כיצד לבוש משפיע על הרגשות ומצבי הרוח שלנו? איך בגדים יכולים לסייע בוויסות רגשי? ומהו הקשר בין הלבוש שלנו לבין תפיסת העצמי והביטחון העצמי? בפרק זה של "עושים פסיכולוגיה", ד"ר מעיין בוימן משיטה מארחת את ד"ר טלי סטולובי, עובדת סוציאלית וחוקרת בתחום הפסיכולוגיה של הלבוש, ומזמינות את המאזינים לחשוב מחדש על הבחירות האוטומטיות שלנו בארון הבגדים, ועל ההשפעה העמוקה שיש ללבוש על עולמנו הפנימי.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/09/2024.
[חסות]
קריינות: רשת "עושים היסטוריה".
[מוזיקת פתיחה]
קריין: "עושים פסיכולוגיה", עם דוקטור מעיין בוימן-משיטה.
ד"ר בוימן-משיטה: שלום לכם ולכן ותודה שהצטרפתם אלי היום ל"עושים פסיכולוגיה". בפודקאסט הזה אני מביאה לכם בכל פרק נושא אחר מעולם הפסיכולוגיה.
היום נמצאת איתי דוקטור טלי סטולובי, עובדת סוציאלית וחוקרת את הפסיכולוגיה של הלבוש. טלי פנתה אלי עם הצעה לעשות פרק על הפסיכולוגיה של הלבוש, ומיד אמרתי כן. האמת שזה נושא שלא שמעתי עליו כמעט שום דבר, למעט כל מיני מחקרים בפסיכולוגיה חברתית, שהראו איך בגדים שמייצגים קבוצות השתייכות שונות, כמו מדים של K.K.K. או מדי אחיות, איך הם משפיעים על כל מיני התנהגויות, אולי נדבר על זה קצת בהמשך. אבל בעצם, מגיל אפס בערך כולנו מתלבשים, והבגדים של אחרים הם חלק ממה שאנחנו לוקחים בחשבון בשיפוט שלהם, הבגדים שלנו משפיעים על איך שאנחנו מרגישים, ואין באמת מחקר כמעט או בכלל שיח כמעט על הנושא הזה, אז המטרה של הפרק היום זה להבין איך ומה בדיוק התפקיד של בגדים בפסיכולוגיה שלנו. שלום טלי.
ד"ר סטולובי: היי.
ד"ר בוימן-משיטה: תודה על ההצעה, תודה שהגעת לכאן. איך הגעת לתחום הזה? מה זה הד… אני לא מכירה אף אחד שמתעסק בזה.
ד"ר סטולובי: אז קודם כל, אני עובדת סוציאלית, הדוקטורט שלי בעבודה סוציאלית, ואין לי שום רקע לא בסטיילינג, לא באופנה, לא בבגדים, אין לי את זה ב-DNA שלי. ורוב החיים, רוב השנים עסקתי בטיפול ובמחקר, אבל אני עצמי חוויתי איזשהו משבר מלתחה, מה שנקרא. זה היה אחרי הלידה השנייה שלי, וכמו הרבה מאוד נשים, פתחתי את ארון הבגדים, והרגשתי שאין לי מה ללבוש. אבל הפעם היה בתסכול הזה איזה משהו עמוק יותר, כי דימוי הגוף שלי השתנה, כי החיים שלי השתנו, כי התחלתי תפקיד חדש בבית החולים בו עבדתי, לנהל את המחקר, והרגשתי שזה ככה תפקיד גדול ורציני, והגיע הזמן לגדול. והבגדים שיקפו איזושהי זהות ישנה, אחרת, של הרווקוּת שלי, של התקופה לפני הילדים, משהו שם היה כל כך לא מותאם. ואז יצאתי לאיזשהו מסע שבו ניסיתי להתאים את צורת הלבוש לאיך שאני רוצה להרגיש, להיות, לתפקד. וזה לא היה כל כך פשוט.
זה לא היה פשוט, וזה הוביל אותי ממש ללכת וללמוד סטיילינג, באופן חשאי, בלי לספר לאף אחד, בטח לא במילייה הטיפולי שממנו הגעתי, שאני נוסעת ל"שנקר" כל יום שישי, ללכת ללמוד סטיילינג, אבל מהר מאוד הבנתי שם בתוך השיעורים, שמה שמראים כאיזשהו אלמנט עיצובי, אסתטי, הוא למעשה עולם רגשי בלתי מדובר. והבנתי שכשאני משנה את איך שאני מתלבשת, אני משנה את איך שאני חושבת ומרגישה ומתנהגת. ויצאתי לאיזה מסע משחקי, שבו החלטתי שאני מתחילה לשנות את איך שאני מתלבשת, ואני מודדת דברים אחרים, ואני נכנסת לתוך חנויות שלא נכנסתי, ואני רואה מה זה עושה לי. וראיתי מה זה עושה לי. וראיתי שדווקא דרך המעטפת אני מצליחה לגעת בעומק, ואני מצליחה לפגוש בעצמי חלקים ילדיים, משחקיים, וגם חלקים דווקא בוגרים של כוחות, של המקצועיות שלי, ומה שאני רוצה לשדר. והתחלתי לגשת לכל החלקים האלה דרך בגדים, ולבטא אותם דרך בגדים. ואז אמרתי לעצמי, יש פה כלי שאני פשוט חייבת לבדוק אותו גם על אחרות. וזה גם דגדג לי, זה היה חלק מהיצירתיות המופלאה שהדבר הזה פתח בי.
ואז התחלתי להביא את זה לתוך המרפאה לבריאות הנפש, בתוך בית החולים שבו עבדתי, ועבדתי דווקא עם אוכלוסייה גריאטרית באותה תקופה. ואני זוכרת את עצמי מתחילה להביא את זה לתוך השיח הטיפולי. ואני זוכרת מטופלת אחת ספציפית, שאני תמיד מזכירה אותה ונראה לי שאני אזכור אותה תמיד, שהיא סבלה מחרדה ודיכאון, ועבדנו במשך שנה שלמה בפסיכותרפיה. ואז הבאתי את הכלי הזה, והבאתי אותו בהתחלה בגישוש מאוד עדין, של 'בואי נדבר רגע על אופן הלבוש שלך, ספרי לי קצת על הבגדים שלך, על איך התלבשת פעם ואיך היום', ומשהו שם פשוט נפתח. היא התחילה לדבר על ההשפעה של הדיכאון, על הבגדים שלה, על איזושהי צבעוניות שהלכה לאיבוד, ובתוך השיח הזה ראיתי ממש שינוי, שהיא מתחילה להגיע למפגשים אחרת, לבושה אחרת, והיא ממש דיברה איתי על זה, והיא התחילה להתאפר. כלומר קרה שם איזה משהו, התחולל משהו אדיר. ואז אמרתי לעצמי, בתוך התהליך הזה ותהליכים נוספים, אני חייבת לדבר על זה, אני חייבת לחקור את זה.
ד"ר בוימן-משיטה: אני בן אדם של בגדים שחורים לבנים, מקסימום פסים וג'ינסים בדרך כלל, עכשיו זה לא עולה עליי, אבל בשגרה. [מצחקקת] בשבילי בגדים זה משהו שהוא פונקציונלי, זה לא דרך של ביטוי. אני לובשת בגדים כי צריך ללבוש בגדים. מה זה אומר עלי? [צוחקת] למה בן אדם אחד רוצה ללבוש צבעוני, ובן אדם שני ניגש תמיד למלתחה השחורה, או כזה, יאיר לפיד או מרב מיכאלי כאלה.
ד"ר סטולובי: [מהמהמת בהסכמה] אז את מדברת בעצם על חיבור רגשי ללבוש. אם יש חיבור רגשי או שהחיבור הוא יותר פונקציונלי. וגם אני הייתי כמוך, במשך שנים רבות ורוב חיי, הלבוש היה פונקציה. זה גם לא עזר שהייתי ילדה מלאה, שמנמנה, והיה לי מאוד מאוד קשה למצוא בגדים בתקופות קריטיות של עיצוב הזהות שלי, כן? אז זה לא עזר. אבל גם אחר כך, כשגדלתי והתפתחתי, ראיתי בבגדים איזשהו כלי חברתי, איזה משהו שצריך לסמן עליו וי. ומה שקרה לי זה שבתוך אותו מסע שדיברתי עליו קודם, התחלתי לראות בבגדים כלי משחקי, וגם כלי לבטא את הרגשות שלי ולהשפיע על הרגשות שלי. וזה למעשה ההבדל. אנשים שיש להם איזשהו גיוון ומשחקיות, ובעיקר הנאה, מאופן הלבוש שלהם, זה אנשים שיש להם יותר חיבור רגשי לבגדים. ואנשים שרואים בהם יותר כלי חברתי, בוא נגיד, זה האנשים שיבואו ממקום יותר פונקציונלי.
עכשיו, מה שתיארת לי קודם לגבי ההעדפות שלך, לדעתי גם מאוד קשור לזהות מקצועית. מכיוון שאני עובדת הרבה עם נשות טיפול כאלה ואחרות, שחוזרות ואומרות שאנחנו כנשות טיפול, צריכות להיות שם עבור האחר, ולא להביא איזושהי צבעוניות חזקה. זאת אומרת שהאישיות שלי לא אמורה למלא את החדר, ולהציף שם כל מיני דברים, בתוך התהליך הטיפולי. ואני חושבת שהסוציאליזציה שלנו למקצוע, בוא נגיד, לא תומכת בלראות באופנה, בלבוש, איזשהו כלי לביטוי עצמי, ואפילו באיזשהו מקום זה חסום עבורנו. אני חושבת ככה, ממה שאני רואה, בואי נגיד. וזה מעלה דילמות. כי תלמידות שלי ונשים שאני עובדת איתן, מספרות על איזשהו פער בין איך שהן היו רוצות להתלבש, לבין איך שהעבודה מאפשרת להן להתלבש. גם נשות חינוך מרגישות ככה, מנהלות מרגישות ככה. זאת אומרת שלא תמיד הדרך ללבוש היא כל כך פתוחה עבורנו, כמו שנדמה בפרסומות ובעולם מסביבנו.
ויש גם משהו בבגדים שמקושר מאוד חזק לאופנה. ואופנה מתחברת אצל הרבה מאיתנו, לא אצל כולנו, למקום שהוא יותר קליל, הוא יותר שטחי. הוא מקום שאנחנו לא רוצות לפעמים להזדהות איתו, בעיקר כנשים, מתוך איזשהן תפיסות של, 'אם אני אוהבת בגדים ואופנה ואני אשקיע בזה זמן, אנרגיה, כסף, מה זה אומר עלי כאישה? על החלקים האינטליגנטיים שלי, על החלקים הפמיניסטיים שלי?' כאילו, איפה אני בתוך הדבר הזה?, ואיזשהו חשש ללכת לאיבוד בתוך כל המיתוסים האלה, כי בסופו של דבר זה מיתוס. כי אישה יכולה גם להתלבש וליהנות מהבגדים שלה, והיא יכולה גם להיות מעמיקה, אינטליגנטית ופמיניסטית. בגדים, להפך, הם דרך להביע מסרים.
ועוד משהו שאני יכולה להגיד על מה שתיארת, זה שיש חיבור בין לבוש לבין אישיות. זה משהו שאלא אם כן באמת, אין שום חיבור אישי לבגדים, אולי לא יהיה קשר כזה, אוקיי? אבל אצל רובנו, וגם התיאוריות מדברות על זה, שיש איזשהו רצון להתאמה בין הפנים לבין החוץ. ואז אנחנו רואות שבגדים מהווים סוג של ביטוי לתכונות, כמו מוחצנוּת לעומת מופנמוּת. מצפוניוּת, למשל מה שתיארת על לבוש שהוא רגוע, קלאסי. את מתארת ממש בחירות קלאסיות, צבעים רגועים. זה מאוד יכול להעיד על מצפוניות, שהיא תכונה שמדברת על סדר, אחריות, משמעת עצמית, מוכוונות במטרה, פונקציות ניהוליות מפותחות. אנשים כאלה לרוב ייטו לבגדים שהם רגועים יותר, שהם קלאסיים, שהם קצת קונפורמים גם, ולא ילכו למקומות מוחצניים, דרמטיים, יצירתיים עם בגדים. אנשים כאלה, למשל, אנחנו נראה בהם יותר פתיחות לחוויה, ואיזושהי משיכה לאסתטיקה ואמנות. כלומר, יכול להיות שהם יהיו מצפוניים, אבל המצפוניות פחות תבוא לידי ביטוי. השאלה היא מה המקומות החזקים יותר אצלנו, בואי נגיד.
[פרסומת]
ד"ר בוימן-משיטה: את מתארת אנשים עם מאפייני אישיות שונים ואיך הם נוהגים להתלבש. השאלה היא, האם יש גם פעולה הפוכה, או קשר הפוך? האם אם אני משנה את סגנון הלבוש שלי, האם אם אני ארשה לעצמי עכשיו ללבוש בגדים צבעוניים יותר, אז אני אהפוך להיות אדם יצירתי או מוחצן יותר?
ד"ר סטולובי: מממ, זה מה שהכי מעניין אותי. את למעשה עכשיו תיארת מבחינתי את התרפיה, או את הפוטנציאל התרפויטי. כי אם אני מבינה שבגדים מבטאים מצבים מסוימים, איך אני יכולה ללמוד להשתמש בהם באופן מודע ורצוני כדי לשנות מצבים? כדי לבטא את עצמי, כדי לעבוד על דימוי הגוף שלי, וזה מוביל אותי דווקא למחקר החדש ביותר שפרסמתי, שהוא פרי התערבות. למעשה בדקתי לפני ואחרי, אבל לא בדקתי תכונות אישיוּת ככה כמו שהתייחסת, אלא דימוי גוף. ומצאתי עלייה מובהקת בדימוי הגוף של סטודנטיות שהשתתפו בקורס שעסק בפסיכולוגיה של הלבוש ובלבוש כתרפיה. והיו בקורס הזה חלקים של מודעות מגדרית, חלקים של הבנת דימוי גוף, וגם חלקים ממשיים של הבנת הלבוש ככלי משחקי, ככלי לוויסות רגשי, ותרגילים פעילים שעזרו להן בעצם להנגיש את עולם הלבוש להן, למה שהן רוצות, לא למה שהסביבה מצפה מאיתנו כנשים, או מה שהפרסומות משדרות לנו. וזה הוביל לעלייה מובהקת בהערכת הגוף שלהן, כלומר בשביעות הרצון מהגוף.
כשנפתחת לך הגישה לשאול שאלות לגבי איך שאני מתלבשת, ואני מתחילה להבין שיש לי כל מיני פנטזיות ומשאלות שהייתי רוצה לבדוק אותם בכל הנושא הזה של בגדים, כלומר, אז בזמנו נזכרתי שלבשתי חצאיות בגיל שש, והבנתי שיש בי חלק נשי שמתגעגע, ושאני לא מאפשרת לעצמי, אני כל הזמן תקועה על הג'ינס הזה, ואני חנוקה בג'ינס הזה, לפחות ככה הרגשתי, גם הייתי אחרי לידה ודימוי הגוף שלי היה במקום מאוד מאוד פגיע, ולא יכולתי עוד ללבוש את הג'ינס הזה. ואז הבנתי שהחצאית יכולה לגלם עבורי גם ביטוי נשיות, וגם בפועל, כשמדדתי אותה והסכמתי להיות במקום הזה, אז הבנתי שיש שם שחרור מאוד גדול מהג'ינס, וכל מה שהוא מסמל, או סימל יותר נכון, באותה תקופה. אז זאת דוגמה לתהליך שבו פריט לבוש יכול לעזור לי גם לבטא חלקים בזהות שלי, וגם לעזור לעצמי עם דימוי הגוף שלי.
ד"ר בוימן-משיטה: טוב, היו כמה דברים שממש עניינו אותי, ומשהו אחד שעורר בי איזושהי התנגדות, ותכף נגיע גם לזה, אבל דיברת על ויסות באמצעות בגדים.
ד"ר סטולובי: נכון.
ד"ר בוימן-משיטה: הזכרת דבר כזה, נכון? מה זה אומר?
ד"ר סטולובי: נכון, אז קודם כל אני אגיד בכנות שהביטחון המקצועי שלי לבוא ולדבר על בגדים ככלי לוויסות רגשי, בא מתוך העבודה שלי עם נפגעות טראומה מינית. משם זה מגיע. כי למעשה כשאני עובדת עם נפגעות טראומה מינית, אני לא עוסקת בפתיחות לחוויה ויצירתיות דרך בגדים, לא כי זה לא חשוב, אלא מהסיבה הפשוטה שהן לא נמצאות שם. וכשהייתה לי את המשימה של להתאים את המטרות של הקבוצות שלי לאוכלוסייה הזו, היה לי ברור שאני רוצה לעזור להן לראות או למצוא אפיק בבגדים, כדי להתמודד עם הסימפטומים שאותם הן חוות, כמובן. ואז הבנתי, דרך העבודה הקלינית כמובן, שהמגע של הבגד, הבד, המרקם שלו, הצבע שלו והתגובה לצבע שלו, המרכיבים החומריים של הבגד, קודם כל יש להם השפעה על ויסות, על ויסות חושי ורגשי. וזאת הייתה איזושהי דלת שדרכה התחלתי לחקור את ההשפעה של בגדים על ויסות רגשי.
אני יכולה לתת לך דוגמה קצת אחרת, אבל גם קצת דומה, שמיכה כבדה. שמיכה כבדה נוצרה ככלי לוויסות רגשי. כלומר, מחקרים מראים ששמיכת כובד של 8 עד 15 קילו שמונחת על הגוף, מייצרת איזושהי רגיעה חושית. עכשיו, תראי, בגד הוא לא שוקל 8 קילו, זה נכון, אבל זאת איזושהי הזמנה לחשוב מתי אני צריכה בגדים שהם כבדים יותר ומקרקעים אותי. ומתי אני זקוקה להפך, לבגדים שהם רחוקים יותר מהגוף. וההשפעה של הנעליים שלי למשל, על תחושת הקרקוע. אלה הם כלים שמאפשרים לנו ויסות עצמי.
ד"ר בוימן-משיטה: וזה אינדיבידואלי או שיש איזה מחקר שמראה שסגנון לבוש או בגדים כאלה ואחרים, הם אלה שיוצרים ויסות אצל כולם?
ד"ר סטולובי: תראי, מחקרים מעולם הצרכנות דווקא שנעשו, מצאו העדפה מאוד מאוד ברורה לבדים שהם רכים וחמימים. וזה ממש… אפילו המחקרים התייחסו לזה שלאנשים יש צורך כשהם הולכים לחנויות, ממש למשש את הבגד ולגעת בו, והם לא יבחרו בדים שהם יותר נוקשים, צמריריים… פחות, בוא נגיד פחות, פחות יבחרו אותם. אז כן, בסופו של דבר, נכון שהמחקרים אומרים שיש איזושהי העדפה, אבל מהניסיון שלי זה מאוד מאוד אינדיבידואלי. כלומר, אנשים או נשים יעדיפו בדים מסוג מסוים, אבל מה שאישה אחת תחווה כנעים וטוב, אישה אחרת יכולה לחוות כבלתי נעים בעליל. וזה ככה גם לגבי גזרות, וזה ככה לגבי צבעים. יש לי משחק נורא חמוד שאני תמיד ככה בסדנאות, אני מראה לנשים תמונות של בגדים, ואני מבקשת מהן לזרוק אסוציאציות לגבי הבגד. כל מחשבה, רגש, פרשנות לגבי הבגד. והמשחק הזה משקף כמה הבדלים יש לגבי אותו פריט. אישה אחת יכולה לראות ג'ינס ולהגיד, זה הכי נוח, גמיש, אני מרגישה בזה נפלא. ואישה אחרת, כמוני, תסתכל על הג'ינס ותגיד, לא נוח, מעקצץ, מכביד, חוסם תנועה. אז בסופו של דבר אני מאמינה שזה מאוד מאוד אינדיבידואלי.
ד"ר בוימן-משיטה: שמעתי אותך פעם מדברת על איזשהו מחקר עם… ויסות אוכל ובגדים?
ד"ר סטולובי: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון, היה איזה משהו כזה?
ד"ר סטולובי: עוד היבט שקשור בוויסות זה אכילה. יש מחקר מדהים שמראה שאנשים שלבשו בגדים פורמליים בחרו יותר אוכל בריא, ואנשים שלבשו קז'ואל בחרו יותר ג'אנק פוד. היו ארבעה מערכי מחקר, גם בנבדקים סינים וגם בנבדקים אמריקאים. לא היו שום הבדלים ביניהם. והנתונים שחזרו את עצמם בכל ארבעת מערכי המחקר. היה איזה סיפור כיסוי, סיפרו לאנשים שהם הגיעו למחקר אחר, שמו להם על השולחן בחדר ההמתנה ג'אנק פוד ואוכל בריא, וממש בדקו את החיבור בין סגנון הלבוש לבין מה שהם בחרו, ממש ספרו שם את הצ'יפסים. אחד מהמערכים היה אפילו מדומיין, כלומר, נתנו לנבדקים תסריט. תדמיין שאתה לובש עכשיו חליפה לעומת ג'ינס וטי-שירט, אתה נכנס ל"אלונית" הקרובה, אתה קצת רעב, מה אתה בוחר? גרנולה בר או תפוצ'יפס? ושוב, הנתונים שחזרו את עצמם, שזה מדהים. אז המחקר הוביל להבנה שבסיטואציות מסוימות, כשאנשים מוצאים את עצמם לבושים בצורה פורמלית, הם מקבלים החלטות במרכאות "אחראיות" יותר, כלומר, הם יאכלו יותר בריא מאשר, נניח, שאנחנו יוצאים לאזור בילוי, ואנחנו לובשים יותר קז'ואל, ואנשים יבחרו שם באופן טבעי יותר את הג'אנק פוד.
ד"ר בוימן-משיטה: ממש מעניין. כשהתחלת לספר על המחקר הזה עכשיו, אז חשבתי על זה שאוקיי, אם אני לובשת מחוייט, אולי זה אומר מלכתחילה שאני בן אדם שהוא יותר מאופק ומווסת, ולכן אני גם יותר שולטת על האכילה שלי, או בוחרת נכון יותר. אבל אז הוספת את התנאי המדומיין, זאת אומרת שזה לא איך שבאת מלכתחילה, אלא זה רנדומלי לחלוטין, לחלק מהאנשים אומרים לדמיין את עצמם ככה וחלק ככה, ואנחנו רואים שעצם זה שמדמיינים את עצמך בבגד מסוים, זה כבר משפיע. אז זה שוב מחזק את הטענה הזו של קודם, שהקשר הוא דו-כיווני.
ד"ר סטולובי: נכון.
ד"ר בוימן-משיטה: האישיות משפיעה על האופן שבו אנחנו מתלבשים, אבל גם הלבוש משפיע על איך שאנחנו מרגישים. וככל שאנחנו מדברות על זה יותר, מתעוררות בי ככה כל מיני מחשבות, ובאמת אמרת שיש משהו אולי במקצוע שגורם לנו להיות מאופקות יותר בלבוש שלנו, ואני חושבת שכבר פעם סיפרתי פה אולי ש… אני חושבת שסיפרתי פה, אני לא זוכרת באיזה הקשר, אבל שהדבר הראשון שעשיתי כשהתקבלתי לתואר השני זה להוריד את כל העגילים שהיו לי, [מצחקקת] היה לי כזה פירסינג באף וקצת על האוזניים וכל זה, אז הורדתי את הכל, ועכשיו אמרתי זהו, צריך להיות עכשיו יותר אסופה ומאופקת. ובאמת כשאני חושבת על סגנון הלבוש שלי, הוא מאוד מאוד השתנה עם השנים, זה לא תמיד היה שחור לבן ופסים, יש לי המון בגדים מאוד צבעוניים ומלא שמלות, והיום אין זכר לשום דבר מהדברים האלה, אז זה באמת מעורר מחשבה.
אמרתי לך גם שחלק ממה שאמרת עורר בי התנגדות, ואני אתייחס גם לזה, וההתנגדות היא במקום מין פמיניסטי כזה, שאת מדברת על איזשהו חיבור לנשיות, ואז מזכירה חצאיות, ואני אומרת לעצמי, האם זו הדרך להרגיש נשית? האם אי אפשר ללבוש את הג'ינס וטי-שירט ולהרגיש שאת עדיין מאוד נשית ומבטאת את החלקים האלה בך?
ד"ר סטולובי: זה אחד מהחלקים שהכי מעניינים אותי בעבודה, החיבור בין לבוש למגדר. תראי, אצלי, בחוויה הפרטית שלי, חצאית גילמה נשיות. הזכירה לי את דודה שלי, את סבתא שלי, זה התחבר למקום מאוד מאוד עמוק. אבל לגמרי אפשר להשתמש בבגדים כדי לאתגר ציפיות חברתיות, וזה חלק מאוד גדול במה שאני עושה. כי החברה מתנגדת לזה שאנחנו נצא מהתבנית המגדרית. יש לי דוגמה ממש טרייה, תלמידה שלי שסיפרה לי שיש לה איזושהי תשוקה נסתרת לקצץ את השיער. הייתה תקופה בחיים שלה של שיער ממש קצוץ קצר, ויש בה איזשהו רצון לחזור לשם, ומכיוון שהסביבה, כשהיא משתפת אנשים קרובים ברצון הזה, הסביבה מגיבה רע. "זה לא נראה טוב", "זה לא נשי", "זה סטיגמטי", אז היא לא מאפשרת לעצמה לעשות את הדבר הזה. אז כן אני מסכימה איתך שזאת איזושהי הזדמנות לחקור ולבטא את הנשיות שלנו בכל מיני אופנים.
ד"ר בוימן-משיטה: יש לא מעט מחקרים, מסתבר, שמראים על קשר בין הלבוש שלנו לבין תחושות או ביצועים. במחקר שהתפרסם בשנת 2012, הזמינו נבדקים לבצע משימה שבו את בוחנת קשב, יכולת קשבית, זו מטלת סטרופ, זה באמת המטלה שאני חושבת שבכל קורס בתואר הראשון בפסיכולוגיה מציגים אותה באיזשהו אופן, ובמטלה הזו מופיעים שמות של צבעים, והשמות כתובים בצבעים שונים, למשל, רשום "אדום" או בצבע אדום, או רשום "אדום", אבל הפונט הוא כחול, והנבדק נדרש להתעלם ממה שכתוב, ולומר הכי מהר מה צבע המילה שמופיעה. אז אם האדום כתוב באדום, הוא צריך להגיד אדום, אם האדום כתוב בכחול, הוא צריך להגיד כחול. לחצי מהנבדקים נתנו ללבוש חלוק מעבדה לבן, ולחצי אחר, ללבוש את הבגדים הרגילים שלהם. לפני המחקר, הריצו איזשהו מחקר מקדים, ומצאו שאנשים תופסים חלוק מעבדה לבן כמקושר עם כל מיני תכונות, כמו אחריות, זהירות, תשומת לב, מיקוד, ונמצא שהנבדקים שלבשו חלוק לבן ביצעו טוב יותר את המשימה. אחר כך הם עשו עוד מחקר, הם נתנו לאנשים כולם ללבוש את החלוק הלבן. את מכירה את זה? את מהנהנת ככה?
ד"ר סטולובי: כן, בטח!
ד"ר בוימן-משיטה: כשלחצי מהנבדקים אמרו שזה חלוק של רופא, ולחצי שזה חלוק של אמנים. וזה הספיק ליצור הבדל בין הקבוצות. אלה שלבשו חלוק לכאורה של רופאים, ביצעו את המשימה טוב יותר. [ד"ר סטולובי מהמהמת בהסכמה] יש עוד מחקר, שבשנת 2017 נתנו לסטודנטים ללבוש או לבוש פורמלי או לבוש רגיל, ואלה שלבשו את הבגדים הפורמליים הציגו ביצועים טובים יותר בכל מיני משימות שדורשות חשיבה מופשטת, שהיא החשיבה הגבוהה יותר של בני אדם. ועוד מחקר, ישן, אבל מעניין, הראה קשר בין הצבע של המדים של שחקני פוטבול, לבין מידת התוקפנות שלהם. ונתנו לשחקנים ללבוש מדים שחורים או צבעוניים, ורואים שכשמלבישים אותם בשחור, אז הם מקבלים יותר עונשים. זאת אומרת, הם מרשים לעצמם לבטא יותר תוקפנות. זה מעניין.
ד"ר סטולובי: מאוד.
ד"ר בוימן-משיטה: יש עוד דברים כאלה שאת יכולה לספר לנו עליהם?
ד"ר סטולובי: כן. כל מחקר כזה הוא עולם. קודם כל, המחקר שהתחלת ממנו מדבר על קוגניציה מבוססת בגד, והוא למעשה מחקר הדגל, שהוא פורץ דרך, כי למעשה הוא מראה שבגדים משפיעים על איך שאנשים מרגישים, מתנהגים, חושבים, ואפשר להשתמש בהם ככלי טיפולי בסופו של דבר. עבורי המחקר הזה היה שמחה גדולה. המחקרים הבאים שתיארת גם כן מראים את החיבור בין לבוש לבין התנהגות. העניין איתם זה שיש מחקרים, בוא נגיד, סותרים, כי חלק מהמחקרים יגידו שהשחור גורם לתוקפנות, וחלק יגידו שאדום גורם לתוקפנות, ובעיקר בסביבה הספורטיבית יש כל מיני נתונים שחלקם קצת שונים זה מזה. הנקודה היא שברגע ששחקן לובש מדים שהם מוטענים עבורו באיזושהי משמעות, זה יפעיל אותו. זה מה שאנחנו יכולות ללמוד מכל המחקרים הללו. לכן זה כל כך חשוב שכשאנחנו מתלבשות, מתלבשים, תהיה לנו איזושהי מודעות לגבי משמעות הבגד עבורנו.
ד"ר בוימן-משיטה: כשאת שינית את סגנון הלבוש שלך, איך הסביבה הגיבה לזה? האם הסביבה הגיבה לזה?
ד"ר סטולובי: ממש כן, וזה היה מאוד מעניין. קודם כל שאלו אותי אם חזרתי בתשובה, כי מג'ינס עברתי לחצאיות. אז ככה הצוות הסיעודי, אני זוכרת, בבית החולים, היה לי איתם קשרים תמיד חמים, אז הם באו ושאלו אותי בלי למצמץ, ואמרתי: לא, אני פשוט נהנית להתלבש ככה, אני… פשוט בא לי. וזאת הייתה הזדמנות לבדוק את התגובה שלי לציפיות החברתיות, כי פתאום שברתי איזושהי תבנית של איך שהכירו אותי, הייתי פחות צבעונית, הייתי תמיד עם ג'ינס, הייתי כזו קונפורמית ומאוד מאוד קלאסית. ופתאום באתי עם בגדים אחרים, יצירתיים, עם עגילים פתאום גדולים. שיחקתי עם האיפור שלי, עם נעליים, החלפתי את כל הנעליים שלי פתאום לנעליים צבעוניות. וכן, הסביבה הגיבה. ואז הייתי צריכה להחליט, האם אני נותנת לזה לכבות אותי, ואומרת, די, טלי כאילו הגזמת, או שאני אומרת, אני נאמנה לעצמי והולכת עם עצמי, אין שום דבר פוגעני, בוא נגיד, באיך שאני מתלבשת, זה פשוט אחר. זה שונה, זה לא כמו שמצופה. והיכולת שלי להיות נאמנה לעצמי באותם רגעים, הייתה מאוד משמעותית בתוך התהליך שלי. וזה מחבר אותי, דרך אגב, למחקר שעשיתי, שבו מצאתי שנשים שלבושות בצורה דרמטית, הן פחות מרַצות. הרצייה החברתית שלהן הייתה נמוכה יותר ביחס לקבוצות אחרות. כי יש משהו בלהתלבש, כן, צבעוני, אחר, להיות, את יודעת, וואו, כשאת נכנסת לחדר, שמצריך ממך להיות פחות מרַצה. כי אם את כל הזמן עסוקה באיך רואים אותי, את לא תעזי להביא את המקומות האלה, זה מאיים.
ד"ר בוימן-משיטה: אז ללבוש בגדים כאלה, מהצד השני, אם אנחנו ממשיכות עם אותה נקודת מבט, גורם לשחרור? את מרגישה היום שאת משוחררת יותר ממי שהיית, שאת מרַצה פחות ממי שהיית בעבר?
ד"ר סטולובי: לגמרי, כן. אפשר לעבוד על זה.
ד"ר בוימן-משיטה: אז מישהי שמגיעה, ומה… מה עושים איתה בפועל? איך זה עובד? זאת גם תרפיה רגשית וגם בגדים, או שזה רק עבודה דרך הבגדים? מה קורה שם?
ד"ר סטולובי: זה מאוד תלוי. כי יכולות להגיע נשים שנמצאות כבר בטיפול פסיכולוגי, והן מעוניינות לחוות איזשהו תהליך דרך הבגדים שלהן, שלרוב יהיה תהליך קצר יותר. חלקן אומרות שהן לא מרגישות בנוח להביא את זה לתוך הטיפול שלהן, שזה עניין, כאילו ששווה להתבונן עליו. וחלקן אומרות שהן דיברו על זה בטיפול, והחליטו בכל זאת ללכת על איזשהו תהליך אסטרטגי קצר מועד כזה עם הבגדים שלהן. אז חלק מגיעות עם סיפור כזה, וחלק מגיעות באמת מתוך סקרנות לחקר עצמי. חלק מגיעות מתוך כאב מאוד גדול שקשה להן עם הגוף שלהן, מכיוון שהן עברו דברים, או מכיוון שדימוי הגוף שלהן נמוך, והן רוצות לעבוד על זה. ומגיעות נשים שיש להן איזושהי משיכה ורתיעה, כלומר, הן רוצות להתלבש בצורה אחרת, אבל הן נורא מפחדות מסטיילינג. זאת אומרת, יש שם משהו שמאוד זר ומנוכר, אני גם הרגשתי ככה דרך אגב, והן חוששות, ופתאום הן שומעות שיש נשות טיפול שעושות את זה, אז הן יעדיפו לבוא לאשת טיפול שתעשה את זה ברגישות. אז אלה פחות או יותר, בוא נגיד, הטייפ-קאסט של נשים שהן מגיעות. והעבודה היא קודם כל להעלות מודעות למשמעות של הלבוש. למה אני מתלבשת כמו שאני מתלבשת? מה יש לי בארון ולמה? לעשות ממש איזשהו חקר ארון, של מה יש לי בתוך הארון? יש לנו כל כך הרבה בגדים, ודרך אגב גם חפצים, כן? שאנחנו אוגרות במשך השנים, ואנחנו לא עוצרות רגע להבין את המשמעות שלהם בחיים שלנו. אז זה מתחיל מאיזושהי הבנה של מה יש לי בארון ומה הסיפור מאחורי זה. ואחר כך יש איזושהי חקירה של מה המטרה, על מה האישה רוצה לעבוד. ובהתאם לזה אנחנו מתחילות לגשש איך הבגדים קשורים לרגשות, ולזהות את אופן הלבוש שיעזור לעבוד על אותו אזור שהאישה רוצה לעבוד עליו.
עכשיו תראי, יש מקרים שהתחלתי עם סטיילינג תרפי והמשכתי בפסיכותרפיה, שהייתה ממושכת יותר. וישנם מקרים שזה ממש היה תהליך קצר מועד, של טיפול אסטרטגי של ארבעה עד שישה מפגשים, או עד שמונה מפגשים, שבו עשינו איזושהי עבודה ממוקדת על סוגיה מסוימת, ודרכה… דרכה עבדנו. זאת אומרת, דרך הבגדים עבדנו על הסוגיה הזו.
ד"ר בוימן-משיטה: תני לי קצת דוגמאות מהקליניקה, קצת סיפורים, עם איזה דברים נשים מגיעות, ואיך שינוי הלבוש או התבוננות בלבוש עוזרת להן לשנות את ה… להירפא.
[פרסומת]
ד"ר סטולובי: האישה הראשונה שעולה לי היא אישה חזקה מאוד, שהגיעה, והיא עובדת בסביבה גברית, היא… אני ככה חושבת, בעדינות, כן? גם לטשטש פרטים מזהים, היא ככה אם חד הורית שעובדת בסביבה גברית, והיא מאוד רצתה להתקדם. והיא הרגישה שמשהו ביכולת התפקוד שלה בתוך הסביבה הגברית, לא מאפשר לה להתקדם, לא מאפשר לה לבטא חלקים שנמצאים בה, כמו הגמישות שלה, היצירתיות שלה, המשחקיות שלה, היא כל כך חווה סטרס בתוך הסביבה הזו, וגם איזשהו חשש להפגין שונות, מעצם המגדר השונה שלה. והיא הגיעה מכיוון שהיא אמרה שבגדים מסקרנים אותה, והיא מוכנה לאיזשהו חקר עצמי שם עם הדבר הזה. ואז חיפשנו את… הארון שלה, דרך אגב, היה מלא, לא היה שום טעם או סיבה לדבר על בגדים שחסרים או בגדים שצריך לקנות. ממש עבדנו עם תמונות של בגדים מתוך הארון שלה, עם פריטים שהביאה, ועם ה"פינטרסט", שמי שלא מכיר, מכירה, זה אתר שיתוף תמונות, שהוא פשוט חנות ממתקים, שאפשר לייצר שם לוחות השראה, שמייצגים ממש כמו קולאז' בטיפול באמנויות, שמייצגים כל מיני מצבים, תחושות, רגשות וכו'. אז ממש יכולנו לבנות קולאז' של תמונות, וגם להשתמש בתמונות מתוך ארון הבגדים שלה, כדי למצוא בגדים שיאפשרו לה את אותה קלילות, משחקיות, היא נתנה לזה ממש הגדרה של איפוק משוחרר, ככה היא קראה לזה, [ד"ר בוימן-משיטה מצחקקת] של איך היא יכולה לאפשר לעצמה בכל זאת, במקום העבודה, לבטא עוד חלקים, ודווקא שם היא האמינה שהיא יכולה להתקדם.
ד"ר בוימן-משיטה: בניסיון הקליני שלך, מה הכי מעסיק נשים בקשר לבגדים?
ד"ר סטולובי: חד משמעית דימוי גוף. אני רואה שנשים שמגיעות אלי סוחבות איתן משא, והמשא הזה זה היחסים עם הגוף שלנו. וזה פוגש כל אחת במקום אחר. את חלקנו זה פוגש במקום של התבגרות, והקושי מההתבגרות, את חלקנו זה פוגש עם מבנה גוף שלא תואם את הציפיות החברתיות. ברוב המקרים זה באמת פשוט הגוף שהשתנה. שהשתנה, והפער בין הגוף שיש לי לפער שהייתי רוצה… לגוף שהייתי רוצה שיהיה לי. והפער הזה גורם לכאב ולקושי. ובגדים הם איזשהו שדה שדרכו נשים מרגישות אינטואיטיבית… קודם כל הן מרגישות דרך הבגדים את חוסר שביעות הרצון, את הכאב. כי כשהן פותחות את ארון הבגדים, או לחילופין, כשהן נכנסות לחנויות בגדים, אובייקטיבית, יש להן פחות היצע. ואז הן מרגישות מודרות. והן מרגישות בושה. והן מרגישות שמשהו אצלן לא בסדר. וכשהן מודדות בגד בחנות והן רואות שזה לא מתאים, הן תולות את האשמה בהן, בגוף שלהן. אז רוב המקרים שמגיעים אלי מאופיינים בקושי בדימוי גוף, ובאיזושהי תחושה ש'אני לא יכולה להתלבש', 'אני לא מסוגלת להתלבש', ולפעמים אפילו ברמה של 'אני לא ראויה להתלבש'. כי עד שאני לא ארזה, ועד שאני לא אחווה איזשהו שינוי עם הגוף, אז אין מה לדבר על בגדים. ובכל זאת יש רצון, יש כמיהה, ועם הדבר הזה אפשר לעבוד, ועבודה היא דרך שינוי תפיסה. זה להבין שבגדים הם לא כלי לתצוגה של הגוף, למרות שזה מה שמספרים לנו, הם קודם כל כלי לביטוי עצמי. וברגע שאני מתמקדת בסיפור של הבגד ולא בסיפור של הגוף, אני יכולה מאוד לעזור לעצמי כאישה להתקרב לגוף שלי, לקבל את הגוף שלי, בכל מצב שהוא. זאת אומרת, ההבנה שסטייל הוא לא תוצר של משקל או מידה מסוימת. ובאמת, בחוויה שלי זה משותף לנשים בגילאים שונים, באמת ממקצועות מגוונים, בסיטואציות חיים שונות, כולן זה פוגש אותן במקום של הפגיעות הזו, וזה מחבר אותי גם למיתוס היופי של נעמי וולף, שדיברה על זה שזה לא משנה כמה את אינטליגנטית, משכילה ומרובת תפקידים, בסופו של דבר התחושה היא שההגדרה העצמית היא דרך מראה הגוף, היא דרך הציפייה להראות רזה, צעירה, עדכנית. ואלה מקומות נורא כואבים לנשים.
ד"ר בוימן-משיטה: כשאת עובדת עם אנשים ובוחנת את הבגדים, את בוחנת רק איך הם נראים ומרגישים על הגוף, או גם איך הם יושבים על הגוף, ואיך זה בפועל נראה על האישה?
ד"ר סטולובי: מממ, זו נקודה מאוד משמעותית, הנקודה שנגעת בה. כי למעשה אני עובדת דרך העיניים של האישה עצמה. אני שואלת אותה איך היא מרגישה ואיך היא רואה את עצמה. כלומר, מה היא מגדירה כמחמיא. בכלל, המילה מחמיא, יש לי איתה יחסי אהבה-שנאה, ואם הייתי יכולה לזרוק אותה מהמילון, הייתי פשוט מעיפה אותה משם. כי אנחנו בעצם חיות בחברה שיש לה אובססיה אל המחמיא. והאובססיה הזו היא הניסיון להתאים את הגוף שלנו לאיזשהו מודל חברתי, לציפיות כל כך לא ריאליות. אז אם האישה מתייחסת לנושא של מחמיא, לא מחמיא, אני איתה שם. אם היא לא מעלה את זה, אני אדבר על איך את רואה את עצמך בבגד הזה, איך את מרגישה בבגד הזה, איך את אוהבת לראות את עצמך. תתארי לי את הגזרה ואת סוג הבגד שאיתו נעים לך לראות את הגוף שלך. אלה בהחלט שאלות שאני יכולה לשאול. יש גם חלקים של התבוננות במראה ביחד. כלומר, אני אעמוד לידה בזמן שהיא מודדת, ואני אשאל אותה שאלות על איך שהיא מרגישה. ומה שהופך את זה קל, זה שחלק מהתהליך בסטיילינג תרפי הוא משחקיות ואיזשהו עידוד למדוד גזרות שונות. וברגע שהאישה מודדת כמה גזרות של חצאית, כמה גזרות של מכנסיים, היא יכולה לראות בעצמה את ההבדלים, ואני לא צריכה להיות זו שבאה ואומרת לה איך היא צריכה להתלבש. בכלל, אין דבר שיותר מרתיע אותי מזה. משבאים ואומרים לנשים איך הן אמורות להתלבש. יש כל מיני בגדים טרנדיים שמשדרים לנו שזה הדבר "הנכון", במרכאות, ואז אנחנו יכולות להתפתות ולקנות את הדבר הזה. אבל אז את תמצאי את עצמך לובשת את זה, והתחושה לא תהיה התחושה שאת מכירה ואוהבת, ולא יהיה שם חיבור. וברגע שלא יהיה שם חיבור, הבגד הזה יינטש, ישאר בארון.
ד"ר בוימן-משיטה: אפשר לייצר חיבור? אפשר שזה…
ד"ר סטולובי: על זה בדיוק אני עובדת. כל תהליך טיפולי, בין אם הוא בקבוצה, בסדנה או בעבודה אישית, מתחיל בטיפוח חיבור רגשי לבגדים. וזאת איזושהי נכונות לחפור קצת אחורה ולהבין את מערכת היחסים עם הבגדים. איך גידלו אותנו בבית בנושא הזה של בגדים? הרי לכולנו הייתה אמא מלבישה, או איזושהי דמות מטפלת עיקרית שהלבישה אותנו. אילו מסרים הדמות הזו העבירה לנו לגבי בגדים? איך הלבישו אותי? מתי התחלתי להתלבש לבד? מה בחרתי? אלה שאלות שאני שואלת אותן בתוך הקליניקה, וגם בתוך הסדנאות שלי והקבוצות שלי. ואיך סגנון הלבוש שלי השתנה במהלך השנים? אלה… זאת התבוננות שמאוד עוזרת לפתח חיבור רגשי לבגדים. הצעד הבא זה להבין איך הבגדים משפיעים עלי. ממש אותו יומן תיעודי שהתייחסתי אליו קודם, של מה לבשתי ואיך הרגשתי. זה איזשהו כלי להתחיל לחבר בין בגדים מסוימים לבין תחושות מסוימות, ולהתחיל לשים לב. כשהתלבשתי קלאסי, הרגשתי יותר, נניח, בטוחה ויציבה, וכשלבשתי את החולצה האדומה, הרגשתי פתאום אולי איזושהי פגיעות, או עוררות לא נעימה, או מבוכה, סתם דוגמאות כמובן. ודרך ההתבוננות הזו אני יכולה להתחיל לטפח את אותו חיבור רגשי. ועם אותו חיבור רגשי אני עובדת. כלומר, בגדים לעולם לא יכולים להיות כלי טיפולי אם אין חיבור רגשי. אם המבט הוא תמיד מבט חברתי או פונקציונלי לגמרי, אני לא אוכל להעביר תהליכים דרך בגדים.
ד"ר בוימן-משיטה: טלי, בהחלט מעורר מחשבה. תוך כדי שאת מדברת גם, אני חושבת על זה של איך שאני מרגישה עם הבגד, זה גם תלוי לאן אני הולכת, זה תלוי בהקשר החברתי, זה תלוי מה אנשים אחרים לובשים בתוך הסיטואציה הזאת. כלומר, זה לא רק הבגד, זה גם הבגד בהקשר של הסביבה שבה אני נמצאת. את מתייחסת לזה בעבודה שלך?
ד"ר סטולובי: בטח, בטח. כי זה תמיד האני במראה, כן? של צ'ארלס קולי. זה תמיד מה אני חושבת שחושבים עלי, שמפעיל אותי בסופו של דבר. כלומר, אני אפילו לא צריכה שיגידו לי מה אני משדרת, אני מדמיינת מה אני משדרת. וכן, אם אני אגיע למקום ואני ארגיש מאוד לא מותאמת מבחינת לבוש, זה ישפיע על רמת הביטוי שלי, על רמת הנוכחות שלי. אז כן, יש היבט חברתי מאוד מאוד חזק, במיוחד, דרך אגב, בגילאים מסוימים, בגילאי ההתבגרות. אבל גם בהקשרים מקצועיים זה נוכח בצורה מאוד מאוד מאוד חזקה. ובכלל, יש לאנשים איזשהו חשש להיות over dressed או under dressed. [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת בהסכמה] אלה מצבים קיצוניים חברתיים שבהם אנחנו מרגישים שהיכולת שלנו להשתלב ולהשתייך נמצאת בסכנה. כלומר, בגדים יושבים מאוד חזק על המנעד הזה בין ביטוי עצמי לבין קונפורמיות והיכולת ככה להשתלב בצורה נאותה, מה שנקרא.
[מוזיקת סיום]
ד"ר בוימן-משיטה: טוב, תודה רבה, דוקטור טלי סטולובי. איפה אפשר למצוא אותך?
ד"ר סטולובי: אפשר למצוא אותי ברשתות החברתיות, יש קהילה שנקראת "סטיילינג תרפי - להתלבש כמו האישה שאת רוצה להיות", בפייסבוק ובאינסטגרם. ויש אתר, אז מוזמנים ומוזמנות.
ד"ר בוימן-משיטה: עד כאן להיום. תודה לכל צוות רשת "עושים היסטוריה", לשלי נוי עורכת התוכנית, דני טימור המנהל העסקי, אביב שם טוב מנהל מכירות ועמית חזזי מצוות המכירות. בצוות התוכנית גם שלי גואטה, כרמל קיינר והילה שמש. נתראה בפרק הבא.
קריין: לפודקאסטים נוספים של רשת "עושים היסטוריה" ולהצטרפות לרשימת התפוצה של התוכנית בדואר האלקטרוני, בקרו ב-OsimHistoria.com או הורידו את אפליקציית "עושים היסטוריה" מחנות האפליקציות של אנדרואיד.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments