מלחמת העולם השנייה הותירה כמות עצומה של נפגעי נפש ומצב בו הצורך בטיפול עלה על ההיצע. בנסיון למצוא פתרון נולדה האנליזה הקבוצתית- גישת טיפול ייחודית שהמשלבת פסיכואנליזה ודינמיקה קבוצתית. איך מתבצעת אנליזה קבוצתית? במה היא שונה מטיפול פרטי? למי היא מתאימה? ומה היתרונות שלה? אורחת בפרק: יעל שחר, פסיכולוגית קלינית ומנחת קבוצות, קנדידטית במכון הישראלי לאנליזה קבוצתית.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/12/2024.
קריינות: רשת "עושים היסטוריה".
[מוזיקת רקע חרישית]
ד"ר בוימן-משיטה: מלחמת העולם השנייה הותירה כמויות עצומות של נפגעי נפש, שנפגעו מהמראות, הקולות, הסיפורים והחוויות הנוראיות אליהם נחשפו. עוד ועוד אזרחים הגיעו למרפאות בריאות הנפש לבקש עזרה, לקבל טיפול למכאובם, ונוצר מצב שבו, לצערנו בדומה להיום, הצורך עלה על ההיצע. מערכות בריאות הנפש נדרשו למצוא פתרון לכמויות הנפגעים, ובלית ברירה החלו לטפל בנפגעים בקבוצות. הקבוצות הצליחו הרבה מעבר למשוער, וכך נולדה לה האנליזה הקבוצתית, גישת טיפול ייחודית, המשלבת בין פסיכואנליזה לדינמיקה קבוצתית. בפרק היום נדבר בדיוק על זה, על הקבוצה ככלי טיפולי.
[מוזיקת פתיחה]
קריין: "עושים פסיכולוגיה", עם דוקטור מעיין בוימן-משיטה.
ד"ר בוימן-משיטה: שלום לכם ולכן, ותודה שהצטרפתם אלי היום ל"עושים פסיכולוגיה". בפודקאסט הזה אני מביאה לכם בכל פרק נושא אחר מעולם הפסיכולוגיה ומארחת מומחים בתחום או אנשים שמספרים את סיפורם האישי. והיום נדבר על אנליזה קבוצתית. נבין מה זה הדבר הזה, למי זה יכול לעזור, מאיפה זה הגיע. נמצאת איתי יעל שחר, פסיכולוגית קלינית בכירה ומנחת קבוצות ותיקה, כיום קנדידטית במכון הישראלי לאנליזה קבוצתית. היי, יעל.
יעל: היי.
ד"ר בוימן-משיטה: מה נשמע?
יעל: טוב, מתרגשת.
ד"ר בוימן-משיטה: [מצטחקת] מתרגשת. כיף שאת פה, ותודה על ההצעה. אנחנו נדבר היום על אנליזה קבוצתית, ולפני שנתחיל ונבין בכלל מה זה אנליזה קבוצתית, נלך צעד אחורה ונבין מה זה בכלל אנליזה.
יעל: אנליזה, או יותר נכון הפסיכואנליזה, זה מושג שפרויד פיתח בסוף המאה ה-19.
ד"ר בוימן-משיטה: הזמן רץ. [צוחקת]
יעל: הזמן רץ, בעיקר כשנהנים. אממ… הוא ראה שמטופלות מסוימות, הם מגיבות באופן מאוד משונה. הוא היה נוירולוג, אז הוא ידע לא מעט על סיבות רפואיות, כמו להיות משותקת ב… ביד, כאילו יש כפפה שמשתקת, או נשים שלא דיברו, או נשים שלא הלכו. היו בעיקר נשים. וקראו לזה אז היסטריה, מהמילה היסטרוס, רֶחֶם. והוא הגיע למסקנה קצת בעקבות כל מיני עבודות שהוא עשה עם איש בשם שַׁארְקוֹ, שהיה מהפנט ו… הוא הגיע למסקנה שיש סיבות עומק שהם לאו דווקא רפואיות, שזה קפיצת מחשבה אדירה בשביל רופא, רופאים כמו פטיש מחפשים את המסמר. והוא באופן מאוד מוזר, בגלל הגאונות שלו, חיפש משהו שהוא לא מסמר. והבין שיש עוד סיבות, והתחיל לחקור. ב… בתוך המחקרים שלו, יש ספר שהוא כתב, "מחקרים בהיסטריה", הוא התחיל לדבר על דברים שאנשים באותה תקופה לא חשבו, בעיקר על המיניות.
הפסיכואנליזה בעצם חוקרת את סיבות העומק שיושבות מתחת למה שאנחנו יודעים, מתחת לקרחונים. הדימוי שלו זה קרחון שהוא מעל פני הים, והוא מתעניין בחלק של הקרחון שאנחנו לא רואים. הוא אפילו אמר משהו נורא מעניין בעיניי, על זה שרוב, רוב הקיום הנפשי שלנו קורה באזור שלא נראה, לא נראה לעין. והפסיכואנליזה חוקרת את האזור הזה. עכשיו, זה מאוד מאוד מתסכל כי זה אזור שהוא לא נראה לעין וגם אי אפשר לראות אותו.
אני זוכרת שאחד הדברים הגדולים שהמטפל שלי אמר לי פעם, לפני מלא מלא מלא שנים, שהייתי נורא מתוסכלת, איבדתי את הארנק כמה פעמים. כל פעם הייתי מגיעה אחרי שאיבדתי את הארנק, והבנו שזה משהו שאני רציתי לאבד באיזשהו אופן, משהו בזהות, כי זה המחשבה, המחשבה הייתה מין מחשבה סימבולית. אז הוא… אני הייתי נורא מתוסכלת, ישבתי שם בטיפול המון שנים, וכאילו כבר הייתי אמורה להבין את הדברים האלה, ואמרתי לו, 'אבל מה זה? איך זה שאני כבר לא יודעת את זה?' והוא אמר לי את המילים המאוד חכמות ומרגיעות, והוא אמר, 'אבל הלא מודע, הוא באמת לא מודע'. וזה הדבר שפרויד חוקר, הוא מנסה להרחיב את הלא מודע, להפוך את מה שהוא לא ידוע לקצת יותר ידוע, מתוך מחשבה שזה יקל על הסימפטומים, כאילו האופן שבו הנפש מבטאת את עצמה, את החלקים האלה, הכואבים, הלא מסופקים, הלא שמחים, זה דרך סימפטומים, דרך התנהגויות, והמחשבה שלו כמו שאם נרפא את הפצע בפנים, את הדבר הלא מודע, גם הסימפטומים ייעלמו. זה מחשבה שיש עליה הרבה, הרבה אפשרויות לחלוק עליה, והיו, היו הרבה מחלוקות, אבל בגדול זאת האנליזה. הפסיכואנליזה עוסקת בניסיון להפוך את הלא מודע ליותר מודע.
ד"ר בוימן-משיטה: ואיך עושים את זה בפועל?
יעל: אני לא פסיכואנליטיקאי, צריך לומר, אבל אני כן פסיכותרפיסטית ואני חושבת באופן הזה. מדברים באופן פתוח, באופן כמעט הזמנה לאסוציאטיביות, להגיד מה שעולה על, על הדעת, והמטפל, כשהוא מקשיב באופן הזה, הוא יכול לחשוב כמו המטפל שלי אז עם הארנק. הוא לא חשב רק איפה איבדת את הארנק, אלא הוא אמר, 'אוקיי, את מאבדת משהו שהוא כל כך אישי כמו ארנק. מה המשמעות של הדבר הזה, ששבוע אחרי שבוע את כל פעם מגיעה עם חוויית אסון שאיבדת את הדבר הזה, וזה קורה עוד פעם. פעם ראשונה, Shame on you, פעם שנייה Shame on you, פעם שלישית, אולי קורה פה משהו? אולי יש משהו שלא נוח לך איתו, והוא הולך לך לאיבוד'.
זאת אורת, החשיבה היא מאוד, גם דרך הסימבולים וגם דרך החוויה בתוך החדר. מה קורה בינך לבין המטפל? אולי זה בכלל משהו בתוך הקשר שאני רוצה לאבד. אולי זה משהו שאני רוצה לאבד ביני לבין עצמי. ואולי, וכאן אני חושבת, זה מביא אותנו קצת גם ל… לאנליזה הקבוצתית, גם אני לבין המרקם החברתי שבו אני חיה. כי הפסיכואנליטיקאים לא כל כך מתעניינים בחברה. הם מתעניינים בעיקר בפרט וברמות התודעה השונות שלו. זאת אומרת, מה שהוא ברור וגלוי, מה שהוא, נגיד, סמוך למודע ומה שהוא בלא מודע, ואלה שלוש הרמות ואנחנו משחקים ביניהם. אממ… באנליזה הקבוצתית, היא מתעניינת בעוד רמות. היא מתעניינת גם ברמה החברתית וגם ברמה הגופנית.
ד"ר בוימן-משיטה: אני אזכיר למאזינים שעשינו פה שני פרקים על מנגנוני ההגנה, ושם בעצם גם סקרנו קצת יותר את המודלים של פרויד, שהם, הם הפיתוח, זו הפסיכואנליזה שעליה אנחנו מדברות עכשיו. הגישה הקלאסית, זה היה לפגוש מטופלים, ויש תמונה מאוד מפורסמת שפרויד יושב, ויש מיטה בעצם, והאדם שוכב על מיטה, אפילו לא מסתכל על המטפל, וזורק את כל מה שיש לו בראש, אסוציאציות חופשיות זה נקרא, נכון?
יעל: נכון.
ד"ר בוימן-משיטה: ודרך הדברים שהוא זורק, מנסים, המטפל מנסה לאסוף את החלקים ולהשלים את חלקי הפאזל לתמונה מלאה, לנסות להבין מה באמת קורה שם. האנליזה הייתה, היא יכולה להימשך שנים וכמה פעמים בשבוע, זה משהו שהיה לא כמו היום, שאנחנו מגיעים לפעם בשבוע למטפל. זה היה, בחלק מהמקרים, כל יום או ארבע פעמים בשבוע.
יעל: האמת שאצל פרויד הטיפולים היו מאוד קצרים. האנליזות היו קצרות, [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת בהפתעה] זה די מעניין. פרויד לא עבד שנים כמו שאנחנו היום…
ד"ר בוימן-משיטה: נוהגים לחשוב, [בפליאה] מה את אומרת?
יעל: כן, פרויד היו… היו גם טיפולים שהוא עשה במכתבים. יש טיפול מפורסם בילד שהוא עשה בכתי… בחליפת מכתבים עם האבא של הילד, הוא לא ראה את הילד מעולם.
ד"ר בוימן-משיטה: מה את אומרת? כמו הזוּם היום. [צוחקת]
יעל: אפילו יותר חמור מזה.
ד"ר בוימן-משיטה: יותר חמור, לא רואים אפילו מה זה.
יעל: זו הדרכת הורים, הוא ממש עשה הדרכת הורים. [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת] זאת אומרת, אנחנו, המון דברים, יש לנו תפיסה של הפסיכואנליזה שהיא לא קשורה לפרויד. פרויד, למשל, כשמטופל הגיע לתובנה, אם הוא היה גבר, הוא היה חולק איתו סיגר, של ניצחון.
ד"ר בוימן-משיטה: הו, וואו. [צוחקת]
יעל: או היה מטופל שהוא אכל איתו ארוחת בוקר. כאילו, יש כל מיני דברים שהיום הם לא נתפסים בכלל. ומבחינת פרויד, הוא היה הרבה יותר גמיש עם ה…
ד"ר בוימן-משיטה: ממה שנוהגים עכשיו, ממה שאנחנו תופסים היום.
יעל: ממה שנוהגים עכשיו. כן.
ד"ר בוימן-משיטה: מעניין. טוב, חידשת לי. לא הכרתי את זה. כי היום לפחות אנחנו, כשאנחנו מדברים על פסיכואנליזה, אנחנו מדברים על טיפולים כמעט יומיומיים שיכולים להימשך שנים, שכאילו אין איזושהי נקודת זמן שבו הדבר הזה מסתיים. זאת אומרת, זה לא תמיד היה ככה. זה…
יעל: לא רק… גם היום, זה כמו שנגיד בחברות מסוימות מבחוץ, אנחנו נראה לנו שכולם נראים אותו דבר או לבושים אותו דבר, אבל בעצם יודעי חן, מי שבתוך העסק יודע שיש אנליזות שהן קלייניניות והן יותר אולי נוקשות או יותר הולכות לכיוון אחד. באמת, אנליזות התייחסותיות שהן יותר… זאת אומרת, יש גישות תיאורטיות שגם אם הטקס הוא לכאורה אותו דבר, בתי הכנסת שונים באופן מאוד מאוד ניכר אחד מהשני.
ד"ר בוימן-משיטה: טוב, תוספת חשובה. תודה. אולי תחלקי עליי גם על זה, אבל אני חושבת שאנליזות היו פרטניות.
יעל: נכון.
ד"ר בוימן-משיטה: וכמו שתיארת פה עכשיו, התעניינו בעיקר בעולם הפנימי של המטופל ופחות ביחסים החברתיים שלו. ואז משהו משתנה. בעקבות מלחמת העולם השנייה, אממ… כחלק מהאילוצים, בדומה קצת למה שקורה עכשיו, שהיו כמויות אדירות של אנשים שפתאום היו זקוקים לטיפול, מתחיל לקרות משהו אחר. תספרי לנו על זה, בבקשה.
יעל: בעצם בעולם הקבוצות אנחנו חושבים… כל מי שילַמד משהו על הקבוצה יתחיל בסיפור שהוא רכילות מבאמת לפני 80 שנה, אולי יותר קצת, על אירוע שקרה בתוך מלחמת העולם השנייה. פסיכיאטר, לא מאוד מבוגר, בשם בִּיוֹן, מוזמן לנהל מחלקה לאנשים שסובלים ממה שהיום נקרא PTSD, פעם הם קראו לזה shellshock או הלם קרב, מונח יותר מאוחר. מחלקה פסיכיאטרית בבית חולים בצפון לונדון, נורת'פילד. והוא, אממ… למזלנו, כתב את הסיפור של מה שהוא קרא לו "ניסוי נורת'פילד" בספר שלו, שהיה הספר הראשון המשמעותי על טיפול קבוצתי, ספר שנקרא "התנסויות בקבוצות", אממ… והסיפור הוא סיפור על מחלקה שהוא החליט לנהל אותה כאילו היא גוף אחד, שהמטרה שלו היא לחזור לתפקוד. בסוף, אנשים, חיילים, שיוצאים מתפקוד, המטרה של הצבא זה להחזיר אותם לתפקוד. זו הייתה מחלקה צבאית, מחלקה של חיילים. וביון, שהיה פסיכיאטר לא מאוד ותיק, אבל הוא לפני זה היה מפקד טנק, הוא היה איש צבא, והוא ידע מהי מלחמה. במלחמת העולם הראשונה הוא היה טנקיסט, שריונר. אז הוא…
ד"ר בוימן-משיטה: הוא גם, גם זכה באות, קראתי, ממלכת אנגליה, בכבודה ובעצמה, היא העניקה לו איזה…
יעל: כן, איש אמיץ מאוד…
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
יעל: עם סיפור חיים מעניין, שאולי אחר כך ניגע בו, כי אני חושבת קשור ללמה הוא מתעניין בכלל בקבוצות. הוא מגיע למחלקה הזאת ומנהל אותה כמו אירוע צבאי, עם מסדר צהריים, אבל במסדר הצהריים מה שהוא עושה זה מה שפסיכולוגים חברתיים יקראו review. הוא בעצם מתבונן יחד עם המטופלים כמה הם היו קרובים למטרה הקבוצתית של תפקוד, ומה הם עשו כדי להגיע לתפקוד יותר טוב. ועד מהרה, המחלקה הזאת, התחיל לפעול בה רחש-בחש. אנשים שם חשבו כקבוצה לעשות יוזמה. היוזמה שהם עשו בסוף היה נשף עם נשות החיל התעופה האנגלי, נשף שבעקבותיו היה… העסקתו של ביון במחלקה הופסקה באחת. הנהלת בית החולים לא כל כך הייתה מרוצה מההתנהלות הזאת, אבל אפשר היה לראות שהאנשים זזים. זזים מהמקום הפסיבי, מהמקום הלא מתפקד, הלא חושב על העתיד, כל מיני סימפטומים שאנחנו מכירים מ-PTSD, ומתחילים לפעול בעולם שלהם, בעולם המחלקתי, מתחילים ליזום, מתחילים לעשות דברים.
אממ… בעקבות ההתנסות הזאת ובעקבות עוד כמה התנסויות שביון היה לו ב… במרפאה שהוא עבד, במרפאה די מפורסמת שנקראת מרפאת טביסטוק, הוא מתחיל לחשוב על עולם הקבוצות, ומתחיל לנסח תאוריה, ובעצם הוא התיאורטיקן הראשון שיש לנו, למעט כתיבה מאוד מסוימת של פרויד, פרויד כן חשב על ההמון. פרויד היה עסוק במה קורה להמון, אפשר יהיה לדבר על זה אם נרצה, ביחס לדברים שאנחנו רואים, כי אני לא חשבתי שאני בחיי אראה את מה שפרויד כותב עליו, על דברים שקורים להמונים, ואז הגיעה הקורונה, ואז הגיעה ההפגנות, והדברים שקורים ברחובות. זה דברים שפרויד כותב עליהם במאמר מאוד ותיק, אבל חוץ מלהתעסק במה שקורה בהמון, פרויד לא התעסק בקבוצות.
וביון, שהוא, אממ… הוא תלמידה של מלאני קליין, זאת אומרת, הוא איש שמתעניין בעיקר במה שקורה בתוך הנפש, הוא במובן הזה הוא פסיכואנליטיקאי, כמו שדיברנו קודם, הוא בכלל לא חושב על הזולת. גם כשהוא חושב על קבוצות, מה שהוא חושב עליו זה על איך הקבוצה פועלת כאילו היא בן אדם, כאילו היא אורגניזם אחד, עם הגנות, עם משאלות, כאילו, המושג הזה שהוא הכניס הוא מושג מאוד חשוב, של הקבוצה כשלם. זה מושג שיש בו את ההנחה כאילו הקבוצה יש לה את הלא מודע אחד. עכשיו, זה דבר שלאותה עת הוא היה ממש מהפכני, ואפשר לחשוב שהוא אפילו קצת משוגע.
ד"ר בוימן-משיטה: זה ממש צבאי בעיניי בעיקר, להלביש את כולם, בצבא זה חלק מהשאיפה, שכולם יהיה להם איזושהי מטרה, תהיה להם איזושהי מטרה משותפת, ושהם חולקים את אותו הלו"ז ואת אותו האוכל ומלבישים אותם באותם הבגדים, ובאמת מתייחסים אליהם, לפחות מבחוץ, כאחד.
יעל: לא, לא חשבתי על זה, אבל מאוד יכול להיות שהקריירה של ביון, לא רק כאיש צבא, אלא כשריונר, כי בטנק, הטנק עובד רק עם…
ד"ר בוימן-משיטה: עם צוות.
יעל: עם צוות, רק אם ארבעת האנשים בטנק עובדים כאיש אחד.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
יעל: לכל אחד יש תפקיד משלו, אבל התיאום ביניהם חייב להיות מאוד טוב בשביל שהטנק יעבוד. אז, אז מאוד יכול להיות שכאילו ברמה הרגשית, שמה הוא הבין את זה. גם צריך להגיד שבהיסטוריה שלו, בהיסטוריה שלו, הוא אממ… הוא ילד יחיד, שגדל באנגליה לבד, מגיל שמונה. הוא, הוא נולד בהודו, ההורים שלו מעבירים אותו, כמו שעשו להרבה ילדים מהמעמד היחסית גבוה, העבירו אותו לפנימיה באנגליה, אבל שמה הוא גדל לבד.
אז מצד אחד יש שם את חברת הילדים, מצד שני יש משהו מאוד מאוד בודד באיש הזה. אולי יש שם משאלה, אפשר לחשוב על הרבה דברים להשליך עליו, אבל למה דווקא הוא מבין את זה? אבל הוא מבין משהו מאוד מאוד עמוק, על זה שלפעמים אנשים בקבוצה באמת פועלים כאיש אחד. אנחנו היום יודעים ברמה הנוירולוגית שיש באמת נוירונים שנקראים נוירוני מראה, שבאמת מופעלים, אפשר לראות את זה ב-fMRI, אפשר לראות איך נוירונים שלי עכשיו מופעלים מהאופן שבו את מהנהנת אליי. ואת מופעלת מהאופן שבו אני אולי מתרגשת, או אולי ככה, בלחץ. ויש חלקים במוח שלנו שמופעל הדדית. וזה נכון גם בקבוצות. קבוצות מאוד מגיבות ברמה שהיא תת-הכרתית, אנחנו לא יודעים שאנחנו עושים את זה. אנחנו מאוד ערים אחד לשני. כשאנחנו לא - זה הפרעה, כשאנחנו לא - זה, זה בעיה קשה. האדם… עַמי פַרַגוֹ, שהוא איש אנליזה קבוצתית מאוד משפיע בארץ, אומר שהאדם הוא חיית עדר אינדיבידואלית.
ד"ר בוימן-משיטה: [מצטחקת] משפט יפה. כן.
יעל: זה הגדרה מהממת, ומאוד מאוד נכונה. ואנחנו באמת מצד אחד שומרים על הפרט, על החלקים האינדיבידואליים שלנו, ומצד שני אנחנו חייבים את הקבוצה. השייכות היא חשובה לנו לא פחות מהאינדיבידואליות שלנו. ו… הרבה פעמים, נגיד כשאנחנו חושבים על פתולוגיות או על מה לא בסדר, אפשר לחשוב על זה גם דרך עולם השייכות. מה לא בסדר באופן שבו אנחנו נרקמים לתוך מרקם החיים החברתי שלנו. ביון פחות התעסק בזה. מה שהוא עשה, שהוא מאוד גדול, הוא היה מטפל קבוצתי לא טוב. הקבוצות שלו לא הצליחו. אין אף… הוא כתב ספר על קבוצות, אבל זנח את האירוע בשלהי שנות ה-50 כזה. אבל הוא היה תיאורטיקן גדול. הוא יודע להסביר משהו שאחריו נשענו על כתפיו ופיתחו את זה.
אבל, אבל הוא, זה… מצד אחד אנחנו אומרים שאין דבר יותר פרקטי מתיאוריה טובה. מצד שני, האופן שבו הוא פעל בתוך קבוצות לא היה מוצלח. כעובדה, באותו בית חולים, נורת'פילד, אחרי שלושה שבועות ההנהלה זרקה אותו משם. כי הוא היה מאוד לא תקשורתי להנהלה, כי הוא מתעסק מאוד בסוגיות מול סמכות, אממ… הוא מורד בסמכות, הוא מאתגר את החיילים ביחס לסמכות שלו מולם. מה שמעניין אותו זה לגרום לאנשים להיות עצמאים ככל האפשר, ולא להזדקק לסמכות. הוא ממש מתנגד להישענות של הפרט על הסמכות. אפשר לדמיין את הילד שההורים שלו זרקו אותו, סליחה, בלונדון, או לא יודעת איפה, באנגליה, בגיל 8-9, ונתנו לו להסתדר לבד. למה שהוא יצטרך לסמוך על מישהו?
הרכילות בת ה-80 שנה זה על מפגש שלא בטוח שהתקיים, אבל יש, יש מין אגדות כאלה, בשערים של נורת'פילד, על מי הביאו במקומו. ובמקום ביון, שהיה בעצם אנגלי אבל שנולד בהודו, הגיע מהגר יהודי, בשם זיגמונד היינריך פוּקס. איש שנולד בגרמניה, היה גם פסיכואנליטיקאי, הוא אפילו נפגש עם פרויד איזה פעם או פעמיים. באנגליה הוא לא היה איש מוכר מאוד, הוא היה פסיכיאטר ככה, שאני מתארת לעצמי, ניסה, כמו הרבה מהגרים, ניסה להכניס את עצמו לתוך החברה החדשה. איש עם מבטא גרמני כבד, הוא אפילו לא קרא לעצמו זיגמונד, כדי שלא…
ד"ר בוימן-משיטה: יתבלבלו.
יעל: כן, הוא שינה את השם שלו, את שם המשפחה, למשהו שהאנגלים יוכלו להגיד יותר בקלות. מהגר. והוא נכנס לשערי אותו בית החולים, אולי מחליף אפילו את ביון באותה מחלקה, אני לא בטוחה. והוא עושה משהו אחר לגמרי, ושמה הוא… הוא עשה משהו שהוא באמת משנה בעיניי את עולם הטיפול הקבוצתי. הוא לא תאורטיקן גדול, יש לו כמה מושגים תיאורטיים חשובים, שאולי אני אדבר עליהם, אבל מה שהוא כן - הוא קלינאי מאוד טוב. הוא מפגיש את האנשים, בהתחלה הוא מציע להנהלה לעשות אינטקים בקבוצות. זה נשמע משהו מאוד מוזר.
ד"ר בוימן-משיטה: וואו. רגע, תסבירי אבל למי שלא מגיע מעולם הפסיכולוגיה, מה זה אינטק?
יעל: אינטק זה המפגש שבו אתה מכיר את המטופל. אתה לומד מה לא בסדר איתו, מה כואב לו, מה תולדות חייו. קצת להבין עם מי אתה מדבר. אמרנו שאנחנו בענייני הנפש והלא מודע וההיסטוריה, כל הדברים האלה הם נורא חשובים בתוך ההיכרות הראשונה. ולעשות אינטק בקבוצה זה רעיון די פסיכי. כאילו…
ד"ר בוימן-משיטה: מאוד חושפני.
יעל: מאוד חושפני.
ד"ר בוימן-משיטה: אינטק זה, זה ממש יש כל מיני שאלות ששואלים כדי להבין מי אתה, מאיזה רקע הגעת, עם איזה בעיות אתה מגיע, ואתה צריך לפתוח שם, אם עברת פגיעות מיניות, אם עברת התעללות במשפחה.
יעל: זה משהו שאנשים…
ד"ר בוימן-משיטה: זה משהו שקשה לפתוח בפני מטפל אחד, אז לפתוח את זה בפני קבוצה, זה נשמע לי בלתי נסבל כמעט.
יעל: זה ממש בלתי נסבל. ובאמת, אם שואלים מה הדבר הכי מפחיד בטיפול קבוצתי, זה זה. זה לתת את הסודות שלך, החלקים הכי רגישים בנפש שלך, בידי אנשים זרים, שהם אפילו לא אנשי מקצוע. לאנשי מקצוע אנחנו נכונים להאמין, כי הם קצת כמו אבא ואמא. יש להם אתיקה, יש חובה עליהם. יש לנו את הביטחון שהם יהיו בסדר. לפעמים הוא לא ביטחון מוצדק, [מגחכות] אבל, אבל יש משהו ש…
ד"ר בוימן-משיטה: אבל כן, אנחנו מצפים שקודם כל לא יספרו, הסודיות זה חלק מובנה מזה שאת אשת מקצוע, שלא תהיה שיפוטיות לגבי זה, שאולי גם הוא לא יבהיל אותם, שמעו סיפור אחד או שניים בחייהם, זה גם חלק שיכול להקל.
יעל: ולנו יש חלק שהוא כמו שקע לתקע מוכן לתת אמון במישהו שהוכרז עליו שהוא בעל תפקיד.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון
יעל: זה מה שביון מלמד אותנו, שאנחנו מוכנים, כאילו באמת יש לנו את הנכונות לשים שם אזורים של תלות במישהו שיש לו הגדרה.
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
יעל: אז לשים את מבטחנו בקבוצת זרים, זה רעיון משוגע, שאני לא יודעת מאיפה הוא הביא אותו, אני חושבת שהוא בהתחלה, שהיו אילוצים, היו הרבה חיילים, היו הרבה אנשים שהיה צריך להכיר אותם. והיה גם משהו שהוא ראה בחדרי ההמתנה, הוא ראה איך אנשים מדברים אחד עם השני ומה הם עושים בתוך הדיבור הזה. הוא ראה שאנשים כשהם מדברים עם אנשים שהם כמו אחים שלהם, הם יכולים לעזור לפעמים יותר ממה שהמטפל יכול לעזור. אנחנו רואים את זה היום, הכי מוּכַּר לנו מקבוצות העזרה עצמית, כמו ה-AA או ה-NA, וכמה הם יכולות לעזור רק מזה שיש שם מישהו שהוא בנעליים שלנו, והוא לא ישפוט אותנו על, על החריגוּת שלנו, או על הדברים שאנחנו עושים, שהם לא… לא Comme il faut, הם לא מה שצריך. ואיזה כוח מרפא יש לדבר הזה שמישהו מסתכל עלינו ואומר, 'אחי, אני הייתי איתך בנעליים שלך, אני מכיר את זה, אני יודע משהו על מה שאתה עובר'. יש לזה כוח מרפא מאוד מאוד גדול.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון. כשילדתי את הילדה הראשונה שלי, אז הנקתי אותה, והייתה איזושהי קבוצה של נשים מניקות. עכשיו, אני ממש זוכרת שהיה כל מיני דברים שהאחות למשל אמרה לי, 'זה בסדר, זה בסדר, זה בסדר, וזה, זה נורמלי, ואת לא צריכה להתרגש מזה'. ו… וברמה מסוימת זה עזר. אבל אז, כשהגעתי לקבוצה, ופתאום ראיתי בנות שעוברות את אותם הדברים שאני עוברת, אני זוכרת ממש שהיה חזק, לפעמים שצריך ללכת עם מנשא לשירותים, [מגחכת] כי עכשיו המנשא עלייך ואת צריכה לשירותים, ואי אפשר להתאפק יותר, וזה היה נראה לי כל כך מוזר, ואז פתאום שמעתי שמלא נשים עושות את זה. והייתה בזה הקלה עצומה, לשמוע ממקור ראשון מישהו שעבר דבר דומה. ואני חושבת על זה שהחוויות האלה הן בסך הכל כל כך פשוטות יחסית לדברים שאנשים עוברים, ועדיין זה יכול לעורר בושה או שאלות או… וכשהדברים הם באמת קשים, כמו בפוסט-טראומה, כמו שראיתָ קרבות, כמו פגיעות מוסריות שדיברנו עליהם פה, [יעל מהמהמת] שם בטח המשמעות של אנשים שעברו דבר דומה, לעומת דמות שהיא דמות טיפולית, דמות סמכותית, אבל לא עברה את זה, זה הרבה הרבה יותר חזק ועוצמתי.
יעל: תראי, כיוון שאני מעריצה שלך [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת] ושומעת את הפודקאסט כבר הרבה מאוד חודשים, ואני שמעתי את הפרק שעשית עם…
ד"ר בוימן-משיטה: אלון, כן.
יעל: כן. מ"מכון חברים", הוא אמר שם משהו מאוד נכון, ואני נורא הסכמתי, באמת על הכוח של האחים, על הדבר הזה שכשהם… אנחנו בפסיכואנליזה הרבה פעמים מדברים על מה ההורים עושים, אבל הרבה ילדים נולדים לתוך קבוצה מוכנה…
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
יעל: יש להם אחים, והאח הגדול שלהם מלמד אותם על החיים, לא פחות ואולי יותר מהאחים שלהם, מההורים שלהם. זה, זה… אני חושבת כמה אני למדתי מאחי הגדול. גם דברים לא טובים, [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת] גם למשל את כוחה של צניעות, כי הוא היה גדול ממני, הוא ידע כבר הכל, הוא גדול ממני בכמעט חמש שנים. אז אני למדתי אנגלית רק כי הוא קילל באנגלית, ואני רציתי לדעת מה, מה, מה הוא אומר שם. [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת] הוא תמיד היה יותר חכם, יותר גדול, הוא כבר ידע ללכת, כשאני… עוד לא. הכל הוא ידע לפניי. זה, זה מאוד מאוד מעצב את האופן שבו אתה נמצא בעולם.
והכל מאוד קשור, כי, כי מה שטיפול קבוצתי יודע לעשות, ועושה נורא יפה, זה אממ… להבין יותר את היחסים שלך בחברה. כשאתה מתחיל מהאופן שבו אתה עם חברת האחים שלך. מי שהיה ילד יחיד פועל בעולם באופן מאוד מסוים, לעומת מי שהוא ילד מ… נגיד חבורה של שנים-עשר, או מתוך זוג. מי שהוא בכור, מי שהוא שני.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
יעל: והדברים האלה, כשהם הולכים יפה… תמיד יותר טוב להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה, אז כשהדברים הולכים יפה גם בתוך המשפחה, גם אין שם פצע. אתה לומד להסתדר בעולם אממ… היטב. אבל המון פעמים הפצעים שלנו הם פצעים חברתיים. זה יכול להיות בתוך המשפחה, זה יכול להיות גם בגן.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
יעל: כל מי שיש לה ילדים קטנים והיא מכניסה ילד לגן, היא מרגישה את הכאב בטן, מ… 'מה יהיה עם הילד שלי?' היא יודעת שזה לא מספיק שהגננות יהיו נחמדות וטובות ומקצועיות. גם צריך שלא יהיה שם ילד שהוא עצבני במיוחד, או שהוא כעסן במיוחד, או שהוא bully. כאילו הילדים האחרים הם לא פחות משמעותיים לחוויה של הילד הפרטי שלי, שעד עכשיו היה מוגן במנשא, והדאגה הכי גדולה שלי הייתה שאני לא אחשוף אותו לאי הנוחות בללכת איתי לשירותים, ופתאום הדאגה צריכה להיות מפני שלא ירביצו לו, שלא יכעסו עליו. זה דאגות מאוד מאוד גדולות.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון. נכון. אוקיי, בואו נחזור לפוּקס.
יעל: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: אז הוא מגיע, הוא מחליף את ביון, הוא רואה את הקבוצה האחרת, והוא מתחיל קודם כל מהרעיון הזה של באמת לעשות אינטק משותף, שזה באמת רעיון…
יעל: רעיון משוגע.
ד"ר בוימן-משיטה: מאוד מאוד משוגע. ואז מה קורה? לאן מתפתחת השיטה שלו?
יעל: והוא מתחיל, באמת, שהרבה מאוד מהטיפולים קורים בקבוצה. עכשיו, אנחנו נראה את זה גם היום בבריאות הנפש, מרבית הטיפולים הם טיפולים קבוצתיים. כמו שאנחנו לא כל כך מכירים… כשבן אדם אומר, 'אני רוצה ללכת לטיפול', אף אחד כמעט לא יגיד 'אני הולך לטיפול קבוצתי'. כולנו רוצים לאמא, שיהיה אחד על אחד, שיהיה מישהו אחד שיקשיב רק לנו, אבל בבריאות הנפש אין אפשרות כזאת. וגם שם, בנורת'פילד, לא הייתה אפשרות כזאת, באמת, שיהיה מישהו שישב שעות על שעות ויקשיב לכאביך. אבל בהחלט הייתה אפשרות שתהיה קבוצה, שתשב ותקשיב לכאביך, וגם אתה תצטרך להקשיב לכאבם של אחרים. זה עושה כל מיני דברים. זה יכול להציף, זה יכול להכאיב, אבל זה גם יכול לנרמל, כמו קבוצת האמהות המניקות הזאת. זה יכול אממ… לתת כלים, מטופלים אחרים יכולים להגיד מה שהמטפל שלך בחיים לא יגיד. יגידו לך דברים כמו, 'טוב, תתגבר'. [ד"ר בוימן-משיטה מגחכת] 'יאללה, כאילו, תנוע הלאה, כמה זמן אתה תשב ותתבוסס?' למשל. מטפל שלך לא, לא יגיד דברים כאלה מאוד לא אמפתיים. יכולים להגיד לך, 'אתה מעצבן. אתה מעצבן, תראה מה אתה עושה'. יכולים להגיד לך, 'וואלה, אתה צודק. וואלה, אתה צודק'. כיוון שקבוצה עובדת כמו מַגבֵּר, כל הקולות האלה הם נהיים יותר חזקים, העוצמה היא יותר גדולה. והדבר השני, שאתה יכול לראות את עצמך בפעולה.
למשל, אני יכולה לחשוב על מישהו שאני מכירה, שהוא איש מאוד מוצלח ומאוד מאוד אפקטיבי. אבל כשראיתי אותו פעם אחת בקבוצה, ופתאום ראיתי את החלק הביישני שלו, שבתוך המפגש אחד על אחד לא, לא יכולתי לראות אותו, כי איתי הוא היה נבון ואפקטיבי ורהוט, ופתאום בקבוצה אפשר היה לראות איפה הוא לא מסתדר, איפה הוא לוקח את הזמן. הקבוצה היא כמו חושפת. עכשיו, הבן אדם הזה הוא באמת מישהו בלי אחים. [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת בעניין] הוא… אז באחד על אחד עם so called אמא, הוא מסתדר מצוין, את זה הוא מכיר. אבל להסתדר עם אחים, פחות מכיר. זה לוקח יותר זמן.
ד"ר בוימן-משיטה: אז פוּקס מתחיל אז את הדבר הזה מתוך אילוצים, ומתחילים לעשות קבוצות, ועכשיו אמרת משהו שהוא, אני חושבת, יכול להפתיע אנשים שלא מכירים את זה, שבמחלקות לבריאות הנפש, מחלקות פסיכיאטריות למיניהן, רוב הטיפולים הם טיפולים קבוצתיים.
יעל: נכון.
ד"ר בוימן-משיטה: זה משהו שפחות פוגשים, אני חושבת, בקהילה. אבל שמה זה עובד מאוד חזק. ועכשיו אני רוצה שנבין קצת על הטיפול הזה יותר. את מתארת פה את הדברים הטובים שיש בטיפול הזה. קראתי שקוראים לזה 'היכל מראות', שאנחנו רואים את עצמנו הרי, את ההשתקפות שלנו דרך העיניים של האחר, ופתאום כשיש קבוצה יש הרבה אנשים שמשקפים לנו מי אנחנו, וזה עוזר לנו ללמוד על עצמנו. יש את היתרונות, גם, שבאמת זה אנשים שיכולים להגיד דברים שהמטפל לא יגיד. ובכל זאת, אני חושבת על זה שבתוך הקבוצה יכולים להיות גם כל מיני דברים שהם מאוד בעייתיים, וכמו למשל, אם אנחנו לוקחים קבוצה של אנשים שהם אובדניים, לפעמים יכולה אולי להיות הדבקה, אפילו ב-OCD, אנחנו יודעים שיכול להיות הדבקה, או לתת רעיונות אחד לשני. או יכול להיות שבתוך קבוצה, הדבר הזה שאת אומרת, שמישהו אומר לך 'אתה מעצבן', זה יהיה פוגעני ולאו דווקא מטפל, או שתחווה את הדחייה בתוך הקבוצה. איך בכל זאת מנהלים את הדבר הזה והופכים אותו ליעיל?
יעל: זה שאלה מהממת בעיניי, כי באמת אחד הדברים שהכי מעוררים חשש זה שהפצע החברתי ישתחזר, יקרה עוד פעם. יכולים לקרות כמה דברים קשים, אחד זה שיהיו הצפה של חומרים קשים, כי לא רק אתה מעלה חומרים קשים. דבר השני, זה שבאמת תהיה דחייה חברתית. דחייה חברתית זה אחד הפצעים הכי קשים. כל מי שעבר פעם את הדחייה החברתית, יודע איך הוא סוחב את הדבר הזה, באמת לכל חייו.
הדבר שעושים בתוך הקבוצה, זה כאן נכנס לעבודה המנחה או המטפל, שבעולם של האנליזה הקבוצתית הוא נקרא הקונדַקטור, המנצח. כי פוקס ראה את זה כמו תזמורת שמנגנת. ובעצם הקונדקטור מקשיב לקול הזה כמו קול שהוא מבטא משהו של כל הקבוצה. הוא מבטא משהו מעוד דברים של עוד אנשים. הוא בעצם, או מפזר את הדבר הזה, זאת אומרת, אומר, אומר 'אתם מרגישים ככה אל איקס, אתם אומרים את זה לאיקס, אבל בעצם אולי אתם אומרים את זה לי. יכול להיות שהכעס הוא בכלל מופנה אליי, ולא לאיקס, לא לבן אדם הזה, אממ… ויכול להיות שהקבוצה רוצה להגיד לי משהו'. הרבה פעמים זה ככה, הרבה פעמים פועלים אל מישהו בקבוצה שהוא מבטא משהו שאני לא יכול לסבול בעצמי, אבל הכעס האמיתי הוא על המנחה, על המנחה שלא שמר, איזה ניסיון לראות אם אמא סוף סוף תשמור, אם מישהו יחלץ אותי מהגיהנום שבו הייתי בגן, שבו הייתי בבית ספר. אם יהיה פה, אם יהיה פה משהו שיקרה אחרת. המטרה היא שיקרה אחרת.
טיפול זה דבר מסוכן. כל דבר שיש לו כוח הוא גם מסוכן. אני לא, לא מקלה ראש בכלל בסוגיות האלה שהעלית, לא סתם אנשים חוששים לבוא לטיפול קבוצתי, בכלל חוששים לבוא לטיפול, כי הוא נוגע באזורים שכואבים לנו. וטיפול קבוצתי הוא קצת יותר פרוע, הוא קצת יותר לא נשלט. כי המטפל בעצם לא יודע מה יגידו המטפלים האחרים. כן יש הרבה עבודה על סודיות, יש הרבה מאוד התעקשות עם חברי הקבוצה, הרבה סינון. אנחנו לא נכניס אנשים מאוד מאוד… לפחות לא בעולם בריאות הנפש, בבריאות הנפש כולם נכנסים ולפעמים קורים דברים קשים בתוך המחלקות. אבל בעולם הקבוצות במרפאות או בקליניקות הפרטיות, אנחנו מאוד מאוד נזהרים מי יכול להיכנס, ומשתדלים מאוד שלא ייכנסו אנשים שלא יכולים להכיל את השיח הזה, או שהם לא יכולים להקשיב, או שהם לא מתעניינים בזולת, או שהם לא יכולים להיות אמפתיים, שבעצם הנוירוני מַראָה האלה אצלהם לא מופעלים. כשבן אדם רואה את הזולת כאדם, ויכול להזדהות עם כאבו, הוא יכול גם לטפל בתוקפנות שלו. כשאתה לא רואה שהבן אדם השני סובל, או כשאתה לא מניח שיש שם את הרצון טוב הדדי, זה מאוד מאוד קשה. ואז מופעלת מחדש המטריצה הזאת של הפוגענות.
ד"ר בוימן-משיטה: לקראת סיום, אפשר לדבר על זה עוד שעות. מי כדאי לו לפנות לאנליזה קבוצתית? האם זה תחליף לטיפול פרטני? האם זה בנוסף? אני עכשיו סובלת ממשהו ורוצה לבחור טיפול, איך אני אדע לאן ללכת?
יעל: קודם כל זה משהו שטוב לעשות גם במקביל לטיפול פרטני. זה בטח לא בסתירה. אנשים שפונים, זה אנשים שהכאב שלהם הוא בעיקר כאב באזור החברתי. עכשיו, לאו דווקא אנשים עם קשיי תקשורת, תמיד חושבים שזה אנשים עם הכאב החברתי, אבל בעצם מי אין לו כאב חברתי? להרבה מאיתנו. אני ספגתי חרם בכיתה ח'. אולי בגלל זה אני מתעניינת בעולם הקבוצות. אבל זה היה חוויה נורא נורא נורא קשה, ואני סוחבת אותה גם כשאני גדולה וגם כשיש לי עולם אחר. אז אנשים שסבלו חרמות, אנשים שהם סוחבים משהו מהעולם של ההשתלבות במרחב החברתי. אנשים עם סיפורים, גם עם האחים הקונקרטיים וגם עם האחים הווירטואליים שלהם. ויש, אני חושבת ש-80% מאיתנו, יש לנו משהו באזור הזה.
ד"ר בוימן-משיטה: וכשהולכים לקבוצה, האם הקבוצות האלה הן קבוצות יעודיות עם מכנה משותף? רק אנשים שעברו חרם, רק רווקים, רק נשואים, או שזה משהו שהוא הטרוגני ו…?
יעל: אז אנליזה קבוצתית דווקא מעודדת הטרוגניות, מעודדת… זה לא, בניגוד לקבוצות תמיכה שיבואו רק אלכוהוליסטים, או רק נשים מניקות, או רק זה… פה האיכות היא מהמגוון. מזה כשאני, כשאני פוגשת בקבוצה שלי אישה שהיא צעירה ממני ב-20 שנה, אני יכולה לראות את עצמי בת ה-20, היא יכולה לראות את אמא שלה, אני יכולה לראות את הבת שלי. היא יכולה… אני… ויכול להיות שמשהו בה בכלל יזכיר לי מישהי שקשורה אליי, למרות שהיא בת 20 אולי, או בת 30, היא יכולה להזכיר לי את אמא שלי בגלל משהו בה. היא יכולה להזכיר לי את אבא שלי. זאת אומרת, אנחנו רואים אחד בשני השתקפויות של עצמנו. בסוף אנחנו מתעניינים בעצמנו.
ד"ר בוימן-משיטה: וזה מעניין, אני חוזרת לחרם שתיארת קודם, באמת יש משהו בהטרוגניות שזה גם מדמה יותר כיתה אמיתית, זה מאפשר לך למצוא גם את הבריון בתוך זה, ולא רק את האנשים שעברו את החרם, ואז יש הזדמנות אמיתית גם לריפוי, זו חוויה שונה.
יעל: נכון, נכון מאוד.
ד"ר בוימן-משיטה: איפה מוצאים דבר כזה? איך אפשר לפנות, לחפש טיפול קבוצתי?
יעל: הכי קל זה להיכנס היום בגוגל לאתר של המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, יש שם רשימה של מטפלים. הרבה פעמים יש מקומות פנויים, כי הטיפול, שהוא גם טיפול רכבת, אנשים מסיימים. הקבוצות, הם יכולות להיות בנות 20 שנה, אבל כמו האדם שכל תא בגופו כבר התחלף וזה אותו אדם, אז הקבוצה בת 20 שנה אבל אף אחד מהמשתתפים, חוץ מהמנחה, לא נשאר. אנשים עוזבים אחרי זמן מה. זאת אומרת, זה לא שבאים, אי אפשר לטבול את הרגל, בוא נבדוק אם… אבל אנשים עוזבים ונכנסים במקומם אנשים חדשים, נפתחות קבוצות. וזו חוויה, בעיניי, משנת חיים.
ד"ר בוימן-משיטה: תודה רבה רבה רבה, יעל. אני ממש ממש שמחה שהצעת את הנושא הזה, ושהגעת לכאן היום.
[מוזיקת סיום]
עד כאן להיום, תודה לכל צוות רשת "עושים היסטוריה", לשלי נוי עורכת התוכנית, דני טימור המנהל העסקי, אביב שם טוב, מנהל המכירות, ועמית חזזי מצוות המכירות. בצוות התוכנית גם שלי גואטה. נתראה בפרק הבא.
קריין: לפודקאסטים נוספים של רשת "עושים היסטוריה" ולהצטרפות לרשימת התפוצה של התוכנית בדואר האלקטרוני, בקרו ב-Osimhistoria.com, או הורידו את אפליקציית "עושים היסטוריה" מחנות האפליקציות של אנדרואיד.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios