לכאורה אכילה היא עניין פשוט- כשהבטן מקרקרת הגוף מסמן לנו שיש צורך באנרגיה, אנחנו אמורים לאכול עד שובע, וזהו. אבל הנוסחה הבסיסית הזו כבר לא ממש עובדת בצורה הזו. אנחנו מצ'פרים את עצמנו עם אוכל, מענישים את עצמנו עם אוכל, אוכלים יותר מידי או פחות מידי ובעיקר מתעסקים באוכל הרבה יותר מידי. אז מה יש בו, באוכל, שמפעיל אותנו כל כך? מהן הסיבות השונות שגורמות לנו לאכול יותר או פחות ממה שהגוף שלנו צריך? ובאיזה שלב נוצר הקשר האדוק בין אוכל, משקל ודימוי עצמי? הפעם מתארחת טל חמרה ששון, תזונאית קלינית, מייסדת תזונה קשובה ומנחת הפודקאסט "קשובה".
תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/10/2024.
[פרסומת]
קריינות: רשת "עושים היסטוריה".
[מוזיקת רקע]
ד"ר בוימן-משיטה: לכאורה, העניין עם צריכת מזון הוא די פשוט. כאשר נוצר אצל בני האדם מחסור באנרגיה, מופעלים תהליכים שמסמנים לנו שעלינו לצרוך מזון. או, במילים אחרות, הבטן מתחילה לקרקר ואנחנו מבינים שאנחנו רעבים. כש-אנחנו רעבים, עלינו לאכול עד אשר סימני הרעב נעלמים, כלומר, עד שובע. זהו. זה המסלול ההומאוסטטי, הרעב הביולוגי. להקשיב לגוף, לאכול כשרעבים, לעצור כששבעים. ככה פשוט.
אבל אז מגיע פבלוב, ששם לב שכלבים מתחילים לרייר כבר כשהם שומעים את הצעדים של האיש שבא להאכיל אותם. כלומר, שמתעוררים אצל הכלבים סימנים של רעב בעקבות צליל חיצוני, ולא מחסור אנרגיה פנימי. פבלוב מלמד על התניה, אבל פבלוב גם מלמד אותנו שאנחנו אוכלים לא רק כי חסרה לנו אנרגיה.
והאמת, שמי צריך את פבלוב, כשכל מי שעבר אי פעם ליד מאפייה שהציגה לראווה מגש מאפים חמים ומהביל שיצא הרגע הרגע מהתנור, והרגיש את הבטן מתחילה לקרקר, יודע על מה מדובר, ויודע שאנחנו אוכלים לא רק בגלל רעב, אלא בגלל כל מיני סימנים חיצוניים. וכל מי שנכנס לאולם הקולנוע והבין שהוא חייב לאכול עכשיו פופקורן, או מי שהתיישב ליד שולחן חג עמוס המאכלים והבין שאין ברירה אלא לטעום את הכל עד שהבטן מתפוצצת והכפתור במכנסיים נפתח כדי שנצליח לנשום. ומי שפתח טלוויזיה ונתקל בתחרות בישול חדשה והבין שהוא חייב, אבל חייב לנסות את פשטידת הארטישוק הזו. כל אלה, שהם כולנו, יודעים לבד שאנחנו אוכלים לא רק בגלל רעב.
וזה עוד בלי לדבר על זה שצריך לאכול כדי לא להעליב את הדוד שהכין את תבשיל הבית, או לאכול גם אם שבעת, כי לא זורקים אוכל, או לא לאכול המבורגר בדייט כדי לא להשאיר רושם שגוי, או כן לאכול המבורגר בדייט כדי להשאיר בדיוק את הרושם הנכון, או לאכול כי עצובים או לא לאכול כי עצובים, או לאכול כי כבר אכלנו יותר מדי אז בוא נאכל עוד קצת כי מחר מתחילים דיאטה, או לאכול כי חוגגים משהו, או לאכול כי משעמם, או לאכול כי מי מגיע לאזור הזה בעיר ולא מנסה את הצ'יפס ברוטב קרמל.
די מהר בחיינו ניתק הקשר הבסיסי והפשוט בין רעב לאכילה, והפך את מערכת היחסים עם אוכל לסבוכה ורגשית מאוד. וכשהקשר ניתק, הבעיות מתחילות. אנחנו מצ'פרים את עצמנו עם אוכל, מענישים את עצמנו עם אוכל, אנחנו אוכלים יותר מדי או פחות מדי, ובעיקר מתעסקים בזה הרבה הרבה יותר מדי. המשותף לכל הבעיות שיש לנו עם אוכל, לכל הפרעות האכילה, לכל העיסוק האובססיבי, הוא פגיעה במערכת הוויסות הטבעית של האכילה.
[מוזיקה מתחזקת]
קריין: "עושים פסיכולוגיה", עם ד"ר מעיין בוימן-משיטה.
ד"ר בוימן-משיטה: שלום לכם ולכן, ותודה שהצטרפתם אלי היום ל"עושים פסיכולוגיה". בפודקאסט הזה אני מביאה לכם בכל פרק נושא אחר מעולם הפסיכולוגיה, ומארחת מומחים בתחום, או אנשים שמספרים את סיפורם האישי.
אם אתם אוהבים את התכנים שמובאים לכם פה, אז… תוכלו לשלוח אותם לעוד אנשים, ולעזור לנו להפיץ אותם, וגם אם תרצו ליצור איתי קשר, להזמין הרצאה, לשאול שאלה, להציע רעיונות לפרקים, לכתוב תגובה או סתם לומר שלום. אפשר לעשות את זה דרך המייל שלי, boimanma@gmail.com, בקבוצת הפייסבוק, או ברשתות החברתיות.
היום נדבר על מערכת היחסים שלנו עם אוכל. איתי נמצאת טל חמרה ששון, תזונאית קלינית, מייסדת "תזונה קשובה", מרכז לטיפול תזונתי ורגשי לגברים ולנשים, לשחרור אכילה רגשית, הפרעות אכילה ויצירת אכילה מאוזנת ומשקל מאוזן, בלי דיאטות או תפריטים.
שלום, טל.
[צוחקות]
טל: שלום.
ד"ר בוימן-משיטה: איך באה לידי ביטוי מערכת יחסים מורכבת עם אוכל?
טל: אז אה… יש לנו המון אופציות שאנחנו, ככה, רואים. אה… אנחנו תיכף נתרכז באכילה רגשית, אבל זה יכול לבוא לידי ביטוי בהפרעות אכילה, בבולמיה, באכילת יתר, באכילה מופרזת, באכילה מאוד מאוד מצומצמת, שלפעמים אנחנו נמצאים על איזשהו ספקטרום. זאת אומרת, יכולה להיות אכילה מצומצמת שתגרום לאנורקסיה, ויכול להיות אה… גם פשוט איזה שהיא אכילה מצומצמת שתפגע בנקודות אחרות בחיים שלנו. והיום אנחנו הולכות להתרכז באכילה רגשית, שהיא נפוצה מאוד-מאוד לכולנו, ועליה נרחיב.
ד"ר בוימן-משיטה: כשאת אומרת "אכילה רגשית", למה את מתכוונת?
טל: אז אכילה רגשית, בגדול, זה כשאנחנו אוכלות מעבר לצורך הפיזיולוגי שלנו. מעבר לזה שסיפקתי את הרעב הביולוגי שלי, התחלתי לאכול יותר. אכלתי כי הייתי בארוחה וה… והאוכל היה מפתה, אז המשכתי לאכול, וככה שבעתי יותר מדי, או פשוט לא נעים לי לאכול. המון המון דברים שכבר ציינת בהתחלה, שהם לא קשורים באמת לצורך הפיזיולוגי או להזנת הגוף שלי. על זה מדברים בתוך אכילה רגשית.
ד"ר בוימן-משיטה: נשמע לי כמו אכילה, כאילו, כמו… [צוחקת]
טל: נכון.
ד"ר בוימן-משיטה: זה… זה… זה לא רוב אה… האכילה שלנו לאורך היום?
טל: את צודקת לגמרי, כי באמת, כל אכילה מכילה מימד רגשי. זאת אומרת, אפילו בהעדפה שלי, שאני אוהבת לאכול סלמון ואת אוהבת לאכול טופו, יש פה בכלל מרכיב רגשי. בכלל, אוכל מייצר לנו עונג. זה לא משנה, אפרופו, אם אני אוכלת עכשיו סלט, או אם אני אוכלת עכשיו… לחם. אבל כשאנחנו רוצות להתרכז בתוך אכילה רגשית, ומה שאנחנו מביאות כאן בפרק, זה מתי האכילה הרגשית יוצאת מאיזון.
כמו כל דבר בחיים, יש שם איזשהו ספקטרום - גם חרדה יכולה להיות בספקטרום, וגם המקום הזה של אכילה. אז לכולנו יכולה להיות איזה שהיא אלמנטים של אכילה רגשית, אבל היום נחקור מתי היא נכנסת כבר ויוצאת מאיזון.
ד"ר בוימן-משיטה: זה… זה נשמע לי כל כך נדיר, שפשוט אוכלים כי רעבים. כלומר, אני אוכלת כי משעמם לי, אני אוכלת כי בא לי לצ'פר את עצמי במשהו, אני אוכלת כי הגיע הזמן, כי כבר השעה כך וכך, ולא אכלתי הרבה שעות. מעט מאוד מהזמן אני באמת אוכלת כי עכשיו מקרקרת לי הבטן, ואני רעבה, והגיע הזמן לאכול. אז זה נראה לי, שאולי אפילו, לפחות אצלי, רוב האכילה היא אכילה שהיא לא מקושרת באופן ישיר למנגנון הרעב והשובע, ובכל זאת נשאל, אם זה דבר כל-כך טבעי וכל-כך נפוץ, מתי אנחנו נגיד שאכילה רגשית, היא עברה איזשהו סף שמצריך פנייה לטיפול?
טל: אבל אולי אני רגע אתייחס למקום הזה של ה… של הרעב כי דווקא הסימנים לרעב הם לא בהכרח שמקרקרת לי הבטן. זאת אומרת, "מקרקרת לי הבטן", לפעמים זה איזשהו רעב קצה. הרבה פעמים אנחנו אוכלים גם, כי אני… יש אה… איזה שהיא צניחה קלה ברמות הסוכר בדם, ויש שם איזה שהיא קריאה כזאת ביולוגית להתחיל לאכול. זאת אומרת, יכול להיות שיש פעמים שאת אוכלת, שאת מרגישה פתאום שאוכל קצת יותר קורא לך, ואת גם במקרה משועממת, אבל יכול להיות שאת באמת התחלת להיות רעבה. אז ברור שיש פה גם אלמנטים רגשיים, אבל כנראה שאת אוכלת הרבה פחות רגשית, מעיין, ממה שנראה לך.
ד"ר בוימן-משיטה: טוב, אז אני חוזרת לזה. זה נראה שזה באמת נורא נפוץ, המון מאיתנו אוכלים אכילה רגשית. מתי זה עובר את הגבול? מתי אנחנו אומרים: זה אכילה רגשית שהיא מעבר לנורמה?
טל: אז קודם כל, כנראה שהאדם ירגיש את זה. זאת אומרת, אני ארגיש את המקום הזה שאני חושבת המון על אוכל, שאוכל המון מעסיק אותי, וזה אחד מהסממנים הכי טובים להבין, שמערכת היחסים שלי בעצם עם אכילה היא מערכת יחסים מורכבת. אני חושבת הרבה על אוכל, אני מאוד מרגישה אשמה, ביקורתית סביב אוכל, אני הרבה פעמים אולי מנסה לקחת את עצמי לקצה, בין אם לקחת את עצמי לקצה ללא לאכול, בין אם לקחת את עצמו לקצה ללאכול יותר מדי. יש הבדל אם אכלתי עכשיו פרוסת עוגה ופשוט, אכלתי פרוסת עוגה, בין אם משעמום ובין אם מרעב קל אבל היא הסתיימה בזה, לבין אם אכלתי פרוסת עוגה עד כדי כך שבא לי להקיא. או עד כדי כך שכבר אני מרגישה חוסר אנרגיה וקושי להמשיך להתרכז במשימה שעשיתי, כי פיזית פשוט זה הוריד לי את האנרגיה. אז זאת אומרת, המקום הזה זה להבין עד כמה זה פוגע בי.
ד"ר בוימן-משיטה: אני חושבת על זה ש… אויש, אכלתי עכשיו פרוסת עוגה, ועכשיו אני אוכלת לעצמי את הראש על זה שאכלתי את פרוסת העוגה. יש לי זיכרון מאיזה מישהי שהייתה אמא אה… של אחד הילדים שהיה איתי בכיתה, והיא… יום אחד היא אכלה עוגייה, [מנמיכה את הקול] ואני ממש זוכרת שהיא התחילה לבכות…
טל: וואו.
ד"ר בוימן-משיטה: …מזה שהיא אכלה את העוגייה, וזה נצרב לי ככה של… "וואו, זה… זה עוגייה"…
טל: וואו.
ד"ר בוימן-משיטה: …זה בסך הכל עוגייה. [צוחקת] אז זה נשמע לי כבר יותר, אבל, באזורים הקליניים. אבל לפני, אני חושבת, האזורים הקליניים, לפני מקומות של אנורקסיה, של בולמיה, של כאלה שיש להם אה… כותרת רשמית או אבחנה רשמית ב-DSM, יש את מה ש… אני עשיתי תואר שני, אני זוכרת שקראו לזה "מגבילי אכילה לא קליניים", שזה פשוט אנשים שמתעסקים יותר מדי באוכל, ברמה שהיא פוגעת להם באיכות החיים, אבל לא מדובר בהפרעת אכילה קלינית של ממש. זה… לזה את מתייחסת כשאת אומרת…
טל: לגמרי, שזה באמת פוגע באיכות החיים ופוגע גם בהגדרת העצמי. זאת אומרת, אם אתמול הצלחתי לא לאכול עוגייה, אז אולי זה הופך אותי לבן אדם טוב, ואני אפילו אנרגטית יותר מעצם זה שאני לא כי לא אכלתי את העוגיה אני אנרגטית, אלא מעצם החוויה שהצלחתי וניצחתי.
וכמו שדיברת על אותה אמא, אז… אז אולי אני לא אתחיל לבכות בסיטואציה החברתית, אבל כנראה שאני ארגיש על זה מאוד מאוד מאוד אשמה. אני אולי אכעס, אהיה עצבנית יותר, חסרת סבלנות. הרבה פעמים גם זה כמו הכל או כלום, את יודעת, זה יכול להוביל אותי גם לעוד אכילה, ואז לעוד מקום. כאילו, הראש כל הזמן מרוכז בזה, והדרך שלו לבחון אותי: "אני טובה, אני לא טובה".
יש נשים, המון נשים, וגם גברים, כן? שממלאים פשוט יומנים של כמה הם אכלו או לא אכלו. זאת אומרת, המון עיסוק ובזבוז זמן בהגדרה של… אם הם היו טובים או לא היו טובים, בנסיון לחפש שם איזשהו שליטה. זה לוקח מהם המון.
והם באמת לא קליניים. זאת אומרת, אנחנו נראה אותם, את יודעת, זה האמא מהגן, זה הבחור במכולת, הם גם לא בהכרח יֵרָאוּ בצורה מסוימת, זה נפוץ לגמרי.
ד"ר בוימן-משיטה: מתי זה מתחיל?
טל: זה באמת משתנה, מבן-אדם ל… לאדם. הרבה פעמים, שנכנסים אלינו לתהליכים, אני אוהבת לשאול מתי התחילה גם הדיאטה הראשונה, שאז לפעמים זה ככה עוזר, כי נולדנו עם יכולת לווסת את האכילה שלנו בצורה מדהימה. כאילו, גם תינוקות יודעים לווסת את האכילה שלהם בצורה הרבה יותר טובה מאיתנו, הם מאוד מאוד מחוברים לתחושות הרעב והשובע, וגם הם מתנחמים באכילה, כן? זאת אומרת, בין אם זה תינוק שמתנחם בשד של אמו, ו… ולאט לאט התחילו לקרות דברים. זאת אומרת, התחילו להיכנס לנו לצלחת ולגוף. וזה השלב שמתחיל פה איזשהו ערבובייה. "תסיימי את הצלחת", "אל תסיימי". "זה פחמימות, זה ירקות". "את צריכה לאכול יותר", "אכלת יותר מדי". "השעה 7, את תהיי רעבה לפני ארוחת ערב". כל מיני נקודות כאלה שבעצם נכנסו למרחב הכי פרטי שלי והכי עצמאי שלי. כי כשילדים, אנחנו מסתכלים עליהם, אין להם הרבה עצמאות. זאת אומרת, כמה שאני מנסה לתת להם עצמאות, בסופו של דבר היכולת שלהם, נקרא לזה, לשלוט ולעשות החלטות על חייהם, היא מוגבלת. ודווקא במקום מול האכילה, וגם איך שהם נולדו, ברמת הגוף. הם נולדו עם אה… עם מבנה כזה או מבנה כזה, זה משהו ש… ששם העצמאות שלהם, והרבה מאוד מבוגרים, כמובן הרבה פעמים אנחנו מעבירים העברה דורית וכדומה, והסיפור שלי. מתוך מקום טוב, התחילו להיכנס לנו לגוף ולצלחת, עד כדי הרבה פעמים איזה שהיא עשיית דיאטה בגילאים… לפעמים מאוד צעירים לפעמים מבוגרים יותר. שמה התחיל לקרות משהו מול המנגנון ה… הכל-כך טבעי ומדהים הזה, שמספר לי מתי אני רעבה ומתי לא.
ד"ר בוימן-משיטה: אני חושבת על זה שזה מתחיל בשלב הרבה יותר מוקדם אפילו ממה שתיארת פה. כי, נניח אה… גם ב… בהאכלה של תינוקות כבר, אז הרבה הורים לא מחכים שהתינוק יראה סימני רעב, אלא עובדים עם השעון. "עברו עכשיו שלוש שעות אז הגיע זמן לאכול". וכשעובדים ככה, זה כבר מתחיל לנתק את הקשר שבין הסימנים של הרעב לבין משהו שהוא חברתי, רגשי, או חיצוני לגוף שלי, נקרא לזה ככה.
טל: לגמרי, לגמרי. ובאמת ההנחיות היום, גם עם תינוק שלוקח תמ"ל וגם עם תינוק שיונק, זה לתת לו מתי שהוא בוחר, אלא אם כן יש שם איזה שהיא התוויה רפואית, כי הוא במשקל נמוך או פג, או כאילו כאלה. באמת ההנחיה היום היא לא להיכנס, על אף שיש עדיין אנשים שיכולים גם להגיד: "תינוק שמן מדי, אולי תחסכי לו". זה… זה דברים שעדיין קיימים…
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
טל: …כאילו, בעולמנו. וחבל. [צוחקת]
ד"ר בוימן-משיטה: זה בעיקר אה… נשים?
טל: אז עדיין יותר נפוץ באמת אצל ה… אצל הנשים, אבל אנחנו רואים הרבה יותר גברים כל שנה שעולה, יותר את ההתעסקות הזאת מול האכילה ומול המשקל, וככה גם אה… אכילה רגשית והתקפי אכילה. זה קיים בשני המגדרים.
ד"ר בוימן-משיטה: אוקיי. אנחנו מדברות פה על האוכל ועל האכילה הרגשית, ואני חושבת על התפקידים הרבים שאוכל מספק בחיים שלנו. כלומר, כן הזכרנו פה שאכילה רגשית, מה שיכול להיות טריגר בשבילה, זה איזה שהוא בית מאוד נוקשה, ביקורתי או שיש בו עיסוק יותר באוכל, או לחלופין איזה שהיא טראומה שעברנו. אבל לא צריך בית ביקורתי ולא צריכה להיות טראומה ברקע כדי שאנחנו נאכל אכילה רגשית, נכון? האוכל פשוט הוא מספק מלא צרכים פסיכולוגיים ביום-יום.
טל: לגמרי. ומלא גם לכאורה, כן?
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
טל: הרבה פעמים באמת הוא יכול למלא את החוויה הזאתי שאני מגיעה בערב, אני מגיעה לבית ריק, ואולי אני גם רוצה למצוא זוגיות, ואני מרגישה מאוד לבד, וזה משהו שמאוד מאוד נפוץ, ואז אני מוצאת את עצמי אוכלת. עכשיו, לפעמים, באמת אם רגע ניתן לו את הכבוד, אוכל באמת יכול למלא את המקום הזה. זאת אומרת, הוא יכול לתת לי רגע להרגיש… קצת אני מתעסקת במה אני אכין לעצמי לאכול, ואני אוכלת ומתוק לי, או… או נעים לי, או מלוח לי, וכיף לי, וזה מעסיק אותי, ואני רואה את זה גם עם טלוויזיה ונחמד לי. וזה המקום שאוכל ואכילה, צריך לשים אותה במקום ובכבוד שלה והיא יכולה לספק לי את הצרכים האלה.
ויש פעמים שהיא לוקחת ממני כבר, שהיא מקהה לי את הרגשות, שבעצם אני באה כל ערב ומתחיל להיות שם אה… רעב רגשי הרבה יותר גדול, ואז אני מתחילה להכניס אליו אוכל. את יודעת, זה המקום שאוכל הוא לא באמת ממכר, אבל כן יש לו אלמנטים מסוימים שאני יכולה להרגיש שהוא ממלא לי משהו, ואז אחרי זה דווקא אני אמשיך להרגיש מרוקנת. מה שקורה אחרי שאכילה כזאתי בערב, כמו שתיארתי - אכלתי, היה לי טעים, השקעתי באכילה, אני מסיימת את הארוחה אני מתחילה להיות - איפה? בלופ של "למה אכלתי? לא הייתי צריכה את זה, זה היה יותר מדי, אני מפוצצת עכשיו", וכדומה.
ואז, בעצם, אני מאוד מתרחקת מהרגשות שלי, מהעולם הרגשי שלי, בעזרת זה שאכלתי עכשיו, ונוצר לו איזשהו… כל הזמן טקסים כאלה, סימבולים. והרבה פעמים הטקסים האלה יכולים לקרות בסופ"שים, ויכולים לקרות בערבים, ויכולים לקרות גם לאורך היום. ואם זה טקס שהוא ל… נקודתי, אני הולכת עכשיו וחוגגת את זה שקיבלתי, את יודעת, את התואר, או או משהו כזה, את היום הולדת או משהו כזה, לזה ואני הולכת למסעדה וחוגגת וכיף לי אז אחלה, אז האוכל סימל פה משהו והיה לי נעים. אבל אם אני הולכת, והטקס חוזר על עצמו והוא אחרי זה מלוּוה ברגשות אשם ובכעס עצמי והוא חוזר שוב ושוב, ואני לא מרגישה את עצמי והוא משאיר אותי במקום, אז האוכל לא ממלא לי, בשום דבר, אלא הוא לוקח ממני המון וזה גם מתי… אני יכולה לעשות את ההבחנה גם, מעיין, בין מתי האכילה היא באמת רגשית ורגילה וסבבה וזורמת לבין היא אכילה שלוקחת ממני המון.
ד"ר בוימן-משיטה: אם את יכולה להצביע על מרכיבים מרכזיים שתורמים למערכת יחסים לא בריאה עם אוכל.
טל: לגמרי. אז באמת הבית הרבה פעמים שגדלנו בו. אם גדלנו בבית שמקדש רזון או מקדש שליטה, גם אם זה לא ספציפית שליטה שם, אלא שליטה במקום הזה. הרבה פעמים זה נשים שמאוד פרפקציוניסטיות, זאת אומרת שמאוד דורשות מעצמן, אמממ… הרבה דיאטות, זאת אומרת, הרבה נסיונות של דיאטות, שבהתחלה דיאטות עובדות מצוין. כאילו, היכולת הזאת לרדת במשקל, ואת החצי קילו-קילו בשבוע. כאילו, הכל כזה נורא סבבה, כי החילוף חומרים… הכל טרי, מה שנקרא. ריבוי דיאטות גורם גם להמון אכילה רגשית, ודימוי גוף שהוא נמוך גם מייצר את הקשר הזה, ובקיצור, ה… המון אכילה שהיא לא מספקת. זאת אומרת, הרבה פעמים בגלל שנשים כבר מאוד מבולבלות, יש המון נשים ואנשים שאומרים לי: "אני יודעת מלא בתזונה ואני מרגישה, שאני כאילו לא… לא מצליחה להבין אז מה לאכול". וזה בדיוק מה שהתחלנו לדבר עליו בפרק: יש את הרעב הביולוגי, שהוא הסממן, הוא המרכז שלי ועליו אני יכולה להכניס כל מיני העדפות. בגלל שאני כל-כך מבולבלת, כי ניסיתי, כי שמעתי, כי זה בריא וזה לא בריא, נכנסים כל-כך הרבה אספקטים לתוך האכילה שלי ואז יש חוויה של בלבול, וניסיון להיצמד לאיזשהו משהו שיביא גם במיוחד את המראה, וזה הופך להיות הקשר הזה. וזה מייצר את ה… את המרחק הזה מהגוף ואת האכילה הרגשית.
[פרסומת]
ד"ר בוימן-משיטה: יש קשר בין אכילה רגשית לבין המשקל שלנו? אנשים שנוטים לאכול אכילה רגשית הם סובלים יותר מעודף משקל, או לחלופין הם רזים יותר, בגלל שהם צריכים אולי להגביל יותר את ה… צריכת האוכל שלהם?
טל: אז באמת אנחנו נוטים לחשוב שאכילה רגשית מקושרת בעיקר למשקל עודף, אבל האמת היא, שבכללִי אכילה רגשית מדברת על כל ההתעסקות הלא נעימה והאובססיבית עם אוכל. ואז היא ממש יכולה להופיע במגוון של משקלים. כן ברור, שככל שהשנים עוברות ותיווצר יותר ויותר אכילה רגשית ויותר ניתוק מהגוף, לרוב זה יבוא לידי ביטוי גם במשקלים גבוהים יותר, אבל ממש לא רק. זאת אומרת, יכולות להיות נשים שהן באמת במשקל נמוך, משקל… ב-BMI נקרא לזה תקין, ועדיין הם סובלות והאוכל מעסיק אותן בטירוף.
ובכללי אבל חשוב להגיד שכן הדימוי גוף, איך שאני חווה את עצמי - ככל שאני חווה את עצמי ופחות מחוברת, אוהבת, מתחברת, מכבדת את הגוף שלי, פחות נהנית, מה שנקרא, להתבונן עליו - ככה הסיכוי שתהיה לי יותר אכילה רגשית והתקפי אכילה גדולה יותר, כי אני פחות בכבוד לגוף שלי, אני מנסה כל הזמן לשנות אותו, ואז לכל אכילה יש המון משקל. אני מרגישה שרק ברגע שאני אצליח ואשתנה, אז אני אגיע לחיים שאני רוצה, ייפתחו לי כל מיני דלתות שאולי עכשיו אני לא מאפשרת לעצמי, והדבר הזה יוצר הרבה ריחוק מהגוף והרבה אכילה מצמצמת ואז אכילה מפצה ומין טנגו כזה נורא לא בריא.
ד"ר בוימן-משיטה: כלומר, אנשים בעצם שמים משקל עצום על אכילה, ומבחינתם האכילה או צורת הגוף שלהם בתגובה לאכילה שלהם, היא… אם הם ישנו אותה, כל חייהם ישתנו. זה מה שקורה בתפיסה שלהם.
טל: לגמרי.
ד"ר בוימן-משיטה: הייתה לי פעם מטופלת שהיא סבלה מעודף משקל, ומאז שהיא ילדה קטנה כל פעם ההורים שלה היו מעירים לה הערות על המשקל, כל פעם: "את צריכה להרזות, את צריכה לעשות דיאטה, את צריכה לעשות דיאטה", ככה זה… ככה היא גדלה בעצם, והיא ירדה במשקל בשלב מסוים, היא ירדה מאוד במשקל, וזה לא שינה שום דבר בנוגע לאיך שהיא הרגישה עם עצמה, היא עדיין הרגישה שהיא לא אטרקטיבית. ועדיין, זה היה מבחינתה: "אני לא מוצאת זוגיות כי עדיין לא הרזיתי מספיק…"
טל: בדיוק.
ד"ר בוימן-משיטה: "ואני צריכה לרדת עוד במשקל". וזה לא רק זוגיות, זה גם מן: "אם אני אוריד עוד במשקל אז אנשים יתייחסו אליי אחרת…"
טל: נכון.
ד"ר בוימן-משיטה: "…יהיה לי יותר קל להתקדם במקום עבודה, יהיה לי בכלל יותר קל בחיים". זאת התחושה שככה ליוותה אותה בצורה מאוד חזקה, ו… אותי, כמתבוננת מהצד, זה… זה מאוד אה… היה לי בולט, עד כמה היא בעצם שינתה… היא הורידה משהו כמו 50 קילו.
טל: וואו.
ד"ר בוימן-משיטה: היא נראתה אחרת לחלוטין…
טל: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: …ממה שהיא נראתה כשהיא התחילה את הירידה במשקל, אבל בתפיסה שלה את עצמה - לא השתנה שום דבר. כלומר, הקשר הזה הוא היה בעיקר בראש שלה, אני רוצה להגיד, בין כל היבטי החיים שלה, לבין איך שהיא נראית בפועל.
טל: לגמרי. ואצל הרבה אנשים, מה שמטמטם אותם, אני לפעמים אומרת שהמרחק בין שפיות תזונתית למקום שהוא תזונה שהיא, ככה, נורמלית עבור כל אחד, לפעמים מדובר אפילו רק בכמה קילוגרמים. זאת אומרת, אני מרגישה שאם אני אוריד את החמש קילו, את העשר קילו, את מדברת על 50, שזה בכלל אסטרונומי. אבל… אבל לפעמים אני מרגישה שרק אם זה יקרה, אז אני אצליח… החיים שלי ייראו אחרת, ירגישו אחרת, אבל זה בדיוק המקום שהאכילה הרבה פעמים מכסה על המון דברים. זה התרבות דיאטה, זה הרבה פעמים שאנחנו פותחות את הטלוויזיה, מה שאנחנו רואות, בטח באינסטגרם, וכדומה: את יכולה יותר. וזה מה שאני מרגישה ש… שהאכילה באה ומספרת לי: את יכולה יותר. רק תוותרי פה על ה… על הכפית שמן זית, על הדבר הזה, וכל הזמן לחיות ככה זה… זה כבד, וזה המון משקל ובאמת לפעמים זה מה שגורם גם לאנשים לעלות בסוף. הייתי בטוחה שאני ארד, ואני באמת ירגיש אחרת ואני איראה לעצמי אחרת. בסופו של דבר אני עדיין מסתכלת על עצמי באותה משקפיים סופר-ביקורתיות, שרואות רק את הצלוליטיס, את ה… את הקמטים, את הפיגמנטציה, את השומן סביב הידיים, אני לא יודעת מה, ו… וזה מה שאני רואה. אז שום ניצחון לא… לא הגיע לי בסוף.
ד"ר בוימן-משיטה: יש עוד תופעה שאני רואה, של כאלה שמרזות, ובאמת אה… מרגישות טוב יותר, ויחד עם זה, כל פעם שמחמיאים להן על זה שהן ירדו במשקל, אה… יש בהן משהו שנעלב. של… עכשיו אה… יצא לי לדבר עם מישהי, שירדה במשקל והיא אומרת: "זה כאילו, כולם מתעסקים רק בזה. אני נכנסת לחדר וזה הדבר הראשון שמדברים איתי עליו, והעיקרי שמדברים איתי עליו, על איך ירדתי במשקל ומה עשיתי ואיך זה קרה וכמה טוב אני נראית עכשיו, ואני אומרת לעצמי: כל השנים, רק רציתי… רק ניסיתי לעבוד על דימוי גוף, ולאהוב את עצמי בכל מידה ובכל משקל, ופתאום אני מרזה, ועכשיו החברה נותנת לי כזה פידבק? זה מכעיס אותי, זה מכעיס אותי. למה… למה לא אמרתם לי קודם כמה טוב אני נראית? למה רק עכשיו?" [צוחקת] אז מה שקורה, זה שהיא ירדה במשקל, היא הצליחה להשיג את מה שהיא רוצה, אבל יש בה משהו כועס על המסר שהיא מקבלת מהחברה. את פוגשת מקרים כאלה?
טל: לגמרי. את התחושה הזאתי ש… שהבחוץ בעצם כל-כך מרוצה ממני, ולפעמים זה ממש יכול לגרום לאקסטרה אכילה. כאילו, יש הרבה פעמים את הטריגרים לאכילה רגשית, אז לפעמים דווקא זה שירדתי במשקל, אני מרגישה שמפדבקים אותי על זה, ואז בא לי ללכת לאכול, כי אני מרגישה שיש פה… איזה גם, הרבה פעמים, אלמנטים באמת של ריצוי. כאילו, היא רצתה שהיא… כנראה יכירו ויקבלו אותה, את יודעת, כמו שהיא. והמקום הזה שהיא עשתה, כאילו, זה עבור עצמה וכדומה ואז שהיא מקבלת את הפידבק החיצוני הזה, הרבה פעמים זה מאוד מכעיס.
ד"ר בוימן-משיטה: את, כלומר, אומרת שיש פה אה… רצון שהוא… רצון סותר. מצד אחד, אני רוצה באמת לרדת במשקל, ומצד שני אני רוצה שיקבלו אותי כמו שאני ויכול להיות שחלקים מסוימים הם לא מודעים…
טל: לגמרי.
ד"ר בוימן-משיטה: …ברצון הזה לקבל אותי כמו שאני, ואז יש סיבות לא מודעות שגורמות לי לאכול יותר ממה שאני צריכה לאכול, ולא להצליח, נניח, להשיג את המטרה שלי, או אפילו להישאר במשקל התקין.
טל: לגמרי. אני אוכל מול אמא שלי את הפסטה, כי אני יודעת שאמא שלי הייתה שמחה שאני אוכל את הסלט. אז יכול להיות שבאמת מתחשק לי סלט, כן? אבל אני אוכל בכוונה את הפסטה, ובכמות מסוימת, כי אני יודעת שזה מכעיס אותה, והיא אמא שלי, אז אני דורשת ממנה שתקבל אותי כמו שאני. ולפעמים זה באמת לא מודע. אה… אבל זה מאוד מאוד מאוד נפוץ, הדבר הזה, ובכלל, משקל - אחד מהמורכבויות שלו, שאם אני משנה משהו, או משתנה, יכול להיות שגם אני לוקחת תרופה, כן? שמעלה אותי במשקל או גם ההפך, כולם רואים את זה. זה על השולחן.
ד"ר בוימן-משיטה: דיברת על שליטה קודם.
טל: כן.
ד"ר בוימן-משיטה: זה שזה משהו שנשים פרפקציוניסטיות יכולות ליפול בו יותר, על עניין האכילה הרגשית והניסיון לשלוט גם באוכל, ובאמת אה… יש באוכל הרבה עניין של שליטה עצמית, וכשאנשים מרגישים שהם נכשלו והם לא הצליחו, אז מתחילים אה… מקומות גם של הענשה עצמית, ואז מגיעה גם הביקורת, ושם אנחנו נכנסים ללופ רגשי מאוד מאוד משמעותי עם האוכל.
טל: נכון. ואז זה מפר את כל המנגנון הביולוגי בתוך הדבר הזה. זאת אומרת, הרבה פעמים גם אנחנו ננסה ליצור שליטה באכילה, מתוך, למשל, חוויה של חוסר שליטה בחיים שלי. אם אני מרגישה שאני בפרידה, או אם אני מרגישה שיש לי אמא שהיא מאוד מאוד שתלטנית, או אם חוויתי איזשהו… גם טראומות מיניות, והניסיון בכלל לשלוט באכילה, בטח בצורה שהיא, את יודעת, ב-100 אחוז, הוא ניסיון שנועד להיכשל. ואז הוא נכשל.
ד"ר בוימן-משיטה: הזכרת עכשיו אה… נשים שעברו פגיעה מינית. [טל מהמהמת] אני מכירה כמה מקרים של נשים, שבעקבות פגיעה מינית, אז התחילו לאכול אכילה אובססיבית והגיעו למצב של השמנת יתר, כאיזשהו מן רצון ל… להרחיק את הסביבה, ל… לשמור על הגוף, לא להיות אטרקטיבית, כדי שהדבר הזה לא יקרה לי שוב. איזה עוד טריגרים את מוצאת שיכולים להוביל לאכילה כזו?
טל: מעבר לטריגרים מיניים, את מתכוונת.
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
טל: אז המקום הזה, באמת, של הרבה פעמים הבית שבו גדלתי, כאילו, כמו שאמרתי גם על ה… על אמא שהיא שתלטנית, או שציפו ממני להמון המון דברים, או ש… או אמא, למשל, שמאוד הייתה עסוקה… יכול להיות שהיא לא התערבה בגוף שלי, אבל היא לעצמה מאוד פיארה אנשים, נגיד, שירדו במשקל, או שנראו בצורה מסוימת. אה… לפעמים, דווקא, שהעורף המשפחתי שלי לא היה כל כך חזק, והרגשתי שאני רוצה להיות תמיד בסדר. כאילו, המקום הזה של "תמיד בסדר", ואין מה לעשות, זה תבניות חברתיות שאנחנו מקבלות - את תהיי בסדר כשאת תהיי רזה, נכון? זה תבנית שהיא מול הדבר הזה, וחשוב להגיד, שלגבי טראומה מינית, זה יכול לבוא גם לצד השני, כן? זאת אומרת, הרצון להיעלם יכול להיות גם באי-אכילה…
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
טל: …בכלל, כל ההתעסקות הזאת באכילה, וגם הכאב הפיזי שיש, כשאני עולה עוד ועוד ועוד במשקל ואני אוכלת המון, מעבר לוויזואליות, היא… קורה משהו ברמה הפיזית נורא לא נעים, לא נוח, שמשפיע לי על כל החיים, וגם מאוד מקהה את החושים. באי-אכילה יש קהות חושים, וגם בצד השני, באובר-אכילה.
ד"ר בוימן-משיטה: אני בטוחה שיש אה… נשים… נשים ששומעות את זה עכשיו, והן מתעסקות המון המון באוכל, והעיסוק הוא תופס חלק כל-כך נכבד מהיום שלהן, שהן בכלל לא יכולות לדמיין חיים בלי עיסוק אובססיבי באוכל. זאת אומרת, האוכל כל-כך במחשבה, שזה מן, "אם אני לא אחשוב על זה, מה אני אחשוב, מה יהיה לי בראש בכלל?" זה נראה איזה שהיא משימה שהיא בלתי אפשרית. ממה שאת רואה בעבודה שלך, האם אפשר לשנות את זה?
טל: לשנות את הפחד להישאר עם פחות מחשבות, או לשנות את האכילה?
ד"ר בוימן-משיטה: לשנות את כמות המחשבות…
טל: חד-משמעית.
ד"ר בוימן משיטה: …לשנות את העיסוק האובססיבי.
טל: חד-משמעית. אני אצליח לשנות את כמות המחשבות ולהוריד לה את הווליום כשאני אחזור לסמוך על עצמי. אני חוזרת לסמוך על עצמי, או מגדילה את הביטחון שלי בעצמי עד כמה שיותר, פחות במאמנים, בתזונאים, בקלוריות, באפליקציות, בכל ה"צלחות מנצחות" למיניהם, ומחזירה רגע את הביטחון לפיזית - מה קורה לי בגוף, מה אני מרגישה, מה איתי, וזה הדבר שמוריד ממש את המחשבות. כי יכולה לקפוץ שם הביקורת - אכלת הרבה או אכלת מעט, ואז אני חוזרת לעצמי.
עכשיו, ברור שזה תרגול, כן? זה אימון. אבל לגמרי זה דבר שהוא אפשרי, ובאמת נשים אצלנו בתוך התהליכים ממש מספרות שהן מרגישות שהתפנה מקום בתוך הראש, לפעמים גם, כאילו, קורים פתאום עוד דברים. שאת יודעת, שפתאום המקום הזה של הזוגיות שיכול לקרות, פתאום המקום של העבודה, או שינוי, או מקום שאני תופסת יותר מקום, או קשרים חברתיים, כי באמת נוצר לי יותר מקום, ואני רוצה למלא את הריק הזה שנוצר.
ד"ר בוימן-משיטה: את מדברת על לחזור ולהקשיב לעצמי, לחזור ולהקשיב לגוף שלי. כשאת אומרת את זה, אז עולה לי המחשבה על זה שאם אני קשובה לגוף שלי, אז זה לא מבטיח לי שאני אהיה רזה, ואולי כדאי לעשות את ההבהרה הזאת פה. כי יש… כל אחת יש את מבנה הגוף שלה, ובהתאם למבנה הגוף גם כמות הקלוריות משתנה. אחת גבוהה יותר, אחת נמוכה יותר, רחבה יותר וצרה יותר, ולהיות קשובה לגוף שלי זה אולי גם אומר לקבל את אה… הנטייה הגנטית שלי למבנה גוף מסוים כפי שהיא, וזאת נשמעת לי אצל חלק מהנשים משימה שהיא כמעט בלתי אפשרית.
טל: נכון, אבל היא משימה הרבה יותר מתגמלת. כי גם אם רגע נתחיל דווקא מהסוף, מהמקום הזה של משקל והקשבה, הקשבה אמיתית לגוף, לסממנים, ל… למקום הזה של הרעב הביולוגי, הדרך דווקא לשמור שם על חילוף החומרים, ולשמור על ה… אני בגרסה הכי יותר… הכי רזה שלי. זאת אומרת, לא בהכרח אני רזה, אבל בהתאם לגוף שלי, שאני פחות שוחקת אותו, אז כן אני יכולה להגיע למקום שהגוף שלי יהיה הכי בריא, וגם במשקל שהכי מתאים לו.
עכשיו, המשקל שהכי מתאים לו, באמת, לפעמים זה לוותר שם על איזה שהיא פנטזיה. כאילו, לפעמים אני מנסה להגיע למשקל שאולי אפילו אף… בחיים לא הייתי בו. יש נשים שלפעמים רוצות להגיע למשקל שאפילו בגיל 14 הן לא היו בו, הרבה נשים היו שו… כמו שאם היו שואלים אותך: "רוצה לזכות במיליון דולר?" היית אומרת: "כן, אני לוחצת על כפתור וזוכה? מדהים, אני רוצה את זה". אותו דבר גם על משקל. לצערנו, זאת החברה. אם יגידו לנו היום, גם לי, גם לך וכדומה: "רוצה לרדת את החמש קילו? בואי, נלחץ על הכפתור, תרדי". "אוקיי, סבבה. אני לא צריכה לעשות בשביל זה כלום? לוקחת".
אבל, וזה המקום שהחיים שלנו הם מורכבים יותר והוליסטיים יותר, ואני לא יכולה לקדש רק את המשקל. אז יכול להיות, שאם אני מבינה שהמשקל שנעים ובריא לגוף שלי הוא ה-70 קילו, שאולי אני לא אהיה במידה שאני חולמת עליה, אבל אני שומרת עליו לאורך זמן, אני לא במאבקים, רגוע לי בראש, אני לא עולה ויורדת כמו אקורדיון, אני לא כל הזמן במתחים נפשיים, נוח לי, קליל לי מול האוכל, אני לא צריכה לעשות אקסטרות מיוחדות, הרבה פעמים זה שווה את זה, וזה גם מה שישמור אותי בריאה יותר, ובסופו של דבר לאורך זמן ישמור אותי גם רזה יותר. אוקיי? רזה ביחס אליי. כי אנשים שכל הזמן גם עסוקים בדיאטות, הופכים להיות אנשים שדופקים להם את חילוף החומרים, נמצאים יותר באובססיה לאוכל, יותר ברצון לאוכל, יותר אכילה רגשית, יותר התקפי אכילה, ואז עולים גם יותר במשקל, והופכים להיות מבוגרים יותר גדולים ופחות בריאים.
ד"ר בוימן-משיטה: אז איך אפשר להיגמל מאכילה רגשית? כשמגיעה אלייך מטופלת אה… עם דיווחים כאלה ואחרים על אוכל לא בהתאם למנגנון הפיזי שלה, איך מתחילים בכלל תהליך עם אחת כזאת?
טל: אז קודם כל לא נגמלים, זה אולי מה שמוריד כבר איזה 50% מה… מהאכילה הרגשית, כי באמת אנחנו מבינות שאנחנו לא יכולות להיפרד מאכילה רגשית. חלק מהמטרה של אוכל בחיים שלנו היא גם לענג אותנו ולגרום לנו לשמחה, ולפעמים פשוט נאכל וניישר את העוגה. למה? ככה. בעצם הקבלה הזאתי והחוסר ביקורת הזאת וההבנה שזה… זה כאן לנצח, כאילו האכילה היא איתנו לנצח וגם אכילה רגשית, זה כבר משהו חשוב.
דבר שני, אחד מהדברים שאנחנו עושות זה באמת חוזרות להרגיש. חוזרות להרגיש את הגוף, חוזרות להבין מה קורה בתוך הגוף שלי, הרבה פעמים אנחנו נגלה שפתאום אולי המכורה למתוק שאני חושבת שאני, היא לא מכורה למתוק. היא אולי פשוט מרגישה שהמתוק מספר לה סיפור, שבזה שהיא אוכלת מתוק, אז היא מפנקת אותה, כי זה מזכיר לה כל מיני דברים, זאת אומרת לשחרר המון אמונות, וגם נעבוד ברמה התזונתית.
אז ברגע שנמצא גם איזשהו איזון תזונתי, שעוזר גם לאיזון פיזיולוגי והורמונלי, יעזור לי גם להוריד עוד את החשק. זאת אומרת, כל הדבר הזה, של חשק נורא גבוה, של עוררות נורא גבוהה מול אוכל, שאני מרגישה שכל הזמן האוכל רודף אחריי, זה מה שאנחנו עושות. אנחנו מורידות את זה בעזרת… גם ההבנה של השינוי התזונתי וגם השינוי הרגשי.
ד"ר בוימן-משיטה: איזה אמונות, למשל, יכולות לשבת בבסיס הדבר הזה?
טל: אז הרבה פעמים, שאסור לי. שאסור לי לאכול, זאת אומרת שלא מותר לי, ש… שהאוכל הזה משמין אותי, יש הרבה פעמים נטייה לקטלג המון מאכלים, כי בגלל שבדיאטות אנחנו עושות המון דיכוטומיות של כן או לא, אם אני מתחילה לאכול לפני 12, אני פותחת לעצמי את התיאבון. אם התחלתי בבוקר עם מתוק, אז אני כל הזמן ארצה מתוק. אני, גלוטן משמין אותי. לי אסור לאכול לחם. אני, כשאני אוכלת שוקולד, אני לא מצליחה להפסיק. [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת] לי אסור לאכול בחוץ.
ד"ר בוימן-משיטה: את מדברת פה על המון אמונות שהן אמונות בנוגע לאוכל.
טל: נכון.
ד"ר בוימן-משיטה: אז זה בכלל לא נוגע לעצמי כאדם, כן? אלא משהו שנוגע לו בתזונה.
טל: אָה, לעצמי? כן. אבל לעצמי זה יכול להיות: אני חסרת שליטה, אני לא יודעת לעצור. [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת בהבנה] אני, כאילו, זה הרבה פעמים המקום הזה, אני צריכה שיגידו לי מה לעשות. המון פחד לשחרר, כאילו הבנות שתיארת ככה, הדברים הזה שיוצא הרבה בשליטה, הרבה פחד של מה יקרה - אם אני אסמוך על עצמי, כמה אני אוכל? כאילו, זה ב… הרבה פעמים, ה-פחד הגדול. אם אני לא יעבוד לפי האפליקציית תזונה, אם אני לא אספור קלוריות, אני אוכל בלי סוף. תצא ממני מפלצת.
ד"ר בוימן-משיטה: אמרת קודם שזה לא רק עניין של לבדוק האם הבטן מקרקרת או לא. אז איך עוד אני יכולה להיות קשובה לעצמי?
טל: טוב, מי שיש לה אכילה רגשית, מראש, המנגנוני רעב ושובע שלה, קשה לה לשים לב אליהם. זה לא שהם נדפקו, חשוב להבין את זה, זאת אומרת, אותם הורמונים מופרשים, היא פשוט לא שומעת אותם ולא מרגישה אותם.
ואז הרבה פעמים ה… לשים לב לסימני רעב, זה, נגיד, לשים לב שפתאום אני פחות מרוכזת ביום. שפתאום אני יותר עצבנית, שאני יותר חסרת סבלנות, שקשה לי להתרכז. אצל כל אחת זה בעצם עבודה אחרת.
בואי שנייה תעצרי, תנסי להבין. אולי לפעמים, אפילו תנסי לאכול. תאכלי עכשיו, נגיד, איזה סנדוויץ', או חצי סנדוויץ', משהו שהוא לא… את יודעת, כל כך גדול, ותראי איך הגוף שלך מגיב אליו. הרבה פעמים זאת עבודה קצת בדיעבד עם אוכל, כי… בטח בהתחלה. אחר-כך זה זורם יותר ולא צריך, וגם הרבה פעמים עבודה עם סולם רעב ושובע. זאת אומרת, בהתחלה אנחנו ממש מנסות אצל כל אחת, גם תופרות לה את איך שזה נכון לה, לנסות רגע להרגיש את הגוף שלה. כי יש מישהו שאומרת לי: "אני מתחילה לאכול רק בשלוש בצהריים". בודקת. היא משלוש בצהריים באמת אוכלת, אבל גם לא מפסיקה לאכול, ומרגישה שם נורא. היא אומרת: "אני מרגישה שאני בור ללא תחתית, אבל עד שלוש אני לא רעבה".
ואז אני באה ואומרת לה: "בואי נשים רגע סימני שאלה: מה קורה שמה עד שלוש? יכול להיות שבאמת מתאים לך לאכול מאוחר יותר, אולי את לא צריכה לאכול על הבוקר". כן? יש מי שרעבה בבוקר, או לא, אבל בוא נשים רגע סימני שאלה על הדבר הרגיל.
וזה גם משהו למאזינות והמאזינים: אם אתם מרגישים שיש לכם אכילה רגשית, אז תתחילו רגע לשים סימני שאלה לתחושות הרעב והשובע. תתחילו לשאול את עצמכם פשוט מה אתם מרגישים, מול התחושות ומול התחושות הכלליות.
ד"ר בוימן-משיטה: איזה כלים את יכולה לתת למי שמתמודדת עם אכילה רגשית?
טל: הדבר הראשון, זה להכניס המון גמישות. באמת, להכניס המון גמישות, זאת אומרת, גם נרמלנו פה רגע את המקום הזה, שאוכל, הוא יכול להיות קשור גם לרגש וזה בסדר גם לשמוח עם אוכל וכדומה, אז… אז רגע המקום הזה, וגם לא לנסות לשלוט באכילה שלי ב-100%. זאת אומרת, כשאני מנסה לשלוט ואני שוכחת שהטנגו שלי הוא הגוף שלי, אז… אז זה כבר המקום שאני מאבדת את עצמי, אז קודם כל גמישות, להבין שהיום יכול להיראות קצת שונה מאיך שאכלתי אתמול.
דבר שני, לשאול את עצמי, כשאני מזהה שבא לי לאכול, ואני מבינה שאני לא רעבה, אני רוצה להתחיל לשאול את עצמי מה אני מרגישה. מה חסר לי כרגע, מה היה לי היום, איזה רגשות הרגשתי היום, מה קרה לי היום, רגע להכניס איזה שהם אלמנטים רגשיים לתוך החיפוש הזה.
והדבר האחרון, לשאול את עצמי תחושות רעב ושובע. ממש לקחת שבוע-שבועיים, פשוט לשאול את עצמי, לפני כל ארוחה, אחרי כל ארוחה, מה אני מרגישה מבחינת הרעב ושובע. כמה הייתי רעבה? כמה שבעתי? שבעתי נעים? שבעתי קליל? אני מרגישה אנרגטית אחרי ארוחה?
להכניס מאפיינים של שאלות לתוך עצמי מול הארוחה. שזה לא שאלות של כמה קלוריות, כמה פחמימות, הכנסתי חלבון, לא הכנסתי חלבון, אלא זה נטו שאלות של מה הגוף שלי מרגיש ואיך הוא הגיב לאכילה.
ד"ר בוימן-משיטה: שאלה שנייה, שתיארת פה, ל… לעצור ולשאול את עצמי רגע ממה זה נובע ומה אני מרגישה. זאת, נראה לי, נקודה שבאמת, הרבה אנשים כושלים בה. אנחנו לא כל כך טובים בלעצור ולבחון מה באמת אנחנו מרגישים פה עכשיו ומה עובר עלינו. ולבוא ולהגיד, למשל, עכשיו, מה שאני מרגישה זה בודדה. זה לא רעב, עכשיו אני מרגישה בודדה. או עכשיו אני מרגישה מתוסכלת, או עכשיו אני מרגישה שמחה. וגם זה יכול להיות אחלה טריגר אה…
טל: לגמרי.
ד"ר בוימן-משיטה: …ללכת אה… לחגוג את זה באיזשהו אופן. אז יש פה הרבה באמת עבודה רגשית מאחורי זה, ברמה היומיומית. אם אני רוצה להיפטר מאכילה רגשית, אני צריכה ללמוד להפריד בין האכילה לבין הרגשית.
טל: נכון.
ד"ר בוימן-משיטה: ואז יש גם את המקום של להקשיב לגוף ולסימני הרעב והשובע, אבל גם להכיר את העולם הרגשי שלי, ולהבין מה קורה לי שם ומה אני מרגישה עכשיו.
טל: לגמרי.
ד"ר בוימן-משיטה: זה לא נשמע לי פשוט, אני חייבת להגיד לך. אני…
טל: [צוחקת] זה לא… כן.
ד"ר בוימן-משיטה: …אני רוצה לשתף, שאני… כשהתחתנתי, עברתי הדרכת כלה, ועשינו את זה בארגון "צהר", ושמה מגיעה פשוט רבנית, וישבתי איתה באיזה בית קפה בתל-אביב, ואכלנו ביחד, והיא דיברה איתי, וזה היה… זה היה מקסים, האמת שזה היה ממש חוויה טובה. ואחד הדברים שהיא שאלה, זה ממה אני חוששת.
ואז דיברתי איתה על זה, שממש מפחיד אותי אה… להיכנס להריון, ושהגוף משתנה וכולי, והיא אמרה משהו שממש שינה לי באופן אישי, זה הייתה ממש איזה שהיא נקודת מפנה בחיים שלי, שינתה לי את כל ההתייחסות לאוכל ולגוף והכל.
היא אמרה, שלה יש חמישה ילדים, וסיפרה שיש לה גוף שהוא מלא בסימני מתיחה, וכזה הכל כבר [צוחקת] נופל ו… ומידלדל, והיא אומרת: "ובכל יום אני מסתכלת במראה, ואני עומדת ערומה מול המראה, אני מסתכלת על הגוף שלי, ואני אומרת לו: 'תודה. תודה על זה שהצלחת להביא חמישה ילדים בריאים בעולם, על זה שאתה עדיין מתפקד ומצליח לשאת אותי, תודה על זה'".
פתאום נזכרתי שבעצם התפקיד של הגוף שלנו, הוא לא אה… להיות יפה וחטוב ולהשוויץ כלפי חוץ, התפקיד של הגוף שלנו זה לשאת אותנו. הגוף שלנו זה הבריאות שלנו, זה האחריות שלנו. אצל נשים זה גם יכול להביא ילדים לעולם, שזה…
טל: מטורף.
ד"ר בוימן-משיטה: פלא… פלא מטורף, כן. ואז, ברגע הזה, הבנתי שבעצם אני מתייחסת לגוף שלי לא נכון, ובמקום להתייחס אליו ככלי לשירותי, הפכתי להיות המשרתת שלו, ובאמת כמו הרבה אנשים, כל הזמן, ב… ב… אם אני רזה מספיק, ו… וספורט, ולהתעסק בדיאטות, והשיחה הזאת אה… היא ממש, כזה, מהרגעים האלה שמחלקים את החיים שלך לשניים.
טל: קודם כל, מדהים. ממש! איזה סיפור, כאילו, מרגש. ממש.
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
טל: ואני רוצה רגע לקחת את מה שאת אומרת, מעיין, ולהגיד, באמת, גם על הפחד של לחזק את המקום הזה, של כמה הרווחת, שכבר לא התעסקת במקום הזה ורגע לזכור שבעצם, התפקיד גם של אוכל, כמו שאמרת שהתפקיד של הגוף, הוא קודם כל הוא מאפשר לי לדבר וללכת והוא… והוא מאפשר לנשמה שלי להחזיק, כאילו, להיות בתוך הגוף הזה, אז ככה גם אוכל. המטרה של אכילה היא לעשות לי טוב ולהרגיש טוב, היא לא להוציא לי את הריבועים או להוריד אותי 50 קילו או לא. זאת אומרת, המטרה שלי מול אוכל זה להרגיש טוב, זה שהוא יתן לי אנרגיה, שהוא ישמח אותי, הוא יכול לשמח אותי כי אני אוכלת שוקולד והוא יכול לשמח אותי כי אני אוכל את סלט, כן? והרבה פעמים, שאנחנו חוזרות לבייס ליין, לדבר הכל-כך, כאילו, בסיסי הזה, אז אני רגע זוכרת להיכנס פנימה ולהתבונן על הגוף שלי בעיניים אחרות, ועל האכילה שלי בעיניים אחרות, וזה משנה את המשחק. ובאמת שה… הקשר הזה משתנה בין הגוף לאוכל, שאני מתחילה להבין שאני רוצה לאכול כדי לכבד את הגוף שלי, ואני רוצה להרגיש טוב בתוך הגוף שלי ובתוך האכילה שלי, אבל הטוב הזה הוא לא קשור, הוא ק… הוא טוב בריאותית, מעבר ל… כמו שנתת את ה… כאילו, כמו שנתת את הדוגמה שלך, אה… זה עושה המון…
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
טל: …משחרר המון. זה מוריד גם הרבה מהאפור, מהאובססיה לאוכל, כאילו פתאום… הא, [נאנחת בהקלה] אוקיי. ככה, לקראת סיום, אני אגיד שכשאני מסתכלת על אכילה בריאה, אני תמיד מזכירה למי שאנחנו מלוות שזה לא אוכל בריא. יש בה גם אוכל מזין, יש בה גם גמבה ומלפפון וכדומה, אבל היא מכילה גם עוד המון המון דברים, והיא חייבת לתת גם מענה לכל מיני אלמנטים כמו גמישות, כמו שהיא תהיה פרקטית, כמו שהיא תהיה לי נעימה בגוף, ש… שיהיה לי טעים, לפעמים אנחנו אוכלות אוכל שלא טעים לי, רק כי הוא כביכול אמור להיות בריא. "אבל אני לא אוהבת את היוגורט הזה". [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת] "תעיפי את היוגורט הזה, כאילו, תאכלי משהו אחר" ואז אני מכַוונֵנת לאכילה שהיא אכילה בריאה. שהיא מכילה את הגם וגם, וזה יוצא המון סדר והרבה חופש.
ד"ר בוימן-משיטה: טל, תודה רבה רבה רבה לך. אה… תודה שהיית איתי פה. איפה אפשר למצוא אותך, למי ש…?
טל: אה… אז אפשר באינסטגרם, אפשר בפייסבוק, ביוטיוב לרשום אה… וגם בספוטיפיי בפודקאסט שלי, "קשובה", אז גם אפשר, טל חמרה ששון, ו…
ד"ר בוימן-משיטה: תודה רבה רבה.
[מוזיקת רקע]
זה מקום טוב לסיים בו. אז עד כאן להיום, תודה לכל צוות רשת "עושים היסטוריה", לשלי נוי עורכת התוכנית, דני טימור המנהל העסקי, אביב שם-טוב מנהל המכירות, ועמית חזזי מצוות המכירות, בצוות התוכנית גם שלי גואטה, כרמל קינר והילה שמש. נתראה בפרק הבא.
[מוזיקה מתגברת]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Komentarze