top of page

עושים פסיכולוגיה - המחיר האמיתי של השימוש בסמאטרפון

אצל רבים מאיתנו הסמארטפון הוא ממש כמו עוד איבר בגוף - אנחנו נושאים אותו עלינו כמעט בכל זמן הערות, ומפתחים איתו מערכת יחסים של ממש. כיצד משפיעה מערכת היחסים הצפופה עם הסמארטפון על הנפש שלנו? אילו פונקציות פסיכולוגיות הסמארטפון ממלא? האם הוא באמת אשם בכל צרות הדור? ומה קורה לבני נוער שמנתקים אותם מהטלפון למשך שבוע שלם? ד"ר חננאל רוזנברג, חוקר תקשורת, הגיע לענות על כל השאלות ולספר על הקשר בין סגנון התקשרות, כאבי פנטום, חפץ מעבר, והטלפון הסלולרי שלנו.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/03/2023.

[פתיח] רשת "עושים היסטוריה".

[מוזיקת רקע]

ד"ר בוימן-משיטה: בשלישי באפריל 1973 עמד מרטין קופר, ראש צוות פיתוח בחברת "מוטורולה", בשדרה השישית במנהטן ובידו מכשיר טלפון נייד. קופר חייג לג'ואל אנג'ל, המתחרה הגדול שלו מחברת "AT&T". וכשזה ענה לו, אמר לו קופר: "אני מתקשר אליך מטלפון סלולרי, אבל אמיתי, אישי, נייד, כזה שאפשר להחזיק ביד!" שיחת הטלפון הייתה ניצן ראשון של מהפכה שתושלם 34 שנים מאוחר יותר. בינואר 2007, כשסטיב ג'ובס, לבוש בחולצת גולף שחורה, עמד על במה כשמאחוריו לוגו של תפוח נגוס ואמר: "מדי פעם בפעם יוצא לשוק מוצר מהפכני שמשנה לחלוטין את כללי המשחק. היום אנחנו מציגים בפניכם מכשיר אינטרנט פורץ דרך: אייפוד, שזה נגן מוזיקה, למאזינים הצעירים שבינינו, טלפון ומתקשר אינטרנט. אתם קולטים? אלו לא שלושה מכשירים שונים, אלא מכשיר אחד, ואנחנו קוראים לו אייפון". היום, 16 שנים מאוחר יותר, חצי מאוכלוסיית העולם מחזיקה בסמארטפון. בישראל הגיל הממוצע לקבלת סמארטפון הוא תשע וחצי, אבל כבר בגיל שנה רואים ילדים עם יוטיוב ביד. ובגיל 15, 97% מבני הנוער אוחזים במכשיר אישי, כשמחציתם משתמשים בו למעלה מ-4 שעות ביום.

[מוזיקת רקע]

קריין: "עושים פסיכולוגיה", עם דוקטור מעיין בוימן-משיטה.

ד"ר בוימן-משיטה: שלום לכם ולכן, ותודה שהצטרפתם אלי היום ל"עושים פסיכולוגיה". בפודקאסט הזה אני מביאה לכם בכל פרק נושא אחר מעולם הפסיכולוגיה ומארחת מומחים בתחום או אנשים שמספרים את סיפורם האישי. לפני שנמשיך, נזכיר שיש לנו קבוצת פייסבוק בשם "עושים פסיכולוגיה" ואתם מוזמנים ומוזמנות להצטרף, ושאם אתם אוהבים את התכנים שמובאים לכם פה, אז זה ממש יעזור אם תשלחו אותם לעוד אנשים, תפרסמו אותם, תדרגו. וגם אם תרצו ליצור איתי קשר מאיזושהי סיבה, אז אפשר לעשות את זה במייל שלי: boimanma@gmail.com, בקבוצת הפייסבוק או ברשתות החברתיות. ודבר אחרון לפני שנמשיך, אני ממש מתרגשת ורוצה להזמין אתכם להרצאה שאני אעביר על אושר ומשמעות. היא תתקיים ב-14 לשלישי 2023, למאזיני העתיד, "בג'וני בוי" בתל אביב. הכרטיסים, אפשר לקנות אותם דרך "תרבותה", ואני אשים לינק גם בדף הפייסבוק שלנו.

ולענייננו, נמצא איתי היום דוקטור חננאל רוזנברג.

ד"ר רוזנברג: שלום מעיין.

ד"ר בוימן-משיטה: שלום, מה שלומך?

ד"ר רוזנברג: מצוין, תודה.

ד"ר בוימן-משיטה: תציג את עצמך?

ד"ר רוזנברג: אה… טוב, אני מרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, חוקר בתחום של השפעות פסיכולוגיות של מסכים, בעיקר של סמארטפונים, על בני נוער, ילדים.

ד"ר בוימן-משיטה: ואתה גם כתבת ספר.

ד"ר רוזנברג: נכון.

ד"ר בוימן-משיטה: שהספר הזה, הוא ילווה אותנו היום, הרבה מהציטוטים שאני אצטט פה היום הם לקוחים מתוך הספר הזה. הספר נקרא "מנותקים", ומה הוא מתאר?

ד"ר רוזנברג: אז השם של הספר, שכתבתי ביחד עם פרופסור מנחם בלונדהיים, הנפלא, השם של הספר הוא "מנותקים, מה קורה כשמאה בני נוער מתעוררים בבוקר ללא הסמארטפון שלהם?", והנה, קיבלת את הספר במשפט אחד.

ד"ר בוימן-משיטה: [צוחקת] נכון. קיבלתי את הספר והוא באמת נורא מעניין ומעורר מחשבה. תראה, כשאני הייתי קטנה היה לנו בבית טלפון נייח. אנחנו ארבעה אחים, ולכולנו החברים היו קוראים בוימן. ואז מישהו היה מתקשר הביתה ומבקש את בוימן ולך תדע לאיזה בוימן הוא התכוון, ואז היו צעקות בכל הבית למצוא את הבוימן הנכון שיענה לטלפון [צוחקת]. וכשבחור למשל רצה להזמין אותי לצאת, הוא היה צריך להתקשר הביתה, לעבור תחקיר של אמא או אבא שענו לטלפון, ורק אז להגיע אלי. ובעצם, המון דברים היו שונים. כל בוקר היינו פותחים בקריאת עיתון, ולרבים מאיתנו היו חברים לעט, שהכרנו דרך מדור ייעודי באחד מעיתוני הילדים. כשרצינו לדעת משהו, פתחנו אנציקלופדיה, וכשיצאנו מהבית אי אפשר היה לתפוס אותנו. אם רצינו לומר משהו להורים, היינו מתקשרים מטלפון ציבורי שיחת גוביינא, ובשנייה וחצי שיש כדי להגיד את השם, היינו מנסים להקליט את כל ההודעה. אתה זוכר את זה? [צוחקת]

ד"ר רוזנברג: בוודאי.

ד"ר בוימן-משיטה: היה לנו מערכת סטריאו ורדיו, שעונים ושעונ… ושעונים מעוררים, אלבומי תמונות וקלטות, לוח שנה, יומן קשיח, ספר טלפונים מסודר לא'-ב', אבל הוא היה די מיותר, כי זכרנו את כל מספרי הטלפון של חברים שלנו בעל פה. לטיולים היינו יוצאים עם מצפן, מפה, ספר שמסביר על האזור אליו אנחנו הולכים, מצלמה ומצלמת וידאו, מראה, פנס, כרטיס אשראי, ווקמן או דיסקמן, מארז של דיסקים או קסטות, טלכרט או אסימונים, דפים וכלי כתיבה. [לוקחת אוויר] היום את כל הפונקציות הללו, ורבות אחרות, ממלא הסמארטפון. אבל מעבר להיותו תחליף להמון מכשירים שונים, הסמארטפון ממלא עבורנו גם פונקציות פסיכולוגיות רבות, וזה הנושא שעליו אנחנו נדבר.

אז אתה בעצם ניתקת בני נוער, ומהניתוק שלהם אפשר ללמוד גם עלינו, על המבוגרים. השאלה הראשונה שאני רוצה לשאול אותך, כמעט כולנו נושאים את המכשיר עלינו באופן קבוע. על פי ארגון הבריאות העולמי, או על פי ה-DSM, אין דבר כזה התמכרות לסמארטפון. אבל מהתסמינים שמתארים שם, זה נשמע אולי שכן? אז השאלה הראשונה היא, האם אנחנו מכורים לסמארטפונים שלנו?

ד"ר רוזנברג: אז אני אתחיל מההתחלה שלך. הגדרת יפה את מה שאנחנו מכנים אפקט ההתכנסות. כלומר, סמארטפון הוא לא רק מדיום, הוא מה שאנחנו מכנים מדיום-על, מטא-מדיום. הסמארטפון מכנס לתוכו כמעט את כל הטכנולוגיות והפונקציות התקשורתיות הקיימות בעולם. זה אחד הדברים שאני אוהב לעשות בשיעור הראשון של אחד הקורסים שלי, לכתוב את כל הפונקציות התקשורתיות שכבר נעלמו מהחיים שלנו, ונטמעות בתוך הסמארטפון. אבל זו רק תכונה אחת. התכונה השנייה שמאפיינת את המכשיר, זה הפיזיות שלו. אם אנחנו הולכים בעקבות חוקרי אסכולת טורונטו בחקר התקשורת, למשל הרולד איניס, או שם שאולי מוכר יותר, מרשל מקלוהן, שדיבר על המדיום הוא המסר, אז אנחנו צריכים להסתכל על המאפיין הפיזי של המכשיר. כלומר, הטיעון שלו שטכנולוגיה משפיעה באופי שלה, כי לכל טכנולוגיה יש אישיות משלה. והמאפיין השני של הסמארטפון, זה אפקט המסופיות. הסמארטפון הוא לא רק נייד, הוא לא רק מלווה אותנו בכל רגע ורגע מחיי היומיום שלנו, הוא גם נישא על הגוף שלנו, והוא ממש הופך להיות מעין פרוטזה תקשורתית, מעין איבר תקשורת נוסף שנטמע בסכמה הפיזית של הגוף שלנו. ושתי התכונות האלה, ההתכנסות והמסופיות, הופכים אותו למכשיר, הייתי אומר, עצום מבחינת ההשפעות הפסיכולוגיות שלו, וגם כן מאתגר מאוד למחקר.

ולכן צללנו לתוך המחקר הזה, כלומר ניסינו להבין את המשמעות של המכשיר, את המקום שהוא תופס בחיים שלנו, דווקא דרך חוויית ההיעדר. בגלל שכמו שאמרת לפני כן, אם אני רוצה לחקור שיחות טלפון או צפייה בטלוויזיה, יש לי זמן מוגדר, יש לי תכנים מוגדרים, יש לי מקום מוגדר. הסמארטפון, השימוש שלנו בסמארטפון, הוא לא רק מלווה אותנו בכל היומיום, הוא גם נעשה הרבה פעמים במקביל לפעילויות יומיומיות אחרות. ואם אני עכשיו אבחן אנשים, אני אשאל אותם, 'תגידו, איפה אתם משתמשים בסמארטפון? מה המשמעות שלו בשבילכם?' אני בטוח שהם יצליחו לזהות הרבה דברים, אבל זה רק יהיה חלק, אולי אפילו הייתי אומר חלק קטן מתוך התפקוד, מתוך המקום שהוא תופס בחיים שלנו. ואנחנו, ההנחה שלנו הייתה שדרך מתודולוגיית ההיעדר, דרך מחקר חסך, אנחנו נוכל ליצור רפלקציה למקום שהסמארטפון תופס בחיים שלנו.

ובאמת, השאלה ששאלת שהיא מסכנת יותר מכל, האם זו באמת התמכרות? האם הקשר החזק שיש לנו עם המכשיר, ניתן לאפיין אותו במילה הטעונה והחזקה הזאת, התמכרות? אז כמו שאמרת, התשובה בעיני היא חד משמעית - לא. המילה התמכרות היא לא נכונה, לא מבחינה קלינית, ויותר מזה, אפילו הייתי אומר מסוכנת מבחינה פסיכולוגית חינוכית. מבחינה קלינית, כמו שאמרת, באמת אין כזה דבר התמכרות למסכים. אין כזה יצור של התמכרות לסמארטפון. התמכרות זאת מחלה, התמכרות זה, מבחינת הגדרה קלינית, זה דבר שפוגע באופן קשה מאוד בתפקוד היומיומי שלך, שהוא מלווה בסבל רב, לא מבחינת ההגדרות המוחיות של המושג התמכרות, וגם לא מבחינת המאפיינים הפסיכולוגיים של התמכרות, כמו שנראה עוד רגע. אבל יותר מזה, אני חושב שהגדרה של התמכרות היא בעייתית מאוד מבחינה חינוכית, כי היא בעצם אומרת - יש אותי, יש את המכשיר, המכשיר הוא חזק, הוא מפחיד, הוא מושך, הוא מסוכן, אני מטיל את כל האשמה על המכשיר, אני מטיל את כל האשמה על חברות הטכנולוגיה, שעם האלגוריתם הזדוני שלהם הן יודעות איך למשוך אותי ואיך לגרות אותי ואיך לקחת אותי… אז מצד אחד זה גם מטיל את האשמה, זה מקטין אותי, אבל זה גם משחרר את האחריות שלי. כלומר אין לי באמת סיכוי מול הסמארטפון, אין לי באמת כוח יכולת עמידה מול המסכים ומול הסושיאל מדיה הזוועתית הזאת. אז ממילא כל מה שניתן לי לעשות זה או לנסות להילחם בטכנולוגיה, לזרוק אותה, או לפחות לצמצם את השימוש, או להיכנע לכוחות האופל.

ד"ר בוימן-משיטה: אתה אומר שאין דבר כזה התמכרות, או שזה לא התמכרות, אבל אנחנו כן רואים, גם ראינו את זה בספר, הנערים והנערות תיארו חלומות בלילה על הטלפון. הם חלמו שהם קמים לבדוק הודעות, הם חלמו שדברים קורים והם לא יודעים עליהם בגלל שאין להם טלפון, שהם נשברים והם מחזירים את ה… והם לוקחים בחזרה את הטלפון למרות שהם התחייבו שלא. הם ניסו פיזית, במן איזושהי התנהגות קומפולסיבית כזו, לחפש כל הזמן את המכשיר, כל כמה זמן לבדוק בכיס, או בתיק, לראות איפה זה [צוחקת]. הסביבה תיארה אותם כעצבניים, כתוקפניים יותר, בעקבות החסך של המכשיר הזה. אלה נשמעים לי סימפטומים של תסמיני גמילה. אז למה מתרחשים תסמיני גמילה אם אין התמכרות?

ד"ר רוזנברג: אה, נכון. אז באמת, אם אנחנו מנסים לאפיין את הקשר שלנו עם המכשיר, אנחנו צריכים להבין, בוודאי שמדובר על קשר מאוד חזק, ועל קשר, אפילו הייתי אומר מסתורי, כן? שאנחנו מפתחים כלפי המסך הקטן הזה. אבל מצד שני, מדובר בקשר שהוא מרובה רבדים, מדובר בקשר שהוא מורכב. בניסוי שעשינו, ניסינו להשמיע את הקול שלהם, מה הם חשו בשבוע ההיעדר הזה של המכשיר מהחיים שלהם. ואצל כולם זאת הייתה הפעם הראשונה בחייהם, אנחנו מדברים על בני דור ה-Z, אנחנו מדברים על כאלה שנולדו כמעט עם הסמארטפון ביד ושקיבלו אותו אי שם בבית הספר היסודי, וזאת הפעם הראשונה שהם חווים את ההיעדר. אז באמת, ההיעדר בא לידי ביטוי בכמה רבדים. הוא בא לידי ביטוי בתחושות פיזיות של חסך, בתחושות של רטט פנטום, של צלילי פנטום, של תחושה פיזית של איזשהו איבר שחסר לך בגוף, כמו שהם תיארו את זה, וכמובן גם בתחושות פסיכולוגיות, לפעמים של מתח ושל געגוע עמוק מאוד למכשיר. אבל שוב, לא כל תחושת חסך ולא כל געגוע למשהו, וגם לא כל קרייבינג פיזי לדבר מסוים, הוא ישר התמכרות. אנחנו צריכים להבין שבין התנהגות רצונית, בחירה שלנו, לבין חוסר בחירה מוחלטת, שזה התמכרות, יש ציר, שעל הציר הזה יש עוד שורה שלמה של סוגי התנהגויות, שהם אי שם בתווך בין חופש לעשות משהו לבין שיעבוד מוחלט, שזה התמכרות. והקשר שלנו עם המכשיר, התפקוד היומיומי שלנו, הפרקטיקות היומיומיות עם המכשיר, נמצאות בנקודות שונות על הציר הזה.

ד"ר בוימן-משיטה: תיארת פה רטט פנטום וצלילי פנטום, ובעיני זה היה מאוד מעניין. כאבי פנטום, למי שלא מכיר את המונח, סליחה, זה כאבים באיבר שלא קיים יותר, או תחושות מסוימות באיבר שלא קיים יותר. בעצם מה שקראתי שהנערים והנערות מתארים, זה שבהיעדר הטלפון הם הרגישו ממש משהו רוטט על הגוף, או שהם שמעו צלילים פתאום של הטלפון מתקשר או של תקתוק המקשים, למרות שהטלפון לא היה איתם. עכשיו, אנחנו יודעים שאנשים, למשל, שנקטע להם איבר, לפעמים הם חווים כאבי פנטום, והסיבה שזה קורה… ואחת הסיבות שזה קורה, זה שיש עדיין ייצוג במוח של האיבר הזה, למרות שהאיבר לא נמצא, הקישורים המוחיים עדיין שם. וברגע שהדבר הזה קורה גם כשהטלפון נלקח מאיתנו, עולה לי השאלה, שאני לא מצאתי עליה תשובה בחיפוש מחקרים, ואני לא בטוחה שגם לך תהיה, אבל סתם שאלה למחשבה כזו, האם יכול להיות שהסמארטפון ממש מיוצג לנו כעוד איזשהו איבר בגוף? וכשהוא איננו אנחנו מרגישים אותו, למרות שהוא לא שם? אתה יודע להגיד על זה משהו?

ד"ר רוזנברג: אני אקח אותנו קצת אחורה בזמן לאחד מהחוקרים המרתקים שנקרא ראסל בלק, שהניח לנו מושג, זה extension of the self, הרחבת העצמי. בלק בעצם טען שאנחנו משתמשים באובייקטים, בחפצים בחיים שלנו שמשמשים עבורנו, במודע או שלא במודע, במתכוון או שלא במתכוון, כהרחבה של האני. כלומר, אנחנו מממשים את השליטה שלנו על אובייקטים מסוימים, וככה הם מתמזגים עם התפיסה העצמית של האני. מספר שנים אחר כך בא חוקר נוסף בשם אנדי קלארק, והוא מציע הרחבה, כן? פרשנות מרחיבה למושג הזה של הרחבת האני, שהוא קורא לו, זה negotiable body, הגוף הגמיש. והוא בעצם טוען שאובייקטים מסוימים שאנחנו מאוד קשורים אליהם, הם נטמעים בסכמה העצמית והמנטלית של האדם את גופו. כלומר, שהם ממש בתפיסה שלנו, בחוויה שלנו, הופכים כחלק מהגוף. עכשיו, אנחנו יכולים לחשוב על זה בצורה קלה יותר, למשל, בנהיגה ברכב. אתה מרגיש שהדוושה היא ממש חלק מהרגל שלך. הרי אתה כבר לא חושב שאתה לוחץ עליה, כן? הרכב, או לפחות הדוושות וההגה, נטמעים בתוך הסכמה הפיזית של הגוף שלך. כמובן שבסמארטפון זה הרבה יותר משמעותי. הסמארטפון זה אולי האובייקט היחיד שנמצא על הגוף שלנו באופן פיזי כל היום, אנחנו לא מחליפים אותו, אנחנו לא מורידים אותו, אנחנו הולכים איתו, אנחנו אוכלים איתו, אנחנו צועדים איתו, אנחנו נכנסים איתו לשירותים, אנחנו הולכים איתו לישון, אנחנו… והאובייקט הזה, תחושת ההיטמעות שלו בגוף היא כל כך חזקה, עד כדי כך שאנחנו גם מפתחים, גם כן תנועות אוטומטיות, כן? מה שקוראים הרגלים רפטטיביים, שאנחנו לא חושבים על זה אפילו. ברגע שאנחנו יוצאים מהאוטו, דבר ראשון, מסתכלים על המכשיר, או קיבלנו איזשהו notification, ישר שולפים את המכשיר מהכיס ומסתכלים, או ה-phubbing, מה שאנחנו קוראים, אתה באמצע לדבר עם מישהו, פתאום יש לך הודעה, אתה עוצר, אתה כבר לא מקשיב לו, אתה עוצר ומסתכל על המכשיר. [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת] התנועות האוטומטיות האלה הם איזשהו מימוש של ההיטמעות של המכשיר בגוף שלנו, שאולי המופע הקיצוני שלהם, שהוא כל כך מעניין, זה אותם בני נוער שסיפרו שהם שבוע בלי סמארטפון, אבל הם כל הזמן הרגישו את הרטט, הם שמעו את הצלילים של המקשים, הם שמעו את ה-notifications שלהם, למרות שהמכשיר בכלל לא היה עליהם, ויותר מזה, שאחת החוויות היפות, יש שיגידו הקריפיות שהם תיארו [צוחקים], זה ב-reunion, באיחוד מחדש בסוף השבוע, דרך אגב, לא ביקשנו בהם לכתוב מה היה באיחוד מחדש, בכלל, ההנחיות שלנו היו מאוד כלליות, כי לא רצינו לכוון אותם בכלל לתחושות מסוימות, וכמעט כולם כתבו איך רגע האיחוד מחדש, הם חוו אותו כרגע פיזי. כלומר החזקת המכשיר ביד, הגעגוע לאחוז את החפץ ביד שלך, כן? להרגיש את החום או את הקור של המכשיר, ללטף אותו, כי בעצם אנחנו מעירים את המכשיר בלטיפה [צוחקים], הם תיארו את זה ממש כחוויה פיזית.

[חסות]

ד"ר בוימן-משיטה: יש כמה מחקרים שתיארו את תופעת הפנטום, ובמחקר שהתפרסם בשנת 2017 בחנו את הקשר בין תופעות פנטום בהקשר של הטלפון, לבין סגנון התקשרות.

ד"ר רוזנברג: כן.

ד"ר בוימן-משיטה: זה מחקר שאתם מזכירים גם בספר שלכם, הם מצאו שאנשים עם התקשרות חרֵדה, ומי שלא יודע מה זה, נא לחזור לפרק "אהבה ממבט ראשון", ולהאזין, ללמוד, ואז תחזרו לכאן.

ד"ר רוזנברג: פרק מצוין.

ד"ר בוימן-משיטה: תודה [צוחקת]. הם חווים תופעות פנטום בשכיחות גבוהה יותר מאחרים. ההתקשרות הזו, כן? נגיד את זה על קצה המזלג, היא מאפיינת אנשים שזקוקים לחיזוקים מתמידים במערכת יחסים ומפתחים תלות בתוך קשר. החוקרים שפרסמו את המאמר, הם מסבירים את זה בכך שאותם אנשים, בגלל הצורך העז שלהם בחיזוקים מתמידים, מצפים יותר לקבל הודעות, ולכן שומעים צלילי הודעות גם כשאין צליל. ההסבר הזה הגיוני, אבל אני חייבת להגיד שאחרי שקראתי את הספר שלכם, עלה לי בראש הסבר נוסף. כי הרי אנשים שיש להם התקשרות חרדה, הם מפתחים תלות בתוך מערכת יחסים. ומהתיאורים שאתם הבאתם בספר, זה נשמע שלאנשים יש מערכת יחסים של ממש עם הטלפון שלהם, שהוא אובייקט ההתקשרות. ואז חשבתי על זה שיכול להיות שסימני הפנטום הם מעבר לרצון לאיזשהם אישורים חברתיים, אלא רצון ממש לסימן מהטלפון עצמו, שהוא אובייקט ההתקשרות שלנו. [צוחקת]

ד"ר רוזנברג: החיבור של התלות לתחושות הפנטום, זה חיבור באמת שעושים אותו בחלק מהמחקרים. אם כי היום, שוב, יש כבר גוף ידע רחב מאוד ללמה אנחנו, או יותר נכון, מי ומתי ואיפה אנחנו מרגישים את רטט הפנטום הזה, זה קשור גם כן למאפייני אישיות, זה קשור דרך אגב לסוג של מכשיר [צוחק], זה קשור ל-cues, איזשהו גירוי פנימי או חיצוני שיש לנו, שגם הוא מפעיל את הפנטום. אבל דווקא אני רוצה להרחיב את השאלה שלך בהקשר הזה של התלות, כי באמת את הכנסת פה את העניין של תיאוריית ההיקשרות. אם את זוכרת את ניסוי הקופים המפורסם של הארי הארלו ואשתו, שהם בדקו, כן? איך הקוף ברגע של חרדה, כשמפחידים אותו, הוא בורח לאם המחבקת…

ד"ר בוימן-משיטה: נכון.

ד"ר רוזנברג: או יותר נכון, לשמיכה שנמצאת על הקוף המזויף [צוחקים]. בהקשר של הסמארטפונים, אנחנו רואים תופעה דומה באמת בקרב, למשל, ילדים שיש להם מצוקות, או שיש להם חרדות, באופן שהשימוש בסמארטפון יכול להיהפך לאיזשהו תלות בעייתית לצורך ויסות רגשי. עכשיו, אני אסביר. זה נכון שאנחנו הופכים יותר ויותר תלותיים בסמארטפון בכלל, במרחב הדיגיטלי ובסמארטפון, אבל עדיין, תלות היא לא בהכרח דבר שלילי. אנחנו תלויים בסמארטפון כי כל היומיום שלנו נמצא שם, אני חייב את הסמארטפון כי המבחנים של הסטודנטים שלי שם, כי הגעתי לפה בעזרת הסמארטפון שלי, כי שמעתי את כל הפודקאסטים הנפלאים בדרך. זה נכון שלעיתים התלות יכולה להיהפך לתלות בעייתית כאשר השימוש בסמארטפון, זה קורה בעיקר אצל ילדים ובני נוער, שהשימוש בסמארטפון הוא לא שימוש לצורך פונקציונלי, הוא גם לא שימוש לצורך של כיף, של חוויה, אלא הסמארטפון, או בכלל המרחב הדיגיטלי, משמש כמרחב אסקפיסטי, שמאפשר לילד לברוח במצבים של קונפליקטים שהוא לא יכול להתמודד איתם, או לצורך ויסות של מצב רוח, שעכשיו הוא נסער וש… הרבה פעמים גם הורים עושים את השגיאה הזאת, שהילד נמצא בהתפרקות מוחלטת ובחוסר ויסות רגשי, המכשיר כמובן ירגיע אותו, אבל רגע, המכשיר הוא לא מרגיע אותו, המכשיר הוא מרחב אסקפיסטי שהילד מגיע להימנעות מהחרדה, או הימנעות מ… לא מדובר על מצב נורמטיבי, מדובר על הקצה של הקצה, על ילדים מסוימים שבאמת יש להם את הבעיות, את האתגרים בויסות הרגשי, ובאמת, הורים ששומעים אותנו, הם צריכים לזהות האם השימוש, כמו אצל הרוב המוחלט של הילדים, הוא שימוש נורמטיבי, אפילו אם הוא הרבה שעות, אפילו אם הוא שימוש ל… על אף אם יש כל פעם את הקונפליקטים של אתה יותר מדי, אתה פחות מדי, לבין כאלה שהתלות הופכת כבר לתלות בעייתית. כלומר, לא סתם ילד שהוא עייף הוא הולך לסמארטפון…

ד"ר בוימן-משיטה: נורא מעניין.

ד"ר רוזנברג: אלא שכל אתגר ושכל התעמתות ושכל חרדה ושכל קושי ושכל… ישר הסמארטפון מאפשר בריחה והימנעות.

ד"ר בוימן-משיטה: יש בעצם את שני הקופים, את קוף אחד שזה עשוי מחוטי תיל, וקוף שני שזה עשוי ממגבת, ורוצים לראות למי הקוף ייקשר. והדבר הראשון שמודדים זה כמות הזמן שהוא מבלה על כל אחד מהקופים, ובאמת רואים שהוא מבלה יותר זמן על המגבת. אבל אז אפשר להגיד, זה יותר נעים לקוף לשהות על משהו שעשוי ממגבת…

ד"ר רוזנברג: נכון.

ד"ר בוימן-משיטה: …מאשר משהו עם חוט תיל. ואז הדבר השני שבודקים, זה באמת מה קורה כשמפחידים אותו. כי כל אחד מאיתנו יודע, ילד בגן שעשועים, יכולים להיות… יש מאה הורים, וזה יהיה בסדר, אבל ברגע שהוא מפחד, הוא רוצה רק את ההורה שלו, והוא רוצה רק את ההורה שלו, וככה אנחנו יודעים שיש קשר מיוחד בינם. ובאמת… לא רק ילדים, אתה אומר ילדים, אבל גם המון מבוגרים, ברגע שמשהו מפחיד, ברגע שיש איזשהו חוסר נוחות, ברגע שאני מרגישה קצת לא קשורה בתוך הסיטואציה, אז מיד אני מרימה את הטלפון.

ד"ר רוזנברג: מה רע בזה?

ד"ר בוימן-משיטה: אז אוקיי, תיכף נדבר על זה [צוחקים]. תיכף נדבר על זה. תראה, יש המון דברים שליליים. כל הזמן מדברים על האייפון שהוא הורס את הדור וזה, ויש אפילו איזשהו מחקר, מחקר שפרסמה דוקטור ג'יין טוונגי, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת סן דייגו בקליפורניה, היא בחנה את הדור שנולד עם סמארטפון ביד, והיא פרסמה מאמר שנקרא "Have Smartphones Destroyed a Generation" והתשובה שלה, זה כן! כן, הם הרסו את הדור, יותר דיכאון, יותר התאבדויות, יותר בדידות, פחות דייטינג, פחות יחסי מין, והיא מדברת ממש על משבר, שאנחנו עומדים בפני קריסה נפשית.

ד"ר רוזנברג: וואו.

ד"ר בוימן-משיטה: וזה, כן, יש לה שם טענות, טענות שהן מאוד מאוד רדיקליות, והיא מביאה לזה גם הוכחות.

ד"ר רוזנברג: היא מביאה לזה הוכחות?

ד"ר בוימן-משיטה: כן, יש שם גם כל מיני זה…

ד"ר רוזנברג: את בטוחה?

ד"ר בוימן-משיטה: כן, מראה כל מיני זה… [צוחקים] עכשיו, תראה, גם אני נתקלתי בכל מיני דברים, העלתי גם לקבוצת הפייסבוק שלנו, ראיתי איזשהו גרף שרואה למשל את אחוזי הדיכאון אצל נערים ונערות מתחילת שנות התשעים ועד 2018, וב-2010, שזה הזמן פחות או יותר שהסמארטפונים נהיו נפוצים, וגם האינסטגרם הגיע לאוויר העולם [צוחקת], רואים קפיצה מאוד גדולה. גם אחוזי החרדה, אותו דבר. ובכלל מדברים היום על זה שזה הדור הכי דיכאוני, הכי חרד, הכי… הכל שהיה אי פעם. ויש המון שמדברים על זה, אבל אתה, וזה מה שמעניין מאוד, וזאת הסיבה אגב שנורא רציתי לדבר ספציפית איתך, דווקא נותן פה איזושהי פרספקטיבה אחרת.

ד"ר רוזנברג: בעצם מדובר על מאמר במגזין "אטלנטיק".

ד"ר בוימן-משיטה: כן.

ד"ר רוזנברג: של ג'יין טוונגי, או טווינג, שג'יין בעצם סיכמה מספר מחקרים, בעיקר מחקר מאוד גדול שהיא פרסמה בשנת 2019… 2018, ובמחקר הזה היא וצוות המחקר שלה באמת עשו לכאורה מחקר שכלל חצי מיליון בני נוער בארצות הברית, ובמחקר הזה הם מצאו קשר ישיר בין זמן מסך וזמן ברשתות חברתיות, לבין עלייה, כמו שאמרת, בדיכאון, במחשבות אובדניות, באובדנות בארצות הברית, ובאמת הכותרת הפרובוקטיבית "Smartphones Destroyed a Generation", התשובה הייתה - בוודאי שכן. ג'יין טוונגי, היא באמת, היא חוקרת מאוד ידועה בארצות הברית, היא מה שאנחנו קוראים אקדמו-סלב [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת], היא מופיעה בכל התוכניות, ומדברת, ומציגה, כמובן, בפרספקטיבה דיסטופית לחלוטין, ואמצעי התקשורת מתים על זה. הם קונים על זה. כולנו מכירים את הכותרות הזוועתיות, איך הסמארטפון פוגע בהתפתחות הקוגניטיבית של הילדים שלנו ובהתפתחות הפסיכולוגיה שלהם, והנוער של היום הוא הרבה יותר בודד, והילדים של היום עם הרבה יותר הפרעות קשב והרבה יותר חרדות ו… טוב, כשאנחנו ישבנו, "אנחנו" זה צוות המחקר שכולל את חברי, דוקטור יעקב אופיר, שהוא פסיכולוג קליני וחוקר בטכניון, ודוקטור יוליה ליפשיץ מהאוניברסיטה העברית, ורפאל טיקוצ'ינסקי, חוקר מוח, גם הוא מהטכניון, ישבנו על המחקר הגדול שלה. וכשאתה צולל לתוך הפרטים, אתה מבין שהסיפור הוא הרבה הרבה יותר מורכב, או הסוד נמצא בפרטים הקטנים.

הקשרים שמדברים עליהם כל כך הרבה במחקר, בין זמן מסך, שימוש במסכים, לבין חרדות, לבין אובדנות, לבין דיכאון, הקשר הזה הוא קשר מורכב. הוא קשר שגם אם הוא קיים, והמתאמים שאנחנו מדברים, המתאמים שהיא מראה במחקר שלהם, הם מתאמים של 0.05. כלומר, מתאמים שהם זניחים לחלוטין, וכל המטא-אנליזות שעושים שוב ושוב מראים לנו כמה המתאמים האלה הם מתאמים שהם בדרך כלל מתוּוכים על ידי משתנים אחרים. הם קשורים לתכנים שבני הנוער צורכים במסכים. הם קשורים למאפיינים אישיותיים של בני הנוער, יש הבדל מאוד משמעותי, ואפילו במחקר שלה היא מראה, היא אומרת את זה, אמנם היא מסתירה את זה למטה, ובמחקר, בתגובה שכתבנו לאותו כתב עת בפסיכולוגיה קלינית, הראינו את זה, שלמשל כל הטיעון שלה הוא רק לגבי בנות. לגבי בנים? גם המתאם הקטן שהיא הראתה נעלם לחלוטין. זה קשור גם כן למשתנים אישיותיים, וזה קשור בעיקר לאיזון בחיי היומיום של הילד. כלומר, היא מראה, במתאמים שהיא מראה בפרק הממצאים, שכאשר גם ילדים שמשתמשים הרבה זמן במסכים, יש להם פעילויות קונסטרקטיביות בחיים שלהם בצורה משמעותית, יש להם קשרים חברתיים שהם גם מחוץ למסך, הם הרבה במסכים אבל הם גם משתתפים בפעילויות ספורט, הם המון במסכים אבל הם גם קוראים ספרים, כמעט בכל המחקרים שמציגים את המתאמים המזעזעים האלה, כשאתה רואה שכשמדובר בילדים שהם גם הרבה במסך, אבל גם ההורים מקפידים על חיים מאוזנים, חיים חברתיים וחיים של… וסביבה אוריינית, ופעילות פיזית, אתה רואה שהקשרים הקטנים האלה נעלמים לחלוטין.

אז האם אכן יש עלייה בחרדה בקרב בני נוער? הגיוני מאוד. יש על זה ויכוח, אבל הגיוני מאוד. אבל האם בהכל אשמים המסכים? תראי מעיין, יש משהו מאוד נוח בתפיסה הדיסטופית הזאת. יש משהו מאוד נוח לי כהורה להסתכל על המסכים ולהגיד, הנה, זה הם האשמים.

ד"ר בוימן-משיטה: מצאתי את האשם. [צוחקת]

ד"ר רוזנברג: הם האשמים, כן? המסכים שדופקים את הדור ה-Z, כן? המרחב הדיגיטלי, הנוער של היום הוא כבר לא… יש דיבייט מאוד יפה של דוקטור ניר אייל הנפלא, ביחד עם ג'יין טוונגי, שהיא מציגה את הטיעונים שלה, היא מציגה את הגרפים המפחידים שאת מתארת, ופתאום, כשמגיע התור שלו הוא עושה זום אאוט, והוא אומר, רגע, בוא נראה מה קורה למשל באירופה, שגם שם יש דיפוזיה של סמארטפונים ושל סושיאל מדיה לא פחות מארצות הברית. פתאום שם הקשרים האלה לא קיימים. בוא נראה מה קורה בארצות הברית בהבדל בין החופים, החוף המערבי והמזרחי, לבין ה-flyover zone, מה שקוראים, כן? [צוחק] כל מרכז… flyover countries, המרכז של ארצות הברית, בין עיירות קטנות, ופתאום אתה רואה שהקשר הזה, במקומות שדווקא שם היית אומר יש יותר בדידות, יש יותר… זה נעלם. זה לא קיים. כלומר יש לנו גם הקשרים תרבותיים, ויש לנו גם הרבה מאוד משתנים אחרים שמשפיעים על עלייה, אולי בחרדה של בני הנוער, על עלייה אולי באחוזים של פגיעות. אי אפשר למקד את כל האשם רק במרחב הטכנולוגי. זה מאוד קל, זה מאוד עוזר לנו, זה מאוד מפתה. מה לעשות שזה פשוט לא נכון. שהתמונה היא הרבה יותר מסובכת.

ד"ר בוימן-משיטה: אני חייבת להקריא לך משהו, אני תכננתי לסיים עם זה את הפרק, אבל זה ממש מתחבר למה שאנחנו מדברים עליו עכשיו, אז אני אקריא את זה כבר עכשיו: "האדם המודרני מנוכר לעצמו, לזולת ולטבע. הוא נהפך לסחורה, והוא חש את כוחות החיים שלו כהשקעה החייבת להביא לו את מירב הרווח שניתן להשיג בתנאי השוק הקיימים. היחסים האנושיים הם בעיקרם יחסים בין אוטומטיים זרים זה לזה, שכל אחד מהם מבסס את ביטחונו על היצמדות אל העדר, ועל הליכה בתלם המחשבה, ההרגשה או הפעולה. בעוד כל אחד מנסה להיות קרוב ככל האפשר אל השאר, נותרים הכל בודדים לגמרי. חדורים תחושה עמוקה של חוסר ביטחון, חרדה ואשמה, שתמיד נוצרת כאשר אי אפשר להתגבר על הנפרדות האנושית". עכשיו, זה ממש מתאר את החוויה של כולנו היום, רק שזה נכתב בשנת 1956 [צוחקת], על ידי אריך פרום.

ד"ר רוזנברג: יפה. [מחויך]

ד"ר בוימן-משיטה: אז ככה… יכול להיות שאנחנו בבהלת יתר, שאנחנו כל דור רואה את הדור החדש כדור פוחז ואומלל.

ד"ר רוזנברג: במחקר אנחנו קוראים לזה media panic, פאניקת מדיה. שכל הופעה של טכנולוגיה חדשה, של מדיום חדש, גוררת אחריו גל של כותרות וחששות ותחושות של הנה, כן? המדיום החדש, הטלוויזיה, ולפני כן זה היה הרדיו והכל, והקומיקס משחית את הנוער ופוגע ו… עכשיו, אי אפשר להתעלם מזה שלסמארטפון יש השפעות קריטיות על החיים שלנו. אבל למקד את כל השינויים שאנחנו חווים, שהדור הצעיר חווה, ולהסתכל על הסמארטפון רק כמשהו שהוא שלילי, רק כמשהו שהוא יוצר בדידות… מה זאת אומרת? אנחנו חיים… הסמארטפון וכל הפונקציות שהוא מכיל, מאפשר לנו גם כן הרחבה והעצמה וחיזוק של הקשרים בצורות שלא יכלו לדמיין אותם לפני כן. אנחנו לא נמצאים בקשרים רק בסמארטפון. אנחנו פוגשים אנשים, אנחנו עדיין נמצאים במגע, המרחב הדיגיטלי לא החריב לגמרי את כל הקשרים הבין-אישיים שלנו. אנחנו גם רואים את זה יפה מאוד במחקר אצלנו. אנחנו רואים איך בני הנוער באמת יודעים להשתמש במכשיר להעצמת קשרים קיימים, יודעים להשתמש במכשיר להרחבה של… זאת אחת הסיבות שהם כל כך התגעגעו למכשיר. זה לא סתם תחושת השעמום ותחושת חוסר היכולת עכשיו לברוח, זה גם באמת איזושהי תחושה שהיום ההפרדה בין המרחב הפיזי לבין המרחב הדיגיטלי, בין הקשרים הבין-אישיים שלי ב-face to face לבין הקשרים הבין-אישיים שלי בוואטסאפ ובטוויטר, הגבול הזה, שדיברו עליו כל כך הרבה שנים, הוא הולך ומטשטש. ולא בטוח שרק לרעה. בוודאי שיש לזה גם השלכות שליליות, אבל אנחנו מאוד אוהבים להתמקד, כמו שאת מכירה מהפסיכולוגיה החיובית [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת], כן? נגד מה אתם יוצאים? אנחנו מאוד אוהבים להתמקד ישר בשלילי.

ד"ר בוימן-משיטה: נכון.

ד"ר רוזנברג: בהסתכלות הטכנולוגית זה חזק הרבה יותר.

[חסות]

ד"ר בוימן-משיטה: דיברנו קודם על זה שזה אובייקט התקשרות שמרגיע את החרדה, ואתה אמרת מה רע בזה, אני רוצה להגיד לך מה המחשבות שהיו לי. החבר'ה בספר מתארים שהייתה הרבה יותר נוכחות במקומות, שהנוכחות הזאת היא הרבה פעמים הייתה חיובית. הם ממש ניהלו שיחות עם אנשים, בנסיעות הם דיברו עם אמא ואבא, שמעו סיפורים שהם לא שמעו אף פעם, כשהם שמרו בייביסיטר לאחים שלהם, הם ממש היו איתם ודיברו איתם ואפילו נהנו, ראו את הנוף כשהם הלכו בשכונה, ובאמת היה שם הרבה חוויות טובות. בשיעור ראינו דברים מאוד מעניינים, שהרבה נבדקים שחושבים שיש להם הפרעת קשב, פתאום בלי הסמארטפון היו מאוד נוכחים, הצליחו לסכם והיו קשובים כמו שהם לא היו אף פעם. וזה יתרון בהיעדר הסמארטפון. ומהצד השני, החיסרון היה שלא היה לאן לברוח, מי שלמשל באמת יש לו הפרעת קשב, זה היה בלתי נסבל מבחינתו להיות בשיעור, כי לא היה לו שום דבר שיוכל להסיח את דעתו, והם פשוט הבריזו. אז יש שם גם כאלה שמדברים על זה שהם פשוט הפסיקו להגיע לשיעור, בגלל שזה היה קשה להם מדי לשאת את הסיטואציה הזו. דיברו על בדידות, אמרו שמצד אחד הם חוו הרבה בדידות כשהם היו בלי הטלפון, נכון שהיו יותר מערכות יחסים, אבל מצד שני הם חוו יותר בדידות, כי כשהם הלכו לבד, הם באמת היו לבד. אתה לא יכול לדבר פתאום עם אף אחד בטלפון, אם עכשיו אני בסיטואציה חברתית ואני לא מוצאת את עצמי, אז אני יכולה להסתמס עם חברים, אבל כשאין לי את הטלפון, אז אני נמצאת שם, אני לא מוצאת את עצמי, אני מרגישה לא קשורה, ואני באמת נמצאת לבד. ואז אני כמעט נפלתי בפח, כמעט אמרתי לעצמי, איזה יופי, זה מאפשר לנו לא להרגיש בודדים אף פעם, תמיד יש לנו חברים איתנו, וזה גם נתן לנבדקים ביטחון, כן? אנחנו מכירים את זה, אתה הולך בלילה באיזשהו מקום, אתה יכול לעשות אפילו כאילו אתה מדבר בטלפון…

ד"ר רוזנברג: שיחת רפאים.

ד"ר בוימן-משיטה: שיחת רפאים כזו. זה נותן להם ביטחון לדעת שתמיד יש לאן להתקשר, תמיד יש איך להזעיק עזרה במידת הצורך, ובאמת, התחלתי להגיד לעצמי, יופי, באמת לא רע, כמו שאמרת, מה רע בזה? באמת לא רע. אנחנו אף פעם לא בודדים. אבל אז נזכרתי במחקרים, שמראים שהאנשים הכי בודדים היום, יש מחקר למשל שבחן מעל ל-46 אלף צעירים בגילאים שונים, מצא שהאנשים הכי בודדים היום הם לא הזקנים, כפי שנהוג לחשוב, אלא דווקא החבר'ה הצעירים. ואמרתי לעצמי גם, וואי, אנחנו חווים תמיד ביטחון, זה נהדר, אבל אז אנחנו עוד פעם, ודיברנו על זה קצת קודם, רואים שהאחוזי חרדה היום הם הכי גבוהים מאי פעם. ההשערה שלי, היא מתייחסת למשהו שגם כתבתם בספר וגם אחת המאזינות כתבה, כששאלתי בקבוצה איזה פונקציות פסיכולוגיות הסמארטפון ממלא עבורכם, אז אחת הבנות כתבה "אובייקט מעבר". וגם אתם דיברתם על זה, ואני חושבת שבאמת ההשערה שלי היא קשורה לזה. הרי אובייקט מעבר, שזה מונח שטבע הפסיכיאטר דונלד ויניקוט, שגם עליו עשינו פרק, פרק מספר 2, אם אני זוכרת נכון, שנקרא "עד כמה אנחנו מרשים לעצמנו להיות עצמנו?", אז מומלץ לשמוע. אבל שם לדעתי לא דיברנו על אובייקט מעבר, ואובייקט מעבר זה מונח שהוא טבע, והמונח הזה מתייחס לשלב בחיי התינוק, שבו הוא מתחיל נפרדות מההורים שלו, הוא מתחיל עצמאות, והוא מפחד וזה קשה להיות בלעדיהם. הוא לא מספיק גדול כדי שהדמויות שלהם יופנמו, אז הוא עדיין לא מפנים אותם, וכשהם לא נוכחים לידו פיזית, מתעוררת בו חרדה גדולה. אנחנו רואים חרדת נטישה, למשל, אצל… סביבות עשרה חודשים, כשההורה עוזב את החדר, התינוק מאוד בוכה, כי הם מסבירים את זה על ידי זה שאין עדיין ייצוג מופנם של ההורה, וכשהוא לא נמצא, מבחינת התינוק הוא כאילו נעלם לחלוטין. אז התינוק לוקח לעצמו איזה שמיכי, איזה סמרטוט, לילדה שלי היה איזה ארנב שהיא פשוט הייתה הולכת איתו לכל מקום [צוחקת]. קראנו לו נבי, וכשהיינו בתאילנד הוא נאבד. ועד היום הדבר היחיד שהיא זוכרת מתאילנד זה שנבי נאבד, כן? היה כיף גדול… [צוחקת]

ד"ר רוזנברג: אצלנו זה גם חתול וגם ארנב.

ד"ר בוימן-משיטה: חתול וארנב [צוחקת]. זה באמת, היה נורא כיף. מה, איך היה בתאילנד? 'נורא עצוב, נבי נאבד', זה האירוע. עכשיו, הסמרטוט הזה, הבובה הזאתי, היא בעצם מן דמות כזאתי שהיא נמצאת גם במרחב המדומיין וגם במרחב הממשי. היא קיימת, היא פיזית, אבל משליכים עליה הרבה תכונות, למשל של ההורה, זה איזשהו ייצוג של ההורה, ואז גם כשההורה לא נמצא, לתינוק יש ביטחון. אבל אז, במסגרת של תהליך התפתחות בריאה, מה שקורה זה שבשלב מסוים הדמות של ההורה באמת מופנמת, ואז אין צורך יותר בחפץ המעבר הזה, כי אני מרגישה ביטחון. למשל, בקשר שלי עם ההורים שלי, אני יודעת שההורים שלי יהיו שם בשבילי, גם אם עכשיו הם לא נמצאים איתי פיזית, ואני לא צריכה שום חפץ פיזי שיתן לי את הביטחון הזה. ומה שאני חשבתי, [צוחקת] כל ההקדמה הזו, זה שבעצם מה שקורה זה שבאמת הסמארטפון משמש עבורנו איזשהו אובייקט מעבר. אבל אז אנחנו מפתחים תלות. במקום להפנים את מערכות היחסים שלי, אני צריכה אישורים קונקרטיים לזה שמערכות היחסים קיימות, וכשזה לא שם, אין לי את הביטחון הזה. אני לא מרגישה בודדה, גם אם עכשיו אני בסיטואציה שאני לא קשורה, ברור שכאילו תהיה בדידות ברמה מסוימת כי אנחנו בני אדם, אבל עדיין בכל זאת אני לא ארגיש בודדה לחלוטין, כי אני, יש לי הפנמה של מערכות היחסים בחיים שלי. ואני לא הרגשתי בתור ילדה, כשלא היו פלאפונים, לא הרגשתי פחד כשאני הולכת ברחוב, כי היה לי איזשהו ביטחון שאני אצליח להסתדר. אני לא מדברת על פחד ללכת בסמטה חשוכה בלילה, אבל גם אם עכשיו אני לא יודעת מתי בדיוק יגיע האוטובוס או מי יאסוף אותי או איך להגיע הביתה, ידעתי שאני אסתדר, היה לי איזשהו ביטחון פנימי. אז אני חושבת האם זה שיש לנו את האובייקט מעבר הזה, לא גורם לזה שאיבדנו ביטחון בעצמנו ואיבדנו ביטחון במערכות היחסים שלנו, ואז בהיעדר הטלפון, אנחנו פשוט מתפרקים? השאלה הארוכה בתבל, כן. [צוחקת]

ד"ר רוזנברג: יפה. תשובה קצרה.

ד"ר בוימן-משיטה: כן.

ד"ר רוזנברג: אז היו מספר חוקרי תקשורת שלקחו את הרעיון של ויניקוט, של חפץ מעבר, של אובייקט מעברי, שבעצם הוא סוג של סימבול, כן? מנכיח את הנוכחות של האם באופן סימבולי גם בזמן היעדרה, והשליכו את זה על טכנולוגיית תקשורת. למשל, אחד מגדולי חוקרי התקשורת, רוג'ר סילברסטון, דיבר על הטלוויזיה כאובייקט מעברי. זה שאנשים מגיעים הביתה וישר מדליקים את הטלוויזיה רק כדי שיהיה את הרעש ברקע. אבל יותר מזה, היו חוקרים, למשל פרופסור ליבס, תמר ליבס, זכרונה לברכה, ופרופסור מנחם בלונדהיים, שיבדל לחיים ארוכים, פרסמו מחקר איך מהדורות החדשות, בעיקר בישראל, משמשות עבורנו כאובייקט מעברי ש… הריטואליות שלהם, והתחושה שלא משנה מה נראה שם, כמה רעידות אדמה וכמה… עדיין אנחנו יודעים שלמהדורה יש התחלה ויש סוף, ומחר המהדורה תחזור. זה משמש עבורנו איזשהו ביטחון כאובייקט מעברי לעולם החיצוני, לזה שהמציאות עדיין תמשיך, לזה שאנחנו יכולים לחוש שגם בתוך הכאוס יש איזשהו סדר. ואז הגיעה פרופסור רבקי ריבק, מאוניברסיטת חיפה, ופרסמה שני מאמרים, גאוניים בעיניי, שהיא מראה איך האובייקט המעברי מתגלם באופן שבו אנחנו משתמשים בסמארטפון, אבל בצורה כזאת שזה מרחיב את הפונקציות, את הפונקציה המעבירית שלו. א', כבר לא מדובר על אובייקט סימבולי, מדובר על הנכחה של המציאות, הנכחה של החברים, אצל ילד שלוקח את הסמארטפון איתו לבית הספר, זה גם באמת ההנכחה של האמא איתו בצורה ממשית. כל רגע אני יכול, אם אני מרגיש חרדה או מצוקה, אני יכול עכשיו ללחוץ על המכשיר ולהתקשר. אבל יותר מזה, גם לא מדובר רק על תקופה של התפתחות. האובייקט המעברי נמצא אצלנו בכיס כל רגע ורגע בחיי היומיום שלנו. אם אני עכשיו נמצא על מרפסת בסרינגאר, לחיצה אחת על המכשיר וכל החברים שלי עכשיו נמצאים איתי ביחד.

עכשיו, השאלה היא באמת, מה זה עושה לנו? כלומר הנוכחות התמידית ופוטנציאל הקשר התמידי יוצר חוויה שאנחנו מכנים אותה כ-hyper-connectivity, כחיבוריות מועצמת, זאת חוויית הקיום האנושי במרחב הדיגיטלי. האדם מחובר מכל מקום לכל מקום ובכל רגע ורגע. מחובר פוטנציאלית ומחובר ממשית. עכשיו, לחיבור הזה יש מחירים קשים ואי אפשר להתעלם מזה. יש גם כן מושג מאוד מעניין שנקרא פרדוקס התקשורת, שהרי כל אקט של חיבור מגלם בתוכו גם ניתוק. אם אני עכשיו מדבר איתך ושנייה אני מקבל הודעה, אני מסתכל על ההודעה, התחברתי לחבר שלי שנמצא עכשיו בירושלים, אבל התנתקתי מהכאן ועכשיו. כל חוויה של חיבור מכילה בתוכה את הצד השני של המטבע, שזה התנתקות מהכאן ועכשיו. להתנתקות הממשית או הפוטנציאלית מהכאן ועכשיו יש מחירים. למשל, המחיר הכבד מאוד שאנחנו משלמים, המחיר הראשוני, זה לקשב. הקשב בין בני אדם, הקשב בין בני זוג, הקשב בין הורים וילדים, הקשב שלי בכיתה, היכולת להתרכז, גם הפרעה תמידית, קוגניטיבית, אבל גם הפרעה חווייתית. גם חוויות חזקות דורשות ריכוז. ובאמת בספר בני הנוער מתארים את זה. כלומר, חוויית ההיעדר היא מציפה את כל המקומות שבהם פתאום אתה חווה משהו שלא יכולת לחוות אותו עם הנוכחות של המכשיר. בסוף הספר, פתאום נפל לי האסימון שחזרתי מחדר כושר, [צוחק] שכשאתה לא עושה כושר הרבה זמן ופתאום אתה מפעיל את כל השרירים שאפילו שכחת על קיומם, אתה חווה כאב. כלומר חוסר הפעילות מייצר איזשהו ניוון.

המרחב הטכנולוגי, ה-hyper-connectivity, שנותן לנו המון בחיים, שיוצר extension של ה-self שלנו בצורות שרק יכולנו… שהדורות קודמים רק יכלו לדמיין עליהם, המון כוח, כוח אישי, כוח פסיכולוגי, כוח חברתי, כוח דמוקרטי אפילו אם ניקח את רמת המאקרו, יש לזה גם איזשהם מחירים. ניוון מסוים במרחבי יומיום שהסמארטפון מחשיך אותם. ובני הנוער העלו את זה, למשל, ניתן אפילו דוגמה קטנה, מספרת אחת הבנות שפתאום בפעם הראשונה היא שמה לב ש… היא אחראית על מקלחת לאחותה הקטנה, ופתאום היא שמה לב שכל יום שהיא מקלחת או שאחותה נמצאת באמבטיה, היא בכלל לא בקשר איתה, היא במכשיר, אחותה מדברת, ופתאום היא מתארת איך היא 40 דקות יושבת ומדברת ומספרת סיפורים. עכשיו, השאלה באמת שמסקרנת, אחרי שהצפנו את זה, אחרי שבני הנוער העלו את זה, ואחרי, אני גם מציע לכל אחד לעשות את החוויה הזאת, אפילו יום-יומיים, אם תרצי [צוחק], אני אספר עוד רגע על החוויה שלי ועל גם מה אני לקחתי מהחוויה הזאת. אנחנו בעצם מציפים שורה של התנהגויות בעייתיות, נכון? של שימוש פרובלמטי, של שימוש בעייתי במכשיר.

אם את זוכרת את הציר שסיפרתי לך עליו בהתחלה, שמצד אחד יש את ההתנהגות הרצונית ומצד שני יש התמכרות? יש עוד כמה נקודות בציר הזה, שאנחנו חייבים להכיר את הנקודות האלה, כן? את המקומות, את נקודות הכשל בהתנהגות בקשר שלנו עם המכשיר ובהתנהגות הדיגיטלית שלנו, כדי לדעת באמת איך אנחנו משפרים את זה. אז יש את ההתנהגות הרצונית. למשל, הגעתי לפה, הדלקתי את הווייז, שמעתי פודקאסט, אני עושה את זה מתוך בחירה. אבל לצד זה, כמו שאמרנו, יש הרגלים רפטטיביים. זה כל אותם הרגלים חזרתיים, אוטומטיים, שאנחנו משתמשים במכשיר אפילו בלי לחשוב, הרגלים שמתקבעים באופן חזרתי, שאנחנו בכלל לרוב לא מודעים אפילו שאנחנו עושים אותם, אנחנו גם לא מודעים למחירים שהם גובים. אבל יש גם דבר שנקרא קיבעונות התנהגותיים. כלומר, האדם הוא חיה [צוחק] שחיה עם הרגלים, כמו שאומרים. ויש הרגלים מסוימים כמו כל הרגלים בחיים, הרגלים דיגיטליים שאנחנו מפתחים אותם ושהם גובים מאיתנו מחיר. למשל, ניקח את הדוגמה הכי קיצונית, לסמס בנהיגה. כולנו יודעים שזה רע. ואנשים עושים את זה. או למשל, הורה למשל שנמצא עם הילדים ומתעדף עכשיו את שיחת הטלפון על חשבון הילדים… זה שורה שלמה של הרגלים, שהמאבק בהרגלים האלה, אחרי שאנחנו מזהים אותם, הוא גם דרך יצירת הרגלים או דפוסים הרגליים הפוכים. בהרגלים נלחמים על ידי יצירת מרחבים, מרחבים שוברי הרגלים. ואני אתן למשל דוגמה קטנה. אני עשיתי את הניסוי הזה על עצמי. לא שבוע, יש גבול [צוחקים]. עשיתי את זה…

ד"ר בוימן-משיטה: אכזרי מדי. מי יכול לעשות דבר כזה לאנשים?

ד"ר רוזנברג: עשיתי את זה במשך שלושה ימים. ופתאום גיליתי שאחד המרחבים שאני משלם בהם את המחיר הכי גבוה, זה בסלון הביתי. למשל, שזה הצהריים שלי עם הילדים, הילדים מגיעים הביתה, אני יושב איתם בסלון, עושים שיעורי בית, קוראים ספרים, יוצאים החוצה קצת לשחק כדורסל. עכשיו, המכשיר עליי. ואני שם לב שכל רגע, אם אני מקבל איזושהי הודעה, אם אני צריך עכשיו לשלוח מייל או משהו כזה, אני מוציא את המכשיר מהכיס, מסתכל ומחזיר אותו לכיס. ופתאום הבנתי שאני צריך ליצור, לאחר שחוויתי מה זה אומר צהריים שלמים שלושה ימים, יום אחרי יום, בלי המכשיר עליי, ופתאום הרגשתי איך הנוכחות שלי מועצמת. עכשיו, איך אני עכשיו אטפל בזה? הרי אין לי אפשרות להתמודד מול המכשיר אם זה דורש ממני כל רגע ורגע, כל הודעה והודעה, אקט של בחירה ושל התגברות על ההודעה שקיבלתי. אז אני צריך לקבע מרחב דיגיטלי שהוא ישבור את ההרגל, את אותו קיבעון התנהגותי בעייתי. אז אני החלטתי שכל יום שהילדים חוזרים הביתה, מה שאני עושה זה לוקח את המכשיר, אני לא מכבה אותו כמובן, אני לא יכול, אני מכור [צוחקים], אני לוקח את המכשיר, ואני מחבר אותו למטען. אם זה במטבח ואם זה בחדר העבודה, ואז אני חוזר לסלון, או לסל בחוץ. עכשיו, אפילו אם פעם ב-20 דקות, אפילו אם פעם ב-10 דקות, אני קופץ לראות הודעות, לענות, כשאני עם הילדים, אני איתם. וכשאני עם הילדים, אני מרוכז.

אז היכולת לשבור קיבעונות התנהגותיים דרך יצירת מרחב דיגיטלי מאוזן, או דרך מושג שאנחנו מאוד אוהבים, domestication, ביוּת, ביות, כלומר, התאמה של המרחב הדיגיטלי, גם דרך טכנולוגיות שמסייעות לנו לביית, למשל, הורדת ה-notification, גם אחד הדברים הראשונים שעשיתי אחרי החוויה הזאת של הניסוי. או דרך יצירת מרחבים שהם נטולי סלולר, או שהם מוגבלים. זה יכול להיות, למשל, הרכב בנסיעה עם הילדים, שמחליטים שהרכב זה זמן משותף שבו מדברים, רבים, דוחפים, שומעים פודקאסטים, שומעים שירים. הצלחנו לקבע איזשהו מרחב שבו הסמארטפון לא מטיל את הצל הכבד שלו על האינטראקציה החברתית ועל האינטראקציה המשפחתית.

וכמו שאמרתי, אני רק אוסיף עוד דבר אחד, שבציר הדמיוני הזה יש באמת מקומות פרובלמטיים, שנמצאים עוד יותר אחרי הקיבעון ההתנהגותי, שזה, למשל, התפתחות של תלות, כמו שאמרנו, תלות בעייתית, או התנהגות קומפולסיבית. ובאמת, אצל אנשים מסוימים, למשל וורקוהוליסטים, או למשל התנהגות מינית קומפולסיבית און-ליין, או גיימינג שמתפתח ל… מה שקוראים התמכרות למשחקי מחשב, שוב, המילה התמכרות פה… טוב, בהקשר של משחקי מחשב יש על זה עוד איזשהו ויכוח, אבל התנהגות הקומפלסיביות האלה, פה זה כבר באמת מקום שהוא בעייתי, שגם צריך לפנות לקבלת עזרה מקצועית.

ד"ר בוימן-משיטה: דוקטור, יש עוד את ה-fomo שלא דיברנו עליו, אבל אנחנו…

ד"ר רוזנברג: ואת ה-jomo.

ד"ר בוימן-משיטה: ואת ה-jomo.

ד"ר רוזנברג: joy of missing out.

ד"ר בוימן-משיטה: ויש fobo שזה fear of better options, ויש… יש עוד כל כך הרבה דברים לדבר עליהם, אבל לצערי, אנחנו צריכים לסיים היום. יש משהו שתרצה לומר לסיום?

ד"ר רוזנברג: בוודאי.

ד"ר בוימן-משיטה: כן.

ד"ר רוזנברג: וזה פנייה להורים.

ד"ר בוימן-משיטה: בבקשה.

ד"ר רוזנברג: אחד הממצאים המעניינים שעלו מתוך קריאת היומנים, שדרך אגב, זאת הייתה חוויה מדהימה לקבל מאה מחברות, ולהתחיל לקרוא ולקרוא ולקרוא, ובני הנוער כתבו בצורה מדהימה ועשירה, ובצורה מאוד… הרפלקציה האישית הייתה כל כך מודעת. ואחד הדברים שלא שאלנו, אבל שעלו מכל כך הרבה מחברות, שפתאום היעדר המכשיר שיקף אצלם כמה ההורים שלהם, אלה שמטיפים להם כל הזמן שהם מכורים, אלה שצועקים עליהם שכבר יפסיקו, שיצאו מהמסכים! [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת] שיעופו מהמרחב הדיגיטלי! שלא יכול להיות שהם כל הזמן במסכים! כמה ההורים עצמם נמצאים כל הזמן במכשיר, וכמה המכשירים מפריעים להורים באינטראקציה. דרך אגב, הממצא הזה מגובה בלא מעט מחקרים. אם דיברנו על מתאמים בין משתנים, אחד המשתנים [צוחק] המובהקים שחוזרים על עצמם בלא מעט מחקרים, אם אנחנו רוצים לנבא שימוש בעייתי של ילדים ובני נוער במסכים, זה אופן השימוש של ההורים במכשיר.

ד"ר בוימן-משיטה: וואו!

ד"ר רוזנברג: לא רק כמה ההורים משתמשים, שוב, המדד של הזמן הוא לא המשמעותי, אלא כמה ההורים קוטעים אינטראקציות עם הילדים ועם בני משפחה בגלל המכשירים. כמה ההורים מתעדפים את המרחב הדיגיטלי על פני מרחבי יומיום אחרים. ובני הנוער, כשהם כותבים את זה [צוחק], הם כותבים את זה בצורה כל כך חמודה מצד אחד, אבל נוקבת מהצד השני, אז באמת, הספר עוסק בילדים וקל מאוד לדבר על איך הסמארטפונים דופקים את הילדים שלנו, איך הרשתות החברתיות מעוותות את הדור הצעיר, כי הרבה יותר קל להשליך את זה על הבני נוער והילדים, בואו רגע נשים מראה מול עצמנו.

ד"ר בוימן-משיטה: אז לא הבנתי, אז רגע, אז רגע, אנחנו שנים, ההורים, היו מואשמים על ידי הפסיכולוגיה שהם גרמו את רוב הצרות לילדים, וכבר היה לנו מישהו אחר להאשים, ועכשיו אתה מחזיר את זה בחזרה אל ההורים? [צוחקת]

ד"ר רוזנברג: ההורים זה המפתח.

ד"ר בוימן-משיטה: [צוחקת] וואי, זה ממצא מאוד מעניין.

ד"ר רוזנברג: ההורים זה המפתח לבעייתיות.

ד"ר בוימן-משיטה: זה ממצא מאוד מעניין.

ד"ר רוזנברג: וההורים זה גם המפתח…

ד"ר בוימן-משיטה: לפתרון.

ד"ר רוזנברג: בגלל שכמו שאמרנו שזה גם הבעיה, זה כמובן גם הפתרון. כלומר גם הורים שמשתמשים במרחב הדיגיטלי, שמחנכים וגם משמשים כדוגמא, אבל גם יוצרים עם הילדים שלהם שיח מתמיד על המרחב הדיגיטלי, בין אם האתגרים והבעיות והסכנות, אבל לא פחות חשוב על העוצמה ועל הטוב, ועל האופן שבו אנחנו יכולים להשתמש במרחב הדיגיטלי כמרחב יצירתי, כמרחב מעצים, כמרחב שמרחיב את הגוף ואת הנפש, אז ככה גם אנחנו נצליח שדור ה-Z ועכשיו גם דור האלפא יחיו בתוך מרחב דיגיטלי בריא ומאוזן הרבה יותר.

ד"ר בוימן-משיטה: תודה רבה רבה רבה דוקטור חננאל רוזנברג. זה היה מרתק. ויש גם את חוויית הזמן שלא דיברנו עליה, אתה… אנחנו נצטרך לעשות פרק נוסף.

[מוזיקת סיום]

עד כאן להיום, תודה לצוות רשת "עושים היסטוריה", לשלי נוי עורכת התוכנית, ליובל דרור העורך הראשי, לדני טימור המנהל העסקי ולאביב שם טוב סמנכ"ל התפעול. בצוות התוכנית גם הילה שמש, שלי גואטה, אביגיל רוגין ומיכל לברטובסקי. אתם מוזמנים לעקוב ולהאזין לפודקאסט שלנו בכל אפליקציות הפודקאסטים שבסמארטפון שלכם. להתראות בפרק הבא.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

17 views0 comments

Comments


bottom of page