מתי בפעם האחרונה בהיתם בתקרה ולא עשיתם כלום? אם זה כן קרה, כנראה שנתקעתם במקום שאתם לא רוצים להיות בו או נגמרה לכם הסוללה בטלפון. אבל למה תחושת השיעמום כן חשובה? ומהו בכלל שיעמום? הפעם ד"ר גדי און, פסיכולוג, חבר סגל באונ' הפתוחה, חוקר ומרצה על שיעמום, סקרנות ועל טעם ותוכן בחיים, מגיע לנפץ את כל מה שאי פעם חשבנו על שיעמום- האם מותר לנו פשוט להשתעמם? ואם כן, איך יוצאים משיעמום ולא נתקעים בו? מה התפקיד של השיעמום ואיך הוא משפיע עלינו?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/06/2024.
[פרסומת]
[מוזיקה]
קריינות: רשת "עושים היסטוריה".
[מוזיקה]
קריין: "עושים פסיכולוגיה", עם ד"ר מעיין בוימן-משיטה.
[מוזיקה]
ד"ר בוימן-משיטה: שלום לכם ולכן, ותודה שהצטרפתם להיום ל"עושים פסיכולוגיה". בפודקאסט הזה אני מביאה לכם בכל פרק נושא אחר מעולם הפסיכולוגיה, ומארחת מומחים בתחום, או אנשים שמספרים את סיפורם האישי.
היום נמצא איתי ד"ר גדי און, פסיכולוג, חבר סגל באוניברסיטה הפתוחה, חוקר ומרצה על תופעת השעמום, על סקרנות ועל טעם ותוכן בחיים.
היי, גדי.
ד"ר און: היי.
ד"ר בוימן-משיטה: מה נשמע?
ד"ר און: בסדר גמור.
ד"ר בוימן-משיטה: טוב, אז שעמום. מה יש לדבר כל כך הרבה על שעמום? ננסה פרק שלם, זה נושא…
ד"ר און: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: משעמם, משעמם.
ד"ר און: תמיד שואלים אותי עם זה… זהו בדיוק, אם זה לא נושא משעמם. [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת] לא, כמה שאתה נכנס אליו יותר, ככה הוא דווקא מסקרן יותר. אתה רואה שיש לו שלוחות לכל מיני עניינים בחיים שלנו.
ד"ר בוימן-משיטה: איך מגיעים לחקור שעמום?
ד"ר און: שאלה טובה, את יודעת, אני חושב שאצל פסיכולוגים, אתה לא בוחר את הנושא שלך, במידה מסוימת הוא בוחר אותך. אז מתוך חוויות הילדות שהיו לי, את יודעת, בתור נער מתבגר, מסתובב כזה, משוטט בעיר בחופש הגדול, וגם תקופת אבטלה שהייתה לי בתקופה שלא הייתי באוניברסיטה, אז איכשהו הגעתי לרעיון הזה. את יודעת, פעם גרתי בתל אביב, בתקופת האבטלה הזאת, ירדתי למטה למכולת, וככה, פועל, זה שמסדר שם את החלב והכל, לא היינו חברים ממש, הוא היה פרצוף מוכר. הוא רואה שאני יורד כל בוקר כזה, את יודעת, בכפכפים, לקנות משהו במכולת, אז הוא אומר לי, "מה קורה, אתה לא עובד?" אז אני אומר, "לא, אני מובטל". אז הוא אמר לי, "תיזהר שלא תשתעמם". [צוחקים] ואמרתי, "וואלה, אתה יודע מה?" [צוחקים]
ד"ר בוימן-משיטה: "העלית פה רעיון".
ד"ר און: התחלתי לקרוא, לחקור, והדבר הזה, זהו, בדיוק. הדבר הזה ליווה אותי עוד מהילדות, אני זוכר, הרבה רגעי שעמום קשים שהיו לי. וכשהתחלתי להיכנס אליו, פתאום הוא משך אותי.
ד"ר בוימן-משיטה: מעניין. אני חייבת להגיד לך, שאני חושבת ששעמום זה הרגש, שלי באופן אישי, הכי קשה לשאת. [ד"ר און מהמהם] אני יכולה לשאת כאב וקנאה וכעס ועצב. אבל משהו בשעמום הוא בלתי נסבל מבחינתי. ואני ארצה שנדבר על זה, אבל אולי נתחיל בלהגדיר מה זה בכלל שעמום, כי בעיניי, כשחשבתי על זה ככה, וגם קראתי על זה, אז אני שומעת שיש כמה סוגים. יש שעמום של אני לא עושה כלום כרגע, ויש שעמום שאני עושה, אבל זה חסר טעם, נכון?
ד"ר און: נכון. אז יש את השעמומים האלה, יש גם שעמומים שהם קצרים, וארוכים, מתמשכים, או את יודעת, תקופות של שעמום בחיים. או מצבים, כמו שאתה אומר, "יאללה, שיגמר כבר, אני בעניין הבא". זה נורא קשה להגדיר את השעמום, ולמרות שמחלקים אותו לסוגים, עדיין זה קשה מאוד, וכשאת מסתכלת בפסיכולוגיה, ניסו לתת כל מיני הגדרות. אם את רוצה מין הגדרה מאוד מאוד כללית של זה, כי כרגיל בפסיכולוגיה יש הרבה ויכוחים בין חוקרים לגבי זה, אפשר להגיד שהשעמום זה מין מצב של "רוצה ולא יהיה". יש משהו שאתה רוצה להיות, או יש משהו שאתה רוצה לעשות, או יש משהו שאתה רוצה להיות בו, או מקום להיות בו, ואתה לא יכול. או כי אתה לא מסוגל, או כי לא נותנים לך, או כי אתה לא יודע מה זה, הדבר הזה שאתה רוצה לעצמך. ואת רואה אותו משתנה ככה, מתפתח לאורך החיים, מילדות, דרך התבגרות, ובגרות, עד פנסיה, והתחושה הזאת היא גם מאפיין של התרבות שאנחנו חיים בה, והיא גם מאפיין פסיכולוגי מאוד עמוק שלנו. אנחנו לא חושבים על השעמום כרגש בפסיכולוגיה, רגש זה תגובה למשהו שקרה, ספציפי. בגלל שהשעמום הוא כזה יותר דיפוזי, ויכול לקרות גם כשאתה לא עושה שום דבר, זה יותר מצב רוח, mood. אתה נמצא במצב רוח, שכאילו העולם לא מצליח לתת לך, את מה שאתה רוצה לעצמך.
ד"ר בוימן-משיטה: והמצב רוח הזה, מה התפקיד שלו? אנחנו יודעים שלרגש, אתה אומר, מצב רוח ולא רגש, אבל ברגשות, לרגשות שונים יש תפקידים. הפחד הוא תמרור אזהרה מבחינתנו, נכון? למשל.
ד"ר און: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: מה התפקיד של השעמום?
ד"ר און: אז בואי נגיד שכרגע הסברה היא שהשעמום הוא משהו שאמור להוציא אותך מהמצב שאתה נמצא בו, לגייס מוטיבציה, כדי להעביר אותך לדבר הבא. הטענה, אני לא שותף לה, אבל הטענה שאני מכיר, בואי נגיד, מהספרות המקצועית בפסיכולוגיה, היא שאם לא היינו משתעממים, לא היינו מתפתחים כמו שאנחנו מתפתחים. הרי ההיפך של השעמום יכול להיות סקרנות. תחשבי על זה כאיזה דחף כזה לעשות משהו, לגלות, לזוז, למקום אחר, לשנות אווירה, סיטואציה, לחקור. אז אם המין האנושי לא היה חווה שעמום, יכול להיות שהוא לא היה מתפתח כמו שהוא היה מתפתח. אז אנחנו נולדים כיצורים מאוד סקרנים. תראי את כל הגורים והילדים הקטנים, יש להם סקרנות ברמה מאוד מאוד גבוהה. אז פונקציונלית, או מבחינת ה… בואי נגיד, התפקיד של זה, זה מה שזה אמור לעשות. זה אמור לגרות אותך להסתקרן, להתעניין, ואז עולה השאלה, איך זה שיש כאלה שחווים, מבינינו, שחווים את השעמום, ומצליחים לצאת ממנו לאיזו סקרנות חדשה, להתעניין, לראות מה עוד קיים בעולם, ואת אלה שנתקעים בו, ושוקעים לתוכו, ומין יושבים על הספה כזה, משעמם לי, תביא לי… כזה, שמשהו קורה עם זה?
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
ד"ר און: וזה שאלה נורא מעניינת, שאלה שאני מתעסק בה.
ד"ר בוימן-משיטה: אנחנו יודעים להגיד משהו על זה? אני ממש חושבת על הבדלים בין-אישיים פה, כי אני רואה בבית שיש לי ילדה שכשמשעמם לה, מייד היא חושבת על מלא רעיונות…
ד"ר און: נכון.
ד"ר בוימן-משיטה: ואיך היא הולכת להעסיק את עצמה וליצור, ואחרת, ש"משעמם לי", ואז זה מין מצב כזה, שבו משעמם, והיא מתוסכלת, והיא פשוט ממשיכה להשתעמם, ולא יודעת מה לעשות עם עצמה, מחכה שמישהו יציל אותה מהשעמום.
ד"ר און: נגעת בנקודה הנכונה, השעמום קשור, בין היתר לאוטונומיה, תחושת אוטונומיה, והתחושה שאתה מאמין ביכולת שלך, ויודע לזהות מה אתה יכול למצוא בשבילך, בחוץ, שם בעולם. אז אם נסתכל על זה רגע, את יודעת, בפסיכולוגיה יש פסיכולוג חשוב שנקרא אריקסון, שיש לו איזושהי תיאורית התפתחות, אז אפשר מתוך התיאוריית התפתחות שלו, זה מה שאני עושה, לנסות לקחת את המרכיבים שקשורים לחוויה הזאת. כן? של כמו, לשקוע תחת השעמום, או להיות מסוגל לצאת ממנו לאיזה משהו חדש.
עכשיו, העניין הזה מורכב תמיד. פסיכולוגיה זה תמיד מורכב. אבל אם היינו צריכים ככה לתאר אותו באופן ראשוני, היכולת לקום מהספה, כשאתה משועמם, "ספה" במרכאות, כן, מטאפורית, ולצאת לעולם ולמצוא משהו בשביל עצמך, קשורה קודם כל למה שאנחנו קוראים לו אמון בסיסי. מה זה אמון בסיסי? זה מין תחושה פה בבטן, שאתה יודע שהעולם הוא מקום מסודר, ומאורגן, ושיטתי, והוא פועל לפי חוקים מסוימים שאתה יכול ללמוד, אתה יכול להבין, אתה יכול להכיר, ואתה מאמין בו, בסדר שלו ובעצמך, שאם אתה תעשה כמה צעדים בתוכו, אתה תמצא את מה שאתה צריך בשביל עצמך. גם אם לא כרגע, גם אם לא בעוד כמה דקות, בסוף, אם אתה תנסה, אתה תצליח. אז אמון בסיסי זה הדבר הראשון שכאילו אנחנו צריכים לרכוש אותו. מה שמעניין לגבי זה, שזה לא משהו שאתה רוכש אותו בילדות, ואז הוא נשאר לתמיד. אתה כאילו צריך לתחזק את האמון הזה לאורך כל החיים. גם כשאתה אדם מבוגר, אתה עדיין צריך לשמר אותו, ולשמר את התחושה שהעולם הזה הוא מקום בטוח, מקום שאפשר להתנסות בו, שיש איזו חוקיות שהוא עובד באמצעותה, ואתה יכול להכיר וללמוד את החוקיות הזאת.
ד"ר בוימן-משיטה: זה קצת מתחבר לי ל-attachment, לתיאוריות של היקשרות שמדברות על זה שכדי שלילד תהיה את היכולת לחקור את העולם, אז צריכה להיות לו היקשרות בטוחה, הוא צריך בסיס בטוח לצאת ממנו, וחוף מבטחים לחזור אליו. אז זה קצת מתחבר לזה, אבל זה גם מרחיב את זה, כי אתה אומר, זה לא רק אמון בעולם, שהעולם הוא מקום בטוח, גם איזשהו אמון בעצמי, שאני אהיה מסוגלת להציב מטרות ולהצליח להשיג אותן גם.
ד"ר און: כן, היקשרות בטוחה היא גם דעה של בולבי, זה גם חוויה שיש לך ביחס למטפל שלך, אבל גם משהו שאתה מפתח ביחס לעצמך, הרי את התחושה שאתה קשור בצורה בטוחה, או בואי נגיד, התחושה שאתה קשור בצורה בטוחה, מאפשרת לך לנדוד, להתרחק, כדי לחזור, כמו שתיארת, אבל אתה לוקח אותה איתך אחרי זה, גם כשאתה לא נמצא עם אמא. בואי נגיד, זה קשור גם לזה, וגם למשהו פסיכולוגי שנקרא "holding" או "holding environment", "סביבה מחזיקה", שזה של פסיכולוג שנקרא, ויניקוט, שהטענה שם היא שאתה לא יכול לצפות שתמיד תקבל את מה שתרצה. אתה צריך לדעת לחוות תסכול או שעמום ברמה כזאת, שזה לא ישתק אותך, או, את יודעת, ייצור מה שנקרא "הפרה", כלומר, מין ערעור של האמון שלך בעצמך.
ובאמת, אם אתה מקבל את העובדה שהשעמום הוא חלק מהחיים, זו נקודה שנייה לגבי זה, אז זאת אומרת, אתה נפרד מהציפיות שהחיים אמורים להיות איזה משהו מסקרן מרתק כל רגע, או מבדר כל רגע. ואתה יודע, ואתה מצליח לחיות בתוך הרגעים האלה של השעמום, בלי שאתה נמחץ או נלחץ מהם, אז יותר קל להפעיל את האמון הבסיסי הזה ולצאת מזה. זאת אומרת, באופן מעניין, מי שמסוגל לשאת את השעמום, מסוגל לצאת מהשעמום.
[פרסומת]
ד"ר בוימן-משיטה: שעמום, או חוסר היכולת לצאת מתוך השעמום, האם היא קשורה בעצם לאיזשהו פחד, בעינייך?
ד"ר און: לא פחד, הייתי אומר, אבל מין חשדנות כזאת, או חוסר אמון בעולם ובעצמך. שהעולם, יש לו איזו שיטתיות כזאת שאתה יכול למצוא משהו בשביל עצמך, או שאתה יודע לזהות מה שם בחוץ יכול להיות מתאים לי. זה כמו matching כזה, זה כמו התאמה כזאת. אתה צריך להכיר מספיק טוב את עצמך, צריך להיות בעל תחושת ערך מספיק טובה, כדי להיות מסוגל להאמין בזה, שאפשר למצוא משהו בשביל עצמך, גם בסיטואציות, את יודעת הכי משעממות. גם אצל הדודה בקיבוץ שאתה לא אוהב, או כל מיני מקומות, בסוף שבוע. איפה שלא תשים אותי, אני מאמין בזה שאני אמצא משהו בשביל עצמי, רק תן לי מספיק חופש לברר, לגלות.
ד"ר בוימן-משיטה: ולגבי הנקודה השנייה שאתה מעלה, זה גם גורם לי לחשוב, אתה אומר בעצם, מי שיכול לשאת את השעמום, מי שמבין ששעמום הוא חלק אינטגרלי מהחיים שלנו…
ד"ר און: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: הוא מי שגם לא ישקע בתוכו, ותוכל לצאת… כמו, אתה יודע, קצת נחשבת על הגישה של ACT ברגשות, של לא לשקוע לתוך הרגש, ופשוט להבין שזה עוד רגש, וגם הוא יחלוף, וככל שאנחנו פחות מתעסקים בו ופחות נלחצים ממנו, ככה הוא גם חולף יותר מהר. אז זה משהו כזה, זה מהעולמות האלה?
ד"ר און: זה מהעולמות האלה, זה, בואי נגיד, אנחנו חיים בתוך תרבות מסוימת, בתרבות המערבית, תחשבי נגיד על בתי ספר, או חינוך, באופן כללי, השעמום, במסגרות לימודיות, זה מְהַ… נראה לי מבית ספר ועד האוניברסיטה, מצפים איתנו כל הזמן להיות פרודוקטיביים. מה זה מערכת חינוך? חוץ מלעשות בייביסיטר על הילדים, היא גם אמורה ללמד אותם לשתף פעולה אחד עם השני, לפתור תרגילים, או לענות על שאלות, לצבור ידע לגבי העולם, כדי שיוכלו להשתלב במעגל העבודה אחר כך, זאת אומרת, להיות פרודוקטיביים. אף אחד לא מלמד אותנו מה אנחנו עושים עם הזמן שלנו, כשהוא מתרוקן. זה גם לא לגיטימי בתרבות שלנו.
נגיד ילד שמסתובב בבית, אתה רואה את אבא שלו על הספה, ואבא שלו יושב כזה עם עצמו, ואז הילד שואל אותו, "תגיד, אבא, מה אתה עושה?" אז אבא אומר, "כלום, אני עכשיו סתם במחשבות של עצמי. אני קצת ברגע בשקט עם עצמי". זה לא לגיטימי בתרבות שלנו, אז מפתחים אצלנו המון ציפיות כזה, גם להיות פרודוקטיביים, וגם להיות עסוקים, וגם להיות, את יודעת, לשאוף לאיזה אושר, או לאיזה משהו מוגזם כזה, שאז השעמום מגיע, ואנחנו מרגישים לא בסדר עם עצמנו.
צעד ראשון, אם היינו רוצים לחלק את זה, זה קודם כל לקבל את הדבר הזה כחלק מהחיים. השעמום הוא לא מחלה שצריך למצוא לה תרופה, זה עוד מאפיין של התרבות המערבית, שכל דבר שהוא כאילו לא נעים לנו, אנחנו מחפשים איך לפתור אותו, גם מבחינה אסתטית, גם מבחינת הרגשות שלנו. יש דברים לא נעימים שצריך לחיות איתם, כן? אז קודם כל לקבל את זה כחלק מהחיים. ללמוד לקבל את זה בלי שזה, את יודעת, מלחיץ אותך, או מבהיל אותך, או מה, אז בסדר, אז אתה משועמם. ילד שיודע לשאת את זה בצורה כזאת, יודע גם לצאת מזה אחר כך, למצוא לעצמו חיבור מחדש.
ד"ר בוימן-משיטה: אתה מדבר על משהו שמצד אחד, אני מאוד מרגישה שאני גם מבינה אותו, שלהוריד ציפיות זה לא דבר רע, זה פשוט דבר מציאותי, כי אנשים מחפשים שגם בזוגיות וגם בעבודה וגם באמת בחיים, אנחנו נהיה באיזשהו מצב מתמיד כזה של "היי" שתמיד יהיה מרגש, ושתמיד יהיו הפרפרים בבטן, והחיים הם לא כאלה.
ד"ר און: לא, ממש לא.
ד"ר בוימן-משיטה: הם לא כאלה. ומי שהם מבין את זה, אז הוא יכול להישאר גם כשאין אדרנלין, או שאין דופמין, ושלא מאוד מאוד מרגש, ולא להיבהל מזה.
ד"ר און: לגבי זה, להבין את זה זה דבר אחד, לקבל את זה, זה הקושי. כלומר, הנקודה, מבחינת השעמום, זה לא להבין את העובדה שהשעמום הוא חלק מהחיים, אלא זה להיות מסוגל להסתפק. גם ברגע שבו אתה עושה ואין לך שום דבר בלו"ז, או שום דבר לא קורה, ולא להרגיש את הדחף הזה, כאילו אתה מפספס משהו, כאילו משהו לא בסדר.
ד"ר בוימן-משיטה: FOMO.
ד"ר און: את מבינה? בדיוק, FOMO הוא בדיוק נגזרת של זה. את יודעת, מעניין לגבי השעמום, אם את מסתכלת מבחינה היסטורית, השעמום מופיע לראשונה כחטא. כלומר, בוא נגיד, המקום הראשון שבו אנחנו רואים את השעמום מופיע בכתב, מבחינה היסטורית, זה עם הנזירות, תופעת הנזירות. במאה הרביעית, שלישית-רביעית לספירה ככה, נזירים היו פורשים למדבר, פה בסיני, לא רחוק, וחיים להם, את יודעת, במערה שלהם, אוכלים מעט לחם, שותים מעט מים ועובדים את הבורא, את עבודת הקודש לאורך היום. ואחד הנזירים האלה, אווגריוס מפונטוס, מגלה שיש תופעה שמשותפת להרבה נזירים, שבשעת הצהריים, אחרי פת צהריים, פתאום הם חשים איזו התרוקנות, הם קוראים לזה שד הצהריים, noonday demon, שבה הוא משתלט להם על התודעה, ומרוקן את הטעם, ואת התוכן שבעבודת הבורא. עכשיו, למה זה חטא? כי לא יכול להיות שאתה, האיש הקטן, יושב במערה שלך, מסתכל על כל עבודת הבורא, על הבריאה, על מה שאלוהים עשה, ואומר: "אה, משעמם!" זה חטא כלפי הבריאה. ואז משם זה מתגלגל לתוך שבעת החטאים בנצרות, בתור sloths, בתור חטא הבטלה, ומשהו מזה נשאר עד היום. אתה אשכרה מרגיש לפעמים כמו איזה חוטא, כשאתה משתעמם.
ד"ר בוימן-משיטה: בהחלט.
ד"ר און: אתה לא יצרני, לא פרודוקטיבי, ולא עושה משהו.
ד"ר בוימן-משיטה: בהחלט. אני חושבת על זה שכשאני הייתי ילדה, וכל פעם סתם שישבתי עכשיו על הספה ולא עשיתי כלום, מיד אמא שלי מגיעה אליי, "אין לך מה לעשות?" [מצחקקים] אבל אני רגע רוצה לחזור למה שדיברנו עליו קצת קודם, על זה שבעצם אני מבינה את זה שבתוך מערכות יחסים יש איזשהו שעמום, ובכלל בתוך גם בעבודה ובחיים, ויחד עם זאת, בתוך קשר אני יכולה לקבל את זה, אפילו בתוך העבודה אני יכולה לקבל את זה, אבל שעמום כבטלה, בזמן בטלה, זה משהו שמאוד מאוד קשה לי לקבל בחיים שלי, זה מרגיש לי…
ד"ר און: כאילו בטלה בניגוד לפרודוקטיביות, את אומרת, בניגוד ליצרנות.
ד"ר בוימן-משיטה: פשוט להשתעמם בלא לעשות שום דבר, זאת הכוונה. וזה סוג אחר של שעמום, כמו שאמרנו. נניח, אני עכשיו מחכה לרכבת, ונגמרה לי הבטריה בטלפון ובמחשב, וכמו פעם, ואני פשוט מחכה לרכבת, וזהו. וזה מצב, שזה, אלה מצבים שהם בלתי נסבלים בעיניי.
ד"ר און: את יודעת מה זה מזכיר לי? לפני כמה שנים עזרתי לאיזושהי סטודנטית בבצלאל לעשות עבודה, זו עבודה ויזואלית. את יודעת, כמו בבית ספר לאומנות, היא עשתה השוואה בין מצבים של המתנה, לפני 50 שנה והיום. איך אנשים ישבו בתור לרופא, אז והיום, שנות ה-50 והיום, איך אנשים חיכו לאוטובוס, איך אנשים חיכו לרכבת וכן הלאה, והיא ראתה שיש הבדל מאוד משמעותי בין מה שקרה אז למה שקורה היום. אז, אתה רואה אנשים שפשוט תולים את העיניים באיזושהי נקודה סתמית בחלל, ובוהים, פשוט, את יודעת, כמו בבוהמה, סתם… אבל בוהים, כאילו בוהים, העיניים באיזה נקודה, ופשוט נותנים לזמן להיות, בעוד שהיום איבדנו את היכולת הזאת. היום אתה חייב להוציא משהו, איזשהו מסך מול העיניים, או משהו לעשות להעסיק את התודעה שלך, ואם כמו שאת אומרת, את יודעת, מזלך הוא רע, ונגמרה לך הבטריה, אז אתה במצוקה אמיתית. אבל מה עם האופציה הזאת? נגיד, סתם לשים את העיניים באיזה מקום ולהרגיש את הזמן.
ד"ר בוימן-משיטה: להרגיש את הזמן זה להרגיש את הזמן, זה להרגיש כל שנייה שעוברת, וכל דקה שעוברת, והזמן עובר כל כך לאט, ואני תמיד מרגישה שהחיים הם קצרים מדי בשביל פשוט לבזבז את הזמן. והחוויה הזאת של שעמום היא מבחינתי חוויה שמסמנת לי "את מבזבזת עכשיו את החיים שלך".
ד"ר און: זהו, אנחנו מגיעים הכי עמוק שאת יכולה להגיע עם השעמום. לפחות מבחינה פסיכולוגית, בואי נגיד, אם אנחנו לא רוצים לעבור לפילוסופיה. מבחינה פסיכולוגית, כמו קומת המרתף של החוויה הזאת של השעמום, קשורה בדיוק לנקודה הזאת. למה לשבת רבע שעה, חצי שעה, עם עצמך בשקט, ופשוט לא לעשות שום דבר, ולתת לעצמך להיות, זה כל כך מצוקתי? זאת השאלה.
והתשובה שנותנים על זה פסיכולוגים בדרך כלל היא תשובה קיומית, אקזיסטנציאליסטית. אנחנו לא יכולים לשאת את התחושה שהזמן חולף, ואנחנו חולפים יחד איתו. וכנגד זה, אנחנו מנסים להעסיק את עצמנו, לפעמים אפילו כסוג של הסחת דעת. ואם תסתכלי על הלו"ז של הרבה אנשים שהם פרודוקטיביים ועסוקים, וזה, הם משתדלים שלא יהיה בלוח שנה מקום שהוא בלי. זאת אומרת, באיזשהו שעה שהיא בלי תעסוקה, כי זה בדיוק מזמין מחשבות כאלה.
יש מחקר נחמד שעשו, ששאל את השאלה, איזה מחשבות עוברות לאנשים בראש כשהם לא עושים כלום? או מה קורה כשכלום לא קורה? ומסתבר שכשכלום לא קורה, אנשים מתחילים לחשוב, באופן רפלקטיבי, על עצמם. ואז מתחילות לעלות שאלות, רגע, שאלות עמוקות כאלה, קיומיות, אני במקום שטוב לי בחיים? אני הגעתי לפה במקרה או בחרתי להיות עם הבן זוג הזה, עם הבת זוג הזאת, בעבודה הזאת, במקום הזה, בעיר הזאת, איפה שאני גר? השאלות האלה הן שאלות שהן קוראות לך לבחון מחדש את הבחירות שעשית בחיים. אנשים בתרבות שלנו לא אוהבים אותם. הם לא אוהבים להיקלע למקום כזה, יש בזה משהו מערער. ואחד ההסברים לשאלה, למה אנחנו לא מסוגלים להיות בשקט עם עצמנו קצת זמן? היא זה.
ד"ר בוימן-משיטה: אז אתה אומר בעצם שהשעמום מעורר בנו את חרדת המוות.
ד"ר און: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: באיזשהו מקום.
ד"ר און: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: מזכיר לנו את היותנו, סופניים, זה היה משפט יפה, הזמן זז, והזמן שלנו נגמר איתו.
ד"ר און: כן. כשאני עושה כל מיני הרצאות להורים וכאלה, את יודעת, כמו שבמילואים זה "אחי, נתח אותי", כזה… [צוחקים] על הפסיכולוגיה, עונש של פסיכולוגים. אז כשאני עושה הרצאות להורים, תמיד עולה השאלה, "מה אני עושה עם השעמום של הילד שלי?" כאילו, איך אני… אז התשובה היא לא מה אני עושה עם השעמום של הילד שלי? אלא איך? איזה מסר את מעבירה לו לגבי מה זה לא לעשות כלום? כן? וילד שיודע שאם עכשיו אין מה לעשות, ונגמרה איזו תכנית שהוא נורא אוהב, הוא לא חייב לעשות שום דבר. הוא יכול סתם לשכב על המיטה, לתת לזמן לעבור, לשים מוזיקה נעימה ברקע.
ד"ר בוימן-משיטה: אתה רק מדבר על זה וזה מלחיץ אותי. [צוחקים]
ד"ר און: וזה… נוגע בנקודה רגישה, את אומרת.
ד"ר בוימן-משיטה: כן, אצלי זה מאוד, אצלי נורא… ואגב, זה לא… אני יכולה לשבת ואני יכולה לתרגל מדיטציה, נגיד, זה לא שעמום, זה אני כן עושה משהו, אני מרגישה שאני עושה משהו, אבל פשוט…
ד"ר און: את יודעת מה? מדיטציה ומיינדפולנס וכאלה זה דווקא תרגילים מאוד מאוד טובים, שהמחקר מראה שהם עוד יעילים דווקא בלהתמודד עם החוויה הזאת של ההתרוקנות, ויש ויכוח לגבי זה, אם מדיטציה זה לעשות או להיות. כאילו יש…
ד"ר בוימן-משיטה: זאת שאלה, כי אני…
ד"ר און: זאת שאלה.
ד"ר בוימן-משיטה: אני כן ב-being באותו רגע, אבל יש לי בראש לפחות את התחושה שאני עושה משהו.
ד"ר און: בואי נגיד ככה, אם אפשר היה לשלב במערכת החינוך שלנו, או בחיים של מקומות העבודה, תרגילי מיינדפולנס ומדיטציה, כך שאנשים יכולים לפרוש מה… מה-doing כל הזמן, מהעשייה, ולהיות קצת זמן בשקט עם עצמם, אם המסגרת הזאת עוזרת, אני מאוד בעד. אני חושב שזה יכול ללמד אותך משהו עמוק לגבי החיים, לגבי עצמך.
ד"ר בוימן-משיטה: אתה מוביל אותי לשאלה הבאה, האם יש הבדלים בין תרבויות בתפיסת השעמום?
ד"ר און: כן, מדהים שלא נעשה הרבה מחקר על זה. כלומר, רוב המחקר שיש לנו, את יודעת, הוא מארצות הברית, או אירופה, או, לא יודע, דרום אפריקה, מדינות מאוד מערביות, כמעט לא נעשה מחקר שהוא בין-תרבותי, מהקצת שאני מכיר, זה בהחלט עניין תרבותי. כל היחס לזמן, היחס לעשייה, פרודוקטיביות וכן הלאה, היחס להמתנה הוא מאוד… תרבויות יותר מזרחיות ואפילו ערביות, אסלאמיות, יש להן יחס שונה להמתנה. כאילו אתה מסוגל… אתה קולט שלחכות לאוטובוס, אפילו שלושת רבעי שעה, אתה יושב בפינה שלך, אתה פשוט בשקט, כאילו אתה נותן למה שקורה לקרות. ויש את זה הרבה יותר מאצלנו. אצלנו, אתה עומד ברמזור, 30 שניות חלפו, מהרגע שהמכונית… 30 שניות זה הרבה, 10 שניות חלפו, מהרגע שהמכונית שלפניך קצת זזה, ואתה שומע צפירה.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון. אתה אפילו לא צריך לחכות שהיא תזוז. זה הרגע שהרמזור צהוב, מתחילות הצפירות.
ד"ר און: בדיוק, והטענה שחוסר הסבלנות הזאת ביחס לזמן, הוא מסתיר מאחוריו איזו מצוקה קשה ביחס לחיים. איזה שנאה, אפילו, כלפי החיים.
ד"ר בוימן-משיטה: וואו.
ד"ר און: כמו שאומרת, חרדת מוות, כן.
ד"ר בוימן-משיטה: יש הבדלים ברמת השעמום בין גילאים שונים? אני חושבת… תן לי לנחש, תן לי לנחש.
ד"ר און: יאללה, נחשי.
ד"ר בוימן-משיטה: תגיד לי אם זה נכון. טוב, נכון, לגיל שלי, התקופה הכי משעממת, או הזמן שחוויתי בו הכי הרבה שעמום היה בזמן הלימודים.
ד"ר און: באוניברסיטה?
ד"ר בוימן-משיטה: גם, בית ספר בעיקר.
ד"ר און: בתיכון.
ד"ר בוימן-משיטה: באוניברסיטה כבר היה קצת יותר… זה בבית ספר, כן. זה מאז זכור לי כשעמום בלתי נסבל, שפשוט הזמן עומד מלכת. אז הייתי מנחשת שלילדים בגיל בית ספר, זה… גם, אתה חייב להיות שם. באוניברסיטה לא הייתי חייבת. באוניברסיטה כשהיו שיעורים שלא מאוד עניינו אותי, אז הייתי יכולה אחר כך, בזמני, ולא מחויבת לשבת בשיעור שלוש שעות.
ד"ר און: אגב, כמה מגבלות יש עליך בזמן שאתה חווה את השעמום, זה אחד האינדיקטורים, כמה קשה אתה חווה אותו.
ד"ר בוימן-משיטה: אני חושבת ששם, שאתה מחויב לשבת בכיתה.
ד"ר און: ברור.
ד"ר בוימן-משיטה: אני מחויבת לשבת בכיתה, ולא מעניין אותי מה שקורה בכיתה. או שדעתי מוסחת, ואני לא מצליחה בכלל לקלוט את מה שיש בכיתה.
ד"ר און: אני גונב לך שוב את הקו של המחשבה.
ד"ר בוימן-משיטה: לך על זה.
ד"ר און: ה"לשבת" הזה.
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
ד"ר און: כן? יש מחקרים שמראים שה"לשבת" הזה הוא משעמם. אנשים לא נועדו לשבת ולהקשיב. הם נועדו לצעוד, ללכת, לקום, לזוז, להיות בתנועה עם הגוף.
ד"ר בוימן-משיטה: מעניין.
ד"ר און: גם במקומות עבודה, גם בבית ספר, ה"לשבת" הזה הוא פשוט גיהנום.
ד"ר בוימן-משיטה: הוא מעודד, אוקיי. אז זו, לדעתי, תקופה אחת שהיא מאוד מאוד משעממת. אבל אני לא יודעת אם תקופת ה… אני חושבת על גיל ההתבגרות. אני לא חושבת שזה כתקופה, תקופה משעממת. זו תקופה סופר מעניינת, וקורים בה המון דברים, ומלא חידושים, ומלא דברים בפעם הראשונה. אבל ספציפית זמן בית ספר, אני חושבת שהוא מאוד מאוד משעמם, הכי משעמם שהיה לי בחיים, והייתי מנחשת שגם תקופת הפנסיה. בטח גם יש בה הרבה מקומות של שעמום. האם אני צודקת?
ד"ר און: וואו, כן, בואי נראה. [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת] פסיכולוגיה התפתחותית כזה בשתי דקות.
ד"ר בוימן-משיטה: באיזה גילאים יש יותר שעמום? כן.
ד"ר און: אז בואי נראה, שעמום כשלעצמו, הוא לא נתפס בפסיכולוגיה כתופעה התפתחותית. כלומר, אנחנו לא רואים… אנחנו, קשה לנו, בואי נגיד, לשים את האצבע על החוויה עצמה, אם החוויה עצמה משתנה, המצב רוח הזה של השעמום. אבל בהחלט אפשר לראות אותו בצבעים שונים לאורך החיים. בגיל ההתבגרות, שעמום הפנאי בעיקר. בעבודה, שעמום במקומות העבודה, או בלימודים גבוהים, ובפנסיה, שעמום בעקבות פרישה ממקום העבודה. בואי ננסה לצבוע את זה בצבעים של זה. אז קודם כל, בהתבגרות…
ד"ר בוימן-משיטה: וואו, אני רגע… מה דפוק בנו? זה שעמום מהעבודה, ואחר כך שעמום מזה שאין לי עבודה [צוחקת]. זה…
ד"ר און: בדיוק, בדיוק, בדיוק. אי אפשר עם זה, ואי אפשר בלעדי זה, כן, ממש. אז… אבל זה רק נוגע בנקודה שאמרנו קודם, לא? יש לנו איזה משהו משובש בכלל ביחס שלנו אל הזמן. ול… כן, ולנו כמישהו שנע בתוך הזמן לאורך החיים. אז בואי נגיד את זה ככה, שני דברים מתפתחים לאורך החיים. כי אם נתחיל להיכנס לכל אחד מהשלבים, זה… אני חושב שזה יוצא יותר מדי מידע אולי, אני לא רוצה להעמיס על המאזינים, אבל אם נסתכל על זה כתהליך התפתחותי רגע, שני דברים מתפתחים לאורך החיים.
הדבר הראשון, דיברנו קודם על ה-matching הזה, על ההתאמה בין מה שיש אצלך, בין העולם הפרטי שלך, לבין מה שהמציאות שבה אתה נמצא כרגע, הסיטואציה, מאפשרת. כשאתה מתבגר, אתה לומד להכיר טוב יותר את עצמך. וכשאתה לומד להכיר טוב יותר את עצמך, אתה יודע לעשות יותר טוב את המסע ומתן בינך לבין מה שקיים כרגע, ואתה יודע יותר טוב למצוא את עצמך בתוך מה שקיים. אתה כאילו, מבחינה מטאפורית אנחנו מדברים על זה, אתה כאילו רואה את עצמך משתקף במה שקיים.
כשאתה מתבגר, הדבר הזה רק מתפתח, ואתה רק לומד לזהות איזה דברים יכולים להיות בסביבה, ולכן נורא קל להגיד "אין פה כלום, מה פתאום לקחתם אותי לכרתים?" אתה מין כזה, "אין פה, כלב לא עובר פה, מה?" כאילו בן אדם מבוגר אומר, "אוקיי, כרתים, כרתים, בוא נראה מה יש פה, מה האפשרויות שלי?" והוא ימצא משהו לעצמו, אז הדבר הזה מתפתח.
ב', כשאתה מתבגר, אתה גם נהיה קצת יותר אוטונומי, כלומר, קצת יותר חופשי, להחליט עבור עצמך מה אתה יכול לעשות, וזה עוזר לך לעשות את ה-matching הזה, את ההתאמה הזאת. ויש עוד דבר שמתפתח, ואותו אני מחבב במיוחד, במקומות העבודה במיוחד, יש לנו מחקרים שמראים על עובדים ותיקים, לעומת עובדים שהם צעירים במקומות העבודה, הוותיקים סובלים פחות מהשעמום, כי יש כמו משהו שלימד אותם, חינך אותם, להבין את העובדה הפשוטה שהחיים, הם משעממים לפעמים, וצריך לקבל את זה, את העובדה הזאת. אז נכון, הם מסתובבים במסדרונות עם פחות התלהבות ופחות התרגשות, מהצעירים שעוד מאמינים שהמקום הזה לוהט כל הזמן, אבל בואו נגיד, הם הצליחו לקבל את העובדה, שהחיים, כאלה יש משפט יפה שאני אוהב של המשורר ג'ון ברימן, הוא כותב, "החיים, רבותיי, הם משעממים, אבל בואו לא נספר לאף אחד". [צוחקים] זאת אומרת, כאילו זה מובן מאליו, שהחיים משעממים הרבה פעמים בעבודה, בזוגיות, במקום ה… בלימודים, במקום שאתה נמצא, צריך פשוט לקבל את זה, כי זה חלק מהחיים. ברגע שקיבלת את הדבר הזה, הציפיות שלך בהתאם, והכל נראה הרבה פחות מציק.
ד"ר בוימן-משיטה: יש משהו קצת מייאש, אני חושבת, במה שתיארת עכשיו, בעובדים הוותיקים האלה, שמין השלימו עם מר גורלם, ושהעבודה משעממת.
ד"ר און: למה זה מר גורלם? זה כאילו חלק מה…
ד"ר בוימן-משיטה: אני חושבת שיש פה בעצם, אבל שני דברים אולי קצת סותרים, שמצד אחד אנחנו אומרים שהשעמום יש לו תפקיד, והוא צריך לדחוף אותנו, להתקדם ולהתפתח, והסקרנות…
ד"ר און: אני לא מסכים עם זה, אגב, אמרתי, זו הדעה של פסיכולוגים מסוימים.
ד"ר בוימן-משיטה: ואתה אומר שלא. ויש את המקום האחר, של בואו פשוט נקבל את הדבר הזה.
ד"ר און: נקבל את זה.
ד"ר בוימן-משיטה: זה חלק, זה עוד דבר שאנחנו חווים בחיים שלנו. אז אתה אומר, אתה לא מסכים עם הגישה הראשונה, אתה אומר בואו פשוט נקבל את השעמום בלי תפקיד, בלי לתת לו תפקיד, פשוט נבין שזה חלק מהחיים.
ד"ר און: זהו, אין לי בעיה עם הפונקציונליסטים, אין לי בעיה עם הפסיכולוגים שמנסים למצוא תפקידים לרגשות שלנו, זו גישה ביולוגית במקור שלה. את יודעת, מה התפקיד של הדם? להוביל את החמצן. מה התפקיד של החמצן? להזין את ה…
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
ד"ר און: יש איזה מנגנון שיש לו תכלית, ואז מתוך התכלית שלו נגזרות הפעולות של כל המרכיבים שלו. אני לא חושב שיש איזה תכלית לחיים, או איזו משמעות עמוקה, ולכן אני לא חושב שהרגשות שלנו יש איזושהי פונקציונליות. מעבר למנגנוני התראה למיניהם, אוקיי, בסדר, אבל השעמום הוא חוויה לא נעימה כמו עצב שצריך לקבל אותה. וכמו שאנחנו לא רוצים… אנחנו לא רוצים למנוע, נגיד, מהילדים שלנו לחוות אותה, אגב, כל הפתרונות לשעמום, אלא לקבל אותה כחלק מהחיים, להשלים איתה, ולחשוב איך אני יוצא ממנה כשהיא מגיעה והיא לא נעימה לי. אז אני לא מקבל את הרעיון הפונקציונלי, אני חושב שהיינו עושים יותר טוב, אם לא היינו מנסים לפתור את הקשיים שלנו, אלא לקבל אותם. את מבינה למה אני מתכוון? אני אומר… התרבות המערבית מנסה למצוא תרופה לכל דבר.
ד"ר בוימן-משיטה: אני מבינה למה אתה מתכוון, ואני חושבת שממש יש לי פה, אתה יודע, איזה כל מיני תובנות ברמה מאוד עמוקה, אנחנו תמיד מדברים על זה שסמארטפונים הרגו את הרומנטיקה, או אפליקציות ההיכרויות הרגו את הרומנטיקה, והסיבה שמייחסים לזה זה בגלל ש…
ד"ר און: אני כל כך הרבה זמן לא בזה, אני כבר לא יודע…
ד"ר בוימן-משיטה: לא בזה… [מצחקקים] סתם מספרת לך מה מספרים.
ד"ר און: מה קיים ומה לא.
ד"ר בוימן-משיטה: אומרים, בגלל השפע, שיש כל כך הרבה שפע, כביכול בהישג יד, אז זה מה שהורג את הרומנטיקה, אבל עכשיו אתה גורם לי לחשוב על זה שזה הרבה יותר ראשוני והרבה יותר עמוק, שברגע שהופיעו הסמארטפונים, אז בעצם, אנחנו חיים בעולם שבו אנחנו לא נמצאים בכלל במצב הזה של שעמום, כי תמיד אנחנו לוקחים את הטלפון, ומוצאים משהו לעשות שיעניין אותנו, אז הם הרגו את היכולת לשאת שעמום, וברגע שהרגו את היכולת לשאת שעמום, זה דבר שהורג מערכות יחסים בהמשך.
ד"ר און: כן, היה… את יודעת מה? בתחילת שנות האלפיים, כבר לא זוכר את השם עכשיו… ברח לי. לא חשוב, איזשהו חוקר שפרסם מאמר על מותו של השעמום. בעקבות הסמארטפון באמת. עכשיו שיש את המכשיר הזה ביד, בכל רגע שבו אתה לא מוצא משהו לעצמך, אתה מוציא את המכשיר ואתה נמצא בו. אני לא יודע אם זה נכון, קשה להעריך עדיין, לא עבר מספיק זמן כדי שיהיו לנו מחקרי אורך וכאלה, להגיד, לתת תשובה. מהאינטואיציה שלי, מה שאני חושב, ומההיכרות שלי עם מחקר השעמום, אין שום פעולה, או סיטואציה, או מצב שבו בן אדם נמצא, שהוא לא יכול להשתעמם ממנו בסוף. כל דבר בסוף יכול להיות משעמם אם הוא חוזר על עצמו מספיק.
וממה שאני רואה אצל ילדים, נאמר, בתקופה הזאת, גם במשחקים שהכי מלהיבים אותם, פורטנייט, או פיפ"א, או כאלה, גם שם, אחרי מספר שעות שאתה נמצא בתוך המסך, אתה כבר מתרוקן מהפעילות הזאת, אתה זורק את המסך על הספה, מסתובב, פתאום הבית קיים, כאילו הבית לא היה קיים כמה שעות, העולם לא היה קם כמה שעות, היית ב-אול סטאר הזה. עכשיו אתה מסתכל מסביב, ואתה פתאום לא יודע מה… מה עושים פה? אז אם כבר, בוא נגיד, זה לא שהסמארטפון פתר את השעמום, אלא שעכשיו כשיש את הסמארטפון, אנחנו עוד פחות יודעים לשאת את השעמום, בדיוק.
ד"ר בוימן-משיטה: לשאת שעמום, בדיוק. זה הרג את היכולת שלנו לשאת שעמום.
ד"ר און: בדיוק. הרג את היכולת שלנו לשאת שעמום. עכשיו, אנשים שכותבים את האפליקציות האלה, את המשחקים האלה, אני לא מכיר אותם באופן אישי, ואין לי שום דבר אישי נגדם, אבל הילדים שלנו, הם לא בראש סדר העדיפויות שלהם. הם יודעים לבנות את האפליקציות, את המשחקים ככה שהן ממגנטות אותך למשך זמן ארוך. הם גם כל הזמן משנים אותן קצת, כדי שאתה כל הזמן תסתכל, הם מבינים טוב מאוד את הפסיכולוגיה האנושית. אבל בזה שהם שואבים אותך לתוך הדבר הזה, הם בעצם מחלישים איזו יכולת שהיית אמור לפתח בזמן הזה, שלא קשורה למסכים.
[פרסומת]
ד"ר בוימן-משיטה: אז זה הרג את היכולת שלנו לשאת שעמום, זה דיוק מצוין של ההגדרה.
ד"ר און: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: ואם אנחנו לא יודעים לשאת שעמום, אז אנחנו מאוד מאוד מפתחים את כל ה-FOMO.
ד"ר און: בדיוק.
ד"ר בוימן-משיטה: ושם אנחנו לא מצליחים להישאר במקום אחד הרבה זמן, ואז רואים את התחלופה של בני זוג ושל מקומות עבודה, ובסוף זה יוצר מצוקה מאוד גדולה, וחוסר שביעות רצון מהחיים. אז כדי שנוכל להשלים עם המקום שבו אנחנו נמצאים, ולחוש שביעות רצון גבוהה יותר מהחיים, אנחנו חייבים ללמוד לשאת שעמום מסוים.
ד"ר און: שביעות רצון, זה בדיוק הנקודה. גם צריך לרדת מכל המחשבות על האושר ועל ה… את יודעת, על ההתרגשות, והחיים צריכים, בואי נגיד, מי שרודף אחרי האושר לא ימצא את האושר. מי שמנסה להיות שבע רצון, שבע רצון מהיכולות שלו, מהעבודה שלו, ממה שהוא מסוגל להיות ולעשות, הוא במצב הרבה יותר טוב.
ד"ר בוימן-משיטה: אתה יודע, אני מרצה על אושר, ואני משתמשת במילה הזו "אושר", אבל אני משתמשת בה, ואני מגדירה אותה לא כשמחה תמידית או כריגוש תמידי, אלא באמת כשביעות רצון ומשמעות. זה בעיניי להיות מאושר מהחיים שלך, לדעת שזה מה יש, ולשמוח במה שיש לך.
ד"ר און: אבל איזה משמעות יש? בינינו…
ד"ר בוימן-משיטה: עכשיו פה אנחנו נכנסים…
ד"ר און: לא, עכשיו לא בהרצאות. נגיד, אני ואת עכשיו, שני פסיכולוגים שמדברים, את באמת מאמינה שיש איזו משמעות?
ד"ר בוימן-משיטה: לא משמעות, לא מהי משמעות החיים.
ד"ר און: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: זאת לא השאלה של מהי משמעות החיים.
ד"ר און: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: אלא מה מספק לך ביום יום שלך תחושה של משמעות?
ד"ר און: כן, אוקיי, זה נכון.
ד"ר בוימן-משיטה: זו שאלה אחרת.
ד"ר און: שאלה אחרת לגמרי, בדיוק.
ד"ר בוימן-משיטה: זו שאלה אחרת לחלוטין. יש דבר כזה שעמום גם אצל בעלי חיים?
ד"ר און: שאלה טובה מאוד. אני ראיתי בדיוק, נראה לי, שלושה מאמרים על זה. נורא קשה לדעת, כי אין המון ביטויים ייחודיים, חיצוניים לשעמום. זאת אומרת, קשה מאוד להצביע על התנהגות מסוימת, שהיא מעידה רק על שעמום. אצל בני אדם זה קשה יחסית, למרות שאפילו יש לנו כמה, נגיד, כמו לשים את הראש על היד, זה משהו שתמיד עושים, מניחים את הראש על היד.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
ד"ר און: משחקים בשיער, או מתנדנדים על הכיסא, או כל מיני התנהגויות כאלה, מפהקים. כן, אפילו אצל בני אדם אין לנו הרבה התנהגויות כאלה שמעידות על שעמום, אצל בעלי חיים עוד פחות.
ד"ר בוימן-משיטה: אין איזה יללה שפירושה, "אימא, משעמם לי".
ד"ר און: זהו, לא.
ד"ר בוימן-משיטה: אין כזה? זה לא…
ד"ר און: ואתה לא יכול להבחין בדיוק בהתנהגות של הבעל חיים, וקשה להגיד, זה תסכול, או זה שעמום, או זה עצבנות, או זה עייפות, מה זה? אז נורא קשה לדעת. יש חוקרים שמאמינים שכן, שוב, ראיתי נורא מעט מחקר לגבי זה.
ד"ר בוימן-משיטה: מה אתה חושב על זה?
ד"ר און: זו שאלה טובה מאוד. אני… אני די בטוח שיש, אפילו אם בעלי החיים לא יכולים לפתוח את הפה ולספר לנו, אני די בטוח שבעלי חיים מרגישים חזרתיות, מונוטוניות, ומרגישים איזה מין צורך בשינוי או סקרנות כזאת. אם אתה עושה איתם הרבה פעמים את אותו דבר, כל מי שיש לו כלב יודע, כן? בהתחלה הוא יכול להיות נורא מרוצה ושמח מאיזה משהו שאתה עושה, אבל אחרי כמה זמן הוא כזה יסביר לך שכאילו, הוא רוצה משהו אחר. אז אני חושב שכן, אבל לא בטוח שפסיכולוגיה יש לה את הכלים לחקור את זה, בדיוק להראות את זה במחקר.
ד"ר בוימן-משיטה: דיברנו על משמעות, זה מחבר אותנו לויקטור פראנקל.
ד"ר און: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: שויקטור פראנקל מדבר על מצב שבו אין משמעות, תופעה של היעדר משמעות, כשעמום.
ד"ר און: כן, כעל וואקום.
ד"ר בוימן-משיטה: איזשהו ריק קיומי, הוא מכנה את זה.
ד"ר און: כן, בדיוק.
ד"ר בוימן-משיטה: זה גם משהו שמכירים כתופעה של שעמום, תחושה כזאת, שחיי נעדרים תכלית?
ד"ר און: כן. ויקטור פראנקל חשב, ויותר מזה, ויקטור פראנקל חשב ש… זה ממש מאפיין של ה… מצב האדם במאה ה-20. זאת אומרת ששעמום קיומי, או ריק קיומי, כמו שהוא קרא לזה, הוא ממש ה-מצב רוח הקיומי הבסיסי של כל אחד מאיתנו, ואנחנו חווים את הריק הקיומי הזה, מכיוון שאנחנו לא עושים את המאמץ הזה לצאת מעצמנו, מהתודעה שלנו, ולנסות למצוא לעצמנו איזושהי מטרה, או איזשהו אתגר, שאיתו אנחנו יכולים ללכת כברת דרך, כן? משהו שאנחנו נרגיש נחוצים בו, ושהוא איזושהי תרומה לחברה, או הנאה מאיזשהו יופי אסתטי, או מאומנות, או אהבה שהוא גדול מהחיים, גדול מהחיים שלנו.
אז פראנקל קורא לנו כאילו לצאת מעצמנו, ולהתלות באיזה משהו מבחוץ שהוא מקנה משמעות לחיים. עכשיו, הוא גם אמר שהדבר הזה יכול להשתנות, את יודעת. כן, הוא גם אמר שהדבר הזה יכול להשתנות לאורך החיים, אתה יכול למצוא משהו אחד, ואז להחליף אותו במשהו אחר. מעניין, שהוא הולך בדיוק נגד, ויקטור פראנקל, הכיוון שלו הוא קיומי, פסיכולוגיה קיומית. הוא הולך בדיוק נגד התפיסה שאומרת שמשמעות מגיעה מהגשמה עצמית. הגשמה עצמית הוא רעיון שאומר שבתוך עצמך אתה צריך למצוא את הפוטנציאלים שלך, זה רוג'רס ואחרים, את הפוטנציאלים שלך שהם תמיד טובים, שצריך לממש אותם ולקיים אותם, וזה אמור להיות מספיק.
פראנקל אומר, "לא, אתה לא תמצא בתוך עצמך את הפוטנציאלים האלה, אתה צריך כאילו להקטין טיפה את עצמך, להתייחס בצורה צנועה למי שאתה, ולנסות למצוא איזשהם מטרות גדולות מבחוץ לך, משהו שהוא בסדר גודל של המין האנושי, או התרבות האנושית". ככה הוא חשב שאפשר להצדיק את הסבל, אגב, כן, ככה הוא חשב שזה מה שמצדיק את הסבל, זאת אומרת, ברגע שאני סובל, אני צריך לחשוב על איזה דוגמא אני לאדם שסובל, איך בן אדם אמור להיות כשהוא מראה סבל? אז אתה מתרחק מעצמך, אתה חושב על המין האנושי, על האדם. בהקשר הזה, הוא אמר, שמכיוון שרובנו לא מצליחים לצאת מעצמנו ולמצוא איזשהו… לשאול את החיים, כן, מהי המשמעות שלהם, עבורנו, בגלל זה אנחנו בורחים מזה. אז אנשים בורחים מהשאלה הזאת, לקונפורמיות, לציפייה שיגדירו להם מה העבודה שלהם ומה הם אמורים לעשות, מה המטרות שלהם וכן הלאה. בהקשר הזה, הוא ראה את השעמום בתור איזה משהו, מצב בסיסי של כל בני אדם במאה העשרים.
ד"ר בוימן-משיטה: אתה מדבר על השעמום בצורה מאוד מקבלת. [צוחקים] מכבדת, ואני מוכרחה לשאול אותך, האם אין הרבה מחקרים שמראים ששעמום… יש אולי את ה… "שעמום מן השטן", "הבטלה מן השטן", עם כל הזה?
ד"ר און: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: ששעמום…
ד"ר און: זה במקורות שלנו, אגב. כן, ששעמום מביא לידי בטלה, והבטלה היא מביאה…
ד"ר בוימן-משיטה: והבטלה, היא מביאה…
ד"ר און: אבל דיברנו קודם על…
ד"ר בוימן-משיטה: על הנזירים.
ד"ר און: בדיוק, זה מזה.
ד"ר בוימן-משיטה: ועל שד הצהריים, אבל אין בזה מן האמת?
ד"ר און: בדיוק.
ד"ר בוימן-משיטה: זאת אומרת, אנשים שהחיים שלהם, הם חיים מלאים, אז פחות סיכוי, אני חושבת, שיתחילו להידרדר, אני חושבת על בני נוער, על אלה שיושבים על ה… היום כבר לא קורה, על הברזלים, כן?
ד"ר און: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: ומחפשים מה לעשות. ואז יש יותר סיכוי שמדרדרים לסיגריות ולאלכוהול ולהרפתקאות ולגנוב וכאלה.
ד"ר און: כן, אבל השעמום הוא לא זה שאשם בזה. השעמום הוא חלק מהחיים. השאלה מה אתה עושה כשמשעמם לך היא שאלה יותר מתוחכמת מאשר השאלה אם משעמם לך או לא. אתה צריך לקבל את השעמום. דווקא אני חושב שהוונדליזם ושוטטויות והתנהגות כאלה של בני נוער שאת מתארת, הן לא נובעות מהשעמום, כמו מהמצוקות שהוא מביא איתו, כן? מהתחושה שאין טעם, אין משמעות, ואין מה לעשות, ואין מה… אין שום דבר שאתה יכול למצוא לעצמך, פעילות שאתה יכול לעשות. אתה לא יכול לחשוב על שום דבר, אז אתה מנסה לרגש את עצמך. לרגש את עצמך באמצעות כל מיני דברים כאלה. אני חושב שמי שמסוגל לקבל את העובדה שלפעמים קצת משעמם, אז הוא פחות נוטה לזה.
ד"ר בוימן-משיטה: הבנתי. אז… אבל יש קשר בין שעמום לבין דיכאון, שחיקה…
ד"ר און: כן, אבל צריך להיזהר עם המילה "קשר".
ד"ר בוימן-משיטה: התנהגויות הרסניות.
ד"ר און: כן, צריך לזהור עם המילה "קשר" בפסיכולוגיה, היא כזה מאוד ניטרלית.
ד"ר בוימן-משיטה: לא, אני לא… אני חושבת שכן. אתה אומר, בעצם יש לנו פה משתנה מתערב, וזו יכולת לשאת את השעמום.
ד"ר און: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: אז אם אני מבינה נכון, יש קשר…
ד"ר און: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: תכף תגיד בין מה למה…
ד"ר און: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: אבל אם היו צריכים להוסיף פה במחקר משתנה נוסף, שזו יכולת לשאת את השעמום, ושעמום, אתה אומר, לא מוביל באופן ישיר לתופעות האלה, שעמום, בלי יכולת לשאת אותו, זה מה שמוביל לתופעות.
ד"ר און: נכון.
ד"ר בוימן-משיטה: לתופעות האלה.
ד"ר און: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: אוקיי, ובכל זאת, אז מה אנחנו כן רואים? בקשרים, שלא השעמום גורם לזה, אנחנו אומרים, אלא פשוט זה מגיע יותר ביחד.
ד"ר און: אז בואי נגיד, יש קשר בין שעמום לדיכאון, הוא מעניין, כי הקשר הוא כזה סימטרי, את יודעת, גם אנשים מדוכאים מדווחים שיותר משעמם להם, וגם אנשים שמשעמם להם לאורך תקופה ארוכה, יש להם יותר נטייה להיכנס לדיכאון.
ד"ר בוימן-משיטה: ואני שואלת את עצמי גם על דבר נוסף, שזה עניין של הפרעת קשב. האם אנחנו יודעים על קשר בין שעמום, או בין היכולת לשאת שעמום, לבין הפרעת קשב?
ד"ר און: אז גם על זה אין הרבה מחקר.
ד"ר בוימן-משיטה: מעניין.
ד"ר און: זה מעניין, זה נושא נורא מעניין. אין הרבה מחקר. בואי נגיד, ניתן לזה פרופורציה. בפסיכולוגיה, אם את בודקת נושאים כמו חרדה, או חרדת בחינות, או דיכאון, אלה נושאי ענק שנחקרו, היקשרות. שעמום הוא נושא קטן יחסית בתוך הפסיכולוגיה, לא הרבה שנים מתעסקים בו. אז כל כיווני המחקר האלה הם נורא מעניינים ומסקרנים, ואין הרבה מחקר שנעשה. כן, אם מאזינים לנו דוקטורנדים וכאלה שמחפשים, את יודעת, כיוון, אז מחקר על שעמום הוא די קרקע פתוחה. עדיין לא נחרשה מספיק, בניגוד לנושאים האחרים האלה, שקשה לשים שם איזה, קשה לחשוב על איזושהי, את יודעת, מחקר שהוא מחדש משהו.
אז בואי נגיד, ממה שאני… יש איזה צוות בגרמניה שחוקר רגשות של אנשים בזמן הלימודים, נגיד רגשות אקדמיים, והטענה שלהם לפחות, הם עושים הבחנה בין כמה סוגים של שעמום. השעמום חסר השקט, השעמום הפעיל. השעמום שאתה לא מסוגל כזה יותר להתרכז, ואתה חייב או לקום, או ללכת, או לצאת מהכיתה, מאפיין יותר אנשים שיש להם הפרעת קשב מאשר שלא. אבל עוד פעם עולה השאלה, ולזה אין לי תשובה, אם זה באמת השעמום שם שונה, או שפשוט הם חווים את השעמום כמו כל אחד מאיתנו, פשוט מביאים לשם את, כמו את הקושי הקשבי שלהם, שיש להם מתוך ההפרעה.
מעבר לזה, אני… קשה לשים את האצבע על איזשהו ממצא חד משמעי, אני יכול להגיד לך מה האינטואיציות שלי לגבי זה. אני חושב שבאופן כללי, בואו נגיד [מכחכח בגרון] באופן כללי בתרבות שלנו יש נטייה קלה, בואי נגיד, האצבע קלה על ההדק. קל לנו לקטלג, ולתייג אנשים כאנשים עם הפרעת קשב, בזמן שהמערכות הלימודיות שלנו הן כאלה שלא מזמינות קשב. אז הרבה יותר ילדים שמוגדרים כ… יש הרבה ילדים שמוגדרים ילדים עם הפרעת קשב, בלי סיבה בעצם, מה שהם חווים זה מין חוסר שקט טבעי של הגיל. שאם היינו מלמדים אותם ללא ישיבה, או באמצעות הליכה, או היינו עושים את הפעילות בכיתה קצת אחרת, הם לא היו נחשבים עם הפרעות קשב. וזה גם קשור לשעמום, טופלים את זה לשעמום, משעמם להם בכיתה, והרבה פעמים זה לא זה, זה רק סוג התגובה שלהם לאיך שהמערכת החינוך בנויה. זאת האינטואיציה שלי.
אני חושב שהרבה פחות, הרבה פחות אנשים יש להם באמת הפרעת קשב נוירולוגית, מאשר מקבלים, את יודעת, תיוג כזה, ואני חושב שהשעמום שאנשים מרגישים בכיתה הוא הרבה פעמים לא תוצר של הפרעות קשב, אלא תוצר של האופן שבו הם פעילים, או שמעסיקים אותם במסגרת הלימודית.
ד"ר בוימן-משיטה: יש לי פה שאלה ששואלת איך לצאת משעמום, אבל לאור השיחה שלנו, אני אשנה אותה, ואני אשאל אותך איך אנחנו יכולים לאמן את עצמנו, את הילדים, לשאת טוב יותר את השעמום.
ד"ר און: זו אותה שאלה בדיוק, כי לצאת מהשעמום זה קודם כל לשאת אותו. זה בדיוק הדבר שעליו דיברנו היום. זה משהו שאפשר לאמן אותו מגיל מאוד צעיר. אבל אני חושב שזה באמת מלאכה של הבית ושל בית ספר, קודם כל לתת מקום לרגש הזה, לתחושה הזאת, גם באמצעות דוגמה אישית, שהורים, כאילו, יכולים… זה בסדר להתפס לפעמים שאתה יושב על ה… את יודעת, על הספה בסלון, לא רואה טלוויזיה, או עם הנייד שלך, אלא סתם יושב על הספה בסלון, ואתה מעביר את המסר לילד, שלפעמים יש מצבים כאלה גם בחיים, שאתה פשוט בשקט עם עצמך. ואני חושב שמגיל מאוד צעיר זה, אגב.
ד"ר בוימן-משיטה: גדי, אני חייבת לבדוק את עצמי, זה פשוט, אתה אומר את זה וזה מעורר בי חרדה.
ד"ר און: למה?
ד"ר בוימן-משיטה: ה-לשבת, פשוט לשבת.
ד"ר און: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: בלי לעשות כלום, ושעוד יתפסו אותי ככה.
ד"ר און: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: הדבר הראשון שעלה לי בראש, זה כאילו…
ד"ר און: אבל למה, מה רע בזה?
ד"ר בוימן-משיטה: כל עוד אני בחיים, לא יתפסו אותי. אני לא יודעת.
ד"ר און: מה רע בזה בעצם?
ד"ר בוימן-משיטה: אני לא יודעת, אני חושבת באמת שזה יושב על המקומות האלה שדיברת עליהם קודם, על חרדת המוות, על המקום הזה, שכשאני יושבת בלי לעשות שום דבר, אז זה מזכיר לי כמה אני זמנית וכמה הזמן עובר. אני חושבת שזה המקומות האלה.
ד"ר און: כן. זה מסתתר כזה.
ד"ר בוימן-משיטה: כן, זה נורא מעניין, אני ממש מרגישה איך אתה מדבר, ולא קל להלחיץ אותי בקלות. דברים לא מלחיצים אותי, אבל השעמום הזה.
ד"ר און: אז בואי נגיד…
ד"ר בוימן-משיטה: אני צריכה לעבוד על עצמי, כן.
ד"ר און: אז בואי נגיד…
ד"ר בוימן-משיטה: אז לפחות לשאת את זה, קודם כל.
ד"ר און: נתתי דוגמה ממש, יחסית, בואי נגיד, קיצונית. אם אתה הולך לבית קפה, יושב על קפה, לא נייד, לא טלפון, לא עיתון, לא ספר, לא שום דבר, שב עם הקפה שלך, ופשוט תתבונן.
ד"ר בוימן-משיטה: זהו, אז השאלה פה שוב היא, מה זה בדיוק שעמום? כי אז אני אומרת, אני יכולה לשבת, אני יכולה להסתכל על אנשים. אני נורא, אני מאוד מתפעלת מדברים. מאוד מעניינים אותי דברים, אני מאוד סקרנית. אני יכולה לשבת ולחשוב על אנשים, ולראות אותם, ולראות איך הם מתנהגים אחד עם השני, ולנסות לעשות ניחושים לגבי…
ד"ר און: לא, זה כבר מחקר ממש.
ד"ר בוימן-משיטה: וכן, אני יכולה את זה, אבל…
ד"ר און: לא, אני מדבר על משהו הרבה יותר פסיבי.
ד"ר בוימן-משיטה: אבל להיות זה…
ד"ר און: פשוט לשבת עם המחשבות שלך ולהתבונן, התכוונתי לאיזושהי נקודה חסרת חשיבות במרחק.
ד"ר בוימן-משיטה: אבל זה, ה-לבהות הזה, מה שתיארת בקיר, פשוט לבהות באיזושהי נקודה, ולתת לה זמן לחלוף, זה מלחיץ.
ד"ר און: אני לא חושב שאת חריגה, אני חושב שזה ככה, אני פוגש את זה בהרבה מאוד מקומות שאני מספר. אני חושב… בוא נגיד, יש תמונה מאוד יפה שאני אוהב של משורר שאני אוהב, שנקרא צ'רלס בוקובסקי, שהוא פשוט יושב. הוא פשוט יושב באיזה מקום. והוא פשוט… הוא כאילו, העיניים שלו לא אומרות שום דבר, אתה בטוח שהוא חושב על משהו, אבל זה גם יכול להיות שהוא סתם… עוברות לו מחשבות אקראיות בראש. והוא יושב על כיסא והוא פשוט מסתכל. הוא פשוט נמצא.
עכשיו, זה מלחיץ הרבה מאיתנו. אבל אם את שואלת אותי איך לשאת את השעמום, צריך ללמוד לעשות את זה. צריך להפסיק לקטלג את זה כדבר רע, שלילי. אגב, החטא הזה של השעמום, או הבטלה. וצריך ללמד ילדים שהרגשות שהם חווים כשהם מרגישים את זה, כל ילד באופן מותאם גיל, הם רגשות לגיטימיים וטבעיים. ושזה בסדר, שכלום לא קורה. ואם אתה מלמד ילדים מגיל צעיר לעשות את זה, ואגב, אמרנו, אפשר מדיטציות ומיינדפולנס לעשות ברמה שהיא מתאימה. אפשר לעשות את זה מגיל מאוד צעיר, ולהעביר את המסר הזה מגיל מאוד צעיר, ואז כשהשעמום מגיע, והוא יגיע. לא משנה כמה תנסה למלא את היומן, בסוף הוא יגיע. אתה כאילו פחות תלחץ, תיבהל, ואתה יודע, תחרד ממנו. ואתה תדע לשאת אותו.
ועכשיו, ברגע שאתה יודע לשאת אותו, אתה צריך את החלק השני. כן? כי זה לא אומר שאני חושב שלהיות בשעמום כל הזמן זה טוב. אני רק אומר שאתה צריך לשאת אותו כמו שצריך. לצאת ממנו, זה כבר שאלות הרבה יותר מורכבות מבחינה פסיכולוגית. הציוד שאתה צריך, נגענו בו קצת. דיברנו על אמון בסיסי שאתה צריך. יש עוד דברים שאתה צריך, תחושת ערך עצמי, ותחושת היכרות עצמית, כדי להיות מסוגל אחרי זה להסתכל בסביבה, להגיד מה קיים, ולמצוא משהו שאתה יכול להשתקף בו. לראות את עצמך במשהו.
ד"ר בוימן-משיטה: שוב, אני חושבת על ההבדל הזה. אתה מדבר על מיינדפולנס ככלי לתרגול נוכחות, ואני, אצלי לפחות בראש, זה לא שעמום. כי אתה מתרגל, זו המודעות הקשובה, נכון? אתה מתרגל להיות מודע למה שעובר עליך, למה שקורה באותה נקודת זמן.
ד"ר און: לקבל.
ד"ר בוימן-משיטה: ולקבל את מה שעובר.
ד"ר און: את המחשבות שבאות והולכות, את הזמן שחולף, את העובדה שאתה לא עושה שום דבר, פשוט מין כמו להרפות מול זה.
ד"ר בוימן-משיטה: ואני לא יודעת למה התפיסה שלי בראש היא, שכשעושים את זה, אתה עושה משהו.
ד"ר און: את יודעת מה? לא אכפת לי…
ד"ר בוימן-משיטה: זה לא חסר… זה לא לבהות בקיר. אני כן עושה משהו. אני מתרגלת עכשיו את ה-להיות ברגע. אני מתרגלת להיות קשובה לעצמי בלי שיפוטיות.
ד"ר און: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: אני עובדת על משהו. ב-being הזה, אני עובדת על להיות, כן?
ד"ר און: אז לא אכפת לי אם קוראים לזה לעבוד. בואי נגיד… אין מצב, אפילו לא בשינה, שבו המוח לא עושה כלום. אין מצב כזה. פעם חשבו, אגב, שכשאתה משועמם, אז המוח מפסיק לפעול. זה לא נכון. יש מערכת מוחית שנקראת ה-Default Mode Network, ה-DMN, שהיא דווקא מגבירה פעילות בזמן שמשעמם לך, והיא גורמת למחשבות לנדוד, וכן הלאה. אז נגיד, קחי נדידת מחשבות. אתה יושב, כמו שאמרנו, על הספה, ואתה סתם בוהה בחוץ, בחלון, ואתה רואה את העלים ואת השמש ואת הזה, וזה מביא לך מחשבות לפעמים יותר מציקות, פחות מציקות, ואתה נותן להם פשוט להיות. אתה אומר, לא נורא, זה מין זמן כזה, כך הדברים נראים. ואז אתה חושב על א', ואתה חושב על ב'. אם את רוצה לקרוא לזה עבודה, אין לי בעיה. [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת] בסדר גמור. אם זה להיות, אם זה בעינייך לעשות משהו, אין לי בעיה עם זה. אני לא בא לקטלג את זה, כמו לקבל את המצב הזה כחלק מהחיים. כדי לקבל את ה… ונדידת מחשבות, אגב, אם דיברת על פונקציונליות, דווקא יש לה יתרונות, היא דווקא יכולה להביא ליצירתיות.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
ד"ר און: זאת אומרת, נעשו כבר כמה מחקרים לגבי זה שהראו שאם אתה נותן למחשבות לנדוד, ולא מנסה לכוון אותן בכוח, או לעשות משהו בכוח, אז בסוף באות מחשבות יותר יצירתיות. יש שדרנית רדיו ניו יורקית, בשם זומורודי, נדמה לי, כן? שלפני כמה שנים עשתה מין תרגיל כזה עם המאזינים שלה, יש לה פודקאסט בניו יורק, והיא ביקשה מהם, לאורך מספר ימים, בהתחלה למחוק את האפליקציות שהם הכי אוהבים, ואחר כך לצמצם בזמן מסך, ובסוף להיות מנותקים ממסכים במשך תקופה, ימים על גבי ימים. ולדווח כזה לפודקאסט, מה הם מרגישים.
אז מה שהם סיפרו זה שהיה להם נורא קשה לעשות את זה, אבל מי שהצליח לתת לזה לקרות, סיפר שאחרי שאתה עובר את… דרך הקושי הזה, פתאום מגיעות כל מיני מחשבות רעננות ומעניינות ויצירתיות לראש, שלא קורות לך כשאתה מנסה להיות פרודוקטיבי.
ד"ר בוימן-משיטה: יש גם כל מיני מחקרים שמדברים על זה שאנחנו הכי יצירתיים, ושתמיד הפתרונות הכי טובים מגיעים כשאנחנו מתקלחים למשל, שזה זמן באמת שאנחנו נותנים למחשבות שלנו לנדוד. ויש גם היום איזושהי מגמה של כל מיני מנהלים…
ד"ר און: אני חייב רגע אסוציאציה לגבי זה. את יודעת למה אנשים שורקים במקלחת או שרים? הם נהנים מזה, כי זה לגיטימי.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
ד"ר און: כי עכשיו שאתה במקלחת, אף אחד לא מצפה שאתה תעשה משהו.
ד"ר בוימן-משיטה: אז אצלי בראש, אם אני במקלחת, אני עושה משהו. אני עכשיו מתקלחת.
ד"ר און: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: אני חושבת שיש במשהו שכל עוד אני מרגישה שאני עושה משהו, אני יכולה לשאת הכל. אני יכולה לשאת לשבת ולדמיין ולחשוב.
ד"ר און: אז הנה, עצה המאזינים, את יודעת מה קחו עצה. [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת] תשבו על הספה, דמיינו שאתם במקלחת, [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת] ופשוט, כמו שאתם נותנים לכם זמן במקלחת, פשוט להיות…
ד"ר בוימן-משיטה: אז זה יעזור לי, לי נגיד יעזור, לי יעזור, לתרגל את זה על ידי זה שאני יושבת על הספה ולא עושה כלום, ואומרת לעצמי, שמה שאני עושה עכשיו, זה מתרגלת לשאת, נשיאת שעמום. זה… [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת] לי זה יכול להוריד את החרדה.
ד"ר און: מאה אחוז, מאה אחוז.
ד"ר בוימן-משיטה: אבל יש איזו מגמה כזאת של כל מיני מנהלים ומנהלות שעושים הפסקה במהלך היום, ויוצאים החוצה רגע להליכה כזה, לנקות את הראש, לתת למוח לנדוד, להגביר את היצירתיות שלהם.
ד"ר און: גם טוב, מעולה. הליכה בפארק, או את יודעת, ברוב האוניברסיטאות גם יש איזו מדשאה כזאת, או מה…
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
ד"ר און: כאילו, "שביל הפילוסופים" זה נקרא. אז פשוט לצאת וללכת קצת, ולהסתובב. אבל לא לנסות לפתור איזה בעיה, או לנסות לתת איזה תשובה.
ד"ר בוימן-משיטה: לא, פשוט לתת למוח לעשות את שלו.
ד"ר און: פשוט, כאילו, סתם להיות בדיוק.
ד"ר בוימן-משיטה: ויש לי זיכרון בתור ילדה שבהפסקות, הייתה לי חברה, ומה שהיינו עושות זה פשוט יושבות בדשא, ונותנות למוח לנדוד. והיה לנו מלא המצאות ומלא רעיונות על כל מיני… וסיפורים שהיינו מתחילות לדמיין. וזה אפשרי רק כשאתה נותן לעצמך להשתעמם בלי חרדה מהשעמום.
ד"ר און: בדיוק.
ד"ר בוימן-משיטה: כי החרדה היא לא מאפשרת את הנדידה הזאת.
ד"ר און: בדיוק.
ד"ר בוימן-משיטה: החרדה היא מצמצמת אותנו, והיא לא מאפשרת למוח להתרחב ולצמוח ולחקור.
ד"ר און: בדיוק. אז בהקשר הזה, את יודעת, אני מרצה הרבה להורים, הורי כיתה ד' פה, הורי כיתה ו' שם, או בתי ספר מזמינים אותי. אגב, גם לסגל לפעמים, גם להורים עצמם. חברות לפעמים מזמינות אותי כדי לדבר איתם על שעמום של עובדים, וכן הלאה. מישהי שלחה לי בהקשר הזה, דוגמה שאני מביאה הרבה פעמים, שיחה שלה, קצרה, עם ילד בן 6, שבכיתה א', שהיא שואלת אותו, "תגיד איך היה בבית ספר היום?" והוא אומר לה, "בהפסקה כזה, ילדים הלכו לכל מיני מקומות, אז התיישבתי לי על המדרגות והסתכלתי, ואמרתי, בית ספר גדול, יש שמיים כחולים…" [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת] את יודעת? הילד עשה לעצמו מיינדפולנס, באמצע היום, התבוננות כזאת בסביבה בלי כלום, זה מתנה.
ד"ר בוימן-משיטה: מקסים.
טוב, אז אם אני מסכמת את מה שאני למדתי פה, זה שיכולת פשוט להיות, היא בעצם היכולת לשאת שעמום בלי חרדה, היא היכולת שהיא חיונית, גם לדמיון שלנו וליצירותיות שלנו, גם ל-wellbeing שלנו, גם לקשרים שלנו, ושכל החסרונות למיניהם, הם לא של השעמום, אלא של מה אנחנו עושים עם השעמום הזה, ואיך אנחנו מתמודדים איתו.
ד"ר און: נכון מאוד.
ד"ר בוימן-משיטה: האם הבנתי נכון?
ד"ר און: אני חושב שכן. [צוחקים]
ד"ר בוימן-משיטה: האם יש לך עוד משהו להוסיף, גדי, לסיום?
ד"ר און: נו, אני חושב שהייתה שיחה נהדרת, אנחנו… בואי נגיד, הרבה פעמים כשאני מדבר עם אנשים לגבי השעמום, מה שהם חושבים על השעמום לפני השיחה שלנו, ומה שהם חושבים אחרי, זה שני דברים שונים. חוויה כל כך מוכרת ועדיין לא מוכרת.
ד"ר בוימן-משיטה: אני מרגישה חוויה דומה. השיחה הזאתי ממש גרמה לי לחשוב, ובאמת אמרתי לך, אמרתי תוך כדי גם כמה וכמה פעמים, אבל משהו בהכנה אפילו של הפרק הזה, זה היה לי לא פשוט, הבנתי כמה התחושה הזאת היא תחושה קשה לי, ועכשיו לגמרי התבהרו לי כמה דברים, וגם אני צריכה לעשות, את זה אני תמיד אוהבת. אז תודה רבה לך.
ד"ר און: בשמחה.
ד"ר בוימן-משיטה: איפה, לא אני, איפה כולם, איפה אפשר למצוא אותך? איפה אפשר למצוא את ההרצאות לילדים, למבוגרים, לארגונים?
ד"ר און: אז זהו, אז גגלו, גדי און, יש לי אתר עם כל ההרצאות שאני נותן למסגרות השונות, אני נמצא בכל מקום, באינסטגרם, בפייסבוק, ביוטיוב, בכל מקום, אפשר למצוא אותי בקלות.
[מוזיקת רקע]
ד"ר בוימן-משיטה: מעולה. תודה רבה רבה, גדי, אני אגיד תודה
ד"ר און: תודה לך.
ד"ר בוימן-משיטה: גם אני לא אחשוף את שמו, כי אני לא יודעת אם הוא מוכן לזה, אבל לתלמיד שלך, שהתעקש שאני אזמין אותך, אני אגיד לך אחר כך את השם שלו. אז אתה, אתה יודע שזה אתה, אז תודה רבה לך על ההצעה, ועל ההתעקשות, זאת הייתה הצעה נהדרת.
עד כאן להיום, תודה לכל צוות רשת עושים היסטוריה, לשלי נוי עורכת התוכנית, דני טימור, המנהל העסקי, אביב, שם טוב, מנהל המכירות, ועמית חזזי, מצוות המכירות, בצוות התוכנית גם שלי גואטה והילה שמש. נתראה בפרק הבא.
[מוזיקה]
קריין: לפודקאסטים נוספים של רשת "עושים היסטוריה", ולהצטרפות לרשימת התפוצה של התוכנית בדואר האלקטרוני, בקרו ב-osimhistoria.com או הורידו את אפליקציית "עושים היסטוריה" מחנות האפליקציות של אנדרואיד.
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments