היסטוריה עם יובל מלחי - קטעים - 570: שדים ורוחות ביהדות | יהודית קגן
- הילית בירנבוים מדבדייב
- Jun 21
- 33 min read
אזהרה - הפרק אינו מיועד לילדים.
בעולם היהודי העתיק לא הייתה שאלה אם יש שדים או אין. היו. נפגשתי עם יהודית קגן שכותבת ספרים עלילתיים בנושא. היא סיפרה לי סיפורים על שדים ביהדות וגם דיברנו על: שדים יהודיים, השידה לילית, אשמדאי מלך השדים ומלחמתו בשלמה המלך, השד החנון יוֹסֵף שִׁידָא, קערות השבעה, מדוע שוברים כוס בחתונה, הספרון אלפא ביתא דבן סירא, על שדה שרצתה גט, מדוע אסור לשתות מספר זוגי של משקאות, האם מותר לספור אנשי-זאב למניין ועוד.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/03/2025.
[פרסומת]
יהודית: יש סיפור יפהפה, שנקרא "מעשה בירושלמי", שהוא מספר על ירושלמי אחד שאבא שלו השביע אותו שלא ייסע בספינה בים. וכמובן, ברגע שהאבא נפטר הוא כן נוסע בספינה, הספינה טובעת, והוא מגיע לארץ מאוד מאוד שונה. והוא נודד שם קצת, מחפש את הבית חב"ד המקומי, ומגלה שזו ארץ השדים. ובא אליו אשמדאי, ואומר: "תקשיב, קצת הסתבכת פה, אבל בוא נעשה דבר כזה, אני אקח אותך להיות המלמד של הילדים שלי. אני אתן לך משרה, אתה תהיה ה…"
יובל: של השדים?
יהודית: כן. ואז באמת, הוא מתחיל ללמד את הילדים, אבל אשמדאי אומר לו: "יש לי חוק אחד, יש שם בסוף המסדרון דלת שאסור לך לפתוח".
יובל: וואי, איזה סיפור מתח טוב.
[מוזיקה מבהילה]
מה זה היה? זה לא הפתיח הרגיל. מי שם את זה?
ברוכים הבאים לפודקאסט "היסטוריה עם יובל מלחי". שימו לב, הפרק הזה אינו מיועד לילדים. עדיף. פרק 570 - שדים ורוחות ביהדות.
את יהודית קגן פגשתי בחממת סופרים של "בית אבי חי" ו"ספריית פיג'מה". כשהיא סיפרה לי שהיא מתמחה ברוחות ושדים ביהדות, הבנתי שצריך פרק. אז נפגשנו בספרייה הלאומית ודיברנו על שדים יהודיים. השדה לילית, השד בן תמליון, אשמדאי מלך השדים ומלחמתו בשלמה המלך, השד החְנון יוסף שידא, קערות לחישה והשבעה, מדוע שוברים כוס בחתונה, "אלפא ביתא דבן סירא", סיפור על נישואי אדם ושדה, מדוע צריך לשתות מספר אי זוגי של כוסות, אם אתם שותים בירה, אחת או שלוש, לא שתיים, האם מותר לספור אנשי זאב למניין ועוד. כמו שאומרים אצלנו, האזנה מהנה.
[מוזיקה מבהילה]
העולם הוא משונה. הרבה פעמים אנחנו לא מבינים אותו. לפני שהתפתחו המדעים המודרניים, שהסבירו לנו מדוע יש ברק ורעם, או בצורת והתפרצות של הרי געש, צונאמי, אנשים חיפשו הסברים לתופעות שנראו להם מסתוריות, כמו מחלות, אסונות טבע, מוות פתאומי, ואפילו חלומות ממש ממש מוזרים. שדים ורוחות עזרו להסביר את העולם וגם נתנו דרך להתמודד עם העולם ואיתם, בעזרת קמעות, תפילות מיוחדות או מנהגים, כמו לא לשתות מספר זוגי של כוסיות.
אז בדתות מסוימות השדים היו רעים, באחרות היו נשמות של אנשים שחזרו לחיים, וביפן רוחות על טבעיות, יוקאי, ביצעו גם מעשי שובבות וגם נקמה. גם כיום יש עדיין המון המון אנשים ברחבי העולם שמאמינים בשדים ורוחות בכל מיני תרבויות. אז הנה יהודית קגן, שדים ורוחות ביהדות.
יהודית: אני תמיד אהבתי פנטזיה וספרי פנטזיה, ואני זוכרת את התהליך הזה שקראתי "הארי פוטר", "פרסי ג'קסון", את כל הספרים כאילו הממש זה, ואני אמרתי, בוא'נה, איזה מגניב זה שעושים ספרים בהשראה של מיתולוגיה בת 3,500 שנה, זה מטורף! ואז אמרתי, רגע, אבל גם לי יש מיתולוגיה בת 3,500 שנה, איפה המיתולוגיה שלי? וזה ככה קצת שלח אותי למסע לחקור את הפלא שיש במסורת שלנו, ומהר מאוד הגעתי ממנו לשדים.
אני חושבת שהרבה פעמים יש לאנשים קצת דימוי, כאילו היהדות היא רק חוק וסדר, והאמת היא שזה לא כל כך מדויק. תמיד יש כאוס בין הסדקים, ולכאוס הזה הרבה פעמים נכנסים שדים. בכללי, התחום של דמונולוגיה יהודית, מה שאני כן חושבת שמעניין בו, זה ש… אני אגיד ככה, יש בעיה אמיתית, אקוטית, בזה שתרגמנו Demons ל"שדים" בעברית. והבעיה היא שזה לא נכון. באמת באמת, זה לא תרגום מדויק. ה-demons הנוצרים, הם מאוד מאוד עוסקים בעינוי של החוטאים בגיהנום, הם איזשהו, הייתי אומרת, הנאה מסבל של אנשים. אתה יודע, זה הדברים, היצורים האדומים האלה עם הזנב, והכל הדברים האלה, שהם לא השדים היהודים שבמסורת שלנו. השדים שלנו הרבה יותר דומים לג'ינים, הם הרבה יותר דומים ל-Fay, הגרסה הקדומה של הפיות, שהם בעצם נמצאים על הספקטרום של עולם הטבע. אפילו הדבר הכי פשוט, החלוקה לחי צומח ודומם, שהיא נראית לנו כל כך בסיסית, בצורה שבה אנחנו תופסים את העולם, היא חלוקה די מאוחרת. כל הטקסונומיה התפתחה בערך במאה ה-17. יש לנו איורים יפיפיים של כתבי יד, שמראים עצים מצמיחים ברווזים. כלומר, בתפיסה של אנשים בעבר, החלוקה בין חי צומח ודומם, בין בעל חיים שהוא אמיתי, בין בעל חיים שהוא על-טבעי, כל הדברים האלה היו ספקטרום. זה לא היה חד כל כך. וכשאנשים שמעו בלילה יללות של משהו מפחיד, או כשמבחינתם קרה להם משהו רע, החלוקה בין אה, זה זאב, או זה תן, ושד זה משהו זה, היא הייתה הרבה יותר נזילה. חלק מהדבר הזה באמת יצר את האמונה המאוד מאוד מפותחת בשדים.
יובל: אני חושב שגם היום מאוד קשה לנו להסביר את העולם, מאיפה בא כדור הארץ, מאיפה בא היקום, אנחנו הרי חתיכה קטנטונת, ממש, בכל היקום המטורף הזה, אז אדם, אני משער לעצמי, שלפני כמה אלפי שנים, שראו תופעות כמו ברקים, כמו זה, זה נורא הפחיד אנשים. ואני לא יודע, הייתי חייב הסבר, שמישהו יסביר לי. למה? שאני לא אסתובב כל היום ורק יהיה טרוד במה זה הברק הזה, ומה זה זה, אני צריך לסביר מניח דעת, ואז אני יכול להתקדם.
יהודית: תראה, אתה מדבר במושגים של גדול, אני חושבת במושגים של קטן. 90% מהקמעות ומקערות ההשבעה שנמצאים, עוסקים במוות של ילדים, תינוקות, ומוות של נשים בלידה. ואם אנחנו חושבים במושגים שלהם, לפני המצאת אנטיביוטיקה, לפני שהמציאו את הקונספט המטורף הזה של לשטוף ידיים, מבחינתם, באמת היה את אותם אחוזי ההצלחה למכשף ולרופא. זה, אני אגיד לך מה, לפעמים יש לי איזושהי רתיעה פנימית, כי כבני אדם מודרניים, אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו חכמים יותר מאבותינו. ויש לי בעיה עם הדבר הזה.
יובל: כן.
יהודית: כי אני חושבת שזה גם יהיר, וזה גם מונע מאיתנו להבין את האנשים שחיו פעם יותר טוב. ואני חושבת שהם לא היו טיפשים. אני חושבת שבאמת, כמו שאמרתי, מבחינתם, באמת היו את אותם אחוזי הצלחה למכשף ולרופא.
[צליל של עיפרון כותב]
כשאנחנו מדברים על שדים, אי אפשר להתעלם מהדמות של לילית.
יובל: כן.
יהודית: שהיא אולי הסלב של עולם השדים. אני חושבת שהסיבה שהדמות הזאתי מעסיקה אנשים במשך אלפי שנים, קודם כל, כי היא יושבת על תסביך הקדושה והקדשה הקלאסי.
יובל: מה זה אומר?
יהודית: כלומר, הדימוי של מצד אחד דמות של אישה, דמות של שדה שמחוברת למיניות שלה, ומצד שני, מה שלפעמים נוח לאנשים לשכוח, היא מתוארת כחונקת תינוקות, כרוצחת את הילדים שלה, והמתח בין הדברים האלה הוא… הוא מעניין.
יובל: מאיפה מגיע בכלל? כאילו, מתי פעם ראשונה אנחנו פוגשים…?
יהודית: אז פעם הראשונה שאנחנו פוגשים את לילית היא בתרבות השומרית, לפני ככה 3,500 שנה. שמה היא מופיעה כחלק משלישייה. אבל זאת לא בדיוק היא, זו קצת גרסה מוקדמת שלה. קודם כל, צריך לומר שהרבה פעמים אצל לילית אומרים "אה, לילית זה מלשון לילה". זה לא נכון. זה מגיע מהמילה השומרית לִיל, שהיא רוח. עכשיו, בשומרית, בדיוק כמו בעברית, רוח היא רוח היא רוח. היא גם הרוח הנושבת בחוץ, היא גם רוח רפאים, היא גם רוחו של האדם. כל הדברים האלה ביחד, המילה רוח, כמו שאמרתי, היא בעברית, היא אותו דבר בדיוק. אז נגיד, האל אנליל הוא אדון הרוחות. ובתרבות השומרית היא מופיעה כחלק ממין שלישייה: ליליתו, לילו וארדת-לילי, כשהלילית שלנו היא כנראה הארדת-לילי. הם בעצם הגבר, האישה והנערה, כשארדת-לילי היא בעצם כמו ההארלי קווין כזאתי. היא מתה כרווקה, והיא טורפת גברים ומזדווגת איתם. והדרך להבריח אותה, אגב, זה לעשות חתונה של בובות, כדי כאילו להרחיק אותה ולממש את הפוטנציאל שנשבר.
יובל: זאת אומרת שיש לשומרים דמויות שהם שדים, רוחות, אני יודע…
יהודית: הייתי אומרת רוחות, יותר מדויק.
יובל: רוחות. ואני יכול לקרוא להם, או שאני מפחד מהם ואני רוצה להרחיק אותם?
יהודית: אתה מנסה להרחיק אותם.
יובל: אוקיי.
יהודית: והם בדרך כלל עשויים להיות קשורים לסיבות של סבל בבית ודברים כאלה, ולכן המטרה היא להרחיק אותם. עכשיו, גם… אנחנו מכירים את הדמויות האלה של הדמויות שהם טורפות תינוקות ופוגעות בתינוקות בעוד תרבויות. יש לנו גם את הלמשתו בבבל, שהיא גם חונקת תינוקות בעריסה, ויש לנו את הלמיה ביוון, שביוון יש לה את הסיפור שכל הילדים שלה מתו, ולכן היא הפכה לדמות שהיא טורפת תינוקות ופוגעת בתינוקות.
יובל: שזה הגיוני, סך הכל, כי אם עכשיו מת לי ילד, וזה שבר אדיר, אני לא יודע מה לעשות עם הכאב הזה, אז אני יכול תמיד להגיד לעצמי, יש סיבה לכל דבר, יש רוח, היא הרגה את התינוק, ועכשיו אני יכול, מה שנקרא, לעכל את זה, להבין את זה.
יהודית: תראה, גם היום, אנחנו עדיין לא יודעים מה הסיבה למוות בעריסה.
יובל: כן.
יהודית: גם היום. כמו שאמרתי, אנחנו חושבים הרבה פעמים שאנחנו כה יותר חכמים ומתוחכמים מהם, אבל גם אנחנו לא יודעים מה הסיבה למוות בעריסה. יש כל מיני ניחושים, ושים את התינוק על הבטן, שים את התינוק על הגב, כל שנתיים שלושה מחליפים את ההנחיות. יש לי שלושה ילדים, הם בפער של שנתיים וחצי אחד מהשני, בכל אחד מהם נתנו לי הנחייה אחרת איך להשכיב את התינוק לישון כדי למנוע מוות בעריסה. עכשיו, ברוך השם, טפו טפו טפו…
יובל: כן.
יהודית: כל השלושה חיים, קיימים ובועטים, אבל אני גם מכירה אנשים שזה לא ככה, שהם חוו מוות בעריסה. והבאמת התחושה שגם היום אנחנו באמת לא יודעים איך להתמודד עם הדבר הזה.
יובל: אז יש לנו את התרבות השומרית, לפני כ-5,000 שנה פחות או יותר, שמה מתחילים ההסברים. לאן זה ממשיך משם, ומתי זה עובר אלינו?
יהודית: אז אצלנו, כשהופיע התנ"ך, כשיש לנו טקסטים ראשונים בתנ"ך, באופן מפתיע, לא כל כך ברור אם יש שדים בתנ"ך או לא. מה שכן קיים בתנ"ך, זה כל מיני מילים שיש בהם איזשהו כפל משמעות. לדוגמא, אחת מנבואות החורבן על אדום, זה 'פָגְשׁוּ איים את ציים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וְמצאה לָהּ מָנוֹחַ'. גם שעיר, הדימוי של איזשהו שד דמוי עז, שאנחנו מכירים אותו.
יובל: כן, השעיר לעזאזל.
יהודית: וגם הדימוי של הלילית. רגע, אנחנו מדברים פה על ציפור, או אנחנו מדברים על שדה?
יובל: איפה זה?
יהודית: זה בישעיהו.
יובל: כן.
יהודית: וגם פה, יש את הדואליות הזאתי של עולם הטבע, של, אין חלוקה מוגדרת בין לילית הציפור ולילית השדה. זה סוג של ספקטרום.
יובל: כן. ולישעיהו כבר היו השפעות בבליות? אנחנו יודעים?
יהודית: כל התחום והעיסוק של דמונולוגיה, הוא חד משמעית באמת נושא הרבה יותר בבלי ופחות ארץ ישראלי. [יובל מהמהם בהבנה] נגיד, אם אנחנו מדברים פה על הדמות של לילית, יש לנו אך ורק פרגמנט אחד מקומראן שבכלל מופיעה בו המילה לילית, והוא פרגמנט מאוד מאוד מוזר. הוא כאילו, הוא קצת לא קשור לשאר הממצאים שיש שם. וחוץ מזה, בקמעות ובדברים הארץ ישראלים המוקדמים, היא לא מופיעה בכלל.
יובל: אוקיי.
יהודית: כאילו, כן יש דברים, אבל זה לא מגיע לרמת התחכום והמורכבות, ו… באמת, הבבלים היו הרבה יותר בקטע. אז כן, זה מגיע לפה אחר כך כהשפעות וזה, אבל לא באותה עוצמה כמו בבבל.
יובל: אוקיי, אז אנחנו פוגשים את השם לילית בספר ישעיהו.
יהודית: נכון. אנחנו ב…
יובל: ומשם?
יהודית: אז יש עוד, אולי, מקום שאפשר אולי להניח שהיא מופיעה עוד מקום, גם בישעיהו. "וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף", זה כאילו זה ביטוי על איך העבודה הזרה תעבור מן הארץ, כמו לִיל. עכשיו, זה יכול להיות כמו לַיל, כמו לילה, אבל זה יכול להיות גם כמו לִיל, כמו איזשהו רוח.
יובל: לִיל, לֵיל, זה כבר, כן.
יהודית: אז קצת קשה לדעת. האם היו שדים בתנ"ך או לא? לא בטוח, לא ברור. זה לא חד משמעי.
יובל: אוקיי.
יהודית: בקומראן, כמו שאמרתי, יש פעם אחת איזשהו פרגמנט זה… קצת מוזר, אבל בעומק רואים שמה שהתחיל באזור של שומר ואצל האקדים ואצל הבבלים, בעצם זה סיפור די גיאוגרפי. כאילו באזור הגיאוגרפי שבו זה היה לוהט, [צוחקת] זה המשיך להיות לוהט. גם כשהעמים התחלפו וכשהגיעו וכבשו עוד ועוד וזה, באזור הגיאוגרפי הזה, משהו פה העיר את הדבר הזה.
יובל: כן, הדת יהודית מאוד מתפתחת בשנים האלה, ואם אנחנו יכולים להגיד, 'אדוני נתן ואדוני לקח', הם צריכים להגיד, 'השד בא בלילה ועשה'. כאילו, צריך איזשהו הסבר רציונלי לאירועים.
יהודית: אני חושבת שזה יותר מזה. זה מאפשר לך לנתב תסכול לעשייה. כי אם אתה אומר 'בא השד ולקח, והרג לי את הילד', אתה יכול ללכת להילחם בזה, אתה יכול לעשות קמעות, אתה יכול זה… זה לא רק היגיון, זה גם פעולה. אז באמת, אז בתלמוד הבבלי, אז פתאום השדים נכנסים בפוּל הכוח. יש גם תיאורים של, של מפגשים עם שדים, ושמה זה נעשה מאוד מעניין בעיניי, כי היחס של חכמים צדיקים לשדים, הוא הרבה יותר מורכב והרבה יותר דואלי, אפרופו, מה-demons.
יובל: כן.
יהודית: יש סיפורים של שיתופי פעולה בין שדים וחכמים. אחד מהסיפורים האהובים עליי זה של… שהקיסר גזר גזירות רעות על היהודים, אז שולחים משלחת של חכמים שתדבר איתו. ורבי שמעון בר יוחאי, הסלב גם בפני עצמו, יוצא במשלחת הזאתי, ומגיע שד שנקרא בן תמליון, והוא אומר לו כזה 'אחויה, אני יכול להצטרף?' ורבי שמעון בר יוחאי ממש בוכה, כי הוא אומר, 'כשאני גדלתי על הסיפורים על הגר, שנגלה אליה מלאך שלושה פעמים, כלומר, השפחה של אברהם ראתה שלושה מלאכים, ואני, כל התקציב של ההפקה הזה נתנו לי שד? זה הכל?' אבל הם מגיעים באמת לקיסר, ויש שם משפט יפהפה בעיניי, הוא אומר, 'יבוא הנס מכל מקום'. כלומר, יש בזה גם קצת מסר יפה בעיניי של לפעמים ניסים באים בדרך שאתה לא יכול להסביר, לפעמים דברים טובים מגיעים גם ממה שנראה ברגע הראשון מה לעזאזל? אז הם מגיעים לקיסר, ומה שהם עושים זה שבן תמליון השד נכנס בבת הקיסר וגורם לה להשתגע, ואז כולם כזה 'אוי ואבוי! בת הקיסר השתגעה! מה נעשה? מי יציל אותנו?!' ורבי שמעון בר יוחאי נכנס, ועושה את ה'אל דאגה, אני אסדר את זה, אני אבריח את השד', והוא ניגש לבת הקיסר, ואומר לו, 'טוב, עשית את ההצגה, עכשיו צא'. ובן תמליון יוצא, וכולם אסירי תודה, והקיסר אומר לרבי שמעון בר יוחאי, 'אוקיי, קח לך כל מה שאתה רוצה כפרס', והוא לוקח את המגילה עם הגזרות הרעות וקורע אותה. עכשיו, זה ממש קנוניה בת שני משתתפים, כן?
יובל: כן.
יהודית: כאילו, כל מי שאי פעם קרא ספר מתח, אומר, 'אה, קראתי את זה איפשהו'. [צוחקת] ואני אומרת, זה כבר קיים בשיתוף פעולה הזה בין שדים וחכמים, במקום מאוד מאוד בסיסי.
[רעש של לחישות מפחידות]
יובל: אז מה שאנחנו רואים, שזה מעניין, שאחרי שנת 135 בעצם לספירה, מרד בר כוכבא נכשל, הרבה יהודים עוזבים את הארץ, מגורשים מהארץ, מפחדים מהרומאים, בעיקר ביהודה, והם עוברים לכל מיני ערים במזרח התיכון, שיש שם כבר קהילות יהודיות, אם זה אלכסנדריה, ואם זה בסוריה, ואם זה אחר כך בבבל, ואז מתחילות בעצם השפעות ממקומות אחרים על היהדות, נכון? ואז אנחנו רואים בעצם כניסה יותר של שדים, רוחות, לסיפורים ולמסורת.
יהודית: הייתי אומרת שזה פשוט נעשה אישי יותר. כאילו, כי שדים היו, אבל פתאום יש להם שם, פתאום יש להם… יש להם שושלות פתאום, פתאום משהו שם נעשה הרבה יותר מתוחכם, הרבה יותר sophisticated, מבחינת המורכבות של התחום הזה.
יובל: מה? תני דוגמה למשל.
יהודית: למשל, כמו העניין של השושלות. כאילו יש מזיקים, מזיקים גנרי כזה, אבל נגיד באחד, פתאום יש לך שד וקוראים לו בן תמליון. כלומר, אתה יודע… בן תמליון, זאת אומרת יש לו שושלת, יש לו אבא, יש לו מערכת היחסים. בקערות ההשבעה זה אפילו יותר ניכר. בקערות ההשבעה פתאום יש לך, אתה יכול ללכת… שד שמופיע חמש דורות אחורה, ואתה אומר, כאילו, מישהו ישב והשקיע בבניית העולם פה.
יובל: אז מה זה קערות השבעה בעצם?
יהודית: אז קערות השבעה מבבל זה תחום שמאוד מאוד קרוב לליבי, מאוד מאוד מרגש אותי. באמת הוא גם מופיע בספר שלי, "חרשתא".
יובל: זה ה… הספר נקרא "חרשתא"?
יהודית: הספר נקרא "חרשתא". בגדול…
יובל: למה, דרך אגב?
יהודית: "חרשתא" זה מכשפה בארמית.
יובל: יפה.
יהודית: כשהאנשים בבבל היה להם באמת חולי, או כאב, או צער, או תינוקות, ונשים בלידה שמתו, הם היו נאבקים בזה באותה אסטרטגיה בדיוק שבה אנחנו נאבקים נגד עקרבים נכנסים לנו הביתה. אם אנחנו בדרך כלל לוקחים כוס פלסטיק, הופכים אותה על העקרב, שמים איזה נייר מתחת, מעיפים את זה החוצה? זו בדיוק אותה אסטרטגיה. היו לוקחים קערות חרס, מציירים איזשהו דימוי של השד, בדרך כלל מצוירים כבולים, עם ידיים כבולות, ואז מתחילים לכתוב מסביב פסוקים, השבעות, אפילו סיפורים, שבעצם נועדו לכבול את השד. ואת הקערות היו הופכים וקוברים מתחת לאדמה. יש שתי שיטות לקבור את זה, או אחד הפוכה, או שתי קערות אחת על השנייה, שמצאו גם וגם. והיו קוברים את זה מתחת לאדמה, והרבה פעמים היו שמים את זה מתחת לאיסקופה. האיסקופה זו האבן שבין הבית לרחוב, המשקוף בעצם, וזו הייתה אבן שהייתה הרבה פעמים מאוד מלוכלכת, היא הייתה נתפסת כטמאה.
יובל: אני חושב שמנקים את הנעליים כשנכנסים הביתה?
יהודית: כן, ממש זאתי. אז היו שמים אותה הפוכה, ובעצם כולאים את השד מתחת. עכשיו, כשהתחילו לחפור את זה, אז כל הטקסטים האלה הם מרתקים. כי כדי לכבול שד, אתה צריך לדעת איך קוראים לו. כי אחרת השד יגיד לך 'אה, זה לא ממוען אליי, אין לי בעיה להמשיך ללכת'.
יובל: כן.
יהודית: אז הטקסטים, בכללי, מבנה קלאסי של השבעה דורש לדעת מי השד שאתה משביע, מה אתה משביע אותו לעשות, ובאיזו סמכות. כי כל מפגש עם יצור על-טבעי זה בעצם מפגש עבריינים בקרן רחוב. כי השד יגיד לך 'למה מי אתה שתגיד לי?' ואז אתה צריך להסביר באיזו סמכות. והרבה פעמים אז הסמכות היא בשם של מלאכים, בשם של קמעות קדושים, בשמות של אלוהים. כשה… באמת, המטרה היא קצת כמו 'למה מי אתה? מה, מה, בוא, בוא, חכה שאני אביא, אבא שלי יבוא, יש לו אקדח עוד יותר גדול', וזה ממש דינמיקת עבריינים. [צוחקת]
יובל: כן, לא, זה תמיד, אני אומר שזה… כששני אנשים בניו יורק רבים, עושים תאונה עם האוטו, והם יוצאים מהאוטו, זה דיון פילוסופי. כי הוא אומר לו: 'מי אתה?', 'למה, מי אני? מי אתה?' ופתאום זה מתחיל, אתה צריך לחשוב, רגע, מי אני באמת? ולאן אני הולך? ואיפה אני בא? [יהודית צוחקת] כבר דיון פילוסופי ראשי. אז נשמע לי שזה לא סתם שדים, כאילו, אתה ממש צריך להתמחות בזה.
יהודית: נכון. אתה צריך להכיר אותם. אתה צריך להכיר אותם בשם הפרטי שלך… שלהם.
יובל: היו שדולוגים? כאילו…
יהודית: היו סופרים.
יובל: סופרים.
יהודית: ויש, יש שתי דוגמאות של קערות השבעה שאני מאוד מאוד אוהבת בדבר הזה. יש… זה ממש סוג של טיפוס של בעל מלאכה, של באת לסוֹפר, הוא אמר לו 'תראה, אני… הילד סובל, יש שם שיעול, יש שם זה', והוא ישב וכתב משהו בגודר קערת סלט ככה, כתב 500 שמות של שדים שהוא מכיר ושזה. ואז יש סוג אחר של סופרים, שאתה באת ואמרת, 'לילד יש שיעול, יש קצת נזלת, תכתוב לי קערה', ואז הוא כותב כזה 'שד שאני מכיר, בן שאני מכיר, בן שאני לא מכיר, בן ש…' זה, וכאילו מין ניסוח משפטי כזה כדי להקיף את כל השדים שאולי אני מכיר ואולי אני לא מכיר בשמם, אז זה ממש שני טיפוסים של כותבים.
יובל: זאת אומרת, היית חולה, היית הולך לסופר. [צוחק]
יהודית: כן, בגדול כן. [צוחקים]
יובל: גדול. גדול. היה יכול להיות לסופרים היום הרבה פרנסה. נגיד, מה אתה עושה? "אני כותב ספר ילדים ומרפא בשדים".
יהודית: "אני מרפא בכתיבת סת"ם, מה זאת אומרת?"
יובל: כן, "כותב היסטוריה של שדים". [צוחקים] וואו, אז היו הולכים לסופר והוא היה אומר 'רגע, בוא נחשוב, הילד יש לו חום גבוה, מי השדים שיכולים להיות?' היה לו בטח גיליונות, אני מנסה לתאר את זה, את יודעת, להחיות את זה. כזה, הוא יושב לאור נר כזה, שקט כזה, והוא פותח את הגיליונות ושמות השדים. ואז הוא רושם…
יהודית: ואומר 'אה-אה! כזה, כזה אנחנו צריכים…'
יובל: הוא אומר את זה בלחש.
יהודית: כן.
יובל: 'או, הנה, השם הזה, אני ארשום אותו על הקערה'.
יהודית: ותראה, האמת שגם בגמרא יש דיונים האם מותר להסתובב בשבת עם קמע, כן או לא, והתשובה היא רק של קמע של מומחה. אז יעני, רגע, לא של קמע של איזה פראייר, שפעם ראשונה, לא עשה את הסטאז' אפילו, מי יודע איך הקמעות שלו הולכים. לא לא לא, קמע של מומחה מותר, אבל…
יובל: כאילו, מה מגדיר מומחה? מעניין.
יהודית: אם הוא מוצלח, אם ידוע שהוא עובד.
יובל: אם זה עובד לו.
יהודית: אם יש לו שם של כותב קמעות מוצלח.
יובל: אז בבבל היהודים כשהם מרגישים לא טוב, חולים, חושדים שיש להם איזשהו בעיה, אנחנו לא יודעים להסביר את זה, אין בתי חולים ומדענים והכל, אני הולך למישהו לקבל איזושהי עזרה, שהיא קצת עזרה נפשית, היא קצת עזרה אולי אני חושב שהיא מעבר, מקבל קערות כאלה, ואז מה אני עושה עם הקערה? אני בא הביתה…
יהודית: אז הבעיה היא שאנחנו לא יודעים. כי אין לנו ממצא נוסף חוץ מהקערה עצמה. [יובל מהמהם בהבנה] אז אנחנו לא יודעים, נגיד, אם היה מלווה שם איזשהו טקס, איזושהי אמירה, שריפת קטורת, אין לנו מושג, אין לנו גם דרך לדעת, כי כל מה שיש לנו זה את הקערה בשטח. וגם זה, הרבה מהקערות הן בעצם נגנבו מעיראק, אז גם, החפירות הן לא מאוד מסודרות, הכל שם קצת בלגן. אז…
יובל: אז גם אצל הבבלים אנחנו בעצם לא יודעים מה הם היו עושים עם הקערות.
יהודית: תראה, מה שאנחנו כן יודעים על הקערות…
יובל: כן?
יהודית: זה שזה היה קצת קטע של יהודים. החלק הגדול של הקערות שמצאנו, הם בעצם נכתבו על ידי יהודים, והן מכילות נוסחאות שמעידות על הקשר שלהם עם היהודים. אבל היו גם קערות נוצריות, היו גם קערות מנדאיות. המנדאים היו עם פגאני, הם עדיין, הם קיימים עדיין, הם עם פגאני שכתב בארמית, יש להם ניב מיוחד של ארמית, ויש גם טיפ טיפה ממש ממש קערות מעטות בערבית. אבל בגדול, הטכניקה הזאתי הייתה קיימת, ככה, מהמאה השלישית עד המאה השביעית לספירה, כשהכיבוש המוסלמי בעצם השמיד את הדבר הזה.
יובל: אז זה כמה מאות שנים שאנחנו משתמשים בקערות…
יהודית: נכון.
יובל: ואחר כך, לאט לאט זה נעלם.
יהודית: נכון.
יובל: העולם גם המוסלמי…
יהודית: אה, לא לאט. [צוחקת]
יובל: מבין יותר מדע. לא לאט…
יהודית: לא לאט.
יובל: בטוח, בטוח. המוסלמים גם בטח מביאים קצת יותר מדע וקצת יותר רפואה מתקדמת, ואז אולי שמה…
יהודית: תראה, זה לא שהאמונה בשדים עברה מן העולם. מה שכן קיים זה שהרמב"ם, לדוגמה, היה מאוד מאוד רציונליסט והיה נגד הקטע הזה, והוא מפרש את כל המופעים של השדים בגמרא וזה, כמטאפורה לכל מיני דברים. עכשיו, יש אמירה שאני נורא אוהבת בהקשר הזה, שהקוצקר אמר…
יובל: הרבי מקוצק, כן.
יהודית: הרבי מקוצק אמר 'היו שדים, עד שהרמב"ם אמר שאין שדים, ואז כולם נפלו ומתו'.
יובל: כן.
יהודית: ומה שיפה בביטוי הזה, זה שזה הופך את הרמב"ם על הראש, והופך אותו קצת לצייד השדים הטוב ביותר אי פעם. [צוחקת]
יובל: כן, או ממשה עד משה, לא קם כמשה, לא סתם, כי הוא… חחח… עצר את השדים.
יהודית: ממש.
יובל: זאת אומרת, לפניו דיברו על שדים, היו, אך הוא אמר אין, לא היו.
יהודית: זה קצת כאילו דמות אנימה של צייד השדים, הרמב"ם, כזה.
יובל: כן, אפשר לעשות על זה אחלה סדרה. יש…
יהודית: אני מוכנה להגיש את זה, פנו אליי בפרטי. [צוחקים]
יובל: יש מנהגים שנותרו לנו מאותם ימים, שאנחנו אפילו לא מודעים להם? למשל, ששוברים כוס בחתונה, זה באמת לזכר חורבן ירושלים?
יהודית: אז התשובה על זה, לדעתי, היא קצת מורכבת, כי התשובה היא גם וגם וגם. אני חושבת שהרבה פעמים… לאורך הדורות אנחנו מלבישים משמעויות שונות על אותם טקסים. אז אם אתה שואל אותי, האם שבירת הכוס נועדה להרחיק מזיקים, שדים, כדי לא לפגוע בזוג הצעיר? לדעתי כן. זה חלק ששייך לדבר הזה. עכשיו, כשאני הייתי, אני חושבת, הייתי בעשרות, אם לא מאות חתונות, תמיד מסבירים את השבירה בחתונה במשהו אחר. מישהו יגיד, זה הצער על סבא וסבתא שלא נמצאים איתנו כאן היום, מישהו יגיד זה, אני הייתי כבר בחתונה שאמרו זה זכר לחטופים. אז אני אומרת, אנחנו… אולי זה מה שמאפיין את כל העיסוק בשדים, וגם בדמות של לילית וגם בדמויות של שדים, אנחנו מלבישים, תרבותית, הרבה מהצער והכאב שלנו על הדבר הזה, והרבה פעמים הוא גם קשור לדברים שקשורים לדמונולוגיה.
יובל: אז איך אנחנו יודעים בעצם למה שימשה שבירת כוס בעבר?
יהודית: אנחנו כן יודעים שיש באשכנז, זה היה ממש לוח ספציפי בבית הכנסת, שהיה נועד לשבור את זה, ושמה יש ממש הקשרים מאגיים של שדים.
יובל: שמה?
יהודית: אני לא יודעת להגיד לך את הנוסחה המדויקת, אז יש שם אזכורים של כאילו…
יובל: שמה, שצריך פעם בחודש לשבור כוס?
יהודית: לא. פשוט כשיש שמחה גדולה, ומשהו שקשור לחתן וכלה, ויש מזל טוב, ואנחנו אומרים עד היום בברכה של החתונה "מזל טוב", אז שומרים על המזל בזה שעושים משהו רע, פגע רע, כדי להרחיק את השדים, הם אמרו 'אה, לא טוב פה מדי, הכל בסדר'. כי החשש הוא שאם יראו השדים שמחה גדולה מדי, הם יבואו להזיק.
יובל: ואז מזה בעצם התפתח המסורת של שבירת כוס?
יהודית: אה, סיבה ותוצאה, אני קצת מסתייגת מבחינה אקדמית לומר, אבל אני אומרת כן, זה מעורב מאוד.
יובל: מעורב.
יהודית: מאוד.
יובל: זאת אומרת, זה מגיע גם משם.
יהודית: זה גם משם.
יובל: להרחיק שדים. אז בעצם כשאנחנו שוברים כוס בחתונה, אנחנו יכולים לתת לזה את המשמעות שלנו, אבל גם לדעת ש…
יהודית: שזה קיים, יש שם שכבות נוספות.
[מוזיקה מפחידה]
אני חושבת שהרבה פעמים הדימוי ה… נקרא לזה המיני, הסקסי, של לילית, הוא בעצם מתחיל בערך במאה ה-11, עם טקסט שנקרא "אלפא ביתא דבן סירא", שזה היה הספר שביינישים החביאו מתחת לסטנדר בבית המדרש. בגדול הוא מספר את הסיפור של בן סירא, הבן והנכד של הנביא ירמיהו. שבגדול העלילה של הספר זה נבוכדנצר שואל את בן סירא 'היי, תגיד, למה יהודים עושים את הדבר המוזר הזה והזה?' ואז בן סירא נותן הסבר מדהים, ונבוכדנצר אומר, 'וואי, איזה מגניבים היהודים האלה'. אז זה המבנה של הספר. אבל אחד מהשאלות, הוא באמת, נבוכדנצר שואל 'למה יהודים משתמשים בקמע של מלאכים להגנה נגד מוות בעריסה?' ואז בן סירא מספר לו סיפור שאולי הפך להיות הכי מזוהה עם הדמות של לילית. "כשברא הקדוש ברוך הוא אדם הראשון יחיד, אמר: "לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". ברא לו אשה מן האדמה כמוהו וקראה לילית. מיד התחילו מתגרין זה בזה, אמרה היא: איני שוכבת למטה, והוא אמר: איני שוכב למטה אלא למעלה, שאת ראויה למטה ואני למעלה. אמרה לו: שנינו שווים לפי ששנינו מהאדמה, ולא היו שומעין זה לזה. כיון שראתה לילית, אמרה שם המפורש ופרחה באוויר העולם. עמד אדם בתפילה לפני קונו…" קונו זה כינוי לאלוהים, "ואמר: ריבונו של עולם, אשה שנתת לי ברחה ממני! מיד שגר הקדוש ברוך הוא שלשה מלאכים אחריה להחזירה". זה ממש טלנובלה.
יובל: ממש, אני במתח.
יהודית: מה? מה? איך זה נגמר?
יובל: [בקול דרמטי] בפרק הבא!
יהודית: ממש. "אמר לו הקדוש ברוך הוא: אם תרצה לחזור מוטב, ואם לאו תקבל על עצמה שימותו מבניה כל יום מאה בנים. עזבו אותה והלכו אחריה והשיגוה בתוך הים במים עזים שעתידים המצריים לטבוע בהם", כלומר, בים סוף. "וספרוה דבר השם, ולא רצתה לחזור. אמרו לה: אנו נטביעך בים. אמרה להם: הניחוני שלא נבראתי אלא להחליש התינוקות כשהן משמונה ימים מיום שיוולד אשלוט בו אם הוא זכר, ואם נקבה מיום ילדותה עד עשרים יום. וכששמעו דבריה הפצירו לקחתה, ונשבעת להם בשם אל חי וקיים, שכל הזמן שאני רואה אתכם או שמכם או תבניתכם בקמיע לא אשלוט באותו תינוק. וקיבלה על עצמה שימותו מבניה מאה בכל יום, לפיכך בכל יום מתים מאה מן השדים, וכך אנו כותבים שמותהם בקמיע של נערים קטנים ורואה אותם וזוכרת התשובה… השבועה, ומתרפא הילד". כלומר ממש סיפור, origin story, שלא היה מבייש את "Marvel".
יובל: לא, זה נשמע כאילו סיפור של סוחר קמעות.
יהודית: [צוחקת] לגמרי.
יובל: כן. [צועק כמו רוכל בשוק] אם יש לכם קמע!
יהודית: [צועקת כמו רוכלת בשוק] קמע קמע!
יובל: הכל אולי בסדר. אם אין לכם קמע, אז בוא…
יהודית: אז חבל, למה יש לתינוק שלכם פרצוף יפה.
יובל: כן, חבל. התינו… [צוחק] מעניין. אז מאיפה זה נלקח הטקסט?
יהודית: זה מ"אלפא ביתא דבן סירא", המאה ה-11. יש בו מימד מסוים שהוא טיפה הומוריסטי. במובן הזה הוא לא… הוא לא בדיוק… בוא נגיד, יש בו מימד סאטירי. מנגד, הוא לא לגמרי ספר… בוא נגיד, יש בו התייחסויות למיניות, למיניות, שזה כבר מפתיע…
יובל: כן.
יהודית: בדבר הזה.
יובל: כן.
יהודית: בכללי, עיסוק ממש ברמת התנוחה, כן? הוא די חריג. מצד שני, אני חושבת שלפעמים אנשים מדמיינים שפעם אנשים היו כאלה צנועים וחסודים, וכאילו, זה מאוד ניכר שאנשים שחושבים את זה לא קראו את ה"דקאמרון", שזה בייסיקלי בדיחות קקי-פיפי וסקס באיזולירבנד, כן?
יובל: כן.
יהודית: ה"דקאמרון" ההוא נכתב, אני טועה? במאה ה-14? אם אני זוכרת נכון.
יובל: בערך. כן. אוקיי.
יהודית: היום הוא מאוד גס.
יובל: כן.
יהודית: ואז אני מניחה שגם הוא היה די גס. ואני אומרת, אנשים פעם לא היו כאלה צנועים וחסודים, כמו שלפעמים אנשים מדמיינים, שבגלל שהרמת דתיות הייתה גבוהה יותר…
יובל: כן.
יהודית: אז אנשים לא צחקו מאותם בדיחות בדיוק שאנחנו צוחקים מהם היום.
יובל: את אומרת, גם אז היה יצר, וגם אז היו ספרים שאנשים קראו בסתר.
יהודית: וגם אז היו בדיחות.
יובל: וגם אז היו בדיחות. אז יש לנו את לילית, שאם יש קמע, ולילית בעצמה אומרת 'אם יש לכם קמע נגדי, אז אני לא אעשה לכם כלום'.
יהודית: 'אז אני לא אפגע בתינוק', כן.
יובל: כן.
יהודית: ופה בעצם מתחיל המיתוס הזה שיש בו את המתח הזה, בין מצד אחד דמות מינית, ומצד שני היא רוצחת תינוקות.
יובל: למה מינית?
יהודית: כל הדגש על המקום שבו היא רוצה להיות בקיום היחסים, על ה'אני אהיה למעלה, לא, אתה תהיה למטה', כל האישיו הזה בכלל, שזה חשוב לה בכלל, הוא מפתיע.
יובל: אבל עם מי היא מקיימת יחסים, הלילית?
יהודית: עם אדם.
יובל: היא מקיימת יחסים עם אדם, בהתחלה כאילו…
יהודית: היא אשתו. בעצם היא הפרוטוטייפ לחווה. [יובל מהמהם בהבנה] היא נבראת לפני שחווה נבראת, ובניגוד לחווה שנבראת מהצלם, לילית נבראת גם מהאדמה, בדיוק כמו אדם, ולכן יש ביניהם איזושהי נקודת שוויון, שהסיפור מנסה לתאר כבעייתית לזוגיות.
יובל: כן. ובספר ממש היא מדברת על איזה תנוחות היא מעדיפה, ולא… וואו, זה… וואו, מדהים. [יהודית צוחקת] אוקיי, אז לילית, יש לה את המיניות הזאת, ויש לה גם את התינוקות שאפשר להסביר, ויש קמע. אז יש קערות עם השם שלה בעצם, בטח?
יהודית: כן, יש גם… עכשיו, צריך להבין, מה ש"אלפא ביתא דבן סירא" עושה פה, הוא הופך את הדמות של לילית לדמות מאוד מאוד ייחודית. הוא עושה לילית שם פרטי, כן? אבל בעבר יש תיאורים של ליליות כגזע, ולא בהכרח כשם פרטי. אז נגיד, אחד מהמדרשים מתאר את אחת מהליליות שפיתתה את אדם, והוא קורא לה לילית ושמה פיזנה. כלומר, הגזע שלה הוא לילית, אבל יש לה גם שם פרטי, יש לה אישיות, יש לה זה. וגם בהטיה של זכרים, יש לילין זכרים, וליליות נקבות. אז זה ממש מרחב מאוד מאוד מפותח. ויש להם שמות פרטיים, ואישיות משל עצמם, ויכול להיות שלאדם יש מערכת יחסים טובה עם ליל אחד, ורעה עם ליל אחרת. כאילו… זה היה הרבה יותר פראי לפני ש"אלפא ביתא דבן סירא" הגיע ועשה שם האחדה.
יובל: ולילית, כשאנחנו מדברים על לילית, אנחנו מכירים חלקנו את השם, אבל יש גם שמות אחרים, זכרים או…
יהודית: אז כן, יש…
יובל: שדים אחרים.
יהודית: יש גם את אשמדאי, את מלך השדים, שבחלק מהפעמים מופיע כבן הזוג שלה, לפעמים הם לא. כאילו, הרבה פעמים הם כן מתוארים כבני זוג. לפעמים משדכים אותה גם לסמאל, זה קצת תלוי איזה גרסה בדיוק קוראים את זה. אבל אין לנו ממש תיאור פיזי שלה. אנחנו כן יכולים לנחש מתוך תיאורים אגביים, שמשיחים על פי תומם, על הצורה שבה דמיינו אותה. נגיד, יש תיאור של "מגדלת שיער כלילית". כלומר, עכשיו צריך להבין, בעולם העתיק שבה אנשים תמיד כיסו את השיער שלהם, זה שהשדה המינית מתוארת עם שיער פזור ופרוע, זה כאילו… זה דרמטי, זה לא… זה הלכת רחוק, לכולם היה שיער מכוסה. יש דימוי שמופיע דווקא בהלכות על טומאה וטהרה בעקבות הפלות, שמתאר "המפלת דמות לילית". כלומר, מה זה אומר? זה ולד שיש לו כנפיים. כלומר, כנראה משהו בעיוות של העמוד שדרה או של הזרועות, גרם לעובר שנפל להראות כאילו יש לו כנפיים, וכולם אומרים 'אה, זה כמו לילית', כזה.
יובל: יוצא תינוק מעוות, אתה אומר 'טוב, שד'.
יהודית: זה שד…
יובל: כן.
יהודית: או הוא נראה כמו שד. וגם אזהרות: "אסור לישון בבית יחידי, וכל הישן בבית יחידי, אוחזתו לילית". כלומר, התפיסה הזאתי של שאם אתה נמצא במקומות שהם למינליים, להיות לבד בבית, להיות בחורבות, להיות בין אור לבין חושך, זה מקום שהוא מועד לפורענות.
יובל: מה, אז ממש המליצו לאנשים לא לישון לבד בבית?
יהודית: כן.
יובל: וואו.
יהודית: עכשיו תראה, בעידן של חמולות, לישון לבד בבית זה משהו מאוד מוזר.
יובל: כן.
יהודית: כאילו, אתה תמיד ישנת בבית עם השש עשרה בני דודים שלך, מה זאת אומרת? אז להיות בבית לבד, זה החלק התמוה.
יובל: כן. אולי זה אומר, כאילו, אם אני פורש מהקהילה שלי, מהמשפחה שלי, והולך לאיזה חורבה, ליער רחוק, וישן שם לבד, יש שם סכנה.
יהודית: כן.
יובל: אז תיזהר.
יהודית: כן.
יובל: אוקיי.
יהודית: כי זה משהו תמוה.
יובל: כן.
יהודית: זה לא דרך הטבע בתקופה הזאתי.
יובל: כן. אשמדאי, מה הוא ידע לעשות?
יהודית: אשמדאי. אז אשמדאי היה מלך השדים. יש מחקר מעניין מאוד של אביגיל מנקין, ש… הוא ממש יצא לאחרונה, זה ספר שמנתח את הפערים המגדריים בצורה בה שדים ושדות נתפסו. כי באמת, יש סיפורים של שדים שמשתפים פעולה עם חכמים, ויש אפילו שדים שהם תלמידי חכמים בעצמם. נגיד יוסף שידא, הוא שד שמופיע בשמו בגמרא, והוא מתואר… והוא מופיע כמי שלפעמים ככה מגלה לחכמים כל מיני דברים, רכילות מעולם השדים. אז הוא נגיד אומר, 'תקשיבו, שדים אוהבים זוגות, אז נגיד אם אתה שותה, תשתה מספר אי זוגי של משקאות…'
יובל: וואו.
יהודית: '…של כוסות. כי זה פחות קורץ לנו כשדים'. אז זאת אומרת, יש פה ממש שד שמבחינתו, הוא מרגיש בן בית. או הוא מופיע בסיפור אחר, כמי שנראה בבית מדרש אחד בשבת, ואז עוד פעם בבית מדרש אחר, במרחק לא הגיוני באותה השבת. אז הם אומרים 'אה, זה בטח יוסף שידא והשטויות שלו, הוא רצה ללמוד תורה אז הוא עבר את תחום שבת, כדי לשמוע את הדרשה בכל הבתי הכנסת', שזה תיאור יפהיפה בעיניי.
יובל: יוסף שידא בעצם הוא שד?
יהודית: כן.
יובל: מה הוא יודע לעשות חוץ מלהיות ב…
יהודית: אז אנחנו לא יודעים עליו הרבה, כי הוא מופיע רק פעמיים…
יובל: כן.
יהודית: בגמרא. אבל האופי שעולה מזה, הוא שד שאוהב לחיות קצת עם… באווירת תלמידי חכמים ובתי מדרש מוזנחים.
יובל: הבנתי. והוא עושה מעשי קונדס כאלה.
יהודית: אני לא הייתי אומרת קונדס, הוא שד חְנון. הוא שד… לפחות התחושה שאני מקבלת מהטקסטים, הוא ממש שד חנון שאוהב ללמוד תורה.
יובל: מעניין. יפה. אחלה שד. [צוחקים]
יהודית: אני אומרת, גם כאלה יש.
יובל: אבא שלו היה שד חכמים.
יהודית: כן. [צוחקים] זהו, ואז יש לנו את אשמדאי, את מלך השדים.
יובל: עליו אנחנו יודעים יותר?
יהודית: אנחנו יודעים קצת יותר. אחד הסיפורים האהובים עליי בדבר הזה, שגם, עוד פעם, מראה את הדואליות הזאתי, זה שיש… נכתבה קינה לזכרו של אשמדאי, כי ב… זה סיפור מאוד תמוה, מאוד מוזר, שמתאר איך אשמדאי והשדים שלו נחלצו כדי להגן על אחת הקהילות היהודיות במהלך מסעות הצלב, שבמהלך מסעות הצלב הרבה פעמים נערכו ממש טבח ביהודים, כל המסלול לארץ ישראל…
יובל: כן.
יהודית: אמרו, קודם כל, נטפל בכופרים שלנו.
יובל: פרעות תתנ"ו למיניהם.
יהודית: למינהו.
יובל: כן. כן.
יהודית: אז יש ממש תיאור שבא אשמדאי והפרשים שלו ואומרים לקהילה היהודית, 'אנחנו נגן עליכם, אנחנו נשמור עליכם, וזה יהיה הסימן בידכם. אם תראו שהדם שזורם מתחת לדלתות הוא אדום, אז תדעו שאנחנו ניצחנו את הצלבנים, אם הדם ירוק, תדעו שהצלבנים ניצחו אותנו'. ואז כמובן, הדם ירוק.
יובל: מעניין.
יהודית: ואז נכתבת קינה יפהפייה, והיא באמת משהו מאוד מאוד מוזר, כשחושבים על זה, לזכרו של אשמדאי שזצ"ל, שחירף נפשו, מסר נפשו למען הקהילות היהודיות באירופה. עכשיו, יש לי חברה מאוד טובה ששמה ענבל יפה, אחת ממבקרות התרבות המבריקות שאני מכירה, שבעקבות השבעה באוקטובר, היא הביאה קצת את הסיפור הזה ושאלה 'מה זה הדבר הזה לעזאזל? מה זה הסיפור המוזר הזה?' ואני חושבת שאחד מהפרשנויות היפיפיות לשיר הזה, לקינה הזאתי, הוא שלפעמים הייתה תחושה ש… שאפילו הרע והטוב נעקרו ממסלולם. שהסדר וההיגיון של מה שאנחנו חושבים, הוא טוב, הוא רע, יש איזה… הוא יצא מאיזון.
יובל: כן.
יהודית: ואני חושבת שאולי אחרי השביעי באוקטובר, זה כן תחושה שאנחנו יכולים להזדהות איתה, שהתחושה שהייתה ליהודים הרבה פעמים בזמנים ההם, שנכון, שדים זה לא טוב, אבל הקיסר הרומי? זה בטוח לא טוב. אז אני והשדים יכולים להיות בני ברית במאבק נגד הקיסר, במאבק נגד הצלבנים, וכל מערכת היחסים במסורת היהודית בין, נקרא לזה, העל-טבעי הקריפי, המשונה, התמוה, הוא הרבה יותר מבוסס על הדבר הזה.
יובל: כן.
יהודית: של נכון, הם מוזרים, הם אקסטריטוריה, אבל בעצם גם היהודים היו סוג של אקסטריטוריה. חבר אחר שלי, דניאל פידלמן, אמר על זה משהו שהוא מאוד מאוד יפה בעיניי, שבעצם יהודים היו היצורים הקסומים של אירופה. ועד היום אפשר לראות את זה בזה שבפולין מוכרים יהודי מזל. אתה יכול לקנות היום בפולין מין דמות יהודי קטן כזה, וגם יהודים אומרים 'אל תעשה איתם עסקאות, אתה אף פעם לא יודע איך הם יבואו אליך בהפוכה בעסקה הזאתי', וכל מיני דברים כאלה, שמצד אחד יש בהם אלמנטים אנטישמים מובהקים מן הסתם…
יובל: כן.
יהודית: מצד שני יש גם מעין דה-הומניזציה, במובן הזה שהוא תופס את היהודי בתור סוג של יצור קסום.
יובל: כן.
יהודית: ואם חושבים על זה ככה, היחס האמביוולנטי והמורכב יותר של יהודים לכל מיני יצורים קסומים, גם בפסיקות הלכתיות, יש דיונים הלכתיים, האם אפשר לספור אנשי זאב למניין? כאילו, וזה מהמאה ה-17, כן?
יובל: באמת?
יהודית: כן. ומה, יש פה בקהילה איזה מישהו שכולם יודעים שהוא קצת איש זאב, האם בעיה או לא? ואגב, הפסיקה היא שאין בעיה. [צוחקת]
יובל: אין בעיה?
יהודית: אין בעיה.
יובל: צריך למצוא מניין של אנשי זאב.
יהודית: כן.
יובל: כן, מעניין. יכול להיות שזה גם, את יודעת, מתייחס לאיזה מישהו קצת משוגע…
יהודית: נכון.
יובל: שעושה יללות…
יהודית: כן.
יובל: והוא שעיר, ו…
יהודית: כל מיני דברים.
יובל: קוראים לו איש זאב, ואז פתאום יש דיון.
יהודית: גם התפיסה שהשדים, הם מכונים שדים יהודאים. כלומר, הם שדים יהודים.
יובל: וואו.
יהודית: זה… יש כל מיני אגדות. זה אחד מהאלמנטים הספרותיים המאוד מאוד מפותחים בפולקלור. זה נקרא 'נישואי אדם ושדה'. שאין בעיה עקרונית, הלכתית, עם זה שגבר מתחתן עם שדה, כי שניהם יהודים. זה בדרך כלל מביא לסיפורים דרמטיים וחוסר מזל ובעיות אחרות, כן? אבל ברמה ההלכתית, אין בעיה עם זה.
יובל: כן. אם שניהם אוהבים heavy metal, אז אין בעיה. [יהודית צוחקת]
יהודית: יש סיפור יפהפה, שנקרא "מעשה בירושלמי", שהוא מספר על ירושלמי אחד שאבא שלו השביע אותו שלא ייסע בספינה בים. וכמובן, ברגע שהאבא נפטר הוא כן נוסע בספינה, הספינה טובעת, והוא מגיע לארץ מאוד מאוד שונה. והוא נודד שם קצת, מחפש את הבית חב"ד המקומי, ומגלה שזו ארץ השדים. ובא אליו אשמדאי, ואומר: "תקשיב, קצת הסתבכת פה, אבל בוא נעשה דבר כזה - אני אקח אותך להיות המלמד של הילדים שלי. אני אתן לך משרה, אתה תהיה ה…"
יובל: של השדים?
יהודית: כן, "אתה תהיה שליח הסוכנות היהודית לילדים שלי". ואז באמת, הוא מתחיל ללמד את הילדים, אבל אשמדאי אומר לו, "יש לי חוק אחד, יש שם בסוף המסדרון דלת שאסור לך לפתוח".
יובל: וואי, איזה סיפור מתח טוב.
יהודית: אז כמובן שחמש דקות לאחר מכן הירושלמי מגיע ופותח את הדלת. [צוחקת]
יובל: סקרן! הירושלמים הם סקרנים.
יהודית: והוא פותח שם, והוא מגלה שם את ביתו של אשמדאי. וביתו של אשמדאי אומרת "תקשיב, אסור לך, היה אסור לך לפתוח את הדלת, אבא שלי עכשיו יהרוג אותך, אז בוא נעשה דבר כזה - אני אגיד שהתאהבתי בך נואשות ונתחתן". אז הוא כמובן מסכים, כי הוא לא רוצה שיהרגו אותו, והוא וביתו של אשמדאי מתחתנים. והם חיים באושר ועושר, יש להם אפילו ילד, קוראים לו שלמה. ואז תקופה מסוימת הוא מתחיל להתגעגע לאשתו והילדים שהוא השאיר בירושלים. והוא אומר לה, "תקשיבי, אני רוצה לנסוע ליומיים, לשלוש, לשבוע", ואשתו ממש לא אוהבת את זה, אשתו השדה. ובסופו של דבר היא אומרת "אוקיי, בסדר, תלך לשבוע ותחזור מיד". והוא חוזר לירושלים, וכמובן, לא רוצה לחזור לאשתו השדה. והיא מתעצבנת…
יובל: אני רק מתאר לעצמי את השיחות עם החברים שלו בערב. 'תקשיבו, לא תאמינו מה קרה לי!'
יהודית: [מתפרצת בצחוק] המור"קים.
יובל: כן. הם אומרים 'בוא, בוא, יש פה מקום ל… בית מרגוע. אולי… כן, פגשת שדה? לא, ברור, פגשת שדה. אנחנו נחלוק עליך? פתחת דלת שאסור היה לפתוח? בטח!'
יהודית: והוא כזה, 'ברור, רק אותך. מי תיקח אותך? הבת של אשמדאי תיקח אותך'. אבל הבת של אשמדאי מתעצבנת, היא לוקחת צבא ועולה לירושלים.
יובל: [בלחש] וואו.
יהודית: ואז בלחץ, לא יודעים מה לעשות, והוא אומר לה, "אני לא רוצה לחזור איתך". אז היא אומרת לו, "בסדר, אז תן לי גט". אז הם מקימים בית דין של חכמים, והירושלמי אומר "אני רוצה להתגרש". והם פותחים את הכתובה, וכמו הרבה חתנים שמתרגשים בזמן החתונה, הוא כתב לה סכומים ענקיים, בוא תראה כמה אתה גבר, בכל זאת, כתובה של נסיכה. ואומרים לו "אוקיי, אתה רוצה לתת לה גט, תשלם את הכתובה". הוא אומר "תקשיבו, אני בבעיה, כתבתי סכומים גבוהים, אני לא יכול לשלם את זה". אז הם אומרים לו "תראה, אין פה חוכמות. אם אתה לא יכול לשלם את זה, אתה לא יכול לגרש אותה". וממש רואים איך בדיונים שמה, שהבת של אשמדאי היא תלמידת חכמים. היא לא נותנת שהוא יערבב אותה. היא אומרת "יש לי זכויות. תשלם את הכתובה שלי". ובסופו של דבר, הוא קצת עולה לה על העצבים כבר, והיא אומרת, "בסדר, אני אוותר לך על הדמי כתובה, רק תן לי נשיקה אחרונה". מה שכמובן מתגלה כטעות טקטית, כי הוא מנשק אותה והיא חונקת אותו, והיא ממנה את הבן שלה למלך, וכך מגיע לסופו ה"מעשה בירושלמי". עכשיו, זה סיפור יפהפה.
יובל: כן, מאיפה זה?
יהודית: זה אגדה, ימי ביניימית. עכשיו, זה סיפור יפהפה, והוא יפה בכמה נקודות שונות, שקודם כל, השדים יוצאים פה די סבבה בסיפור. מאוד ברור שהירושלמי הוא הדמות המועדת לפורענות ולא השדים, ולא הבת של אשמדאי, ולא אשמדאי עצמו.
יובל: סיפור אה… את יודעת, סיפורים בימי הביניים נועדו להזהיר הרבה פעמים. יש להם מסרים. כמו כיפה אדומה, זה לא סתם סיפור על כיפה אדומה וזה, זה באמת, אל תלכי ליער עם אנשים זרים שאת לא מכירה, תתרחקי.
יהודית: כן.
יובל: זה סיפור שבאמת, הוא בא לחנך. גם פה, יכולים להגיד לך, תקשיב, אתה תפגוש את ה… לא יודע מה, את האישה הכי יפה בעולם וזה, זהירות. רגע תחשוב, במיוחד אם יש לך כבר אישה, אל תסתבך עם שדה, מה שנקרא.
יהודית: וזה מתחיל כבר במשפט הראשון של הסיפור. אם הבטחת משהו לאבא, דיר באלק.
יובל: כן, ממש. ממש, יש סיבה שאבא אמר לך לא להפליג.
[מוזיקה מפחידה]
יהודית: אז בוא נדבר על אשמדאי. באמת, אחד מהסיפורים הכי חזקים והכי מגניבים של אשמדאי, הוא גם זכה לחיים חדשים בעיבוד של ביאליק, בשם "שלמה ואשמדאי". הוא מופיע בגמרא, על זה ששלמה רצה לבנות את בית המקדש, ובייחוד את האזור של המזבח, אסור להשתמש בברזל, כי ברזל מסמל מוות, מלחמה, חרבות, ואסור לבנות עם ברזל. אפילו לא אבן שחצבו אותה עם ברזל.
יובל: וואלה?
יהודית: אז הוא בבעיה, איך עושים את זה? אז אומרים לו, יש תולעת אחת, שקוראים לה שמיר. היום אני חושבת שהיינו מתארים את זה כאיזה סוג של לייזר, שהיא כל כך קשה, שהיא מסוגלת לחתוך אבן. אז מה ששלמה המלך עושה, הוא שולח את הסוכן שלו לעניינים משמעותיים, בניהו בן יהוידע, לתפוס את אשמדאי כדי שיגלה לו איך אני משיג את השמיר. אז אשמדאי מתואר כמי שהולך ללמוד בבית המדרש של מעלה, גם, עוד פעם, תיאור שלו כתלמיד חכם, ואחר כך הוא יורד ושותה מים ממעיין, כדי לנוח ככה בדרך הביתה. אז מה שבניהו בן יהוידע עושה, הוא שואב את המים מהמעיין לבור נמוך יותר ואז ממלא את כל הבור של המעיין ביין. וכדי ש… והסיבה היא, כי לאשמדאי היה חותם עם שמות קדושים, עם השם המפורש, על המעיין, כדי שהוא ידע שאף אחד לא התעסק לו במעיין. וככה החותם נשאר, אבל בניהו מילא את המעיין ביין. ובקיצור, מגיע אשמדאי, רואה שהחותם בסדר, פותח, מתחיל לשתות, מרגיש קצת תמוה.
יובל: החותם הוא על מה?
יהודית: הוא מעל גבי אבן על המעיין.
יובל: אוקיי.
יהודית: מתחיל לשתות, להשתכר, ואז מגיע בניהו וזורק עליו כבלים שכתוב עליהם השם המפורש, וככה לוקח אותו לשלמה. שלמה כמובן מתחקר אותו, ואז הוא מצליח להשיג את השמיר, זה ה-side quest שמה, אבל שלמה משאיר את אשמדאי בשליטתו, כי מי לא היה רוצה את התחושה שהוא יכול להחזיק מלך אחר קשור ברצועה.
יובל: מיוחדות, רצועות מיוחדות שאי אפשר… זה…
יהודית: שאי אפשר להתיר.
יובל: כן.
יהודית: ובאחד מהרגעים, שלמה אמנם מתואר כהחכם באדם, אבל אפשר לומר אולי החכם בגברים, שלמה אומר לו 'תגיד לי, במה שדים יותר טובים מבני האדם?' ואשמדאי אומר לו 'רוצה לראות? תוריד ממני את הכבלים ותן לי את הטבעת שלך'. עכשיו, שלמה עושה את זה.
יובל: Rookie mistake! [צוחקים]
יהודית: Big mistake ! Huge!
יובל: כן. Huge.
יהודית: ומה שאשמדאי עושה, הוא בולע את הטבעת של שלמה, ובועט את שלמה לצד השני של ה… של היבשת. ואז שלמה מתהלך חבול ומסכן, בזמן שאשמדאי לובש את דמותו של שלמה ומתיישב על כסא מלכותו, ובעצם מתחיל למלוך תחת דמותו של שלמה.
יובל: אז אף אחד לא יודע בעצם ששלמה עכשיו זה בעצם אשמדאי.
יהודית: נכון.
יובל: יפה. זה בתלמוד?
יהודית: כן. ושלמה נוד… נע ונד בארץ, עד שהוא מגיע לחומות, לשערים של ירושלים, והוא מסכן וזה, ואף אחד לא מאמין לו. בינתיים, אשמדאי עושה חטאים ועושה fun בארמון המלך, עד שהוא עושה צעד אחד יותר מדי והוא בא לאמא של שלמה, לבת שבע, ורומז לה שהוא בקטע. ואז היא אמרה 'אוקיי, רגע, משהו מוזר פה, למה הבן שלי מנסה לשכב איתי?' ואז היא מדברת עם בניהו בן יהוידע ואומרת לו, 'תקשיב, משהו מוזר קורה כאן'. והוא נזכר בפעם ההיא שהוא צד את אשמדאי והביא אותו, והוא נזכר בקבצן ההוא שמסתובב בכניסה לירושלים וטוען שהוא שלמה, ואז באמת מגלים, ו… אשמדאי מבין שעלו עליו והוא בורח, ושלמה עוד פעם חוזר ומתיישב על כסא מלכותו.
יובל: סיפור מאוד יפה, כי אם אתה אומר, שלמה היה לו הרבה חטאים או משהו כזה, זה התקופה שאשמדאי…
יהודית: כן, זה במובהק נכתב…
יובל: אז, להציל אותו…
יהודית: כהתמודדות…
יובל: כן.
יהודית: תיאולוגית. איך אפשר להתמודד עם זה ששלמה היה החכם באדם ועדיין עשה חטאים?
יובל: מלא.
יהודית: אז זו דרך נורא טובה להתמודד עם זה.
יובל: כן.
יהודית: אז עוד פעם, לענבל יפה יש פרשנות, גם, שהיא מבוססת על דברים דומים, אבל זה ממש ניתוח פסיכולוגי. זה אשמדאי כהצד האפל של שלמה.
יובל: כן, אולי לכולנו יש איזה אשמדאי כזה ש…
יהודית: זה…
יובל: כמו הילד הרע שנכנס בי בפנים.
יהודית: פתאום נכנס בי הילד הרע.
יובל: הילד הרע.
יהודית: ממש.
יובל: נכון, יש כזה, 'אינני יודע מה קרה, פתאום נכנס בי הילד הרע. אמרתי לדודה, את מכוערת…' כזה.
יהודית: זה כזה.
יובל: כן.
יהודית: זה קצת כזה. אז יש גם את ה, כמו שאמרתי, ההתמודדות התיאולוגית, אבל גם בפן הפסיכולוגי זה… יש עוד מדרש, הוא די נידח, שאולי… שמדבר על זה שדוד, גם באה איזו שדה והזדווגה איתו. ואז אפשר לטעון שבעצם אשמדאי הוא טוען לגיטימי לכתר, כי הוא עשוי היה להיות צאצא של דוד עצמו. וזה כאילו יוצר מן… הצד האפל של מלכות בית דוד. הסטרא אחרא שלה, שיש בו את הצד האפל, שאחר כך, כשיש את ההתפצלות בממלכת יהודה וישראל והכל זה, זה מקבל מימדים ארציים גיאופוליטיים מאוד מאוד ספציפיים. אבל יש פה איזשהו צד, נקרא לזה מטאפורי, רוחני, שמדבר בעצם על המורכבות של מוסד המלוכה באופן כללי.
[מוזיקה מפחידה]
אז זה סיפור שאני נורא אוהבת, על הרוח במעיין. שזה גם, מאוד מראה, עוד פעם, את הדואליות המעניינת הזאתי. אז הסיפור מספר על זה שבעיירה אחת היה הרוח שגרה במעיין. והם גרו ככה שנים, העיירה מצד אחד, הרוח ממעיין מצד שני.
יובל: מאיפה הסיפור?
יהודית: זה מדרש תנחומא.
יובל: [מקריין] מדרש תנחומא נקרא על שם חכם התלמוד, האמורה הארץ ישראלי, רבי תנחומא בר אבא. הוא נכתב מתישהו בין המאה השביעית לתשיעית, כנראה בארץ ישראל, אולי מחוצה לה, יש לו גם מאפיינים בבליים בטקסטים.
יהודית: ואז יום אחד מגיעה רוח אחרת ומגרשת את הרוח המקומית. והרוח המקומית באה לאנשי העיירה ואומרת 'תקשיבו, אני הייתי איתכם בסדר כל השנים, פתאום באה הרוח הזר הזה והעיף אותי, ואני ככה, לומר בעדינות, אני לא יודע מה המערכת יחסים שלו עם בני האדם. בואו, עדיף בעל… אויב מוכר מבעל ברית זר'. ואז הוא ממש מבקש מהעיירה לעזור לו. ואז באים אנשי העיירה והם לוקחים קשל… קלשונים ומקלות וכלי עבודה, והם הולכים והולכים לעשות רעש ליד המעיין. ויש שם תיאור שהם עושים, ממשיכים לעשות רעש, עד שהם בעצם מגרשים את הרוח הפולשת, עד שנראה טיפת דם על פני המים. כאילו ממש שיתוף פעולה אנושי-שדי. כאילו השד בא וביקש עזרה במאבקים טריטוריאליים.
[נשמע לחש מפחיד]
אז כמו בסיפור של "מעשה בירושלמי", יש כמה וכמה סיפורים של מאבקים משפטיים…
יובל: כן.
יהודית: בין שדים ובין בני האדם. עכשיו, גם שם, כל התפיסת העולם של הדבר הזה, היא נובעת מכך שגם השדים נתפסים כשדים יהודים, ולכן גם הם שותפים לחוק והסדר ההלכתי, ולכן גם הם יכולים להיות תלמידי חכמים שטוענים את הטיעונים שלהם בשפה הלכתית, ולפעמים אפילו שפה הלכתית מאוד מאוד תקיפה…
יובל: כן.
יהודית: וברורה, כמו ביתו של אשמדאי, כנראה למדה בישיבה או משהו, אין לנו הסבר אחר לזה.
יובל: כן. אולפנה טובה שמה.
יהודית: אולפנה זה…
יובל: באי.
יהודית: איכותית. ולפעמים אבל יש גם עיוות הדין. לפעמים גם זה… אז אחד מהסיפורים מספר על איזשהו בית שהיה בו המון נזק, וכל מי שנכנס נפגע, עד שגילו שיש שדים במרתף. ובאו לשדים ואומרים, 'חברים, אתם נמצאים בטריטוריה אנושית, אתם לא במקום המתאים לכם, בבקשה צאו'. והם אומרים 'לא נכון. אנחנו צאצאים של צורף, שהוא פגש שדה, ואבא שלה הכריח אותו להתחתן איתה, אז הוא הביא אותה, והם חיו ביחד, במקביל למשפחה האנושית. ואז בא פוגרום והרג את כל המשפחה האנושית שלו, ואנחנו היורשים החוקים'. והם… יש שמה ממש דיון שמתפתח הלכתית, עד שבסופו של דבר… בגדול, חכמים פוסקים נגדם, ואומרים 'כן, אבל בגלל שאתם פה, אז… וזה המתחם האנושי, אז אנחנו לא יכולים להרשות לכם'. וזה נקרא… ויש ממש ציטוט, "ויצא פסק מהבית דין שאין לחיצונים", כינוי לשדים, "שום דין ודברים, ולא שום חלק בבית הנזכר לעיל, כי עיקר דירתם הוא במדבר ולא בישוב". ממש מנשלים אותם מהירושה…
יובל: ממש.
יהודית: החוקית שלהם.
יובל: הבנים של הצורף מגורשים למדבר!
יהודית: אבל יש שם כן… יש שם ממש את ההזדמנות לטעון את הטענות שלהם, והם טוענים את הטענות שלהם בבית המשפט. וזה מופיע, אני חושבת שזה גם "קב הישר" מהמאה ה-17. אה, שאלת על עוד מנהגים שמשקפים את נוכחותם של שדים. אז אחד המנהגים הבאמת, מי שלא ראה לא מאמין שזה דבר אמיתי, שמאפיין את מנהגי הקבורה של ירושלים. יש ממש… זה נקרא "מנהג ירושלים", ובו, קודם כל אסור ללוות את גופת האב, בגלל שההנחה היא שכל הילדים של האב מגיעים להלוויה, וגם הילדים השדים שלו באים להלוויה. אז המשפחה האנושית לא הולכת אחרי המיטה, כדי שהיא לא תמצא את עצמה מוקפת בשדים.
יובל: פעם או היום?
יהודית: היום. היום עדיין…
יובל: היום?
יהודית: עדיין נוהגים את זה.
יובל: בגלל השדים?
יהודית: בחלק מהחברות קדישא.
יובל: Oh my god.
יהודית: זה ממש ממש תלוי על איזה חברה קדישא נפלת. ואחד הדברים, ודבר נוסף שעושים זה, לפני שקוברים את הגופה, מקיפים אותה שבע פעמים, וזורקים החוצה מהמעגל אבנים קטנות או דברים כאלה, ומדקלמים את הפסוקים שקשורים בספר בראשית, לכך שכשאברהם מגרש את ילדי הפילגשים, אז מתואר שהוא נותן להם כל מיני מתנות ומשלח אותם לדרכם. וגם כאן, הדימוי הוא שיבואו הילדים של השדים, יציקו בדרישות לירושה, פתאום ירצו לבוא לעשות איתנו שבת, תהיה שתיקה מביכה, לא מתאים לנו כל הדבר הזה. אז זורקים להם כאילו אבנים קטנות, בתור כאילו, אה, הנה הירושה שלכם, אל תבואו להציק עוד פעם. אז זה גם, חלק מהמנהג ירושלים, שבחלק מהמקומות, חלק מהאנשים, חלק מהחברה קדישא, עדיין עושים את זה היום.
יובל: בגלל שחושבים שלאותו אב אולי יש ילדים שדים.
יהודית: כן.
יובל: Oh my god. זה מטורף.
[מוזיקה מלחיצה]
יהודית: וממש לאחרונה יצא לי ספר ילדים, לכיתות ג' עד ו'. בגדול הוא מספר על שתי ילדות מפונות מהצפון שמגיעות לירושלים, הן פוגשות איזשהו ילד, ומגלות שהוא השגריר לעולם השדים. ואז הם ביחד צריכים ללכת לפתור כל מיני הרפתקאות ובעיות דיפלומטיות, כדי למנוע פריצה של מלחמה בין עולם השדים לעולם בני האדם. קוראים לזה "שגרירות השדים", וספציפית לספר הזה בסדרה קוראים "הולכים לעזאזל", כי בית הקיץ של אשמדאי נמצא בעזאזל, כמובן, וצריך לנסוע ברכבת הקללה כדי להגיע עד לשם.
יובל: [משועשע] רכבת הקללה.
יהודית: [צוחקים] זה לא לומר, כן, אי שם יש ארץ מופלאה ושם גרים השדים, אלא לומר, לא, במרחב הביתי שלנו, ברחובות שלנו, בדרך למכולת, גם לאנשים כמונו יש סיכוי להרפתקה.
יובל: כן.
יהודית: גם לנו יש את הפלא והמפלצות שלנו, וגם לנו מגיעה הרפתקאות.
[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]
יובל: מקווה שכבר הספקתם לשחק במשחק שלי, "מסע בזמן". אני מקבל המון תגובות מאנשים, וממש ממש שמח שהוא הצליח. זה משחק קופסא נהדר גם בתור מתנה לפסח, רק אומר. אפשר לרכוש ישירות מהאתר שלי, ובקרוב בחנויות מוזיאונים בכל רחבי הארץ.
יש לי הופעה למבוגרים, "המתיחות הגדולות בהיסטוריה", סיפורים בעיקר על מתיחות של ה-1 באפריל, שחלקן גם השתבשו. זה יקרה ב-1 באפריל, בשעה 20:30 בערב, במרכז ענב בתל אביב. אפשר לחפש באינטרנט ולרכוש כרטיס. ויש גם הופעה לילדים בשבעה באפריל, יחד עם עדי הררי, נקליט פרק לייב של הפודקאסט "כוכבי הגלקסיה". אז נתראה בקרוב, וכמובן תודה ענקית ליהודית קגן ולספרייה הלאומית.
"היסטוריה עם יובל מלחי". להתראות.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments