטל מגניב יותר מ"מפצחת סיפורים". מה זה אומר, את יושבת עם סופרים ותסריטאים, נכון?
מעין: כן, אני עובדת עם סופרים, עם תסריטאים, עם יוצרי גיימינג. ובעצם עוזרת להם לבנות את המבנה. ואיך אתה מגיע לסיפורים?
ד"ר פיינהולץ: אני עושה בדיוק את מה שאת עושה, אבל בגרסה ה"סחית", המשעממת, האפרורית והקפיטליסטית [מצחקק קלות], אני עוזר לסטארט-אפיסטים וארגונים לספר את הסיפור שלהם. אבל בסוף זה אותו דבר. זה לפרק מי הגיבור ומי הנבל, ואיך פותחים חזק ואיך מסיימים, ואיך משנים נקודות מבט. וזה מה שננסה לעשות פה.
מעין: בגדול, אנחנו הולכים להציץ מתחת למכסה המנוע של הסיפורים.
ד"ר פיינהולץ: ולבדוק כך את גלגלי השיניים הקטנים. אז היום - פתיחות. מבחינתך, כמי שמפצחת סיפורים, כמי שכותבת, מה צריך לקרות בפתיחה? מה התפקיד שלה?
מעין: אני רואה פתיחה כסוג של מעבר. אוקיי, יש כאן טכניקת מעבר, אני חושבת שבפרקים הבאים שיהיו לנו, אנחנו נדבר עוד על טכניקות מעבר. אבל יש כאן איזשהו מעבר נורא חשוב של הקהל, מהעולם הרגיל, מהעולם היומיומי, מהשגרה שלנו, אל תוך הסיפורים. אהה… כדי לעבור מעולם רגיל לתוך עולם אחר, צריך לעבור, צריך להיפרד מעולם שאנחנו נמצאים בו ולאט-לאט או מהר-מהר, לצלול ולהתמסר לעולם שהחוקים שלו אחרים לחלוטין. והתפקיד של הפתיחה זה לעשות את זה, זה להעביר אותנו אל תוך הסיפור.
ד"ר פיינהולץ: ואיך היא עושה את זה? אם את צריכה לחשוב ככה על דוגמאות שאת מתה עליהן.
מעין: אממ… היא מייצרת דבר ראשון מתח, היא מייצרת הבטחה, היא מייצרת לנו שפה, היא מייצרת איזשהו הסכם. זאת אומרת, רגע הפתיחה, הרגע הראשון, ראשון, ראשון הזה, שבו אנחנו פוגשים את הסיפור, מחזיק בתוכו את מי הגיבור, על מי ל… אחרי מי לעקוב, איזה סוג של עולם אנחנו נמצאים בו, מה צפוי לנו. אנחנו בעצם, כיוצרים, מייצרים הסכם עם הקוראים ועם הצופים שלנו, ממש בפתיחה. ואנחנו אחר כך צריכים לראות אם אנחנו עומדים בהסכם הזה או הולכים לרמות אותם לחלוטין, שזה דבר לגיטימי, אבל ההסכם נחתם שם.
ד"ר פיינהולץ: עכשיו, זאת אומרת, ממש בפתיחה זה כאילו נשמע שאנחנו מדברים על הפרק הראשון של הספר, על 20 הדקות הראשונות של הסרט, על פרק הפיילוט, אבל לפעמים זה ממש, ממש בפתיחה, נכון? זה במשפט אחד, זה בפריים אחד.
מעין: זה השנייה הראשונה, ואפילו יותר מזה. זה רגע לפני שאתה הבנת שזה מתחיל, זה התחיל. אהה… אחת הדוגמאות המגניבות שראיתי לאחרונה, הייתי ב"הבימה", בהצגה של "מיזרי".
[מוזיקת רקע - נגינה בפסנתר]
עיבוד לבמה של "מיזרי" מאת סטיבן קינג. והסצנה הראשונה, הסצנה הפותחת של "מיזרי" זה שמיזרי עוזרת לסופר פול שלדון, שהרכב שלו מתרסק בשלג ומחלצת אותו משם. ואז לוקחת אותו, וזה כבר לא כזה נחמד, בסופו של דבר. [צוחקת קלות]
ד"ר פיינהולץ: יש שם רגליים שבורות וכאלה.
מעין: כן, סצנה נהדרת. והרגע הזה שהיא מחלצת אותו, התרחש על הבמה בזמן שהקהל נכנס.
[קולות של קהל נכנס לאולם]
ד"ר פיינהולץ: אוקיי.
מעין: אוקיי, זאת אומרת, אנשים נכנסים, מחפשים את המקום שלהם, אתה יודע, מוצאים את העטיפות המרשרשות של הסוכריות, שותים מים, באים, הולכים, מסתדרים, ופתאום אנשים לאט לאט מתחילים לקלוט שזה כבר התחיל. אף אחד לא אמר להם, לא כיבו את האורות, לא הכינו אותם לזה, זה כבר התחיל. אנחנו כבר בפנים. וזה היה רגע מכונן, כי בדרך כלל אנחנו רגילים שיש תהליך: קודם מכבים את האורות, אחר כך יש, תלוי איפה אתה נמצא, אוקיי? אם זה הקולנוע, אז יש את האות פתיחה הזו שתמיד מרגש אותנו.
ד"ר פיינהולץ: בתיאטרון יש את ההודעה שאומרת "נא לכבות מכשירים סלולריים", זה זה.
מעין: בדיוק, זאת אומרת, יש לנו איזושהי הכנה, איזשהו סימן של "אתם נפרדים מהעולם הרגיל, והנה עכשיו אנחנו מתחילים". ושם הם רימו, והתרמית הזאת הייתה מהממת. כי אתה כבר בפנים, אתה בפנים, עוד לפני שהספקת, אתה בפנים, כמוהו. זאת אומרת, היה שם חיבור מאוד עמוק לסיפור עצמו.
ד"ר פיינהולץ: איזה כיף. אז זה בתיאטרון, שזה באמת נדיר. אני אגיד שבקולנוע עושים את זה טיפה יותר בשנים האחרונות. כאילו, פעם, כשסרטים התחילו, אז היה את האות של האולפן [קול האריה השואג של "MGM"] בין אם זה האריה או הזרקורים האלה, או כדור הארץ שמסתובב, תלוי באיזה חברה. ואז היה חמש דקות של כותרות. כאילו, אנשים, אשכרה הייתה סבלנות לשיט הזה, לחכות, לראות, מי נערת המים, ומי נערת התסריט, ומי הבום, כאילו, אנשים חיכו לדבר הזה. ואז הסרט התחיל. ואז היה איזושהי מהפכה, התחלנו בסצנה חזקה. אבל היום, יש המון סרטים שמתחילים כבר באות הזה של האולפן.
אני זוכר שפעם ראשונה שאני ראיתי את זה, "יוניברסל", כדור הארץ המסתובב. הלכתי לראות את "עולם המים". זוכרת את הפלופ הזה עם קווין קוסטנר? [מעין צוחקת קלות], קווין קוסטנר עם זימים. כאילו, מה עוד צריך להגיד?
אבל הסרט התחיל בזה שרואים את הלוגו של "יוניברסל", שזה כדור הארץ מסתובב, ואז פתאום היבשות נעלמות. ומתחיל להיות רק אוקיינוס אחד גדול, ויש זום אין לתוך הלוגו, ומתוכו זה הופך להיות באמת האוקיינוס, ואנחנו רואים שם את קווין קוסטנר לבד על סירה. כאילו, הסרט התחיל עוד לפני שהוא התחיל, כמו שאת אומרת.
מעין: ותראה שלא נאמרה אף מילה, לא ראית אף אחד, אף אחד לא אמר כלום, אפילו לא היה מוזיקת פתיחה, כלום. אבל אתה כבר בפנים, אתה כבר קיבלת מידע וקיבלת איזשהו מטען רגשי, אתה כבר בפנים, אתה במתח.
ד"ר פיינהולץ: לגמרי. והדוגמה הכי טובה שאני מכיר לזה, כי יש לי איזה פטיש פתאום, מאז שראיתי את זה, יש לי פטיש לקטעי פתיחה. אז ב"מת לחיות 4" שזה על האקרים, רואים את האורות של פוקס נכבים פתאום. וב"קאטפיש", שהכל נראה כמו חיפושים בגוגל. אבל הסרט "הצלצול", את זוכרת את "הצלצול"?
מעין: אוהה… איך אפשר לשכוח? [קול צורמני מתוך הסרט] הוא מהז'אנר של העיבודים האסייתים, שבגדול, כי הוא התימה שלהם, זה אישה חושבת שמשהו אפל, רודף אחריה ורוצה להרוג אותה והיא צודקת ומתה.
ד"ר פיינהולץ: [צוחק קלות] כן, וזה בדרך כלל גם קשור לטכנולוגיה אצל היפנים, כי הם משוגעים. אבל "הצלצול", זה הסיפור הזה, נזכיר רגע למאזינים שלנו. יש איזה קלטת וידאו, שזה כבר אגב… הסרט הוא מ-2001. 2001, כבר היה DVD. אבל יש קלטת וידאו שאתה צופה בה, [קול של הכנסת קלטת למכשיר הווידאו] ויש בה כל מיני סרטים מוזרים כאלה, מעין חלום מסוייט, וברגע שנעצרת הקלטת [קול של חריקת קלטת שנעצרת] יש צלצול טלפון. [קול צלצול של טלפון] משום מה ב-2001 יש סלולרי, אבל הטלפון הקווי יצלצל, ואז אומרים לך שנשארו לך שבעה ימים. [הקלטה מתוך פסקול הסרט, בלחישה, "Seven days…"]
ועוד שבעה ימים אתה תמות, ובאמת, אם צפית בקלטת הווידאו, תוך שבעה ימים אתה תמות בדרך לבבית של ילדה עם שיער שחור, סמארה, שבוקעת מתוך מכשיר הטלוויזיה, ומסתכלת עליך בצורה מפחידה. זה בסוף, על זה הסרט.
אבל הסרט מתחיל עוד הרבה לפני שהוא מתחיל. כמו שב"מיזרי" את אומרת, זה קרה על הבמה, כאן יש את הכותרות של האולפן, "דרימוורקס", ופתאום יש הפרעה כזו. יש ריצוד כמו של קלטת וידאו לא טובה, או כמו של קליטה לא טובה. עכשיו, זה לא משהו שאתה רואה בקולנוע. הלכת לקולנוע לראות סרט, לא אמורה להיות הפרעה של בעיית קליטה, כי אתה בקולנוע. ולא אמורה להיות הפרעה של קלטת וידאו לא טובה, כי אתה בקולנוע. אבל פתאום יש איזו הפרעה קטנה כזו, זה בדיוק שנייה אחת. ואם אתה שם לב לזה, אתה מבין שזה בעצם כל הסרט.
הרגע הזה שבו אתה אומר, "יש משהו, הפרעה, משהו שמנסה לחדור, משהו מהתת מודע", זה עוד עמוק יותר, כי גם "דרימוורקס" זה עבודת החלום, אפשר להתפלצן על זה המון. אבל יש שם איזה רגע של הפרעה, של משהו לא ברור, ואתה כבר מרגיש לא נוח, ואז כשהסרט באמת מתחיל, רואים בית ושומעים רחש כזה של שידור טלוויזיה, ואז אנחנו נכנסים לתוך הבית ורואים שתי נערות צעירות צופות בטלוויזיה. עכשיו, אנחנו לא רואים אותן צופות בטלוויזיה, אנחנו רואים אותן מתוך הטלוויזיה.
הן מסתכלות עלינו, אבל אנחנו הטלוויזיה, ויש אור ירוק על הפנים שלהן, אז כבר אני צריך לחשוד שיש איזה כוח חי בתוך הטלוויזיה שמסתכל עלינו. ואז המשפט הראשון שהיא אומרת…
[הקלטה, מתוך פסקול הסרט "I hate television, It gives me headaches"]
"אני שונאת טלוויזיה". וזה מפתח [צוחק קלות] בעיניי. אם אתה מבין שהיא שונאת טלוויזיה, על כל סרט הוא על טלוויזיה [כך במקור]. אז אני אגיד רגע שמה שעשינו פה, זה בערך מה שננסה לעשות כאן בפודקאסט הזה. לחטט ולהבין איך מפעילים אותנו ואיך רומזים לנו. לא בטוח שבצפייה הראשונה רואים את זה, את ההבהוב הקטן הזה, אבל בצפייה חמישית רואים.
מעין: נתת לזה שם נורא מגניב, כשדיברנו על זה קצת לפני שבאנו לפה להקליט.
ד"ר פיינהולץ: כן, קראתי לזה צפייה פורנזית, שזה כאילו להסתכל על סרט כמו על זירת רצח, ואתה בא ואוסף את הראיות. לא המצאה שלי חלילה, בעולם האקדמיה מדברים על זה הרבה, אבל זה הרגע הזה שבו אנחנו עושים pause.
מעין: אני רוצה להגיד שגם בספרים, אנחנו דיברנו כאן על תיאטרון ועל טלוויזיה ועל קולנוע, אבל גם בספרים יש טכניקת מעבר. גם בספרים אנחנו מקבלים המון מידע, שהוא מידע תכל'ס ומידע שהוא מידע רגשי, לפני שאנחנו מגיעים למשפט הראשון. כי יש לך תהליך, יש לך כניסה. לא סתם קוראים לדפים הראשונים בספר ה"שערים" - יש את השער הקטן והשער הגדול.
ד"ר פיינהולץ: מה זה השער הקטן והשער הגדול? סליחה, לי יש אחד, לא?
מעין: לא, תמיד יש שניים. אתה פותח את הספר, יש לך כריכה, ואז יש את השער הקטן, שיש שם את השם של הספר בקטן, ואז יש עמוד זכויות, ואז יש עוד שער, השער הגדול. ואז הספר מתחיל. הרבה פעמים לפני המילים הראשונות יש לך הקדשות, ויש לך מוטואים, [קולות רקע של דפדוף בספר] ויש לך ציטוטים, ויש לך שמות של פרקים או שמות של חלקים. זאת אומרת, עד שהגעת למשפט הראשון, כבר דפדפת, כבר נכנסת פנימה. ושם יש המון סודות שנמצאים. שמה יש לנו המון המון כוח כיוצרים כבר להכניס את הקהל שלנו, את הקוראים שלנו, במצב שרצינו לתוך הסיפור.
זה חלק מהסוד. אז אני, אני נורא אוהבת להסתיר דברים, אני מחביאה דברים, אני מחביאה דברים בעמודי זכויות.
ד"ר פיינהולץ: [צוחק] מה זאת אומרת מחביאה דברים בעמודי זכויות? זה נשמע פלילי, פשוט.
מעין: זה קצת נשמע פלילי. יש את החלק הזה שתמיד כותבים, ש"כל קשר בין הסיפור לבין המציאות מקרי לחלוטין". אז באחד הספרים שלי שם שיניתי את הטקסט הזה, כי הסיפור בכלל מתחיל שם, הרבה קודם, לפני המילים הראשונות.
יש כאן באמת איזשהו מקום למשחק, ואני חושבת שבכלל, כל מה שאנחנו עושים, וזה לא משנה אם זה טלוויזיה, אם זה קולנוע, אם זה ספרות, אם זה תיאטרון, אם זה הרצאה. יש כאן איזשהו גיימפליי. אנחנו מייצרים כאן איזה שהיא מערכת יחסים, מאוד, מאוד מתוחכמת ומאוד מניפולטיבית. מבחירה. מול הקהל שלנו כדי לייצר להם את החוויה שלהם, זה הסיפור. סיפור הוא מניפולציה על קהל.
ד"ר פיינהולץ: ברור. אז עד עכשיו חפרנו בתיאוריות, בוא ניתן דוגמאות. כי נדמה לי שגם המאזינים שלנו יושבים עכשיו ואומרים, מה הספר הכי טוב שקראתי ברמת פתיחה? ומה הפתיחה הקולנועית שהעיפה לי את המוח? ואיזה כותרות פתיחה של סדרה אני הכי אוהב? אז לא נעשה פה צ'קליסט, לא נעשה רשימה, אבל בוא נתחיל לגעת בדברים שהם מעולים.
מעין: מה שלך? תן אחד.
ד"ר פיינהולץ: אוקיי, מה, קולנוע, טלוויזיה?
מעין: קולנוע.
ד"ר פיינהולץ: קולנוע. אוקיי, אז עכשיו הפתיחה הקולנועית שאני הכי אוהב, היא של "מגנוליה".
[מוזיקת רקע מתוך "מגנוליה"]
שזה סרט פגז של פול תומאס אנדרסון, הוא היה צעיר, זה מקומם כמה הוא היה צעיר. בחור בן 28 עושה את הסרט הזה, שהוא שלוש שעות של טירוף. פיליפ סימור הופמן וטום קרוז וג'וליאן מור, המון המון שחקנים טובים. אני מנסה להסביר על מה הסרט למי שלא צפה, אני לא יודע איך מסבירים את זה. זה על המון יחסים בין אנשים, הכל מסתובב שם דרך איזה מישהו שהוא היה מנחה או מפיק של שעשועוני טלוויזיה, אבל הבחירות הקטנות שלו נוגעות בהמון חיים של אנשים אחרים, של מתמודדים שהיו שם ונהרסו להם החיים, של הילדים שלו שהוא זנח, של אשתו השיכורה, כאילו, הכל נורא מסובך.
אבל הפתיחה של הסרט היא בכלל לא על זה. הפתיחה של הסרט היא אחרת לגמרי, יש שם שלושה סיפורים קצרצרים. רק על זה הוא היה צריך לזכות באוסקר בעיניי, על… אוסקר לסרט הקצר הטוב. שלושה סיפורים קצרים, קצרים, קצרים, שמספרים על צירופי מקרים. אוקיי? אני אספר על אחד מהם רק כדי שנבין כמה זה משוגע.
יש שם איזה משהו עם הוצאה להורג, ויש שם איזה משהו עם מישהו שמהמר בקזינו ומת, אבל הכי מעניין זה סיפור על בחור צעיר, שנמאס לו מזה שההורים שלו רבים, והוא מחליט להתאבד. אז הוא עולה לקומה התשיעית של הבניין שלו, אני לא הורס שום דבר, זו בדקה הראשונה של הסרט, בסדר? הוא עולה לקומה האחרונה של הבניין, קומה תשיעית, והוא קופץ למטה. אבל בזמן שהוא חולף ליד הבניין, בזמן שהוא חולף ליד החלון בקומה [קול ירייה מלווה בקול של זכוכית מתנפצת] השישית, יריה נורית מהחלון, מנפצת את החלון ופוגעת לו בבטן בזמן שהוא באוויר, והוא בעצם נהרג תוך כדי הקפיצה. אוקיי?
עכשיו, מסתבר שמי שירה את הירייה הזו, זו אמא שלו שמכוונת שוטגאן כזה לאבא שלו. אבל אמא שלו לא ידעה שהנשק בכלל טעון, כי האמא והאבא כל הזמן רבים, וכל הזמן מאיימים אחד על השני עם הרובה הזה, אבל הם לא טוענים את הנשק. אז היא סתם כיוונה את הנשק, צעקה על בעלה, פתאום נפלט כדור, הבן שלה שעף מהחלון חוטף את הכדור בבטן, ואז אתה שואל, רגע, מי לעזאזל טען את הנשק? כי גם הבעל לא טען את הנשק. ומי שטען את הנשק זה הבן בעצמו שהתאבד, כי נמאס לו מזה שההורים שלו רבים, אז הוא רוצה שהם יהרגו אחד את השני. אז הוא שותף ברצח של עצמו, שהיה אמור להיות התאבדות, אבל ההתאבדות הייתה אמורה לא להצליח.
מעין: וכל זה בעצם לא יושב ולא קשור לכל העניין.
ד"ר פיינהולץ: זה לא קשור לדמויות, זה לא קשור לכלום. אבל זה כן אומר לך, אחד, אפרופו הכנה לעולם, צפה לסחרור, כי כל הסרט הזה הוא סחרחורת אחת גדולה, ואתה קופץ בין דברים, ופתאום אתה מבין שמה שהבנת הוא לא זה. ושתיים, הוא אומר לך, בסוף זה על צירופי מקרים, בסוף זה על איך חיים של אנשים נקשרים אחד בשני. אבל הדבר שאני הכי אוהב בפתיחה של "מגנוליה", זה בכלל לא זה, [מעין צוחקת קלות] אלא מה שקראנו לו קודם, הצפייה הפורנזית הזאת. יש שם כל הזמן במהלך הפתיחה הזו חוזר אותו מספר. 82. פעם זה על הכתובת של מי שתולים אותו, זה המספר שרשום לו, ופעם זה בטמפרטורות, ופעם זה חדר במלון, ופעם זה חבל ששמוט שם על הרצפה, אבל הוא מסודר בצורה כזו של 82. ואתה אומר, 82, 82, 82, 8, 2, 8, 2. מה זה לעזאזל הדבר הזה? ואז אתה לא מבין. ואז כמה דקות אחרי זה, מישהו הולך ברחוב, זה כבר כן בסרט, עם שלט שכתוב עליו אקסודוס 8, 2, שמות, פרק ב', פסוק ח'. [כך במקור]
מעין: שמה יהיה שם?
ד"ר פיינהולץ: אני מפנה את… מאזיננו לפתוח עכשיו את ספר התנ"ך הקרוב לביתם. שמות, פרק ב', פסוק ח' - "מכת הצפרדעים". זה הרגע הזה שבו ו"תעל הצפרדע"… וזה.
מעין: וזה כן ספוילר.
ד"ר פיינהולץ: זה כן ספוילר… לגבי מה שקורה בסוף הסרט עם צפרדעים. חלפו מאז 20 שנה…
מעין: אפשר לעשות ספוילר.
ד"ר פיינהולץ: נאמר למאזיננו: "נדפקתם" [מעין צוחקת קלות] כאילו, תקפצו חמש דקות קדימה, אם לא ראיתם את "מגנוליה". זה ספוילר, אבל זה לא הורס בכלל את הסרט. בסוף הסרט, אפרופו צירופי מקרים, אפרופו זה שיש כל כך הרבה דמויות שכאילו לא מתחברות, פתאום, באיזו תופעה מטאורולוגית לא ברורה, צפרדעים, מאלן, [קולות רקע מהסרט של הרבה צפרדעים נופלות מהשמים] מאלן, מאלן צפרדעים, מתחילות ליפול מהשמיים.
מעין: נשמע כמו משהו שקרה ב-2020.
ד"ר פיינהולץ: זה נשמע [צוחקים] כמו משהו שקרה ב-2020 לגמרי. אולי הדבר היחיד שטרם קרה, זה מכת צפרדעים אמיתית. שמסתבר שזה כנראה אפשרי, לחשוב, לא נסביר איך, אבל המון, המון צפרדעים והן פשוט נוחתות בכל הסצנות השונות של הסרט, פתאום צפרדע נוחתת לבניין ונופלת על המכונית וזה גועל נפש, וזו סצנה מהממת, אבל בעצם אתה מבין שהיא הייתה שם מההתחלה. אמרו לך: "שמונה שתיים, שמות, שמונה שתיים, רק חכה, וזה יבוא". [קולות חריקת מכוניות ומישהו מתרסק על גג מכונית]
מעין: מושלם.
ד"ר פיינהולץ: אז זו פתיחה מושלמת בעיניי. מה שלך?
מעין: אני אוהבת את "שיקגו".
[מוזיקת רקע מהסרט "שיקגו"]
אני באופן כללי אוהבת את הסרט, את "שיקגו", את הביצוע שלו, ויש שם רגע, זה הקינק שלי עם השנייה האחת, השנייה הראשונה הזאת, כשאתה שואל אנשים איך מתחיל "שיקגו"? אז אמורים: "יש את הקטע הזה עם ה…"
[הקלטה, קטע שיר מהמחזה "Five, six, seven, eight…"]
"…עם המועדון ג'אז, ומגיעה לשם זאת, שרצחה את אחותה והיא עולה לשיר והן אמורות להיות זוג, אבל היא לבד". אבל אנשים לא שמו לב, בדרך כלל, שבשנייה הראשונה של הסרט רואים עין. אנחנו רואים את העין של רוקסי הארט, של מי שבאמת הולכת להיות הגיבורה, ואנחנו רואים אותה באקסטרים קלוז-אפ, והמצלמה נכנסת עמוק, עמוק אל תוך האישון שלה, ורק שם הכל מתרחש.
וזה איזשהו רגע נורא, נורא, נורא קטן, ש… שמבסס את זה שהכול בעיניים שלה, הכול בראש שלה, זה הסיפור שלה. זאת תודעה שלה. ולכן יש שם שירים וריקודים, ולכן הסרט הזה מתנהג ככה, כמו מיוזיקל, זאת אומרת, יש שם איזשהו חיבור מאוד, מאוד עמוק לרציונל הסיפורי בכלל. וזה ברגע. וזה מטעין אותנו, גם כשלא שמנו לב, זה מטעין אותנו.
ד"ר פיינהולץ: מגניב. את אומרת משהו עוד יותר חשוב. את אומרת "בהתחלה כבר אומרים לך מי הגיבור". זרקת את זה גם קודם, ומה נקודת המבט, נכון?
מעין: אני, אני אומרת שזה, זה כמו החתמה של ברווזונים. מתי שברווזונים רואים… הדבר הראשון שהם רואים, זה מבחינתם אמא. ככה קוראים שלנו, הצופים שלנו, והגיבור.
ד"ר פיינהולץ: ולכן אסור אף פעם לגעת בברווז קטן, נכון? [צוחק קלות] כי זה יכול להיות מערכת יחסים לא נעימה.
מעין: אלא אם כן אתה רוצה להיות אמא של ברווז, כן.
ד"ר פיינהולץ: אגב, גם אסור ללטף פינגווינים.
מעין: זה לא ידעתי.
ד"ר פיינהולץ: זה לא קשור לכלום, אבל כשהייתי בדרום אמריקה, אמרו שאסור ללטף פינגווינים, [צוחק קלות] כי הם מזהים אחד את השני לפי הריח או משהו כזה. ואז אם אתה נוגע בהם ומטמא אותם עם ריח היד שלך, אז הם מנודים.
מעין: איזה באסה לפינגווינים.
ד"ר פיינהולץ: עד כאן פינת איזוטריה. אוקיי, אז היית בהחתמה של ברווזונים.
מעין: אז הקוראים שלנו, הצופים שלנו, עוברים את אותו הדבר עם הדמות הראשונה שהם רואים. לא מרחוק, שהם רואים מבפנים. זאת אומרת שהם מתחברים לתודעה שלה. הדמות הראשונה שתראה משהו, או תחווה משהו או תקלוט משהו, זו הדמות שהקוראים או הצופים מניחים שזה הגיבור, ומתחילים לעקוב אחרי הדמות הזאת. ואנחנו צריכים להיות ערים לזה, כי אנחנו יכולים לשבור את הציפייה הזאת, ואז יש רגע של דיסאוריינטציה בקטע של מה? מה? זאת לא הגיבורה, כאילו, מה קרה כאן הרגע או שאנחנו יכולים ללכת עם זה.
ד"ר פיינהולץ: מה? תני דוגמא להחתמה כזאת, זה נורא חמוד לקרוא לזה החתמה.
מעין: אין לי בשלוף. לך יש אחת טובה?
ד"ר פיינהולץ: יש לי אחת שאני לא בטוח שהיא נכונה, אבל…
מעין: יאללה.
ד"ר פיינהולץ: אני חושב על "האביר האפל".
מעין: אוהה…
ד"ר פיינהולץ: שהסרט לא מתחיל ב"באטמן".
מעין: נכון.
ד"ר פיינהולץ: הוא מתחיל ב"ג'וקר". "האביר האפל" מתחיל בשוד הזה, אגב, זה לא ג'וקר אחד, אלא יש שם איזה עשרה ג'וקרים, כולם עם אותה מסכה, ואז לאט, לאט הם הורגים אחד את השני, כי האנרכיה זה חלק מהסיפור, ובסוף נשארים שניים. והג'וקר האמיתי הורג, הוא נשאר בעצם עם כל הכסף, הוא חיסל את כל שותפיו לשוד, ואז הוא מוריד את המסכה, וכמובן שמתחת למסכה יש את המסכה, את הציור הזה שלו, והסרט מתחיל בג'וקר. אבל לא בטוח שהוא הגיבור.
מעין: ברור שהוא הגיבור, מי אתה רוצה שינצח?
ד"ר פיינהולץ: לא באטמן? [צוחק קלות]
מעין: לא יודעת, לא, לא באטמן. מי, למי מריעים? מי הגיבור האמיתי? מי כולם אוהבים?
ד"ר פיינהולץ: מי זכה באוסקר?
מעין: בדיוק.
ד"ר פיינהולץ: הבנתי. יש בזה משהו.
מעין: עכשיו, אני אגיד לך…
ד"ר פיינהולץ: כן, זה יותר על הג'וקר בעינייך, מאשר על באטמן?
מעין: חד משמעית. זה לא עניין של… הסיפור הוא לא על הג'וקר, הסיפור הוא על באטמן. באטמן עובר את כל מסע הגיבור לפי זה, אבל החיבור הרגשי שלנו, ההחתמה הזאת, היא לג'וקר. אנחנו שלו.
ד"ר פיינהולץ: אנחנו רוצים שהאנרכיזם ינצח.
מעין: בוודאי. אני אגיד לך יותר מזה, אתה זוכר את "סיקס פיט אנדר"?
ד"ר פיינהולץ: כן, "עמוק באדמה".
מעין: בדיוק.
[מוזיקת רקע, הפתיחה מהסדרה "עמוק באדמה"]
אז אם אתה מסתכל על המבנה של הפרקים, הרי כל פרק לא מתחיל באף אחת מהדמויות שאנחנו מכירים. כל פרק מתחיל במישהו שבערך דקה אחר כך מת. זה העניין של הסדרה. אנחנו… כאילו כל פעם מתחברים לדמות, והיא מתה לנו. והדבר הזה הוא הדבר הכי עמוק שיש לסדרה להגיד. אין שם אף גיבור אחר. הגיבור היחיד של "עמוק באדמה" זה המוות עצמו. ולשם אתה מחובר. ועם המוות אתה מנהל דיאלוג ואתה בעצם מכיר אה, אה, אותו ונכנס לעומק שלו. לאורך כל הסדרה הזאת. המוות הוא הגיבור.
ד"ר פיינהולץ: וואו. קודם כל אני מרגיש שאני צריך לשבת רגע בצד ולבכות קצת. [שניהם צוחקים] לא, כי אני תפסתי את זה אחרת לגמרי, אבל את כל כך צודקת. אני אגיד רגע, "עמוק באדמה", וזה סיפור אחר בתוך הסיפור שאנחנו מספרים עליו של איך פותחים. כי סרט פותח פעם אחת. וספר פותח פעם אחת. סדרה צריכה לפתוח כל פעם. בסדר, יש את הפרק הראשון. אבל כל פעם צריך לפתוח ולהתניע. ואני, אני תמיד תפסתי בקטע נורא קומי את הפתיחות.
"עמוק באדמה", שוב, למי שלא צפה, אני גם אגיד, עשיתי בינג' על זה, לא מזמן. השלמתי את החור הזה, וזה השלמת חור נהדרת. זו סדרה כל כך, כל כך טובה.
מעין: עם הסוף הכי טוב.
ד"ר פיינהולץ: כשנדבר על פרק ה-סיומים, נדבר על זה. אם זה או ה"סופרנוס", איזה סדרה נגמרה הכי טוב? זה חתיכת דיון, נגיע לזה. אבל "עמוק באדמה" באמת, כל פרק מתחיל במוות כלשהו. וזה נורא נחמד, כאילו, לאורך שש העונות, יש לך איזה, כמו אלף דרכים למות. זה יכול להיות התקף לב, וזה יכול להיות סנטה קלאוס שרוכב על אופניים ונדרס, וזה יכול להיות מישהי שמתרחצת באמבטיה, אבל אז החתול דוחף איזה רדיו חשמלי והיא מתחשמלת, וכאילו, דברים הזויים. מבחינתי, לעשות לילה שלם של בינג' של רק של סצנות הפתיחה… זה יכול להיות לילה נורא מצחיק, כאילו, איך יהרגו אותם עכשיו? אבל את אומרת, "לא. תפסת את זה בתדר הלא נכון".
מעין: תפסת את זה בתדר שהם רצו שתתפוס, כי אי אפשר להכיל, באמת, להחזיק את ה… את התודעת מוות הזאת. ההומור חייב להיות שם, כדי שיוכלו לדבר איתך על מוות, אבל המוות שם בענק.
ד"ר פיינהולץ: זה מעניין. אז בוא נדבר רגע על סדרות, כי כשאת אומרת "עמוק באדמה", אני חושב "האוס". ששם לא מתים, כאילו, לרוב לא מתים, אלא יש תמיד איזושהי מחלה כזו, נכון? וגם זה, תמיד התחיל בסצנה, שאגב, "האוס", זה סדרה שלא החזיקה לגמרי במבחן הזמן.
מעין: כן, זה קרס.
ד"ר פיינהולץ: איומה ברמת יחסי גברים ונשים וזה, אבל עדיין יש לה קסם. תמיד רואים מישהו, נניח, איזו סצנה משפחתית, ואז הבן מתחיל להשתעל ולירוק דם, ואתה אומר: "אוקיי, הוא הגיבור של הפרק, בטח לו יש זאבת", או איך שהם לא קוראים לזה. אבל אז בזמן שהוא משתעל ונשנק, אימא שלו פתאום נדרסת. [מעין צוחקת קלות]. כאילו, תמיד אתה חושב שמישהו אחד הוא החולה, ואז השני הוא חולה, וזה תמיד התחיל ככה.
יש משהו בחזרתיות הזו, שכל פעם זה מתחיל אותו דבר, אבל קצת שונה שיש בו גם מין הסכם כזה עם הצופים, נכון?
מעין: כן, אנחנו יודעים למה לצפות. ויש לך את אלה ויש את אלה שזה סדרה מתמשכת, שבעצם כל פרק הוא המשך של הסיפור מהפרק הקודם, ואז הרבה פעמים, מה שמחזיק את הסדרתיות, זה הפתיח. ושוב, וכמו שדיברנו קודם, גם הפתיח הוא חלק מהעניין, הוא חלק מהטקס. עכשיו, בנטפליקס עכשיו, יש את העניין הזה של ה-skip, אתה יכול לדלג על זה.
ד"ר פיינהולץ: נכון. את מדלגת?
מעין: באיזשהו שלב כן, אבל לא על כולם. נניח "משחקי הכס", אני תמיד רואה את הפתיח.
[מוזיקת רקע - הפתיחה של "משחקי הכס"]
זה חלק מהעניין, אי אפשר בלי הפתיח.
ד"ר פיינהולץ: אני שנייה אגיד, אני קצת מתבייש להגיד את זה.
מעין: בצדק.
ד"ר פיינהולץ: לא ראיתי את "משחקי הכס", ראיתי את הפרק הראשון ארבע פעמים, שזה אומר משהו על כמה הסדרה תפסה אותי, ואז הזנחתי, והיה כבר מאוחר מדי להצטרף לזה, ואז אשתי הייתה בחופשת לידה, אז היא עשתה בינג' על כל העונות, ואז גם, גם פספסתי. הצטרפתי אליה בעונה האחרונה. ראיתי את הפרק הראשון ארבע פעמים ואת העונה האחרונה של "משחקי הכס", שאני לא בטוח שלזה התכוון היצרן.
מעין: זו שגיאה חמורה.
ד"ר פיינהולץ: ולכן אני כבר לא אראה את זה כנראה אף פעם. אבל מה יש בפתיח של "משחקי הכס"?
מעין: הפתיח של "משחקי הכס" בעצם מכניס אותך לתוך ה… לתוך העולם האפי הזה, לתוך הדבר הענק הזה, לתוך המרקם הנורא מורכב של העולם, אבל הוא, הוא מייצר שפה. הוא, זה ה-once upon a time, בעצם. זה מכניס אותך לכמה הכול גדול, לכמה הכול דרמטי. אתה, אתה נכנס מתוכנת כבר. ואתה… לא משנה עכשיו מה תראה, אתה יודע שזה גדול מהחיים. אתה יודע שכל הדבר הזה ענק.
ד"ר פיינהולץ: וזה נכון שזה השתנה מעונה לעונה?
מעין: זה השתנה, כי כל פעם הפתיח הזה של ה… כמו לוח משחק תלת מימדי כזה, הכיל את הממלכות ואת האזורים שבהם התמקדה העונה.
ד"ר פיינהולץ: אז זה כאילו משרטט לך טריטוריה. כמו מפה בתחילת ספר של טולקין כזה, שאומר לך פה אנחנו משחקים?
מעין: כן.
ד"ר פיינהולץ: אז אם אנחנו מדברים על פתיחים, אני חייב להגיד מילה על "ג'יימס בונד".
מעין: יאללה.
ד"ר פיינהולץ: בסדר? שתי מילים על "ג'יימס בונד". כי אפרופו פתיחות, אני חושב ש"בונד" זה הקלאסיקה של הקלאסיקה של איך פותחים. למרות שזה קצת התיישן.
אבל בונד… נדמה לי מהסרטים הראשונים, אבל בטוח בסרטים האחרונים, לא מתחיל בכותרות הפתיחה האלה, שזה גם, זה עולם ומלואו, תמיד עם התוף הזה של האקדח והנשים העירומות, תכף נדבר גם על זה. הוא מתחיל באיזושהי סצנה מוקדמת. מה שנקרא קליף-האנגר בשפה המקצועית, למרות שנדמה לי שאנחנו נתווכח על האם זה באמת קליף-האנגר. נגיד רגע, זה "סקייפול" נניח.
[מוזיקת הפתיחה של "סקייפול"]
אוקיי? זה בעיניי הבונד הכי טוב, ever. יותר מכולם בענק. מתחיל בזה שכבר אתה בתוך סצנה, אתה תוך שנייה שם. ויש איזה קרב, והם רודפים אחד אחרי השני על אופנועים והולכים מכות, ואז הוא והנבל, על גג של מכונית, סליחה, על גג של רכבת. והרכבת דוהרת ודוהרת, והם הולכים שם מכות ומנסים להפיל אחד את השני, ויש מישהי מהחבר'ה של בונד, מ-MI6, MI5, לא זוכר אף פעם מה זה, שמכוונת אליהם רובה ומנסה להרוג את ה-Bad Guy אבל היא יודעת שאם היא עכשיו לוחצת על ההדק, יש סיכוי שהיא פוגעת בבונד. ו-M אומרת לה, באוזניה: "את יכולה לירות, יש לך אישור. אנחנו חייבים לחסל את הנבל הזה לפני שהוא נעלם לנו", כי עוד שנייה הם נכנסים למנהרה כזו, ואז הרכבת תלך לאיבוד…
[הקלטה, מפסקול הסרט "סקייפול"]
M: “Take the shot… I say, take the shot.”
Agent: “I can’t, I’m aiming Bond.”
M: “Take the bloody shot!” [קול יריה]
והיא פוגעת בבונד, ובונד נופל, רואים ממש את הנפילה שלו, נופל מאות מטרים למטה, הנבל מנופף לה לשלום, מתכופף ונכנס מתחת לקשת הזו של המנהרה ונעלם, ואז כותרות הפתיחה.
מעין: מושלם.
ד"ר פיינהולץ: מושלם, כי אין סיכוי שאתה מפסיק לצפות. זה קליף-האנגר. הרגע הזה שבו הגיבור או מישהו נמצא על קצה של צוק, ואתה אומר, טוב, אם תפסתי אותך פה, אין סיכוי שאתה עוזב. זה קורה גם בספרים, אגב?
מעין: זה טריק. בוודאי. תראה, אחד הדברים שקרו זה שאני חושבת שהסבלנות אהה… והקשב כל כך השתנו ב-בעשרות שנים האחרונות. פעם היה אפשר להכיל אקספוזיציה, כמו שאמרת, שהיינו יכולים לשבת ולראות את כותרות הפתיחה לפני הסרט, יכלנו לקבל אקספוזיציה. איזושהי פסקה, פרק, הרבה, על תיאורים של מקום ושל זמן ושל נוף ודמויות, ולקבל את כל המרחב, לפני שלאט לאט נתכנס לגיבור. וכיום זה לא מחזיק, אנשים מדפדפים, הם רוצים לדעת, כאילו, Cut to the chase, מה קורה.
ד"ר פיינהולץ: אנשים מדפדפים?
מעין: אנשים מדפדפים.
ד"ר פיינהולץ: את חושבת שאנשים, כאילו, כמו שרצים…
מעין: כן.
ד"ר פיינהולץ: נניח, שומעים פודקאסט, לא אותנו, אני מקווה, במהירות אחת וחצי. אנחנו מדברים מהר גם ככה, כדי שלא תוכלו לעשות את זה, אבל אנשים, כאילו, אומרים, יאללה…
מעין: אנשים מחפשים…
ד"ר פיינהולץ: איפה יש משפט שיתפוס אותי?
מעין: כן, איפה זה מתחיל? איפה הדבר הזה מתחיל?
ד"ר פיינהולץ: אה, כן?
מעין: עכשיו…
ד"ר פיינהולץ: אוקיי.
מעין: סופרים, סופרות, אנחנו… כשאנחנו מבינים את המנגנון הזה, אנחנו עושים בדיוק את הפעולה הזאת. אנחנו מציבים משפט ראשון, או בפסקה הראשונה, סימן שאלה. אנחנו מייצרים מתח. מתח הוא בעצם מה שקורה בין סימן שאלה לסימן קריאה, בין מתי עלתה איזושהי שאלה ומתי היא מקבלת מענה, אוקיי? אז מה שאתה מתאר עכשיו בבונד, זה השאלה של מה קרה לו? הוא חי? ועכשיו, עד שתגיד כן או לא, אתה יכול לדחוף את כל האקספוזיציה בעולם, כי עכשיו הם שלך. ואותו דבר בספר.
זאת אומרת, כשאני מצליחה לייצר איזה hook, איזה מלכודת כזאת, ממש בהתחלה, אז אני יכולה להיכנס לכל האקספוזיציה בעולם, כי ייצרתי מתח, כי ייצרתי קשב, כי עכשיו הם שלי. ובעצם זה חלק ממה שהפתיחה עושה, דואגת שהם לא יוכלו ללכת לנו. [צוחקת] ויש כאן משהו מאוד מאוד חשוב עבורנו. זה לא סתם ליופי. אנחנו צריכים לחבר אותם, כי אחרת הם הולכים. וככל שהתרבות שלנו מתקדמת ויש יותר ויותר ערוצים של סיפור, בעצם, הם הולכים נורא בקלות. כמה זמן יש בנטפליקס לפני שאתה מעיף סדרה קיבינימט?
ד"ר פיינהולץ: לא, אני… יש לי טולרנס בלתי נסבל לטראש.
מעין: כמה?
ד"ר פיינהולץ: אני אראה פרק.
מעין: שלם?
ד"ר פיינהולץ: שלם. כדי להגיד שזה שיט מוחלט…
מעין: וואו.
ד"ר פיינהולץ: אני אראה פרק שלם.
מעין: באיזה נקודה, אבל אתה אומר, "זה שיט מוחלט, אבל אני אמשיך לראות".
ד"ר פיינהולץ: [צוחק קלות] אוקיי, זו שאלה טובה. לרוב ברגע הבחירה, אני יודע שזה לא טוב. לא, אני מבין מה שאת אומרת.
מעין: מהכותרות.
ד"ר פיינהולץ: את יותר שיפוטית ממני?
מעין: יש שלוש דקות של חסד. אשכרה על השעון, שלוש דקות. אם תוך שלוש דקות כאילו הבנתי שזה ג'אנק, אז זה ג'אנק וממשיכים הלאה. אין זמן. אנחנו חייבים, ובדיוק כמו שאמרת בהתחלה שלנו היום, יש לכם, נו… זמן נורא, נורא קצר, to hook them, לתפוס אותם ולא לתת להם ללכת. זה הדבר הכי חשוב שפתיחה צריכה לעשות.
ד"ר פיינהולץ: בתוך הפודקאסט הזה, חוץ מלדבר על קולנוע וסדרות, וספרים, תרבות, שזה הכי כיף, אנחנו אמרנו שננסה לראות איך הסיפורים האלה, איך המנגנונים האלה עובדים גם בעולמות אחרים. ומה שאת מתארת עכשיו עובד גם בנאומים על במה או בפרזנטציה עסקית, או בשיחת מכירות. אני מנסה לחשוב על משפט הפתיחה הכי טוב שאני מכיר, ויש המון, את יודעת, ב"טד", יש הרצאות מדהימות וזה, זה ביל גייטס. ביל גייטס מקבל תואר דוקטור של כבוד מהרווארד, ואז הוא עולה לבמה, והוא אומר את המשפט הבא.
[הקלטה]
Bill Gates: “I’ve been waiting more than thirty years to say this.”
ד"ר פיינהולץ: חיכיתי שלושים שנה לומר את הדבר הזה. זה המשפט הראשון שלו, אוקיי? ואז הוא משלים: "אבא, הבטחתי לך שיום אחד אני אחזור ואקבל את התואר שלי". ביל גייטס כנראה, כמו כל הטובים, זרק איפשהו את האקדמיה והלך לעבוד. אבל "חיכיתי שלושים שנה כדי לומר את המשפט הזה", זאת אומרת, אם זרעת את זה, אני מוכן לחכות עכשיו חמש דקות כדי לשמוע, [מצחקק] לאן זה ממשיך.
מעין: I'm game, כן?
ד"ר פיינהולץ: כן, זה hook נורא נורא טוב. או דניאל פינק, מומחה למוטיבציה, עומד על הבמה ב"טד", והמילים הראשונות שלו זה: "יש לי וידוי". עכשיו, הוידוי שלו בסוף הוא נורא קטן, הוא כאילו עושה מזה דרמה גדולה, בסוף הוא מתוודה שיש לו תואר במשפטים והוא מתבייש בזה, זה כאילו הכי קטן. אבל "יש לי וידוי", אתה אומר, אוקיי, אז דבר בבקשה. [שניהם צוחקים] כאילו, אני פה, טוב שפתחת.
מעין: כן.
ד"ר פיינהולץ: יש משהו באמת במשפט פתיחה שיכול לתפוס אותך ברגע, אם הוא בנוי נכון.
מעין: ובהרצאות ובפרזנטציות, ה-לפני הפתיחה, מה שדיברנו בספרות ובקולנוע, גם נמצא? זאת אומרת, איך אנשים מגיעים לבמה, מה הם עושים רגע לפני שהם מדברים?
ד"ר פיינהולץ: אהה, לגמרי, בשני מובנים. אחד, שקף הפתיחה הוא משמעותי, בסדר? זאת אומרת, מה נמצא שם כבר בשפה שלו ובלהבין באיזה עולם וכמה זה הייטקי או לא. שקף הפתיחה שהוא שם בזמן שאתה עולה, אבל עוד יותר חשוב מזה, האופן שבו אתה עולה לבמה הוא משמעותי, אוקיי? תחשבי על אובמה.
מעין: אוקיי.
ד"ר פיינהולץ: בסדר? שזה הדוגמה הכי טובה על איך עולים על במה. אני רגע אתאר לך לא אובמה.
[מוזיקת רקע]
אני זוכר כל מיני כנסים אקדמיים כאלה, שאחד אחרי השני עולים כל מיני חוקרים ומציגים. וחוקרים באקדמיה, חלקם מרצים נפלאים, חלקם פחות. ואני זוכר איזה כנס שעולה מישהו לבמה, אמור לדבר על המחקר שלו, והוא כאילו, הוא לא מבין שמרגע שאמרו: "יעלה בבקשה, דוקטור פףףף", הוא לא מבין שאנשים צופים בו, כי אין שום דבר מעניין יותר להסתכל. אז הוא עולה, הוא עם הדפים שלו, הוא כאילו ממלמל לעצמו, [שניהם צוחקים קלות] תוך כדי העלייה לבמה, ואז עכשיו, כבר על הבמה הוא עדיין לא מבין שאנשים מסתכלים רק עליו, כי על מה יש להסתכל, הוא מסדר את הדפים, הוא אומר [ממלמל] "אוקיי, זה כזה, זה כזה, אוקיי, שלום לכולם". עכשיו, איפה היית בשלוש הדקות עד "שלום לכולם"? זה נניח מישהו שלא מבין שיש את כל ההקדמה. אובמה, כדוגמה, זכר נשיא לברכה [צוחק קלות], בסדר? אובמה, כדוגמה טובה, בשנייה שהוא היה רק מתחיל ללכת מהמושב שלו עד לבמה, הכל היה מלא אנרגיה, ויציב, וביטחון, והידיים זזו בקצב, כאילו הוא שידר - "התחלנו, אני שם".
אז כן, כל הדברים האלה מאוד רלוונטיים, כולל כשעושים נניח pitch מול משקיעים כזה, נאום מעלית, אותה פנטזיה, שיום אחד תרד במעלית, ובמקרה, ברמת גן, ביל גייטס יהיה שם, ויש לך 17 קומות לספר לו על הסיפור, אתה לא מתחיל לספר במי אתה ומה אתה, מי אתה לא מעניין. אתה צריך תוך 20 שניות להבהיר למה הבעיה שבאת לפתור היא בעייתית, ולמה הפתרון שלך הוא יצירתי וחדש. אם את זה הצלחת לעשות, אנשים יהיו איתך אחר כך. וזה רלוונטי לא רק לאנשים שמרצים על במות גדולות, ולא רק לסטארטאפיסטים, זה רלוונטי גם למורים ומורות שמאזינים לנו עכשיו. כשאתה נכנס לכיתה, [קולות של תלמידים מרעישים בכיתה] מה הדרך הכי גרועה לפתוח שיעור?
מעין: מה?
ד"ר פיינהולץ: הקראת שמות. יונתן כאן? מישהו יודע איפה רננה? דני עדיין חולה? וואו…
מעין: איזה turn off.
ד"ר פיינהולץ: זה לקחת אנרגיה של ילדים שאף פעם לא יודו בזה, אוקיי? יש להם תשוקה, "אולי היום יצא לה משהו מעניין". כאילו יש תקווה סמויה, ואז זה לזרוק על זה משאית. אתה לוקח אנרגיה, אתה מתחיל עם הקראת השמות. עכשיו, הקראת השמות הזו, זה כמו הכותרות שהיו פעם בסרטים, מי הבמאי, מי התסריטאי, זה אותו turn off.
אני אומר, לא! אם אתם מורים, אם אתם מורות, תתחילו קליף-האנגר. תתחילו, זה גם סיפור, תתחילו בשאלה. תתחילו בעובדה שתעיף להם ת'מוח, תתחילו בסיפור אישי שלהם. אז כשאתם בשיא, כשאתם לא יודעים אם בונד ימות או לא, כשאתם לא יודעים מה זה כיווץ דיפתונג, [שניהם צוחקים] כשיש משהו שמשאיר אתכם במתח… סתם לא הייתה לי דוגמא lame יותר, אז, כשהקהל איתכם…
מעין: עכשיו אפשר לקרוא שמות.
ד"ר פיינהולץ: כשהתלמידים איתכם, תגידו, "אז על זה נדבר היום. אבל שנייה לפני שנתחיל, בואו נבדוק, רננה כאן? יונתן כאן? דן?" זה זה! ההחלטה של הסידור היא נורא, נורא משמעותית, והפתיחה החזקה היא קריטית, כמעט בכל טריטוריה שבה אנחנו משחקים.
מעין: אז אני חושבת שאולי זה הדבר הכי מעניין, בעצם, שאנחנו מציבים כאן והולכים לבדוק בכל הפרקים שלנו. ה-ההבנה שסיפורים נמצאים בכל מקום, זה לא רק קולנוע וטלוויזיה ובמה. בכל מקום, בכל התקשורת האנושית, במורים ותלמידים, בחדשות, בשיחות עבודה. כל מקום, הסטוריטלינג, הסיפור, איך לספר סיפור, נמצא.
זאת אומרת, אם אנחנו נלך לעומק שם של מכסה המנוע ונחטט בחלקים, אני חושבת שאנחנו מוצאים שם המון, המון כלים שרלוונטיים להמון תחומים.
ד"ר פיינהולץ: לגמרי, והזכרת תקשורת, אז אני חושב פתאום על כותרות של עיתונים. בתוך העולם הזה של איך לפתוח, יש דבר אחד שעדיין לא דיברנו עליו… הפתיחה מהסוף. נכון? יש ספרים, יש סרטים, יש סדרות שמתחיל [כך במקור] מסצנת הסיום. במובן מסוים הראשונים לעשות את זה, זה עיתונים.
מעין: תכל'ס.
ד"ר פיינהולץ: זה נכון, אנחנו פותחים עיתון, מדפדפים, נכון? רואים…
מעין: בת 35 מתה מ… כן.
ד"ר פיינהולץ: למה? למה הרסת? למה מתה? תן לקרוא. בסוף נגלה מה קרה. נכון? למה ספוילר? הרי כותרת של עיתון זה ספוילר. אז הנה, ככה זה נגמר, יש שלום. סטטיסטית, אין שלום, [שניהם צוחקים קלות] אוקיי? יש ממשלה, יש בחירות, מתה, נרצ… כזה. וזה כאילו באסה, אבל כשמנסים להבין למה זה קורה, מוכנה ל…
מעין: אני מוכנה.
ד"ר פיינהולץ: שיעור תקשורת פלצני של שתי דקות?
מעין: יאללה.
ד"ר פיינהולץ: היסטורית, במאה ה-19 [בקול שונה], אוקיי? זה קול של המאה ה-19. במאה ה-19, כתבים פזורים ברחבי העולם ומדווחים על מה שקרה. רק שעדיין אין טלפון ועדיין אין טלגרף. זאת אומרת, אם אני באירופה ואני מסקר איזושהי לחימה שהייתה שם, ורוצה להודיע את זה לעורכים שלי בארצות הברית, לוקח זמן עד שהמכתב הזה מגיע. כאילו, המלחמה תסתיים שבועיים אחר כך, אוקיי?
אבל אז המציאו את הטלגרף. [קולות רקע של טלגרף] אותו מכשיר מגניב שמאפשר תקשורת כמעט סימולטנית, בו זמנית, אלחוטית. התקתוקים הקטנים האלה, אלא מה? הטלגרף היה אמור לפצח את כל זה, כי אם עכשיו נגמרה המלחמה, אני הולך למכשיר הטלגרף, טק טק טק טק, טק טק נכון? נקודה, נקודה, קו, נקודה כזה, ומעביר? רק שבתחילת הדרך, הטלגרף היה כלי מאוד לא אמין. לא ידעת כמה זמן הוא יחזיק. האם התשדורת עכשיו תחזיק עשר דקות, או תחזיק עשר שניות, לא ידעת. ואז מה קרה? זה שינה את כל האופן שבו אנשים מספרים סיפור.
כי אם ההיגיון אומר, בואו נספר סיפור כרונולוגית, "היה היה פעם, ובסוף התחתנו באושר ואושר" או "היה היה, פעם, ובסוף נגמרה המלחמה", לא חשוב באיזה ז'אנר אני. פתאום אתה אומר, אם יש לי רק עשר שניות, וזהו, נדפק הטלגרף.
מעין: כדאי שאני אגיד שנגמרה המלחמה.
ד"ר פיינהולץ: כדאי שאני אגיד שנגמרה המלחמה. אז הם התחילו לבנות מעין פירמידה הפוכה כזו של סיפור. אם יש לי עשר שניות, אני אגיד את המקסימום שהייתי יכול להגיד בעשר שניות. זו הכותרת. שרדנו חצי דקה? זו כותרת המשנה, מה שאנחנו מכירים בעיתון של האותיות המודגשות למטה. אז אני יודע קצת יותר פרטים, במי, מה, מתי, כל השאלות האלה. שרדנו 20 דקות? פנאן, כל הסיפור שם. זה התחיל ככה.
עכשיו, היום אנחנו 100 שנה אחרי. טלגרפים כבר לא מתנתקים. מה מתנתק היום? אנחנו מתנתקים. הקשב שלנו, ולאף אחד אין סבלנות. וזו הסיבה שאנשים מדפדפים בספרים, וזו הסיבה שאנשים קוראים רק כותרות, וזו הסיבה שאנשים בלי סבלנות, מעין [מעין מכחכחת בגרונה], מחליטים תוך שלוש דקות, האם להמשיך בסדרה או לא. אני חצי שעה רק חושב מה לצפות, ועובר בין כל הדברים. אז אם כבר בזבזתי, אני לא אצפה בסדרה? זה זה. אז כאמור, זה בכל מקום.
[מוזיקת רקע]
לקראת סיום. בואי נבחר את "ה". הפתיחה שאנחנו הכי אוהבים, אני משחרר לך. זה יכול להיות ספר, זה יכול להיות סרט, זה יכול להיות סדרה. אני כבר אגיד, אני תכף אביא מעולם ה… מעולם הסדרות.
מעין: או…
ד"ר פיינהולץ: אבל אני סקרן. דווקא את כסופרת, האישה הרצינית שבינינו. יש איזו פתיחה שאת אומרת, היא?
מעין: כן. "ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק.
ד"ר פיינהולץ: ספר ילדים.
מעין: ספר ילדים. בעיניי, אחת מיצירות המופת. איכשהו זה הדבר מאוד, מאוד, מאוד קצר הזה, אה, לא מפסיק לשאוב אותי פנימה. זאת אומרת, הרבה מאוד ספרים הרבה יותר ארוכים ובוגרים ומורכבים לא הצליחו לעשות את העבודה הזאת עבורי. והוא מתחיל ככה: "בלילה בו לבש מקס את חליפת הזאב שלו, והשתולל, ועשה צרות ממין אחד וממין אחר". ואחר כך ממשיך הסיפור, אבל זה זה. יש שם סיפור שלם קודם. חליפת הזאב שלו הייתה שם קודם, והוא עשה צרות, אבל זה לא משנה בדיוק מה, כי יש איזושהי השלמה בציורים, אבל אנחנו נכנסים כבר אחרי שקרו מלא דברים. ועכשיו מתחיל הסיפור, מהאמצע.
ד"ר פיינהולץ: כאילו במובן מסוים את אומרת, "ארץ יצורי הפרא" זה בעצם "ארץ יצורי הפרא שתיים"? [שניהם צוחקים]
מעין: כן, זה לגמרי הפריקוול. זאת אומרת, קרו המון דברים קודם, יש שם מערכת יחסים שלמה קודם, יש שם סיפור שלם על מקס וחליפת הזאב שלו, אבל זה לא משנה. עכשיו בואו נספר את הסיפור. וזה, זה עושה לי את זה.
ד"ר פיינהולץ: זה נורא יפה.
מעין: אז מה, מה הפתיחה הכי, הכי, הכי אהובה שלך?
ד"ר פיינהולץ: לקראת הפרק הזה עשיתי דבר כאילו דבילי, אבל מה זה כיפי. צפיתי שוב בכל הפתיחות של הסרטים שאני אוהב. "פייט קלאב" שמתחיל מהסוף, "שדרות סאנסט" שמתחיל מהסוף, ו"האזרח קיין" שכולו חידה כזו, רוזבאד, מה זה רוזבאד? עכשיו בינינו, סרט משעמם נורא, אבל בסדר, נניח שהוא פורץ דרך. ובסוף מכל השיטוטים האלה נזכרתי שהפתיחה הכי טובה בעיניי, היא של "שובר שורות".
מעין: אווו.
ד"ר פיינהולץ: אז אני אזכיר איך זה מתחיל, מי שלא צפה ב"שובר שורות".
מעין: צריך לצפות בזה.
ד"ר פיינהולץ: מי אתם? [מעין צוחקת קלות] אמר מי שלא צפה ב"משחקי הכס", קצת צניעות לא תזיק. אבל בגדול זה סיפור על מורה לכימיה שחולה בסרטן, והוא מבין שהפנסיה שלו לא תספיק להחזיק את המשפחה, אז הוא לוקח את הידע הכימי שלו ומתחיל לייצר סמים, והופך בסוף לברון סמים כזה, "הייזנברג", "מיסטר ווייט", כי באמת הסמים שהוא יודע לייצר הם כל כך טהורים וטובים, כי יש לו ידע כימי, הוא לא איזה חאפר מהרחוב. זה הסיפור. וזו סדרה נפלאה. היא מתחילה, בזה שרואים, מישור מדברי כזה, איפה שזה צולם,
[מוזיקת רקע מהסדרה "שובר שורות"]
ופתאום זוג מכנסיים נופל מלמעלה, ריק, אתה אומר, "לא מבין מה זה". יש איזה ואן כזה שנוסע. [קולות רקע של רכב נוסע] בקיצור, תוך שנייה, אתה עוד לא מבין מה קורה, יש קרוואן שמתרסק בצדי הדרך שם. כשמסתכלים פנימה, רואים שיש שם שתי גופות, עוד מישהו עם מסכת גז שמרוח, מעולף על הרצפה, לא יודע אם הוא מת או לא מת, והנהג, הגיבור שלנו, "וולטר ווייט", גם עם מסכת גז ורק תחתונים, יוצא החוצה, מנסה להבין מה קרה. שומע סירנות, [קול של סירנה רחוקה] הוא נורא, נורא מבוהל. באמצע שום מקום, איש עם מסכת גז, תחתונים, סירנה, כאילו, כבר יש לי כל כך הרבה שאלות. אני לא אעצור עד לפני שאני אקבל את התשובות. ואז, הוא שולף מצלמת וידאו, ובהצגת הדמות הכי אפקטיבית שיש, פשוט אומר למצלמה:
[הקלטה מהסדרה "שובר שורות"]
Walter White: “Hello, my name is Walter White. To the law enforcement entities this is not an admission of guilt, i’m speaking to my family now.”
ד"ר פיינהולץ: "שלום, אני וולטר ווייט, אני גר כאן וכאן וכאן. ההודעה הזו היא לא לרשויות החוק, זאת לא הודאה באשמה". שכבר אתה אומר, אוקיי, על מה יש לו להודות באשמה? הנה עוד רסיס של סקרנות, ואז הוא אומר למשפחה שלו: "סקיילר, אני אוהב אתכם. בקרוב", הוא אומר, "יכול להיות שתשמעו כל מיני דברים עליי ותגלו דברים חדשים, תדעו שאני אוהב אתכם". תראי כמה, כמה לחיצות.
מעין: אי אפשר לעזוב עכשיו.
ד"ר פיינהולץ: זאת לא הודאה באשמה, בקרוב תגלו עלי דברים, ואפילו אם הוא היה סותם ת'פה, איש עם תחתונים ומסכת גז יוצא, כאילו, כל הדבר הזה.
מעין: מושלם.
ד"ר פיינהולץ: ואז הוא שומע סירנות, הוא נעמד באמצע הכביש, מכוון את האקדח קדימה אלינו, ואז זה חוזר שלושה שבועות אחורה, אוקיי? זו פתיחה נהדרת. נהדרת, נהדרת. מה שהכי נהדר בה, שאם זו הייתה סדרה מעצבנת, אז היינו מגיעים שוב לרגע הזה בסוף העונה הראשונה.
מעין: ומתי מגיעים אליו?
ד"ר פיינהולץ: [מצחקק] אחרי 40 דקות.
מעין: מושלם.
ד"ר פיינהולץ: זה נהדר, כאילו, הכל רץ מהר. ומכאן יש עוד עלילה מטורפת.
מעין: אז בעצם אנחנו באים ואומרים, הפתיחה המושלמת מחזיקה כמה דברים בפנים: אחד, היא מייצרת סימן שאלה. שתיים, היא מתחילה עוד לפני שאנחנו מבינים שהיא התחילה. ושלוש, היא מייצרת הסכם, והיא מחזיקה בתוכה, בעצם, את המפתחות להבין את כל מה שיבוא אחר כך. זו הפתיחה המושלמת שלנו.
ד"ר פיינהולץ: אז האם את חושבת שעמדנו בכל הדברים האלה גם בפרק הפתיחה שלנו?
מעין: אני ממש רוצה להאמין.
ד"ר פיינהולץ: אני מקווה.
מעין: אז על מה נדבר בעונה הזאת?
ד"ר פיינהולץ: אז נדבר על גיבורים, ועל נבלים ועל סיומים, ועל מסע בזמן, ולך יש איזה קטע עם רגשות, נכון?
מעין: יש לי קטע עם רגשות. הוא, הוא נשמע נורא רך וענוג, כן? אנחנו מדברים על רגשות. לא, זה הדבר הכי מניאקי שאפשר לעשות, זה נהדר. זה בגדול איך לגרום לקהל שלנו לבכות. מאוד כיף.
ד"ר פיינהולץ: ואני רק מזכיר שבהתחלה הבטחנו שאחד מאיתנו ימות.
מעין: שיקרנו.
ד"ר פיינהולץ: [לוחש] למה את אומרת? יאללה, ביי.
[מוזיקת סיום מתוך הסרט "הטוב, הרע והמכוער"]
קריין: "עושים מזה סיפור", עם מעין רוגל ונועם פיינהולץ.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments