הרשתות החברתיות שינו את הדרך בה אנו תופסים את המציאות, על כך אין ספק. מהרגע בו החלטנו שאנחנו יוצרים פרופיל חדש אנו יוצרים זהות נוספת- זהות דיגיטלית. לעתים נדמה שהזהות הזו שונה לגמרי ממי שאנחנו ולפעמים הזהות הזו היא בדיוק מי שאנחנו רוצים להיות, אך עד כמה היא נאמנה לזהות שלנו בחיים האמיתיים? זו כבר שאלה אחרת. הפעם מתארח ליעד ראובן, החוקר משתנים פסיכולוגים על התנהגות מידע ברשתות החברתיות, שיסביר על הדרכים השונות בהם המידע שאנו משתפים מאפיין אותנו, על ניהול רושם, על דימוי עצמי והערכה עצמית ועל אפקט הצופה מהצד.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/12/2023.
[פתיח] רשת "עושים היסטוריה".
[מוזיקת רקע]
ד"ר בוימן-משיטה: ב-11 בספטמבר שנת 2006 מתרחש אירוע שונה לחלוטין מזה שהתרחש באותו תאריך חמש שנים קודם. אירוע שהולך לשנות מקצה לקצה את השדה החברתי של בני האדם המערביים. בתאריך הזה, פייסבוק נפתחת לשימוש כלל הציבור. הירייה הראשונה של הרשתות החברתיות שחושפות אותנו בשמנו ובתמונתנו, ובתמונות בני משפחתנו, נפתחה. מאז ועד היום, אנחנו חיים בשני מקומות בו זמנית - במציאות הממשית ובזו הוירטואלית. לעתים לא ברור לאיזו זירה יש השפעה גדולה יותר על חיינו, ואיזו מציאות מציאותית יותר.
המצב הזה דורש מאיתנו לאמץ מספר זהויות - זהות מעונבת שמתאימה בלינקדאין, זהות מתוחכמת ושנונה לטוויטר, זהות מפלרטטת לאתרי ההיכרויות, או זהות מלאת חיים לאינסטגרם.
מי מהם אנחנו? מה אומרת עלינו הזהות הדיגיטלית שלנו? כיצד האופן שבו אנחנו פועלים ברשתות החברתיות משפיע על בריאותנו הנפשית, ועל הדימוי העצמי שלנו? ואיך כל זה קשור לאישה צעירה שנרצחה בשנות ה-60 בארצות הברית?
קריין: עושים פסיכולוגיה. עם ד"ר מעיין בוימן-משיטה.
[מוזיקת רקע]
ד"ר בוימן-משיטה: שלום לכם ולכן, ותודה שהצטרפתם אלי היום ל"עושים פסיכולוגיה". בפודקאסט הזה אני מביאה לכם בכל פרק נושא אחר מעולם הפסיכולוגיה, ומארחת מומחים בתחום, או אנשים שמספרים את סיפורם האישי. אם תרצו ליצור איתי קשר מאיזושהי סיבה, אפשר לעשות את זה דרך קבוצת הפייסבוק שלנו, דרך האינסטגרם, דרך הפייסבוק האישי שלי, או דרך המייל boimanma@gamil.com.
איתי נמצא היום ליעד ראובן. ליעד הוא חוקר ומרצה בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל. את עבודת הדוקטורט שלו הוא כתב באוניברסיטת בר אילן, והוא חוקר את הקשרים וההשפעות של משתנים פסיכולוגיים על התנהגות מידע ברשתות החברתיות. שלום ליעד.
ד"ר ראובן: שלום, שלום.
ד"ר בוימן-משיטה: תודה שאתה כאן. נתחיל מזהות, נכון? נורא קשה להגדיר מה זה זהות, ממה מורכבת הזהות. וכשאנשים נשאלים על הזהות שלהם, אז יש כל מיני תשובות שאנשים מונים, יכולים גם לציין מאפיינים דמוגרפיים, כמו המגדר שלהם, המוצא, תכונות אישיות, נטייה מינית, דת, מקום מגורים, מקצוע, זהות פוליטית. זה יכול להיות גם כל מיני תכונות אישיות. זהות יכולה להיות גם סובייקטיבית, שזה מה שאנחנו חושבים על עצמנו, וזה גם הצגה עצמית, זה איך אנחנו מציגים את עצמנו לאחרים. היא יכולה להתייחס אלינו כאינדיבידואלים, ויכולה להתייחס לזהות שלנו כחלק מקבוצה.
בשנות ה-90, כשהתחילה כל התקשורת אונליין להיות נפוצה, אז קראתי שהייתה איזושהי תקווה של חוקרים, שזה סוף עידן האפליה. כי אז היה צ'אטים שאתה נכנס בשם בדוי, ובלי תמונה, ואף אחד בעצם לא יודע עליך שום דבר, ועכשיו הזהות שלך היא לא תלוית דעות קדומות או תרבות, אלא רק מה שאתה מביא לשולחן, ויוצר. ובעצם נוצרה הזדמנות ייחודית וחדשה לבני אדם, לייצר זהות חדשה. שהיא לא בהכרח תואמת את מה שקורה במציאות. כן.
ד"ר ראובן: זה לגמרי נכון. בראשית שנות ה-90, אמצע שנות ה-90, באמת, ואני נזהר בדברים שלי, אפשר להגיד שבמובן הזה זה היה הרבה יותר אנונימי. יחד עם זאת, היה אפשר לזהות את המשתמשים, לא ניכנס לעניינים הטכניים. ועדיין, גם היום יש מקומות שבהם אנחנו יכולים להישאר ככה. אוקיי? יש היום אפליקציות כאלו, שמאפשרות לנו לשמור על האנונימיות שלנו. אפילו בטלגרם, אנחנו די מכירים את טלגרם, שהיא שומרת, במובן מסוים, על הפרטיות. לפחות ככה היא טוענת. ועדיין, פורומים למשל, קיימים.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
ד"ר ראובן: אוקיי? פורומים עדיין קיימים.
ד"ר בוימן-משיטה: אבל גם שם, מהר מאוד הפנטזיה האידילית הזאת התנפצה, והבינו שגזענות קיימת בכל מקום. וא', מצאו שאנשים הציגו את עצמם בצורה די דומה למציאות, וגם אם לא, אנשים זוהו, לא רק לפי מאפיינים טכנולוגיים אלא לפי סגנון הדיבור, לפי סלנג נפוץ. אם הם קראו לשק קמח "אבו יו-יו", הם היו חשודים מיידית שהם מירושלים. [צוחקת]
ד"ר ראובן: לגמרי.
ד"ר בוימן-משיטה: ודי מהר באמת התקשורת חסרת הפנים והשם, התחלפה להצגה מלאה שלנו. בשם מלא, ותמונות שלנו, ושל ההורים שלנו. ונוצרה בעצם ישות חדשה, שהיא נקראת "זהות דיגיטלית". איך אתה מגדיר זהות דיגיטלית?
ד"ר ראובן: אז תראי, זהות דיגיטלית זה משהו מאוד-מאוד רחב. אוקיי? הזהות הדיגיטלית שלנו, אפשר לחלק את זה אפילו לשני מושגים מאוד-מאוד מרכזיים. אחד אני מניח שיהיה יותר מוכר למאזינים, והשני קצת פחות מוכר. בכל מקרה, בואי נדבר רגע על שניהם, ואז נבין מה זה זהות דיגיטלית. בעצם זהות דיגיטלית זה, במובן הכי פשוט של המילה - כל מה שאנחנו עושים ברשת נשמר ונשאר, וכל ההתנהגות שלנו ברשת נרשמת ונחתמת, במאגרי מידע ספציפיים מאוד לרשת.
כשאני מדבר על הדבר הזה, אני מדבר על עִקבות דיגיטליים. עקבות דיגיטליים זה מושג קצת נפוץ ויותר מוכר. בעצם כל הפעילות ברשת שלנו, נרשמת. אוקיי? אם אני גלשתי באתר מסוים, אם אני הזמנתי אוכל, אם אני… כל פעילות בעצם, כל צעד, כל קליק בעכבר שלנו, נרשם. בעצם אני מייצר לעצמי איזושהי זהות דיגיטלית, שאני בחרתי או לא בחרתי בעצם שהיא תישמר, אבל אני בחרתי לעשות את הצעדים האלו ברשת.
והמושג השני הוא - צללים דיגיטליים. צללים דיגיטליים, אפשר לחשוב על זה כמקרה מאוד-מאוד ספציפי של עקבות דיגיטליים. צללים דיגיטליים בא ואומר, יש הרבה מאוד מידע ברשת, שהועלה לשם על ידי מישהו שהוא לא המשתמש עצמו. כלומר, מישהו החליט שהוא מעלה תמונה של משתמש אחר, של בן אדם אחר. יכול להיות אגב שלבן אדם הזה אין בכלל זהות דיגיטלית. כלומר, הוא לא רצה להופיע ברשתות החברתיות, ומישהו העלה תמונה שלו מאיזה חופשה שהם היו ביחד, או, אפילו סתם שהם אכלו באיזה מסעדה. ובסופו של דבר צריך להבין שהדברים האלו משפיעים מאוד. כי בן אדם שבחר לא להיות ברשת, הוא בחר את זה מסיבה מסוימת.
ד"ר בוימן-משיטה: בעצם זה שהמונח "זהות דיגיטלית" קיים, אז זה מרמז שיש איזשהו פער בין הזהות שלנו מחוץ לרשת, ובתוך הרשת. גם אני חושבת שהזהות שלנו ברשת היא איזושהי זהות ציבורית. כמעט הכל עבר לשם היום, נכון? חיפושי עבודה זה… עושים עליך גוגל.
ד"ר ראובן: לגמרי.
ד"ר בוימן-משיטה: או נכנסים ללינקדאין, ומסתכלים מי אתה, ומה הרזומה שלך, ומי החברים שלך. ואותו דבר עם דייטינג, אז אתה גם נכנס לרשת, וקורא ובודק. כשאתה פוגש אנשים חדשים, כשאתה רוצה לשווק את עצמך, אתה עושה את זה שם. כשאתה רוצה לבטא את עצמך, אתה עושה… כאילו, הכל קורה שם. זאת כיכר העיר החדשה. [בחיוך]
ד"ר ראובן: לגמרי. אני חושב ששיווק עצמי, זה ממש מילת המפתח. זאת אומרת, זה בדיוק זה. כי הפרופיל שלנו ברשתות חברתיות, ואת ציינת כמה רשתות חברתיות, שכמובן, בכל רשת חברתית אני בוחר לייצג את עצמי, בדרך קצת שונה. כי לכל רשת חברתית יש את המטרה שלה, בסופו של דבר. ציינת את לינקדאין, שזאת רשת חברתית קצת יותר מקצועית. אז כנראה שתמונת הפרופיל שלי שמה תהיה יותר מקצועית, עם אולי עניבה, או… אני כמובן לא אשב שם… תמונת פרופיל עם בירה או עם איזה כוס וודקה ביד. אולי כן, אני לא יודע. אולי אני רוצה לעבוד ב… בבר. ואז אולי זה…
ד"ר בוימן-משיטה: [צוחקת] זה יכול להתאים.
ד"ר ראובן: אז, כן. אבל צריך להבין שהפרופיל שלנו הוא מעין חלל הצגה, שבו המשתמש או המשתמשת בוחרים להציג באופן מסוים את הזהות שלהם. אוקיי? אפשר אפילו להסתכל על זה, על זהות דיגיטלית כמובן, כתערוכה. אפשר לבוא ולהגיד שהפרופיל שלנו, או בעל הפרופיל יותר נכון, הוא האוצר. אוקיי? וכל מה שקורה בתוך הפרופיל, הם המוצגים. כלומר, התמונות שלי, זה מוצג. אני האוצר, אני בוחר איזה תמונות לשים, ואיזה תמונות לא לשים, לכאורה. ותכף אני אגיד למה אני אומר לכאורה. אני גם בוחר האם לשתף סרטון מסוים, או ידיעה חדשותית מסוימת. ככה אני בונה בעצם את הזהות המקוונת שלי, איך אני רוצה שיתפשו אותי ברשת החברתית שלי.
ולמה אני אומר "לכאורה"? כי הזהות הדיגיטלית שלנו היום לא נוצרת, או לא אפילו מתפתחת אני אגיד, באופן עצמאי, או רק באופן עצמאי. כי הזהות הדיגיטלית, יש איזושהי יצירה משותפת, וגם יש הרבה מחקרים על זה היום, שלמעשה, הזהות הדיגיטלית שלנו לא תהיה שלמה, אם אנחנו לא נשתף או לא ניתן לאחרים לשתף מידע עלינו. כלומר, אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה. אז כשהחברים שלי משתפים משהו עליי ברשת החברתית, זה חלק מהזהות שלי. ולכן, הזהות הדיגיטלית היא גם יצירה משותפת. היא יצירה משותפת של החברה, של הסביבה שבה אני פועל.
[מוזיקת מעבר]
[חסות]
ד"ר בוימן-משיטה: איזה דברים אנשים לוקחים בחשבון כשהם בונים את הפרופילים שלהם ברשתות?
ד"ר ראובן: אז, התפישה של אדם את עצמו באמצעות אינטראקציה עם הסביבה, היא זו שמניעה את הדימוי העצמי שלנו, בסופו של דבר. ייצוג עצמי… אנחנו צריכים להגיד ייצוג עצמי כי אנחנו מייצגים את עצמנו, בין אם זה ברשתות החברתיות ובין אם זה, מה שנקרא, בתקשורת בין-אישית, אנחנו מייצגים את עצמנו, בדרך שבה אנחנו רוצים שיתפשו אותנו. אנחנו לא נייצג את עצמנו, כנראה, באור שלילי, או באור שפחות היינו רוצים שיתפשו אותנו. אנחנו כן… אנשים רוצים שיתפשו אותם כמו שהם תופשים את עצמם, או כמו שהם היו רוצים.
ד"ר בוימן-משיטה: ליעד, אני חושבת על עצמי רגע, שאני חושבת על השאלה הזאתי. כשאנחנו נכנסנו לפייסבוק זה היה ממש בימיה הראשונים, ו… זה היה כל כך אינטימי, ולא חשבנו על שום דבר! זאת אומרת, העלינו הכל, ומי שהיה שם זה היה רק חברים, באמת חברים, שאני מכירה גם מהעולם האמיתי. ואז זה לא היה כל כך הבדל, כאילו, היה באמת את החברים שלי בחוץ, ואני גם משתפת אותם בפייסבוק.
ועם הזמן דברים ממש השתנו, לפחות אצלי. גם הפכתי להיות דמות יותר ציבורית, ועכשיו אין לי מושג מי הם החברים בפייסבוק, ואני ממש חושבת לפני שאני מעלה דברים, ואני בטח לא אעלה כבר, אהה… פוסט שהוא פשוט רמז לאיזה חברה שהרגיזה אותי ב… זה [צוחקת קלות]. אז חסמתי הרבה תמונות, כן? כלומר, ממש חל שינוי לאורך הזמן באופי, בעיניי, של הרשתות, ובחוויה שלנו בתוך הרשתות. ועכשיו אני אשאל אותך שוב, מה אנשים לוקחים בחשבון בבניית הפרופיל שלהם?
ד"ר ראובן: אז את שוב צודקת מאוד.
ד"ר בוימן-משיטה: כן. [צוחקת קלות]
ד"ר ראובן: אני חושב שאנשים לוקחים בחשבון, קודם כל את הבן אדם שעומד מולם. זה תלוי מאוד ברשת החברתית. פייסבוק יותר, במרכאות, יותר פרוצה בעניין הזה. כמעט מאשרים את כולם, כל אחד מהרחוב. גם בעניין הזה של… יש קשרים חזקים וקשרים חלשים. זה גם מושג שהוא די… די מוכר. אנחנו נוטים ברשתות החברתיות, לאשר קשרים חלשים. אוקיי? הקשרים החזקים שלנו, הם נמצאים מחוץ לרשת החברתית. כי אם אנחנו נעבור עכשיו אדם-אדם, ונשאל אותו כמה חברים באמת יש לכם? קודם כל, איך אתה מגדיר חבר? אבל חבר אמיתי כזה, שאתה יודע שיקום באמצע הלילה בשביל לעזור לך, ובשביל… ולא ישאל למה, פשוט יגיע. אני חושב שיש מעטים כאלו. ואלו הם קשרים חזקים.
ברשתות חברתיות, הקשרים הם חלשים. ולינקדאין, אגב, מראים את זה בצורה יותר ברורה. יש מעגלים, זה נקרא. מעגלים של קשרים. והמעגל הראשון שלי, הוא לא המעגל השני ולא המעגל השלישי, וכן הלאה. אז ככל שהמעגל קרוב יותר, ככה גם הקשרים הרבה יותר, יותר חזקים, או יותר קרובים, נקרא לזה. ואנשים מעדיפים לאשר חברים שיוציאו אותם, או ייצגו אותם, כמו שהם רוצים שייצגו אותם. כאילו, אנשים טובים כאלו, אנשים איכותיים יותר.
ד"ר בוימן-משיטה: אתה חוזר הרבה על המונח "הייצוג שלנו", על לבחור אנשים שמייצגים אותנו. וזה גורם לי לחשוב על תיאוריה שדיברנו עליה קצת לפני כן, של ארווין גופמן, "תיאוריית ניהול הרושם". שהוא בעצם אומר… הוא דיבר על העולם החברתי, עוד הרבה לפני שבכלל חשבו על רשתות חברתיות. ש… הוא טען שהעולם החברתי זה סוג של הצגת תיאטרון. שיש את הבמה, שזה החלק שמוצג החוצה, ויש את מאחורי הקלעים. ואנשים בסיטואציות חברתיות, הם רוצים להציג על הבמה של החיים שלהם, את החלקים שתואמים למה שהם רוצים להראות. לסטטוס החברתי שלהם, או לסיטואציה שבה הם נמצאים. הם ילבשו בגדים מסוימים, או יבחרו איך להציג את עצמם, על מה לדבר ועל מה לא לדבר, על איזה תכונות להציג ואיזה תכונות לא להציג. והכל בהתאם לרושם שאנחנו רוצים ליצור.
תמיד יש איזושהי התאמה בין הזהות החברתית שמוצגת החוצה על הבמה, לבין הזהות האישית. במציאות אנחנו לא תמיד מנומסים ו… מגניבים נורא. יש לנו מצבי רוח משתנים, יש לנו דחפים משתנים, לפעמים בא לנו להתעצבן, ולפעמים בא לנו להיכנס מתחת לפוך, ולא להישאר תמיד שמחים ובליינים. בכל אופן, שמעתי שמישהו אומר, שהרשתות החברתיות הן 'ניהול רושם על ספידים'. [צוחקת קלות]
ד"ר ראובן: לגמרי.
ד"ר בוימן-משיטה: [בטון מבודח] האם אתה מסכים עם זה?
ד"ר ראובן: לגמרי. אני, אני…
ד"ר בוימן-משיטה: ומהן ההשלכות של הדבר הזה?
ד"ר ראובן: אני מסכים על זה, כי גם אני תופס את עצמי, או, זה קורה לי ביום-יום, שאני כל פעם חושב, האם לשתף תמונה כזאת או תמונה אחרת. אנחנו כל הזמן, גם מבלי לשים לב, מנהלים את הרושם שלנו ברשתות החברתיות. גם ביום-יום אגב, אנחנו מנהלים, אבל כמו שאמרת, ברשתות החברתיות זה על ספידים. זה, זה הרבה יותר עוצמתי. גופמן ידע לחזות את מה שהולך לקרות, וגופמן צדק. מעבר לזה שבעולם ה… פיזי נקרא לו, הלא הווירטואלי, אנחנו מציגים את עצמנו, כמובן, בבמה בדרך אחרת, ומאחורי הבמה אנחנו קצת שונים, לא אומר לגמרי אחרים.
זה קורה לגמרי ברשתות החברתיות. זאת אומרת, אנחנו… ברשתות החברתיות זה עוד יותר עמוק. כי אנחנו, כל פעולה, כל מידע שבחרנו לשתף ברשת החברתית, יש לה משמעות על ניהול הרושם שלנו. כשאנחנו בוחרים להעלות תמונה מסוימת, מה זה אומר על ה… עלינו? איך אנחנו נראים בעיני אחרים? ואנחנו כל הזמן מתעסקים בניהול הרושם הזה. אנחנו כל פעם אומרים… אנחנו רוצים לצאת אנשים חכמים, אז אנחנו נצטלם כשברקע שלי יש ספרייה מלאת ספרים. או שאני רוצה לצאת אדם מאוד מאוד קליל כזה, ויהיה לי גלשן מאחורה, ואני אתפש כאחד שאוהב ים, וחופש, וכן הלאה.
אפשר להפריד גם בעניין של ניהול הרושם, בין העצמי של עכשיו, אוקיי? כלומר, זה מי ש… מה שקורה עכשיו, ליעד יושב באולפן ומקליט פודקאסט, ויש את הליעד של העצמי האפשרי. כלומר, מה אני הייתי רוצה שיחשבו על ליעד, שזה לא בהכרח מה שליעד. כלומר, אני אפילו, אעיז ואומר, קצת קצת, אני… מבלף. כלומר, אני קצת רוצה להראות משהו, שליעד, הוא לא בהכרח כזה, אבל לא רע אם יחשבו שליעד הוא כזה. אוקיי?
זאת אומרת, אם אני רוצה עכשיו לבוא ולהציג את ליעד כמישהו שהוא מאוד מאוד, לא יודע מה, חי חיים נהנתניים, ויש לו יאכטה במרינה. למרות שהוא… בפועל, מי שמכיר אותו, המשפחה, יודעת שהוא תפרן. אוקיי? ולכן, אני אבוא ואני אציג, אצלם את עצמי על יאכטה במרינה, שאין קשר אליי, היא לא שלי, לא של… לא קשורה אליי. אבל, צילמתי והעלתי את זה, ובחרתי להציג את ליעד האפשרי. הייתי רוצה להיות כזה. אבל אף אחד לא יודע שאני לא כזה.
וזה מה שקורה ברשתות חברתיות, בהרבה מאוד מובנים. הכל מוצג כאילו הכל בסדר והכל טוב, והחיים של כולם נפלאים. אגב, יש עכשיו איזושהי תנועה, שעושה הפוך. לצלם דוגמניות בלי איפור, למשל. כרגע, עדיין אנשים רוצים להראות… להרשים, אוקיי? להרשים את הקהל, או את החברים שלהם, ברשתות החברתיות.
ד"ר בוימן-משיטה: אתה התעסקת הרבה במאפיינים של אמהות, והתכנים שהן מעלות לפייסבוק. זה נורא נורא מעניין. איך הגעת לחקור את הנושא הזה?
ד"ר ראובן: וואו, אני עשיתי את התזה שלי בתואר השני, כשממש הפכתי להיות אבא. וכשחשבתי לעצמי מה אני יכול לחקור, בתור סטודנט צעיר לתקשורת, אמרתי שמה שמעניין אותי, והעולם שלי עכשיו, זה פשוט ילדים. והייתי ער לתופעה מאוד מאוד, אפשר להגיד, ייחודית לרשתות חברתיות בכלל, ואני חקרתי את פייסבוק בפרט, שהאמהות מעלות, והן אפילו לא מודעות, לתוצרי הלוואי שמגיעים בעקבות שיתוף התמונות האלו.
אחרי כמה שנים, כשהגענו לסיום התזה, הרגע המאושר הזה, החלטתי שאני רוצה להמשיך לדוקטורט. החלטתי שאני מפתח את זה, ולוקח את זה לכיוון אחר קצת. אמנם נשאר בעולם הילדים, אבל אני מסתכל על עוברים. עוברים זה נושא שלא נחקר מספיק, לפחות מנקודת המבט שאני מסתכל עליה. לא מספיק אנשים, או יותר נכון חוקרים, הסתכלו על עוברים כבכלל יצורים, או דמויות, או… אני אפילו לא יודע איך היום לקרוא להם. כי חלק מהאנשים, או מהמרואיינים שלי, או מהמשתתפים במחקר, לא קוראים להם בכלל ישויות. כלומר, אין להם ישות עצמית, כי הם עדיין נמצאים בתוך רחמה של האם. והחלטתי שאני שואל, מה מאפיין את האמהות האלו, שבוחרות לשתף מידע על העוברים שלהן, או אמהות שבוחרות לא לשתף מידע על העוברים האלו.
הבעיה היא, וכל העניין הזה של הניהול רושם, וגם מה שהזכרת מקודם, זה שכשאימהות, שוב, במחקר שלי לפחות, כשהן בהריון ראשון והן מעלות תמונות של העובר, או כל מיני מידעים כאלה על העובר שלהן, הן מתחילות להשוות את זה עם אמהות אחרות שעושות את זה. הן רואות מה אמהות אחרות מעלות, וכמה לייקים הן קיבלו על התמונת פרופיל הזאת או, סליחה, על התמונת אולטרסאונד הזאתי, שהם העלו. והן אומרות, רגע, למה אני לא קיבלתי כל כך הרבה לייקים ותגובות? ואז הם מתחילות לעשות את ההשוואה הזאתי.
והבעיה עם ההשוואה הזאתי, זה לא עצם ההשוואה, אלא שהיא… היא יוצרת אצל האמהות האלו חרדות, ודיכאונות. ובמיוחד כשאנחנו מדברים על הריון, ולידה, יש פה הרבה עניין של דיכאון. וזה יוצר תוצרי לוואי שהם, הם… הם שליליים. אוקיי? זאת אומרת, הדימוי העצמי שלהם מאוד מאוד יורד, וזה מוביל אותם, בסופו של דבר, להערכה עצמית נמוכה, ולדיכאון, ולחרדות. וכמובן שהתפישה העצמית שלהם גם יורדת. ואפילו, הילדים והעוברים שלנו הם שלוחה נרקיסיסטית שלנו. אוקיי? זאת אומרת, אנחנו מייצגים את עצמנו, דרך הילדים. וברגע שאני לא קיבלתי לייקים, או לא קיבלתי תגובות, או אפילו, לא יודע, אמא שלי לא התייחסה לזה, מה זה אומר עליי?
ד"ר בוימן-משיטה: במחקר שנעשה באוניברסיטת יוטה, מצאו שככל שאנשים גולשים יותר ברשתות החברתיות, כך הם חושבים, מאמינים, לסיפור הזה שסיפרת, שאנשים… שכולנו מספרים. וכשמאמינים לסיפור הזה, אז חושבים שהחיים של אחרים יפים יותר, ושלהם אומללים יותר.
החוקרים שיערו שיש לזה שתי סיבות, שהם חושבים שהחיים של כולם יותר יפים משלהם. א', היוריסטיקת הזמינות. זה הנטייה של המוח שלנו לקבל החלטות ולשפוט סיטואציות על בסיס המידע שהכי זמין לנו בראש. וכשאנחנו רואים את התמונות היפות האלה, שקופצות תמיד, התמונות של האנשים לפי היאכטה, או התמונות של הנשים עם ההריון המדהים, אז זה מה שקופץ לנו לראש כשאני חושבת על הריון, למשל.
ודבר שני, כשאנחנו רואים את התמונות האלה, אז אנחנו חושבים שזה באמת בגלל האישיות של אותם אנשים, ולא חושבים על זה שזה סצנה קטנה מתוך יום שלם. זאת אומרת, ההצגה שמראים לנו, אנחנו לא רואים באמת את מאחורי הקלעים, שעליו גופמן דיבר. שמאחורי הקלעים, גם אם אנחנו מדברים על משהו כמו הריון, כדוגמא, זאת דוגמא מאוד מאוד טובה. אתה יכול להראות את ה… את יכולה להראות את התמונה שלך, או עם עם הבטן הקטנה והיפה שיצאה לך, אבל מה עם הבחילות בבוקר, ומה עם הבצקות ברגליים, ומה… [צוחקת] ומה עם זה שעכשיו בא לך להקיא מהריח של בעלך, ואת כבר… כבר שלושה חודשים ישנה בחדר אחר? זאת אומרת, כל הדברים האלה הם דברים שלא מוצגים. ואז החיים של אנשים נראים זוהרים מאוד, וזה מאוד משפיע, על איך שאנחנו מרגישים.
לחיים שפירא יש כמה משפטים שהם רלוונטיים לדבר הזה. המשפט הראשון ששמעתי אותו אומר, זה שהאושר של אחרים תמיד נראה גדול יותר מכפי שהוא באמת, וזה בגלל איך שהם בוחרים להציג את הדברים. ומשפט שני, אם אתה חושב שמישהו ממש ממש מאושר, כנראה לא הכרת אותו מספיק. [צוחקת] זה גם…
ד"ר ראובן: זה, זה, זה ממש נכון.
ד"ר בוימן-משיטה: …מתחבר לזה.
ד"ר ראובן: זה ממש נכון. גם ה… המשפט ה… קלישאתי הזה כבר, של "הדשא של השכן נראה ירוק יותר", זה תמיד נראה ככה ברשתות החברתיות. וזה תמיד נראה כאילו הכל בסדר, כמו שאמרנו עד עכשיו.
מושג שעלה לי ככה, תוך כדי שאת דיברת, זה ההבדל בין FOMO ל-JOMO. אז ה-Fear Of Missing Out הזה, של ה-FOMO, זה בדיוק העניין הזה. אני, אני, מה אני פספסתי, שהוא עושה טוב, ואני לא עושה טוב? מה… מה… מה אצלי לא בסדר? למה אני לא בסדר? וכמו שאמרת, אם הייתה לך גישה ל'לא בסדר' שלו, אתה כנראה היית יותר שלם עם עצמך. וה-JOMO, זה בדיוק התנועה השניה, של Joy Of Missing Out.
ד"ר בוימן-משיטה: איך ניהול רושם קשור לדימוי עצמי?
ד"ר ראובן: אנחנו רוצים, שוב, שיתפשו אותנו בצורה מסוימת, כי אז אנחנו כנראה נקבל יותר לייקים, ונקבל יותר תגובות, או לפחות אנחנו מקווים שנקבל יותר לייקים ויותר תגובות. והלייקים והתגובות האלו, מאוד מאוד מעלים לנו את ההערכה… את ההערכה העצמית שלנו, ואחר כך את הדימוי העצמי שלנו. ואנחנו… מרגישים מסופקים. בעצם אם אנחנו, היה לנו איזשהו צורך להגיע ל… לעניין הזה של, תכירו אותי, תבינו שאני א, ב, ג, ד, כלומר, אני… אני, אני כזה. ברגע שהגעתי לזה, אז הדימוי העצמי שלי גם עולה.
ד"ר בוימן-משיטה: יש מחקר שנקרא "? How many likes did I get" על הקשר בין כמות הלייקים שאנחנו מקבלים, לבין ההערכה העצמית שלנו. נתת את האמהות כאיזשהו, אתה יודע, מקרה בוחן, אבל זה מייצג הכל.
ד"ר ראובן: נכון.
ד"ר בוימן-משיטה: כולנו כל הזמן עושים את ההשוואה החברתית הזאת. וההשוואה הזאת היא השוואה לא הוגנת. כי אנחנו משווים את מאחורי הקלעים של החיים שלנו, עם מה שמוצג על הבמה של החיים של אנשים, ואי אפשר לנצח בהשוואה הזו. אני נוהגת להגיד בהרצאות שלי על המשפט הזה, ש"הדשא של השכן ירוק יותר", שדשא ירוק כשמסתכלים עליו מרחוק, ורק כשמתקרבים אז רואים את החלקים עם הקרחות, ואת הדשא היותר צהבהב. אבל מרחוק הוא תמיד נראה מלא וזוהר, ו…
ד"ר ראובן: ושהמים שקופים ולא כחולים.
ד"ר בוימן-משיטה: כן, כזה. כן, ואז, את שלנו, את החיים שלנו, אנחנו רואים מקרוב, ואת החיים שלהם אנחנו רואים מרחוק, ואנחנו רואים את מה שהם בחרו להציג. וזה, כמובן, מעלה גם קנאה, וגם באופן פרדוקסלי אנחנו נורא אוהבים לעקוב אחרי אנשים שהם מעוררים בנו קנאה. אנחנו אוהבים לעקוב אחרי אנשים שהם דומים לנו, אבל מצליחים מאיתנו יותר. או מציגים את החלקים המצליחים שלהם יותר. וזה מעורר בנו קנאה, וזה גם ממכר. עשינו פה פרק על קנאה, ודיברנו על איך אנחנו אוהבים להתקרב ולצפות בחיים של אנשים שבהם אנחנו מקנאים. אז…
ד"ר ראובן: זה, זה…
ד"ר בוימן-משיטה: זה עוד יותר…
ד"ר ראובן: זה כל כך נכון. אני, אני בטוח שיש על זה מחקרים, אבל…
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
ד"ר ראובן: אבל זה כל כך נכון, כי גם ה… הרצון ה… הלא מוסבר, לא מובן הזה שלנו, לראות מישהו מצליח יותר מאיתנו, הוא קצת מזוכיסטי, לא?
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
ד"ר ראובן: כאילו, זאת אומרת, הוא…
ד"ר בוימן-משיטה: [צוחקת]
ד"ר ראובן: למה שאני ארצה לראות מישהו שמצליח יותר ממני? זה אמור לכאוב לי, להפריע לי. ודווקא לזה אנחנו נמשכים. וזה… וזה נכון לגמרי. לראות אמא שמקבלת פתאום 100 לייקים על התמונת אולטרסאונד, ומה יש שמה? עובר בתלת מימד. וגם שלי עובר בתלת מימד.
ד"ר בוימן-משיטה: נמצא גם שהרצון לניהול רושם, הוא מקושר עם חרדה חברתית. וזה בעיני היה נתון מאוד מעניין. אני חושבת שאנשים עם חרדה חברתית, גם בחיים האמיתיים, הם over מתבוננים על איך הם נתפשים, או מסתכלים כל הזמן על איך הם נתפשים בעיני אחרים, ומאוד מאוד שמים לב לכל תנועה שלהם, ולכל אמירה שלהם. ובכל פעולה שלהם, הם תמיד חושבים על איך האחר מסתכל עליהם. וזה בא לידי ביטוי גם ברשתות החברתיות. גם ברשתות החברתיות, שאולי היינו מצפים ו… ש… יוכלו להשתחרר שם יותר, ולהעלות תכנים בלי ש… בלי לדפוק חשבון, מה שנקרא. אבל אנחנו רואים שזה לא ככה, ושיש קשר בין חרדה חברתית לרצון שלנו לנהל את הרושם.
נגיד משהו על תכונות האישיות שלנו, והקשר שלהם לאופן שבו אנחנו מתנהלים ברשת. אני ראיתי במחקר על ה-"Big Five", שיש קשר בין תכונות אישיות לבין אופי התכנים שאנשים מעלים. שאנשים שהמוחצנות אצלהם גבוהה, הם נוטים לעדכן יותר על הפעילויות החברתיות שלהם. שאנשים open minded, עם פתיחות, פתיחות לחוויה, נוטים לעדכן יותר על נושאים אינטלקטואלים. [צוחקת קלות] שאנשים עם הערכה עצמית נמוכה, מעדכנים יותר על הפרטנרים הרומנטיים שלהם. שאנשים עם מצפוניות גבוהה מעלים יותר תמונות של הילדים, ושנרקסיסטים, מעלים יותר תמונות מהחדר כושר, [צוחקת] ותמונות ש… ותכנים בכלל, שעוסקים בהישגים שלהם, ובשגרה… בתזונה ובשגרת האימונים שלהם. וגם נמצא שנרקיסיזם באמת משפיע על, על ניהול רושם. מידע מעניין.
דיברת קודם על אותם אנשים שיכולים לצלם תמונה שלהם עם היאכטה, כשהם עצמם מרוששים. וחשבתי על זה, עשינו פה פרק, אחד הפרקים הראשונים, של "עצמי אמיתי ועצמי כוזב". על הפער בין מי שאני באמת, לבין מה שאני מציגה כלפי חוץ. והרשת החברתית מאפשרת לי להגדיל את הפער הזה אפילו יותר מהרגיל. וחשבתי האם יש קשר בין זה לבין התחושות של אותם אנשים לגבי החיים שלהם, ובאמת ראיתי שבמחקר אחד שמצאתי, אני חייבת לציין, נמצא קשר שלילי בין ניהול רושם ברשתות, לבין שביעות רצון מהחיים. ככל שאתה יותר שולט על מה שאתה עושה, ויותר בעצם מרחיק את מה שאתה מציג בחוץ ממי שאתה באמת, אז שביעות הרצון מהחיים שלך היא נמוכה יותר. כמובן שגם ההפך יכול להיות נכון, ככל ששביעות הרצון נמוכה יותר, ככה אתה יותר picky, כי החיים נראים לך פחות זוהרים. אבל אני חושבת שזה ממצא מעניין.
[מוזיקת מעבר]
[חסות]
ד"ר בוימן-משיטה: כשאנחנו מדברים על הרשתות, או על ההתנהלות ברשתות, אז אני מוכרחה להגיד שקל מאוד לראות שיש כאלה שהם פעילים, והם מגיבים, יש כאלה שבכלל לא במשחק הזה ו… זה, ויש את האנשים האלה, שנכנסים, והם צופים, אבל הם לא מגיבים בעצמם אף פעם. מה אנחנו יודעים להגיד על המאפיינים של האנשים השונים?
ד"ר ראובן: כאן אנחנו כבר מתחברים לנושא קצת… הוא כמובן נכנס לתוך זה, אבל זה נושא אחר, שנקרא "אפקט הצופה מהצד". את "אפקט הצופה מהצד" פשוט צריך לדמיין בראש, שיש איזשהו אירוע שמתרחש בסביבה שלנו, זה יכול להיות הסביבה המקוונת וזה יכול להיות הסביבה הבלתי מקוונת. ובאירוע הזה יש אנשים שפשוט עוברים, ורואים את האירוע, ולא מגיבים אליו, ולא… ולא נוקטים באיזושהי פעולה. ועדיין, מחלקים את שתי… אפשר לחלק אותם באופן מאוד מאוד רחב, לשתי קבוצות, אוקיי? יש את הפעילים, את אלו שרואים את האירוע שמתרחש, והם הולכים ונוקטים יוזמה, ועושים משהו, שקשור לאירוע. ויש את הצפיינים. את אלו שמסתכלים על האירוע ולא מגיבים, ופשוט, או שבמקרה האחד הם פשוט… או הם ממשיכים הלאה ברחוב, או שהם פשוט עומדים ומסתכלים על האירוע. כמו, כמו, כמו fans, כמו אוהדים.
הדבר השכיח ביותר זה שאנחנו רואים בן אדם, הוא הולך ברחוב, נופל, ואנחנו הולכים לעזור לו, או שאנחנו לא הולכים לעזור לו? אנחנו מסתכלים עליו, מה קרה לו, או שאנחנו פשוט ממשיכים לדרכנו? אז האנשים הפעילים, באמת כמו שאמרתי, הם אנשים שלוקחים איזשהו חלק אקטיבי בפעילות החברתית, או הקבוצתית הזאת, אפילו. והצפיינים הם אנשים שעומדים בצד, והם לא לוקחים חלק בפעילות או בהתרחשות החברתית הזאתי.
"אפקט הצופה מהצד" מתרחש כשהנוכחות של אחרים מרתיעה אדם מלהתערב במצב המסוים הזה. זאת אומרת, יש איזה משהו, באירוע הספציפי, שמונע ממנו. מרתיע אותו, מפחיד אותו. זה יכול להיות למשל תקיפה, או איזשהו פשע, או שוד. נכון, אם אנחנו רואים שודד, עם רובה, אנחנו כנראה לא נרדוף אחריו. כי אנחנו כנראה ניפגע. ומה שמעניין ב"אפקט הצופה מהצד", זה שככל שמספר העומדים מהצד, כלומר, אלו שמסתכלים מהצד, עולה, גדל, הסיכוי להתערבות, יורד. וזה מה שמעניין. כלומר, אפילו אפשר לחשוב על אפקט העדר. כלומר, אם אני רואה שאף אחד לא מגיב, אז גם אני לא אגיב. ולהפך, אם אני רואה שאחד-שניים מגיבים, אז אולי גם אני אתחיל להגיב.
[מוסיקת רקע]
ד"ר בוימן-משיטה: בוא נצא למסע קטן בזמן. השעה היא 3:15 לפנות בוקר. התאריך, 13 במרץ 1964. אנחנו נמצאים ברובע קווינס בניו יורק. בחורה צעירה בשם קיטי ג'נובזה בדיוק סיימה את עבודתה כמנהלת בר, החנתה את מכוניתה בחניון סמוך לדירה, והחלה לצעוד לכיוון הבית. בזמן שהיא הולכת, ראתה קיטי אדם חשוד מתקרב אליה. היא החלה לרוץ, הוא רדף אחריה, תפס אותה, ודקר אותה בגבה. קיטי זעקה לעזרה, אך איש לא הגיע. התוקף המשיך בעבודתו, דקר אותה עוד מספר פעמים, ובעודה גוססת למוות, אנס אותה, ושדד אותה. האירוע נמשך כחצי שעה, באמצע שכונת מגורים. ואיש, איש, לא ניגש.
כשבועיים לאחר הרצח, ב-27 במרץ 1964, התפרסמה ב"ניו יורק טיימס" כתבה על המקרה שכותרתה: "38 אנשים ראו רצח, ולא התקשרו למשטרה". "38 שכנים", כך נכתב, "צפו בקיטי, נדקרת, נאנסת ונרצחת, ואף אחד, אף אחד, לא עשה דבר". המקרה המזעזע הזה גרם לפסיכולוגים רבים להרים את הכפפה, ולנסות להבין איך ייתכן שהמון אנשים צפו בתקיפה, באישה במצוקה, ואף אחד לא עשה דבר כדי לעזור. ו… אתה בטח מכיר את הסיפור הזה של קיטי.
ד"ר ראובן: ברור.
ד"ר בוימן-משיטה: אני אספר לך שבשנת 2007 נעשה מחקר, שגילו ש… שאולי אתה מכיר אותו, אבל גילו שהכתבה ב"ניו יורק טיימס" די סילפה את הנתונים. שהשכנים של קיטי הושמצו לשווא. שבפועל 12 איש בלבד היו עדים, ורק לחלקים קטנים מהתקיפה. רוב התקיפה, החלק המשמעותי שלה, היה באזור מוסתר. אף אחד לא היה עד לחלק שבו היא נאנסה ובסוף גם נרצחה. אחד יצא לצעוק על התוקף, והבריח אותו. התוקף הלך, והוא פשוט חזר אחרי עשר דקות עם כובע שמסווה אותו, להשלים את התקיפה. [מגחכת] אחד התקשר למשטרה, והמשטרה לא הגיעה, והשאר ראו רק ממש חלק בהתחלה, וחשבו שמדובר בריב שיכורים. הם לא הבינו את חומרת התקיפה.
אז הסיפור קצת יצא מפרופורציה, ולמרות סילוף העובדות, זאת הייתה דחיפה שנדרשה לעולם המחקר לבחון את האפקט הזה, את "אפקט הצופה מהצד". שהוא שוחזר אחר כך שוב ושוב במחקרים, שהראו את אותה תוצאה. ככל שיש יותר אנשים בסיטואציה, כך פחות אנשים פעילים בתוכה. וזה מאוד מתחבר למה שסיפרת פה עכשיו, על התופעה הזו של צפיינים.
יש כמה סיבות לזה. אתה דיברת על תכונות האישיות, וזה נכון, אנחנו צריכים ביטחון עצמי כדי להגיב כשיש קהל מסביבנו. דיברת גם על גודל הקבוצה, יש כמה הסברים נוספים. הסבר ראשון זה שהרבה מצבי חירום, הם מתחילים באופן מעורפל ולא ברור. ו… נגיד במקרה של קיטי, זה לא היה ברור לשכנים אם זה ריב שיכורים, ריב אוהבים, או שבאמת מדובר בתקיפה. אז נוצרת מה שנקרא "בורות פלורליסטית", איזושהי תחושה שכל האחרים יודעים משהו שאני לא. ואם כולם רואים את זה ואף אחד לא ניגש, אז בטוח שהם הבינו יותר טוב את הסיטואציה, והם יודעים שאין צורך לגשת, אז אני גם אשאר בצד. יש ניסוי ממש יפה שיש סרטון שלו באינטרנט, אני אעלה את זה לקבוצת הפייסבוק שלנו. שמישהי יושבת בחדר המתנה… ניסוי העשן, אתה מכיר?
ד"ר ראובן: בטח.
ד"ר בוימן-משיטה: שמישהי יושבת בחדר המתנה לבד, ופתאום מתחיל להיכנס עשן לחדר, אז היא מיד לוקחת את הדברים שלה ובורחת. אבל אם היא יושבת בחדר המתנה עם עוד אנשים, שכולם משתפי פעולה עם המחקר, והיא לא יודעת את זה, מתחיל להיכנס עשן לחדר, היא לא מיד רצה. היא בוחנת את הסביבה, היא מסתכלת על האנשים מימין ומשמאל, וכל האנשים האלה הונחו להתעלם מהעשן, וכשהיא רואה שכולם מתעלמים, היא מתעלמת גם, והיא פשוט נשארת לשבת בחדר שמתמלא בהדרגה עשן. וזה מדהים לראות את זה. אתה רואה את העשן נכנס, והיא פשוט נשארת לשבת שם, כי היא רואה שאחרים נשארו.
הנתונים במחקר הזה הראו ש-75% מהאנשים דיווחו על העשן כשהם היו לבד, ו-13% בלבד דיווחו על העשן כשיש עוד אנשים בחדר. זה הפרש ממש ממש גדול. ויש באמת עוד דברים כאלה בחיים האמיתיים. רואים שכששמים אדם מפרפר בדרך, אז ככל שיש יותר אנשים, ייקח יותר זמן עד שמישהו יעשה משהו.
הסבר שני של הצופה מן הצד, זה פיזור אחריות. כל אחד חושב שמישהו אחר כבר יעשה משהו. שאם יש כל כך הרבה אנשים, אז אני לא עשיתי, מישהו אחר יעשה. אני פעם חזרתי מהופעה בפארק הירקון, וראיתי… הייתה תאונת דרכים, ראיתי את האופנוען שוכב פצוע על הכביש. ועשרות אם לא יותר אנשים, היו שם, עצרו את התנועה בגופם, ולא היה שם לא מגן דוד, ולא משטרה. ההנחה הראשונה שלי הייתה שבטוח מישהו התקשר והם בדרך. אבל אז נזכרתי בזה שלמדתי על אפקט הצופה מהצד, ואמרתי, יכול להיות שגם לא. והתקשרתי, ובאמת, אף אחד לא התקשר. זאת אומרת…
ד"ר ראובן: מדהים.
ד"ר בוימן-משיטה: אף אחד לא התקשר, וזה מעניין להגיד, שידע על "אפקט הצופה מהצד" מצמצם אותו.
ד"ר ראובן: זה מראה כמה ידע חשוב.
ד"ר בוימן-משיטה: כן, לחלוטין. אז אני חושבת שזה אפקט שממש חשוב להכיר, והייתה פה הזדמנות להכניס אותו אז הכנסתי אותו. אבל מעניין אותי לשאול, האם אנחנו רואים את "אפקט הצופה מהצד", גם במקרה חירום ברשת? נניח, מקרים של בריונות רשת, שלצערנו זה דבר שהוא די נפוץ. האם גם שם רואים שאנשים פשוט רואים את זה, ועומדים מהצד, ולא עושים שום דבר?
ד"ר ראובן: חד משמעית, התשובה היא כן, ועכשיו נסביר. קודם כל, בריונות, באופן כללי, לא התחילה ברשת. נשים את הדבר הזה כבר על השולחן. תמיד היה בריונות, ו"אפקט הצופה מהצד" של בריונות שלא ברשת, קיים לגמרי. עכשיו, כשאנחנו עוברים לרשת, אז האפקט הזה… איך אמרת מקודם, על ספידים? אז זה על ספידים. כי גם התפוצה גדולה יותר, גם אנחנו, שוב, מול מסך, ויש חוצץ בינינו, ועברייני מקלדת נולדים להם, ועוד הרבה מאוד דברים אחרים. אז ברשת מתקיימת התופעה השלילית הזאתי, אני חייב לציין, שנקראת "cyber bullying". בריונות הרשת קשורה כבר, ומחקרים מראים את זה, שהיא קשורה לחרדה, לדיכאון, ובעיות נפשיות אחרות, ומאוד מאוד רחבות. והצופים… מה שמעניין גם, זה שהצופים מהצד חווים גם הם בעיות אישיות.
ד"ר בוימן-משיטה: כלומר, אלה שראו ולא עשו כלום.
ד"ר ראובן: בדיוק. בדיוק.
ד"ר בוימן-משיטה: גם חווים מצוקות אחר כך?
ד"ר ראובן: בדיוק. הם, הם חווים מצוקות. עצם זה שהם לא נקטו פעולה, יוצרת אצלם אחר כך את התחושות האלו. זאת אומרת, יכולתי לבוא ולעזור לאותה תאונה, במד"א, שנפגשתי. אם הייתי עושה את זה לפני, אולי גם הייתי מציל אותו. ואולי אם הייתי פונה למורה בכיתה לפני, או בזמן שאני רואה את הפעולה הזאתי, הילד הזה לא היה, לא עלינו, מתאבד. ואני מכיר סיפורים אישיים כאלו.
והכי חשוב בעיניי, שהם עלולים, הצופים מהצד, לחוות הדרה חברתית. הדרה חברתית, ממש. כלומר, עצם זה שהם לא באו, ואמרו משהו, והציגו את הבעיה, או העלו את הבעיה - אנשים אומרים, חבר'ה, אתם לא בסדר. למה לא עשיתם את זה? מתחילים להאשים אותם, והדבר הזה כמובן, שוב מוביל אותם לתחושות אישיות מאוד מאוד קשות.
ד"ר בוימן-משיטה: זאת אומרת שיש מחיר, ברשת, מלעמוד מהצד.
ד"ר ראובן: נכון, חד משמעית.
ד"ר בוימן-משיטה: שזה אולי בניגוד, אני חושבת, לחיים האמיתיים. כי בחיים האמיתיים אתה פשוט ממשיך הלאה בחייך. אף אחד אין לו תיעוד של מי בדיוק היה שם, באיזה שעה, מי ראה את זה, אתה… זה לא שמור. היום הכל שמור, אז יש גם מחיר להתעלמות.
ד"ר ראובן: וזה… זה הבעיה הגדולה ברשת, ובגלל זה אמרתי מקודם שזה על ספידים. כי ברשת, הדברים האלו הם נשמרים, ונשארים, והתפוצה שלהם, לפחות פוטנציאלית, היא לקהל בלתי נגמר. זאת הבעיה.
אם אני אסכם רק את הדברים, אז "אפקט הצופה מהצד" אומר, שרק אם ברור לחלוטין שאיש אינו מושיט עזרה, יתגייס מישהו לעזור. מה שמדהים הוא, שאחרי שהראשון יסייע, כלומר, הראשון ייתן את העזרה הזאתי, יבואו אנשים נוספים ויצטרפו. והם יגידו שזה בסדר, צריך לעזור לבן אדם. עכשיו הם כבר לא הקבוצה של הצופים מהצד, הם קבוצה חדשה. אלה שעוזרים.
[מוזיקת סיום]
ד"ר בוימן-משיטה: יפה מאוד. ובנימה אופטימית זו, אנחנו נסיים.
ד"ר ראובן: זהו?
ד"ר בוימן-משיטה: תודה רבה לך, ליעד. כן. [בחיוך]
ד"ר ראובן: וואו, היה ממש כיף.
ד"ר בוימן-משיטה: תודה רבה, גם לי. אז עד כאן להיום, תודה לך, ליעד ראובן. תודה לצוות רשת "עושים היסטוריה", לשלי נוי עורכת את התוכנית, דני טימור המנהל העסקי, בצוות המכירות שלנו עמית חזזי ואביב שם טוב, בצוות התוכנית גם שלי גואטה והילה שמש.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários