עושים מזה סיפור - בעיניים אחרות - חמלה, יופי, כאב ואכזריות | פרק 5

סטוריטלינג מאפשר לנו לשנות נקודת מבט ולראות את העולם דרך עיניים אחרות. המבט האחר מזמין אותנו לחוות חמלה, כאב והבנה של האחר, אבל מאתגר את הגבולות שלנו גם דרך הצצה לתוך תודעה מעוותת, לא מוסרית ומורכבת. בפרק הזה נסייר בין נקודות מבט דרך היצירות שלקחו את זה הכי רחוק - ממנטו, מועדון קרב, המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה, בלתי הפיך, לפני השינה, עקרות בית נואשות, שטוחלנדיה, דקסטר, האב, סטארטאפ המציאות המדומה OtheReality שמנסה ללמד חמלה עם זוג משקפיים וסיפור וזו רק רשימה חלקית. 

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/08/2021.

‏מעין: שלום נועם פיינהולץ.

‏ד"ר פיינהולץ: שלום מעין רוגל.

‏מעין: אתה יודע שבתקופת הקורונה אי-אפשר היה ללכת ללונה פארקים. ידעת את זה?

‏ד"ר פיינהולץ: לצערי, ידעתי את זה. לא בטוח שלצערי, אבל כן.

‏מעין: ורגע לפני שכל הבלגן הזה התחיל הצלחנו לקחת את הבת שלי ללונה פארק, פעם ראשונה בחייה, והיא עפה על זה, במיוחד על רכבות ההרים, וכל מה שהיא רצתה בקורונה היה לחוות את זה עוד פעם. והפתרון היחיד שמצאתי היה לשבת מול הטלוויזיה, מול המסך הענק, לראות יוטיוב [ברקע צעקות ברכבת הרים] ולראות סרטוני POV, סרטונים שמצולמים עם מצלמות גוף של אנשים על רכבות הרים אקסטרימיות ברחבי העולם. זה היה הבילוי שלנו.

‏ד"ר פיינהולץ: ומה, כאילו ישבתם על הספה, הרמתם ידיים, עשיתם "אוּוּוּ"? או שזה פתטי מדי, מה שאני מתאר עכשיו?

‏מעין: הלכנו על הפתטי.

‏ד"ר פיינהולץ: הלכתם על הפתטי.

‏מעין: הלכנו על הפתטי.

‏[ברקע נסיעה וצעקות ברכבת הרים]

‏ד"ר פיינהולץ: אז נקודות מבט - על זה נדבר היום. לא בהכרח רכבות הרים, אבל סרטים וספרים שמכניסים אותנו עמוק פנימה וגורמים לנו לראות את העולם קצת אחרת. מתחילים?

‏מעין: מתחילים.

‏[מוזיקת פתיחה מתוך "הטוב הרע והמכוער"]

‏קריין: "עושים מזה סיפור", עם מעין רוגל ונועם פיינהולץ.

‏ד"ר פיינהולץ: אז נקודות מבט. לא רק להיכנס לראש של מישהו שעושה עכשיו רכבת הרים, אלא איך סרטים וספרים מכניסים אותנו על אמת למוח של מישהו אחר. זה יכול להיות לנקודת מבט של רוצח. זה יכול להיות לנקודת מבט של מישהו שסובל מדימנציה. זה יכול להיות ספר שכתוב כל-כולו בשפה של ילד עם אספרגר. משהו ששואב אותנו פנימה, ונגיד, ננסה היום גם לתת דוגמאות נהדרות, להבין איך המכניקה הזו עובדת, אבל גם לראות האם אפשר באמת לשנות את העולם עם היכולת הזו של סיפור לסובב לנו את נקודת המבט. כסופרת, מעין…

‏מעין: כן.

‏ד"ר פיינהולץ: [בטון של מורה, עם רי"ש מתגלגלת] אני זוכר בשיעורי ספרות שדיברו איתנו על המְספר הכל-יודע, אבל יש גם גוף ראשון וגוף שני. יש כל מיני דרכים בספר להיכנס עם נקודת מבט. איך את משחקת עם זה?

‏מעין: תראה, הרבה פעמים אנחנו מנסים לחפש את ה… את הסיפור האותנטי. את נקודת המבט הכי-הכי-הכי אמינה, שתעביר בצורה המדויקת ביותר את מה שהגיבור חוֹוֶה, את איך שהוא רואה את העולם. והרבה פעמים מחפשים את זה בגוף ראשון ובהווה. כלומר, אני יושבת באולפן הקלטות הפודקאסט ולוגמת מים ומתבוננת בנועם שיושב מולי. הכל בגוף ראשון הווה.

‏ד"ר פיינהולץ: וזה אמור לחבר אותי כקורא לכל ההוויה שלך.

‏מעין: אכן. אבל, יש כאן עניין מאוד-מאוד טריקי. כי אנחנו אף פעם לא באמת יכולים להיות מחוברים לחוויה המלאה של הגיבור, כי הגיבור נושא איתו, אתה יודע, את העבר שלו, את הזהות שלו, את הדרך שהוא רואה את העולם, את מה קרה לו קודם. אנחנו לא יכולים להעביר את כל המידע הזה. זאת אומרת, דווקא ההווה בגוף ראשון הזה הוא לא באמת אותנטי. אבל מה שמגניב זה שאין אותנטי. ואני חושבת שזה הכלי הכי מעניין. נקודת מבט היא עוד מניפולציה שאנחנו כיוצרים משתמשים בה על הקוראים שלנו כדי לכוון את התודעה שלהם ואת החוויה שלהם.

‏ד"ר פיינהולץ: אני מנסה לחשוב על הספר שהכי הפתיע אותי עם נקודת מבט, יש המון כאלה, האמת. אבל ככה, תוך כדי הכנה לפרק, נזכרתי בספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה"…

‏[מוזיקת רקע]

‏שזה ספר על ילד עם אספרגר שמוצא כלב שנעוץ בו קלשון בחצר ויוצא לחקור את הדבר הזה. עכשיו, הוא ילד מיוחד כזה. הוא ילד של מספרים ושל מפות ושל למצוא צפנים ולגלות כל מיני דפוסים, והדבר המדהים זה שמהשנייה הראשונה שאתה פותח את הספר אתה מבין שאתה בעולם שהוא לא עולם רגיל. כי אתה פותח את הספר, זה פה איתי, ואתה מדפדף, מדפדף, מדפדף, והפרק הראשון הוא פרק מספר 2.

‏מעין: גדול.

‏ד"ר פיינהולץ: ואז הפרק הבא הוא פרק 3, אתה אומר: "אוקיי, זה כנראה פישלו ואין פרק 1", אבל אז יש פרק 5 ופרק 7 ופרק 11 ו-13 ו-17, ואתה מבין שמספרי הפרקים, להבדיל מכל ספר אחר, הם במספרים ראשוניים.

‏מעין: כי זה ה…

‏ד"ר פיינהולץ: כי לילד הזה יש קטע עם מספרים, ומתמטיקה מעיפה לו את המוח. ואתה פתאום מבין שהוא כאילו… זה לא רק שזה הסיפור שלו, הוא כאילו כתב את הספר. הוא כאילו ישב עם הוצאת הספרים ואמר: "כשאני אספר את הסיפור שלי אני רוצה שהפרק הראשון יהיה פרק מספר 2". עכשיו, זה כאילו זה טריק קטן, אולי אפילו זול. אבל ברגע אחד אתה מבין שהוא שם, ואז אני לא יודע אם באמת אני מבין מה זה אומר להיות ילד שרואה את העולם ככה בתבניות האלה, אבל הוא מצליח בהמון רגעים לשנות את האופן שבו אתה רואה את המציאות.

‏מעין: תראה, העניין עם נקודות מבט זה בעצם איזשהו קומבו של מידע ופרספקטיבה. בגלל זה זה עובד כל-כך טוב עם המספרי פרקים, ובגלל זה הדרך של הסיפור הזה, דרך התודעה שלו, עובדת נורא טוב. כי אתה רואה את העולם כמו שהוא רואה…

‏[מוזיקת רקע מתוך "מועדון קרב"]

‏ואתה מקבל את המידע שהוא מקבל. אנחנו כל הזמן, כשאנחנו בונים נקודת מבט, כשאנחנו מחליטים מאיפה לספר, אנחנו כל הזמן משחקים על ה… על המנגנון הזה. עכשיו, אני מתמסרת לזה ישר. נניח ב"מועדון קרב", שזה אחת הדוגמאות האהובות עליי, אתה רואה את העולם איתו. אתה מתחיל את הסיפור באיך שהוא חי, בהתנמנמות הזו, בטשטוש קצת של התמונה, במשחק עם המהירויות, בהבזקים האלה שהם לא לגמרי ברורים, single frames כאלה, שרק אחר-כך אתה מבין שזה טיילר דרדן, שהוא מופיע שם עוד קודם. כלומר, אתה חווה את כל הסמיכות הזאת של העולם דרך העיניים שלו בסדרה, בעצם, של מהלכים, כמו שאתה קורא לזה, "טריקים זולים", שמשחקים כל הזמן על העניין הזה של חיבור בין מידע ופרספקטיבה.

‏ד"ר פיינהולץ: ואז יש את הרגע שאתה מבין שכל המציאות כפי שהוא חווה אותה היא לא המציאות.

‏מעין: שזה ממש הסוף, זאת אומרת, זה המהלך השלם של הסיפור הזה.

‏[מתוך הסרט "מועדון קרב"]

The Narrator: “Answer me, why do people think I'm you?”

Tyler Durden: “I think you know.”

The Narrator: “No, I don't.”

Tyler Durden: “Yes you do.”

The Narrator: “Cause we're the same person.”

Tyler Durden: “That's right.”

‏[מוזיקה מתחזקת ואז נפסקת]

‏ד"ר פיינהולץ: יש שני סרטים בעולם שראיתי, ובשנייה שהם נגמרו ראיתי אותם שוב. מייד. אחד זה "רקוויאם לחלום"…

‏מעין: אוה… [נאנחת]

‏ד"ר פיינהולץ: …שאני לא יודע למה עשיתי את זה לעצמי. אתה אמרת לעצמך: "סבלת שעה וחצי? בוא נלך על שלוש". [מעין צוחקת] זה כאילו, בוא נגדיל בשקל תשעים. אבל "Fight Club", בגלל שיש את הרגע הזה שאתה מבין… אנחנו נגיד את זה, נכון?

‏מעין: כן.

‏ד"ר פיינהולץ: הם אותו אדם. זה טיילר דרדן ומישהו שאין לו שם, כי הוא באמת אותו אדם אז לא צריך להיות לו שם אחר. הם אותו אדם. וברגע שאתה מסיים את הסרט ומבין שהוא לא מדבר עם מישהו חיצוני אלא הוא בתוך איזשהו שיח פנימי עם עצמו. אני הרגשתי צורך לרוץ מהר להתחלה ולראות שוב ולראות איפה זה היה? איפה פספסתי? האם זה היה בנוי נכון? אבל יש שם באמת איזה משהו שאתה נכנס עמוק לתוך תודעה סכיזופרנית כזו.

‏מעין: ואתה קונה את זה. אתה קונה את זה לגמרי. כשראיתי את "Fight Club" פעם ראשונה, של דיוויד פינצ'ר, יש לציין, 99', ואני זוכרת שזה פעם אחת ויחידה בחיים שזה קרה לי, שכאילו נגמר הסרט ואנשים יושבים ואף אחד לא זז. וכאילו רצים הקרדיטים ואנשים נשארים לשבת ואף אחד לא זז. ונדלקים האורות ואף אחד לא הולך. ועד שלא הגיעו הסדרנים לפנות את האנשים אף אחד לא זז. אף אחד לא ידע מה לעשות. כל האנשים בקהל [צוחקת] פשוט נשארו במקום שלהם, וזהו.

‏ד"ר פיינהולץ: אני יכול לנחש שלא ראית את זה בפתח תקווה, נכון?

‏מעין: פחות.

‏ד"ר פיינהולץ: אני אגיד לך למה אני שואל, [צוחק] כי אני זוכר, אפרופו עוד סרט של נקודות מבט, שראיתי את "החוש השישי"…

‏מעין: אוי.

‏ד"ר פיינהולץ: בפתח תקווה.

‏[מתוך הסרט "החוש השישי"]

Cole Sear: [whispering] “I see dead people.”

‏ד"ר פיינהולץ: שזה גם, זה בסוף מנקודת מבט של… זה אפילו לא של ילד אלא של הרופא - וואי כמה ספוילרים - הרופא המת שפוגש ילד שרואה אנשים מתים. אבל אתה כל הזמן… אתה לא יודע מה נכון ומה לא נכון, ואתה מגלה בסוף הסרט, ממש בסוף של הסוף של הסוף, שהגיבור, ברוס ויליס, הוא בעצם [פאוזה] מת. עכשיו, בחוויית צפייה רגילה אתה אמור לגלות את זה בסוף. אבל אני צפיתי בסרט בקולנוע בפתח תקווה. ואז הייתה הפסקה, זה היה עוד בתקופה שהיו הפסקות. הייתה הפסקה…

‏מעין: ספיילרו לך את הנשמה?

‏ד"ר פיינהולץ: באמצע ההפסקה מישהו נכנס מאולם אחר ואמר: [צועק] "הרופא מת, הרופא מת", והלך. [מעין פורצת בצחוק] ואולם שלם רצה לרצוח אותו.

‏מעין: זה כמו הטי-שירטים שיצאו של "באיזה עמוד דמבלדור מת", כשיצא "הארי פוטר" שש.

‏ד"ר פיינהולץ: היו טי-שירטים כאלה?

‏מעין: כן, כן, כן.

‏ד"ר פיינהולץ: מעולה. אז כזה…

‏מעין: כן.

‏ד"ר פיינהולץ: רק בפתח תקווה ולא באנגליה, אוקיי?

‏מעין: איזה באסה.

‏ד"ר פיינהולץ: אז את אומרת: "יש פה איזשהו משחק", זה אפילו לא העניין שאנחנו יודעים אם טיילר דרדן קיים או לא קיים. זאת אומרת, זה יותר מזה. כל האופן שבו הסרט מצולם וערוך, עם הפליקרים האלה והטשטושים, זה המצב המנטלי שבו הגיבור שלנו נמצא.

‏מעין: כן. תראה, כשאנחנו מסתכלים על ספרות, הכלי המרכזי שלנו הוא השפה. זאת אומרת, אני מייצרת בתוך הספרות את העניין הזה של נקודת המבט, את ההתחברות לאיך עובדת התודעה בעצם של הגיבור, דרך הבחירות שפה ודרך הבחירות של המידע. זאת אומרת, על מה הגיבור שלי מסתכל ואיך התודעה שלו מתארת את זה.

‏ד"ר פיינהולץ: שזה גם מִשְּׁלַב לשון וזה גם גוף ראשון או גוף שני, נכון? זה כל המשחקים האלה.

‏מעין: בדיוק.

‏ד"ר פיינהולץ: אוקיי.

‏מעין: כשאנחנו מסתכלים על קולנוע, הכלי שלי עוד יותר ישיר ועוד יותר מיידי והוא מתייחס לעניינים של סאונד, של זוויות צילום, של חיתוך פריים ושל תאורה. כלומר, אמרנו הרי שזה מידע ופרספקטיבה, אז אם אני רוצה לייצר את נקודת המבט של ילד - אני מסתכלת מלמטה, ילד רואה הכל מנמוך. כלומר, שברגע שאני אציב מצלמה ואצלם מלמטה אלמנטים, אני כבר נכנסת לנקודת מבט של ילד, ומה שהוא רואה או לא רואה זה בעצם המידע שאני מעבירה. כשאנחנו מבינים את הדבר הזה אנחנו מבינים שלנקודת מבט יש השפעה פסיכולוגית על ה… על התגובה שלנו. כלומר, כשאנחנו רואים משהו שמצולם מלמטה, דמות, למשל, שמצולמת מלמטה, היא נראית מאיימת, כמו שילד רואה מבוגר. היא נראית גדולה יותר, היא נראית חזקה יותר, היא נראית אדירה יותר, זה איפשהו בין השטן לאלוהים…

‏ד"ר פיינהולץ: אוקיי.

‏מעין: …בעצם מצולם משם. כשמשהו מצולם מלמעלה זה מביא איתו את ההתנשאות. זה מביא איתו את העמדה של "אני גדולה ואני עכשיו אסתכל על מישהו קטן".

‏ד"ר פיינהולץ: ובמובן הזה כל בחירה של במאי היא בחירה של נקודת מבט.

‏מעין: לגמרי.

‏ד"ר פיינהולץ: לא חשוב מה הוא יעשה. עכשיו, נגיד, יש כל מיני סרטים שלוקחים את זה נורא-נורא לקצה. סרט שנקרא "הפרפר ופעמון הצלילה", אז יש שם מישהו שהוא משותק והוא לא רואה בעין אחת, אז יש רגע ששליש מהפריים חשוך, כי ככה הוא רואה את העולם. או סרט הזוי שנקרא "Enter the Void" ממש מצולם כולו דרך נקודת המבט של הגיבור. אתה כאילו בתוך העיניים שלו, ולכן כשהוא מסתכל במראה אתה רואה אותו, אבל כל פעם שהוא ממצמץ המסך שחור…

‏מעין: אוי, איזה מין דבר.

‏ד"ר פיינהולץ: …כי הוא מצמץ. ואז הוא מת והוא הופך לרוח רפאים והוא מתחיל לרחף מלמעלה על כל הסצנה. אבל אלה בעיניי טריקים…

‏מעין: אלה…

‏ד"ר פיינהולץ: …כאילו נורא-נורא קיצוניים. זה כאילו ניסויים בקולנוע.

‏מעין: זה גימיק.

‏ד"ר פיינהולץ: את אומרת בכל סרט…

‏מעין: כל סרט.

‏ד"ר פיינהולץ: גם בסרט הכי סָחי והכי פשוט, איפה שאני שם את המצלמה - מייצר את נקודת המבט…

‏מעין: כי זה מ…

‏ד"ר פיינהולץ: מכניס אותי לשם.

‏מעין: כי זה מייצר את מערכת היחסים, בעצם, של הצופה עם הדמות שהוא רואה. אחת הדוגמאות שאני אוהבת בטירוף זה "מיזרי" של רוב ריינר, לפי ספר של סטיבן קינג. יש שם אחות שמוצאת סופר שעבר תאונת דרכים, והיא ה-biggest fan, היא המעריצה מספר אחת שלו, והיא לוקחת אותו לטפל בו בשלג בהרים עד שלאט-לאט מסתבר ששום דבר לא מקרי והיא לא הולכת לתת לו לצאת משם. ובעצם הגילוי הזה, של הסכנה, כל הזמן בא לידי ביטוי באיך הוא רואה אותה. כלומר, הוא רואה אותה מלמעלה כמיטיבה כשהוא פצוע במיטה, ואנחנו יחד איתו. ולאט-לאט, ככל שהוא מבין את הסכנה היא יותר קרובה, היא יותר גבוהה, והפריים חתוך בצורה אקסטרימית, כי…

‏ד"ר פיינהולץ: כאילו, הפסיכוזה עוברת גם באופן שבו זה מצולם.

‏מעין: הפסיכוזה והפחד שלו. כשאנחנו, שוב, יש לנו את הזוויות צילום, יש לנו עוד אלמנט שזה הקרבה. אני אביא… [צוחקת] אני אביא את זה דווקא מאומנויות הלחימה, אני גם אמנית לחימה.

‏ד"ר פיינהולץ: [צוחק] זה הרגע להתחיל לפחד. [מעיין צוחקת] את ממש אמנית לחימה, נכון?

‏מעין: כן, כן.

‏ד"ר פיינהולץ: כאילו, ברמות הכי מסוכנות וגבוהות.

‏מעין: על אמת, על…

‏ד"ר פיינהולץ: חגורה שחורה אפלה כזה.

‏מעין: אוקיי. לא יודעת אם אפלה [צוחקת] אבל כן.

‏ד"ר פיינהולץ: אוקיי, סבבה.

‏מעין: כשאנחנו נלחמים, יש עניין של מרחק - של באיזה מרחק אני נמצאת מהיריב שלי. וככל שאני קרובה יותר ככה כל העימות הרבה יותר מסוכן, הרבה יותר מהיר, הרבה יותר מאיים. יש מרחק שבו אני נינוחה ויש מרחק שבו אני במתח ויש מרחק שבו אתה חייב להילחם. הקירבה הזאת היא משהו שהוא מאוד-מאוד טבעי. זה כמו שאתה עומד במעלית ופתאום יש מישהו שעומד קרוב מדי וזה לא נוח לך. אנחנו מייצרים את אי-הנוחות הזאת דרך, בעצם, החיתוך של הפריים. כמה קרובה העדשה ל… למי שאני מצלם.

‏ד"ר פיינהולץ: מגניב. זה כאילו שיעורי בית לעצמי - לשפוט… לצפות שוב ב"מיזרי" ולבדוק את זה. את אומרת, בכל רגע אתה מרגיש מה הוא מרגיש כלפיה.

‏מעין: כל רגע.

‏ד"ר פיינהולץ: עכשיו, זה עניין של צילום. אני אגיד שקולנוע לפעמים עושה את זה, מכניס אותנו לתוך תודעה אחרת, מעוותת, גם דרך עריכה. הדוגמה הכי יפה שאני מכיר זה "ממנטו".

‏[מתוך הסרט "ממנטו"]

Leonard Shelby: “Well, that's the thing. I have this condition.”

Teddy: “A condition?”

Leonard Shelby: “It's my memory.”

Teddy: “Amnesia.”

Leonard Shelby: “No, no, no, no. It's different from that. I have no short term memory. I know who I am. I know all about myself. I just, since my injury I can't make new memories. Everything fades.”

‏[השיחה נמשכת ברקע]

‏ד"ר פיינהולץ: עכשיו, שם יש סיפור על מישהו שמאבד את הזיכרון, והוא מאבד אותו… כל עשר דקות בערך, [מגחך] בסדר? "איש עשר הדקות" כזה. אז כל כמה דקות יש לו פתאום הבזק והוא לא זוכר מה קרה. אשתו נרצחה והוא מנסה למצוא, זה מעין סרט של חיפוש, את ה… אחר האדם שרצח את אשתו כדי לנקום את מותה ולהרוג אותו. ומי שזוכר את הסרט, בגלל שהוא שוכח דברים והוא לא זוכר, אז הוא מכין לעצמו כל מיני שליפים כאלה. יש לו כל מיני פתקים ודברים שהוא תולה על הקירות, והוא מקעקע על עצמו כל מיני דברים שאסור שהוא ישכח ואז הוא עומד מול המראה והוא נזכר. מאוד-מאוד יפה. אבל יש גם כאילו בעיה מובנית. כי אם הסיפור הזה היה מסופר רגיל אז היינו רואים שקרה משהו ואז היו חולפות עוד שלוש דקות. הגיבור היה שוכח מה קרה…

‏מעין: אבל אנחנו לא.

‏ד"ר פיינהולץ: אבל אני כצופה הייתי זוכר, ואז זה פארש. אני לא באמת מרגיש את נקודת המבט שלו. ומה שכריסטופר נולאן, שאז עוד היה במאי צעיר, לפני "Inception" ולפני כל הטרילוגיה של "באטמן" ולפני "דנקרק" ולפני כל יצירות המופת הגדולות שלו, הוא פשוט הבין שזה עניין של מבנה. וכל הסיפור הזה מסופר מהסוף - להתחלה. יש לי סצנה קצרה של חמש דקות ואז הסצנה שאחריה היא זו שקרתה לפני, שהתרחשה לפני הסצנה הזו. ואז מה שקורה גם אני נמצא יחד עם הגיבור במקום הזה שאין לי מושג מה קרה קודם כי לא ראיתי קודם את מה שקרה קודם.

‏מעין: מה, זו המשימה הכי מורכבת שיש לנו ככותבים, לא רק בסיפורים שהם סיפורי קצה של אובדן זיכרון, אלא כל הזמן. זאת אומרת, כשאני עושה בחירה עכשיו על מאיפה אני מספרת ומה אני חושפת בסיפור שיש בו איזושהי תעלומה, איזשהו עניין בלשי או אפילו רומן רומנטי, והבחירות האלה הן בחירות. אין כאן שום דבר אוטומטי, כי אנחנו כל הזמן צריכים להסתכל על מה אנחנו רוצים להשיג מזה.

‏ד"ר פיינהולץ: אני חושב שזאת השאלה הכי חשובה - מה אנחנו רוצים להשיג מזה? ב"ממנטו" זה קטע, בסדר? אז זה הופך להיות מתח. המקום שבו אותי זה ממש תפס בבטן ובקצה הדמעה שבעין זה סרט שיצא לא מזמן, "האב", עם אנתוני הופקינס, והוא משחק שם חולה דימנציה [כך במקור], ויש רגע שאתה אומר: "איך אתה גורם לצופה להרגיש דימנטי?" אני לא יודע לתאר דימנציה, כי… כי לשמחתי אני לא שם, או עוד לא שם, זה כל-כך נפוץ. אבל איך אתה גורם למציאות להתפרק לך בידיים? שפתאום אתה מזהה מישהו ואתה אומר… ואני פתאום אני לא מזהה אותה.

‏מעין: ואיך הם עשו אותה?

‏ד"ר פיינהולץ: וזה הכאב הכי גדול. העניין הוא שאני באמת חווה את הסרט מנקודת המבט שלו ואז דברים מתחילים להתפרק. נניח יש את הבת שלו, ואני רואה שלוש סצנות עם הבת שלו, ובסצנה הבאה שהבת שלו נכנסת, זו שחקנית אחרת…

‏[קטע מתוך הסרט "האב"]

Anthony: “What is this nonsense?”

Ann: “What are you talking about?”

Anthony: “Where is Ann?”

Ann: “Sorry?”

Anthony: “Annnn. Where is she?”

Ann: “I'm here… I just went down to do some shopping and I'm back now.”

Anthony: “Oh, I see.”

‏ד"ר פיינהולץ: אז הוא לא מזהה אותה. אבל גם אני - לא מזהה אותה. רגע, היא הבת שלו? היא לא הבת שלו? ויש פתאום איזה רגע שהוא מתעורר יום למחרת בסצנה הבאה בחדר אחר. אז גם הטריטוריה זה לא טריטוריה שאני זוכר. וקרה משהו, דמות אומרת לו משהו, אוקיי? ואתה ראית את הסצנה, כי אתה חווה את זה יחד איתו. בן-הזוג של הבת צעק עליו, גער בו, אמר לו: "מתי תעוף כבר מהבית שלנו?" אני ממש זוכר את הרגע הזה, כי חוויתי את זה יחד איתו. אבל למחרת, כשמגיעה הבת, לא היה דבר כזה. אז למי אני מאמין עכשיו? האם הוא באמת חווה את זה או שהוא מספר לעצמו סיפורים? והדיסאוריינטציה הזו היא כל-כך… היא לא טריקית כמו סרט מתח אלא אתה חומל עליו. ואתה פתאום מבין, בטח אם אתה מכיר מישהו במשפחה, או חברים, שסובל מזה, אתה מבין איזו מצוקה מטורפת זו שאתה קם בבוקר ואתה לא סגור על מה זה מה. ויש שם גם משחקי זמנים. קרה משהו, ואז קורה עוד משהו, ופתאום אני חוזר למשהו שקרה לפני עשר דקות, אבל אני מגיע אליו כאילו הוא קרה בעתיד כי כבר ציר הזמנים שלי מתפרק. יש שם עבודה נהדרת של כתיבה, של צילום, של ליהוק, וכל האמצעים.

‏מעין: של בניית פרספקטיבה.

‏ד"ר פיינהולץ: של בניית פרספקטיבה לחלוטין, כדי להכניס אותי לתוך המקום הזה.

‏מעין: כן, כי לא נותנים לך את היכולת להסתכל מרחוק. משאירים אותך כל הזמן בדיסאוריינטציה והיעדר הפרספקטיבה, בעצם, של הגיבור. זו אה… משוואה נורא-נורא שימושית. זה כל הזמן השאלה של מה אני מגלה ומה הפרספקטיבה. כמה רחוק או קרוב הקורא נמצא מהעמדה של הגיבור.

‏ד"ר פיינהולץ: אז בואי ניקח את זה לעולם האמיתי.

‏מעין: יאללה.

‏ד"ר פיינהולץ: ספרים, סרטים, אתה מתחבר, אתה מזדהה, אתה מייצר אמפתיה. אבל האם אפשר דרך סיפור טוב באמת לשנות את נקודת המבט שלנו ולייצר אמפתיה אמיתית? אני רוצה לספר לך על סטארט-אפ ישראלי…

‏מעין: אוקיי.

‏ד"ר פיינהולץ: מגניב, שנקרא "OtheReality", שזה כבר שם טוב. מציאות אחרת, שהרעיון הוא דרך משקפי Virtual Reality, VR, מציאות מדומה, להכניס אותך באמת לנקודת מבט של מישהו אחר, ולתת לך לחוות רגע יום בחייו. אוקיי?

‏מעין: אוי, נהדר.

‏ד"ר פיינהולץ: סרט כזה של ארבע דקות, חמש דקות, שנותן לך להיכנס פנימה. כל הסיפור הזה נולד במוחו של ילד, של נער, יאיר נייגר, שהיה בבית-ספר… את זוכרת שהיה פעם את הפרויקט הזה, הנושא השנתי?

‏מעין: כן.

‏ד"ר פיינהולץ: "האחר הוא אני"?

‏מעין: כן.

‏ד"ר פיינהולץ: משרד החינוך כל שנה מנפיץ משהו. כשאנחנו היינו קטנים זה היה "איכות הסביבה בראי השלום", כל מיני דברים כאלה. [צוחקים] לא הוכיח את עצמו, לא פה ולא פה. בקיצור, "האחר הוא אני" כל-כך תפס, ששנתיים זה היה הנושא השנתי. נער בן 17, יאיר נייגר, חזר מבית ספר מתוסכל. אומר לאבא שלו: "אבא, אמרו לנו לעצום עיניים ולהרגיש כמו מישהו שעבר בריונות. [מעין מצחקקת] אא… מה, עצמתי עיניים - לא הרגשתי". ואז, כמה ימים אחרי זה הוא נתקל באיזשהו משהו של Virtual Reality, והוא עשה אחת ועוד אחד וחיבר. הוא פתאום הבין שאם אני באמת נותן למישהו לחוות את… לא לעצום עיניים, לפתוח עיניים ולחוות את המסע הזה דרך סרטון כזה זה יכול לעבוד. והוא פנה לאבא שלו, שהוא במקרה פרופסור מוטי נייגר מהחוג לתקשורת בבר אילן, שהוא מתעסק בנרטיבים, שזה כבר עיסוק מגניב לפרופסור לתקשורת, וביחד הם הרימו את הדבר והם יצרו מעין סרטונים כאלה שמכניסים אותך לנקודות מבט שונות. נניח, אחד הסרטונים: אתה חווה את העולם דרך נקודת מבט של סטודנט ערבי באוניברסיטה ואיך הוא חווה את היומיום הזה.

‏מעין: גדול.

‏ד"ר פיינהולץ: אז הנה מוטי נייגר מתאר רגע מה קורה בסרטון ברמת התסריט.

‏[הקלטה] פרופ' נייגר: "בחוויית ה-VR אנחנו רואים אותו פוגש שם חברים לספסל הלימודים, שבצד זה שמחמיאים לו על פתרון תרגיל הם מעירים לו הערות פוגעניות, כמו 'אתה לא נראה ערבי', או הוא פוגש בספרנית שמעירה על עוצמת הקול - שהוא מדבר בשקט בטלפון, אבל בערבית. יש כאן בעצם דרך חדשה לספר סיפור: בלי קאטים, בלי Over the Shoulder, החיים מנקודת המבט של האחר, מהמקום שלו. ארבע דקות בחייו."

‏ד"ר פיינהולץ: השאלה הגדולה בעיניי זה איך מוטי נייגר, שהוא לא סטודנט ערבי, כותב עכשיו נקודת מבט של סטודנט ערבי בלי לצאת רע. ופה, לזכותם ייאמר שהם עשו עבודה רצינית. הם עשו קבוצות מיקוד והוא ישב עם המון סטודנטים ערבים שסיפרו על החוויות שלהם בקמפוס ועל האפליות הקטנות והמשפטים שנזרקים והוא כתב את כל המשפטים שהם אמרו, והוא בעצם מתוך נקודת המבט שלהם חיבר את איך זה מרגיש להיות האדם הזה בקמפוס. עכשיו, זה רק דוגמה אחת. ולאט-לאט הם גילו שהכלי הזה עובד בעוד המון מקומות ובנו הרבה מאוד תסריטים. הנה הוא מספר פה רגע על מינֵי תסריטים שונים, לאן דבר כזה יכול לקחת.

‏[הקלטה] פרופ' נייגר: "…לחוות את העולם מעיניה של נערה שהתמונות הפרטיות שלה הופצו ברשתות חברתיות, איך זה להיות עובדת בסטארט-אפ שעוברת הטרדה בפינת הקפה במשרד או חווה ראיון עבודה מפלה, ללכת בנעליו של סטודנט ערבי בקמפוס או לצעוד בנעליה של סטודנטית בת הקהילה האתיופית, לחוות "First-person point of view" את העולם מעיניה של אישה במיון גינקולוגיה כשהיא שוכבת על מיטת הבדיקות בה היא מתבשרת בשורה מרה."

‏ד"ר פיינהולץ: את מאמינה באפקטיביות של זה? יכול לעבוד?

‏מעין: אני לא יודעת. אני לא יודעת, כי חלק מהעניין פה זה שאין לנו את המטען. זאת אומרת, אני יכולה לחוות את הארבע דקות האלה במשקפי VR ואני אראה מישהו אומר הערה פוגענית, אבל אין לי את המטען הקודם. אני לא סוחבת איתי את כל השנים שאותה נערה אתיופית סוחבת איתה כדי שזה יפעל עליי באותו אופן.

‏ד"ר פיינהולץ: ויצבוט באמת.

‏מעין: אני חושבת שדווקא במקומות האלה לפרוזה ולקולנוע יש יתרון, כי המאגר מניפולציות שיש לנו כדי לקרב את הקורא שלנו למקום הזה, כדי לשקף, זה אפילו לא לשקף, כדי לספר דרך ה-Point of view, דרך נקודת המבט, יש לנו מאגר כלים גדול יותר.

‏ד"ר פיינהולץ: אז אנחנו באמת לא יודעים אם זה יעבוד או לא. התגובות שפרופסור מוטי נייגר מדבר עליהם מרשימות, אבל נדמה לי שזה מקום להסתכל אליו. "OtheReality" או כל מיני מתחרים שיצוצו, היכולת להשתמש בסיפור כדי באמת לשנות נקודת מבט. אבל את אמרת משהו נכון: המניפולציות וזוויות הצילום שדיברת עליהם קודם יש בהם כוח מאוד-מאוד חזק. אני זוכר את בחירת הצילום שגרמה לי להזדהות הכי חזק. עכשיו, זה באמת זה… אני נזהר נורא בלדבר על זה, כי אין שום סיכוי שאני יכול להזדהות עם מישהי שעוברת אונס.

‏מעין: אוקיי.

‏ד"ר פיינהולץ: בסדר? זה לא שם ולא חוויתי את זה וברור לי שזה מאוד רחוק. אחרי שאמרתי את כל זה, סרט שנקרא "בלתי הפיך" [מעין מהמהמת] עם מוניקה בלוצ'י, שגם הסרט הזה, אגב, בנוי מהסוף להתחלה, יש בו גם עניין של מבנה מסובך, ויש שם סצנת אונס. בעיניי סצנת האונס הכי [פאוזה] קשה ומטלטלת בתולדות הקולנוע, ולצערנו יש לא מעט סצנות אונס חזקות. רואים אישה הולכת, אתה מלווה אותה, הכול ב-One Shot, כל הסרט הוא ב-וואן שוטים. זאת אומרת, אין חיתוכים ואין עריכה קצבית. לא, אתה איתה. שב-וואן שוט יש גם משהו שכולא אותך…

‏מעין: כן.

‏ד"ר פיינהולץ: אתה לא יכול לברוח. ואתה הולך מאחוריה, ואז היא נכנסת למעבר תת קרקעי מתחת לרחוב, ושם מגיע מישהו… ותופס אותה, ומצמיד אותה לקיר. וקודם כל, כשהוא מצמיד אותה לקיר המצלמה מתקרבת מאוד מהר אליהם. דיברת קודם על הקרבה ועל האיום שבקרבה. אתה מאוד-מאוד קרוב. אתה יותר מדי קרוב שם. ואז הוא לאט-לאט דוחף אותה ומוריד אותה אל הרצפה. והמצלמה יורדת יחד איתם, אתה כל הזמן בגובה העיניים שלה. ואז יש רגע, ש… לצערי כצופה זה לא רגע, זה שבע דקות…

‏מעין: אוה…

‏ד"ר פיינהולץ: שבהן הוא פשוט אונס אותה שם על הרצפה. אלים וברוטלי. כל אונס הוא אלים וברוטלי, אבל פה יש גם סכין וזה, זה כאילו, זה באמת…

‏מעין: זה גם אלים וברוטלי עבור הצופה.

‏ד"ר פיינהולץ: מאוד.

‏מעין: זאת אומרת, יש כאן פעולה קשה על הצופה.

‏ד"ר פיינהולץ: כי מה שקורה למצלמה שם שהיא פשוט מונחת על הרצפה בזווית טיפה עקומה, כי כאילו הניחו אותה על הרצפה בגובה העיניים שלה קצת מרחוק והיא מפסיקה לזוז. ואם יש משהו שאתה כצופה רוצה שיקרה שם - שהמצלמה תעוף משם. שזה ייגמר. כאילו, שחררו אותה. אבל אפילו אם אתה אומר: "טוב, היא שחקנית וגיבורה בסרט", נניח שאתה כבר עושה לעצמך את ההצדקות כדי להתרחק רגע מהטראומה, אתה לא יכול לברוח. אתה תקוע שם. וזו בחירת צילום מדהימה, שבאמת היא מטלטלת, היא הופכת קרביים.

‏מעין: שהדבר הזה, אם אתה תיקח סצנה כזאת ותהפוך אותה ל-VR, אני חושבת שזה כבר יותר מדי. זה כבר משהו שאי-אפשר לשאת.

‏ד"ר פיינהולץ: יכול להיות.

‏מעין: כי אחד היתרונות של הסיפורים, זה שזה מרחב בטוח. אתה יכול לחוות שם חוויות מאוד קשות ורגשות מאוד מורכבים וקשים, אבל עדיין יש את המרחק, זה עדיין לא אתה. גם אם אתה רואה משהו, אתה עד למשהו, אתה מרגיש משהו, אבל זה לא אתה. וה-VR, לטוב ולרע, שובר את זה.

‏ד"ר פיינהולץ: נכון. אז פה דיברנו על אמפתיה והזדהות עם מישהי שעברה אונס. בואו ניקח את זה רגע לקצה השני והמסוכן יותר של נקודות מבט, אולי נסכים? האם אפשר לגרום לי להזדהות עם האנס?

‏מעין: אני חושבת שכן. אני חושבת שיש לנו את הכלים בתוך הסיפורים לייצר הזדהות עם מי שנבחר. הכוח שיש לנו הוא מאוד גדול and with great power comes great responsibility. [צוחקים] נניח, אני לוקחת את "דקסטר" - לא אונס, אלא רצח. סדרה שמבוססת על סדרה של ספרים, ושם מי שנמצא במרכז, הגיבור בעצם, הוא רוצח סדרתי בשם דקסטר.

‏[מוזיקת הפתיחה של "דקסטר" מושמעת ברקע]

‏הוא רוצח אמנם רוצחים, אבל הוא רוצח כי הוא נהנה מזה. והדבר הראשון שקורה בסדרה, הדבר הראשון שמחבר אותנו, זה שאנחנו יחד איתו נוסעים ברכב בלילה, ויש לו את המונולוג הקבוע של… [אומרת יחד עם דקסטר] "Tonight is the night", "הלילה זה הלילה". ויחד איתו אנחנו מקבלים את הציפייה.

‏[קטע מתוך "דקסטר"]

Dexter: “And it's going to happen again. And again. Has to happen.”

‏[המוזיקה וקולו של דקסטר ממשיכים להישמע ברקע]

‏מעין: עכשיו אנחנו רוצים את זה יחד איתו. אנחנו לא יודעים בדיוק מה הולך לקרות.

‏ד"ר פיינהולץ: אנחנו עוד לא יודעים מה אנחנו רוצים כל-כך.

‏מעין: כן, אבל מה שהוא רוצה - אנחנו רוצים. אנחנו בפנים. אנחנו בפנים כי המניפולציה הקולנועית והסיפורית עובדת נהדר. וה… כל הסדרה הזאת מסופרת דרכו כגיבור. וכשהוא מנסה לרצוח מישהו אנחנו רוצים שהוא יצליח, בגלל שאנחנו מחוברים לתודעה שלו ומקבלים את כלכלת המידע ואת הפרספקטיבה כל הזמן במקביל אליו, והסדרה הזאת מצליחה לגרום לנו להיות בעדו. הוא הגיבור לגמרי.

‏ד"ר פיינהולץ: במובן הזה, אבל, קולנוע וטלוויזיה הם באמת הכי חזקים, נכון? זה כאילו, זה יותר מספר.

‏מעין: כי באמת יש לך את הנקודת מבט.

‏ד"ר פיינהולץ: כן.

‏מעין: כי באמת יש את השליטה המלאה הזאת במה אתה רואה ומאיזה זווית, וזה לא עובר דרך פענוח. זאת אומרת, כשאני קוראת ספר, יש לי בעצם את המילים ואני צריכה לתרגם אותם בדמיון שלי לאיך זה נראה. והקולנוע לא צריך לתרגם. הוא מכה בתודעה שלנו לפני שהבנו מה קורה.

‏ד"ר פיינהולץ: זה מעניין. אני חושב אפילו על משהו חלש יותר. זה כאילו, זה שיר מאוד-מאוד חזק. שיר של ערן צור, שנקרא "בחצרות בחושך" [מעין מהמהמת] מתקופת "טאטו".

‏[השיר מתחיל להתנגן ברקע]

‏זה פשוט שיר… ערן צור הוא תמיד על המקומות הטיפה אפלים וקינקיים, אבל זה שיר מנקודת מבט של אנס.

‏[השיר מתגבר]

‏"מחזיק סכין

‏אל מול פניה

‏כך אני אוהב את זה

‏קורע את בגדיה

‏כך אני אוהב את זה

‏דוחק עצמי אליה"…

‏[השיר ממשיך להישמע ברקע]

‏ד"ר פיינהולץ: עכשיו, כאילו זה אמור לטלטל. זה עשה המון רעש, בזמנו, של שיר… אבל אני לא חושב שזה באמת לוקח אותך לשם. אתה מצליח, כמו שאת אומרת, לשמור על מרחק. זה לא כמו עכשיו להכניס אותי למכונית עם דקסטר ולהגיד "יאללה".

‏מעין: [צוחקת] "סע".

‏ד"ר פיינהולץ: "סע".

‏מעין: כן, כי המרחב הסיפורי מגן עלינו. המרחב הסיפורי מאפשר לנו להתנסות בחוויות אנושיות שהם אסורות ביום-יום, שהם מעבר לגבול שלנו, שהם לא מוסריות ולא תואמות את הערכים שלנו בעולם ולא תואמות את מי שאנחנו רוצים להיות, לגעת ברגשות קצה. כי זה מרחב מוגן. זה כמו שרכבת הרים מדמה את האופציה של המוות, אבל אם הכל הולך טוב זה לא קורה.

‏ד"ר פיינהולץ: זה מרחב מוגן כי זה עולם בדיוני.

‏מעין: כן.

‏ד"ר פיינהולץ: מה קורה כשזה בדוקומנטרי?

‏מעין: הקולנוע הדוקומנטרי מנסה, כמו פרופסור נייגר, בעצם לתת לנו לראות משהו בצורה האמיתית ביותר, האותנטית ביותר. עכשיו, בעבר היו הרבה פורמטים של קולנוע דוקומנטרי שנורא-נורא ניסו להראות לנו את הדברים בצורה האובייקטיבית והנקייה ביותר. פוזיציית "הזבוב על הקיר".

‏ד"ר פיינהולץ: כן. כל מיני "סינמה וֵרִיטֶה" וכל מיני מילים פלצניות.

‏מעין: כן. "Observational Cinema". זאת אומרת, היו לזה מלא-מלא שמות, שבעיקר באו ואמרו: "אנחנו נראה את המציאות כמו שהיא, בלי להתערב, בלי לעשות מניפולציות. ככה זה". אבל זה לא קורה, זה לא קיים, זה לא יכול להתקיים. כי יש שם, שוב, סדרה של בחירות משלב הצילום של… פרספקטיבה ומידע. איפה אני מציבה את המצלמה?

‏ד"ר פיינהולץ: עזבי, את מי אני מצלם? [מגחך]

‏מעין: בדיוק.

‏ד"ר פיינהולץ: בואי נתחיל בזה.

‏מעין: כן. מה אני מצלמת? את מי אני מצלמת? מאיזה זווית? עם איזה תאורה? מה אני לא מצלמת? ואז בשלב הבא, איך אני עורכת את זה? כלומר, יש עוד ועוד ועוד התערבויות של… לא מאפשרות להציג מציאות אובייקטיבית. אין לנו דרך. אין אמת אחת. ומה שקרה בדוקומנטרי זה בעצם איזשהו ויתור על זה. כי כיום יותר ויותר, כשאתה רואה קולנוע דוקומנטרי, הבמאי הוא גיבור. הוא ז…

‏ד"ר פיינהולץ: "ואלס עם באשיר".

‏מעין: כן.

‏ד"ר פיינהולץ: של ארי פולמן, שזה לגמרי מתוך התודעה שלו, עד לכדי זה שזה מצויר, כי זה לשחק עם זיכרון.

‏מעין: כן. או עכשיו יש את הסדרה של HBO על Q, על QAnon, שבעצם הגיבור של הסיפור הזה זה הבמאי, שהכניס את עצמו אל תוך העולם הזה, אל תוך האנשים האלה.

‏ד"ר פיינהולץ: QAnon זה מה? זה כל הקונספירציות, נכון?

‏מעין: הקונספיר… כן.

‏ד"ר פיינהולץ: שהעולם נשלט על-ידי… מה?

‏מעין: הקונספירציה שהובילה לפלישה לקפיטול.

‏ד"ר פיינהולץ: אוקיי.

‏מעין: והוא פשוט הכניס את עצמו פנימה והוא גיבור. הפסיקה היומרה הזאת, להציג מציאות כמו שהיא, ויותר ויותר בתוך הקולנוע הדוקומנטרי אנחנו מבינים שזה נקודת מבט אחת. עכשיו, המקום היחיד שהמניפולציה הזאת עוד איכשהו נוכחת, הניסיון להגיד: "הנה, ככה זה" - זה הריאליטי. זאת אומרת, כשאנחנו רואים תוכניות ריאליטי, באים ואומרים: "הנה, יש לך כאן בית, יש בו אנשים, הכל מרושת מצלמות, ואנחנו נראה לך בדיוק-בדיוק-בדיוק מה שקורה שם".

‏ד"ר פיינהולץ: נו די, אנחנו כבר לא באמת בתודעה הכוזבת הזאת.

‏מעין: בדיוק. זה עדיין בנוי…

‏ד"ר פיינהולץ: סדרות כמו "UnREAL", שמראות את כל המניפולציות מאחורי "הרווק" וזה, זה ברור שזה שטות.

‏מעין: נכון. כי שוב, כי תמיד יש בחירה של מה מראים ומאיפה. זה תמיד-תמיד-תמיד יהיה המנגנון הזה של מידע ופרספקטיבה. ואני חושבת שאם כבר התובנה הכי עמוקה שיכולה להיות מהמשחק הזה עם נקודות מבט זה זה, שבאמת אף פעם לא תהיה אמת. אין לך שום דרך אמיתית לראות משהו מנקודת מבט של מישהו אחר. אפשר להתל בך, אפשר להוביל אותך לחוויה כזאת, אבל זה תמיד תודעה כוזבת.

‏ד"ר פיינהולץ: ולכן המקומות המעניינים אלה המקומות שלא מסתפקים בנקודת מבט אחת אלא מביאים כמה. ואחת הסדרות שעשו את זה הכי באמת מהמם, במובן המקורי של מהמם, של כאילו mind blowing, זה "הרומן" של חגי לוי, שהתחילה מצוין ואז אולי קצת הידרדרה, אבל גם הסתיימה סבבה. שזה בעצם סיפור של רומן בין נואה הסופר - נוח, אני קורא לו נוח, [מעין מצחקקת] אבל זה נואה - ואליסון המלצרית והוא מגיע לאיזה עיירת חוף עם המשפחה שלו ורואה את המלצרית. אבל בעצם, כל פרק בעונה הראשונה מסופר משתי נקודות המבט. יש לך כותרת כזו, הנה הסיפור כמו שהוא נחווה על-ידי נוח, על-ידי הגבר. ואז באמצע הפרק יש לך כותרת שאומרת עכשיו על ידי האישה, ואתה חוזר לאותן סצנות. ולפעמים אתה רואה בדיוק את אותה התרחשות, שזה כאילו אמור להיות התרחשות אובייקטיבית: "התנשקנו", "שכבנו", "ברחנו", "הלכנו", "הייתה את השיחה הזו". זאת אותה סצנה, אבל היא אחרת. הטקסט טיפונת אחר, זווית הצילום טיפונת אחרת. פעם הוא מרגיש שהיא דחפה לשם, פעם היא מרגישה שהוא דחף אותה לשם. זאת הייתה מריבה מהותית או מריבה שטותית.

‏זה ממש רשומון כזה, שאתה חווה את אותו אירוע. בעונה השלישית וזה, זה כבר יש פרקים עם שלוש נקודות מבט, ארבע נקודות מבט, ואתה מבין אולי באמת את הדבר שאמרתְ קודם כל-כך באופן ברור: "אין אובייקטיביות ואין אמת", סליחה על הפוסט-מודרניזם המתפלצן, אבל… אותו סיפור, אותו קשר, וכל אחד חווה אותו אחרת, ובמובן הזה היה אפשר לספר את הסיפור של הרומן רק מנקודת המבט של הגבר. והיה אפשר לספר אותו רק מנקודת המבט של האישה. אבל הביחד הזה מייצר משהו הרבה יותר מעניין והרבה יותר מורכב ונדמה לי שזה גם מה שמוביל באופן כללי, כשמדברים על נקודות מבט, על החיים שלנו. יש לנו נקודת מבט על המציאות, נכון? ואם אנחנו ברשתות חברתיות אז יש כאילו מה שנקרא, ה-"Echo chamber", או ה-"Filter bubble", כאילו, כל הטוויטר שלי או כל הפייסבוק שלי, זה הכל כאילו זה אותו דבר, זה אנשים שחושבים כמוני, ואז אתה מופתע בבחירות, נכון? [מעין פורצת בצחוק] יש את הרגע של… [בהפתעה מוחלטת] "איך יכול להיות?"

‏מעין: "אבל כולם הצביעו מרצ", כן. [צוחקת]

‏ד"ר פיינהולץ: מי אמר שדווקא מרצ? אבל כזה, בסדר? והטריק המעניין הוא, להצליח לשבור גם את זה. אז אני, נניח, מכיר אנשים שבכוונה בטוויטר עוקבים אחרי אנשים שהם במובהק בדעות הפוכות, רק כדי לשבור את הבועה הזו. יש עוד סטארט-אפ ישראלי, מיזם מגניב, שנקרא "פרספקטיבה" או "Perspective", של דניאל רבנר, שבגדול זה אתר כזה שיש שם את כל הדיבייטים הגדולים בעולם, בסדר? החל מהאקלים דרך חוק ל-האם זה בסדר להחזיק נשק או לא ואז… ועד לכל מיני שטויות על הקרדשיאנס. באמת, כאילו, כל הרמות. ואתה יכול, כמו באפליקציה כזו, swipe, לזוז מצד לצד, ואתה אומר: "הנה מה שצד אחד אומר" ובלחיצת כפתור אתה רואה גם את הצד השני והם כל הזמן אומרים: "אין דרך אחת. אין אמצע. יש פה צד וצד. ולפעמים עוד צד ועוד צד", ורק כדי להגיד לך כל הזמן "זה מורכב, זה מורכב, זה מורכב, תשנה את נקודת המבט שלך, תשכלל או תהפוך אותה למורכבת יותר ורק…"

‏מעין: "תבחר".

‏ד"ר פיינהולץ: "תבחר" או שאולי לא תבחר, אבל לפחות תהיה חשוף כדי שכל הסיפור הזה יחלחל בסוף פנימה ולא יהיה משחק של אה… נקודות מבט צפויות. לקראת סיום: ספר אחד, סרט אחד, סדרה אחת, משהו, ששינה את האופן שבו את מסתכלת על המציאות.

‏[מוזיקת הפתיחה של "עקרות בית נואשות" מתנגנת ברקע]

‏מעין: "Desperate Housewives", "עקרות בית נואשות".

‏ד"ר פיינהולץ: די! ברצינות?

‏מעין: בחיי.

‏ד"ר פיינהולץ: חשבתי שאני שואל שאלה שתוביל למשהו עמוק. [צוחק]

‏מעין: ממש עמוק. אבל לא, לא, לא עמוק. כי "Desperate Housewives" דרך ההומור והציניות וה-"SimCity" שיש בזה, חשף משהו על… על להיות אישה בעולם, שלא תפס אותי ככה קודם. זאת אומרת, דווקא נקודת המבט שלהן, כנשים, בתוך המקום הזה, בתוך העולם הזה, בתוך החיים האלה, שכל-כך רחוק מאיך שאני חיה, שינה משהו באיך שאני מסתכלת על העולם ועל נשים.

‏ד"ר פיינהולץ: מעניין. אני אקח למקום הרבה יותר מוזר.

‏מעין: יאללה.

‏ד"ר פיינהולץ: זה ספר מדע בדיוני שנכתב ב-1884. ספר שנקרא "שטוחלנדיה" - "Flatland". ואני זוכר שאבא שלי נתן לי אותו, כאילו, "והגדת לבנך", והוא אמר: "זה ספר ששינה את האופן שבו אני מבין את העולם". זה אבא שלי אמר. ואז אני התחלתי לקרוא. זה ספר שמסופר מנקודת מבט של ריבוע.

‏מעין: אוקיי.

‏ד"ר פיינהולץ: העולם הוא עולם שטוח. זה ספר גיאומטרי. זה הכי גיקי בעולם. ספר גיאומטרי, וריבוע מספר על העולם, על איך הם חווים את העולם. וזה עולם שבו המעמדות הם לפי מספר הצלעות אז הנשים הם כמובן קו, [מעין צוחקת] כי זה המאה ה-19, והמעמדות הנמוכים הם משולשים, וככל שאתה במעמד גבוה יותר אתה משולש שווה צלעות. והוא כבר ריבוע. אבל העיגולים הם הכהנים הגדולים. והוא מספר על איך חיים בעולם הזה. עד לרגע שבו נוחת כדור מהעולם שלנו, שהוא תלת מימדי, ובא לבשר לאנשי שטוחלנדיה את בשורת שלושת המימדים. ופתאום הוא מבין שכל העולם שלו - יש עוד כיוון שהוא בכלל לא ידע להסתכל עליו, כי מופיע מולו עיגול, אבל זה עיגול שמתרחב ומתכווץ על פי כמה… אי-אפשר לשרטט את זה ברדיו, אבל תנסו רגע לדמיין, והוא לוקח אותו למסע בעולם חד-מימדי ודו-מימדי ותלת-מימדי. וזה ספר… מדע כזה וגיאומטריה והוא באמת מעיף את הראש. הוא ספר, כמובן, על מעמדות. [מעין מהמהמת] ספר על העולם החד-מימדי או על מונרכיה וכל מיני דברים כאלה. אבל אני זוכר שכשסיימתי לקרוא את הספר הזה הסתכלתי על העולם [פאוזה] ובאמת הבנתי אותו אחרת. כאילו, הבנתי מה זה מימדים לראשונה והבנתי מאיפה יבוא המימד הרביעי.

‏מעין: גדול.

‏ד"ר פיינהולץ: אני לא יכול לספר לך, אבל זה קשור לזמן, אוקיי? [מעיין צוחקת] כי זה משהו שזז בעולם אבל אתה לא יכול לשלוט בכיוון התזוזה שלו. וזה העיף לי את המוח.

‏[מוזיקת סיום]

‏מעין רוגל.

‏מעין: נועם פיינהולץ.

‏ד"ר פיינהולץ: תודה רבה שלקחת אותי לתוך נקודות המבט שלך.

‏מעין: תודה רבה.

‏ד"ר פיינהולץ: ונגיד תודה גדולה למאיה בן ניסן, שאחראית פה על הסאונד, ולדן ברומר, שמעצב את הפסקול.

‏ואנחנו ממליצים, בפעם הבאה שאתם צופים בסרט, סדרה או ספר, לשאול את עצמכם מה היה קורה אם אותה יצירה בדיוק הייתה מסופרת מנקודת מבט אחרת. "כיפה אדומה" מנקודת המבט של הזאב - זה ספר ששווה לקרוא.

‏[צליל סיום]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה