top of page

עושים מזה סיפור נפרדים מהספריה הלאומית - פרק בונוס


תיאור הפרק:

הספריה הלאומית בירושלים עוברת למשכנה החדש וכדי לציין את המאורע ביקשו ממעין ונועם לבוא להקליט פרק מיוחד של "עושים מזה סיפור" שכל כולו ספריות וייצוגן בקולנוע, בספרות ובטלוויזיה.

התחלנו את הפרק עם הספריות שבסדרות הילדים, המשכנו עם ספרים שאסור שיעמדו על המדף, ספרים שלא ניתן לשרוף גם אם רוצים ולא יכולנו לסיים בלי לסידור הספריה הביתית.


מכיל ספויילרים:

הערת שוליים, זה!, חומות של תקווה, שם הורד, אריה הספריה הארי פוטר, וזו רק רשימה חלקית.


—-

נועם פיינהולץ: שלום מעין רוגל.


מעין רוגל: שלום נועם פיינהולץ.


נועם: עושים איזה סיפור, לא נפגשנו מלאן, מלאן זמן!


מעין: מלא.


נועם: נכון? כאילו סיימנו ונפרד, אמרתי, איזה כיף, נגמר הדבר הזה.


מעיין: הלכת לטפל באינטרפוץ.


נועם: בדיוק כך. ופתאום דפיקה בדלת, או יותר נכון טלפון מהספרייה הלאומית, שזה כמו צו שמונה לאנשים שאוהבים ספרות, והם אמרו, יש איזה אירוע כזה ועוזבים את הספרייה הלאומית, כי בנו משכן חדש ומפונפן, ונפרדים מהמקום הקלאסי והמיתולוגי בגבעת רם, ואמרו לנו, בואו תעשו פרק חי מול קהל על ספריות.


מעין: על משהו.


נועם: תכלס רצינו לעשות על משהו אחר, אבל אמרו, תעשו על ספריות. אז היום נדבר על ספריות, אבל תכף, לפני שנצלול לזה, נגיד שמשהו מיוחד בפרק הזה, זה שיש כאן קהל חי!


מעין: היי, קהל.


נועם: תהיו בשקט, אנחנו בספרייה. [צוחקים] סתם, רציתי להגיד שכאילו כל החוקים נשברו! סוגרים את המקום, ולכולם בא לגנוב פה איזה ספר או ארונית מגניבה, נכון? זה האירוע, זה גזל קולקטיבי. אז נדבר על הספריות. מתחילים?


מעין: מתחילים.


[פתיח] עושים מזה סיפור. עם מעין רוגל ונועם פיינהולץ.


נועם: טוב, אז באנו לדבר על ספריות. כשאת חושבת ספרייה, עד כמה זה מדליק אותך? מה זה עושה לך בראש?


מעין: אני דווקא רוצה לדבר על הספרייה הלאומית, כי הספרייה הלאומית זה לא סתם ספרייה


נועם: לא הייתי פה אף פעם.


מעין: אני לא יודעת אם זה טוב או לא טוב.


נועם: לא, למדתי בהר הצופים, דובר א: אז כאילו זה היה בגידה לבוא לפה, לא הייתי פה.


מעין: אז אני הייתי תיכוניסטית כאן ליד, ומה שאומר שאת כל העבודות שלחו אותנו לעשות פה, ואני ביליתי חצי מהתיכון שלי בלחטט בכל מיני כרטיסיות מעופשות, ולבקש ספרים שאסור לי לקחת, ולהתחנן שיתנו לי בכל זאת, ואז לשבת באולמות קריאה בשקט, ולנסות לא להתעטש. אתה יודע, זה נורא נורא לא לעניין להתעטש פה.


נועם: ברור.


מעין: אז יש לי חיבור מאוד עמוק לספרייה הלאומית.


נועם: ולא נתנו לך תעודת בגרות עד שלא החזרת את הספר לספרייה? היה האירוע?


מעין: [צוחקת] אנחנו לא נדבר על הבגרות שלי, סבבה?


נועם: אוקיי.


מעין: סבבה.


נועם: ובכל זאת יצאת סופרת.


מעין: בכל זאת.


נועם: אז תראי, נדבר היום על המון יצירות מופת, על ״שם הוורד״, ועל ״הארי פוטר״, ועל ״חומות של תקווה״, ועל ״זה״ של סטיבן קינג, ועל ים דברים, אבל את, אמרת, בוא נפתח עם "הנסיכה סופיה".


מעין: [צוחקת]


נועם: שזו סדרה מגה מטופשת של דיסני


מעין: אני הלכתי על יצירה חשובה.


נועם: אז אין לי מה להגיד על זה, חוץ מבקשה, תתמודדי.


מעין: דבר ראשון, "הנסיכה סופיה" זה לא סדרה סופר מטופשת, ואנחנו עוד נדון על זה ארוכות, אבל "הנסיכה סופיה" זו סדרה שראיתי את כל הפרקים שלה, כי יש לי ילדה, ומה שאנחנו תכף הולכים לראות זה סצנה, ממש מהפרק הראשון, "הנסיכה סופיה" מוצאת את עצמה נסיכה, היא לא הייתה נסיכה, אמא שלה מתחתנת עם המלך, עכשיו האמא היא מלכה, הנה את נסיכה, היא מגיעה לארמון, והיא מוצאת ספר פלאים, אוקיי? שזה דבר מאוד מאוד מבטיח. והיא יוצאת בעקבות ספר הפלאים אל תוך מסע, היא נהיית קטנה, היא נכנסת דרך הקיר, יש מבוכים, יש עניינים, ומגיעה לשער, והיא מסתכלת על השער והשער נעול, והיא לא יודעת מה לעשות, היא מסתכלת על הספר ואומרת, [נשמע קול מהסרט] "הידע הוא המפתח לכל".

ואז במקום לפתוח את הספר, היא פשוט דוחפת אותו למנעול, מסובבת, הדלת נפתחת, היא נכנסת לספרייה ענקית! דמיינו את הסאונד המרגש הזה של המבט שלה למעלה, ורואים מדפים על המדפים על המדפים, ואתה, וואו, כמה ספרים, ואז מגיעה מעלית מעופפת, היא נכנסת פנימה, זה טס דרך כל הספרים, היא עוברת לגג ובזה נגמר העניין.


נועם: היא לא קוראת מילה.


מעין: כלום. כלום. שום דבר.


נועם: לא, זאת לא סדרה מטופשת. לא, זה עמוק. זה עמוק. בסדר, אוקיי. [צוחק]


מעין: אבל זה משקף משהו, אני חושבת, על המבט של איך הקולנוע בכלל מסתכל על ספריות.


נועם: אז את אומרת שככה הקולנוע מתייחס לספריות, היותר חמור בעיניי שזה לילדים. ילדים הם הקהל, אתה מראה להם ספרייה, תפתח אותו קיבינמט. עכשיו, זה היה כדי כך שאת אמרת שבדיסני הגודל של הספרייה זה הדבר החשוב, נכון?


מעין: חד משמעית.


נועם: ״היפה והחיה״.


מעין: ״היפה והחיה״, נכנסת בל, מסתכלת על הספרייה ואומרת, וואו, כמה ספרים, הוא כנראה ראוי. אוקיי?


נועם: רגע, גם בני אדם בוחרים בני זוג על פי הספרייה שלהם בבית, נגיע לזה בסוף, ביקשנו מהמאזינים לשלוח לנו תמונות של הספריות שלנו, וזה יסתיים בשידוך.

מעין: אבל האם הם בוחרים בני זוג לפי כמה גדולה הספרייה שלהם?


נועם: לא.


מעין: אוקיי.


נועם: בסדר? זה מה שרציתי לשמוע?


מעין: זה מה שרציתי.


נועם: לפי התוכן, יש יוליסס בשפת המקור. אז אם אנחנו כבר בילדים, אני רוצה דווקא ללכת למשהו שבעיניו יצירת מופת.


מעין: יאללה.יותר מהנסיכה סופיה?


נועם: יותר מהנסיכה סופיה. זה ספר שנקרא "אריה הספרייה". אם מישהו במקרה, הקהל שיושב כאן לא קרא, אני ממליץ בחום, הוא ספר קסום, הוא גם הצגה נפלאה במדעטקס, זה דמעות והתרגשות. ובגדול זה על אריה שנכנס יום אחד לספרייה בניו יורק, ובהתחלה נבהלים, כי מה פתאום יש שם אריה, אבל אז אומרים, היי, כל עוד הוא לא עובר על החוקים, הכול בסדר - הוא לא רץ, הוא לא צועק. ואז הוא עוזר לכולם ומנקה את הספרים, והיא יושב בשעות סיפור, וזו שמחה גדולה. יום אחד, יש שם את מר נקדי, שזה תרגום נהדר, כי נקדי זה כאילו, זה שם של מה שנקרא...


מעין: הוא נוקדני.


נועם: כן, פסיכופט כזה, כאילו, הוא מקפיד על הכול. אז מר נקדי כל הזמן זועם, שלמה פתאום הביאו אריה לשם. ויש את גברת דפני, שהיא המנהלת, ואז יום אחד גברת דפני מנסה להגיע לאיזה ספר גבוה, זה ספוילר לספר, זה ספר שנקרא ב-12 דקות, והיא נופלת. האריה רואה אותה, והיא קוראת למר נקדי, "מר נקדי, מר נקדי", והוא לא שומע, אז היא אומרת לאריה, תביא אותו.

אז האריה באה אליו ומדבר, והוא לא מקשיב לו, כי הוא אפס, ואז… האריה שואג שאגה מטורפת, מר נקדי, שהוא נודניק, אומר לו, לא שואגים בספרייה ומעיף אותו החוצה, והאריה הולך. אחר כך מבינים שהוא רצה לעזור לחברה ומחפשים אותו בכל העיר, בסוף מחזירים, מתנצלים, הכול בסדר, והספר מסתיים במשפט המקסים, ״לפעמים יש סיבה טובה לא לשמור על הכללים, אפילו בספרייה״. ובעיניי, זה הקטע עם ספריות, שמצד אחד זה מקום סופר נוקשה, יש פה חוקים, צריך להיות בשקט, מסתבר, כך לימדת אותי, שאסור להתעטש, נכון? יש עניין לאלרגנים.


מעין: לא בספרייה הלאומית.


נועם: נכון, למרות שיש פה הרבה אבק, אסור… אם אתה מחזיר ספר למקום הלא נכון, אנשים מאבדים את שפיותם. הכול נורא מוקפד.


מעין: שידיך יהיו נקיות, שלא תפגע חלילה בשום צורה בשום ספר.


נועם: מצד שני, זה מקום של חופש, וזה מקום של ידע אינסופי, וזה מקום שאפשר לצלול להמון עולמות, ובעיניי, המקום שבו הקולנוע משחק יפה עם ספריות, זה בדיוק בשבירת החוקים, ואיפה מותר לשבור ואיפה קצת אסור. אז זה אכן מסרטים מטופשים, כמו ״ג'ון ויק״, שבהם ספרים הופכים פשוט לכלי נשק, אף אחד לא פותח, כי כשאתה פותח יש בפנים אקדח, ואז שוברים לסתות. אבל דרך סרטים רציניים יותר, כמו ״אינדיאנה ג'ונס״.


מעין: שהוא מאוד רציני.


נועם: נכון. [צוחק] ובאינדיאנה ג'ונס, במסע הצלב האחרון, יש קטע מהמם בספרייה. זו אחת מסצנות הספרייה הטובות בקולנוע, אינדי, יחד עם אבא שלו, שון קונרי, מחפשים את הגביע הקדוש, ויש איזה סט של רמזים שמוביל אותם לספרייה עתיקה, ואז הם מנסים להבין איפה מסתתר הרמז. עכשיו, היינו מניחים שאם יש שם אלף ספרים, וזה קצת מתאים לתזה שלך, שזה לא התוכן של הספר, כן, היינו מצפים שזה יהיה באחד הספרים. אבל לא, יש רגע שאינדי עולה למעלה במדרגות, הוא פתאום רואה איקס על הרצפה, ואז הוא אומר, אה, איקס מסמן את המקום. אחלה. אבל אז הוא צריך לנפץ ולנתץ את הרצפה. עכשיו, אי אפשר לעשות את זה…


מעין: כי זאת ספרייה.


נועם: ואז באמת, בבימוי מבריק של ספילברג, הוא שם לב שהספרן, יש לו איזה חותמת כזו שעושה המון רעש. והוא מחתים ספרים בקצב קבוע, מונוטוני כזה. אז כל פעם שהוא דופק עם החותמת, הוא דופק על הרצפה. זו סצנה מהממת שבסוף נגמרת בזה שהם מוצאים שם קברים ואוצרות, אבל היא מתחילה בזה שספרייה, עם כל הכבוד לקדושה, ואינדי, יחסית לזה שהוא ארכיאולוג גנב…


מעין: הוא לא מאוד טוב.


נועם: הוא לא מאוד טוב בחוקים, יש שם איזו שבירה שהיא כיפית לאללה.


מעין: עכשיו, אני רק רוצה להגיד עוד משהו קטן לגבי ״אינדיאנה ג'ונס״, שבאופן עקבי, אינדיאנה ג'ונס מזיז את כל מה שאנחנו חושבים שהוא הדבר החשוב, ומתעסק במשהו מאחוריו, בדרך כלל זה נשים. ברוב הסרטים אינדי תופס אישה ומזיז אותה, כדי להגיע למקומות אחרים, במקרה הזה זה ספרייה. רק מניחה זה ככה.

נועם: אני חש סלידה מהבחור, ובצדק, ובצדק, הוא קצת התיישן לא טוב. למרות שיש סרט חדש עכשיו. אז תראו, מצד אחד נוקשות, מצד שני חופש. ונדמה לי שהמקום שבו הכי מרגישים את הכוח הזה של ספרייה לפתוח, אופקים, ולקחת אותך לו למקומות אחרים, זה הסרט המקסים שנקרא ״חומות של תקווה״, שהוא באמת סרט פנומנלי, ויש שם את הסצנה הזו, שאנדי דופריין, אותו אסיר חף מפשע, הוא טוען כמו כולם שהוא חף מפשע, אבל היי, הוא חף מפשע, בסדר, מותר לעשות ספוילר אחרי מאה שנה. הוא מתחיל לעשות שם עסקים, ולעזור כרואה חשבון, לעזור לכל המפקדים והסוהרים בכלא, ואז בתמורה הוא מבקש, תנו לי להקים ספרייה.

בהתחלה אומרים לו, תשלח, תבקש תקציבים, שתהיה ספרייה, והוא שולח, מבקש, הוא שולח עוד מכתב ועוד מכתב ועוד מכתב, ושבעה מכתבים בשבוע, ועשרה מכתבים בשבוע, ואז נותנים לו 200 דולר, ונותנים לו 700 דולר, ולאט לאט הוא בונה ספרייה מהממת, שהיא באמת פותחת פתאום המון המון דלתות לכל האסירים שנמצאים שם, חלק לומדים לבגרויות, חלק נחשפים לעולמות חדשים, ואחד הרגעים הכי יפים זה הסצנה שבה הם מסדרים את הספרייה, ומנסים למיין מה זה ספרות מקצועית, נניח ספר על שרברבות, ומה זה ספרות עלילתית, נניח "האקלברי פין", אבל אז...


מעין: מגיעים…


נועם: ל״רוזן ממונטה קריסטו״, שזה ספר עלילתי על בריחה מהכלא, והם לא סגורים על איזה מדף הדבר הזה צריך לשבת. [צוחקים]


מעין: עכשיו, תראה, בתוך הסצנה הזאת, כשמדברים על הספרים, חלק מהעניין זה כמות הספרים שהגיע.

זה ממשיך בעצם את הטיעון שלי, לגבי מה הכוח האמיתי של ספרייה. כל הפואנטה היא הריבוי של הספרים.

זה לא על הספר האחד. הספר האחד הוא דוגמה, הוא רגע, הוא משהו קטן, אבל כל המהות היא הריבוי. החופש מגיע מהריבוי. החופש מגיע מזה שיש שם יותר ספרים מכפי שאי פעם תוכל לקרוא.


נועם: זה יפה מה שאת אומרת, כולל זה שבסוף הספר הכי חשוב הוא זה שבתוכו הוא מחביא את הפטיש איתו הוא חוצב את המנהרה.


מעין: כי כאמור, בקולנוע, לאף אחד לא אכפת מה כתוב בספרים.


נועם: ועדיין אני רוצה להגיד שבעולם האמיתי אכפת לאנשים מה כתוב בספרים.


מעין: זה נכון.


נועם: וזה הופך להיות במיוחד מעניין כשמדברים על ספריות של בתי כלא.


מעין: אוקיי.


נועם: ואז יש את השאלה המעניינת של מה מותר להכניס לספרייה של בית כלל ומה אסור. עכשיו, אם זה היה בית כלא אמיתי, נניח היום, בטקסס, הרוזן ממונטה קריסטו לא ייכנס לשם. יש להם ממש רשימות משוגעות של ספרים שאסור להכניס, כל ספר עם מיניות לא נכנס, תכל'ס אני לא מבין למה זה דווקא, זה כאילו זה יכול להיות פורקן מעניין, אבל זה לא נכנס. ספרים על ענייני גזע לא נכנסים כי הם לא רוצים לעורר בלאגנים, נכון? ספרים על חשמל ואלקטרוניקה לא נכנסים, כי זה יכול ללמד אותם איך לפרוץ דברים. והדבר הכי מדהים, יש שם ספר, יש איזושהי רשימה כזו גדולה של ספרים שאסורים בטקסס, בבתי הכלא, ״אטלס הכבישים״.

עכשיו רגע. כאילו, קודם כול, העשירים לא יודעים שיש ווייז, הם המון זמן לא יצאו, אז הם לא יודעים שיש אופציה אחרת. אבל אומרים, הטיעון כל כך מטומטם. אם אסיר יבין, היי, מחוץ לבית הכלא יש כביש, אז אני יכול לצאת, ואני יכול לפנות ולהתרחק, וזה קצת משוגע.

זה כאילו מטומטם, אבל זה לא מטומטם, כי זה בדיוק מה שספרייה עושה. הקטע של ספרים והקטע של הריבוי, זה לבוא ולהגיד לך, אתה חושב שהעולם שלך הוא כזה, אבל בעצם שם בחוץ יש כביש.

דובר א: אז לא, אז בעיניי זה לא הריבוי, סליחה. בעיניי זה ממש זה שיש אטלס, והדוגמה הכי טובה היא איך תוכן יכול לייצר חופש. עכשיו פה רגע, משהו אישי שכאילו לא קשור, אבל כן קשור, אפרופו בתי הכלא. אני זכיתי להיות חלק מאיזשהו פרויקט מדהים, שנקרא ״רדיו פוקוס״, בגדול רדיו פוקוס, תחנה של אסירים בכלא איילון, שמשדרים רדיו לאסירים בכל הארץ, הם שומעים את זה בערוצי הטלוויזיה בתאים שלהם, זאת אומרת, אף אחד מאיתנו לא יכול לשמוע את זה, אבל כל האסירים שומעים נתוני הזנה נפלאים. אני זכיתי להיות זה שמלמד אותם לעשות רדיו, אוקיי, לעשות את כל הקורסים. זה באמת חוויה מדהימה, ועשו שם כל מיני תוכניות.

אז חלק תוכניות שפויות, על ספורט ועל מוזיקה, ועל התמכרויות ועל אלימות, ועל התנהלות כלכלית, פיננסית מעבר לכלא, ואיך להקפיא חובות וכל מיני דברים כאלה. אבל אחת התוכניות הכי מרגשות שהיו שם, זה היה אסיר מאוד מבוגר, בלי שמות, הוא כבר יצא מהכלא לשמחתנו, שנכנס לכלא גם בגיל מבוגר, אז הוא ראה הרבה עולם, והוא החליט שהוא עושה תוכנית שבועית של מסעות מסביב לעולם, שעל פניו זה הזוי. קודם כל יש כאן פוטנציאל לעצבן את המאזינים. זאת אומרת, מה אתה מדבר איתי על העולם, כשאני צריך לבחור בין האם לאכול בחדר אוכל, או לעשות טונה עם פלנלית מעושנת, כאילו זה היום יום שלי, מה אתה מדבר איתי על קרואסונים בפריז.

אבל הוא לגמרי הלך על קרואסונים בפריז, והוא לקח את כל הזיכרונות שלו, וכל תוכנית הוקדשה למקום ולמוזיקה של המקום, והוא עם מילים טייל בסמטאות פריז, ברצלונה ורומא, ונזכר בחוויות שלו מצעירותו, והוא נכנס קצת לויקיפדיה לראות מה... ממש המלצה תיירות לאנשים שבחיים לא יסעו לשם, אבל לשעה בשבוע הם נסעו לשם. ובמובן הזה זה לא רק הריבוי. זה במובהק גם התוכן של הספרים, וכשמדברים על ספרים אסורים, זה בוודאי ובוודאי התוכן, כי עזבי בתי כלא, אנחנו יודעים שבשנים האחרונות… יש רשימות משוגעות.


מעין: כן, וגם בבתי הספר.


נועם: אז רגע, בואי נסביר, יש רשימות בארצות הברית, שוב, מיזורי, טקסס, כל המדינות הכיפיות. רשימות של ספרים. בערך 1,500 ספרים, שרוצים להוציא מספריות ציבוריות ומבתי הספר. מה יש שם, מה את זוכרת?


מעין: כולל "הארי פוטר" למשל, כי זה מלמד ילדים שיכול להיות כוחות על-טבעיים.


נועם: אוקיי, מה עוד? לא, עד כאן השתכנעתי.


[צוחקים]


מעין: כל דבר שיש בו כמובן, אזכור ללהט"ב עם כל דבר שיש בו אזכור לגזע, כל דבר שיש בו אזכור לאלימות, למיניות, בעצם, כל דבר כמו כן.


נועם: ״קפטן תחתונים״! קפטן תחתונים שזאת יצירת מופת, אבל מקללים שם. אוקיי, ו״התפסן בשדה השיפון״, ו״סיפורה של שפחה״.


מעין: כמובן, זה מאוד מסוכן סיפורה של שפחה.


נועם: עכשיו, סיפורה של שפחה, זה עד כדי כך מעניין, כי בגלל שזה ספר אסור והתחיל דיבור של להחרים את הספר, בחששות שכל מיני אנשים ישרפו את הספר, אז ההוצאה של אטווד, של מרגרט אטווד, אמרה, בוא נייצר עותק של הספר…


מעין: שלא נשרף לעולם.


נועם: בדיוק, שהוא בלתי שריף, "הספר הלא נשרף"... והם פשוט, מנייר מיוחד ועטיפה מיוחדת, ויש קליפ מהמם ביוטיוב, שלי עומדת עם להביור משוגע! היא מנסה להצית את הספר, והוא לא נשרף. ובמובן הזה, אפרופו ספרים נשרפים וספרים אסורים, בואי נדבר.


מעין: רגע, אני לא רוצה עוד לדבר על פרני.


נועם: לא, על ״שם הוורד״!


מעין: רגע, לפני ״שם הוורד״! אני רציתי להגיד משהו לגבי האסיר הזה שדיברת עליו. שהוא דיבר על המסעות בעולם, וזה אפשר להזכיר לי את מטילדה. שכל הסיפור של מטילדה בעצם הוא באותו אזור, זאת אומרת, זו ילדה שכלואה בתוך החיים שלה, בתוך החיים המאוד, מאוד אפורים שלה, והספרים, והדרך שהיא מדברת החוצה את הספרים, זה בעצם אותו חופש שיש אצלו. זה בדיוק, בדיוק הדבר הזה של האפשרות להרחיב, ולא להישאר בתוך הצמצום. זה שאנחנו מדברים באמת על החופש, זו ההבטחה, ההבטחה של ריבוי סיפורים, ואני חושבת שאולי כדאי רגע לסמן פה את שני הצדדים האלה של ספרייה, שמצד אחד יש לנו ספריות שהכול שם זה הסיפורים, זה איזה סיפור אתה מספר בתוכן, זה הפיקשן (בדיוני), זה מדור המבוגרים ומדור הילדים, זה כל הדבר הזה של הקסם של הסיפורים, ומצד שני יש ספריות שהן ממוקדות בידע, באוצר הזה של כל הדברים שאנחנו לא יכולים לדעת, זה הספריות המיתולוגיות, שאנחנו חושבים על הספרייה הגדולה באלכסנדריה, אבל זה הדבר הזה של המקום שיש בו את כל הידע, ששם גם נמצאת הסכנה. זה קצת כמו הספרייה של הארי פוטר, שיש את האזור של הספרים האסורים והמסוכנים.


נועם: שהם נושכים, נכון?


מעין: הם נושכים, הם צועקים, הם עושים דברים, עדיף לא לגעת בהם. זאת אומרת, עד כמה שעד עכשיו התפייטנו, ונורא נהנינו מהחופש של הספרייה, יש גם פחד בתוך הדבר הזה.


נועם: בוודאי, וזה, עזבי הארי פוטר וספרים נושכים, ״שם הוורד״ זה פחד אמיתי מטקסטים שיכולים לעצב ולשנות תודעה דתית מאוד מאוד סגורה. שם הוורד, נזכיר, אומברטו אקו, בסרט נהדר עם שון קונרי וכריסטיאן סלייטר, שלשניהם עשו קרחת מוזרה כזו של נזירים, אז שניהם לא נראים שם טוב. ובגדול יש איזשהו מנזר, במאה ה-14 לפי דעתי, שמתחילות להיות שם כל מיני רציחות משונות, ספק התאבדויות, יותר רציחות, ושון קונרי, שהוא מעין נזיר בלש, ולכן קוראים לו וויליאם פרום בסקרוויל, מעין מחווה לכלבם של בני-בסקרוויל, של שרלוק הולמס, הוא מגיע לשם לבדוק מה הסיפור.

עכשיו, כל האינקוויזיציה וכל אנשי הדת הגדולים אומרים, לא, אנשים מתאבדים, כי יש שם הידרדרות דתית, אבל הוא מבין שהכול קשור לאיזשהו ספר. הוא מגלה שלכל אלה שמתו, יש כתם דיוק כזה, או לא ברור מה זה, על האצבע וכתם על הלשון. הוא מבין שזה מעין דפדוף כזה, אני מלקק את האצבע, תופס את קצה הדף, עכשיו, אם הספר רעיל את זה, אנחנו מגלים בסוף, אז אנשים מתים בשלל דרכים. והספר הזה הוא ספר אמיתי שאנחנו לא יודעים איפה הוא.

מדברים על אריסטו, על הפואטיקה, הספר שלו שמדבר על הקומדיה, שכנראה נכתב כזה, אבל אנחנו לא מכירים אותו היום, אז אנחנו בעיקר מכירים את אריסטו על טרגדיה. והוא כנראה כתב משהו על קומדיה, כנראה זה היה מוצלח, זאת אומרת, סטטיסטית זה היה בסדר.


[צוחקים]


נועם: וזה עבד, לפי שם עבר את זה, אני לא יודע אם זה מופץ או לא, יש שלושה עותקים ושניים נעלמו, אז זה היה העותק האחרון, ומי שמנהל שם את המנזר הוא ממש מפחד מהכניסה של ההומור, מה יקרה אם נזירים יחשפו לדבר הזה של קומדיה ושמותר לצחוק? יש שם ממש דיון נורא מעניין, האם ישו צחק. זה דיון שממש יש עליו מריבות קשות והמון אמוציות בתוך הדבר הזה, ובתוך שם הוורד יש ממש חיפוש אחרי הספר הזה.


מעין: וזה חיפוש בתוך מבוך.


נועם: חיפוש בתוך מבוך, בדיוק. הספרייה בשם הורד היא ממש ממש מבוך, הם מטיילים בה והם פורמים את הגלימות שלהם כדי לא ללכת לאיבוד, ושם יש באמת איזה רגע של הקסם הזה של ללכת לאיבוד בספרייה.


מעין: זו בעצם המטאפורה, זה המבוך של הידע, זה הדבר הזה שאני חושבת שהוא כל כך ייחודי לספריות, במיוחד ספריות כאלה עשירות וגדולות, שאתה לא יודע מה תמצא. זאת אומרת, אתה יכול לרצות להגיע לספר מסוים, אבל הדרך לספר זה עוברת דרך כל מיני מדפים, ודרך הספר שנמצא בדיוק לידו והמדפים האחרים, וזה עניין של המבוך של הידע, של איך אנחנו הולכים ומחפשים. זאת אומרת, המטאפורה שם יושבת מאוד מאוד חזק, אבל גם הופכת דיסאוריינטציה, לזה שאתה יכול ללכת לאיבוד.


נועם: הלכת פעם לאיבוד בספרייה?


מעין: כן [צוחקת] אני לא רוצה להרחיב על זה.


נועם: אני כאילו רוצה לשמוע את הסיפור, זה לא...


מעין: כן, כן. הלכתי לאיבוד בספרייה תיאורטית, זאת אומרת, לא ברמה הפיזית.


נועם: לא תאורטית. הלכת לאיבוד בספרייה?


מעין: לא, לא הלכתי לאיבוד, לא הייתי בספרייה מספיק גדולה כדי ללכת לאיבוד. אתה כן?


נועם: רק בדקתי, לא, לא, אין פה, זה לא הכנה למשהו חכם. [צוחק]

אני רק אגיד שבעיניי, רוב הספריות שאני ביליתי בהן, זה מבאס, זה ספריות אקדמיות. בתואר הראשון והשני והדוקטורט, גם ללמד סטודנטים איך לחפש דברים בספרייה, ואפרופו ללכת לאיבוד, תמיד ההמלצה שלי לסטודנטים שלי, זה בסדר, יש את הספר שמצאתם במחשב, במאגר, שנמצא במדף 42 וזה, אבל אל תלכו אליו, תלכו לזה שלידו. כי יש את הדבר שאתה יודע שאתה מחפש, וזה בדרך כלל החשוד המיידי, ואתה תמצא אותו וסבבה, אבל אז תשים את הראש הצידה ותתחיל לטייל על המדף, כי לפעמים יש היגיון בתוך הבלאגן, יש שם כנראה עוד ספרים על הנושא, ואם הם לא על הנושא הזה, הם איכשהו קשורים מהצד לנושא, ואני יודע, שנניח בדוקטורט שלי, שאגב באופן מפתיע, מסתבר שהעותק שלו נמצא בספרייה הלאומית, שזה ריגש אותי בטירוף! אבל אף אחד לא קרא את זה אף פעם.


מעין: אני קראת חצי!


נועם: מה זה אומר שקראת חצי? זה בא להחמיא?


מעין: כן.


נועם: אני קראתי פסקה מכל ספר שלך, מעיין.


[צוחקים]


נועם: בקיצור, יש משהו בשיטוט הזה שהוא נורא נורא כיפי. זאת אומרת, בדוקטורט מצאתי חלק מהספרים, אבל הרוב המוחץ, ההפתעות האמיתיות, זה כמו בחנות ספרים, פתאום ליפול על ספר שלא תיכננת, והוא מעיף לך את המוח, וספרייה, השפע הזה, האושר הזה, ממש מזמין את זה. אבל, ״שם הוורד״ נגמר מבאס, נגמר בזה שאותו מנהל המנזר מחזיק את הספר הזה וקורא, ומתחיל לאכול אותו. הספר מורעל, והוא רוצה להשמיד את הידע, כדי שאף אחד, כולל אנחנו היום, מאות שנים אחרי, לא נראה את הקומדיה של אריסטו, והוא שורף, ואז כל הספרייה המשוגעת הזו עולה באש, ואפרופו ספרים שעולים באש, ואפרופו הספר הבלתי נשרף של אטווד, שווה לדבר על יצירה שאולי הספרייה שם היא הספרייה הכי מיוחדת, שזה ״פרנהייט 451״ שבאופן כללי, נגיד, זו הטמפרטורה שבה נייר נשרף, וזה גם ספר נהדר של רי ברדבורי, וגם סרט משוגע של טריפו, בגדול זה עולם שאסור לקרוא בו.


מעין: אסור לקרוא כי קריאה היא מסוכנת.


נועם: בדיוק.


מעין: כי הרחבת העולם הפנימי, כי הסיפורים, כי הידע, זה מסוכן. אתה לא יכול למשטר אנשים שיש להם גישה לכל הספרים.


נועם: זה משפט מאוד יפה, זה בדיוק זה. ולכן המישטור הוא דרך הפיכתם לזומבים של מסכים, ויש שם יחידות שלמות של מכבי אש, אבל התפקיד של מכבי האש שם הוא הפוך, זה לא לכבות שריפות, אלא להצית שריפות. הם באים עם להביורים ושורפים ספריות.

הם נכנסים לתוך בתים של אנשים, שיש שמועות והם מלשינים עליהם, שיש להם ספרייה נסתרת מתחת למשהו, ושורפים את כל הספרים, והגיבור הוא כבאי כזה, כאילו מציתן שכזה, פירומן, אבל הוא, בכל פעם שהוא מגיע לספרייה, יש לו את ההיקסמות הזאת, פתאום הוא גונב איזה ספר הביתה, והוא קורא בו קצת, והוא מחביא את זה מאשתו, כי אשתו אשת מסכים… ומתחילים לרדוף אחריו, והוא בורח, ובסופו של דבר הוא מגיע למקום שאליו ברחו כל חובבי הספרים. היינו מצפים למצוא שם המון המון ספרים, הם בטח הסליקו והכניסו בתרמיל, אבל אין שם אף ספר, אין שם אף דף, כי כל הספרים נשרפו, אבל יש שם ספרייה.


מעין: כל אחד מהם בעצם משנן וזוכר ושומר בתוכו ספר אחד.


נועם: כן, ויש שם עיירות שלמות, נניח, שזה ספרים ארוכים, אז יש עיירה קטנה שהיא שיננה את הספר הספציפי הזה, ולכל אחד מהתושבים יש פרק, ואז כשהם מרגישים שהם הולכים למות, אז הם מלמדים את הפרק הזה לאדם הבא בתור, והם מאמינים שיום אחד יחזור הדור שיאמינו שלקרוא זה בסדר, אבל אז כל הידע הזה לא ילך לאיבוד, כי אנחנו יודעים ספרים. אגב, יש ספר שאת יודעת בעל פה?


מעין: היו.


נועם: ״תירס חם?״ נכון? או, ״האריה שאהב תות״?


מעין: העורב של אדגר אלן פו.


נועם: ברצינות?


מעין: חלקים. אבל שכחתי הרבה, כן, ידעתי.


נועם: יש משהו נורא כיפי בלדעת ספרים בעל פה. הבן שלי, הייתה תקופה כזו שהוא היה משנן ספרים, זה לא קרה, אבל הוא עשה דאווין כאילו הוא קורא,ילד בן ארבע, חמש, מדפדף במקום הנכון וקורא. זה באמת באמת מקסים. ואני חושב שהפחד הזה מספרים, וממה שהם יכולים לעשות, להרחיב תודעה ולפרוץ אופקים, הוא פחד שעד עכשיו דיברנו עליו באופן שהוא יושב על החומר, יושב על התוכן, אבל לפעמים זה גם מיסטי. וזה משוגע וזה אחר, ועכשיו יש פה קהל, אז זה הזמן להביך אותך, אנחנו הולכים לדבר על ספר שמעיין ממש מפחדת ממנו.


[צוחקים]


מעין: כן.


נועם: אנחנו מדברים על ״זה״ של סטיבן קינג, נכון?


מעין: כן. ״זה״ של סטיבן קינג, סיפור מאוד מורכב, אני חושבת שאחת היצירות הכי גדולות שלו.

עיירה קטנה במיין בשם דרי, שילדים מתים שם, הרבה מהם, יותר מדי מהם, ומסתבר שיש אישות איומה ונוראית, ״זה״ שחיה בתוך הביוב של העיר, מתעוררת אחת לשלושים ומשהו שנה, ופשוט אוכלת ילדים.

חבורה של ילדים ב-1955, מחליטים לחסל את זה, הם מצליחים לעשות את זה חלקית, הם נשבעים לחזור אם זה יחזור. זה חוזר, והם חוזרים בתור אנשים מבוגרים, אל כל סיפור הילדות שלהם. בתוך החבורה הזאת יש ילד בשם בן, בן הנקסון, שכל העניין שלו זה ספרים. הוא ילד שמן, הוא ילד שמאוד מאוד סובל מבריונות סביב כל העניין הזה, והספרייה היא המקלט שלו, היא המקום הבטוח שלו, וספציפית ספריית הילדים. הוא אוהב ללכת לספריית הילדים, והמקום הזה מוגן, והמקום הזה שלב, והוא מכיר שם את הכל, ויש מנהרת זכוכית שמובילה לספריית המבוגרים, אבל אין לו מה לחפש בספריית המבוגרים.

וכשהוא חוזר לשם בתור בן אדם מבוגר, שלושים שנה אחר כך, הוא חוזר לספריית הילדים הזו. הוא רוצה למצוא שם מחדש את ההגנה הזו, ולדעת ששם הוא בטוח, אבל הוא לא בטוח שם, כי הוא מבוגר, כי הוא מבוגר במקום של ילדים, ולשם מגיע ״זה״, המפלצת האיומה הזאת, שמופיעה בדמות ליצן. רק בן רואה את הבלונים עפים, ואת הדם המשפריץ לכל עבר, ואת כל האימה הגדולה הזאת, בעצם מבין שברגע שהוא הפך לאדם בוגר, ההגנה הקסומה הזאת של הספרייה שיש לילד, הלכה.


נועם: ובמה שסיפרת עכשיו, בן הוא הילד המפוחד.


מעין: כן.


נועם: אבל גם את מפחדת מהספר הזה, נכון?


מעין: כן.


נועם: את שולטת בו, קראת אותו כנראה יותר מפעם אחת, אין לך אותו בבית.


מעין: אין לי אותו בבית. אני שומרת אותו בבית של ההורים שלי, העותק שלי קרוע וממורט לחלוטין, ואני תמיד מקפידה לשים אותו הפוך. אני לא רוצה לראות את תמונת כריכה שלו, הוא מאוד מאוד מפחיד אותי, ואני חושבת שזה חלק מהעניין, כי אנחנו מסתכלים על ספרייה כמקום שהוא, על ספרייה, על ספרים, כשער שיכול להוביל לאיזשהו עולם, אם אנחנו חושבים נניח על הסיפור שאינו נגמר, אבל יש גם את התחושה הזאת שזה יכול לעבוד הפוך.


נועם: את כאילו מפחדת שליצן, ברצינות את מפחדת שמשהו י...


מעין: זה לא פחד רציונלי, בוא, אני לא חושבת שיצא משם ליצן.


נועם: את ילדה גדולה ואת משאירה את זה בבית של ההורים.


מעין: כן. כן, כי לספרים יש כוח. זה בדיוק העניין.


נועם: זה בדיוק העניין. אז עכשיו אני חוזר לספרייה הפרטית שלך. אחרי שדיברנו על ספריות בקולנוע, זה זמן לדבר על איך ספרייה אומרת משהו עלינו. יש נניח בספרייה שלך בבית, ספר שאת מפחדת שהבת שלך תשים עליו יד? שאת מחביאה אותו?


מעין: חוץ מאלה שלי? [צוחקת]


נועם: חוץ מאלה שלך, כן.


מעין: כן. כל הספרים של סטיבן קינג שנמצאים בבית. יש לנו מין משחק קטן כזה…


נועם: הם גבוה?


מעין: לא, הם נמוך, הם נמוך בכוונה. אחת לכמה זמן היא אומרת לי, "אמא, ואם אני אקח את זה לקרוא?" אני אומרת לה, בבקשה, בכיף, הסיוטים עלייך, וכי זה ספר שקשה לקרוא, אז אם את מצליחה לקרוא ואת רצה ואת סבבה עם הסיוטים, בכיף.


נועם: וכך, חברים, מצלקים ילדים.


מעין: לא, היא לא קוראת, היא לא נוגעת בהם, זה עובד מעולה!


נועם: האירוע בחסות יצחק קדמן, נכון? זה מה שקורה.


[צוחקים]


מעין: היא לא קוראת, אבל יש לי למשל מהדורת אספנים של קומיקס אירוטי לפי אגדות ילדים.


נועם: אוקיי.


מעין: מהמם, באמת, יצירת אמנות יפהפייה. והדבר הזה מוסלק מאחורי ספרי שירה ופילוסופיה כנראה בזה הילדה לא תיגע לפחות בשנים הקרובות. אין מצב שהיא תמצא, זה כאילו דחוף מאחור. מה אצלך?

נועם: אצלי בספרים זה פחות, זה יותר בספריית הדיוידי, ככל שעולים בגובה, יש על העטיפה יותר גופות, זה בדרך כלל איך שזה עובד. [צוחקים] ויש ארון, שהוא כאילו לא קשור שיש בו את הסרטים הבאמת מפחידים שראיתי למחקרים שלי, שהם סרטים באמת נוטפי דם, על אתרי סנאף וכל מיני דברים כאלה, ולפני כמה ימים היו המון נמלים, והילדים עזרו לנקות את הנמלים, כי שם יושב החטיפים של הכלבה. ואז הם פתחו, ופתאום מחזיקים כל מיני דיווידים שאני אומר ׳לא, לא, רק את זה!׳ כזה רצח בשידור, כל הדברים המצלקים בטירוף.


מעין: ואני צילקתי את הילדה, סבבה.


[צוחקים]


נועם: מה שמוביל אותנו לספריות ומה הן אומרות עלינו. עכשיו, רגע לפני שנראה באמת תמונות של ספריות של אנשים ששלחו לנו, אני רוצה ללכת לסרט שמסביר על הדמויות שלו דרך הספריות שלהם. וזה ״הערת שוליים״, סרט המופת של יוסף סידר.


מעין: נהדר, נהדר.


נועם: כל פרט שם מוקפד. בגדול, שני פרופסורים, פרופסור שקולניק ופרופסור שקולניק, האבא והבן, ויש שם איזה בלבול על מי אמור לקבל את פרס ישראל. לא חשוב, סרט מקסים. אבל הם אנשים מאוד מאוד שונים, ויש מתח ביניהם, ויש קנאה, והבן הוא סופר פופולרי, וכולם אוהבים אותו, והוא מחובק, והאבא הוא כזה נקדי, הוא באמת פילולוג שחוקר את התלמוד, וכל הגאווה שלו זה מזה שאי שם איזה חוקר גדול הזכיר אותו בהערת שוליים, וכשמסתכלים על הספריות שלהם אפשר ללמוד המון עליהן.

הספרייה של ליאור אשכנזי, שזה הבן, היא בלגן אחד גדול, אין שום סדר, גם הנגרות מבולגנת שם, זאת אומרת, זה רהיטי איקאה כאלה, נדמה לי. אבל הכול שם מסובך, וגם ספרים על גבי ספרים, וזה מסתיר את החלון, ואי אפשר למצוא שום דבר. הספרייה של האבא היא הרבה יותר מסודרת.


מעין: לפי גובה.


נועם: ויש שם גובה, אגב, יש ראיון מעניין, שווה לחפש אותו, עם מעצב התפאורה, מעצב הסטים, הוא אומר שהיו שם בערך 10,000 ספרים שנבחרו בקפידה! בהחלטה על מה יהיה איפה ומה יסודר איפה, זה באמת מהמם. והוא יושב בתוך משהו גבוה כזה, כמו מצודה כזו, שמקיפה אותו, וכל דבר מנויילן, הוא מחפש איזה גזיר עיתון על הבן שלו, אז יש תיקייה עם השם של הבן שלו, שהוא מוריד את הגומיה, ובתוך זה יש עוד תיקייה, ואז כל דבר בשמרדף נפרד, כאילו זו רמת ההקפדה.

אבל הדבר הכי מעניין שם, זה ששניהם כשהם רוצים להחביא משהו ולא לראות אותו, הם זורקים אותו הכי גבוה בספרייה. עכשיו מה שהבן זורק, זה את המכתב שהוא קיבל מוועדת פרס ישראל, על זה שהוא בעצם קיבל את פרס ישראל.


מעין: שהוא זכה.


נועם: עכשיו בסרט הוא נאלץ לוותר על זה, כי הודיעו בטעות לאבא, שהאבא זכה והוא לא רוצה לשבור אותו. אז הוא לוקח את המכתב הזה, הגושפנקה של ׳אני שווה׳, הוא מכניס את המעטפה לתוך איזה ספר, וזורק את זה מעבר להרי החושך של הספרים שלו. הוא אומר, אני לא רוצה לראות את זה בחיים.

מה שהאבא שולף מהמדף הכי גבוה, והוא מאוד מאוד מאוד גבוה, זה את הספר של הבן שלו. אז היית אומר, בגדול, אם הבן שלך הוציא ספר, זה אמור להיות בגובה העיניים. זה הדבר שאתה משוויץ, ומדי פעם קורא ומראה לחברים, ׳תראו, הבן שלי הוציא ספר׳, אבל אצלו זה לא. זה רחוק, וזה הדבר שמאיים עליו, וגם צופה עליו מלמעלה, ובאמת יש שם עבודה נהדרת של קומפוזיציה, וכל הדבר הזה. ונדמה לי שגם בספריות שלנו… [צוחקים] הספרייה שלך והספרייה שלי, ושלל הספריות של מאזינים שביקשנו שישלחו לנו תמונות שלהם…


מעין: והייתה היענות מדהימה. זה לא יאמן כמה אנשים רוצים להראות את הספרייה! איזו גאווה זאת.


נועם: אז בואו נגיד קודם כל למה הם רוצים, ופה אני גם בז לנו תוך כדי. זה שואו-אוף נורא גדול, זה מגה שופוני, תראו אני קורא באנגלית! אטלס קרטא! יש לי את כל א.ב יהושע, א.א גורדון, כל ה-א׳, א.א אינסטלציה! הכל אצלי! יש איזה שואו-אוף בדבר הזה. כשאתה נכנס לבית של מישהו, אתה מסתכל לו על הספרייה.

עכשיו נדמה לי יש משפט יפה, הוא לא שלי, ששמעתי אותו פעם, שאומר, הספרייה שלנו, זה מעין חלון ראווה שאנחנו בונים כדי איך אנחנו רוצים שיתפסו אותנו. אבל אם באמת רוצים להכיר מישהו, צריך להסתכל בספריית החיפוש שלו באינטרנט. [צוחקים] זאת אומרת, שם נמצא את האמת.

אבל כשאנשים שלחו לנו את התמונות, ניסינו להבין איך הם מסדרים אותן. אז יש כאלה מסודרות, יש כאלה סופר עמוסות, בצורה די מלהיבה, יש פה כמויות ספרים לא נתפסות. יש אנשים ששלחו לנו תמונות של בעלי החיים שלהם עם הספריות, יש את אריה הספרייה שדיברנו עליה, יש שם עוד חתולי ספרייה, יש כלב אחד של ספרייה.

אחת הספריות שהיממה אותי זו הספרייה הזו, אנשים סידרו את הספרייה לפי צבעים. שזה באמת שאלה איך מסדרים, על פי ילדים מבוגרים, על פי ז'אנרים.


מעין: על פי מה אתה מסדר?


נועם: יש מדפים תמאטיים, ילדים, ספרי דיסטופיה, וכל מה שנכנס בחור שנשאר. זה כזה, אבל פה יש ממש ספרייה שהיא של אנשים שיש להם מה שנקרא CDO, כאילו OCD שמסודר אלפבית, נכון? אז זה כזה, זה משוגע לגמרי. [צוחקים] ועוד יש מישהו שלח לנו, מישהי, את הספרייה שלה בשירותים. יש לה ממש שני מדפים, זה לא איזה ספר שיושב בצד ליד אסלה, שני מדפים בשירותי האורחים עם ספרים. ופה אני שואל אותך, מעיין.


מעין: כן.


נועם: אנחנו בדיוק עכשיו משפצים בית [צוחקים]. מה את אומרת על הקונספט שלשים ספרים, ממש מדפים עם ספרים בשירותי האורחים?


מעין: אני לא הייתי שמה ספרים.


נועם: נכון שלא? רגע, את קוראת בשירותים? סליחה שאנחנו מכניסים את המקום לדבר הזה. את קוראת בשירותים?


מעין: יש אייפון. יש לי ספרים דיגיטליים.


נועם: מה שמוביל לזה שחלק אמרו, מה, אתם צוחקים עלינו, אין לנו ספרייה, הכל זה הקינדל שלנו, בסדר. לא, אני קורא המון בשירותים, הייתה פשוט המחשבה שיבוא אורח ויגע בספר שלי, אחרי שהוא עשה את מה שהוא עשה.


מעין: בדיוק.


נועם: זה מקומם אותי. זה מקומם אותי, ולכן לא. אבל נדמה לי שבאמת, כשחושבים על ספריות, אז היום זה קצת דבר שהולך ונעלם. אנחנו כאמור, משפצים בית ועוברים דירה, וברור לי שאנחנו נצטרך להיפטר מחלק מהספרים.


מעין: לא!


נועם: כי בבית החדש בנינו אותו ככה, שאין מקום, גם מהדיווידים, שזה אני מתפרק מבפנים… וגם מחלק מהספרים.


מעין: לא גורם לך לתהות מה יקרה כאן [בספריה] עם כל הספרים? כל הספרים הולכים לעבור דירה, או שחלק לא?


נועם: אני מקווה, כי בנו, נראה לי, משהו גדול יותר.

מעין: אני לא יודעת.


נועם: לא יודע. יכול להיות. יש פה אוצרות מדהימים, כאילו אפשר להזמין את מאזינינו, בואו לספרייה הלאומית, אבל היי, נדפקתם, סוגרים היום, אז תבואו לחדשה, אבל יש פה אוצרות מדהימים, וזו שאלה באמת, לאן עפים הספרים כשהאגם קפוא? מה קורה שם באמת?


[צוחקים]


נועם: טוב, אז חפרנו קצת על ספריות ועל ספרים אסורים, ועל ספריות כמקום שהוא מצד אחד שווה בגלל הגודל שלו, אבל מצד שני...


מעין: מסוכן בגלל מה שהוא לא להכין.


נועם: בגלל התוכן שלו, והוא מקום לחופש ולהרחבת אופקים, אבל אכן גם לנוקשות ולמה אסור ומה מותר, אני מאוד מקווה שפודקאסטים נשארים הרבה זמן, שאם מישהו יקשיב לנו עוד נניח 20 שנה, שנגיד "הארי פוטר" אם יבינו מה זה, ושזה לא נאסר נניח מספריות ילדים בארץ, או מספריות ציבוריות, שלא יש שם נטייה לאמץ כל מיני שטויות שקורות באמריקה, אז אני מאוד מקווה, וזו הזדמנות להגיד, אחד, תודה לספרייה הלאומית שהזמינו אותנו להיות חלק מהיום, אבל באמת מרגש שזה, יש איזה קטע. שתיים, לקהל שהגיע, זה מזה משמח!

שלוש, אולי גם ארבע, לדן ברומר, שיקח את כל מה שאמרנו פה, ויערוך את זה בדרכו שלו ויהפוך את זה לפרק. תודה רבה מעיין רוגל.


מעין: תודה רבה נועם פיינגהולץ.


נועם: זה הפרק האחרון. כי לא, כי כאילו נגמר, אבל אני אגיד שאם יש מוסדות שהן נסגרים...


מעין: שרוצים ספיישלים.


נועם: נניח, אפשר לעשות… ספיישל בר מצווה. על בריחות, על מוזיאונים. נכון, על תאי טלפון, על סניפי דואר. שלל דברים, אנחנו פתוחים. יאללה, המשך יום מעולה.


20 views0 comments

Comments


bottom of page