top of page

עושים פסיכולוגיה - למה קשה לנו לקבל החלטות?

האם לשים נודניק בבוקר? מה לאכול הפעם? האם לסדר קודם כל את פינת האוכל ואז את הסלון או ההפך?  האדם הממוצע מקבל 35,000 החלטות ביממה. איך זה משפיע עלינו או במילים אחרות איך לעזאזל מקבלים החלטות? בפרק הזה מתארח אלעד מיכאלביץ'-סוקר, פסיכולוג חברתי, מאמן אישי ודוקטורנט לפסיכולוגיה לשיחה על קבלת החלטות. למה זה כל כך קשה לקבל החלטות? האם יש דבר כזה החלטה טובה? ואיך אפשר לשפר את תהליך קבלת ההחלטות שלנו?


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/05/2024.

[פתיח] רשת "עושים היסטוריה".

[מוזיקה]

ד"ר בוימן-משיטה: השעה היא שש וחצי בבוקר, השעון המעורר מצלצל, והגיע הזמן להחלטה הראשונה - האם לשים נודניק ולתת לעצמי עוד כמה דקות של חסד שאשלם עליהן בלחץ אחר כך, או לוותר על נמנום נוסף ולגרד את עצמי מהמיטה. החלטתי לקום. אני פוקחת את העיניים וצריכה להחליט האם להסתכל רגע על הטלפון, לראות מה פספסתי במהלך הלילה, להתחיל לארגן את עצמי, להתחיל בהכנת כריכים, או להעיר את הבנות. הלכתי על הכריכים, עכשיו אני צריכה לבחור בין לחם לפיתה, בין גבינה צהובה, טונה וטחינה, בין תפוח ואפרסק ובנוסף להחליט האם אני רוצה את הקפה שלי עכשיו, או שאני מעדיפה לשתות אותו בדרך כדי לחסוך זמן. כל כך הרבה החלטות, ואני ערה פחות מעשר דקות. ביממה שלמה, בהנחה שאני האדם הממוצע, על פי מספר מקורות אני צפויה להחליט מעל ל-200 החלטות הקשורות באוכל, וכ-35,000 החלטות בסך הכל. 35,000 החלטות, ביממה אחת בלבד.

אם מורידים את השעות שבהן אני ישנה, זה משאיר אותי עם קרוב ל-2,000 החלטות שאני צריכה לקבל בכל שעת עירות. 2,000 החלטות בשעה. האם לענות להודעה עכשיו או אחר כך? האם ללבוש את החולצה הירוקה או הכחולה? האם לשים אימוג'י קורץ בחינניות בהודעה לאמא מהכיתה או לא? מתי לקחת שלוק מהמים? איזה פודקאסט לשמוע ברכב? האם להאיץ ולעבור בצהוב, או להאט ולחכות לירוק הבא? ועוד, ועוד, ועוד. אצלי בבית יש כל מיני סוגים של מקבלי החלטות. יש כאלה שלוקח להם שנייה לקבל החלטה, שזה אני [צוחקת]. ויש כאלה, שלא ננקוב בשמם, שמתלבטים ושוקלים בכובד ראש כל החלטה, קטנה כגדולה. אחת מבנות הבית אצלנו ממש יכולה להיכנס לטנטרום כשהיא צריכה להחליט איזה שם להגיד בהזמנה של "ארומה". כן לצחוק, לא לצחוק, שם פרטי, שם משפחה... היא אגב טוענת שהיא קיבלה את הגנים של סבתא שלה, שהסבתא שלה מגדירה את עצמה בפומבי כגרועה מאוד בקבלת החלטות.

[מוזיקה]

קריין: "עושים פסיכולוגיה" עם דוקטור מעיין בוימן-משיטה.

ד"ר בוימן-משיטה: שלום לכם ולכן ותודה שהצטרפתם אליי היום ל"עושים פסיכולוגיה". בפודקאסט הזה אני מביאה לכם בכל פרק נושא אחר מעולם הפסיכולוגיה, ומארחת מומחים בתחום או אנשים שמספרים את סיפורם האישי. אם אתם אוהבים את התכנים שמובאים לכם פה, עזרו לנו להפיץ אותם לעוד אנשים, או שדרגו אותנו באפליקציות הפודקאסטים השונות, וגם אם תרצו ליצור איתי קשר כדי להזמין הרצאה, לשאול שאלה, להציע רעיון לפרק, לכתוב תגובה, או סתם לומר שלום, אפשר לעשות את זה דרך המייל שלי: boimanma@gmail.com, בקבוצת הפייסבוק שלנו שנקראת "עושים פסיכולוגיה", או ברשתות החברתיות.

היום נדבר על קבלת החלטות. נבין איך אנחנו מקבלים החלטות, למה זה כל כך קשה? מה מבחין בין "טובים" לקבלת החלטות לכאלה שמתקשים בזה? מהי החלטה טובה? האם בכלל יש דבר כזה החלטה טובה? ואיך אפשר לשפר את תהליך קבלת ההחלטות שלנו? איתי נמצא היום אלעד מיכאלוביץ', פסיכולוג חברתי, מאמן אישי ודוקטורנט לפסיכולוגיה. שלום אלעד.

אלעד: היי, שלום, תודה רבה.

ד"ר בוימן-משיטה: אלעד, הגעת לכאן לדבר איתי על קבלת החלטות. אנחנו מקבלים כל כך הרבה החלטות ביום, ויש החלטות שהן עוברות יחסית בשלום, ויש כאלה שהן יותר משמעותיות. למה כל כך קשה לנו? אם זה דבר שאנחנו עושים כל כך הרבה, אנחנו לא אמורים להפוך להיות מיומנים בו?

אלעד: אז זו באמת שאלה מעולה. אני תמיד אומר שאנחנו סוג של מכונה שמקבלת החלטות. ואני חושב שאנחנו הרבה יותר מתעסקים באם אנחנו טובים או לא טובים בלקבל החלטות מאשר לקבל אותן. שזה אולי אחד הדברים שאני הכי ארצה לדבר פה עליהם. אבל אולי נתחיל רגע בכלל במה זה החלטות? לפני שאנחנו מדברים על למה קשה לנו, או איזה החלטות טובות אנחנו מבצעים במהלך היום-יום, ונתחיל רגע בלדבר מה זה החלטות בשבילנו כבני אדם בכלל. אז אחד המחקרים היותר טובים שראיתי בתחום, בכלל מגיע מעולם המוח ומחקרי מוח למיניהם, לקח בעצם שתי קבוצות, את שתיהן הכניס למכונת fMRI, בשביל קצת לבדוק ככה פעילות מוחית. ומה שהוא עשה, זה לקחת קבוצה אחת, והוא אמר לה בעצם שהם הולכים לקבל החלטה בעוד כמה דקות. הוא לא אמר להם איזה החלטה, כמה אלטרנטיבות הולך להיות שמה, אלא רק אמר להם שהם הולכים לקבל החלטה בעוד כמה דקות. ולקבוצה השנייה נאמר שהנסיין הולך לקבל החלטות בשבילם.

בעצם יש פה שתי קבוצות, אחת שיש לה זכות לקבל בחירה, היא מצפה לבחור בעוד כמה דקות, ואחת שהבחירה הולכת להיות מוכתבת לה. ואחד הדברים המדהימים שמצאו שמה זה שבעצם רמות הדופמין במוח של אותה קבוצה שידעה שהיא הולכת לבחור עוד כמה דקות, היו גבוהות יותר בצורה משמעותית. והדבר הזה אולי מלמד אותנו שבכלל בלי קשר לתוכן הבחירה, או לאיזה אלטרנטיבות אנחנו הולכים להיפגש איתם, אנחנו הופכים להיות דה-פקטו מאושרים יותר מעצם הידיעה שיש לי אפשרות בחירה. ולדבר הזה יש המון כוח והמון משמעות בחיי היומיום שלנו, כי זה מסמל את היותנו אנשים חופשיים ואת האוטונומיה שלנו, ואת היכולת שלנו להשפיע על העולם, להשפיע על עצמנו, בכלל לפני שהתחלנו לדבר על מה יש באלטרנטיבות ומה אני מקבל, ובאיזה הקשרים - החופש שיש לנו לבחור הוא כשלעצמו אחד הדברים המשמעותיים שיש לנו בחיים האלה.

ד"ר בוימן-משיטה: אתה מספר על המחקר הזה ולי זה גורם לתהות, כי אתה אומר שמופרש דופמין, זאת אומרת שבאמת אנחנו שמחים מעצם הבחירה, מעצם החופש שיש לנו, ואמרת גם מה זה מסמל. מהצד השני, פרופסור יוסי יסעור התראיין באיזשהו פודקאסט, והוא אמר, נניח שעכשיו אני יושבת ואני רואה, לא יודעת, משחק של הפועל ירושלים בטלוויזיה. ואני רואה הפועל נגד בית"ר, יש דרבי, ואני יושבת ואני נהנית מהמשחק. מתקשרת חברה ואומרת לי, תקשיבי, בערוץ השני יש משחק מטורף של ליגת האלופות. ואז הוא שואל, האם עכשיו המצב שלי טוב יותר או פחות טוב? [צוחקת] כל מי ששואלים אותו את השאלה הזו אומר, עכשיו המצב שלי פחות טוב. כי נכון, יש לי עכשיו את היכולת לבחור, אבל עכשיו בעצם הבחירה, אני גם אפספס אפשרות…

אלעד: לגמרי.

ד"ר בוימן-משיטה: אני מוותרת על משהו, וזה מעורר חרדה הרבה פעמים, ולא רק טוב ודופמין, כמו שאולי תיארת.

אלעד: לגמרי, ואני חושב שזה מתקשר מאוד לאחד הפרקים שדיברתם עליהם, באמת הפרדוקס של הבחירה, שכמה שיותר אפשרויות יש לנו, אנחנו לא בהכרח שמחים יותר. להיפך, זה מעכב התנהגות הרבה פעמים, זה מבלבל אותנו, זה מציף אותנו, ככה גורם לנו אפילו לרמות גבוהות יותר של חרדה. אבל אני מדבר בעולם אחר, אני מדבר רגע צעד לפני בכלל, שאנחנו יודעים תוכן של בחירות, שאנחנו יודעים מה האלטרנטיבות, באיזה הקשר אני הולך לבחור. הרגע הזה שאני יודע שיש לי את האופציה בכלל לבחור, אם אני מודע לזה, כמובן שאנחנו לא כל הזמן מתעסקים במודעות לזה, ואנחנו גם אחרי זה נדבר על מודעות, אבל עצם הידיעה משחקת תפקיד כל כך משמעותי במנגנוני המוח שלנו ומעלה לנו את רמות הדופמין, ולדבר הזה בעיני יש משמעות מאוד רצינית.

ד"ר בוימן-משיטה: אתה רוצה לדבר קצת על הבדלים בין-אישיים.

אלעד: נכון, כי אני חושב שאחד הדברים שהכי מטרידים אותנו במהלך החיים, זה האם אני בוחר נכון או לא. מה זה בחירה נכונה? האם יש דבר כזה? וכשאנחנו בכלל מתחילים להתכנס לתוך מה שנקרא תרבות המערב, אנחנו בעיקר מדברים גם על החלטות רציונליות, כי זה אולי המילה כאילו הכי סקסית שיש, החלטות רציונליות, כולנו רוצים להיות מאוד רציונליים. למילה רציונליות יש המון משמעות אצלנו, כי יש איזה מן תחושה שכאילו רציונלי זה הדבר הנכון, יש לזה כאילו… זה מקבל המון ערך אצלנו בתרבות, אבל בוא נדבר רגע על המילה הזאת והאם יש בכלל את האופציה במהלך היום-יום לקבל החלטות רציונליות? אז כבר מהמאה ה-17 אנחנו רואים תיאוריות כלכליות שאומרות מה זה רציונליות. אז רציונליות זה החלטה שבה אני יודע את סך כל האלטרנטיבות, את כל ההשלכות שיש לקבלת ההחלטה שלי בעצם, אני יודע את כל מרחב הסיכונים האפשרי שיש. ואם תחשבו על ההחלטות שאתם מקבלים במהלך היום-יום, לא בטוח שאתם יודעים לגמרי מה הצעד הבא שלכם או הבחירה שלכם תעשה בעתיד, ולכן היכולת שלנו לקבל החלטות רציונליות במהלך היום-יום, לא קיימת.

ד"ר בוימן-משיטה: אתה אומר בעצם שאנחנו בתרבות המערב רוצים לקבל החלטות שהן רציונליות, שאנחנו אוהבים רציונל וזה, ואתה צודק, יש כל מיני ספרים על רציונליות, אבל רציונליות, המשמעות שלה, לפי מה שאתה אומר, זה כשאני מקבלת החלטה, לדעת מה הן כל החלופות האפשריות וגם מה ההשלכות העתידיות של כל אחת מהבחירות שלי. זאת אומרת עכשיו אם אני, בוא ניקח החלטה מאוד פשוטה, יחסית, לחלק מהאנשים, אני רוצה להחליט בבוקר אם אני רוצה ללבוש את החולצה הכחולה או את הירוקה. אני יודעת שאלה כרגע האופציות היחידות מבחינתי ואני יודעת איך אני אראה בכל אחת מהן, ויכולה לדמיין איך אני ארגיש. אז אולי אני יכולה לקבל איזושהי בחירה רציונלית? למרות שגם לא ממש, כי אני לא באמת יודעת איך אני זה… אבל מה קורה בעולם שבו אני רוצה להחליט באיזה עבודה לעבוד? או איזה תואר ללמוד? יש אין סוף אפשרויות, אין באמת אופציה לדעת את כל האפשרויות שקיימות ואין לי שום דרך לדעת איך אני ארגיש בכל אחת מהאפשרויות הקיימות, אז איך בכלל אפשר לקבל החלטות רציונליות?

אלעד: לגמרי, לגמרי, וזה, אבל אין פה שחור לבן, כלומר אנחנו מדברים על רציונלי יותר, רציונלי פחות, טוב יותר, טוב פחות, החלטה אופטימלית יותר, החלטה אופטימלית פחות. וזה אולי אחד הדברים הכי חשובים שיש, כי הרעיון לקבל החלטה שהיא 100% או מושלמת, היא פשוט לא קיימת. אני רוצה לתת דוגמה מה זה החלטה רציונלית, אוקיי? אז בעולם הפסיכולוגיה יש מטלה מאוד פשוטה שנקראת ultimatum game, משחק האולטימטום. משחק האולטימטום אומר דבר מאוד פשוט: יש שני משתתפים, הנסיין נותן למשתתף א' 100 שקלים, והוא אומר לו, היי, יש פה את משתתף ב', אתה יכול לבחור לתת לו כמה שאתה רוצה. אחרי שאתה מחליט לתת לו כמה שאתה רוצה, הוא בעצם בוחר האם הוא מקבל את מה שאתה נותן לו. כלומר, נגיד אתה רוצה לתת לו 20 שקלים ולשמור לעצמך 80 שקלים, הוא יכול לבחור האם הוא מקבל את ההצעה שלך או דוחה אותה. אם הוא מקבל אותה, אתם מתחלקים לפי איך שהצעת. אם הוא דוחה את ההצעה, שניכם לא מקבלים כלום, אוקיי? ומה שאנחנו רואים במחקרים, שברוב המקרים, אם משתתף א' מציע פחות מ-30% מהסכום שהוא קיבל, אנשים דוחים את ההצעה, מהסיבה הפשוטה שהם נעלבים. הם רוצים להעניש את הצד השני שנתן להם מעט מאוד. המחשבה היא, שאם משתתף ב' מקבל אפילו שקל מתוך 100, ההחלטה הכי רציונלית שיש זה לקבל אותה, נכון? כי עדיף לך מאשר כלום. אבל אנחנו רואים שלאורך מחקרים, אנשים מתחת ל-30 שקלים דוחים את ההצעה ומענישים את השני. זו דוגמה קלאסית להחלטה שאנחנו יכולים להגיד בוודאות אם היא רציונלית או לא. אחד ההסברים לתופעה הזאתי, שאנחנו בעצם לא מסכימים או דוחים את ההצעה של האחר אם היא מעליבה אותנו, זה שאנחנו מנסים לשמר איזשהו מוניטין, איזושהי תפיסה עצמית חיובית כלפי עצמנו לאורך זמן, וברגע שמציעים לי משהו נמוך מדי אני תופס את זה כסוג של זלזול, משהו שיכול לפגוע לי בתפיסה, באופן שבו אני תופס את העולם הפנימי שלי, ובגלל זה אנשים בעצם...

ד"ר בוימן-משיטה: זה סליחה, זה כל כך דבילי, אבל זה באמת מה שאנשים עושים [צוחקת]. כאילו זה ממש… אם אתה אלעד, יושב מולי, מסתכל לי בעיניים, אני רואה אותך, ואתה מקבל 100 שקלים ואתה אומר לי, "אני מביא לך שקל", אז אני ארצה לנקום בך. אבל כשזה שחקן ב', על מחשב שאתה לא רואה, אין לו פנים, עדיין אנשים עושים את זה? זה נורא נורא מוזר.

אלעד: לפעמים גם המחשב… כאילו אומרים לך שזה המחשב…

ד"ר בוימן-משיטה: [צוחקת] ועדיין אתה נוקם במחשב.

אלעד: כן, אבל בממוצע פחות.

ד"ר בוימן-משיטה: כן, כן. זה באמת נורא מגוחך וזה אחד הדברים שאנחנו עושים בצורה לא רציונלית, וזה באמת הטה את המחקר, דרך המשחק הזה של האולטימטום, הבינו שההחלטות שלנו הן לא רציונליות כמו שאנחנו נוהגים לחשוב, נכון?

אלעד: לגמרי. ובכלל, בואי ניקח כאילו דוגמה מהעולם, אוקיי? ישבה אצלי מישהי לפני חודש שסיפרה לי שהיא… יש לה שלושה ילדים, והיא אשת קריירה, והיא עובדת בחברה ממש טובה, עם תפקיד עם סטטוס גבוה, עם שייכות כלכלית, ועם, סליחה, עם ביטחון כלכלי, ושייכות חברתית, אבל מה לעשות, היא החליטה שהיא רוצה להחליף מקצוע, או משהו קונן בה לאורך שנים שהיא רוצה להגשים את עצמה בתחום אחר, בתחום האמנות בכלל, ועולה השאלה מה ההחלטה הרציונלית? כי מצד אחד, להחליף עבודה זה כאילו הדבר הכי לא רציונלי שיש, כי יש לך פה ביטחון כלכלי, כמו שאמרתי, ושייכות חברתית, ואפילו סטטוס חברתי. מצד שני, אם את סובלת, למה לעשות את זה?

אז יש פה המון המון שאלות שנכנסות לתוך כל המהלך הזה שנקרא קבלת החלטות, או תהליך קבלת ההחלטות, שלא מאפשר לנו בעצם לקבל החלטות רציונליות. עניין שהיכולת שלנו, ברמה הקוגניטיבית, להכיל כל כך הרבה מידע בראש היא מאוד מאוד נמוכה. ולכן אנחנו עושים מה שנקרא קיצורי דרך מנטליים, או במילים אחרות היוריסטיקה. שבעצם זה אחד המונחים המוכרים ביותר בתחום של קבלת החלטות, או כלכלה התנהגותית בפרט. והיוריסטיקה זה מה שנקרא, כמו שאמרתי, קיצור דרך מנטלי. אנחנו יש לנו עומס של המון המון מידע על הראש, המון המון פרטים, אנחנו לא יכולים להכיל את זה ברמה הקשבית, ברמה הקוגניטיבית, ואנחנו פשוט באופן מודע, או לא מודע, משמיטים חלק מהמידע הזה, והופה, מקבלים החלטה.

[חסות]

ד"ר בוימן-משיטה: דיברנו על הגישה הרציונלית, הזו שטוענת שאם יש לנו את כל המידע ואת כל החלופות אנחנו נבחר את הבחירה הטובה ביותר, אנחנו רואים שהדבר הזה לא קורה. קודם כל נורא קשה לי לדעת מה כל הבחירות האפשריות וגם ההשלכות של כל אחת מהבחירות, אבל מעבר לזה, גם אם אנחנו יודעים, כמו במשחק האולטימטום, עדיין אנחנו פועלים גם הרבה מרגש, ולא רק עם הראש ועם ההיגיון. ורציונליות פה היא לא רק כלכלית בוא נגיד, או מה היא החלטה הנכונה בכלל? [צוחקת] זאת השאלה אם אני אבחר להפסיד כסף אבל להרגיש טוב יותר עם עצמי, האם זה רציונלי פחות מלהרוויח כסף ולהרגיש פחות טוב… פחות טוב עם עצמי?

אז אנחנו מבינים שהעניין הזה של הרציונליות הוא לא כזה חד משמעי, אבל אז אתה אומר פה עוד משהו. מעבר לזה שאנחנו מקבלים החלטות רגשיות, לא יכולים להחזיק את כל המידע שההחלטה הרציונלית דורשת, ולכן מה שהמוח שלנו עושה זה לא באמת בכל פעם שוקל את הכל, אלא משתמש בקיצורי דרך כאלה שנקראים היוריסטיקות. יש כל מיני קיצורי דרך קוגניטיביים כאלה שמשמשים אותנו לקבלת החלטות. אחד מהקיצורי דרך זה, זה שהזכרת עכשיו, זה נקרא "היוריסטיקת הזמינות". מה זמין לי במוח עכשיו? מה הכי זמין לי במוח? לפי זה אני מקבלת החלטה. אז יש דוגמה שאני אוהבת, נגיד, לשאול אנשים: באיזו אות מתחילות יותר ארצות, י' או ק'? ומי שגר בישראל עונה י', למה? כי זמין לנו, יש לנו ישראל, יש לנו יוון, יש לנו ירדן, יש לנו ארצות שהן זמינות לנו שהן ב-י', אבל אם רגע תעצרו, ותספרו, ותבדקו, תגלו שיש הרבה יותר ב-ק' מאשר ב-י', וזה קל מאוד לעלות על זה [צוחקת], אבל אנחנו לא עושים רגע את העבודה, אנחנו לא עוצרים ובוחנים את כל האפשרויות, ואז מקבלים החלטה. אלא… אפשר לקרוא לזה אולי אינטואיציה? תחושת בטן? היית קורא לזה ככה?

אלעד: אני חושב שאנחנו צריכים להתייחס לזה כאולי כמו עובדה שאנחנו לא מקבלים החלטה רציונלית, וזה אולי קצת יכול לשחרר מאיתנו איזשהו לחץ, כי היכולת שלנו לקבל החלטה שאנחנו יודעים את סך ההשלכות שלה, הוא לא קיים, וזה דבר שיכול לשחרר אותנו קצת, להוריד מאיתנו תחושה של אחריות. מה כן שווה לעשות בהקשר הזה? להיות מודעים לזה שאנחנו אלה שמקבלים את ההחלטות.

ד"ר בוימן-משיטה: למה אתה מתכוון?

אלעד: אז אחד המחקרים שאני רוצה להציג, זה שגם פה לקחו שתי קבוצות, ולקבוצה אחת שאלו אותם, מה בחרתם היום? אז הם אמרו 'בחרתי לצחצח שיניים, בשעה כזאתי, ואז לשתות קפה כזה ולא כזה, בחרתי לנסוע מהנתיב הזה, גם בחרתי את החולצה בצבע הזה'. וקבוצה שנייה נשאלה בעצם, מה עשיתם היום? לא שאלו אותם מה בחרתם היום, אלא מה עשיתם היום, והם דיווחו על מה שהם עשו היום באותה דרך. ויש לנו בעצם שתי קבוצות פה, אחת שהבליטו את זה שהם בחרו היום, הבליטו את זה אצלם, והשנייה שפשוט שאלו אותם מה אתם עושים היום. אחרי זה אותם משתתפים התבקשו לדווח על תפיסה עצמית, על הכוח הפיזי שיש להם לדעתם, ועוד כל מיני פרמטרים, ואחד הדברים המדהימים שגילו שמה זה שהקבוצה שהבליטו לה את המודעות לזה שהם קיבלו כל כך הרבה החלטות היום, הראו… תפסו את עצמם חזקים יותר, גדולים יותר, תפסו את עצמם באופן חיובי יותר.

ד"ר בוימן-משיטה: מעניין! כלומר, אתה אומר שאם נהיה מודעים לזה שאנחנו מקבלים הרבה מאוד החלטות ביום, זה מגדיל באיזשהו מקום את תחושת המסוגלות העצמית שלנו. אנחנו מבינים כמה אנחנו אקטיביים בחיים שלנו, ולא פשוט דברים קורים.

אלעד: לגמרי. גם עם ההחלטות הפשוטות ביותר, ככל שאנחנו מעלים אותם למודעות, זה מייצר אצלנו תפיסה עצמית חזקה יותר. אנחנו חושבים שפיזית אנחנו גדולים יותר וחזקים יותר. למרות שהדבר הזה אובייקטיבית ממש לא נכון, אבל כל עוד אני תופס את עצמי חזק יותר, גדול יותר, עם תפיסה חיובית יותר, מה זה אומר על האופן שבו אני…

ד"ר בוימן-משיטה: מתנהל בעולם.

אלעד: מתנהל בעולם.

ד"ר בוימן-משיטה: זה דבר בעיניי שחשוב לשים עליו דגש, כי הרבה אנשים אומרים, 'אני לא טוב בקבלת החלטות', 'אני לא יודע לקבל החלטות'. עכשיו, גם מי שזה יותר קשה לו, בסוף ביום מקבל אלפי החלטות בכל יום, שהוא או היא, לא שמים לזה פשוט דגש, לא מפנים לזה תשומת לב.

אלעד: לגמרי, יחד עם הידיעה שאנחנו לא מקבלים החלטות רציונליות, או להפסיק להתעסק באם קיבלתי החלטה רציונלית או לא, ולהתחיל לדבר במונחים שהאם ההחלטה משרתת אותי? האם זה אופטימלי מבחינתי? ברגעים האלה אנחנו קצת יודעים לשחרר יותר או להרגיש הרבה יותר שלמים עם עצמנו.

ד"ר בוימן-משיטה: מעניין.

אלעד: ושם ההחלטות שלנו הן בהכרח יותר ישרתו אותנו.

[חסות]

ד"ר בוימן-משיטה: דיברנו קצת על היוריסטיקות, קיצורי דרך קוגניטיביים שמשמשים אותנו לקבל החלטה, והיוריסטיקות האלה הן מגיעות מתוך מערכת מוחית, שנקראת System 1, מערכת אחת. ומסתבר שבמוח שלנו יש שתי מערכות שפועלות כשאנחנו מגיעים לקבל החלטה, מערכת אחת ומערכת שתיים, System 1, System 2. כל אחת מהן עושה משהו קצת אחר. היוריסטיקות שייכות רק לאגף אחד. אתה יכול לספר קצת על המערכות האלה?

אלעד: אז לגמרי. אז כמו שאמרת, System 1 זה בעצם החלטה שהיא אוטומטית יותר, עם פחות מודעות, מה שנקרא מהבטן. ו-System 2 זה החלטה שהיא הרבה יותר שקולה, היא יותר איטית, אנחנו יותר מודעים שאנחנו באים לקבל אותה. כלומר, זה שתי תהליכים שדרכם אנחנו מקבלים החלטה, וכנראה שאתם עכשיו חושבים שעדיף לחשוב, או לקבל החלטה, דרך תהליך של System 2, וזה לא בהכרח נכון. לצורך הדוגמה, אחד המחקרים היותר מטורפים שהראו בתחום, זה שאנשים שהם צריכים לקנות דירות, קונים באופן אובייקטיבי דירה טובה יותר כשהם מקבלים החלטה אוטומטית.

ד"ר בוימן-משיטה: וואו! וואלה? מעניין ממש! אוקיי, אז יש לנו את שתי המערכות האלה…

אלעד: אבל זה לא אומר שצריך לבחור ככה דברים משמעותיים…

ד"ר בוימן-משיטה: רגע, לא, ככה אני בוחרת, ככה אני בוחרת [צוחקת]. תמיד בעלי אומר לי, 'אבל למה? אבל תבדקי, אבל תשווי, אבל תבחני', ואני אומרת, 'אבל, אני לא יודעת, היא מרגישה לי טוב, זה מרגיש לי טוב', ובינתיים, טפו טפו טפו, זה די עושה את העבודה, עכשיו אתה אומר שזה גם מוכח מחקרית [צוחקת], אלך לספר בבית.

אלעד: נכון, אבל ברוב הפעמים, חשוב להגיד…

ד"ר בוימן-משיטה: כן.

אלעד: החלטות משמעותיות, כמו לאן לשלוח את הילד לגן, כמו איזה אוטו לקנות, זה החלטות שאנחנו אמורים לקבל באופן שקול, באופן איטי, באופן מודע, כשאנחנו בוחנים את האלטרנטיבות, ולא מהבטן…

ד"ר בוימן-משיטה: אוקיי, אז עשית פה איזושהי הבהרה.

אלעד: זה חשוב להגיד.

ד"ר בוימן-משיטה: אוקיי, אז יש לנו את שתי המערכות, את המערכת הראשונה, שהיא אוטומטית והיא מהירה, זו אפשר לקרוא לה האינטואיציה הזאתי, שבשברירי שנייה אנחנו מחליטים, אנחנו לא יודעים אפילו למה אנחנו מחליטים, ומערכת שתיים, ששוקלת את האפשרויות, שלוקח לה יותר זמן, שהיא איטית יותר. עכשיו, ההחלטה שמתקבלת על ידי מערכת אחת, על ידי האינטואיציה בעצם, לא תמיד שגויה. כלומר, אמרת למשל, במקרה הזה המחקר על הדירות שהוא מחקר מעניין, אבל יותר מזה, אנשים שואלים, האם להאמין לאינטואיציה שלי? האם האינטואיציה שלי נכונה, האם אפשר לסמוך על האינטואיציה? ומה שרואים בספרות זה שזה תלוי. אנחנו יכולים לסמוך על האינטואיציה כשאנחנו מנוסים, כשאנחנו מומחים בתחום מסוים, כשאנחנו מיומנים, ואז האינטואיציה הזו היא בעצם זיהוי של סיטואציה שנעשה נורא נורא מהר ואפילו ברמה לא מודעת, כי המוח שלנו כבר חווה את אותה סיטואציה או סיטואציה דומה, הרבה מאוד פעמים, ולכן הוא מבין מה קרה. הסיטואציה הזו רק מספקת איזשהו רמז שמאפשר לנו גישה למידע שנמצא בזיכרון. אז למשל, אם מישהו שהוא אמן שח, יכול להסתכל שנייה על הלוח ולדעת מה הוא צריך לעשות, והוא לא יודע אפילו למה, אבל המוח יודע למה, כי הוא כבר זיהה את התהליך.

אלעד: מבוסס נתוני עבר.

ד"ר בוימן-משיטה: מבוסס נתונים, בדיוק. יש פסיכולוג בשם גארי קליין, והוא סיפר על איזשהו צוות של כבאים שנכנסו לבית, ובבית המטבח עלה באש. הכבאים התחילו להתיז מים כדי לכבות את האש ופתאום המפקד של הצוות הרגיש שהם חייבים לצאת משם, חייבים, והוא אמר, בואו נברח מפה עכשיו! צאו מפה עכשיו! ושאלו אותו, למה? למה? אני לא יודע, אני חייב, בוא נצא מפה עכשיו! והם יצאו ושנייה אחרי שהם יצאו, הרצפה פשוט קרסה. ואז אחר כך, בהסתכלות אחורה, ניסו להבין, איך הוא ידע שצריך לצאת? והוא אומר, הייתה לי תחושת בטן. אבל אז, כשהם מנסים להבין מה זה התחושת בטן, מסתבר שהאש הייתה שקטה מדי. ובזה שהאש הייתה שקטה מדי, זה גרם לו לחשוב שאולי המקור של השריפה הוא לא במטבח שבו הם נמצאים, אלא כנראה מתחת. ואז זה אומר שההתחממות מתחת הולכת להקריס בקרוב את הרצפה. זה לא היה הגיוני, וזה לא היה מודע. זה היה מהיר מאוד, אבל זה היה נכון. זה היה מה שצריך לעשות באותה נקודת זמן. אז אם יש משהו שבו אנחנו מיומנים, קבלת החלטות אינטואיטיבית היא קבלת החלטות לא רעה בכלל, ולפעמים טובה מאוד אפילו. אבל אם לא, אז האינטואיציה הרבה פעמים מטעה אותנו. ושם היוריסטיקות הללו לפעמים הן צודקות ונכונות ומביאות אותנו להחלטה נכונה, ולפעמים לא.

בוא נעשה קצת דוגמאות למתי אנחנו משתמשים במערכת אחת. למשל, כשאנחנו משלימים ביטויים כמו לחם ו… אז מיד עולה לנו לחם וחמאה. כמה זה 2 ועוד 2? אתה לא צריך לחשוב על זה, אתה לא צריך לחשב. כשאנחנו רואים משהו מגעיל ומיד עולה לנו הפרצוף הנגעל, זאת החלטה של מערכת אחד, זה מהיר, זה אוטומטי, זה לא דורש מאמץ. מערכת שתיים לעומת זאת, היא מקצה קשב בעצם, למה שצריך קשב. אם אני לא אשאל אותך כמה זה 2 ועוד 2, אלא 2,647 ועוד 2,568, אתה כבר צריך רגע לחשב את הדבר הזה, אתה תיקח את מערכת שתיים.

מה שמשותף לפעילויות של מערכת שתיים, זה שהן דורשות קשב. כשאנחנו צריכים לקבל החלטה שהיא החלטה מודעת ובה אנחנו רוצים לשקול את האפשרויות, אז אנחנו צריכים להפנות לזה קשב. באנגלית, כשמדברים על להפנות קשב, זה "pay attention", "pay" זה לשלם, לשלם קשב. זה מונח ממש טוב, כי אנחנו, יש לנו משאב מוגבל של קשב שאנחנו יכולים להקצות. וכשאנחנו מקצים את הקשב שלנו לקבלת ההחלטה, אז אנחנו נהיה פנויים פחות לדברים אחרים.

אלעד: בעצם יש שתי מונחים מאוד מפורסמים בעולם קבלת ההחלטות, שנקראים "maximizer" ו-"satisficer". ובעצם הם מראים שרק על פי האופן שבו אנחנו מקבלים החלטות, אנחנו יכולים לחיות חיים מאושרים יותר, או מאושרים פחות, שזה נשמע כל כך מוזר. אבל למעשה, הסוג הראשון של האנשים שמאופיינים כמקסימייזרים, כלומר מלשון "למקסם", זה אנשים שבדרך כלל עושים סקרי שוק מאוד נרחבים, ובוחנים את כל האלטרנטיבות שיש להם בעת קבלת ההחלטה. וכשהם נכנסים לסופר הם באמת יסתכלו על כל מוצר ומוצר. אם הם יסתכלו על השמפואים, הם באמת יבחנו מאיפה, למה, כמה, כמה מיליליטר, כמה זה יוצא, וייקח להם יותר זמן לקבל החלטה. אבל ברמה האובייקטיבית הם בדרך כלל יקבלו החלטות טובות יותר. אממה? הם יסבלו הרבה יותר מתחושות חרטה, מרמות חרדה יותר גבוהות, הם יהיו הרבה פחות שלווים ברמה הנפשית, ולדבר הזה יש המון המון מחיר, למרות שהם מקבלים אובייקטיבית החלטה טובה יותר.

לעומת זאת, יש אנשים שמאופיינים כסטיספייזרים, כלומר, הם שבעי רצון מההחלטה. הם מסתכלים על חולצה שתיים, שלוש, בום, לוקחים, יוצאים מהחנות, מרגישים עם עצמם בסדר, הם לא חושבים אחרי זה 'האם קיבלתי את ההחלטה הנכונה? זה לא היה נכון?' ולדבר הזה יש המון משמעות, הם נהנים מרווח, או מרווחה נפשית הרבה יותר גבוהה, בהרבה מאוד פרמטרים, שלא נכנס אליהם כאן, ואחד הדברים שאני כן אשמח שהמאזינים פה יצאו איתם, זה שברוב ההחלטות של חיי היומיום, הם החלטות לא כל כך משמעותיות. כמו שאמרת, אנחנו מקבלים הרבה החלטות במהלך היום-יום, ותפנו אליהם קצת פחות קשב, כלומר, קבלו החלטות באופן הרבה יותר פשוט.

ד"ר בוימן-משיטה: אני שמעתי את יהודית כץ מדברת על זה שבמילה decide, to decide, הפירוש הזה בלטינית זה לחתוך, לחתוך. אנחנו בעצם… בתהליך של קבלת החלטות, אנחנו חותכים אופציות. כשאנחנו בוחרים, מחליטים X, אז אנחנו לא מחליטים Y, אנחנו חותכים את זה. ושהדרך היחידה ליהנות מההחלטה שלי בסופו של דבר, היא באמת לחתוך. זאת אומרת שאם עכשיו בחרתי את השמפו בטעם קמומיל עם נגיעות של דבש אקזוטי, אני לא חושבת יותר על האופציות האחרות, ואני נסגרת על הדבר הזה, ואז אני באמת אהיה מרוצה מהבחירה שלי והכל יהיה בסדר.

אלעד: זה ממש להתחיל להפנות את הקשב למה שלקחנו…

ד"ר בוימן-משיטה: שלקחנו.

אלעד: ולא למה שהפסדנו.

ד"ר בוימן-משיטה: לעומת זאת, הסטיספייזרים האלה, הם אתה אומר, מסתפקים.

אלעד: לגמרי.

ד"ר בוימן-משיטה: זה לא הופך אותם אבל כאילו, לכאלה ש… אני מאלה אגב, כן? אני מאלה, אבל זה לא הופך אותם לכאלה שהם… בוחרים, כאילו, לא יודעת, מסתפקים במועט כזה, או אפילו בינוניים כאלה?

אלעד: אז זה הרגע שבהרצאות שלי תמיד מישהו מרים יד ואומר, רגע, אבל אני רוצה להיות מיוחד! כאילו, כי אם אני סטיספייזר, אז בדרך כלל יש לי את החולצה שיש לכולם ויש לי את הרכב שיש לכולם. כלומר, אני כאילו לא מיוחד כי אני בוחר מתוך האלטרנטיבות של כולם, אני לא כזה מחפש כל הזמן משהו מאוד לא שגרתי. ובהקשר הזה בוא נדבר רגע על קונפורמיות. ואם אני מחזיר את זה לכל השיח שאנחנו מדברים על תרבות המערב ורציונליות, קונפורמיות זה גם קצת כאילו מילה גסה. כי כולנו רוצים להיות מאוד מיוחדים ולהבליט את עצמנו, או רובנו לפחות רוצים להיות מיוחדים. וכל הסיפור הזה של קונפורמיות, אולי אני אשבור פה איזשהו מיתוס, קונפורמיות זה דבר ממש בריא, לפי עולם המחקר זה דבר ממש טוב. כשאני קם בבוקר ואני עושה משהו מאוד מאוד מיוחד או שהוא ממש נגד הזרם, אני כאילו קם וצריך להצדיק את עצמי כל יום מחדש, למה אני עושה את מה שאני עושה, בעצם הזרקור עלי. אני כל הזמן מספר למה אני עושה משהו חדש. והדבר הזה הרבה פעמים מאוד לא פשוט, ויש לו מחירים. ומצד שני, אם אני חי עם הזרם מה שנקרא, להרבה מאוד מאיתנו זה ממש ממש בריא, זה ממש ממש נכון לנו.

ד"ר בוימן-משיטה: אז אתה אומר לבחור את השמפו שכולם בוחרים, אנחנו לא צריכים עכשיו ללכת להיות מיוחדים ודברים כאלה [צוחקת]. אני חושבת שבסטיספייזר בסופו של דבר אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה המטרה, האם המטרה היא לבחור בצורה אובייקטיבית את השמפו הכי טוב, או ליהנות מהשמפו שרכשתי? ואם המטרה היא ליהנות מהשמפו שרכשתי, אז בואו נסתפק בשמפו שבחרנו. ברוב המקרים, מה שאני רואה בחיים ובמחקר, זה שהבחירה עצמה היא כמעט ולא משנה, ברוב המקרים. מה שמשנה זה מה אנחנו עושים איתה אחר כך. זה לא משנה אם אני אתחתן עם יוסי או עם חיים, זה משנה אחרי החתונה איך אני עכשיו אשקיע במערכת היחסים שלנו ובזוגיות שלנו, וזה מה שיקבע איך היחסים בינינו יראו, לא אם זה X או Y. כמובן שאם יוסי הוא בחור מופרע שחי על הקצה ואי אפשר לסמוך עליו [צוחקת], וחיים הוא בחור שכולו טוב אז אנחנו מדברים פה על עולם אחר, אבל בהנחה שאני מתלבטת עכשיו בין שני בחורים, שהם יחסי טובים, וטוב לי בחברתם, ונעים לי איתם ואני סומכת עליהם, הבחירה היא לא באמת כזאת קריטית גם במקום הזה. גם בעבודה, אם אני מתלבטת בין שתי משרות טובות, אני הרי לא יודעת מה יהיה, אין לי מושג מה יקרה אם אני אבחר את זו, ולאן אני אתקדם, ואיך אני אשתלב חברתית, ואין לי מושג גם איך אני אבחר את זו, אני פשוט צריכה… אם יש לי אפשרויות שהן טובות ויחסית שוות, רגע הבחירה הוא לא כזה חשוב כמו שאנחנו נוהגים לחשוב. מה שחשוב זה מה שיהיה אחר כך. ומה שיהיה אחר כך זה מתחבר לי למונח של אושר סינתטי. אושר סינתטי זאת הנטייה שלנו להצדיק את מה שאנחנו עושים. נגיד שכבר בחרתי ללבוש את החולצה הירוקה, כבר בחרתי, או כבר בחרתי את השמפו עם נגיעות הפסיפלורה, עכשיו אחרי שבחרתי אותו, אם אני בוחרת אותו באמת, אני יכולה להגיד לעצמי 'וואי איזה ריח טוב יש לו, איזה בחירה טובה הייתה לי, איזה כיף'. אם בחרתי את יוסי, ועכשיו אני עם יוסי, וטוב לי עם יוסי, אז אני יכולה להגיד, 'וואי, איזה כיף שבחרתי את יוסי', כן? אבל אני יכולה לעשות את הדבר הזה רק אם בחרתי את יוסי ובאמת ויתרתי על חיים. אם אני כל היום מחזיקה בראש, 'אולי חיים כן היה יותר טוב?', או 'אולי השמפו של הלימון עם בננה היה יותר טוב מהשמפו הזה?' אז אני לעולם לא אצליח להיות מרוצה מההחלטה שלי. אז מה שאני רוצה להגיד פה לגבי הסטיספייזרים, שבעיניי, קודם כל, הם לא בהכרח מסתפקים במועט.

אלעד: לגמרי.

ד"ר בוימן-משיטה: זה לבחור בין אופציות טובות, את האופציה הטובה באותו רגע.

אלעד: אגב, ברמה המחקרית הם בוחרים חיים מאושרים יותר, נקודה.

ד"ר בוימן-משיטה: כן, הם חיים מאושרים יותר. זאת אומרת, אם הבחירה היא בין אופציה לא טובה לבין אופציה טובה, אז זה עניין אחר, אבל בהנחה שיש יחסית אופציות טובות על השולחן, זה לא באמת כזה קריטי מה נבחר, ברוב המקרים. אנחנו לא יודעים לאן החיים יתגלגלו, יש איזה אפקט הפרפר כזה, אין לנו מושג שאנחנו צועדים בנתיב מסוים, אין לנו מושג מה היה קורה אם היינו צועדים בנתיב אחר. אבל מה שאנחנו כן יודעים זה שאם נבחר לצעוד בנתיב מסוים, ונמשיך כל החיים לחשוב על מה היה קורה אם הייתי צועדת בנתיב האחר, אני לא אצליח לייצר את האושר הסינתטי הזה, שזה ההצדקה של מה שכבר עשיתי ומה שכבר בחרתי, ואני אהיה פחות מרוצה.

אלעד: גם צריך לעלות פה עוד איזושהי נקודה, שהרבה פעמים אנחנו צריכים לשאול את עצמנו ביחס למה אנחנו משווים את הדברים? כלומר, כי הרבה פעמים יש כאילו איזשהו מודל מסוים של אנשים, או של סגנון, שאנחנו קצת משווים אותנו אליהם. ואם נדבר רגע על הבדלים בין-אישיים, אנחנו צריכים לזכור שאנחנו מקבלים החלטות מתוך הקונטקסט שלנו, מתוך מי שאנחנו. כלומר, אני מקבל החלטות לפי רמת הדתיות שלי, השמרנות שלי, מאיפה באתי, רמת הביטחון העצמי שלי, תחושת המסוגלות שלי, כל הדברים האלה ביחד מתכנסים לתוך איזשהו הלך רוח אפילו, שאני מסתובב איתו בעולם, ועל פיו ואני מקבל החלטות. אז הרבה פעמים שאנחנו גם מתחרטים על החלטה, או שואלים את עצמנו ככה המון שאלות, אם אנחנו כן קיבלנו החלטה טובה או לא קיבלנו החלטה טובה, אנחנו צריכים להבין שאנחנו מקבלים החלטות בהתאם למחירים שאנחנו מוכנים לשלם עליהם.

כלומר, בין אם זה באופן מודע או לא מודע. לצורך הדוגמה, אנשים הרבה פעמים חולמים לפתוח איזה מלון בקוסטה ריקה ולשחרר את העבודה שלהם של nine to five במשרד, והרבה פעמים זה לא בהכרח הדבר הנכון להם, זה לא בהכרח ההחלטה הטובה בשבילם, מהסיבה הפשוטה שלפתוח מלון בקוסטה ריקה, שזה נשמע כאילו במרכאות "ההחלטה הרציונלית", גובלת במחירים שאותו הבן אדם לא מוכן לשלם. כלומר, להיות רחוק מהמשפחה שלו, השייכות החברתית שהוא מרגיש פה במדינה, או כל מיני דברים כאלה ואחרים. מהצד השני, יש אנשים שזה בדיוק הפוך, שהמחירים הם נכונים להם. ובגלל זה אנחנו צריכים להבין שאנחנו מקבלים אולי החלטות קצת יותר טובות ממה שאנחנו חושבים שהם, כי באופן מודע או לא מודע, שוב, אנחנו שוקלים איזשהם מחירים פנימיים, אם שווה לנו לשלם אותם או לא שווה לנו.

ד"ר בוימן-משיטה: איך אתה מציע לאנשים לקבל החלטות בצורה טובה יותר?

אלעד: אז יש הרבה שיטות, ואני באמת רוצה ככה… להעלות את המרכזיות שבהם, או את אלה שאני יותר מתחבר אליהם. ואולי נתחיל בשיטה הראשונה שאני יותר מתחבר אליה, שהיא, מה שנקרא… שאנחנו בעת דילמה, שיש לנו כמה אלטרנטיבות לבחור מהם, אחד הדברים הטובים ביותר שאנחנו יכולים לעשות לעצמנו זה להתרחק מהסיטואציה, לעשות איזשהו זום אאוט מסוים. והדבר הזה נקרא בעולם המחקר psychological distance, או self distance, אנחנו כאילו מתרחקים מעצמנו, אפשר לחשוב שאנחנו מדמיינים את עצמנו בעוד חמש שנים, או לדמיין את האני האידיאלי שלי עוד כמה שנים, ולחשוב איך שם הייתי רוצה להסתכל על עצמי בדיעבד מקבל את ההחלטה? והרבה פעמים העצם התרחקות הזאתי, היא בעצם משחררת מאיתנו הרבה פחדים, ומה האבא יגיד? ומה הסבא יגיד? ומה הסבתא אומרת? הרבה מאוד משתנים שמשפיעים עלינו בעת הדילמה הזאתי, שגורמים לנו הרבה פעמים גם לקבל החלטה שהיא לא אותנטית, או לא את זאתי שבאמת רצינו, כי אנחנו חוששים, או כי אנחנו נותנים המון משמעות למישהו שאנחנו תופסים ממנו ואמר לנו משהו אחר. אז עצם ההתרחקות כשלעצמה בעצם משנה את הפרופורציות במרכאות "לטובתנו", ושם אנחנו מקבלים בדרך כלל החלטות טובות יותר. אז אני אציג שני מחקרים מהתחום, שאולי ככה יתמכו בטענה שלי, ואני אנסה לשכנע אתכן בעזרתם.

אז המחקר הראשון בעצם לקח שתי קבוצות, והם נמצאו באיזושהי אוניברסיטה בארצות הברית, אבל בוא נדמיין את זה רגע בארץ, שזה יהיה נכון, כי אנחנו הולכים לדבר פה רגע על צפון-דרום. אז תדמיינו קבוצה של אנשים, חצי מהקבוצה הזאתי אמרו להם שהם הולכים למלא לוטו בעיר דמיונית בצפון הארץ. אז נגיד, אנחנו בתל אביב, וקבוצה אחת נאמר לה שהם הולכים למלא לוטו באיזושהי עיר דמיונית, בהרצליה נגיד. וקבוצה שנייה נאמר לה שהם הולכים למלא לוטו בעיר דרומית מהם, חולון. לכל המשתתפים האלה נאמר שאם הם זוכים בלוטו, הם הולכים לזכות ב-50 דולר, אבל הם יקבלו את האופציה, אם הם זוכים, לקחת 65 דולר שלושה חודשים אחרי זה. מה שראו במחקר הזה, שהקבוצה שהתבקשה לדמיין את עצמם ממלאת לוטו וזוכה, מהצפון, לקחו באופן משמעותי יותר את האפשרות לזכות ב-65 דולר שלושה חודשים לאחר מכן. וההסבר של החוקרים, אם כמה שהוא נשמע קצת הזוי, זה שכשאני מדמיין את עצמי בצפון, אני מדמיין את עצמי מעל איפה שאני נמצא עכשיו ברמה המנטלית. ולמעשה זו הסיבה שהם מקבלים החלטה שהיא כאילו טובה יותר, לעומת אנשים שהם בדרום, והם כאילו לפחות מסתכלים בגובה העיניים לאיפה שהם נמצאים, או מתחת לזה. אז עם כמה שההסבר שלהם מוזר, זה הסבר לגמרי מספק, כי הוא גם נתמך על ידי הרבה מאוד מחקרים אחרים מהספרות המחקרית, ו… זה בעצם דוגמה לכמה מימד של המקום יכול לשחק תפקיד בדבר הזה שנקרא קבלת החלטות. ואם זה לא שכנע אתכם אני אציג מחקר נוסף על זמן.

נתנו לאנשים בעצם לבחור מכונית מסך כל כמה מכוניות, עם הרבה מאוד פרטים, נתנו להם את כל הפרטים שהם רצו, דמיינו חמש מכוניות, שאתם מקבלים את כל הפרטים לגביהם, וגם פה לקחו שתי קבוצות, קבוצה אחת נאמר לה שאתם הולכים לבחור את אחת המכוניות עוד שנה, וקבוצה שנייה נאמר לה שהם הולכים לבחור את המכונית כרגע. וגם פה, בקבוצה שנאמר לה שהם הולכים לבחור עוד שנה את המכונית, הם קיבלו החלטה אובייקטיבית טובה יותר, מבחינת שקלול של מחיר וכולי, והפרטים של המכונית. וזה רק מראה שכשאנחנו יכולים או מצליחים לצאת מהמימד של הזמן ושל המקום, אנחנו יכולים לקבל החלטות טובות יותר ברמה האובייקטיבית, וזה גם קצת מקל עלינו ברמה הרגשית אפילו, כאילו אנחנו קצת מתרחקים ככה ומתבוננים על הסיטואציה ממקום אחר.

ד"ר בוימן-משיטה: אז ההמלצה הראשונה שלך היא בעצם כשאני רוצה לקבל החלטה, לצאת קצת בזום אאוט, לחשוב על מה היה קורה אם הייתי צריכה לקבל את ההחלטה הזאתי בזמן אחר, או איך אני אסתכל על זה בעוד שנה מהיום, לצאת קצת מעצמי, להתרחק קצת, וזה דבר שעוזר לקבל החלטות בצורה טובה יותר.

אלעד: לגמרי. עוד איזושהי שיטה שאני תמיד אוהב לתת לאנשים, זה לצאת עם עצמם קצת לדייטים. ממש, לשבת עם עצמם קצת בשקט, לשמוע אלטון ג'ון, לשתות קפה, לשתות בירה, וממש לחשוב רגע, האם ההחלטות שהם מקבלים משרתות אותם ונכונות להם? ולמה אני אומר את זה? כי הרבה פעמים כשאנחנו חושבים על האלטרנטיבות שלנו, אנחנו שוקלים מאוד את החברה סביבנו. ואנחנו קצת מבצעים איזושהי השוואה חברתית. ובהקשר לזה אני רוצה רגע להעלות איזושהי הגדרה בעולם המחקר, שהיא מאוד מעניינת ולא קשורה דווקא לקבלת החלטות, אבל היא כן מתקשרת לפה. אז מי שמכיר את המונח bad hair day, יודע שזה בעצם רעיון שאומר שכשאני קם בבוקר והשיער קצת לא מסתדר לי, התלתל לא מסתדר לי או שגדל לי איזשהו חצ'קון מסוים, אני יוצא מהבית ובטוח שכל העולם קולט את זה. כולם מסתכלים עליי, הפרוג'קטור עליי כרגע, וכולם שמו לב לשינוי. אבל למעשה, מחקרים אחרי מחקרים מראים שאנשים הרבה פחות שמים לב לשינויים שאנחנו שמים אליהם לב. והרבה פעמים, אם תיקחו את זה לעולם קבלת ההחלטות, אנשים הרבה פחות שמים לב לשינויים שאנחנו עוברים בחיים ולהחלטות שאנחנו מקבלים. ולכן תחשבו כשאתם מקבלים החלטות או בוחרים, במרכאות, אתם קצת פחות מעניינים את האחר. וכשאתם תחשבו ככה אולי אתם תצליחו לקבל החלטות שהן יותר ישרתו אתכם, יותר אותנטיות לכם, ולדבר הזה יש המון משמעות והשלכות ארוכות טווח על החיים שלנו.

השיטה הנוספת שאני כן רוצה להציג זה מה שנקרא "סימולציה מנטלית", או במילים פשוטות, דמיון. יש לנו את הכוח תמיד לעשות איזושהי מניפולציה מנטלית לעצמנו ולדמיין את הכוח שיש בנו, ברמה הכי הכי פשוטה. ואחד המחקרים שהתעסק בתחום הזה בעצם, גם פה, חילק שתי קבוצות ולקבוצה אחת נאמר שהם הולכים להיות בסיטואציה שבה הם מוצגים כבוסים, כמנהלים באותה סיטואציה, ולקבוצה השנייה נאמר שהם הולכים לשחק את העובדים. ועצם הדבר הזה נתן איזושהי בולטות מסוימת שלא ניכנס כרגע לכל הדברים, אבל עצם החלוקה הזאתי הובילה את המשתתפים בקבוצה שהתבקשו לדמיין את עצמם כבוסים, להרגיש חזקים יותר. וכשהם התבקשו לקבל החלטות, הם קיבלו החלטות טובות יותר, אופטימליות יותר, המטלות שהם התבקשו לענות עליהם, פתרו אותם בצורה הרבה הרבה יותר טובה, ובאופן כללי הראו מדדים קוגניטיביים טובים יותר. והדבר הזה בעצם מרמז, או לא מרמז, על זה שככל שאנחנו מדמיינים את הכוחות שיש בנו, אנחנו בעצם פועלים טוב יותר בעולם, אנחנו מקבלים החלטות אופטימליות יותר.

עכשיו, יש פה נקודה שחשוב מאוד לציין, שאנחנו לא מנסים לעוות את המציאות, אנחנו לא מנסים בעצם לדמיין משהו שהוא לא קיים. וברגע הזה גם הרבה פעמים אנשים מרימים ידיים בהרצאה ואומרים, 'רגע, רגע, אבל כאילו, אני לא הכי מקצוען בתחום שלי', 'אני לא הכי מוכשר שיש בתחום שלי', זה הרגע להגיד שאנחנו יכולים ממש לדמיין, או להעלות למודעות את הכוחות שיש בנו, גם אם הם טריוויאליים ביותר, כמו היכולת החברתית שלי, כמו המוטיבציה שלי, כמו הרצון שלי ללמוד, כמו הנאמנות שיש בי. כלומר, כל מיני דברים כאלה שהרבה פעמים מעלים למודעות את החוזקות שלנו, שכאילו אנחנו לא ממש שמים לב אליהם ביום-יום, אבל הם מייצרים איזושהי עטיפה חזקה יותר, שלנו כלפי עצמנו, מחזקים את התפיסה העצמית שלנו, את תחושת המסוגלות שלנו, ובתורה כל הדבר הזה בעצם מוביל אותנו לקבל החלטות טובות יותר בחיים.

הדבר האחרון שאני רוצה להציג זה שיטה מאוד פרקטית לקבל החלטות, שיש לנו כמה דילמות, אז אני אתן דוגמא לסטודנטים שהרבה פעמים לא יודעים כל כך מה ללמוד, איזה חוג הם רוצים. אז בוא ניקח סטודנטית שבחרה שהיא הולכת על מדעי החברה, ויש לה שלושה מקצועות שהיא צריכה לבחור מהם: חינוך, פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית. והיא לא כל כך יודעת, לכל אחד מהחוגים יש יתרונות וחסרונות, אבל קצת קשה לה לבחור. ואחד השיטות הטובות ביותר זה להתחיל לדרג אותם, כלומר, אפשר לדרג את היתרונות ואת החסרונות באיזשהו אופן כזה שאתה נותן נגיד לחינוך 50%, ולעבודה סוציאלית 75% ולפסיכולוגיה 82%. ואז כשאתה מסתכל על כל האלטרנטיבות האלה את שואלת את עצמך - מי הכי גבוהה? סבבה, אני לוקחת אותה, מהסיבה הפשוטה שנכון למציאות הנוכחית אין אלטרנטיבה שהיא טובה יותר. וזה אולי מסכם באופן הטוב ביותר את זה שאין החלטות של 100%, וכשאנחנו יוצאים מהבית ויודעים שאנחנו לא הולכים לקבל החלטות של 100%, אלא 92, 95, 86, עצם הידיעה הזאת מובילה אותנו לקבל החלטות טובות יותר.

ד"ר בוימן-משיטה: תודה רבה, אלעד. אז אני רוצה לסכם ולהגיד שתהליך קבלת ההחלטות הוא תהליך שאנחנו עושים באופן טבעי, כל יום, כל היום. למדנו פה היום שאם אנחנו נגביר מודעות לזה שאנחנו עושים את זה, אנחנו נרגיש בעלי עוצמה יותר, בעלי אולי מסוגלות עצמית גבוהה יותר, וזה ישרת אותנו.

דיברנו על סוגים של אנשים, המקסימייזרים, האלה שממקסמים את הכל ומנסים תמיד למצוא את האופציה הכי טובה, אבל זה עולה להם, עולה להם בבריאות נפשית ובשביעות רצון מהבחירות שלהם בסופו של דבר. ולעומת זאת הסטיספייזרים, אלה שלא צריכים לבחון את הכל, אלא בוחרים את האופציה הכי טובה שעומדת בפניהם בנקודת זמן ספציפית, וברגע שהם בוחרים בה, הם נהנים ממנה, הם מצדיקים אותה לעצמם, והם שוכחים את האופציות שהיו יכולות להיות, ומתמסרים לאופציה הזו, ואז גם מרוצים יותר.

גם דיברנו על זה שיש שתי מערכות מוחיות שעובדות בזמן תהליך קבלת ההחלטות שלנו, מערכת אוטומטית מהירה, שאם אנחנו מיומנים ומקצועיים אז היא יכולה להיות גם טובה, אבל אם לא, היא יכולה להוביל אותנו לטעויות, ואנחנו צריכים לקחת את זה בחשבון. ולעומתה המערכת האיטית יותר, השקולה, זו שהיא לוקחת ומחשבת את כל הפרמטרים הרלוונטיים במשוואה, אבל היא דורשת מאיתנו אנרגיה נפשית, וגם לא תמיד היא מגיעה להחלטה הנכונה ביותר.

סיימנו בכמה דרכים לקבל החלטות טובות יותר.

[מוזיקת סיום]

עד כאן להיום, תודה רבה לך אלעד, תודה רבה לצוות רשת "עושים היסטוריה", שלי נוי עורכת את התוכנית, דני טימור המנהל העסקי, בצוות המכירות שלנו עמית חזזי ואביב שם טוב, בצוות התוכנית גם שלי גואטה והילה שמש.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

10 views0 comments

Comments


bottom of page