top of page

עושים פסיכולוגיה - עיוותי חשיבה- הרכיב הקוגניטיבי של ה-CBT

הוא מאחר לי לדייט אז אני חושבת שהוא לא בעניין או גרוע מכך, נפגש עם מישהי אחרת. אני אמא גרועה כי הילדה פספסה את החוג שהיא אוהבת בגלל שאיחרתי. ההצלחה שלי היא מקרית אבל הכישלון הוא לגמרי בגללי. אלו רק חלק מעיוותי החשיבה בהם אנחנו מזינים את עצמנו. עיוותים שיכולים להתפתח לדפוסים של ממש עד כדי תחושות דיכאון וחרדה. אז איך אנחנו יכולים להיות קצת יותר סלחנים כלפי עצמינו וכלפי אחרים? שיטת הCBT צברה תאוצה בשנים האחרונות, בדיוק משום שהיא גורמת לנו לבחון את נקודת המבט שלנו על עצמינו ועל אחרים. בפרק הזה נארח את אשחר שורק, פסיכולוגית חינוכית מתמחה, מרצה באונ' הפתוחה ומרצה להורים, שתסביר לנו מאיפה הגיעה הגישה, תספר לנו על הרכיב הקוגנטיבי שלה ותציג לנו עיוותי חשיבה שונים לסיטואציות שכולנו מכירות ומכירים.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/04/2024.

פתיח: רשת "עושים היסטוריה"

[מוזיקת פתיחה]

ד"ר בוימן-משיטה: בסוף שנת 2021, בגיל 100 בדיוק, נפטר האדם שחולל את המהפכה הגדולה ביותר בעולם הטיפול הפסיכולוגי מאז פרויד. אהרן בק. בק, כמו רוב אם לא כל הפסיכיאטרים שהוכשרו לטיפול בתחילת ואמצע המאה ה-20, הוכשר בפסיכואנליזה והחל לטפל בפציינטים שהגיעו אליו לקליניקה. אצל חלקם הטיפול היה יעיל ומוצלח, אבל אצל אחרים, ובעיקר עבור כאלה שסבלו מסימפטומים דיכאוניים, המצב לא מספיק השתפר. בק ניסה בכל הכלים שהיו לו בהתאם לגישה הפסיכואנליטית, לגלות מה הם הקונפליקטים הפנימיים הסמויים שמובילים אדם לסבל רב כל כך. אך גם כשהתגלה קונפליקט כזה או אחר, הסימפטומים נשארו.

בק, הנון-קונפורמיסט החל לפקפק בפסיכואנליזה, טען שאינה מבוססת מספיק מחקרית, ופקפוקיו גברו לאחר שחקר את חלומותיהם של אנשים שסבלו מדיכאון, וגילה שממצאי המחקר שלו אינם תואמים את הנחות הפסיכואנליזה. באומץ רב החל בק לפתח גישה חדשה לטיפול בדיכאון. גישה חדשה ושונה לחלוטין מזו הפסיכואנליטית. גישה שכמעט ולא נוגעת בקונפליקטים מהעבר, גישה קצרת מועד יחסית, כזו שלא דורשת טיפולים ארוכי שנים. גישה שהואשמה, ועודנה מואשמת לעתים, שהיא שטחית, פלסטר, או שיטה זמנית להעלאת המורל. אבל גישה שהוכחה מעבר לכל ספק כיעילה. גישה שטוענת שהמחשבות שלנו, הן אלו שמובילות לרוב הצרות שלנו.

[מוזיקה]

קריין: "עושים פסיכולוגיה", עם ד"ר מעיין בוימן-משיטה.

ד"ר בוימן-משיטה: שלום לכם ולכן ותודה שהצטרפתם אליי היום ל"עושים פסיכולוגיה". בפודקאסט הזה אני מביאה לכם בכל פרק נושא אחר מעולם הפסיכולוגיה ומארחת מומחים בתחום או אנשים שמספרים את סיפורם האישי. היום נדבר על הגישה הקוגניטיבית, הגישה שהיא ה-C בטיפול ה-CBT המוכר. הגישה שהבנת עקרונותיה, בעיניי, היא ממש משנה חיים. וכדי להבין את הגישה הזו נמצאת איתי היום אשחר שורק, פסיכולוגית חינוכית מתמחה, מרצה באוניברסיטה הפתוחה ומרצה להורים. שלום אשחר, תודה שהצטרפת אליי היום.

אשחר: היי מעיין.

ד"ר בוימן-משיטה: אז אנחנו נדבר על הגישה הקוגניטיבית, נדבר קצת… CBT כולל בעצם גם את הרכיב ההתנהגותי וגם את הרכיב הקוגניטיבי. המיקוד שלנו יהיה היום בעיקר ברכיב הקוגניטיבי. ויש, אני חושבת, כמה עקרונות שמנחים את הגישה הזו, שהעיקרון הראשון אומר שמצב הרוח שלנו, בגדול, נקבע במידה רבה על ידי המחשבות שלנו. או שכל מצב רוח נוצר על ידי הכרה. הכרה זה האמצעים שבאמצעותם אנחנו עורכים היכרות עם המציאות בעולם. זה ההבנה, התפיסה, הגישות, האמונות שלנו, שבסוף כל אלה משתקפים במחשבות שלנו. אז אני חוזרת למקום שממנו התחלתי. מצב הרוח במידה רבה נקבע על ידי המחשבות. עכשיו, זה נשמע נורא נורא פשטני ונשמע נורא ניו-אייג'י, תגידי על זה קצת.

אשחר: אז באמת אנחנו בוחרים להסתכל דרך איזשהם משקפיים על העולם. ויש לנו דפוסי חשיבה שאנחנו נוהגים להסתכל עליהם, דרכם, על העולם, והם באמת משפיעים על המצב רוח שלנו ואיך אנחנו מגיבים לסביבה ואיך אנחנו תופסים את המצב שלנו.

ד"ר בוימן-משיטה: אני אתן דוגמה. נגיד ששומעים את הפרק הזה. אז יש בטוח כאלה שתעלה להם מחשבה 'איזה שטויות, זה, זה יותר מדי פשוט כדי… מכדי להיות אמיתי'. זה הרבה ביקורת על הגישה הזו. מי שזו המחשבה שתעלה בו, אז ירגיש מיד סקפטי. ותעלה בו איזושהי תחושה של בוז ובטח יעביר ערוץ, [צוחקת] ילך לשמוע משהו אחר. ובטח לא יתרם ממה שיש לפרק הזה להציע.

אבל מי שיחשוב לעצמו 'זה נשמע מעניין', אז עולה סקרנות ואולי תקווה לשינוי. ואז יש יותר סיכוי שאותו אדם ייקח מפה משהו. אז זה העיקרון הראשון של הגישה. ומצב הרוח הוא תוצר של מחשבות. ובאופן ספציפי, מצב של דיכאון, לפי בק, הוא גם תלוי במידה רבה במחשבות. יש ספר נפלא שנקרא "בוחרים להרגיש טוב", ואהרן בק כותב בפתיחה שלו: "האדם המדוכא חושב בצורה שלילית, מוזרה, על עצמו על סביבתו ועל העתיד המצופה לו". מה זה הדבר הזה?

אשחר: לפי אהרן בק, יש שלושה מרכיבים שמובילים או עלולים להוביל לאיזשהו חוסר אונים נרכש ולדיכאון. כשאנחנו חושבים על עצמנו באור שלילי ושאנחנו מפרשים את העתיד כחסר תקווה, אז בעצם אין לנו הרבה השפעה על העולם. אין לנו מה לעשות בנידון. ואני חושבת שאולי נפרק מרכיב-מרכיב?

ד"ר בוימן-משיטה: כן בהחלט, כן.

אשחר: [צוחקת] אוקיי אז בוא נתחיל בחלק של עצמנו. אז אנחנו נדבר על המשולש הקוגניטיבי של בק, וכדי להבין את המרכיב הראשון האנושי אני רוצה ללכת שנייה אחורה להטיות של ייחוס. לייחוס פנימי וייחוס חיצוני. בעצם, כשאנחנו מסתכלים על העולם, אנחנו יכולים לתת סיבה לתוצאה מסוימת מתוך עצמנו, או תכונה שלנו או משהו שעשינו. או שאנחנו יכולים לתת את הסיבה כמשהו חיצוני. אוקיי? ורוב האנשים עושים משהו שנקרא 'הטיה לטובת העצמי', ומייחסים את ההצלחות שלהם לעצמם, ייחוס פנימי, ואת הכישלונות שלהם למשהו בסביבה, ייחוס חיצוני.

ד"ר בוימן-משיטה: למשל, תני לי דוגמה.

אשחר: למשל אם אני מצליחה במבחן, אז אני אעשה על הדבר הזה ייחוס פנימי, ואני אגיד שאני חכמה ושאני מוצלחת. אולי שלמדתי, אוקיי? ואם נכשלתי במבחן רוב האנשים הבריאים אומרים שהמבחן היה קשה, שהמרצה הפלה אותם, או משהו כזה שנותן סיבה ללמה הם נכשלו במבחן. כשאנחנו עושים את הדבר הזה הפוך, ואנחנו מדברים על כישלון כייחוס פנימי - 'נכשלתי כי אני טיפשה, כי אני לא מוצלחת, כי אני לא טובה', ונותנים ייחוס חיצוני להצלחות שלנו, אוקיי? 'זה היה מבחן קל, זה היה פוקס'. ואז בעצם אין לנו הרבה שליטה על החיים. וזה אחד המרכיבים העיקריים שמובילים אותנו בסופו של דבר לדיכאון.

ד"ר בוימן-משיטה: זאת אומרת אנשים שיש יותר סיכוי שיתחילו לפתח סימפטומים דיכאוניים, זה אנשים שדפוס החשיבה שלהם הוא כזה שכל כישלון הוא בגללם, וכל הצלחה היא מקרית. כן?

אשחר: בהחלט, בהחלט.

ד"ר בוימן-משיטה: אין שום דרך לצאת מזה נכון? אין שום דבר שיכול לקרות שיכול להוכיח לאחרת בצורת החשיבה הזאת.

אשחר: בהחלט. אם את מייחסת לתכונות האופי שלך 'טיפשה' זה לא משהו שאפשר לשנות. 'מוזרה', 'לא מוצלחת' זה דברים שקשה מאוד לשנות אותם.

ד"ר בוימן-משיטה: גם הוכחות מהעולם לא ישנו את זה. כי כאילו, לא משנה כמה הצלחות יהיו לי לאורך הדרך, תמיד אני אחשוב שזה לא שלי.

אשחר: נכון.

ד"ר בוימן-משיטה: זה מקרי.

ד"ר בוימן-משיטה: את מדברת על חוסר אונים נרכש. חוסר אונים נרכש זה מונח שבזמנו טבע זליגמן. זליגמן היום הוא חוקר מאוד מאוד גדול בתחום של הפסיכולוגיה חיובית, אבל לפני זה הוא היה חוקר בתחום של דיכאון ושל חוסר אונים. והוא עשה ניסויים עם בעלי חיים, ואני לא זוכרת בדיוק בדיוק את מה שהיה שם בניסוי, אבל היה בגדול… הרעיון הוא כזה, שכלב נכנס לאיזשהו כלוב והרצפה מחשמלת, ואין לו מה לעשות.

בהתחלה הוא מנסה להתמודד עם זה, אבל הוא לא מצליח כי שום דבר שהוא עושה לא עוזר. ובאיזשהו שלב הכלב מפסיק לנסות להתמודד עם ה… להתנגד לזרם החשמלי הזה. ואז פותחים את דלת הכלוב. והכלב בשלב הזה כשיהיה זרם חשמלי יש לו מה לעשות, הוא יכול לצאת החוצה, הוא יכול ללכת. אבל הוא כבר אפילו לא מנסה. ברגע שהכלב למד שלא משנה מה הוא עושה זה לא עובד, אז גם כשיש מה לעשות, הוא לא ינסה בכלל. וזה מה שנקרא חוסר אונים נרכש. איזושהי תחושה כזאתי של 'אין לי מה לעשות עם זה. לא משנה מה, אז אני פשוט אפילו לא אנסה'.

אשחר: אז באמת זה שילוב של איזשהם עיוותי חשיבה, או הדרך שבה אנחנו מסתכלים על העולם, עם הרבה פעמים, הרבה מצבי לחץ או דחק. איזשהם נסיבות חיים שהביאו אותנו גם להאמין בזה שאין לנו את היכולת ואין לנו את המסוגלות. ואז זה מוביל אותנו יותר לכיוון של חוסר אונים נרכש ומשם לדיכאון.

ד"ר בוימן-משיטה: זה מאפיין רק אנשים שהם בדיכאון?

אשחר: אני חושבת שאנחנו מדברים על איזשהו ספקטרום, שבקצה אנחנו מגיעים לדיכאון, אבל שיש לזה כל מיני שלבים. אם את מדברת על זוגיות, אז מישהי שהפסיקה לחפש, שהתייאשה, גם זה איזשהו חוסר אונים נרכש שהפסקנו… כי הנסיבות לימדו אותנו שזה קשה, שזה דורש הרבה עבודה, לא היו לנו הצלחות בנושא.

ד"ר בוימן-משיטה: כלומר זה… אנחנו מדברות על דיכאון, כי זה המונח שהשתמשו בו במקור כשהתחילו לחקור את התחום הזה. אבל, אבל זה באמת לא רק. כלומר, לכל אחד מאיתנו אני חושבת אולי יש איזה תחום בחיים שבו יש לו איזה חוסר אונים נרכש, כי ניסיתי וניסיתי וזה לא הצליח ואז מתישהו הפסקתי לנסות. וככול שזה יותר נרחב, וככול שזה תופס יותר היבטים בחיים, שם אנחנו מתקרבים יותר לאגפים של דיכאון ממש.

אשחר: נכון.

ד"ר בוימן-משיטה: אוקיי, אז זה חוסר נרכש וייחוסי החשיבה. ומה זה המשולש הקוגניטיבי של בק?

אשחר: אוקיי, אז החלק הראשון הוא באמת מחשבות שליליות בייחוס לעצמי, כשאנחנו מייחסים כישלון לעצמנו ואז אנחנו עוברים למחשבות שליליות ביחס לעולם. וכשאנחנו תופסים גם את העולם כדיכאוני, כעויין, ואנחנו שמים איזה משקפיים כאלה שרואות את העולם כמאוד תוקפני, אממ…

ד"ר בוימן-משיטה: העולם, מה זה? זה אנשים אחרים? מה זה העולם?

אשחר: כן, זו הסביבה, זו הממשלה, זה האנשים הקרובים אלינו. העולם הוא לא פשוט ואנחנו יכולים לפרש כל מיני סיטואציות לכאן או לכאן. מישהו עקף אותי בפקק, אוקיי? האם הוא עשה את זה לי? האם הוא עשה משהו נגדי? או האם הוא מיהר לעבודה? אוקיי? אולי אשתו יולדת בבית חולים, והוא ממהר. אז השאלה מאיזה משקפיים אני רואה את זה. אם אני אקח את זה באופן מאוד מאוד אישי אז העולם יראה לי תוקפני.

ד"ר בוימן-משיטה: הרבה פעמים בזוגיות, אני מדברת על זה עם זוגות, על איזה כוונה אתה נותן לבן אדם האחר. האם אתה חושב שהאדם הייתה לו כוונה חיובית או כוונה שלילית ואיזושהי כוונת זדון כשהוא עשה את זה? [אשחר מהמהמת בהסכמה] אז זה אני חושבת מה שאת אומרת פה. האם הכוונות של האחרים הן כוונות טובות בבסיס שלהן, או שהן תמיד בכוונה להרע, לתקוף?

אשחר: בהחלט, איך אנחנו מפרשים את ההתנהגות של האחר.

ד"ר בוימן-משיטה: כן, אוקיי, של הסביבה שלנו, וואו, זה כל כך משפיע. ואני, כשאני כותבת ברכות לזוגות שמתחתנים, אני תמיד מבקשת להם לייחס כוונות טובות אחד לשני. כי כשהם מתחילים להסתכל במשקפיים של כוונות לא טובות, מאוד קשה לנצח. כי עכשיו, אם את… לא יודעת, לא הצלחת לקום בבוקר ביום שבת, כי לא נרדמת בלילה ביום שישי. אז זה לא: 'את עייפה ואת צריכה עוד קצת לישון', זה: 'את רוצה לדפוק אותי עם הילדים, ואת רוצה שאני אקום, ואת בכוונה מתעלמת'. וזה גורר מריבות ותסכול ומרמור אינסופי. [צוחקות]

אשחר: אני חושבת שזו ברכה מקסימה, וזה בהחלט משהו שכולנו לפעמים צריכים את הבן אדם שיבוא ללחוש לנו באוזן ויגיד לנו: אובייקטיבית, באמת, זה לא היה נגדך.

ד"ר בוימן-משיטה: כן נכון, נכון. וכמה קשה אבל לזכור את זה לפעמים.

אשחר: נכון.

ד"ר בוימן-משיטה: אוקיי, אז זה ייחוס של הדברים לעצמי, יחוס או כוונות שאנחנו מייחסים לסביבה או לעולם.

אשחר: נכון.

ד"ר בוימן-משיטה: זה הקודקוד השני במשולש, ומה עוד יש?

אשחר: ואז אנחנו מדברים על מחשבות שליליות ביחס לעתיד ואיך אנחנו רואים את העתיד. אם אנחנו רואים אותו כחסר תקווה, או כאיזשהו משהו שאנחנו יכולים לשנות. אוקיי? אם אני במצב כלכלי או זוגי לא טוב, ואני חושבת שאין לי סיכוי, הסיכוי שאני אצליח ושאני ארוויח או שאני אהיה בזוגיות הוא קָטֵן, אוקיי? כי אני לא מתאמצת בשביל הדבר הזה, ואני לא חושבת שיש לי יכולת לשנות. אז אם אני אהיה במקום הזה אני אפספס הזדמנויות ואני אראה את העולם קצת קודר. וכשיש לנו את כל השלישייה הזאתי אז באמת אנחנו מגיעים לדיכאון. לאיזשהו חוסר אונים של 'אני לא יכול לשנות, העתיד לא יהיה טוב, העולם הוא רע. אז למה לי להיות פה?'.

ד"ר בוימן-משיטה: וואו זה מדכא. [צוחקות]

אשחר: זה באמת הסתכלות מדכאת.

ד"ר בוימן-משיטה: כן, זה באמת הסתכלות מדכאת. תראי אני חושבת שמתישהו, או באזורים מסוימים בחיים שלנו, כולנו חוטאים במחשבות האלה. ונגיד גם, שתכף נדבר על עיוותי חשיבה, כולנו עושים את זה, כולנו עושים את זה.

אשחר: בהחלט.

ד"ר בוימן-משיטה: ובאמת העניין הוא פה של מינון. מי שחושב על עצמו בכל התחומים רק רע, מי שחושב על העולם, על כל האנשים, תמיד רק רע, מי שחושב שבעתיד שום דבר לא ישתנה. וזה מקום מאוד קשה להיות בו.

אשחר: בהחלט.

ד"ר בוימן-משיטה: אז זה, כל זה מתחבר לנו לעיקרון הראשון שמצב הרוח הוא תוצר של מחשבות, ואז את הדגשת - מחשבות על עצמנו, מחשבות על הסביבה, ומחשבות על העתיד. העיקרון השני של הגישה הזאת, של הגישה הקוגניטיבית, היא שמחשבות שליליות מכילות כמעט תמיד עיוותי חשיבה. זאת אומרת שמחשבות שליליות כמעט תמיד מעוותות, ולא עומדות במבחן המציאות. מה זה עיוותי חשיבה?

אשחר: אז עיוותי חשיבה הם איזשהם מחשבות אוטומטיות, שדרכן אנחנו מפרשים סיטואציות ביום-יום שלנו. ויש המון עיוותי חשיבה, אבל אנחנו יכולות אולי לדבר על כמה עיוותי חשיבה מרכזיים.

ד"ר בוימן-משיטה: [מהמהמת הסכמה]

אשחר: הראשונה שאולי יהיה קל לאנשים להתחבר אליה היא 'חשיבה דיכוטומית', חשיבה של שחור ולבן, הכל או כלום. ואני רואה את זה הרבה אצל בני נוער. שיש להם, במיוחד במעבר בין כיתה ו' לכיתה ז' שצריך לרכוש חברים מחדש. והרבה פעמים יש איזושהי ציפייה שישר תהיה החברה הכי טובה או החבר הכי טוב, וישר הם יוכלו לחלוק את כל מה שעובר עליהם. ובמציאות זה לא ככה. חברות טובה נבנית עם הזמן. ואז הם אומרים: 'אם הוא לא החבר הכי טוב שלי, ואם הוא לא מבלה כל הזמן שלו או שלה איתי, אז אני לא רוצה להיות חברה שלו', ואז הם נשארים בודדים. אז החשיבה של שחור-לבן פוגשת אותנו הרבה פעמים…

ד"ר בוימן-משיטה: בסיטואציות חברתיות.

אשחר: נכון.

ד"ר בוימן-משיטה: אני חושבת שזה בהרבה מקומות, זה גם ב... יכול להיות עכשיו שפישלתי היום בעבודה, ובסך הכל אני עובדת טובה, ובסך הכל אני עושה את הדברים כמו שצריך, אבל היום עשיתי משהו לא בסדר, לא יודעת מה. וה… הכל או כלום הזה, זה מיד: 'אני טיפשה גמורה, אני עובדת נוראית, אני גרועה, בטח עוד מעט יפטרו אותי'. זה כבר לקחת לכיוונים אחרים. אבל אין איזשהו אמצע. או יכול להיות שאמרתי עכשיו משהו שלא צריך להגיד, אז זה מיד: 'אני חסרת טקט, אני מביכה'. אין חמלה, אני אקרא לזה חמלה

אשחר: חמלה עצמית, כן.

ד"ר בוימן-משיטה: אין איזשהו ספקטרום. זה או שאני מושלמת או שהעולם מושלם, או שהוא נורא ואיום. הבעיה בטעות החשיבה הזו, זה שזה נשמע לי שאנחנו מגיעים לאיזשהו רף בלתי אפשרי, ששוב ושוב ושוב בהכרח מוביל לאכזבות. כי במציאות אין מושלם, אין דבר כזה.

אשחר: בהחלט, אני נתקלת בזה גם אצל סטודנטים שאם הם לא קיבלו 90 אז הם נכשלו. ואין שם את המרחב הזה להגיד 'אוקיי, אני אשתפר, אני… אולי במבחן הבא יעשה משהו אחר'. [כך במקור]

ד"ר בוימן-משיטה: כן, נכון, זה אוטומטי. אנחנו… מי שלא 'מכיר את החומר', מה שנקרא, בכלל לא שם לב שהוא עושה את זה, אנחנו פשוט עושים את זה. אגב, אני אגיד שאני חושבת שרוב עיוותי החשיבה, כשאנחנו מסתכלים על אחרים, אנחנו שוגים בהם פחות. זאת אומרת, נופלים בהם פחות.

אשחר: נכון.

ד"ר בוימן-משיטה: כלומר, יותר קל לגבי עצמנו. אם חברה שלי תקבל 85, יהיה לי קל להגיד לה 'אוקיי, אז קיבלת בזה 85 אבל בהוא 95, אז הממוצע הכללי שלך הוא 90 ואת ממש בסדר'. או ש'אוקיי יכול להיות שזאת לא תוצאה מספיק טובה, יש לך מועד ב''. להוציא את הדיכוטומיה הזאת לאחרים אנחנו יודעים, לעצמנו קצת פחות. מה היא טעות החשיבה הבאה הנפוצה?

אשחר: 'חשיבה קטסטרופלית'. איזה שהוא תסריט אימה. שמדבר קטן אנחנו כבר חושבים על העתיד, ואנחנו מריצים לעצמנו את הסרטים האלה בראש. למשל אם הבן זוג שלי לא עונה לי לטלפון…

ד"ר בוימן-משיטה: וואי וואי. [צוחקת]

אשחר: …פעמיים, אז הוא מסנן אותי, אז הוא לא רוצה לדבר איתי. אז…

ד"ר בוימן-משיטה: הוא בטח רוצה להיפרד ממני. זה, זהו, זה נגמר. [צוחקת]

אשחר: בדיוק. ואז גם אני אתייחס אליו ככה, אוקיי? אם הסרטים רצו לי ככה בראש שעה או שעתיים, עד שהוא התפנה לענות לי, ולא הלכתי לברירה הכנראה יותר סבירה שהוא היה עסוק, [צוחקת] אז, אז כשהוא יתקשר אחרי שעתיים אני אכעס עליו. ואולי אני אפילו… אם אני מאוד פגועה, אם יש לי מנגנוני הגנה מאוד חזקים, אפילו ייפרד ממנו [כך במקור] לפני שהוא נפרד ממני. ובעצם יצרתי איזשהו סרט שלם על זה שהוא לא ענה לי פעמיים לטלפון. [צוחקות]

ד"ר בוימן-משיטה: וואי, זה נורא הדבר הזה, זה נורא. זה באמת… דיברתי על זה פה, אני חושבת, בעבר, כשדיברנו על פרק על לחץ, על איך הוא גורם לחשיבה הקטסטרופלית הזאת להתגבר. היה לי שיחה בבוקר עם הילדה שלי. היא… מישהי גילתה לה סוד, והיא לא ממש גילתה למישהי אחרת, אבל היא אמרה לה חלק מזה, כי היא רצתה להגן עליה על משהו… והיא רצתה… היא לא… היא הסתבכה עם עצמה, והיא רצתה להגן על שתיהן, והיא נכנסה לסרט שהיום היא מגיעה לבית ספר ועושים עליה חרם, והמורה לוקחת אותה לשיחה, ואף אחד לא מדבר איתה. על איך היא מתנהגת, ושזה לא חברי, ושהאימא של הילדה תדבר איתה, והיא ממש התחילה להעלות זה… ואז ממש הסברתי לה על טעות החשיבה הזאת [צוחקות]. הסברתי לה שהמוח במצבי לחץ תמיד לוקח אותנו לדברים הכי גרועים שיכולים להיות…

אשחר: נכון

ד"ר בוימן-משיטה: …ושכמעט תמיד המציאות היא יותר… היא הרבה יותר טובה ממה שאנחנו מדמיינים. ואז היא חזרה הביתה מבית ספר, והיא נורא רצתה לדבר איתי, אמרה לי 'את צדקת, זה באמת לא קרה שום דבר, הכל היה ממש בסדר'. [צוחקות] אמרתי לה: 'את רואה, עכשיו תזכרי את זה בפעם הבאה שהדבר הזה קורה לך, כי המוח תמיד לוקח אותנו להכי גרוע'. וגם אני חושבת שפוגשים את זה המון בטיפול, נכון? אגב הסטודנטים לפסיכולוגיה.

אשחר: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר בוימן-משיטה: אז הייתה לי מישהי שהייתה לה חרדת בחינות נוראית. ושניסיתי להבין למה אז היא אמרה, 'אם אני אקבל את ה-85 הזה, אז זהו, אז אני לא אסיים את התואר, אני לא אתקבל לתואר שני',

אשחר: ממש ככה.

ד"ר בוימן-משיטה: אני לא אתקבל לתואר שני, לא אהיה לי מקצוע, לא יהיה לי מקצוע לא תהיה לי הכנסה, אני לא אמצא בטח זוגיות, כי מי ירצה להתחתן איתי אם אין לי שום דבר להציע, ו… מסיימת את את החיים הומלסית'. [צוחקות] זה ה…

אשחר: כן, כן, זה ה-85, זה ממש ככה.

ד"ר בוימן-משיטה: לשם זה הולך. ובאמת מאמינים לתסריט הזה של עצמם, ואז צריך להתחיל… רגע, בוא נפרק את הדבר הזה. בוא נראה איפה המציאות ואיפה התסריטים שלנו בראש.

אשחר: נכון.

ד"ר בוימן-משיטה: מה עוד?

אשחר: כל העניין של הסקה שגויה או קריאת מחשבות, גם היא קיימת.

ד"ר בוימן-משיטה: [מהמהמת בהסכמה]

אשחר: שאנחנו קופצים לאיזשהן מסקנות, ואנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה האחר חושב. וזה גם, אני אדגים את זה עם ילדים.

ד"ר בוימן-משיטה: כן.

אשחר: למשל אני חושבת שלא יהיו לי חברים בכיתה…

ד"ר בוימן-משיטה: כן.

אשחר: …או באוניברסיטה, לא משנה. ואני הולכת עם המחשבה הזאת, ואני עוברת ליד חבורת ילדים, והם צוחקים עליי. הם צוחקים עליי, זה מה שאני חושבת. בפועל הם פשוט צוחקים. ואני מגיבה מתוך המחשבה שהם צוחקים עליי. ואני אומרת להם, 'מה אתם צוחקים עליי?'. עכשיו, הם בכלל לא צחקו עליי, והם דיברו על משהו אחר. אבל ברגע שהגבתי ככה, ברור שאני אהפוך לנושא שיחה, וכנראה שהם באמת יצחקו עליי. וזה איזושהי כמו נבואה שמגשימה את עצמה. כשאנחנו מפרשים את המחשבות של מישהו אחר, אנחנו מגיבים מתוך הדבר הזה.

ד"ר בוימן-משיטה: נכון, נכון. זה כמין קריאת מחשבות כזאת וניבוי עתיד, שאנחנו בטוחים שאנחנו יודעים מה כולם חושבים. והקטע בדבר הזה זה שתמיד יש איזושהי תחושה שכולם מתעסקים בנו, נכון?

אשחר: נכון.

ד"ר בוימן-משיטה: אם צוחקים זה ברור שזה בגללנו. אם מישהו עכשיו עצבני, זה ברור שזה כי הוא… אני לא מוצאת חן בעיניו. אם עכשיו מישהו נרדם לי בהרצאה, זה בהכרח כי אני משעממת. זה לא יכול להיות שהוא, לא יודעת…

אשחר: לא ישן בלילה.

ד"ר בוימן-משיטה: יש לו תינוק קטן והוא לא ישן כל הלילה, וזה לא… אין, אין את האופציה הזאת בכלל. זה תמיד מאוד אישי, ותמיד אני בוודאות יודעת. אני חושבת שיש פה גם את הרכיב הזה של ה… ניבוי העתיד, של כאילו, אני יודעת גם לא רק מה הם חושבים עכשיו, אלא גם מה יחשבו.

אשחר: נכון.

ד"ר בוימן-משיטה: ואז יש הרבה אנשים שהם חוששים, נגיד, לשלוח קורות חיים לכל מיני מקומות, כי בשביל מה אני אשלח קורות חיים? הם יחשבו שאני עושה מעצמי צחוק. הם בטח יקבלו את קורות החיים שלי, הרי אני כאילו ממש פחות מדי מוכשרת…

אשחר: למשרה הזאת.

ד"ר בוימן-משיטה: …לעבודה הזאת. הם יפתחו את זה והם יצחקו, זה מה שהם יעשו. [צוחקת]

אשחר: או שמראש אנחנו יודעים שהמראיין לא יאהב אותנו, הבוס לא מחבב אותנו, ואנחנו משערים את זה, ואנחנו גם… כשאנחנו ממש מאמינים בזה אנחנו גם מוצאים לזה ביסוסים שהם קטנים. ואנחנו קצת מתעלמים מעוד דברים…

ד"ר בוימן-משיטה: נכון.

אשחר: …שזה מוביל אותנו לעוד איזשהו עיוות חשיבה, של 'מזעור והעצמה'. שאנחנו בעצם מעצימים אירוע בודד וממזערים כל מיני אירועים אחרים, ואז אנחנו מאוששים את מה שחשבנו. אוקיי? אם אני לוקחת את הפעם הזאת שהבוס העיר לי ואני מגדילה אותה, מעצימה אותה, ואני מתעלמת מכל הפעמים שהבוס לא העיר לי, או שהוא אמר לי איזושהי מילה טובה, אז אני בעצם נמצאת תחת האשליה שהבוס לא מחבב אותי, שהוא לא אוהב אותי, או שהוא לא הוגן כלפיי, כשהמציאות היא לא כזו.

ד"ר בוימן-משיטה: נכון. קראתי תיאור יפה של זה, שזה כמו להסתכל על העולם עם משקפת. נכון למשקפת יש שני צדדים, שצד אחד, אם מסתכלים כמו שצריך, אז היא מגדילה.

אשחר: נכון.

ד"ר בוימן-משיטה: ואם מסתכלים הפוך, אז היא מקטינה. אז זה אומר, לכל הטעויות והחסרונות אנחנו מסתכלים עם המשקפת המגדילה. וזה לא סתם אירוע בודד להעצים, זה אירוע בודד שהוא תמיד שלילי. ואת כל היתרונות, כל הדברים הטובים שקורים, אנחנו עם המשקפת המקטינה.

אשחר: נכון.

ד"ר בוימן-משיטה: אנחנו לא נותנים להם חשיבות. אני חושבת שהמקום הכי בולט שאנחנו רואים את זה, זה באמת במקום של ביקורת. הבוס יכול, או הבוסית, יכולים לתת לי ביקורת עם תשעה דברים מדהימים, ודבר אחד שהוא לשיפור.

אשחר: נכון.

ד"ר בוימן-משיטה: וזה הדבר היחיד [בהדגשה] שאנחנו נזכור. נשאל אנשים שנה אחרי זה 'מה אתם זוכרים ממה שאמרו לכם מהמשוב בשנה שעברה?', הם יזכרו את הדבר הזה. כי זה מגדיל, זה אומר שהם לא מספיק. אני חושבת שהכל גם מתחבר. זה גם שוב המקום הזה, שאף אחד לא מושלם, אבל אנחנו מצפים מעצמנו לאיזה… סטנדרט בלתי אפשרי.

אשחר: נכון, אנחנו לפעמים… לפעמים שופטים את עצמנו ליותר חומרה. אני יכולה לתת גם דוגמה בדייט.

ד"ר בוימן-משיטה: כן.

אשחר: למשל שהוא מאחר. ואז אנחנו מתחילים לחשוב שהוא מזלזל בדייט, שהוא לא רציני, שאולי הוא מתחרט. ואם אני אתרכז בדבר הזה אני אפספס הרבה דברים טובים שהוא עשה בדייט, כמו הביא לי פרחים.

ד"ר בוימן-משיטה: נכון,

אשחר: ואני לא אתמקד בזה שהוא שילם עליי, ושהשיחה הייתה טובה, ושהוא בעצם כן השקיע וכן נתן מעצמו. כי אני אתרכז בעשר דקות האלה שהוא איחר לי ואני ישבתי שם וחשבתי שאולי הוא מזלזל בי, ואולי הוא לא רוצה להיות פה.

ד"ר בוימן-משיטה: נכון, נכון. זה גם הקריאת מחשבות הזו שדיברנו עליה קודם, וגם שוב העצמה ומזעור - אנחנו לא מסתכלים בפרופורציה הראויה על הדברים, לוקחים אירוע אחד והוא הכי חשוב.

אשחר: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר בוימן-משיטה: ושאר הדברים…

אשחר: פשוט… מתגמדים.

ד"ר בוימן-משיטה: …אין להם ערך. כן, נכון. איזה עוד יש?

אשחר: יש לנו את 'הכללת יתר'. כל העניין של אירוע שלילי בודד, שממנו אנחנו מסיקים מה יהיה, אוקיי? אם… אם אני חוזרת למבחנים: אם נכשלתי במבחן אחד, אז עכשיו אני אכשל בכולם.

ד"ר בוימן-משיטה: [מהמהמת בהסכמה]

אשחר: [צוחקת] אוקיי?

ד"ר בוימן-משיטה: כן, כן. זה גם… זה, הייתה לי מטופלת שהיא הייתה מדהימה גם חיצונית וגם פנימית ובחורים היו נופלים לרגליה, באמת. ותמיד הייתה לה הצלחה ותמיד… ויום אחד קרה הדבר ומישהו נפרד ממנה [בהדגשה]. וזהו, ומבחינתה היא באה אחרי זה לטיפול של: 'אני לא מוצלחת, אני לא לעולם לא אצליח. זה… אין לי את זה עם גברים, זה לא עובד, לא תהיה לי זוגיות'. מפעם אחת. וכשהסתכלתי על זה מבחוץ, זה נראה כל כך לא הגיוני. הרי את כל החיים שלך רק מצליחה. [אשחר צוחקת] והנה בפעם הזאתי את לא הצלחת, אבל זהו, כל שאר הפעמים פשוט נמחקו ומבחינתה זאת המציאות עכשיו. צריך להעיר את תשומת ליבה לעיוות החשיבה הזה. אבל בחוויה האישית שלה, זה העולם, זאת המציאות.

אשחר: [המהום הסכמה] זה, כן, זה קורה לי הרבה עם בני נוער ובאמת סיטואציות חברותיות. ש… הייתה לי גם, איזה נערה שאמרה שאין לה חברים ולא מזמינים אותה, וכששאלתי אותה ובדקתי, אז… אז היא אמרה לי, 'במקרה הזה באמת לא הזמינו אותי'. אבל ש… שאלתי אותה מה היא עושה בשאר ההפסקות אז היא אמרה לי 'כן הם קוראים לי אבל אני לא הולכת' [מעיין צוחקת]. אפרופו, כי היא חשבה…

ד"ר בוימן-משיטה: כן.

אשחר: אפרופו עיוותי חשיבה, אז היא חושבת שהיא לא מוצלחת מספיק, שהיא לא תשתלב, והיא כבר קוראת את המחשבות של כולם. אבל בסיטואציה האחת הזאת שלה, היא ממש שברה אותה. ויש לה המון המון סיטואציות שכן רוצים בחברתה וכן מזמינים אותה, והיא אפילו נמצאת ומשתתפת, והיא עדיין מרגישה שהיא לא שם חברתית.

ד"ר בוימן-משיטה: יש אחד שהוא נקרא 'פילטר שכלי'. שזה אומר להסתכל על המציאות באיזה פילטר, שבה רק מה ששלילי עובר את הפילטר, ומה שחיובי נפסל החוצה. נגיד עכשיו אם מישהו מחמיא לי, אז המון אנשים במקום להגיד תודה, תודה על המחמאה, ישר אומרים לעצמם שהוא בטח סתם מנסה להיות נחמד, הוא בטח אומר את זה לכולם, זה לא, זה לא באמת. זה לא עובר את הפילטר שלי, זה לא נכנס, אני לא own it מה שנקרא, לא לוקחת את זה. אבל אם מישהו יגיד לי איזשהו משהו שהוא לא טוב, משהו… איזושהי ביקורת, אז אני אגיד 'הוא צודק'. זאת אומרת, זה ה… זה.

אשחר: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר בוימן-משיטה: אני רוצה להגיד לך שאני, כשהתחלתי להרצות, אז ממש אני שמתי לב לזה, שבכל פעם שנותנים לי פידבקים חיוביים על ההרצאה, אני לא מאמינה להם. זאת אומרת, זה היה תמיד 'זה לא נעים להם, הם סתם אומרים, הם לא מתכוונים'. וממש הייתי מבקשת: 'תגידו לי מה לא טוב, תגידו לי מה לא בסדר'. לפעמים אומרים: 'אבל הכל היה באמת, זה היה מדהים, זה היה טוב'. אבל… אבל… ואז הייתי אומרת: 'אני לא יכולה להאמין לכם. תגידו לי משהו שלא בסדר כדי שאולי אני אוכל לקחת גם קצת יותר ברצינות את שאר הדברים', [אשחר צוחקת] אבל מין ממש חיכיתי, שיתנו לי את האמת. כי האמת מבחינתי היא רק משהו לא טוב בעצם.

ולקח לי קצת זמן אבל הבנתי שבעצם אני ממש מסתכלת על העולם עם הפילטר הזה, שכאילו לא משנה כמה יגידו לי טוב, זה לא עובר את זה בכלל, זה לא עובר את המשקפיים שלי. רק הדברים הלא טובים עוברים וזה נורא ואיום. [צוחקות]

אשחר: זה בהחלט, זה בהחלט נורא ואיום.

ד"ר בוימן-משיטה: עוד עיוות זה 'העברה לפסים אישיים'.

אשחר: [המהום הסכמה]

ד"ר בוימן-משיטה: זה אחראי על רגשות האשמה.

אשחר: אפרופו מישהו עוקף אותי בפקק.

ד"ר בוימן-משיטה: בול, כן, זו דוגמה מצוינת. שכל דבר זה בגללי ובאחריותי, ושלי. זה גם הדוגמה שנתתי 'מה הם צחקו?', ו'הם צחקו עליי', נכון?

אשחר: נכון, עליי, נכון.

ד"ר בוימן-משיטה: החברים נפגשים והמפגש לא מעניין? זה כי אני משעממת, זה כי אני לא סיפקתי מספיק טוב…

אשחר: או שהם נבוכים לדבר בנוכחותי אז בגלל זה הם לא מדברים על דברים מעניינים.

ד"ר בוימן-משיטה: מסתירים דברים, כן, זה תמיד אני. הילד לא מקשיב לי, אני הורה גרוע, אני לא יודעת לחנך. הכל סביבנו. אבל רק לדברים הטובים. אם כולם שמחים ומרוצים אז אנחנו לא ניקח. [צוחקות]

אשחר: אנחנו לא ניקח את זה. רק לדברים השליליים בהחלט.

ד"ר בוימן-משיטה: כן, טוב. אז דיברנו פה על המון המון עיוותי חשיבה ונתנו להם שם. אני חושבת שזה קריטי שאנשים יכירו את עיוותי החשיבה הזה… אלה, ויתחילו לשים לב אליהם כי הם כל כך מדכאים, והם… והם… אנחנו עושים אותם המון.

אבל עכשיו אני רוצה לשאול אותך, נגיד והבנתי, ואני חוטאת בזה. איך משפרים את המצב? איך אפשר לפעול עם זה כדי לעשות את זה אחרת?

אשחר: אז קודם אני אגיד שכולנו חוטאים בזה במידה מסוימת. כשאנחנו עושים את זה הרבה, זה באמת עלול להביא לאיזושהי פתולוגיה. אבל כולנו חוטאים בזה, ואני חושבת שזה גם עניין של משאבים. שיש לנו יום יותר לחוץ, או יום פחות טוב, אנחנו נוטים לעשות את זה יותר מביום שאנחנו שמחים ומאושרים.

ד"ר בוימן-משיטה: נכון.

אשחר: יש הרבה דברים שאנחנו מחליקים. אז אני חושבת שזה גם דינמי ומשתנה.

ד"ר בוימן-משיטה: כן, זה חשוב להגיד. זאת הערה חשובה. כולנו עושים את זה. אצלי נגיד אני מוצאת שלפני מחזור, אז אני יותר מפלטרת את העולם באופן שלילי מאשר לאחריו. אז שינויים הורמונליים משפיעים, אצלי לפחות. בכל זאת, איך אנחנו יכולים לשפר גם אם זה קיים אצלנו? וזה קיים אצלנו.

אשחר: אז קודם כל צריך להיות מודעים לזה שזה קורה לנו, וממש בטיפול יכולים ללמד, כמו שעשינו בפרק הזה, כל מיני מחשבות שליליות וללמד את המטופל לזהות את זה. וברגע שהוא מזהה את זה, להתחיל להטיל ספק ולפקפק ביציבות של הדבר הזה. האם באמת הדייט לא התייחס אלייך? אבל הנה, הוא שילם עלייך, אבל הנה, הוא הביא לך פרחים, אוקיי? שהם יזהו את המקומות שהם צובעים את העולם דרך איזשהו פילטר כזה.

ד"ר בוימן-משיטה: כן.

אשחר: וברגע שהם מזהים ומתחילים להטיל ספק, זה תהליך כמובן וזה לוקח זמן. ה-end game, הנקודת סיום היא בסופו של דבר להתחיל ולשנות את הדפוסי חשיבה האלה, או לוותר עליהם ולהחליף אותם במחשבה יותר רציונלית.

ד"ר בוימן-משיטה: אז אם אני לוקחת את מה שאת אומרת, אז בשלב הראשון אנחנו צריכים לזהות בכלל את המחשבות האלה, ולהכיר את העיוותים ולדעת מתי אני מְעַוֶּתֶת. אני חושבת שהרבה פעמים ממליצים, וזה גם באמת עוזר, ממש לרשום את המחשבות האלה…

אשחר: נכון.

ד"ר בוימן-משיטה: …כשהן עולות לאורך השבוע. אם אתן רואות שיש איזושהי מחשבה כזו שהיא מאוד מאוד שלילית ומקשה עליכם, בואו תרשמו רגע, תרשמו את הביקורת העצמית. ואז לבחון האם זה באמת תואם את המציאות כמו שאמרת, או שיכול להיות שזאת מחשבה מעוותת. ואז בסוף לכתוב, אפשר לכתוב, שזה גם עוזר, מחשבה חלופית. למצוא אופציה אחרת.

אשחר: נכון.

ד"ר בוימן-משיטה: ניתן כמה דוגמאות. יש בספר משהו נורא יפה. אז שוב, אני אגיד, הספר הזה נקרא "בוחרים להרגיש טוב" של דוקטור דיוויד בָּרָנֶס, בֶּרְנֶס, משהו כזה. זה ספר שבעצם מפרט את העקרונות הקוגניטיביים. אז נגיד יש פה…: 'אני תמיד מאחרת'. זאת המחשבה, 'אני תמיד מאחרת. אוף זה…', וזה כמובן גם ממשיך לכל מיני...

אשחר: הכללת יתר.

ד"ר בוימן-משיטה: ואז רגע, אז לרשום את הדבר הזה, ואז העיוות, ממש רושמים פה בטבלה איזה עיוות זה, זאת הכללת יתר. מאירוע אחד, אני מסיקה על זה. והתגובה ההגיונית זה: 'אני לא תמיד מאחרת. זה לא נכון, אני ממש לא תמיד מאחרת. רוב הזמן, אני אפילו מגיעה בזמן. אם באמת האיחורים שלי הם יותר מדי, אז אני צריכה לעבוד על זה, אבל אני לא תמיד [בהדגשה] מאחרת'. כן?

אשחר: [מהמהמת בהסכמה]

ד"ר בוימן-משיטה: או: 'זה שאני… איחרתי, אז… זה גורם לאנשים לחשוב שאני טיפשה, או לא רצינית', וכולי. אז גם פה, אז יש לנו את הדבר הזה של הקריאת מחשבות והניבוי, שאני חושבת שאם נכנסתי עכשיו לחדר באיחור, כולם חושבים שאני מטומטמת ולא רצינית.

אשחר: יש לי דוגמה מטיפול.

ד"ר בוימן-משיטה: כן.

אשחר: של הורים שמאוד ראו בשחור-לבן…

ד"ר בוימן-משיטה: [מהמהת בהאזנה]

אשחר: …את הבת שלהם. ובעצם היו אומרים שהיא אף פעם לא עוזרת להם, ואף פעם לא אכפת לה מהסביבה, והיא מאוד אגואיסטית. וכשמפרקים את זה, ואני שואלת אותם רגע, אבל אם אתם מבקשים ממנה לתלות כביסה, למשל, היא תולה כביסה? אז הם אומרים, כן. ואם אתם מבקשים ממנה לפנות את המדיח, היא מפנה את המדיח? וכן. והראייה הזאת של השחור-לבן 'תמיד היא לא עושה, תמיד היא לא עוזרת', כשאנחנו מתחילים לבחון את זה, אנחנו יכולים קצת למסמס את הראייה הזאת.

ד"ר בוימן-משיטה: נכון, נכון, זו דוגמה מעולה. אני זוכרת שאמא שלי פעם חזרה מהדרכת הורים כשאני הייתי ילדה, ואז היא שינתה את הטרמינולוגיה שלה. אז זה החזיק איזה שבועיים אבל זה היה יפה. [צוחקת] כי בעצם מה היה השינוי? זה במקום: 'את מעצבנת, את לא מקשיבה, את לא…', אז: 'ההתנהגות שלך הפעם היא התנהגות מעצבנת'. וזה בעצם… או: 'עכשיו לא הקשבת לי, במקרה הזה'. וזה ממש לפרק את ההכללת יתר הזו. זה לא שאני תמיד לא מקשיבה לך. רוב הזמן אני מקשיבה, אבל לפעמים גם לא. זה לא שאני תמיד חושבת רק על עצמי. הרבה מהזמן אני מתחשבת בסביבה שלי, אבל אולי הפעם הזאת עשיתי מעשה שהוא קצת יותר אגואיסטי. וזה כבר נראה אחרת לחלוטין ביחסים שלנו, ואיך שאנחנו תופסים את העולם.

אשחר: בוודאי.

ד"ר בוימן-משיטה: מה עוד יש פה זה… 'כשאני אכנס לחדר, כולם יסתכלו עליי בהתנשאות'. זה גם, כזה מין ניבוי העתיד. ואז התגובה ההגיונית: 'אולי מישהו יתאכזב שאיחרתי אבל זה לא סוף העולם'. ואולי הפגישה בכלל לא מתחי… לא תתחיל בזמן, ואז אני אגיע בכמה דקות, וזה יהיה בסדר כי אני בדיוק אכנס לעניינים. זאת אומרת, בואו רגע ננסה לבדוק מה עוד יכול להיות, מה הן עוד תגובות הגיוניות, איזה עוד גישות הגיוניות.

יש פה גם כל מיני דוגמאות סביב קריירה, ואנחנו תכף צריכות לסיים, אז נעשה בקצרה. איזה… זה. הם מספרים פה על איזה מישהו שרצה לעסוק במוזיקה, נורא נורא רצה להיות מוזיקאי ולא הצליח להניע את עצמו ולמצוא את האומץ, כי היה לו כל מיני מחשבות סביב העניין הזה. אז למשל, יש לו מחשבה של: 'אין לי מה לנסות בכלל כי יש כל כך הרבה יותר טובים, ואם אני לא אהיה הכי טוב, אז אף אחד לא ירצה לשמוע אותי'. אז לבוא ולהגיד, אז הנה יש פה עיוות של 'הכל או כלום'. או שאני הכי טובה, או ששום דבר. אבל גם אם אני לא הכי טובה, אנשים יכולים להקשיב לי וליהנות לי… וליהנות ממני וליהנות מההופעה שלי, ומהמוזיקה שלי.

אשחר: נכון.

ד"ר בוימן-משיטה: אז יש פה כל מיני דוגמאות גם על זוגיות, גם על קריירה, שזה נורא מעניין לראות איך באמת כולנו עוצרים את עצמנו הרבה פעמים בגלל המחשבות המעוותות הללו. אוקיי. דיברנו היום על הגישה הקוגניטיבית. דיברנו על כל מיני עיוותי חשיבה שכולנו חוטאים בהם, ושכדאי להגביר ערנות אליהם. אני חייבת להגיד שזה באמת יכול להיות משנה חיים, לפחות עבורי הלמידה של הגישה הזאתי עשתה מאוד מאוד טוב. משפר ערך עצמי, משפר מערכות יחסים. זה באמת גישה גם מוכחת מחקרית. דיברנו על איך… כשאנחנו מזהים שאנחנו חוטאים בזה, על מה אפשר לעשות. אז אפשר לזהות קודם כל, לכתוב, להבין את העיוותים, ואז לכתוב חלופה.

ולסיום אני רוצה לשאול אותך, האם יש לנו כוח, נגיד כהורים, כן? לחנך את הילדים שלנו להימנע, נגיד, מעיוותי החשיבה האלה או להפחית אותם. האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי שדור העתיד יגדל קצת פחות מעוות? [צוחקת] נקרא לזה ככה.

אשחר: אז בהחלט. כשאנחנו מדברים עם ילדים ואנחנו מפרשים להם ונותנים להם מוקד שליטה פנימי. למשל, אם אני חוזרת לדוגמה עם המבחן, אנחנו יכולים לייחס הצלחה לזה שהוא התאמץ ללמוד למבחן, לזה שהוא השקיע בלימודים. ואם אני אגיד לו: 'כי אתה חכם', אוקיי? שזה בסדר כשהוא מצליח, אבל הפירוש הזה שהילד הזה נכשל, הוא שהוא טיפש, אוקיי? זה ההקשה של הדבר הזה.

ואם אני נותנת מיקוד שליטה, משהו שהוא בשליטתו - הוא לא תכונה שלו כמו חכם. 'כי השקעת'. אז כשהוא נכשל, אני יכולה להגיד שאנחנו צריכים להתאמץ יותר, שאולי הוא לא למד מספיק, ולתת לדבר הזה איזשהו מקום של שליטה שהוא יכול לשנות.

ד"ר בוימן-משיטה: כלומר כשאת אומרת 'מיקוד שליטה פנימי' זה להדגיש לילד את הדברים שהם בשליטתו.

אשחר: בהחלט. והדבר הזה נותן המון כוח. אני יכולה לקשר את זה לכל הטראומה שעברנו, והמלחמה. ובאמת אחרי השביעי באוקטובר הייתה התגייסות מאוד מאוד גדולה להתנדבות. וזה נתן איזשהו מיקוד שליטה פנימי, עצמי, להמון המון אנשים. הרגשה שהם, מהמקום של חוסר אונים, של 'קרה לי משהו', שאני איזשהו קורבן, ובצדק, לאיזשהו מקום של עשייה, של אני יכול לעשות, אני עובר לתנועה. יש לי שליטה על מה שקורה, אני עוזר לעם שלי, אני עוזר למישהו אחר. וזה באמת המקומות שאנחנו מפחיתים את ההרגשה של החוסר אונים.

ד"ר בוימן-משיטה: מצוין. טוב, אז חבל שזמננו קצר. אני חושבת שהיה אפשר לדבר על הנושא הזה עוד המון, והוא באמת מאוד חשוב. תודה רבה לך, אשחר שורק.

אשחר: תודה לך.

[מוזיקת סיום]

ד"ר בוימן-משיטה: עד כאן להיום.

תודה לכל צוות רשת "עושים היסטוריה": לשלי נוי עורכת התוכנית, דני טימור המנהל העסקי, אביב שם טוב מנהל המכירות ועמית חזזי בצוות המכירות.

בצוות התוכנית גם שלי גואטה והילה שמש.

נתראה בפרק הבא.

[חסות]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

7 views0 comments

Comentarios


bottom of page