לפעמים אני עצוב ולפעמים - שמח. עוזי חיטמן ז"ל שר עלינו, על האדם שאנחנו- כזה שכבר מינקות מתחיל לחוות רגשות מובחנים. רגשות. לכאורה- דבר כל כך פשוט וטבעי. אם יש לכל בני האדם רגשות, והם קיימים בנו מהרגע הראשון כמעט, אז היינו מצפים שפשוט נקבל אותם, נתייחס אליהם בחמלה, בסבלנות, בהבנה. פשוט- נרגיש אותם, כמו הילד שבשיר- נקבל את החוויות הרגשיות כחלק מהחוויה האנושית. אבל – מהר מאוד אנחנו מגלים שרגשות הם טבעיים, הם אנושיים, הם משותפים לכל בני האדם בכל הגילים- ולמרות זאת- ה"פשוט לקבל אותם" – לא מתקיים. בפרק הזה, ד"ר מעין בוימן משיטה מארחת את ד"ר אלינער פרדס לשיחה על רגשות- מהם רגשות, איך כדאי להתמודד איתם? מה זה אומר להיות "מחובר" לרגשות, מה המחיר של ניתוק רגשי ועוד.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/08/2024.
קריינות: רשת "עושים היסטוריה".
[מוזיקת רקע שקטה]
ד"ר מעיין בוימן-משיטה:
"לפעמים אני עצוב
ולפעמים - שמח.
לפעמים אני זוכר
ולפעמים - שוכח.
לפעמים אני שבע
לפעמים - רעב,
לפעמים אני כועס
ולפעמים - אוהב.
אבל
אני תמיד נשאר אני"
עוזי חיטמן זכרונו לברכה שר עלינו, על האדם שאנחנו, כזה שכבר מינקות מתחיל לחוות רגשות מובחנים. לפעמים שמחים, לפעמים כועסים, לפעמים עצובים, לפעמים אוהבים, לפעמים חווים אשמה, בושה או געגוע, לפעמים גאווה, הכרת תודה או התפעלות, ולפעמים הכל ביחד.
רגשות. לכאורה, דבר כל כך פשוט וטבעי.
אם יש לכל בני האדם רגשות, והם קיימים בנו מהרגע הראשון כמעט, אז היינו מצפים שפשוט נקבל אותם. נתייחס אליהם בחמלה, בסבלנות, בהבנה. פשוט נרגיש אותם, כמו הילד שבשיר. נקבל את החוויה הרגשית כחלק מהחוויה האנושית.
אבל מהר מאוד, אנחנו מגלים שרגשות הם טבעיים, הם אנושיים, הם משותפים לכל בני אדם בכל הגילים, ולמרות זאת, ה"פשוט לקבל אותם" - לא מתקיים.
כבר בגן נשמע שיר נוסף של עוזי חיטמן, הפעם על דני גיבור, שאימו אומרת לו שילדה הגיבור לא יבכה אף פעם כפתי קטן, והוא לא בוכה אף פעם, הוא לא תינוק בכיין. אלה רק הדמעות שבוכות, בוכות מעצמן.
[מוזיקת פתיחה]
קריין: "עושים פסיכולוגיה" עם ד"ר מעיין בוימן-משיטה.
ד"ר בוימן-משיטה: שלום לכם ולכן, ותודה שהצטרפתם אליי היום ל"עושים פסיכולוגיה".
בפודקאסט הזה אני מביאה לכם בכל פרק נושא אחר מעולם הפסיכולוגיה ומארחת מומחים בתחום או אנשים שמספרים את סיפורם האישי.
זה המקום או הזמן שבו אני מזכירה שגם נשמח אם תספרו עלינו לחברים, וגם אם תרצו ליצור קשר כדי לומר "שלום", לספר איך הפודקאסט השפיע עליכם, להזמין הרצאה או להציע הצעות לפרקים נוספים, אפשר לעשות את זה דרך הרשתות החברתיות או דרך המייל boimanma@gmail.com, b-o-i-m-a-n, שטרודל ג'ימייל נקודה קום.
איתי נמצאת היום ד"ר אלינער פרדס, פסיכולוגית קלינית, מדריכה בקליניקה של אוניברסיטת רייכמן, והיא הגיעה לדבר איתי על רגשות. להבין מהם רגשות, מה התפקיד שלהם, מה זה אומר חיבור לרגשות או ניתוק רגשי. למה זה קורה, איך עובדים עם רגשות בטיפול, ועוד ועוד ועוד.
זה הזמן לומר תודה למאזינה, דולב בן בסט, שאני ממש מקווה שאני אומרת את השם שלך נכון. קיבלתי אישור לומר את השם, ודולב הציעה את הרעיון לפרק החשוב הזה, אז תודה לך, דולב.
שלום, אלינער.
ד"ר פרדס: שלום.
ד"ר בוימן-משיטה: טוב שאת כאן, תודה שהגעת היום.
ד"ר פרדס: שמחה להיות כאן.
ד"ר בוימן-משיטה: התחלת עם ה"שמחה", אז התחלת כבר לדבר על אהה… [צוחקת קלות] רגש עוד לפני שאמרנו "שלום".
ד"ר פרדס: ממש.
ד"ר בוימן-משיטה: ואני רוצה שנתחיל בלנסות להגדיר בכלל מה זה רגשות. מה זה הדבר הזה, למה אנחנו צריכים אותם, מה ההבדל בין רגש למצב רוח…
ד"ר פרדס: אוקיי, אז באמת יש מודלים שונים והגדרות שונות של רגשות. כשאנחנו מדברים על רגשות, אנחנו מדברים על רגש - ובאנגלית זה feeling, ואמוציה - emotion. עכשיו, אנחנו מתחילים ב-emotion, שהוא מלשון של e-motion, שזה מניע אותנו לפעולה. כי זה המקום הראשוני שלמעשה מדובר ב… וזה יפתיע, שרשרת פעולות נוירולוגיות.
עכשיו, זה מפתיע כי בדרך כלל אנחנו מייחסים לרגשות הרבה מאוד איכויות, אבל לא בהכרח את החלק הנוירולוגי. ה-emotion זה ההיבט היותר פיזיולוגי-כימיקלי מיידי, וה-feeling זה ההיבט הגופני פלוס ההיבט המנטלי.
זאת אומרת, זה כמובן סובייקטיבי, רגש זה סובייקטיבי, כשאני אומרת: "אני שמחה להיות פה", זה החוויה שלי, ככה אני חווה את השמחה. ההתרגשות… החלק הפיזיולוגי זה ההתרגשות שמסתננת לתוך קולי, וזה המיידי יותר. התפישה הסובייקטיבית היא זאת שבעצם תיתן את הטון לאיך זה יתבטא, ה-feeling אצלי.
ד"ר בוימן-משיטה: הייתי קוראת לזה אולי החוויה…
ד"ר פרדס: החוויה הרגשית, בדיוק.
ד"ר בוימן-משיטה: החוויה הרגשית.
ד"ר פרדס: בעברית אנחנו לא… אין לנו את הדקויות האלה של ההבחנות, ואני חושבת שגם בתור דוברת אנגלית, שפת מקור, אנשים גם מדברים על affect, emotion, feeling, בלי להבחין מבחינה… בשימוש הנרחב, גם ב… דרך אגב, גם בעברית, מדברים על מצבי רוח. שאלת אותי על ההבחנה בין רגש למצב רוח, וזה באמת הבחנה יותר מקובלת מאשר מדעית, אבל בדרך כלל, כשאנחנו מדברים על מצבי רוח, אנחנו מדברים על משהו קצת יותר מתמשך. זה יכול להתמשך כמה שעות, אפילו כמה ימים.
הרגש הוא בדרך כלל יותר ספציפי. אבל כשאני אומרת, נגיד, שאני מבואסת, או מישהו אומר: "אני מבואס", זה יכול להיות משהו שהוא מרגיש כבר את המצב רוח. אבל אם נגיד אני מתבאסת שמישהי הייתה צריכה להגיע והיא מאחרת והיא מבריזה לי ברגע האחרון, זה משהו שפעמים רבות יותר ספציפי ויותר תלוי טריגר.
ד"ר בוימן-משיטה: [מהמהמת בהבנה] אז אם אני מבינה נכון, בעצם כשאנחנו מדברים על מצב רוח, אנחנו מדברים על משהו שהוא כוללני יותר ולא בהכרח תגובה למשהו. ובאמת, אני חושבת שכולנו מכירים את זה שלפעמים אנחנו קמים בבוקר ואין לנו מצב רוח.
ד"ר פרדס: ממש.
ד"ר בוימן-משיטה: ולא קרה שום דבר, ואין סיבה מיוחדת. פשוט… זה יכול להיות שלא ישנו טוב בלילה. וזה, זה… זה הדבר שגורם עכשיו כל היום להיות קצת יותר אפרפר כזה. ורגש זה תגובה בדרך כלל למשהו שקרה. כמו שאמרת, זה יכול להיות מחשבה שעוברת לי בראש, איזשהו טריגר פנימי או משהו חיצוני, והוא ממוקד יותר ולרוב חולף מהר יותר. אני מבינה נכון?
ד"ר פרדס: כן, כן. זה… אני, כמו שאמרתי קודם, זאת לא בהכרח הגדרה מדעית, אני חושבת אבל שזה, כן, השאלה שלך היא טובה מבחינת ההבחנה בין השניים, כי… כשבן אדם אומר: "יש לי מצב רוח", הוא הרבה פעמים מתכוון לזה שיש לו מצב רוח, אבל הוא לא יודע את הסיבה. הטריגר פחות ברור לו. אני חושבת שחשוב לתת את הדעת על זה.
ד"ר בוימן-משיטה: הבחנה נוספת, חוץ מההבחנה בין מצב רוח לבין רגש, היא הבחנה בין רגשות ראשוניים לבין רגשות משניים, נכון?
ד"ר פרדס: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: מה את יכולה להגיד על זה?
ד"ר פרדס: הרגשות הראשוניים הם בדרך כלל רגשות שאנחנו חווים בתגובה ישירה למה שקורה בסביבה החיצונית או הסביבה הפנימית. למשל, אני רואה… אני שומ… אם תהיה אזעקה פה, או אני שו… רואה נחש, יש איזשהו עוררות ראשונית, מיידית של פחד שתניע אותי, זה ה-emotion שתניע אותי לפעולה.
והרגש המשני הוא הרגש שהוא בא, לא בתגובה לאותו גירוי, אלא בתגובה לרגש הראשוני. אז למשל, אם אני לא חיה טוב עם הפחד שלי, ואני אומרת… ואני רואה את הפחד שלי כחולשה, אז יהיה לי אולי רגש של מבוכה, שאני נראית כל כך מבוהלת, או, או שאני מרגישה כל כך מבוהלת, יהיה לי רגש של כעס על עצמי. זה…
יש שונות מאוד גדולה, גם ברגשות הראשוניים, אבל כמובן גם ברגשות המשניים. אותו דבר לגבי בושה. נגיד, אני מרגישה כעס, הכעס יכול להיות גם ראשוני וגם שניוני. אם אני מרגישה כעס, יש אנשים שמרגישים כעס ומרגישים מאוד טוב עם ה… זה נותן להם חיות, הם מושחזים יותר, בהירים יותר כשהם כועסים, הם מרגישים צודקים מאוד. יש אנשים שבעקבות הכעס מייד ירגישו חוויית אשמה. זה רגש משני.
ד"ר בוימן-משיטה: זה מזכיר לי, בתיאוריה של פיאז'ה, אחת ההתפתחויות שהוא מתאר שמתרחשת החל מגיל ההתבגרות, זה מה שהוא קורא חשיבה רפלקטיבית, שזה החשיבה על החשיבה. שאני חושבת משהו ואז מפתחת מחשבה על זה. למשל, אני חושבת על מיכל, ואז אני אומרת לעצמי, למה בכלל חשבתי על מיכל? מה קרה פה?
אז זה נשמע שרגש משני זה קצת כזה… זה שבאמת קורה משהו שמעורר בנו את הרגש, ואז אחר כך אנחנו רגע חושבים על מה שקרה, ואז הפרשנות שלנו של האירוע היא גורמת להתעוררות של עוד רגש על הדבר הזה.
ד"ר פרדס: ממש ככה. זאת אומרת, זה משהו כל כך אוטומטי. הפחד, עצב, כעס, בושה, אשמה, גועל, זה כל כך אוטומטי. ואנחנו הרבה פעמים, באמת יש לנו שרשרת תגובות כאלה שהיא אוטומטית אפילו בלי קשר לתוכן.
ופעמים רבות חלק מהקושי הוא שאנחנו חושבים שהרגש מגדיר אותנו. למשל, איך אני… מה זה אומר עליי שאני בן אדם שמח כשיש כל כך הרבה סבל סביבי. ומיד מהמקום הזה מרגישה אשמה. או אם אני מרגישה אשמה ואני חושבת שאני לא מספיק טובה, או פגעתי, זה מיד מגדיר אותי, איזה מין בן אדם אני.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון, יש לנו ממש נטייה ללמוד על עצמנו ועל אחרים דרך הרגשות. אנחנו מייחסים את זה ממש ל… כתכונה לפעמים: הוא קנאי, היא עצבנית.
ד"ר פרדס: ממש.
ד"ר בוימן-משיטה: ומה שאת אומרת פה, שזה, זה מייצר כל מיני בעיות, ובמקום זה, בואו נאמץ את הגישה הבודהיסטית ונסתכל על רגש כעוד דבר שעובר עלינו במהלך היום, שהוא הולך ובא, ואנחנו נשארים אנחנו. אנחנו לא הרגש.
ד"ר פרדס: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: אנחנו אנשים שחווים את הרגש הזה.
ד"ר פרדס: כן. זה דרך אגב לא רק מהגישה הבודהיסטית, אני חושבת שזה ממש מהנוירוביולוגיה, מה-neuroscience. מדעי המוח מאוד נתנו תנופה עצומה להבנה של רגשות ואיך זה… איך יש את הגל הזה שעולה ויורד.
אז גם מתוך זה אנחנו מבינים מאיפה התגובות שלנו. ולפעמים התגובות שלנו מוצתות באמת על ידי חוויות העבר, כולל גם זכרונות אמוציונליים שהם… שהטריגר הזה מעורר, ולכן אנחנו לא מגיבים להווה, אלא מגיבים לזיכרון עבר שהאירוע בהווה עורר.
ד"ר בוימן-משיטה: כאן את נכנסת להבחנה נוספת, הבחנה בין רגש אדפטיבי לרגש לא אדפטיבי? את יכולה להגיד על זה קצת יותר?
ד"ר פרדס: אוקיי. אז ראשית, לרגשות, יש להם ערך אבולוציוני. זאת אומרת, לכל רגש, לכל רגש, לגמרי, יש תפקיד. אנחנו גם חושבים הרבה פעמים שהרגשות מפריעים אולי, להתנהלות שהיא יותר לוגית. אבל בסופו של דבר, בבסיסו של עניין, כל רגש, לכעס יש תפקיד של שיקום גבול. לפחד יש תפקיד של להגן עלינו, לעצב יש תפקיד של לאפשר לנו להתנחם, לבושה יש תפקיד חברתי ותפקידים נוספים.
העניין הוא, הרגש הוא פחות אדפטיבי גם לפי עוצמות. אנחנו יכולים להגדיר את זה לפי עוצמה לא מותאמת, over reaction, מה שאנחנו אומרים, כן, אנחנו תגובתיים מדי. לפעמים המֶשֶׁךְ לא מותאם. או לפעמים התדירות לא מותאמת. מתפרצים או כועסים או מתעצבנים בתדירות גבוהה יחסית. ולפעמים זה סוג הרגש שהוא לא מותאם לסיטואציה.
[חסות]
ד"ר בוימן-משיטה: נִכְנַסְתְּ פה עכשיו, אני חושבת, למשהו שהוא מאוד-מאוד בסיסי ומשמעותי בתוך עולם הטיפול. באמת, יש רגשות שאנחנו חווים אותם כתגובה לאירוע שקורה עכשיו, וזה נהדר. הם מרמזים לנו משהו, כדאי להקשיב להם, כדאי לבדוק מה קורה איתם. אבל לפעמים הרגש לא מותאם.
אני רואה את זה, אני עובדת עם זוגות. ולפעמים מישהו אומר משהו לצד השני, עושה משהו לצד השני, והצד השני מגיב… ומהצד אני אומרת, מה קרה פה עכשיו? למה, מה זה, למה התגובה העוצמ… למה הוא כל כך נפגע? או, למה הוא כל כך כועס? מה קרה פה? כי בעין חיצונית, זה נראה הערה ש… לי, למשל, היא הייתה עוברת בקלות.
ואז, זה מה שנקרא רגש לא אדפטיבי, אני מבינה. רגש שהוא לא מתעורר בתגובה לבאמת מה שנאמר פה. הוא מתעורר בתגובה לדברים, לשק שאנחנו נושאים איתנו, ולחוויות קודמות, ואז העוצמה היא לא פרופורציונלית למה שבאמת קרה פה עכשיו בחדר. וחלק ממה שעושים בטיפול זה לנסות להבין למה אנחנו באמת מגיבים עכשיו.
ד"ר פרדס: ממש. ודרך אגב, כשעשיתי… ההבחנות האלה בין רגש אדפטיבי ורגש לא אדפטיבי, זה מהספרות המקצועית. אני אישית בתור אלינער, אני הייתי אפילו מסייגת ואני הייתי אומרת, כפסיכולוגית קלינית גם, שהרגש הזה היה מאוד אדפטיבי לעבר. זאת אומרת, הוא כרגע לא אדפטיבי, הוא לא מותאם, הוא לא פרופורציונלי.
אם היינו מכירים את ההיגיון ההתפתחותי וההיגיון ההיסטורי שממנו בא האדם, היינו מבינים למה הוא מגיב כמו שהוא הגיב. מה, כאילו: "what the big deal", אנחנו אומרים. אז אנחנו היינו מבינים, בדיוק כמו שאם יעבור פה מסוק ואני אגיב בצורה נסערת או ככה, קצת דרוכה, אז ההיסטוריה שלי, נגיד כילדה שגדלה במגורי רופאים בבית חולים העמק, לדוגמה, [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת באמפתיה] והליקופטר בשבילי זה תמיד: "רגע, יש פצועים", כן.
עכשיו, זה לא… זה משהו מתוך… עמוק בתוכי, אוטומטי. זה נכון שיכולים להיות כל מיני סיבות למסוקים לנוע מאחריי, מעליי. אבל החוויה, היא מוצתת על ידי התגובה שלי, של הדריכות, מוצתת על ידי חוויות של העבר, שאני מזהה את זה. ולכן אני אדע להתמודד עם זה, ואני אדע לתעל את זה נכון, ואפילו אוכל, בזכות זה שאני מבינה את התגובות שלי, למה אני רגישה, למה לא, אני אדע גם להשתמש בהם נכון. אם אני לא מזהה את שלי, אז יהיה לי גם קשה לתת מקום לאחרים להביע ולתת מקום לרגשות שלהם.
ד"ר בוימן-משיטה: אלינער, מדברים הרבה על… חיבור לרגשות. אתה מחובר לרגשות שלך, אתה לא מחובר, את מחוברת, את לא מחוברת. מה זה בעצם אומר? מה זה להיות מחובר לרגשות? אנחנו רוצים שאנשים יהיו מחוברים לרגשות שלהם?
ד"ר פרדס: אני אהבתי את השאלה הזאת כי באמת היא מאתגרת. מה זה להיות in touch with your feelings? להיות במגע עם הרגשות זה להיות מסוגל לזהות אותן, להבין… לזהות מה אני מרגישה, לתת מקום למה שאני מרגישה, ואחר כך להבין את מה שאני מרגישה.
זאת אומרת, המרכיבים האלה הם חשובים, ולכן אני מאוד אוהבת את המונח שבחרת פה, emotional processing, processing. את העיבוד הרגשי, שהוא באמת מוסיף מעבר למילה שאנחנו הרבה פעמים משתמשים בה - ויסות רגשי.
בהמשך למה שאמרנו גם עכשיו, הנושא של זיהוי טריגרים. הוא גם חלק חשוב מהעיבוד הרגשי. להבין את הטריגרים, להבין לְמָה הגבתי, גם אם זה איזושהי מחשבה פנימית, גם אם זה אירוע חיצוני. לְמָה בעצם, לָמָה אני מגיבה כמו שאני מגיבה?
ד"ר בוימן-משיטה: כשאני מדברת… כשאת מדברת על עיבוד רגשי, זה מבחינתך חיבור לרגשות?
ד"ר פרדס: כן, אני חושבת שלהיות מחובר לרגשות זה להיות מסוגל להסכים שהם יהיו, ומעבר לזה, לא רק לתת להם מקום, אלא גם לנסות להבין אותם. פעמים רבות… זה קשור למסרים שאנחנו קיבלנו בעבר או מקבלים כיום מהסביבה לגבי מה הרגשות המקובלים ומה לא מקובלים.
פעמים רבות, רבות מדי, אנחנו מיישרים קו עם המוסכמות. אם מלמדים אותנו שעצב זה חולשה או שזה לא מתאים, אז אנחנו ננסה להראות, לשים מסכה של עליצות. יהיה לנו יותר קשה לתת את הרשות לרגשות שלא נותנים להם סביבנו מקום.
לכן כל כך חשוב, כשיש קשר קרוב, חברות קרובה, אנשים שמבינים אותנו, שמכירים אותנו מקודם, שהם יכולים באמת לתת לנו לגיטימציה ותוקף. המילה החשובה זה פה, תוקף, validation. שמה שאנחנו מרגישים זה מה שאנחנו מרגישים.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
ד"ר פרדס: זה לא מגדיר אותנו, כמו שאמרנו קודם.
ד"ר בוימן-משיטה: את יודעת, זה כאילו ברור. כולם מרגישים. זה דבר שהוא כל כך טבעי, ולמרות זאת אנחנו מתקשים לתת לאנשים את האישור הזה, ומתקשים לחוות את הדברים בעצמנו. והשלב השני שדיברת עליו עכשיו, בחיבור לרגשות או בעיבוד הרגשי, זה ל… אחרי שאנחנו מאפשרים לעצמנו לחוות, זה רגע להתבונן במה חוויתי או במה אני חווה, ולבחון מה קורה שם.
ואת זה, את אומרת, קשה לעשות כשאנחנו יותר מדי קרובים לרגש או יותר מדי ב-zoom in. לפעמים זה לא משהו שנוכל לעשות בזמן אמת, אלא רק רגע במרחק, אחרי שהדברים נגמרים. אבל אם אני מצליחה להבין, או אני מצליחה להרגיש, ואני מצליחה להבין למה אני מרגישה את מה שאני מרגישה, זה מה שנחשב לחיבור טוב לרגשות?
ד"ר פרדס: אני… אני חושבת שכן. זאת אומרת, אני חושבת שזה מאפשר לנו לקבל החלטות יותר נכונות. בעבודה שלי עם צוותים בשטח, אז אני מדברת על פתיחת צי"ר במצבים של חוסר ודאות או במצבים של עומס, אז… מצבי מעבר ומשבר, אנחנו… צדי - זה צרכים, זיהוי הצורך שלי, יוד - זה היכולות והמגבלות, וריש - זה הרגשות.
אז הזיהוי הזה של מה אני בעצם צריך, לעצור רגע ולראות מה אני צריך, מה אני יכול, לא יכול, ומה אני מרגיש, מה קורה בתוכי. הזיהוי הזה מאפשר לי לפתוח צי"ר גם במקומות שיש שם ערפל כבד, או צפיפות או מרוב עצים לא רואים את היער, ולנווט את דרכי בתנאים של חוסר ודאות.
ד"ר בוימן-משיטה: מקסים.
ד"ר פרדס: זה החוסן, דרך אגב. לכן, העיבוד הרגשי זה מפתח לחוסן נפשי.
ד"ר בוימן-משיטה: זה סופר חשוב, מה שאמרת פה עכשיו. כי להתחבר, או לאפשר לעצמי לחוות רגשות, זה לאפשר לעצמי לחוות את כל הרגשות. וזה אומר שזה להרשות לעצמי גם להיות עצובה, וגם להרגיש… וגם להרגיש כעס וגם בושה וגם קנאה וגם אשמה, ואת כל המשפחה.
וכל כך הרבה אנשים מפחדים להיות בתוך הרגש הזה כי הם מרגישים שזה מחליש אותם, כי הם מפחדים לשקוע לתוכו, כי הם מרגישים שאם הם יתנו לזה מקום, אז זה ישתלט עליהם. ואת אומרת - לא, להפך. אם אנחנו נותנים להם מקום, אז אנחנו חסינים יותר, עמידים יותר.
ד"ר פרדס: חד משמעי.
ד"ר בוימן-משיטה: יכולים לצלוח יותר טוב את אתגרי החיים.
ד"ר פרדס: חד משמעי. כאילו, באנגלית אומרים: "the only way out is through", הדרך היחידה לצאת זה דרך, לעבור דרך. א', יש לנו, כמו שאמרת, בפתיח, אפשרות להגיב ביותר… בהומור, בחמלה. הומור עצמי, לקבל פרופורציות, אז גם אנחנו משהו שם מאוורר יותר, משתחרר יותר מהר.
אבל אנחנו גם תקשורתיים יותר, וזה הנקודה שלא הספקנו להגיד קודם, שהרגשות, יש להן ערך הישרדותי, כי יש להן ערך תקשורתי. הם משדרים לאחרים מה אנחנו צריכים. דיברתי קודם על פתיחת צי"רים, אבל זה מאפשר לנו גם לבקש, היי, אני פה, זה מעליב אותי, פה זה רגיש לי, זה נושא רגיש, פה קשה לי עם זה. ואז אנחנו יכולים לא רק להתחשב בעצמנו יותר טוב, אלא לסייע לאחרים להתחשב בנו.
ד"ר בוימן-משיטה: את מובילה אותי לשיר שהבאת באתר שלך, שיר מקסים, שהוא נקרא "כשעצוב לי", של שלומית כהן אסיף. אני אקריא אותו ואז אני אחבר אותנו.
"אמרתי לאימא: "עצוב לי!"
"לך תשקה את העציצים", אמא אמרה.
השקיתי
ולא עזר
העצב לא עבר.
אמרתי לאבא: "עצוב לי!"
"אז תשיר שירים", אבא אמר.
שרתי
ולא עזר
העצב לא עבר.
אמרתי לסבא: "עצוב לי!"
סבא ליטף לי את הצוואר,
"ספר מה קרה,
אל תחסיר דבר".
והעצב עבר."
אז קודם כל תודה על השיר הזה, איזה שיר מקסים. [צוחקת]
ד"ר פרדס: ממש, אני…
ד"ר בוימן-משיטה: ובכלל אני ממליצה לכל המאזינים, היכנסו בהמוניכם לאתר של ד"ר אלינער פרדס, יש שם המון פנינים ששווה לקרוא.
השיר הזה בעצם… סבא נותן בעצם את הלגיטימציה הזאת: "תהיה בתוך העצב, תספר לי מה היה, בוא לא נברח מזה, בוא לא ניבהל". אבל מתי בעצם שמים את הגבול? כמה אנחנו צריכים לתת לעצמנו מקום לחוות את הרגש ולהיות בתוכו, וכמה זה בסדר לפעמים גם להגיד, עכשיו אני הולכת לשיר שירים.
ד"ר פרדס: [מהמהמת בהבנה] אז ראשית, בהמשך לשיר, אני אציין עוד מונח נוסף של ויסות רגשי הורי, שהיכולת של הורה להיות מחובר לרגשותיו ולא לפחד מהרגשות, הוא זה שגם יכתיב כמה הוא יהיה פתוח לאותו רגש אצל הילד.
דרך אגב, יש יתרון לגיל, לא סתם בשיר, הסבא הוא זה שאומר: "ספר לי ואל תחסיר דבר", כי א', הגיל פה, כן? זאת אומרת, המחקרים מראים שבשונה ממה שאנחנו חושבים, זאת אומרת שהוויסות הרגשי משתפר עם הגיל, היכולת פחות להתרגש מדברים קטנים, אז יש לנו את המחקרים רבים שמראים ש… לא אצל כולם, יש אנשים שזה מדלג עליהם, ושיש הקצנה עם הגיל ויותר פיצולים ויותר קיטובים ותגובות לא פרופורציונליות. אבל אצל רוב האנשים באמת ה… השתוות הנפש והיכולת הזאת לפרופורציה ופרספקטיבה עולה עם הגיל.
ד"ר בוימן-משיטה: זה מעניין, זה מתחבר לזה שיש את גרף האושר, שמראה את התפלגות האושר לפי גילים, ורואים שדווקא מעל גיל 65 האושר עולה.
ד"ר פרדס: נכון. בהחלט המחקרים חד משמעיים בעניין הזה, שזה…
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
ד"ר פרדס: וזה באמת מדהים לראות את זה, את הפרדוקסליות הזאת.
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
ד"ר פרדס: זה בהחלט נושא של ניהול אנרגיה. זה כמו הסיבה למה אנשים לא רבים כל כך הרבה. לא בגלל שתוכן המריבות… נגיד בני זוג לא מפסיקים לריב בגלל שהם פתרו… רוב הבעיות, כמו שגוֹטמן ראה, זה לא… נפתרו. אלא ש… א', נמאס לריב, או גם הם לומדים…
ד"ר בוימן-משיטה: [צוחקת] התייאשו. חוסר אונים נלמד.
ד"ר פרדס: …לנהל את האנרגיות, אבל גם לומדים איך להשתמש ברגשות שלהם כדי לתקשר יותר טוב.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
ד"ר פרדס: ולתקן, לעשות קרעים ואיחוי, ולהציע איזשהו מחווה של פיוס, אז יותר מהר מתפייסים, עושים את התיקון וממשיכים הלאה. וזה…
ד"ר בוימן-משיטה: מיתרונות הגיל.
ד"ר פרדס: בדיוק. והבגרות, כן.
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
ד"ר פרדס: והבשלות.
ד"ר בוימן-משיטה: אני רוצה אבל לחזור לשאלה הזאת, כי אני מרגישה שהיא עדיין… לא ענינו עליה עד הסוף. נכון, הרבה הורים, כשהילד עכשיו… קורה לו משהו, מעדיפים באמת להסיח את הדעת, כי מאוד-מאוד קשה להתמודד עם כאב של… בכלל, עם כאב של אדם אחר, לא רק ילד.
ד"ר פרדס: נכון.
ד"ר בוימן-משיטה: זאת סיבה גם, הרבה פעמים שכשאנחנו חווים משהו קשה, או חבר חווה, התגובות הם תמיד: "תסתכלו על הצד החיובי בזה, ובואו תראו מה בכל זאת, וזה לא כזה נורא", ומין מנסים להקטין את זה. כי להיות עם מישהו בתוך הכאב שלו, זה לא פשוט. זה לא פשוט בכלל, אז אנחנו ממהרים להסחות הדעת.
אבל לפעמים זה לא טוב. [מגחכת] זאת אומרת, לפעמים אין ערך בלא להרגיש את הדבר הזה, אין ערך בלהתנתק, ללכת לכיוון אחר, להסיח את המחשבות שלי לכיוון אחר? תמיד בפסיכולוגיה נורא רוצים שיתחברו לרגשות, אבל אין איזה שהוא ערך אדפטיבי, פשוט לפעמים לשים את הדברים בצד ולהמשיך הלאה בחיי?
ד"ר פרדס: א', חד משמעי יש ערך אדפטיבי, ליכולת למקד את הקשב. זאת אומרת, אנחנו לא בהכרח צריכים לקרוא לזה "הסחת דעת", כמו שזה… אנחנו במכוון, לפי מה שאת אומרת, במכוון בוחרים במה להתמקד. אז זה מרכיב של חוסן, היכולת למקד את הקשב.
אז לבחור מתי אני אתמקד בזה, ואם אני לא אתן לזה לנהל אותי, זה היכולת לבחור, במקום להינעל על משהו. שזה, כשאני ננעל, אני כמו tunnel vision על זה, אז אני ארחיב את הפרספקטיבה שלי. אני אתמקד בדברים אחרים, ואני אסיח את דעתי, כדי… ולא בהכרח להסיח את דעתי מהרגש, אלא מ-over החשיבה על זה, מ-over ההתעסקות על זה, כדי שוב לזכות באותו מרחק שמאפשר לי לחזור לזה, מאפשר לנפש לנוח קצת. מאפשר לי לעכל את זה, ולו מתוך צניעות שאני יודע שכרגע אני לא יכול לטפל בזה, אין לי… זה ניהול אנרגיות.
אז אני חושבת שבהחלט זה נכון. עדיין יש מצב שבו הסחת הדעת, לטווח קצר זה יכול להיות טוב. אם זה לאורך זמן, ואנחנו כל הזמן, נגיד, עסוקים בעשיית יתר כדי לברוח מהרגשות שלנו, כדי לא להישאר רגע לבד, כדי לא להרגיש את העצב. באותם מקומות אנחנו יכולים לאטום את עצמנו רגשית או להתנתק מהרגשות שלנו, בגלל העיסוק הקדחתני בפעילות או אפילו אכילה רגשית, כל מיני דרכים נוספות שבהם אנחנו… בורחים לתוך הטלפון, לתוך… ופה אנחנו עושים גול עצמי.
ד"ר בוימן-משיטה: זאת אומרת שהצד השני זה להתנתק מהם, או לחסום אותם.
ד"ר פרדס: [מהמהמת בהסכמה]
ד"ר בוימן-משיטה: למה, למה שאדם יעשה את זה? האם זה… זאת בחירה מודעת לחסום את הרגשות, או איזה שהוא תהליך, שהוא תוצר של החלטות אחרות שמובילות לזה?
ד"ר פרדס: שאלה טובה. אני חושבת שרוב הפעמים אנחנו רואים יותר את האוטומט שבזה, שאנשים באים עם חסימה רגשית. א', בגלל הסיבות שהזכרת קודם לגבי מסרים, נורמות חברתיות, המפה של תרבות, שככה, זה המסרים שקיבלו, קלטו מ… אפילו מתוך הסביבה המאוד מוקדמת של מה מותר. ואפילו מגדרית לפעמים, או מה מתאים או לא מתאים.
ד"ר בוימן-משיטה: דני… "דני גיבור", כן.
ד"ר פרדס: בדיוק, זה דוגמה מצוינת של, כן, "ילדי הוא גיבור, ילדי לא יבכה כמו פתי קטן".
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
ד"ר פרדס: או אם אני זוכרת נכון את השיר. אז בוודאי ובוודאי יש בזה אלמנט מגדרי, שזה כמובן משתנה. אבל אלה, המסרים האלה זה יכול לגרום למקומות שבהם אנחנו נרגיש שהרגשות האלה הם לא… לא בבית ספרנו. לפעמים אנחנו גם סבלניים כלפי הרגשות אצל אחרים, ואנחנו מקבלים אותם. אבל אנחנו, אצלנו, יהיה מאוד קשה לנו לשאת אותם.
ד"ר בוימן-משיטה: אז, לפעמים אנשים חוסמים את הרגש, או הופכים לאטומים רגשית, מה שאנחנו קוראים, בגלל איזה שהם מסרים מהחברה, שזה לא לגיטימי להרגיש את הרגשות האלה. יש סיבות נוספות? למשל טראומה, או חוויה רגשית כל כך קשה, שגרמה לזה שאני מעדיפה לא להרגיש בכלל, מאשר להרגיש.
ד"ר פרדס: נכון. אז פה זה ה… אנחנו חוזרים לנושא של הוויסות של רגשות, ושל חלון הסובלנות, האופטימלי, ש… ככה אנחנו קוראים לזה, ה-window of tolerance, שאנחנו יכולים להיות מעליו, ואז להרגיש מוצפים, ואז אנחנו… זה too much. כמו מעלית, כמו הפקק נגיד בחשמל, שהוא קופץ, too much, too much. ואנשים לפעמים כועסים על זה: "מה הוא…", אומרים: "אני אדיש, אני מנותק, אני, איזה מין בן אדם אני, שאני שומע חדשות כל כך קשות, ואני לא מגיב. אני חי בתוך בועה". פעמים רבות זה דווקא אותם אנשים שהם מאוד אכפתיים, אבל שככה הם שומרים על עצמם.
עכשיו, אני לא יודעת אם זה מסבך את העניינים. אבל, כאילו, אם אנחנו מבינים מתוך תיאוריית ההתקשרות גם, את הנושא של רגשות וזיהוי רגשי וויסות רגשי, אנחנו מבינים גם שתחושת ביטחון בהתקשרות, זאת אומרת, felt security. שאנחנו מרגישים שיש למי לפנות, ושאנחנו באיזשהו חוויה של אמון עם האנשים הקרובים והמשמעותיים סביבנו, בכלל עם העולם - זה נותן לנו הרבה יותר פתיחות או חופש, כבסיס בטוח, או איים של ביטחון, שמאפשרים לנו איזושהי חקירה רגשית.
אז אנחנו נהיה גם יותר פתוחים, ככל שאנחנו נרגיש מוחזקים יותר, או אפילו לדעת שיש למי לפנות, נוכל גם להתמודד עם יותר רגשות מכפי שיכולנו, אם אנחנו מרגישים שאנחנו בבדידות קיומית או בתחושה של לבד.
[חסות]
ד"ר בוימן-משיטה: אז אנשים שהם "אטומים רגשית", נקרא לזה ככה במרכאות, או כאלה שיכולים לשמוע נגיד דברים קשים, וזה כאילו עובר לידם. אז אם נחקור עמוק, לפעמים נגלה שלא מדובר… שמדובר באנשים שהם מאוד רגישים, ופשוט היה קשה מדי לשאת את הרגשות, כי אולי לא היה שמה מישהו איתי שיעזור לי לווסת ולחוו… ולעבד אותם. או אולי האירועים היו ממש טראומטיים. הייתה שם איזושהי חוויה של 'רגשות זה כואב'. ואז הם בחרו, לא במודע כמובן, מתוך איזושהי הגנה, לא להרגיש. ואז אנחנו מקבלים מישהו שהוא כאילו אטום, אבל אם נחפור עמוק, נגלה שפעם-פעם היה שם מישהו רגיש מאוד מתחת, שהגן על עצמו בחומות מפני הדבר המכאיב הזה, שקוראים לו רגש.
שזה דבר ממש-ממש חשוב בעיניי לציין. כי האנשים האלה שלא חווים, לא להרגיש שזאת… זאת הגנה טובה, כמו שדיברנו קודם על מתי זה אדפטיבי ומתי זה לא. הגנה טובה בזמנים מסוימים, אבל זה הופך ללא אדפטיבי שזה כדרך חיים.
ד"ר פרדס: ממש. השכפ"ץ הופך להיות חלק מהבן אדם. ודרך אגב, בגלל שהמחקר התקדם, אז בניסויים עצמם לא צריך לחפור כל כך עמוק. הגוף שלהם… כאילו, הם יגידו, הם יגידו: "לא, לא מרגיש כלום". הגוף משדר. זאת אומרת, באותו זמן המדדים הפיזיולוגיים שלהם ישדרו עוררות יתר, שהם לא מחוברים אליו. הם יגידו: "אני לא מרגיש כלום".
ד"ר בוימן-משיטה: הזכרת גם התקשרות, וזה תמיד הזמן בפרק [מגחכת], תמיד, תמיד האורחים בפסיכולוגיה מדברים על התקשרות, אז זה הזמן תמיד שאני מזכירה שעשינו פרק על זה, אז מי שלא יודע על מה מדובר, תחזרו. זה נקרא "אהבה ממבט ראשון".
ובהתקשרות, אז אמרת שכשההתקשרות היא בטוחה, זה מאפשר לנו לחוות את הרגשות בידיעה שיהיה בסדר, שיש שמה מישהו שאני יכולה לבטוח בו שלא ייבהל מהרגש, וגם אולי יעזור לי לשאת… גם יעזור לי לשאת אותו.
יש התקשרות נוספת, שזאת ההתקשרות הנמנעת. שכבר אז יש סיטואציה, סיטואצית הזר, דיברנו עליה קצת בפרק, אבל אני אזכיר אותה במילה וחצי פה, שבודקים איך הילד מגיב כשהוא נמצא בחדר לא מוכר, והאמא פתאום יוצאת מהחדר. ורואים את הילדים שזה סגנון ההתקשרות שלהם, שהם לא בוכים בכלל. ואני זוכרת שכשאנחנו למדנו אמרו, הם לא בוכים, והם לא מראים שום דבר, אבל אם יבדקו אותם פיזיולוגית יגלו שהם מאוד נסערים, הם פשוט למדו לא להראות את זה.
ד"ר פרדס: ממש ככה.
ד"ר בוימן-משיטה: ואחר כך יש לנו בהמשך את המחקרים של ג'ון גוֹטמן, הזכרת אותו גם קודם, חוקר האהבה הגדול, שהוא בדק מה קורה לאנשים, בדרך כלל לגברים, שבתוך ריב פתאום… מתנתקים. הרבה מכירים את זה שהריב מתחיל, נהיה סוער מדי, ופתאום - דברי לַלַּמְפָּה, כזה. יש מבט מזוגג, או בורחים לטלפון, אבל הם כבר לא איתנו, הם לא בתוך הריב. וזה כאילו נראה שלא אכפת להם, אבל שבודקים אותם פיזיולוגים, רואים שפשוט מוצפים. זאת אומרת, מאוד אכפת להם, אבל הם כרגע לא מסוגלים לשאת את כל הדבר הזה, אז איך אמרת? כיבו את השלטר, כאילו.
ד"ר פרדס: ממש.
ד"ר בוימן-משיטה: אז זה התוצאה של זה. מתי כדאי לבן אדם לבקש עזרה? מתי כדאי לפנות לטיפול?
ד"ר פרדס: [מהמהמת בהבנה] אז אני חושבת שקודם כל עוד לפני טיפול יש דרכים רבות שאנשים יכולים להרחיב את היכולת שלהם להכיל רגשות שונים, להבין רגשות שונים, כולל גם דרך קשרים קרובים, כולל גם דרך אמצעי הבעה ויצירה שהם בעיניי ערוץ מדהים. כתיבה, פלייבק, יש אימפרוביזציה, יש סדנאות שונות. אני חושבת שהחלק החווייתי פה, ה-emotional processing, מתאפשר כשיש לך גם את החוויה ואת האפשרות לעשות איזשהו proccesing של זה בסביבה בטוחה, כמובן, לא בצורה פיראטית. אבל אני כן חושבת שהאפשרות הזאת היא פתוחה, ולאו דווקא בהכרח בעזרה מקצועית.
מבחינת העזרה המקצועית, אני חושבת שמה שמביא אנשים הרבה פעמים זה תחושה שהם לא אותנטיים. הכל בסדר בחיים שלהם, יכול להיות. דווקא בלי סימפטומים, ו… כי אפשר לענות בקלות לשאלה שלך ולהגיד, אוקיי, כשבן אדם יש לו מצוקה והוא… יש לו כל מיני סימפטומים, הגוף מדבר, הגוף זועק, זה קורה. הגוף כאילו אומר: "אני סוחב את כל המטענים האלה, את כל המשקעים, אתה…", כן? הגוף הרבה פעמים זועק את המצוקה. אנשים מדברים את זה בהמון המון סימפטומים.
דווקא הייתי נותנת את הדגש על אותם אנשים שמרגישים שכאילו הם עוברים ליד החיים, או איזושהי תחושה שלא כל כך יודעים איך הם הגיעו לאיפה שהם הגיעו, ואם הם באמת במקום הנכון או לא במקום הנכון. כי משהו בחיות, בספונטניות, באותנטיות, הלך להם לאיבוד. ה… מה שאנחנו קוראים "עצמי כוזב". איזשהו תחושה ש… כי הרגשות, החיבור לרגשות, זה תחושת אותנטיות.
ד"ר בוימן-משיטה: ואיזה מחירים אנשים משלמים כשהם לא מחוברים לרגשות?
ד"ר פרדס: רגשות שחסומים, הרי הם יוצאים בסופו של דבר במקומות אחרים, בצורה לא פרופורציונלית ולא מותאמת. אז אפילו אם בן אדם, נגיד, כאילו בתחום העסקי, בתחום שהבן אדם יכול לא רק להיות בהמנעויות, אלא גם להתקשות, למשל, לשווק את עצמו ולהתקשות… כי לקחת מקום, הוא יהיה נבוך, והוא לא ער לזה שהוא נבוך, אז הוא לא ירצה לנג'ס לאנשים.
זאת אומרת, זה לא רק במקומות הרגילים. זה יכול להיות אצל אנשים שהם בעצם… יש להם ים של ביטחון עצמי, אבל הם לא מחוברים לרגשות שלהם או למקומות היותר פגיעים, ולכן הם לא ידעו לבקש עזרה או לעשות אאוטסורסינג, או הם לא ידעו לזהות מתי קשה להם או מתי לא קשה להם, מה בכלל מתאים להם. אז הם יהיו כל כך עסוקים בלחפות על הפגיעות, שהם משלמים מחיר כבד גם בהחלטות שלהם, וגם בדרך, באסטרטגיה השיווקית שלהם, וגם בעסקים שלהם. זאת אומרת, זה מתבטא אפילו בדברים של היום-יום התפקודי מאוד.
ד"ר בוימן-משיטה: גם עשיית יתר.
ד"ר פרדס: נכון.
ד"ר בוימן-משיטה: כל הזמן להיות בריצה ממקום למקום.
ד"ר פרדס: פעילות. זה מאוד נפוץ. לא להישאר לבד רגע, להיות בעשייה קדחתנית, ב-doing, במקום…
ד"ר בוימן-משיטה: אנשים שמפחדים להיות לבד, או נמנעים מלהיות לבד.
ד"ר פרדס: ממש.
ד"ר בוימן-משיטה: זה גם משהו שפוגשים לא מעט.
ד"ר פרדס: ממש.
ד"ר בוימן-משיטה: שכשהלבד הוא בלתי נסבל, יש איתו איזה…
ד"ר פרדס: ממש.
ד"ר בוימן-משיטה: ריקנות כזאת פתאום.
ד"ר פרדס: ממש.
ד"ר בוימן-משיטה: שהיא נובעת מזה שלא מאפשרים להיות ברגע.
ד"ר פרדס: ממש. וגם הם יכולים להרגיש בודדים בנוכחות של אנשים אחרים.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
ד"ר פרדס: מתוך המקום הזה, שכמו שמלאני קליין אמרה: "גם החלקים המבודדים, בודדים בעצמם". זאת אומרת, החלקים שאנחנו משליכים אותם או מפצלים אותם מתוך עצמנו, כאילו אותם חלקים שאנחנו משליכים, מנתקים מעצמנו, הם בודדים לכשעצמם. כי אנחנו אז מרגישים לא שייכים. שוב…
ד"ר בוימן-משיטה: איי, זאת אמירה נפלאה.
ד"ר פרדס: שוב, בגלל החוסר חיבור רגשי. אנחנו לא מחוברים לרגשות, אנחנו נתקשה להרגיש חלק מהמין האנושי, או חלק מאחרים. עוד אמירה יפה בהקשר הזה, זה… אמר: "I am human, nothing human is alien to me". זה אומר כמה שהיכולת הזאת להתחבר לכל טווח הרגשות האנושיים, מאפשר לנו גם להיות במלוא האנושיות שלנו.
ד"ר בוימן-משיטה: אני רוצה רק לשאול ספציפית על כעס.
ד"ר פרדס: [מהמהמת בהסכמה]
ד"ר בוימן-משיטה: דיברנו קודם על רגשות משניים. הוא יכול להיות רגש ראשוני בתגובה למשהו שקורה, אבל יכול להיות גם רגש שמסתיר מאחוריו הרבה רגשות לא נעימים אחרים. בעיקר אני חושבת, אצל גברים, בגלל חוסר הלגיטימציה להרגיש את הרגשות הפגיעים יותר, נקרא לזה ככה, אבל זה כן בסדר להרגיש את הכעס. אז אנחנו יכולים לראות אנשים שטווח הרגשות שלהם מסתכם בשמחה וכעס.
ד"ר פרדס: ממש.
ד"ר בוימן-משיטה: אנשים כאלה, גם כדאי לעשות שם אולי איזשהו בירור, כי… כי סביר להניח שמתחת לכעס הזה יש עולם שלם שמחכה להתגלות.
ד"ר פרדס: ממש
ד"ר בוימן-משיטה: ואז הכעס יכול לִפחות.
ד"ר פרדס: ממש, אני מסכימה איתך, וזה מחבר את זה… אותנו שוב להתחלת השיחה, לזכור שלכל רגש, לכל רגש, מאחורי זה יש צורך. הצורך של הכעס הוא סוג של הגנה, שיקום גבול בעצם. אבל אנחנו מפספסים פה, אפרופו תיאוריות ההתקשרות, אנחנו יכולים לפספס את המחאה מאחורי הכעס. את ההרגשה שיכולה להיות רגשות אחרים של בושה, זה יכול להיות פגיעות, זה יכול להיות עלבון, מאחורי זה את הצורך הזה של - תקשיב לי, תקשיבי לי, תהיי פה.
הצורך… הבן אדם עצמו, כן, מפספס פעמים רבות את הזיהוי של הרגשות, שבעצם הביאו אותו לכעס. ולכן מבחינה תקשורתית הוא יוכל להרחיק ולפגוע בדיוק באותה מטרה שהוא רוצה לקדם.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
ד"ר פרדס: דרך אגב, גם לא רק במערכות יחסים אינטימיות, גם בכעסים אחרים…
ד"ר בוימן-משיטה: נכון, נכון.
ד"ר פרדס: …בכל תחום שהוא. ואנחנו רואים את זה בחיפוש אחר ריגושים, כי זה בריחה.
ד"ר בוימן-משיטה: כן, כמה פעמים אני פוגשת אנשים ששולפים את כל הקוצים, וכל מה שהם רוצים זה שיתקרבו אליהם, אבל מה שהם משיגים זה בדיוק את הפעולה ההפוכה.
ד"ר פרדס: ממש. ממש.
ד"ר בוימן-משיטה: איך לומדים ומלמדים את עצמנו או אחרים להתחבר לרגשות? אז הזכרת קצת את תהליכים של רגע לנסות להבין מה יש, להתבונן ברגש מקצת מרחק, הזכרת תהליכי כתיבה ויצירה. יש עוד משהו שאת חושבת עליו ותרצי להגיד?
ד"ר פרדס: כן. התוכנית שאני איתה עובדת על… עם צוותים, זו תוכנית שקוראים לזה תוכנית מג"ן - מודעות גוף נפש נרטיב. מם-גימל-נון.
ומודעות זה החלק הראשון שהזכרתי על המודעות, לרגשות שלנו, היא יכולת לשיים את הרגשות. אנחנו מדברים על "name it to tame it".
"name it"… זה דן סיגל, חוקר מוח, אמר. "name it to tame it". כי אם אנחנו יכולים לשיים את זה, יהיה לנו יותר קל לתעל את זה למקום הנכון. אז זה הפתיחת… המודעות זה הפתיחת ציר שהזכרתי קודם - צרכים, יכולות, רגשות.
גוף-נפש, זה ערוצים שלמים, אני לא אכנס במלוא ההרחבה. אבל יש לנו המון אפשרויות, דרך מיינדפולנס, ודרך נשימה, ודרך דרכים שונות, דרך צ'י קונג, גוף-נפש. בכלל לעבוד על האיזונים שלנו, ולעבוד על היכולות שלנו לווסת את עצמנו רגשית, ולעשות processing לרגשות שלנו, בזכות זה שאנחנו קשובים יותר לאיתותי הגוף.
המרכיב השלישי זה המרכיב של הנרטיב. שזה ההבנייה של מה שמאפשר לנו לחיות חיים מלאים ומשמעותיים יותר, הסיפור שאנחנו מספרים לגבי הרגשות שלנו. ופה נכנס החלק הזה של יכולת שלנו למורכבות רגשית, וליכולת שלנו לעבור בין הרגשות השונים, וליהנות גם מהם, ולהיות סקרנים לגביהם.
ומרכיב אחרון שאני אזכיר בתוך הנרטיב זה החלק המשחקי. זאת אומרת, של גם החמלה, וגם המשחקיות והסקרנות שלנו, להכיר את העולם הרגשי. ולכן כל-כך אהבתי את זה שבאמת הזמנת אותי לדבר על הנושא של עיבוד רגשי, כמרכיב מפתח לחוסן נפשי. כי זה מה שמאפשר לנו להיות גמישים במציאות מורכבת, ומצי… הסתגלות למציאות משתנה.
[מוזיקת סיום]
ד"ר בוימן-משיטה: ד"ר אלינער פרדס, תודה רבה, רבה.
ד"ר פרדס: תודה לך.
ד"ר בוימן-משיטה: כיף שהגעת לכאן היום.
ד"ר פרדס: היה ממש תענוג, תודה.
ד"ר בוימן-משיטה: עד כאן להיום.
תודה לכל צוות רשת "עושים היסטוריה". לשלי נוי, עורכת התוכנית, דני טימור המנהל העסקי, אביב שם-טוב מנהל המכירות, ואביב ח… ועמית חזזי מצוות המכירות. בצוות התוכנית גם שלי גואטה והילה שמש.
נתראה בפרק הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments