אנחנו נעשה הכל בשבילם אבל לפעמים אנחנו לא יכולים לסבול אותם. הם אלו שהכי מצחיקים אותנו, אבל גם אלו שיכולים לעצבן אותנו מהר יותר מכולם. האחים והאחיות שלנו- אלו איתם אנו חולקים את מערכת היחסים הארוכה ביותר בחיינו. מערכת יחסים סבוכה ומסועפת הכוללת תחרות על תשומת לב ומשאבים. מערכת יחסים בה לומדים לבצע משא ומתן, לריב, להשלים, לשנוא ולאהוב. בפרק הזה ד"ר אבידן מילבסקי, חוקר יחסי אחים במחלקה לפסיכולוגיה אוניברסיטת אריאל, מסביר כיצד סדר הילודה, המגדר, פער הגילאים, כמות האחים משפיעים על ההתפתחות שלנו? באיזה אופן מערכת יחסים מיטיבה עם אחינו יכולה להועיל לנו? והאם באמת יש תכונות אופי בולטות לאחים בכורים, אמצעיים וצעירים?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 22/09/2024.
[חסות]
קריינות: רשת "עושים היסטוריה".
[מוזיקת רקע חרישית]
ד"ר בוימן-משיטה: בראשית נוצר אדם, אחריו נוצרה חווה ואז נולדו ילדיהם, קין והבל, האחים הראשונים. מודל המשפחה הראשון שלנו הוא מודל של קנאה כואבת ורצחנית. אחריו, בספר בראשית, מובאים בזה אחר זה עוד ועוד סיפורי משפחות. כל סיפור מציג זווית אחרת של המורכבות שישנה במערכת יחסים האחאית, מאבק על הבכורה והברכה בין יעקב ועשיו, קנאה בבן הזקונים המועדף אצל יוסף ואחיו. ספר בראשית לימד אותנו שיחסי אחים מראשיתם, הם יחסים סבוכים. יחסים בהם מתרחשת תחרות תמידית על משאבים ותשומת לב. יחסים בהם לומדים משא ומתן, טריטוריאליות, חלוקת רכוש. יחסים בהם לומדים לתקשר, לריב, להשלים, לשנוא ולאהוב. ההורים שלנו הולכים מאיתנו מוקדם מדי. את בני הזוג שלנו אנחנו מכירים מאוחר. מערכת היחסים הארוכה ביותר שלנו, סביר להניח, תהיה עם אחינו, והיום נדבר עליה.
[מוזיקת פתיחה]
קריין: "עושים פסיכולוגיה" עם דוקטור מעיין בוימן-משיטה.
ד"ר בוימן-משיטה: שלום לכם ולכן ותודה שהצטרפתם להיום ל"עושים פסיכולוגיה". בפודקאסט הזה אני מביאה לכם בכל פרק נושא אחר מעולם הפסיכולוגיה, ומארחת מומחים בתחום, או אנשים שמספרים את סיפורם האישי. אם אתם אוהבים את התכנים שמובאים לכם פה, אז תוכלו לשלוח אותם לעוד אנשים ולעזור לנו להפיץ אותם. וגם, אם תרצו ליצור איתי קשר, להזמין הרצאה, לשאול שאלה, להציע רעיונות לפרקים, לכתוב תגובה או סתם לומר שלום, אפשר לעשות את זה דרך המייל שלי, boimanma@gmail.com, בקבוצת הפייסבוק או ברשתות החברתיות.
היום נדבר על מערכת היחסים שלנו עם אחינו. אה, לאחים ואחיות יש יותר במשותף מבני אדם אחרים. הם גם חולקים גנטיקה, הם גם חולקים סביבה, ולמרות זאת, יש כל מיני מחקרים שמראים שאחים ואחיות, שהם לא תאומים זהים, הם לא באמת דומים יותר אחד לשני, מאשר סתם אנשים אקראיים ברחוב.
שלום דוקטור מילבסקי, תודה רבה שהגעת לכאן היום. איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות ששני אנשים שנולדו באותו הבית וגדלו עם אותם הורים, וחולקים בכל זאת איזשהו מטען גנטי, עדיין כל כך שונים אחד מהשני?
ד"ר מילבסקי: זה שאלה מצוינת, אחת מהשאלות הגדולות ששואלים במחקר. יש בעצם שתי כיוונים תיאורטיים ומחקריים. קודם כל, זה מה שידוע בספרות המקצועית, The non-shared environment, הסביבה אשר אחים לא חולקים בדיוק. למשל, אנחנו כן יודעים שהורים מתייחסים לילדים שונים בבית בצורה קצת שונה. אז הבכור מקבל משהו מיוחד, והאמצעי והקטן, אז זה מיד משהו שהאחים לא חולקים. אלו דברים בתוך הבית.
גם לאח הבכור אין אחים מעליו. לקטן אין מתחתיו. זה עוד דבר משפחתי, שהילדים לא בדיוק אותו דבר. גם יש מעבר למה שקורה בבית, מחוץ לבית, גם, סביבה מאוד שונה. חברים שונים, בתי ספר אולי שונים, טראומות שונות, כל מיני דברים כאלה. כל התחום הזה זה non-shared environment. [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת בהבנה] אז כן, אנחנו חושבים שהכל אותו בדיוק אותו דבר מבחינת הסביבה, זה לא בדיוק ככה. זה תיאוריה אחת.
תיאוריה אחרת מסבירה שאולי זה בכוונה שאח מספר 2, 3, 4, רוצה לעשות משהו שונה מהאח הגדול. למה? אם אנחנו בדיוק אותו דבר, כולנו משחקים כדורגל, וכולנו רוצים בלט וכולנו טובים בחשבון, וכולנו עמדות פוליטיות, אז יהיו השוואות כל הזמן בינינו. "אתה לא כמו אחיך הגדול, אחיך הגדול יותר טוב ממך בחשבון", למשל. זה גורם לחיכוכים, זה גורם למתח בבית. אנחנו רוצים להוריד את המתח. אז מה אני מנסה לעשות? בתור אח מספר 2, אני אעשה בדווקא דברים שונים, [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת בהבנה] כדי שלא יהיה מחלוקות בינינו. אז יש משהו באמת אקטיבי. עכשיו, גם ההורים הם חלק מזה לפעמים. אנחנו חושבים שההורים לפעמים מנסים שהכל יהיה אותו דבר. אנחנו צריכים באמת לעבוד מהפן ההורי שזה לא יהיה ככה, כי זה טוב לילדים שיהיו קצת שונים.
כל התחום הזה זה התחום של De-Identification. זה ההפך מזהות. ולכן המסקנה, אחים הם שונים.
ד"ר בוימן-משיטה: אוקיי, אני רוצה להתייחס לשני הדברים שאמרת. קודם כל, אני רוצה לספר לך שכשאני למדתי, בתואר השני, אני ממש זוכרת שהיה איזשהו שיעור שבו אמרו לנו שאחים שונים לא נולדים לאותם הורים, הם לא נולדים לאותו הבית. ואז זה היה לי נורא מוזר. אממ… ורק כשאני הפכתי לאמא, הבנתי כמה זה נכון.
אני עכשיו בהריון בפעם הרביעית. הילדה הראשונה שלי נולדה, קודם כל היינו במצב כלכלי שונה, גרנו במרתף אצל ההורים שלי, הייתי בתחילת דוקטורט, במצב תעסוקתי שונה. הייתי אמא צעירה ומבוהלת, לא היה עוד לאף אחד מהחברים שלי ילדים בכלל, ולא ידעתי איך להתנהג עם הדבר החדש הזה. היא הייתה היחידה, אז היה את כל הזמן בעולם להשקיע בה ולשבת איתה ולהיות סבלניים, והיה אפשר בצורה קלה יותר להעמיד גבולות.
היום, זה שבעזרת השם יגיע, מגיע כבר למקום אחר לגמרי. אנחנו במקום אחר בקריירה, הוא מגיע לבית שיש בו כבר שלוש ילדות לפניו. אנחנו לא נוכל לתת לו את אותה כמות הזמן. אנחנו כן נוכל לתת לו משאבים אחרים שלא יכלנו קודם. אנחנו מנוסים יותר, אנחנו יודעים כבר מה, איפה לשים את הגבולות ואיפה לא. זה אחר לגמרי, זה לא אותו הבית, זה לא אותו המצב, זה לא אותה… זה גם לא אותם ההורים, בהחלט. אז זה דבר ראשון שהבנתי רק כשזה קרה לי.
ד"ר מילבסקי: נכון, יפה.
ד"ר בוימן-משיטה: רק עכשיו אני יכולה להגיד. אז זה הדבר הראשון שאתה אומר, עוד בתוך הבית, לפני זה שכל אחד מהם תהיה לו בכלל חברים אחרים וכולי.
אבל הדבר השני שאתה אומר, שהוא גם מאוד מעניין, זה שיש פה משהו מכוון. שבכוונה אחים, לדעתי בטח באופן לא מודע בחלק מהמקרים, הופכים להיות שונים אחד מהשני, כדי להיות מיוחדים ולא להתחרות על אותה המשבצת.
ועוד דבר שאמרת, שחשוב לי רגע לשאול או להדגיש, שההורים צריכים לנסות לייצר את המצב הזה, את הייחודיות הזאת? זאת אומרת, אם רשמתי את הבת הגדולה שלי, לא יודעת, לחוג ריקוד, אז את השנייה לרשום לג'ודו?
ד"ר מילבסקי: אני לא הייתי כל כך ישיר בזה. אם השנייה גם אוהבת את החוג שהגדולה רוצה, אז לא לומר לה "לא, אני יודע שאת אוהבת ג'ודו, אבל את חייבת, בגלל שהחוקר ההוא בפסיכולוגיה אמר". [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת]. בהחלט שלא. אבל כן לנסות להבין מה האישיות של כל ילד בבית, ולנווט אותו לפי מה שהוא אוהב, לא בגלל שאצלנו במשפחה כולנו כך וכך, נכון? זה נרטיב משפחתי.
ד"ר בוימן-משיטה: כן, אצלנו היה, "כולם עושים חמש יחידות מתמטיקה"…
ד"ר מילבסקי: הו, זה נרטיב.
ד"ר בוימן-משיטה: ואז הייתה לנו את הכבשה השחורה שעשה שלוש יחידות, וזה היה נורא. [מגחכת]
ד"ר מילבסקי: יפה. קוראים לזה… אני מלמד באריאל, פעם בשנה, סמסטר אחד, דינמיקה משפחתית. ואחד מהדברים הגדולים שאנחנו אומרים בדינמיקה משפחתית, שהנרטיבים המשפחתיים האלה לא תמיד בריאים.
נרטיב משפחתי, זה יכול להיות כל מיני דברים, אבל אחד מהדברים זה "כולנו במשפחה כך וכך". [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת בהסכמה] יש כאלה שלא רוצים, אבל הם חייבים כדי להתקבל במשפחה.
צריך באמת להיזהר להבין כל ילד, כל אחד יעשה מה שטוב לו. זה גם טוב ליחסי אחים ככה, כי ברגע שהם לא עושים אותם דברים, כל אחד מצוין בתחום שלו, אנחנו לא צריכים להיאבק או להתחרות, וככה יש יותר שלווה בבית ושלווה בין אחים.
ד"ר בוימן-משיטה: לאורך השנים, כל מיני פסיכולוגים, ובראשם אדלר, טענו שלסדר הלידה יש משמעות. למשל, שהאח הבכור, המבוגר, הוא נמצא יותר בסביבה של ההורים, הוא גם המבוגר בין האחים, אז הוא נהיה יותר זה שמרַצה את ההורים, לוקח אחריות יותר על הסביבה, הופך להיות הישגי יותר וכולי. יש גם כל מיני מחקרים שמראים שבאמת הבכורים, קודם כל יש להם את האינטליגנציה הגבוהה ביותר, וזה אני בתור בכורה באמת מסכימה, [צוחקים] סתם, האחים שלי חכמים יותר ממני לדעתי, אבל זה, זה מה שהמחקרים מראים, שהם יותר מצליחים, מצפוניים, שבכל מיני תפקידים של מנהיגות, אסטרונאוטים, אז הרוב הם בכורים. ולעומתם האחים הצעירים יותר, הקטנים, מבינים שלאחים הגדולים יש כבר יתרון קוגניטיבי, וגם יתרון פיזי של הכוח, אז החוזקה שיכולה להיות להם זה להצליח יותר להיות כישורים… ליצור כישורים חברתיים, אז הם יותר… היחסים הבין אישיים שלהם טובים יותר, הם יותר פתוחים להרפתקאות, כי הם פחות צריכים להיות ממסדיים כמו הבכורים. ואלה שבאמצע, הם… הם אלה שבאמצע. [צוחקת] אתה סיפרת שאתה בדיוק באמצע, שהם לא לכאן ולא לכאן, ואז יש יותר צרות עם הילדים, שיותר מורדים ומחפשים את עצמם בתוך המערכת המשפחתית.
הרבה הורים יכולים להישבע שזה נכון, שבאמת הגדול אצלם הוא האחראי והמוסרי, והקטן אצלם זה השובב והשובה והאמצעי, זה זה שעושה את הבעיות, האם זה נתמך מחקרית?
ד"ר מילבסקי: אז קודם כל, אני אוהב את השאלה, שכל דבר ששומעים מפרויד ותלמידיו, צריך לשאול האם זה באמת נכון.
ד"ר בוימן-משיטה: כן. [מגחכת]
ד"ר מילבסקי: אלפרד אדלר היה תלמיד של פרויד, פסיכודינמי. כיום לאט לאט אנחנו רואים שהרבה מהדברים שמגיעים מהעולם של פסיכודינמי, לא בדיוק מוכח מחקרית. אני יודע זה סיכון לומר את זה פה בארץ, [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת] עם כל הפסיכולוג מהפסיכודינמי, אבל אני למדתי בארצות הברית, אני מגיע לפה בארץ, עליתי ארצה לפני 8 שנים, ואני מופתע. כמה…
ד"ר בוימן-משיטה: אתה, יודע מה אתה עושה עכשיו? אתה בדיוק מצדיק את זה שהילד האמצעי הוא הילד המורד.
ד"ר מילבסקי: הו, הנה, מצוין. [צוחקים] נכון, צודקת, תדברי עם אמא שלי על זה, היא תגיד לך שאת מאוד מאוד צודקת. נכון.
אז נכון, ברגע שיש משהו שמגיע מהעולם הפסיכודינמי, וזה נושא לפרק אחר, אבל אלפרד אדלר כן מגיע מהגישה הזאת, שזה היה מאוד מאוד תיאורטי, דברים כאלה. ועכשיו השאלה, האם זה באמת נכון. אז אנחנו כן יודעים, וזה כבר לא רק מגיע מאלפרד אדלר, אנחנו יודעים את זה מלמשל פרנסיס גולטון, שהוא היה פילוסוף בריטי, הוא שם לב כבר, לפני יותר ממאה שנה, שרוב האנשים שנמצאים ב-Royal Society, איזה חבורה של פרלמנטרים, בצורה לא פרופורציונלית הם היו בכורים. והוא בעצמו שאל, "רגע, למה יש פה יותר בכורים ממה שאנחנו מצפים לפי האוכלוסייה?" אז הוא שם לב שאולי לבכורים יש משהו יותר. והתשובה היא כן, מחקרים כן מראים כיום שיש משהו בזה שהגדול, לא רק יותר אחראי, אבל יש מחקרים שאפילו מראים שבמבחן ה-IQ לבכורים יש אפילו עד עשר נקודות יותר, שזה מאוד משמעותי. זה כמעט סטיית תקן אחד מעל הממוצע. זה משהו משמעותי עשר נקודות ב-IQ. לבכורים יש יותר. לעומת זאת הקטן, לאו דווקא רואים את זה באינטליגנציה, אבל סוג של היכולת שלו ככה לעשות דברים מבחינה ניהולית קצת פחות, בגלל שהוא היה קטן ותמיד נתנו לו את מה שהוא רצה. האמצעי, איש השלום, שמנסה ככה גם וגם, ליצור גשרים בין הגדול לקטן איכשהו, אז יש פה משהו.
הדבר הכי חותך זה כן הנושא של אינטליגנציה. אבל גם דברים באישיות אנחנו כן רואים כיום. מחקרים די די משמעותיים, שיש משהו בסדר לידה ואיך זה משפיע על כל מיני תחומים בפסיכולוגיה.
ד"ר בוימן-משיטה: מה עוד אתה יכול להגיד חוץ מבאמת העניין של ה-IQ והאחריות? איזה תכונות רואים שהן שכיחות יותר אצל אנשים לפי סדר הלידה שלהם?
ד"ר מילבסקי: אז העניין של ניהול. ניהול, האלה שיכולים ככה לנהל צוות, זה גם משהו יותר בכור. עכשיו, האמת היא הרבה מהנושא הזה גם תמיד צריך לקחת את הרקע של התרבות. וזה אחד, הדבר שאני חוזר עליו שוב פעם שוב פעם, כשאני מלמד דינמיקה משפחתית. כל דבר, כשאנחנו מדברים על משפחה, יחסי אחים, תמיד יש רקע בתרבות. בתרבויות מסוימות למשל, זה מובן מאליו שהגדול ממונה על הקטנים. [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת בהבנה] אז למשל איפה שאני בבית שמש, קהילה מאוד מאוד חרדית, יש שם משפחות עם 10, 15 ילדים, וזה ברור מאוד שהגדולים חייבים לעזור עם הקטנים, כי אם לא, יש רק אבא ואמא. יש רק שתיים מהם, מי יעזור לכולם?
ואנחנו רואים את זה בהרבה תרבויות אחרות גם, שזה יותר משפחתי. יש מחקרים בתרבות המקסיקנית למשל, יש מחקרים בתרבות ביפן למשל, לגבי הכבוד שנותנים לבכור.
עוד מקום שרואים את זה בצורה מאוד מאוד בולטת, זה אחים יחידים, מישהו שגדל בלי שום אחים. גם שם אנחנו רואים דברים די משמעותיים. ואני תמיד מסתבך כשאני מדבר על זה, כשאני כותב על זה מאמרים או אפילו כל מיני פוסטים שאני כותב על זה בכל מיני מקומות בעולם, ואני מקבל אחר כך מיילים, מיילים שנאה, מאחים יחידים, שאומר: "איך אתה מעז לומר דבר כזה", וזה מאוד מאוד פוגע, אבל יש פה משהו מחקרית מזה שיש איזשהו חוסר חברתי לאלה שלא גדלו עם אחים. כי אחים מספקים לנו משהו מאוד מאוד חשוב לכל החיים. וזה, אני מניח יגיע עוד מעט בשאלות שלך, [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת בהסכמה] אבל זה משהו אינטגרלי. ויש, יש דברים מיוחדים שאנחנו מקבלים מהאחים שלנו. ההבנה לגבי האינטליגנציה, לגבי ניהול חברתי, דברים עקרוניים לכל החיים. מי שגדל בלי הדבר הזה, יש פה חוסר.
עכשיו, אני לא אומר שאי אפשר לפצות על זה. יש בני דודים, יש חברים, בהחלט. אבל יש משהו מאוד מאוד מיוחד וייחודי ביחסי אחים. אז למי שאין, זה גם ישפיע על האישיות שלו בצורה משמעותית.
ד"ר בוימן-משיטה: יש יתרונות להיות ילד יחיד? יש יתרונות לזה שאתה מקבל את כל תשומת הלב של ההורים שלך?
ד"ר מילבסקי: כן, אולי קצת, אולי אינטליגנציה, זה לא כל כך חותך, אבל אפשר לומר שבאמת משקיעים בילד הרבה הרבה, אז אולי הוא יכול להתנהל מול מבוגרים בצורה יותר קלה, מאשר אלו שרק גדלו עם ילדים. אז זה יכול לגרום לבעיות בבית הספר, אבל כשהם מגיעים קצת יותר, כשהם מתקדמים, או מתבגרים כבר, או מבוגרים כבר, הם כבר יודעים את העולם של המבוגר, בגלל שכשהם היו יחד בבית, אז ההורים הזמינו את החברים שלהם, והילד הזה נחשף למבוגרים הרבה יותר מאשר ילדים עם אחים.
אז כן, אנחנו כן רואים פה ושם כמה יתרונות. אבל שוב, בגדול, ואני קצת מוטה, אף על פי שאני מנסה, כל דבר שאני אומר שזה יהיה מבוסס מחקרית. אבל אין כזה דבר חוקר שלא, קצת הסיפור האישי שלו, המשפחתי, הפוליטי, נכנס קצת למחקר. אנחנו צריכים לעשות ככה כנים…
ד"ר בוימן-משיטה: בזהירות.
ד"ר מילבסקי: לגבי מחקר, נכון?
ד"ר בוימן-משיטה: זהו, כן, זו הבהרה טובה, כן.
ד"ר מילבסקי: נכון? אז אני כן, כן מוטה קצת. אני באמת מאוד מאמין, יש לי קריירה ביחסי אחים, אני כבר חוקר יחסי אחים 20 שנה, כתבתי חמש ספרים על יחסי אחים, אני אחד מחמישה, אני מאמין במשפחות, נכון? אז אני קצת מוטה. [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת בהסכמה] אבל אם אנחנו כן רואים בגדול על מחקרים, יש משהו מאוד ייחודי ליחסי אחים.
ד"ר בוימן-משיטה: כן, אז… אז זאת הייתה הבהרה ממש חשובה, שאתה אומר, בסך הכל, אנחנו כחוקרים מנסים להיות כמה שיותר אובייקטיביים, אבל אנחנו בני אדם ונכנסת האג'נדה שלנו לתוך זה. רק שאלה, לפני שנמשיך, ממה שידוע מחקרית, זה באמת נכון שהאמצעים נניח הם יותר מורדים, או שיש איתם יותר בעיות?
ד"ר מילבסקי: אני לא זוכר מחקרים ספציפיים שהם לגבי מרדנות. אני כן יודע שיש מחקרים שהם יותר אנשי שלום.
ד"ר בוימן-משיטה: מעניין.
ד"ר מילבסקי: הם מנסים ליצור גשר בין הגדולים לקטנים. הם באמצע. עוד דבר שקורה כשהם באמצע, ששוכחים אותם קצת במשפחה. ושוב פעם, צריך לקחת תרבות בחשבון. אם זה משפחה קלאסית, מערבית, עם 2.3 ילדים בבית מקסימום, אז אין באמת את הדינמיקה של הגדול, האמצעי, הקטן, נכון? זה משהו יותר… כשיש יותר אחים בבית, בתרבויות יותר קולקטיביסטיות. אז כן, האמצעי לפעמים נשכח. הגדול, יש לו מעמד במשפחה. הקטן, מפנקים אותו. מה קורה להוא באמצע? שוכחים אותו. הוא צריך לרַצות, כדי לקבל קצת תשומת לב בבית, אז הוא, הריצוי הזה שהוא למד בבית, עכשיו זה גם כשהוא מבוגר הוא ככה.
ד"ר בוימן-משיטה: טוב, זה מעניין. כי ממש היינו באיזו חופשה עם הרבה משפחות של שלושה ילדים, וכולם אמרו ששאלנו אותם על ילדים וזה, אז האמצעי זה היה מן כזה, "הוא אמצעי קלאסי", ובמשפט הזה הם התכוונו דווקא למורד. למי שמנסה לקבל את תשומת הלב, ולא בדרך של שלום דווקא, אלא בדרך של מלחמה לפעמים. [מגחכת]
ד"ר מילבסקי: מעניין, אבל זה מגיע מאותו נקודה, הנקודה זה של "מה איתי? שכחתם אותי".
ד"ר בוימן-משיטה: נכון, נכון.
ד"ר מילבסקי: אז מה אני עושה? או שאני מרַצה כדי לקבל את התשומת לב או שטוב, אתם לא רוצים אותי…
ד"ר בוימן-משיטה: או שאני בועט.
ד"ר מילבסקי: אני אראה לכם.
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
[חסות]
ד"ר בוימן-משיטה: האם ידוע איך פער הגילאים בין האחים, המגדר, או כמות האחים, משפיעים על ההתפתחות שלנו?
ד"ר מילבסקי: כן, אז כל התחום הזה בספרות המקצועית נקרא Constellation variables, אלו משתנים שזה חלק מכל הקונסטלציה של המשפחה בעצם. אם זה מגדר, גיל, סדר לידה, כמה ילדים יש במשפחה, יש אפילו מה שנקרא הטיה מגדרית. האם יש יותר בנים בסך הכל במשפחה או בנות בסך הכל…
ד"ר בוימן-משיטה: נו, מה עדיף?
ד"ר מילבסקי: וגם איך זה משפיע. פה אנחנו כן רואים שבסך הכל שיש יותר בנות במשפחה, בגדול, יש יותר תחושה של קרבה ורוגע במשפחה. אז גם הבנים שנמצאים במשפחה עם הרבה יותר בנות, יותר רגועים באישיות שלהם. לעומת זה, אם זה משפחה עם מלא בנים, עם האקשן של הבנים, גם הבנות יהיו קצת יותר, מה שאנחנו קוראים באנגלית, Tomboys. [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת בהסכמה] רוצים ככה, הם צריכים להתמודד עם האתגר של האחים. אז זה אחד מהדברים שאנחנו רואים, וזה שוב פעם, זה נושא אחד בתוך הנושא הגדול הזה של Constellation variables, מה שידוע בספרות, ואיך זה משפיע על יחסי אחים.
ד"ר בוימן-משיטה: מה עוד? נגיד, אפשר להגיד משהו על זה שאחים יותר קרובים, שני בנים יותר קרובים משתי בנות או להפך?
ד"ר מילבסקי: מעולה! אז אחד אחד ממש, כל אחד זה זה פרק אחר בספרים שלי. [ד"ר בוימן-משיטה מצחקקת] עכשיו, אנחנו מדברים על למשל מגדר. מחקרים כן מראים לנו ששתי אחיות, זה ה… זה הקונסטלציה הכי הכי קרובה מכולם. שתי אחיות, בגדול, שוב, בממוצע, סטטיסטית…
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
ד"ר מילבסקי: שתי אחיות יש קרבה יותר ביניהם. ה… הקרבה הכי הכי בעייתית זה אח גדול ואחות קטנה.
ד"ר בוימן-משיטה: מממ, מעניין.
ד"ר מילבסקי: שזה גם, מעניין.
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
ד"ר מילבסקי: שוב פעם, כשאנחנו חושבים, מי ששומע פה ואומר: "רגע, אצלי זה ההפך", מצוין. צריך לחקור איזה משתנים יש במשפחה שלכם שגורם למשהו קצת שונה ממה שאנחנו מצפים מבחינה סטטיסטית. אבל כן, האחיות הכי הכי קרובות בעצם. האח גדול ואחות קטנה קצת פחות. זה אחד הדברים שאנחנו יודעים לגבי מגדר.
לגבי סדר לידה, זה גם מאוד מאוד מעניין. מחקרים כן מראים לנו שהאח הראשון והשני יש יותר בעיות בקשר ביניהם [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת בהסכמה] לעומת הראשון והשלישי…
ד"ר בוימן-משיטה: מממ, מעניין.
ד"ר מילבסקי: במיוחד אם הם אותו מגדר. למה? האח הגדול, הוא המלך, פתאום מגיע מישהו אחר שהוא דומה לו, מבחינת מגדר לפחות, ועכשיו יש מתח ביניהם. נכון? זה גורם לאיזשהם חיכוכים.
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
ד"ר מילבסקי: אז אני מנסה איכשהו להיאבק, נכון? אז אולי אני, אולי השני ינסה לעשות דברים קצת שונים. דיברנו על זה, כל הנושא של De-Identification…
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
ד"ר מילבסקי: לעשות דברים שונים. השלישי מגיע וכבר יש פחות מתח שמשווים אותי לאח הגדול, אז, אז יש פחות מתח בין השלישי לראשון. אז זה אחד מהדברים שאנחנו כן רואים מבחינת סדר לידה.
עוד נושא מאוד מאוד מעניין זה כמה ילדים יש במשפחה. ופה יש ממש מחלוקת בספרות. יש מחקרים שמראים שיש רק כמה ילדים, יש פחות בעיות, למה? כי כל אחד יכול לקבל תשומת לב מההורים, בצורה שווה אולי אפילו, ויש פחות מתח, או…
ד"ר בוימן-משיטה: כשיש מעט ילדים, כן.
ד"ר מילבסקי: יש מעט ילדים, יש שניים, שלושה אולי, אז ההורים יכולים לחלק את תשומת לב שלהם בצורה שוויונית, אפשר לומר. [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת בהסכמה]
לעומת זאת, אם יש חמש, שש, שבע ילדים בבית, וככל שהולכים לתרבויות יותר קולקטיביסטיות, יש יותר ילדים בבית. שמה יש מאבקים קצת, לגבי רגע, לאמא אין כל כך הרבה זמן בערב לשבת עם כולנו לקרוא ספר, לפני שהולכים לישון. אז יש כן קצת מתח לגבי תשומת לב מההורים, אז זה כן גורם לבעיות במשפחות ברוכות ילדים.
לעומת זאת, כשיש רק שתיים למשל, יש לי בעיה עם אח שלי אז אין לי מישהו אחר. זהו. לעומת זאת כשיש לי חמש, שש אחים בבית, אז עכשיו אני רב איתו, טוב, יש לי עוד ארבע שאני יותר טוב איתם וזה מרגיע אותי. אז יש מכאן ולכאן. אז לכן זה שאלה שאני תמיד מקבל: "מה עדיף, הרבה ילדים בבית או פחות?", זה באמת תלוי, נכון? יש מחקרים לכאן ולכאן.
ד"ר בוימן-משיטה: אז פה אין איזה תשובה…
ד"ר מילבסקי: לכן התשובה שאני לרוב אומר זה, אנחנו צריכים להיות מודעים למה שהמחקר אומר, לגבי החסרונות והמעלות של כל אחד, ואנחנו בתור הורים צריכים להיזהר ולתת מענה לפי מה שהמחקרים מראים.
ד"ר בוימן-משיטה: תאומים. תאומים, מה אפשר להגיד על היחסים ביניהם? תאומים זהים, לא זהים, איך זה משפיע עלינו?
ד"ר מילבסקי: וואו, אז זה, זה תחום אחר לגמרי. זה לא תחום של יחסי אחים [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת בהבנה] וזה מאוד מאוד מעניין. לפני כמה שבועות נולדו לבת שלי תאומים.
ד"ר בוימן-משיטה: מזל טוב.
ד"ר מילבסקי: כן, אז אני סבא לשלושה כבר. [ד"ר בוימן-משיטה מצחקקת] אז ילד וילדה. הבת שלי שואלת: "נו, אתה המומחה ביחסי אחים, תתחיל לתת לי פה כיוונים". ואין לי מושג, כי זה דבר שונה לגמרי. זה יחסי אחים פלוס, כי כל ההשוואות זה… זה יראה שונה.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
ד"ר מילבסקי: זה שהם היו ביחד תשעה חודשים לפני שהם נולדו יחד, קורה שם משהו. כל הזמן הם ביחד. אז זה באמת נושא בפני עצמו, נושא מרתק בפני עצמו. דבר אחד אני כן יכול לשלוף מיחסי אחים, כשזה מגיע לתאומים, להיזהר שלכל אחד יהיה זהות בפני עצמו. זה אנחנו יודעים ממחקרים יחסי אחים. ופה זה יותר מסוכן קצת, כי אנחנו רוצים שיתלבשו אותו דבר, כי בתמונות זה נראה הרבה יותר חמוד, אם התאומים נראים בדיוק אותו דבר. צריכים להיזהר מזה, כי אנחנו לא רוצים שלא יהיה זהות. אנחנו רוצים שלכל אחד יהיה זהות בפני עצמו. אם אנחנו ככה איכשהו מכריחים אותם שיהיה להם אותו זהות, אנחנו צריכים להיזהר מזה.
ד"ר בוימן-משיטה: אוקיי, תודה. אה, טוב, אז אני… אני רוצה לשתף אותך, שאני זוכרת בתור ילדה, שהרגשות הכי עוצמתיים שלי הם, הם בדרך כלל הופנו כלפי האחים שלי. אה, אני, אני בת בכורה, יש לי שלושה אחים שהם צעירים ממני. אני הייתי… באמת הייתי מוכנה להרוג בשבילם, ופעם נפרדתי מחבר שהיה לי, כי הוא אמר שאח שלי לא יודע לשחק כדורסל, וכל פעם שפגעו בהם זה עורר בי איזה זעם כזה ורצון להגן עליהם.
כשאני חושבת על צחוק בילדות, או על אנשים שמצחיקים אותי, אז הכי צחקתי איתם. אף אחד לא גרם לי לצחוק עד היום, כשכואבת לי הבטן מרוב צחוק, כמו שקורה לי עם האחים שלי.
ומצד שני, הם גם הכי עצבנו אותי מכולם לפעמים. אז אני חושבת שיש משהו במערכת היחסים הזאת שהוא מאוד מאוד ייחודי, שהוא לא השתחזר אצלי, אצלי לפחות, עם חברים, לא בעוצמה כזאת. לא היה משהו כזה.
היה גם משהו בזה של שניים שנמצאים, או של יותר, שנמצאים באותו בית, שנתן אני חושבת איזשהו, ועדיין נותן, עדות, אני אשתמש במילה הזאת, אז זה שלפעמים, אם ההורים שלי התנהגו בצורה מסוימת, ואמרתי, ואני אומרת, "מה זה? הם נראים… זה לא נראה לי הגיוני הדבר הזה". ואני יכולה לדבר על זה עם ההורים שלי והם אומרים, "אנחנו? מה פתאום? לא עשינו דבר כזה". ואז יש את האחים שלי לידי שאומרים לי, "כן, הם עשו את זה, אנחנו גם היינו שם, אנחנו היינו יחד איתך".
אה, אז זה כל מיני דברים שעלו לי במחשבה כשחשבתי על יחסי אחים. ואני רוצה לשאול אותך גם, מה עוד מיוחד במערכת היחסים האחאית? מה התפקיד שלה בעצם? חזרת ואמרת פה לאורך הפרק שהיא נורא נורא ייחודית. למה? מה יש בה?
ד"ר מילבסקי: אני יוסיף על משהו אחד שאמרת, ואז נענה על השאלה שלך.
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
ד"ר מילבסקי: זה שאחים רבים, זה לא אומר שהם לא קרובים מאוד מאוד אחד לשני.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
ד"ר מילבסקי: והאמת היא, הנקודה הזאת בדיוק, שאני יכול לאהוב את אח שלי ברמות ולהרביץ לו ברמות, [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת] נכון? זה בדיוק איך, זה מה שהכניס אותי לתחום של יחסי האחים. תמיד עניין אותי אחים, כי אני אחד מחמישה, ותמיד ככה היינו מאוד מאוד קרובים. אבל כשאני הייתי סטודנט, בארצות הברית, למדתי במיאמי לדוקטורט שלי, והייתי צריך לבחור נושא לדוקטורט שלי, ואז אני ידעתי שמה שאני כותב את הדוקטורט שלי, זה בעצם יהיה התחום שלי כל החיים שלי. ואני זוכר, היה איזשהו סוף שבוע אחד, הייתי בשבת בבית כנסת, והייתי צריך לבחור כבר נושא, וראיתי שתי ילדים רבים. מכות! אחד בן ארבע, אחד בן חמש. מכות! הם היו שתי אחים, וניסיתי להפריד אותם, ולא הלך לי, והרביצו אחד לשני, והילד בן ארבע ירד לו דם מהאף…
ד"ר בוימן-משיטה: וואו!
ד"ר מילבסקי: ממש ככה. רצתי לאבא שלהם בתוך בית כנסת, אמרתי להם, "הילדים שלך רבים מכות, בוא, תעזור!", האבא בא, ניגש אליהם, הפריד אותם. היה לי בקבוק מים, נתתי את זה לילד בן ארבע, הילד בן ארבע לקח שלוק, ניגב את הדם מהאף שלו, והעביר את הבקבוק לאח שלו בן חמש.
ד"ר בוימן-משיטה: איזה מרגש.
ד"ר מילבסקי: הילד בן חמש לקח את זה, לקח שלוק והחזיר לילד בן ארבע, כאילו שום דבר לא קרה. כמעט שנייה אחרי שהוא ניסה להרוג אותו, הוא נתן לו מים. וכשראיתי את הסיפור הזה אמרתי, "זה מה שאני ארצה לחקור כל החיים שלי". וכך היה. הסיפור הזה היה לפני יותר מ-20 שנה וזה נושא המחקר שלי.
אז הרבה פעמים ההורים אומרים לי: "הם רבים כל הזמן, מה זה אומר?" אני אומר: "מצוין, זה אומר שיש איזשהו רגש ביניהם, הם, הם אכפת להם אחד על השני". אנחנו רוצים לנווט את זה שלא ירביצו אחד לשני, אבל זה שרבים, לא אומר שאין להם יחס מצוין.
עכשיו, לשאלה שלך לגבי מה זה נותן לנו. אז קודם כל, כמו שאמרנו, זה הקשר הכי הכי ארוך שיש לנו. תחשבי, כמה זמן יש לנו עם הורים? אם אנחנו זוכים, 50, 60 שנה אולי. עם ילדים כמה זמן כבר יש לנו? עם, עם… עם חבר, חברה, בעל, אישה, כמה זמן? לא יודע, עושים 50 שנה. עושים מזה לא יודע מה… [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת קלות] יכול להיות קשר יחס עם אח 80, 90 שנה. או שאנחנו נולדים לתוך זה בעולם המערבי, גם תוך שנה, שנה וחצי, אפילו בעולם המערבי תוך שנה, שנה וחצי, אם אני הבכור יהיה לי אח.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
ד"ר מילבסקי: וכיום אנחנו מדברים על תוחלת חיים, יכול להיות זה יחס של 80, 90 שנה. זה פשוט לא יאומן האריכות ימים…
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
ד"ר מילבסקי: של יחסי אחים. אז קודם כל זה מאוד ארוך. זה לא תחום שנחקר הרבה, לצערי. אבל לאט לאט אנחנו כן מבינים. יותר ויותר מחקרים מראים לנו שמה שנותן לנו יחסי אחים, קודם כל, כל הנושא של אינטליגנציה חברתית ורגשית. נכון? איפה המקום הראשון, איפה שאני לומד? המקום הראשון, אני לומד מה שלי, מה של מישהו אחר, מה מותר לי, מה אסור לי, גבולות, לא לקחת את של מישהו, מישהו אחר, לא להפריע למישהו אחר. אם אני מפריע אני אחטוף. אלו דברים שאני חייב לדעת בתור מבוגר. כדי לחיות בחברה מתוקנת, אני צריך לדעת, זה שלי, זה לא שלי, איך מדברים עם מישהו אחר, איך לא מתאים לדבר. איפה אני לומד את כל הדברים האלה? דברים חיוניים לכל החיים. אני לומד את זה מהאחים שלי. ואם אין לי את זה, לא יהיו לי את הכישורים האלה.
עכשיו, בוא ניקח את זה צעד קדימה. מחקרים כן מראים שלמי שיש יחסי אחים קרובים וטובים, זה מספק להם הרבה הרבה תוצאות חיוביות. גם בתור ילדים, מבחינה אקדמית, בבריאות הנפש, פחות חרדה, פחות דיכאון, [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת בהפתעה] יותר שביעות רצון מהחיים. בגיל ההתבגרות, כל התחום הזה של… של הסער, סופה וסערה של גיל ההתבגרות, נכון? גיל ההתבגרות זה זמן מאוד מאוד קשה, במיוחד בימים האלה והחשיפה למדיה, ו… נכון? זה קשה מאוד להיות בן נוער בימים האלה. נכון? אנחנו קוראים לזה סופה וסערה, Storm and stress. נכון? זה הדבר שאנחנו מגדירים את גיל ההתבגרות.
מחקרים מראים לנו, שלמי שיש יחס טוב עם אחים, מתמודדים עם הקושי של גיל ההתבגרות בצורה יותר נורמטיבית. פחות סמים, פחות התנהגות מסוכנות, שוב, הצלחה בלימודים. אפילו הציונים באוניברסיטה, מה שידוע בארצות הברית ה-GPA, כמה נקודות יש לבן אדם, לפי… כשהוא באוניברסיטה. גם ה-GPA, נכון? מה, הממוצע הציונים שלי יותר גבוה, לאלה שיש להם יחסים טובים עם אחים שלהם.
ד"ר בוימן-משיטה: וואו.
ד"ר מילבסקי: וגם בתור מבוגרים. יש לי בעיות בעבודה, יש לי בעיות בזוגיות, יש כל מיני דברים קשים שגם מבוגרים חווים. מחקרים מראים, שלמי שיש יחס טוב עם אח, מתמודד עם הקשיים האלה בצורה יותר בריאה, יותר טובה.
ומחקרים אפילו מראים שזיקנה מוצלחת, לאלה שיש יחסים טובים עם אחים, הם מזדקנים בצורה יותר מוצלחת. אז כשהורים, והורים יש להם חלק משמעותי בלבנות יחסים טובים עם, בין הילדים שלהם. הורים שמשקיעים בזה, ויש דברים ספציפיים שהורים יכולים לעשות, מי שמשקיע, וילדים יש להם יחסים טובים עם אחים, זה מתנה לכל החיים. זה מתנה לכל החיים.
ד"ר בוימן-משיטה: וואי, זה ממש מרגש אותי. עולות לי כל מיני מחשבות תוך כדי. קודם כל אני אספר לך על מקרה שהיה לי השבוע, שיום אחד אספתי את הבת שלי האמצעית מבית הספר, אותה ואת חברה שלה, והם הביאו שלוש סוכריות על מקל, אבל סוכריות שוות, לאחות הקטנה. לא הבנתי למה, מה קרה פתאום, שזה… הם תמיד, כן, אם מחלקים בבית ספר, הן תמיד דואגות לקחת גם לאחיות שלהם, אבל למה עכשיו הבאתם שלוש דווקא לעלמה ולא לאחות הגדולה למשל. [מגחכת] ואז גיליתי שהן רצו לעשות הפסקה פעילה בבית ספר, ולעלמה יש ערכה כזאת של באולינג, משחק באולינג. וכמה ימים לפני זה הם היו בבית והם רצו את המשחק הבאולינג, ואז היא עשתה איתם משא ומתן, ואז הם סיכמו שהיא תסכים להם את הבאולינג, היא בת חמש, בתמורה לזה שהם יביאו לה סוכריות על מקל. [צוחקת קלות] אז העסקה התממשה וזה מה שהיה. ואז חשבתי על זה בעצם, שאנחנו לומדים גם לעשות משא ומתן, ואנחנו לומדים המון. אנחנו לומדים גם, כמו שהזכרת קודם, איך בתוך מערכת יחסים אפשר לכעוס מאוד ועדיין לאהוב, וזה דבר שהוא מאוד מאוד בסיסי באמון גם לדעת לילד. של גם אם אני כאמא, כועסת, אני עדיין אוהבת.
ד"ר מילבסקי: נכון, יפה.
ד"ר בוימן-משיטה: אני חושבת שזה משהו שאנחנו לומדים בתוך המערכת יחסים של החיים.
ד"ר מילבסקי: אני הייתי מוסיף גם מהפן הקהילתי פה, נכון?
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
ד"ר מילבסקי: החברה הישראלית כיום.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
ד"ר מילבסקי: אנחנו כועסים אחד הרבה על השני, כן?
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
ד"ר מילבסקי: אני חרדי עכשיו מסתובב באזור תל אביב. יש פה כעס קצת לצערנו, [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת בהסכמה] זה בסדר גמור. אם למדנו כשהיינו ילדים, שאני יכול לכעוס עליך ולאהוב אותך. אם אנחנו יכולים ליישם את זה בפן הקהילתי חברתי פה בארץ? אנחנו במקום הרבה יותר טוב.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון, נכון, אנחנו לומדים לכעוס ולהשלים.
ד"ר מילבסקי: יפה.
ד"ר בוימן-משיטה: אנחנו לומדים לחלוק. אנחנו… יש משהו בחברים, שאני יכולה עכשיו לכעוס ולריב איתם ולא לדבר איתם. אח שלי אני תקועה איתו, אני לא יכולה לא לדבר איתו.
ד"ר מילבסקי: נכון, צריך ללמוד…
ד"ר בוימן-משיטה: אז אני חייבת ללמוד גם איך להשלים, ואיך לבקש סליחה, ואיך לקבל סליחה, ואיך לעבור הלאה. יש הרבה מאוד דברים שאנחנו בלית ברירה לומדים כשיש מישהו שתקוע איתנו באותו הבית והוא תמיד שם, [צוחקת קלות] ואי אפשר להיפטר ממנו, למרות שלפעמים נורא נורא מתחשק לנו.
ד"ר מילבסקי: יפה.
ד"ר בוימן-משיטה: אממ… אז עכשיו, תוך כדי שאתה מדבר, אני חושבת גם על כל מיני מקומות שבהם באמת, רק האחים יכולים להבין אותך ולהיות שם בשבילך. גם במקומות במשפחה וגם דברים שקורים בחוץ, ואתה לא רוצה לשתף את ההורים שלך, נגיד, אז יש משהו, הרבה אנשים מספרים לי בטיפולים, נניח, שעברו חרם הרבה שנים בבית הספר, ורק האח שלהם ידע.
ד"ר מילבסקי: יפה.
ד"ר בוימן-משיטה: או רק אחות שלהם ידעה. כי לא רצו להדאיג את ההורים, אבל היה שמה מישהו בשבילם, שישאיר אותם פחות לבד בחוויה.
ולבסוף עלתה לי מחשבה על סבא שלי, זכרונו לברכה, שהוא ואחותו, זכרונה לברכה, שניהם היו יחד שורדי שואה, ותמיד הם סיפרו שבעצם מה שעזר להם לשרוד, זה הקשר ביניהם.
ד"ר מילבסקי: ואוו, יפה.
ד"ר בוימן-משיטה: והם חיו, באמת זכו לחיים ארוכים. והם היו כל יום מדברים, כל יום, כל יום, וזה באמת היה מה שהחזיק אותם, ומה שנתן להם טעם לחיות. זאת אומרת, כל עוד השני נמצא בחיים, אז גם הראשון רצה להיות שמה בשבילו.
ד"ר מילבסקי: נפלא.
ד"ר בוימן-משיטה: אז ככה כל מיני מחשבות שעלו.
ד"ר מילבסקי: אז כדאי להשקיע ביחס.
ד"ר בוימן-משיטה: [צוחקת קלות] כדאי.
ד"ר מילבסקי: זה אפילו… אפילו מבוגרים שמגיעים לשלב שאנחנו כבר בן 40, 50, ואין לנו יחס טוב עם האחים, כדאי להשקיע. יש מה לעשות, אפשר לעשות את זה מבחינה טיפולית או לבד. כדאי להשקיע ביחסים האלה.
ד"ר בוימן-משיטה: אפשר לעשות את זה בכל גיל. אצלנו במכון שבו אני עובדת, במכון "שינוי", אז יש משפחה של אחים בני יותר מ-70, שהגיעו לעבוד על היחסים שלהם, [צוחקת קלות] וזה מה ש…
ד"ר מילבסקי: זה כדאי, זה נותן לנו כל כך הרבה.
[חסות]
ד"ר בוימן-משיטה: האם מערכת יחסים אחאית טובה, היא יכולה לפצות על קושי חברתי?
ד"ר מילבסקי: כן. מצוין. זה בדיוק הנושא של הדוקטורט שלי. אני כתבתי את הדיסרטציה שלי, זה הנושא. באנגלית, או בספרות המקצועית, זה ידוע בתור Compensation Variables, פיצוי, נכון? איך אני יכול לפצות? מחקרים כן מראים זה… או שמראים שזה תלוי באיזה גיל. יש גיל שחייבים חברים. נקודה. וזה גיל ההתבגרות. [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת בהסכמה] בגיל ההתבגרות אנחנו לומדים משהו מאוד מאוד מיוחד וספציפי מהחברים שלנו.
ד"ר בוימן-משיטה: מהחברים.
ד"ר מילבסקי: גדלנו בבית עם גישה פחות או יותר דומה, אחים שלי, הורים שלי, איך אני לומד קצת על דמוקרטיה, באמת, דברים… לחשוב בצורה שונה, לחלוק על אנשים שיש להם אולי דעות מאוד מאוד שונות שלי.
אני עכשיו ב… בתיכון, יש לי חברים גם מלפני, אבל החברים האמיתיים האלה, זה קורה בתיכון, נכון? בתור מבוגר, אני חושב, מי החברים הכי טובים שלי? הם אלה שנפגשנו בתיכון, אנחנו נשארנו איתם מהתיכון. אז זה מאוד מאוד חשוב. בגיל ההתבגרות יש לנו עכשיו חברים. עכשיו, אם יש לי קרבה מאוד מאוד לאחים שלי, זה יכול לפצות חלקית. מה הכוונה חלקית? אז למשל, במחקרים שאנחנו עשינו, אנחנו משווים בין אלו שיש להם גם יחסי אחים טובים וגם יחסי חברים טובים, ואלה שיש להם רק יחסי אחים. ואלה שיש להם גם חברים וגם אחים, הם במקום יותר טוב מבחינת בריאות הנפש, לעומת אלה שיש להם רק יחסים טובים עם אחים. אז זה אומר, זה פיצוי חלקי.
לעומת זאת, כשאנחנו כבר מתקדמים מעבר לגיל ההתבגרות, כשאנחנו כבר מבוגרים, "בגרות מתהווה", תחום די חדש קצת בספרות ה… של ההתפתחות. "בגרות מתהווה" זה אנשים בני 18 עד 30 פחות או יותר, לא בדיוק מבוגרים, לא בדיוק גיל ההתבגרות, זה "בגרות מתהווה", זה נושא לפודקאסט אחר, בגרות מתהווה. ובבגרות מתהווה, וגם אצל מבוגרים, למי שיש יחס טוב עם אח, זה יכול לפצות לגמרי על חוסר עם חברים, נכון?
למסקנה, אם כואב לי, אם אני צריך משהו, אם אני יודע שתמיד יש לי את אחותי, תמיד יש את אחי, זה מאוד מאוד חשוב. בטיפול הרבה פעמים, כשאני יושב עם מישהו עם דיכאון למשל, ואני מנסה להבין במהלך השבוע מתי הוא היה במקום יותר טוב, משהו מאוד מאוד פרקטי, התנהגותי, נכון? אני כן מגיע מהעולם הקוגניטיבי, התנהגותי, אז בוא נדבר בתכלס: "איך היה השבוע?, מתי במהלך השבוע היית במקום יותר טוב, מצב רוח יותר טוב", ומטופל אומר לי: "ביום שלישי בצהריים היו לי כמה שעות מצוינות". -"מה קרה?", -"דיברתי עם אחותי". -"וואו מצוין, אז לדבר עם אחותך עושה לך טוב עד הערב, עד למחרת?", -"כן". -"כמה פעמים אתה מתקשר עם אחותך?", -"לא יודע, פעם בחודש". -"רגע, שנייה, יש לך משהו מיוחד פה, שגורם לך מצב רוח הרבה יותר טוב, רק פעם בחודש? למה, אחותך לא רוצה שתתקשר?", -"לא, גם היא אוהבת". -"אז בוא ננסה לשבץ יותר שיחות טלפון עם אחותך!" [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת קלות]
אז זה נותן לנו הרבה, זה באמת נותן לנו הרבה.
ד"ר בוימן-משיטה: אתה אמרת שבבגרות יותר זה כן מפצה ובגיל ההתבגרות זה פיצוי חלקי, שם זה היה פיצוי חלקי, ומה קורה בילדות המוקדמת יותר? בית ספר היסודי למשל, מה ראיתם שם?
ד"ר מילבסקי: אז, אז שם זה גם יותר חלקי, כי אנחנו כן לאט לאט, כיתה א', כיתה ב'. שם זה… אלו הגילאים של להתחיל להבין מה זה חברים, נכון? זה מגיע מהספרות אפילו של פיאז'ה, כשאנחנו מדברים פיאז'ה זה קוגניטיבי, הוא גם מדבר קצת על חברתי…
ד"ר בוימן-משיטה: חברתי, כן.
ד"ר מילבסקי: אבל סאליבן, ויש אחרים גם שמראים כמה חשוב הגילאים האלה. אז שמה זה כן פיצוי חלקי. עד גיל ההתבגרות זה מאוד מאוד חלקי בעצם, כי שמה זה מאוד מאוד חשוב, אבל לאט לאט אנחנו מתקדמים לכיוון של כן, זה באמת נותן לנו הרבה.
ד"ר בוימן-משיטה: אבל כן יש איזשהו פיצוי, אתה מדבר על השוואה של יחסי אחים ויחסי חברים, לעומת יחסי אחים. האם בדקתם גם מצב שבו גם יחסי האחים לא טובים? האם זה…
ד"ר מילבסקי: כן, הם במקום הכי הכי גרוע.
ד"ר בוימן-משיטה: זאת אומרת שכן…
ד"ר מילבסקי: אם גם אין לי חברים וגם אין לי אחים, אני ממש לגמרי על הפנים. זה ממש ארבע קבוצות בעצם. אלה שיש להם, טוב להם עם שתי, שתיהם, גם חברים גם אחים, אלה שאין להם בכלל, ואחד או השני, זה ארבע קבוצות, זה בדיוק התחום של, של הדיסרטציה שלי, ושם אנחנו כן ראינו שזה באמת נותן פיצוי חלקי, לפחות. אם אין כלום אז אנחנו לגמרי לבד. אבל אז, כשאנחנו מגיעים לגיל בגרות, אנחנו כבר מבוגרים, זה ממש ממש כמעט פיצוי לגמרי…
ד"ר בוימן-משיטה: לגמרי.
ד"ר מילבסקי: פיצוי מלא.
ד"ר בוימן-משיטה: אוקיי. טוב, אמרת שלהורים יש הרבה מאוד השפעה על יחסי האחים, אז בוא תיתן לנו כזה קצת "עשה ואל תעשה", בתור הורה…
ד"ר מילבסקי: מצוין.
ד"ר בוימן-משיטה: כדי ליצור מערכות יחסים טובות יותר.
ד"ר מילבסקי: אנחנו מחלקים את התחום הזה לשתי אזורים בעצם. יש את מה שידוע בספרות Direct effects, דברים ישירים, ו-Indirect, מה זה אומר?
Indirect, זה דברים, לא דברים ישירים שאני עושה בדווקא עם הילדים שלי. אז למשל, מה האווירה בבית בגדול? האם יש תחושה טובה בבית? האם להורים יש יחס טוב ביניהם? שזה מודל לילדים איך אנחנו מתנהלים בצורה חברתית. אז אלו דברים לא ישירים. זה לא שאני עכשיו מדבר עם הילדים שלי, "אתם צריכים כך וכך עם האחים", אז אלו דברים לא ישירים, זה מאוד מאוד חשוב, האווירה בבית, תחושה טובה בבית, יש קרבה בגדול בבית, מודל של ההורים, זה הרקע לבית שילדים שגדלים בבית כזה, יהיה להם יחס יותר טוב.
ד"ר בוימן-משיטה: וואי, זה, זה כל כך חשוב מה שאתה אומר עכשיו, אתה יודע? כשהילדים רואים בין ההורים חום וכבוד וקרבה ותקשורת טובה, אז זה מה שהם לומדים.
ד"ר מילבסקי: זה מה שהם לומדים, זה מה שהם יעשו. נכון? אם אחד צועק על השני, אם אבא ואמא צועקים, אז גם אני אעשה ככה. לעומת זאת, אם רואים באמת כבוד שיש אחד לשני, והדרך שבה מדבר… ואפילו חילוקי דעות, נכון? זה טוב לפעמים שלהורים יהיה חילוקי דעות ליד הילדים. לפעמים קצת, נכון?
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
ד"ר מילבסקי: זה תמיד שאלה גדולה, נכון? יש הורים ששום חילוקי דעות, כל דבר חייב להיות בחדר, הדלת, דלת סגור. בגדול זה רעיון טוב, לא צריך לפתוח את הכל לפני הילדים. אבל פה ושם זה חשוב שלהורים יהיה איזשהו חילו… חילוקי דעות, הילדים…
ד"ר בוימן-משיטה: חשוב מאוד.
ד"ר מילבסקי: רואים את זה ואומרים, "רגע, הו, ככה מתנהלים בצורה מכובדת", איך אנחנו מתנהלים מול חילוקי דעות.
ד"ר בוימן-משיטה: כן, זה מאוד מאוד חשוב דווקא. אני חושבת שמה שאנחנו רואים הרבה פעמים זה ילדים שגדלו בבית שההורים לא הציגו שום חילוקי דעות, אז כשפתאום עולות מחלוקות עם אנשים, אז זה נראה להם לא תקין.
ד"ר מילבסקי: נכון.
ד"ר בוימן-משיטה: נראה להם שהקשר הוא לא טוב, אז צריך לעזוב אותו, צריך לצאת משם.
ד"ר מילבסקי: נכון, רואים את זה כשהילדים בעצמם עכשיו בזוגיות.
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
ד"ר מילבסקי: ובפעם הראשונה שיש סכסוך או איזשהו חילוקי דעות ביני לבין החברה שלי, אוי ואבוי, אנחנו מתגרשים.
ד"ר בוימן-משיטה: אנחנו לא מתאימים. [מצחקקים קלות]
ד"ר מילבסקי: לא, לא, הכל בסדר.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
ד"ר מילבסקי: אנחנו צוחקים, לכן אני עם אשתי למשל, גם אשתי פסיכולוגית, אז הילדים שלנו לגמרי בבית… [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת] אנחנו מנסים לעשות כמה שיותר לפי הספר. אז פה ושם אנחנו, בוא ניקח את החילוקי דעות, בוא ניקח את זה לפני הילדים, בוא נַראה להם איך עושים את זה.
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
ד"ר מילבסקי: אנחנו קצת ככה מכתיבים את זה, לא יודע אם זה הכי בריא, אבל אין מה לעשות. אבל כן, זה מאוד מאוד חשוב, וזה חלק מהאווירה. מה האווירה בבית? הדברים האלה ישפיעו בצורה משמעותית על יחסי אחים. עכשיו, מעבר לזה יש דברים יותר ישירים. אז למשל, אחד מהדברים הגדולים זה כשילדים רבים, מה עושים?
ד"ר בוימן-משיטה: מה עושים?
ד"ר מילבסקי: כשילדים רבים ביניהם, עכשיו זה יותר ישיר, לכן קוראים לזה יותר ישיר, כי הנה, ילדים רבים, מה אני עושה עם זה? לכן זה, מה עושים פה בעצם זה שאלה גדולה, לתת להם לריב? להתערב? לא להתערב? זה השאלה הכי גדולה שאני מקבל. כשאני למשל על מטוס, ומישהו לידי שואל אותי, "מה אתה עושה?" ואני אומר: "פסיכולוג", "מה אתה עושה", "יחסי אחים". זה השאלה הראשונה [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת] שאני מקבל. "ילדים שלי רבים כל הזמן, they fight all the time, מה, מה, מה אפשר לעשות, מה עושים?". וזה טעות שאני עושה, כי עוד הפעם אני אומר את זה, ועוד הפעם אני צריך ככה… כיום, אני אומר שאני סטטיסטיקאי ואז לא שואלים אותי שאלות. [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת]
אבל, אבל בעצם כשהייתי עונה, זה השאלה הראשונה. הייתי פעם במעלית אפילו, והיינו קומה חמישית ועולים לקומה שביעית ומישהו שאל אותי "יש עוד קומה וחצי, תגיד לי מה עושים".
ד"ר בוימן-משיטה: [צוחקת] "תגיד לי מה עושים".
ד"ר מילבסקי: כאילו שזה על רגל אחד.
ד"ר בוימן-משיטה: [צוחקת] ואני עושה לך אותו הדבר עכשיו, כן?
ד"ר מילבסקי: נכון בעצם. אבל מה עושים? אז ממש בגדול, וזה תחום מחקרי ענקי וזה יכול להיות פודקאסט בפני עצמו. כשילדים קטנים הם לא יודעים איך לריב, הם לא יודעים מה עושים, מה מותר, מה אסור. הם צריכים קואצ'ינג, הם צריכים קואצ'ינג בעצם. מה הוא אמר, מה הוא אמר, לא, לא… לא לשאול מי התחיל את זה, כי אף פעם לא היה באמת תשובה נכונה [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת בהסכמה] למי התחיל את זה, אפילו לפני בג"ץ אין תשובה לדבר הזה מי התחיל את זה… לכן לא שואלים מי התחיל. "מה קרה? אתה תספר לי מה קרה", כשההוא מנסה להתערב, או "לא, זה לא נכון", "עוד רגע אני אתן לך לדבר. תן לאחותך לגמור את מה שהיא אומרת, ואני אומר לך, אתה תקבל את הזמן שלך". אנחנו כבר מלמדים אותם…
ד"ר בוימן-משיטה: להקשיב.
ד"ר מילבסקי: איך עושים את זה. ואז ההיא גמרה, "יש משהו אחר שאת רוצה להוסיף?", "לא", "עכשיו אתה, יוני, מה אתה אומר, מה קרה?", ועכשיו יוני מסביר, והאחות, "לא, זה לא נכון", "שנייה, רגע, את קיבלת את הזמן שלך, ויוני לא, לא קפץ, עכשיו אתה תספר לי מה קרה".
הם לומדים דברים כל כך חשובים פה. אז זה בכלל לא עניין של איך אנחנו, מה הסכסוך, ומי, איך זה נגרם, ומי צודק, מי לא צודק. בוא נלמד אותם פשוט. ואז כשהוא גומר, "מה יכלת לעשות משהו קצת שונה. אני יודע שככה עשית, יש משהו אחר שיכלת לעשות כשאחותך עשתה כך וכך?", "כן, יכלתי לעשות כך", "וואה, אתה צודק, אתה צודק". הם לומדים כישורים חברתיים. אז זה התערבות אבל זה קואצ'ינג, וזה הגישה הנכונה, כשהם יותר צעירים.
אם נתנו להם את זה כשהם היו ילדים, עכשיו הגיע הזמן, כשהם לאט לאט מתקרבים לגיל ההתבגרות, יאללה, תיישמו את זה! בוא נראה אם אתם תצליחו. ופה אנחנו לאט לאט צריכים להתחיל להתרחק קצת. עם, עם קווים מנחים, איזשהו, יש גבול, אין מכות, אין דם, אין צעקות, אבל… אנחנו צריכים לאט לאט בגיל ההתבגרות לצאת מהסיפור קצת ולתת להם, לאפשר "בוא ניישם את מה שלמדנו מאבא ואמא". ואז… זה בגדול מה שהמחקרים מראים, כשהם קטנים עושים קואצ'ינג, וכשלאט לאט הם מתקרבים לכיוון של גיל ההתבגרות, לאט לאט לתת להם את המקום הזה לבנות את הקשר ביניהם לבדם, ואז אנחנו לאט לאט יוצאים מזה. זה, זה באמת טעות גדולה שהרבה פעמים, גם כשהילדים מבוגרים למשל. ההורים היותר מבוגרים, הילדים, ההורים בני 50, 60 הילדים בני 30, 40, וההורים עדיין ממונים על ליצור את הקשר. האמא בת 60 מתקשרת לבן, "אתה זוכר שזה יום הולדת של אחותך? תתקשר אליה להגיד מזל טוב". [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת בהסכמה] שנייה, מתי אנחנו בונים את הקשר מאיתנו, בצורה עצמאית? ההורים צריכים להתנתק קצת מהסיפור הזה, לא להזכיר. זה צריך להיות, הורים שמדי הרבה בתוך הסיפור הזה, לצערנו זה גורם לנתק בין הילדים. אנחנו רוצים שהילדים לאט לאט, אנחנו נלמד אותם כשהם קטנים. לאט לאט יגיעו לגיל ההתבגרות, וכשהם מבוגרים, עם קשר נפלא, שיתן להם מתנה ממש לכל החיים.
ד"ר בוימן-משיטה: זה, זה דבר… שהוא קריטי בעיניי. כי הרבה הורים הנטייה הטבעית, גם אני עושה את זה לפעמים, למרות שאני מכירה את החוקים, בתוך הסערה, ועכשיו רבים, זה ישר, זה "תעזבי אותה, זה למה את עושה לה את זה, זה אל תעשי", ואז בעצם אני לא מלמדת אותם שום דבר בהתנהלות הזה ולא רק זו, הרבה פעמים, אני… כשאני שוגה ומתנהלת ככה, אני מוצאת את עצמי מעוררת עוד יותר סכסוך, כי אני לא ידעתי בכלל מה היה שם. אני מגיעה באיזושהי נקודת זמן, אין לי מושג מה באמת קרה קודם, ואז אני יכולה להגיד לאחת: "למה עשית את זה?", ובכלל היא הקורבן בסיפור עכשיו ברגע זה. [צוחקת קלות]
ד"ר מילבסקי: נכון.
ד"ר בוימן-משיטה: ואז היא מתעצבנת עוד יותר של, "אבל היא הרביצה לי, למה אני זה…". אז… ואז עוד יותר שונאים את השני. אז, אז ממש ממש צריך להיזהר, ואתה אומר, אנחנו מלמדים אותם פה, התפקיד שלנו כהורים, זה לא לפתור את הצרות שלהם, זה ללמד אותם את המיומנות הכל כך כל כך חשובה של איך לנהל את הקונפליקטים. איך להקשיב, מה שתיארת פה, שזה כל כך הרבה אנשים בבגרות לא יודעים לעשות אחר כך. אז אנחנו מנצלים את ההזדמנות כשילדים קטנים, אחים קטנים, רבים, כל הזמן, אני קראתי באיזשהו מקום שאחים עד גיל שש, רבים כל עשר דקות בממוצע, שזה המון [צוחקת], זה מאוד הגיוני אבל גם, ולנצל את הריבים האלה, ללמד אותם איך לנהל את הדברים נכון, ואז זה מלווה אותם בהמשך הדרך. ואנחנו בהדרגה, כהורים, צריכים להתפייד מהתמונה לאט לאט ולתת, לסמוך עליהם שהם יצליחו לעשות את זה לבד.
ד"ר מילבסקי: נכון מאוד.
ד"ר בוימן-משיטה: מה עוד אנחנו יכולים לעשות?
ד"ר מילבסקי: אז זה א', כשהם רבים, זה, זה גישה אחת. עוד נושא מחקרי מאוד מאוד מעניין, זה העדפה הורית. זה גם דבר ישיר. אנחנו צריכים להיזהר מהעדפה הורית. למסקנה, יש זמנים במהלך התפתחות של משפחה, שאנחנו כן… לא, אני לא אקרא לזה אוהבים, תשימו מילה אחרת, אבל כן אוהבים ילד אחד יותר מהשני. אנחנו צריכים להיות כנים. זה קורה. שוב, זו לא מילה אהבה אולי, אבל יש, יש קרבה יותר. [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת בהסכמה] על מה, על מה זה תלוי? באישיות של הילד, האם הוא מזכיר לי את חמותי, האם לא, יש כל מיני דברים.
ד"ר בוימן-משיטה: [צוחקת קלות] נכון.
ד"ר מילבסקי: יש כל מיני משתנים כאלה שישפיעו על זה. הגיל ההתבגרות, פתאום עכשיו, הילד הגיל ההתבגרות, מתחיל לעשות בעיות בבית, ועכשיו קצת פחות נעים לי איתו מאשר הילדה שלי בת שבע, שפשוט תמיד נעים וכיף להיות איתה. אז אנחנו צריכים מאוד מאוד קודם כל להיות מודעים שזה קורה. עכשיו, מה לפעמים אנחנו עושים? אנחנו מודעים לזה שזה קורה, וזה מלחיץ אותנו. זה לא יכול להיות, כי למה? לפעמים, אם היה לי את זה כשהייתי ילד, אז אני ככה מוכן ודרוך, חס וחלילה שזה לא יקרה אצלי בבית.
אז מה אנחנו עושים? אנחנו מנסים לפצות על זה בצורה קצת קיצונית. מה זה אומר? כל אחד מקבל בדיוק אותו דבר, ואם חס וחלילה ילד אחד אומר, "את אוהבת אותו יותר ממני", [בקול רם] "לא נכון! זה פשוט לא נכון!" [ד"ר בוימן-משיטה צוחקת קלות] אנחנו יודעים בדיוק מאיפה זה מגיע.
אז לא לפצות בצורה יותר קיצונית, שלא יהיה כל אחד מקבל בדיוק אותו דבר, כדי לפצות על התחושה הזאת. מה כן? כשילד אחד שואל, "רגע, למה הוא קיבל ואני לא?" להסביר לו: "תשמע, ראית את התיק, את התיק שלך לקראת שנת הלימודים החדשה, זה די חדש, להוא זה קרוע לגמרי, הנה תסתכל. אתה מבין למה אני קונה לו תיק גב חדש ולך לא?". צריך להיות יותר כנות, יותר שיח פתוח לגבי הנושא הזה. אז זה כן, זה תחושה שיש לנו, אנחנו צריכים להיזהר מהתחושה הזאת, כי למסקנה זה לא טוב לילדים.
יש מחקרים מאוד מאוד מעניינים שמגיעים מ-Penn State University, אוניברסיטת פנסילבניה, של, של המדינה של פנסילבניה, יש שם קבוצת מחקר מאוד מאוד ידוע ביחסי אחים. אחד מהדברים שהם מצאו, זה ששנים אחר כך, מבוגרים זוכרים כשהם היו ילדים כשהיה העדפה הורית, ועד עכשיו זה משפיע עליהם. גם מבחינה טיפולית, זה אחד הדברים שרצינו לעשות למסקנה.
ד"ר בוימן-משיטה: נכון.
ד"ר מילבסקי: אז אנחנו צריכים להיזהר מאוד. ושוב פעם, כשאנחנו מגיבים בצורה קיצונית, "כל אחד מקבל בדיוק אותו דבר, וחס וחלילה שאף אחד לא יגיד שום דבר לגבי הנושא הזה", זה לא בריא. בוא נהיה כנים לגבי זה ונרגיע את העניין. וכשזה עולה, אפשר לשאול שאלה, "מעניין שאמרת את זה, אתה חושב שאני אוהב אותך יותר מאחותך?" ואפשר לשאול, אפשר להיות שיח פתוח לגבי הנושא הזה.
ד"ר בוימן-משיטה: מה לענות?
ד"ר מילבסקי: צריך מאוד מאוד להיזהר, צריך מאוד מאוד להיזהר.
ד"ר בוימן-משיטה: [בבדיחוּת] אבל אם באמת אתה אוהב את אחותו יותר ממנו…
ד"ר מילבסקי: נכון, אז "מעניין למה אתה אומר את זה. תשמע, זה מאוד מאוד מעניין מה שאתה אומר, זאת אומרת, כשאני הייתי ילד, גם אני חשבתי ככה, אתה יודע? זה מעניין".
ד"ר בוימן-משיטה: אבל לעולם לא להודות, נכון? [צוחקת קלות]
ד"ר מילבסקי: נכון. לנהל שיח פתוח, העניין זה לנהל שיח פתוח…
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
ד"ר מילבסקי: שאין לחץ לגבי הנושא הזה, זה בסדר גמור, אין לחץ לגבי הנושא הזה. לעומת משפחות שמנסים ככה לפצות בצורה קיצונית, שאז זה נהיה ככה מתחת לפני השטח, עם תוצאות שליליות בעתיד.
ד"ר בוימן-משיטה: אז בעצם לא… לא צריך לתת לילדים שווה בשווה, צריך לתת לכל ילד בהתאם לצורך שלו, וזה צריך להיות מדובר.
ד"ר מילבסקי: נכון.
ד"ר בוימן-משיטה: ומהצד השני, אתה מדבר על שיח פתוח, אבל כן צריך להיות גבול. לעולם לא להודות שבאמת אתה אוהב את האחות או את האח יותר מהילד הזה.
ד"ר מילבסקי: נכון, כן, זה אפשר לדבר עם זה עם החברה או עם האישה.
ד"ר בוימן-משיטה: אז שיח פתוח בגבול. אתה יודע מה אני חושבת הגדוּלה של אבא שלי? אנחנו ארבעה ילדים וכל אחד חושב שהוא המועדף.
ד"ר מילבסקי: יפה!
ד"ר בוימן-משיטה: [צוחקת] אז מי שמצליח לנהל את זה כאן, אני חושבת שעשה עבודה, עבודה מאוד יפה.
ד"ר מילבסקי: יפה!
ד"ר בוימן-משיטה: באמת, הייתה לנו פעם שיחה על זה וכל אחד היה בטוח שהוא המועדף. אז אמרתי, "וואו, איזה כיף, איזה כיף, איזה זכות זה".
ד"ר מילבסקי: עשו משהו בסדר, מצויין.
ד"ר בוימן-משיטה: כן, ככה… זה, זה אני מאחלת לעצמי, שכל אחד יחשוב שהוא המועדף וזה יהיה נהדר אם נצליח לעשות את זה.
אוקיי, אז לא להציג את ההעדפה ההורית, דווקא לא לתת שווה בשווה לכולם, אלא לתת לכל אחד בהתאם לצורך שלו. לנהל את הקונפליקטים בצורה של קואוצ'ינג ולא מעורבות יתר. אממ, לראות איזה אווירה אנחנו יוצרים בבית, איזה זוגיות בין ההורים, זה קריטי. שמעתי פעם על זה שהזוגיות בין ההורים היא העריסה האמיתית שמחזיקה את התינוק, וגם את האחים של התינוק וזה נכון.
יש עוד משהו שאתה חושב שצריך להגיד ולא אמרנו בכלל בנושא הזה? כי אנחנו צריכים להגיע לסיום.
ד"ר מילבסקי: אני הייתי אומר שתי דברים אחרונים.
ד"ר בוימן-משיטה: כן.
ד"ר מילבסקי: אחד לגבי בדיוק הנושא הזה, ואחד ככה בכללי. דבר אחרון לגבי מה הורים יכולים לעשות, שיהיה שיח פתוח בין ההורים, מה מותר בבית, מה אסור בבית, כמה מריבות מותר, כמה אסור. נכון? לגבי יחסי אחים וגם בכללי, מה החוקים של המשפחה שלנו. זה גם דבר שאולי, זה קצת ישיר וזה קצת לא ישיר, נכון? כמו שאנחנו רוצים שפה בארץ יהיה חוקה. יום יבוא יהיה. בארצות הברית איפה שגדלתי, יש חוקה, Constitution מאוד מאוד חשוב. גם בבית צריך חוקה. צריך חוקה, ואני הייתי אפילו ממליץ לפעמים, במיוחד במשפחות שקצת מתקשות, לשבת פעם עם הילדים ולבנות חוקה משפחתית, [ד"ר בוימן-משיטה מהמהמת בהסכמה] לעשות ממש חוקים. לא מדי הרבה, חמישה חוקים טובים, מה הם החוקים של המשפחה שלנו? לכתוב את זה בצורה יפה ולשים את זה על המקרר, לשים את זה על המקרר. זה החוקה של המשפחה. זה מותר, זה אסור. מאוד מאוד חשוב שהילדים ידעו ויבינו מה מותר פה, מה אסור פה. זה נותן בסיס בטוח לילדים במשפחה, וזה יגרום גם שהיחס בין האחים יהיה פחות מתוח. אנחנו מבינים בדיוק מה קורה פה במשפחה, מה החוקים. אז זה עוד דבר שהורים יכולים לעשות, שיהיה הבנה בין ההורים מה מותר, מה אסור. הילדים יודעים שאלו חוקי המשפחה, זה גורם לאווירה יותר בריאה במשפחה, וגם קשר יותר טוב בין האחים. זה א'.
בגדול, אני אחזור על משהו שאמרתי אבל זה מאוד מאוד חשוב. להורים יש חלק משמעותי באיזה סוג הקשר יהיה בין, בין הילדים שלהם, ואנחנו רוצים לתת לילדים שלנו הכל שהם יצליחו בעתיד. נותנים להם את החינוך הכי טוב ושולחים אותם למקומות הכי טובים, וכמה אנחנו משקיעים בילדים, שיהיה להם טוב בעתיד. דבר שאנחנו יכולים לתת להם, שיהיה להם גם אחרי שאנחנו לא נמצאים פה בעולם, זה יחסי אחים. זה מאוד מאוד חשוב. מי יטפל בהם בעתיד, כשכבר אני לא יכול, כשאני כבר לא נמצא בעולם הזה? האחים שלהם הם ידאגו אחד לשני. אז מאוד מאוד חשוב שנשקיע במשפחות שלנו, בילדים שלנו, שיהיה להם קשר טוב ביניהם, כך שיהיה להם טוב לא רק עכשיו, שנים בעתיד. זה המתנה הכי הכי חשובה שהורים יכולים לתת לילדים שלהם.
ד"ר בוימן-משיטה: תודה רבה רבה, דוקטור אבירם, אבידן מילבסקי. אה, מקום טוב לסיים בו.
אז עד כאן להיום, תודה לכל צוות רשת "עושים היסטוריה", לשלי נוי עורכת התוכנית, דני טימור המנהל העסקי, אביב שם טוב מנהל המכירות, ועמית חזזי מצוות המכירות. בצוות התוכנית גם שלי גואטה, כרמל קינר והילה שמש. נתראה בפרק הבא.
[מוזיקת סיום]
קריין: לפודקאסטים נוספים של רשת "עושים היסטוריה" ולהצטרפות לרשימת התפוצה של התוכנית בדואר האלקטרוני, בקרו ב-osimhistoria.com או הורידו את אפליקציית "עושים היסטוריה" מחנות האפליקציות של אנדרואיד.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments