top of page

היסטוריה עם יובל מלחי (קטעים) - 556: כח קלמנזון – 'סיפור אחר' לזכר שירה בנקי

מיכל כץ

מנחם קלמנזון מעתניאל ודני פוקס מבארי מספרים על החילוץ ההרואי של כח קלמנזון בשבעה באוקטובר. מה הוביל שני אחים לרדת דרומה, על דעת עצמם, ולפנות אזרחים מבארי. סיפור מרגש על גבורה וחיבור ישראלי.

לזכרו של אלחנן קלמנזון ז"ל וכל אנשי בארי שחלקם עדיין בשבי. מחכים לכם בבית!

הפרק בחסות "דרך שירה בנקי".


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/03/2024.

[מוזיקה]

דני: אנחנו יצאנו מבארי ב-15:00 אחה"צ. באיזשהו שלב בדרך, עופר אומר לי: "תשמע, היה פה כח אחד"… הוא אמר לי, "בחור אחד שהוא צריך לקבל צל"ש. הוא חילץ חצי מבארי". ככה עופר אמר לי, וזה. בלי לדעת שמות ובלי לדעת את כל הסיפור.

ואני חושב בליבי: "וואי, ואני אפילו לא יודע את השם שלו, כן, בתוך הכאוס הנוראי הזה. אפילו אני לא אוכל לספר את הסיפור הזה".

[מוזיקה]

יובל: "סיפור אחר", לזכר שירה בנקי. "כח קלמנזון".

[מוזיקת רקע]

יובל: ברוכים הבאים לסדרה "סיפור אחר" לזכרה של שירה בנקי. אנחנו מתרגשים להביא בפניכם סיפורים על גבורה ומסירות נפש שהתרחשו בשבעה באוקטובר. וכמו כולם, אנו ממשיכים להתפלל לחזרתם של כל החטופים והחיילים הביתה בשלום ומשתתפים בצער המשפחות שאיבדו את יקיריהם.

משפחת קלמנזון מתגוררת כבר 30 שנה בעתניאל, יישוב בדרום הר חברון. היישוב נמצא 20 דקות נסיעה ממיתר וחצי שעה נסיעה מבאר שבע. מנחם ואחיו, אלחנן, היו חלק מכח הכוננות של היישוב. אלחנן היה איש מוסד שמעטים ידעו מה בדיוק תפקידו. מנחם מחנך בישיבה תיכונית.

בשישה באוקטובר מנחם ומשפחתו נסעו לגיסתו ביישוב רתמים, דרומית לבאר שבע, לחגוג שם את שמחת תורה. למחרת בבוקר, ההודעות מתחילות לזרום.

[רטט סלולרי]

מנחם חבר בכיתת הכוננות וצמוד לטלפון גם בשבת, אבל הוא עדיין לא מבין מה קורה. הוא מחליט לחזור לעתניאל.

מנחם: בשלב הזה עוד לא חשבתי שצריך לפתוח חדשות. אני מחליט לצאת לעתניאל ואני נפרד מאשתי כי אני יודע שמעתניאל אני אצא למילואים. אני נוסע, מולי חולפות עשרות, מאות מכוניות שבכולם לובשי מדים בדרך דרומה בדרך למלחמה. וכל הסיפורים מהילדות על מלחמת יום כיפור ששמעתי, עולים בראש, על השיירות שעולות צפונה ויורדות דרומה, וממש רואה אותם.

יובל: מנחם עולה לשמירה ביישוב. הוא מבין שבקרוב יגויס למילואים ליחידת התותחנים שלו.

מנחם: בארבע אני יורד מהשמירה וכמעט במקביל מקבל הודעה מהמילואים שאני מגויס ולהגיע לימ"ח. דקה אחרי זה אני מקבל הודעה מאלחנן ש… עם ארבע מילים: "אני אורז ויורד לדרום".

יוצר איתו קשר, "מה, [צוחק קלות] מה אתה מתכנן?", הוא אמר: "אני הולך לחפש יעילות". אלחנן במילואים היה בעצם, המומחיות שלו הייתה הגנת יישובים. הדרכת כיתות כוננות והגנת יישובים. ואת הידע שלו הוא רצה להביא לשם.

יובל: מנחם עוד מתלבט אם לרדת דרומה עם אלחנן או לחבור ליחידת המילואים שלו. הוא מחליט לרדת דרומה.

מנחם: אז אני יוצא עם תיק עם אלחנן ברכב, נשקים, כדור בקנה, ויוצאים דרומה.

[מוזיקת רקע]

יובל: בינתיים בקיבוץ בארי, דני פוקס מתעורר ומבין שמשהו יוצא דופן עומד להתרחש.

דני: בסביבות 6:25 התחילה בעצם הרעשה. [קולות פיצוצים] זה לא היה הטפטופים שאנחנו רגילים, אבל למען האמת אני חשבתי שחיל אוויר מפציץ את עזה, כי זה לא היה משהו בסדר גודל כזה שאנחנו שמענו אותו אי פעם. באיזשהו שלב ישבנו שמה ואמרתי להם: "זאתי הסחה, ההרעשה הזאתי זו לא הרעשה רגילה והם בדרך".

[מוזיקת רקע]

[קול נסיעה]

מנחם: אנחנו עוברים את צומת בית קמה, מתקרבים לנתיבות. מתחילים לראות את הרכבים הפגועים בצידי הדרך, עוד רכב ועוד רכב. וההבנה וההלם מכמות הרכבים שנפגעים. שלוליות הדם, כמה עמוק המחבלים הצליחו לחדור. זה כבר לא קו העוטף, זה נתיבות, זה יותר רחוק. ואלחנן מדי פעם עוצר, מתכתב עם אנשים, אני לא יודע עם מי. והוא מבין שהמקום שהכי צריכים אותנו זה בארי.

[קול נסיעה]

דני: ויש בבארי קבוצה שקוראים לה "קבוצת האימהות" בוואטסאפ. היא הקבוצה אולי הגדולה ביותר של בארי, והתחילו לרוץ הודעות בקבוצה הזאתי. ואנשים מתחילים לדווח מה קורה, שנכנסים אליהם לבתים, שרוצחים, שחוטפים. ובאיזשהו שלב כבר אפילו ראינו איזה סרטון שרץ באינסטגרם וכבר התחיל לרוץ גם בקבוצות אצלנו, שרואים איך חוטפים אנשים. ואנחנו מבינים את גודל הזוועה.

[מוזיקת רקע]

אימת מוות. הפחד, הדאגה הזאתי, זו דאגה שקשה לתאר אותה. זה קודם כל, אתה חושש למשפחה ואתה שומע מה קורה מסביב. ואתה מבין שאתה במן אירוע כזה שהוא אירוע של רולטה רוסית כזאתי, רנדומלי. יכנסו, לא יכנסו. ואז אנחנו יושבים בהמתנה הזאתי ומחכים ומחכים ואף אחד לא מגיע. וכל מה שאנחנו שומעים מסביב זה את הירי של המחבלים. [קולות ירי] אנחנו שומעים שזה לא קרב, אני מבין שזה לא קרב. ואנחנו מבינים שזה ירי שהם הורגים אנשים פה וחוטפים אותם. והצבא לא מגיע והשעות נוקפות. ועוד שעה עוברת ועוד שעה עוברת, וזה לא ברור, כאילו, הנטישה הזאתי.

באיזשהו שלב, ככה, מתוך אני לא יודע, איזו מן תחושת חוסר אונים, אני מתקשר למשטרה. אני אומר להם… מתקשר, עונה לי מוקדנית ואני צורח בטלפון: "תשלחו כוחות! אתם יודעים מה קורה בבארי? הם שורפים פה בתים, שוחטים אנשים!".

היה איזשהו שלב שאנחנו פתחנו את החלון של הממ"ד, רק את החלון הפנימי, בשביל לשמוע מה קורה בחוץ, ושמענו ממש שעוברים פה לידינו אנשים מתחת לחלון.

[קול צעדים]

הם בעצם נכנסו פה לחצר. וקיבלנו החלטה שאנחנו עולים לבוידעם. יש לנו פה מן עליית גג כזו עם סולם. זחלנו על הרצפה, לקחנו איתנו מטף כיבוי כי ידענו ששורפים גם בתים. לקחנו איתנו מים, מטען, יש נקודת חשמל למעלה, ועלינו למעלה.

[דיבורים בערבית]

ואז כשהיינו למעלה אז שומעים את כל מה שקורה מסביב. את כל הקולות הנוראיים.

יובל: אתה עולה לעליית גג להתחבא, אתה יודע, יש לך מה שעובר בראש, תמונות שעוברות לך בראש?

דני: אותן תמונות שעוברות לך בראש, [מחייך] אנה פרנק. אנחנו שם. לגמרי. תחושה קשה, החוסר אונים הזה. זו התחושה. וכן, איך הגענו לזה? איפה הצבא?

יובל: בינתיים חיילים מגיעים לבארי ומתפתחים קרבות עם המחבלים ברחבי הקיבוץ. דני ויתר המשפחה מחולצים. וכאן הסיפור שלנו מצטלב.

בשבעה באוקטובר ציינתי יום הולדת. ילדים שלחו לי סרטוני "מזל טוב", ואחד הסרטונים היה ממשפחת פוקס בקיבוץ בארי.

[הקלטה מתוך סרטון]

עומר: "יובל מלחי זה בשבילך. אני אוהב אותך ושיהיה לך מלא כיף ביום הולדת ושיהיה לך יום הולדת שמחה! צ"יז."

אימא: "עומר, תגיד."

עומר: "זה חד קרן, מה ששקד צייר לך."

אימא: "מה אתה רוצה להגיד ליובל מלחי?"

עומר: "שיהיה לך כיף."

אימא: "מזל טוב."

אבא: "ד"ש מהממ"ד בקיבוץ בארי, יובל"

יובל: אנחנו מתכתבים עד שההודעות כבר לא עוברות. אני מחכה ומחכה ובערך בשבע בערב אני מקבל את ההודעה הקולית הזאת:

[הקלטה - הודעה קולית]

עומר: "יובל מלחי, פינו אותנו, אנחנו כבר בנתיבות, ביי. שיהיה לך כיף."

אימא: "יום הולדת שמח."

עומר: "…שמח. שיהיה לך מלא מתנות ועוגה טעימה. לא יודע למה אמרתי את זה."

יובל: דני, עופר ודרור נשארים ליד שער הקיבוץ. בינתיים האחים קלמנזון מגיעים לבארי.

מנחם: אנחנו עוברים מחסומים של הצבא שהתפקיד שלהם זה לבלום זליגה של מחבלים צפונה ולמנוע מאזרחים כמונו לרדת דרומה. אנחנו עוצרים שם ושואלים אותנו: "מי אתם? לאן אתם?", ואלחנן פשוט פותח את החלון ומתחיל להמציא שמות של יחידות. [מצחקק] 'נכון, לא נכון, מחרטט בביטחון'. אומר להם אנחנו מ-3012, הוא גם לפעמים גם אמר את המספר של היחידה שלו אבל, 5060, אבל באיזשהו שלב גם שיחקנו עם מספר הטלפון שלו. 5771 וכל מיני כאלה. ונתנו לנו לעבור. עוד לא פגשתי את איש הקבע שיגיד: "אני לא מכיר את היחידה", בטח בסיטואציה כזאת. ואנחנו מתקרבים לבארי.

[קול נסיעה]

מנחם: ובאחד הכבישים היפהפיים שם בין הקיבוצים אנחנו רואים ג'יפ לבן הפוך, ג'יפ דאעש כזה עם מקלע עליו. לידו כמה גופות של מחבלים עם הנשקים עליהם, ווסטים, ועל הכביש מונחים כמה מטולי RPG עם הרקטות בפנים, ואין שמה נפש חיה. אף אחד לא טרח אפילו לפנות את הנשקים אחרי ההיתקלות. ושוב פעם, ההבנה לאט-לאט מחלחלת על עוצמת הלחימה. שהיה פה כזה אירוע, כזאת עוצמת אש ואף אחד לא טרח אפילו לבעוט את המטולים לצד הכביש. אנחנו מזגזגים ביניהם על הכביש ומגיעים לבארי.

יובל: השעה היא כבר שעת ערב, ומנחם ואלחנן בטוחים שהם מגיעים לסוף האירוע.

[הקלטה - קיבוץ בארי 6.7 - קולות ירי, דיווחים חדשותיים, כוחות צה"ל]

מנחם: אנחנו מגיעים לשער של בארי, יש שם עשרות חיילים בחוץ. חלקם מוקפצים למקום אחר, חלקם בדרך פנימה. בשלב הזה יש הרבה לחימה בבארי, יש המון סיירות של הצבא שנלחמות בפנים. וכאשר אנחנו מגיעים לשער, אנחנו נוסעים ברכב אזרחי, הרכב החשמלי של אלחנן. משמאלי יש את הבוטקה של השומר שמה, הוא מחורר כולו, חלונות מנופצים. לידו מוטלות כמה גופות של אנשים שסיפרו לי אחרי זה שהם ברחו מהנובה אבל נרצחו בשער של בארי. השער פתוח אבל שרוף. רכב מעוך על השער. ענני עשן עולים מבארי מכל מיני פינות של הקיבוץ, קולות לחימה שלא שמעתי כמוה בכל השירות. [קולות לחימה] נשק קל, מקלעים, הדים של פיצוצים. דברים שאני יודע לספר היום שזה רימונים, RPG, פגזים של טנקים. ועוד פיצוצים, צבע אדום. באמת, להגיע לעולם אחר מהעולם שאנחנו מכירים. יקום מקביל.

[מוזיקת רקע]

כשאנחנו חונים שם, אז תוך כדי אנחנו חונים בכניסה של הקיבוץ על המדשאה, ואנחנו צוחקים על… שנינו עבדנו תקופה באיזה קיבוץ, שבשביל קיבוצניקים לעלות על המדשאה זה ייהרג ובל יעבור. אבל אנחנו עולים שם על המדשאה, חונים, ואלחנן הולך לחפ"ק. בחפ"ק עומדים קצינים שמסדרים את הלחימה של הכוחות שמה, ברק חירם ועוד אלופי משנה סביבו ומחלקים את בארי לגזרות.

[קולות קשר]

סיפר לי אחד הלוחמים, שהוא על הבוקר קפץ לאזור השער, לשם הוא הוקפץ. והוא נלחם שם במחבלים אבל בינתיים דרך פרצות אחרות בגדר, חדרו מאות מחבלים לתוך הקיבוץ. אז הוא נמצא בשער אבל המשפחה שלו והילדים שלו נמצאים בפנים, בממ"ד, וביניהם מפרידים מאות מחבלים חמושים היטב. ואפשר להבין את המצוקה שלהם שכבר אנחנו 12 שעות לתוך הלחימה, והמשפחות שלהם בפנים. בשלב הזה למיטב הבנתי בצבא, ההבנה היא שאזרחים בממ"ד ואנחנו צריכים לחסל את המחבלים לפני שנוכל לפנות. כי עוד לא הייתה הבנה ש… מה קורה בתוך הממ"דים ומה קורה בתוך הבתים. בשלב הזה אין כח שעסוק בחילוץ בצורה מסודרת. היה חילוצים ספונטניים לאורך היום, אבל אין כח שנכנס יוצא, נכנס, יוצא.

דני: צריך להבין את התמונה. אנחנו נמצאים בשבע וחצי, שבע בערב, מלא כוחות. כל היחידות הכי מובחרות של צה"ל נמצאות ונלחמות בתוך בארי. ומתחת לשכבת הלוחמה הזאתי יש אלף אזרחים שיושבים… פחות או יותר, כן? יושבים בתוך הממ"דים ומחכים לחילוץ. חלק נמצאים מתחת לאש, חלק כבר באזורים שטיהרו אותם.

מנחם: אנחנו שומעים דיווח על ילדה בת 12, כך שמענו אז. הילדה… הסיפור התפרסם אז אני מרשה לעצמי להשתמש בשם. ילדה בשם הדר בכר ש… כך דווח לנו, בת 12 ששני ההורים שלה נרצחו והבית עולה באש והיא מתחבאת, צריך ללכת להוציא אותה. אלחנן יצר קשר עם קצין מיחידת עוקץ. והם ביחידת עוקץ, הם השיגו ג'יפ, לא ברור לי איך, לא שלהם, אבל הם השיגו ג'יפ שעבר היתקלות כבר. וביחד איתם אנחנו נכנסים חמישה לוחמים, אלחנן, אני ועוד קצין ושני חיילים שלו והולכים לחפש את ה… את הילדה.

[קול נסיעת ג'יפ]

אין ווייז, ה-GPS משובש, אין מפה נורמלית של הקיבוץ ופשוט התושבים מצביעים לנו ב-google maps איך ליסוע. כי גם ההסברים שלהם לא עובדים, כי כשאומרים לך "תפנה פניה שנייה שמאלה", הפניה שנייה שמאלה חסומה ע"י שלושה ג'יפים בוערים שחטפו נ"ט. אנחנו עושים צילום מסך, עם צילום המסך הזה אנחנו מנסים לנווט בתוך הקיבוץ.

[קול נסיעת ג'יפ]

אנחנו פורקים, [קולות יציאה מהרכב] אני יוצא מהג'יפ אני רואה מול העיניים שלי טנק נלחם, עם עוד כמה עשרות חיילים סביבו. [קולות פגזים] לחימה מאוד מאוד עזה. כבר מתחיל להחשיך בקיבוץ. החשמל נפל. התאורה שיש לנו בעיקרה בתים בוערים ופנסים של ג'יפים. ואני חושב לעצמי, בטח הטנק פה בתור רכב משוריין ואז אני רואה שהוא יורה פגזים. אבל הטנק נלחם, ואני, שוב פעם, עוד יותר מבין לאן הגעתי.

[מוזיקת רקע]

והחיילים שמה שואלים אותנו, מה אנחנו עושים פה. אמרנו להם: "אני מחפש את הילדה". אומרים: "טוב אתם תחפשו שם". ואנחנו נכנסים לתוך הבתים שמה, ומגלים שאותם בתים בוערים, יש שמה עדיין אזרחים. אני מפנה משם זוג מבוגר, אני לא יודע את שמם. ביחד עם… אני מספר בגוף ראשון, זה היה עבודה של צוות. אני מספר על הדברים שאני עשיתי, אבל ההובלה והפיקוד היו של אלחנן לכל אורך הדרך.

אני לוקח את הזוג הזה לג'יפ, והפעם אני חוזר לג'יפ מהצד השני שלו, ויש שם גדר חיה ולידה מוטלות כמה גופות של מחבלים. וחשוך, ואני עם כדור בקנה, אצבע על ההדק. ופתאום מתוך השיחים יוצאת דמות, פשוט עולה דמות, אני לא יודע איך לתאר את זה. קולות של ירי מסביב, עולה דמות של בן אדם גבוה, תלתלים שחורים עד הכתפיים ולבוש בתחתונים בלבד. ואני מתכונן לירות בו, אבל אלחנן במשך שנים הכשיר אותנו בכיתת כוננות שבאירוע במתווה אזרחי אתה… לא משנה מי קופץ מולך, אתה מוודא. כי זה יכול להיות שזה לא מחבל שבא לדקור אותך, אלא זה אזרח בפאניקה. ואני מהסס לרגע, ושואל אותו: "מי אתה?" והוא עונה לי: "אני אִליה" במבטא רוסי קל. והמבטא הזה אולי זה מה שהציל אותו.

אני אומר לו: "מה אתה עושה פה?", אומר לי: "אני התחבאתי". "אבל למה אתה לבוש ככה?", "ככה קפצתי בבוקר". השעה 19:00 ומשהו בערב ואני לא מבין, בראש שלי, רגע, אם הוא יהודי, למה הוא לא ברח? הוא יצא בין גופות של מחבלים, הוא בטח מחבל שהפשיטו אותו ואנחנו מדברים עוד איזה… אני לא יודע כמה זמן, לא הרבה, אבל בכל זאת תחת אש, ואני נרגע קצת, מכניס אותו לג'יפ ושואל את ה… מוודא עם האנשים האחרים: "אתם מכירים אותו?", אומרים לי: "כן זה איליה". אז אני שואל אותו: "תגיד, יש לך משפחה? ילדים?", אומר לי: "כן. יש לי ילדים". "איפה הם?", "הם אינם". עכשיו, אני צריך לוודא, אני שואל אותו: "הם נעלמו? הם ברחו? מה קרה להם?". ואז הוא צועק לי בקול שבור עם הראש בין הידיים, ממש מחזיק את הראש בידיים ובקול שבור צועק לי: "הם אינם! הם אינם! הם אינם!" ואני מבין. אני מבין לאיזה "אינם" הוא מתכוון.

[מוזיקת רקע]

זה הכניסה הראשונה לבארי עם איליה, שבתים בוערים והוא צועק שהילדים שלו "אינם", ואנחנו מורידים אותם בשער של הקיבוץ. ברגע שעברנו את השער של הקיבוץ אנחנו כבר לא דואגים לאנשים. זה לחזור לעולם שאנחנו מכירים. עשינו את שלנו.

[מוזיקת רקע]

איליה יצר איתי קשר אחרי כמה זמן. הוא סיפר לי שבאותו בוקר הוא קפץ לממ"ד עם שני הילדים שלו, ליאור בן 15 וגלי בת 13. והם מתבצרים בממ"ד שלהם עד שב-10:00 בבוקר נכנסים מחבלים לתוך הבית. מנסים לשכנע אותם לצאת בכל מיני מניפולציות. הם יודעים שאסור לפתוח. המחבלים לאורך היום צעקו: "אנחנו צבא", השתמשו בילדים כדי לשכנע. והם לא פותחים להם את הדלת, הם נלחמים, הם מנסים בכח לפתוח את הדלת, ירי על הדלת, ולא מצליחים. אז הם מביאים כלי עבודה, מקדחה ומצליחים לפרק את אחד הצירים. נהיה רווח קטן בתוך הדלת ודרך שם הם זורקים רימון לתוך הדלת ומהרימון נפצע קשה ליאור. מתחיל לאבד דם ונהיה מטושטש. המחבלים מציתים אש בתוך הבית והממ"ד מתמלא בעשן.

איליה וגלי מחליטים לפתוח חלון, כשהם פותחים את החלון, הם חוטפים צרור לתוך הבית וטורקים מהר את החלון. וליאור כבר לא מגיב. אין כבר איך לעזור לו, והממ"ד מתמלא בעשן. ואיליה מבין שזה או שהם בוודאות מתים בתוך הממ"ד או שהם מנסים בכל זאת דרך החלון, פותח את החלון של הממ"ד, עוזר לגלי לקפוץ החוצה. יש שם מן ירידת דשא קטנה בחוץ. גלי נופלת לשם ואיליה קופץ אחריה ומתגלגל על הדשא וברגע שהוא נוחת, כדורים מתחילים להינתז סביבו, שורקים סביבו והוא מתחיל לברוח, והוא קורא לה והיא לא מגיבה.

והוא רץ שמה, מתחבא מאחורי עץ, בבית של שכנים. אחרי שעתיים מאחורי העץ, הוא מתחיל להתקדם לכיוון אותה גדר חיה. ושם הוא שוכב, ובמשך שעות חופר לעצמו עם הידיים מתחת לגב, חופר גומה. הייתי שם, הוא הראה לי את המקום. הגומה עדיין שם בגודל אדם, בעומק של 20, 30 סנטים. ושם הוא מתחבא 6-7 שעות עד שאני מוצא אותו בערב. וסביבו לאורך היום הולכים מחבלים ועושים בקיבוץ כבשלהם.

וכשאני פוגש אותו בג'יפ הוא צועק לי: "אינם! אינם!", הוא חושב על גלי וליאור. שלושה שבועות אחרי כן, איליה מקבל הודעה מהצבא שגלי בחיים. גלי קפאה מהלם ורצה שם בין הבתים עד שבית אחד פתח לה. והיא התחבאה שם עד שמשם חטפו אותה לעזה. אני פוגש את איליה חודש וחצי אחרי תחילת המלחמה והוא מספר לי את הסיפור שלו, שגלי בעזה. שבוע וחצי אחרי זה הוא שולח לי הודעת וואטסאפ עם שתי מילים: "גלי ברשימה". וכשאתה עוד זוכר את הקריאות "אינם!" בראש, ואתה מקבל הודעה כזאת, קשה, קשה לתאר את הטלטלה ואת ה… את השמחה כשבערב אתה רואה אותה גם רצה לאמא שלה. אולי חצי נחמה.

[מוזיקת רקע]

דני: הם נתקלו בבעיה, שאנשים לא פתחו את הממ"דים. כי ממש הייתה הוראה, עברה הוראה בוואטסאפים: "אל תפתחו כי המחבלים מדברים עברית, הם אומרים אנחנו צה"ל", אז אנשים לא פתחו. וגם כשהם הגיעו לחלץ אנשים, הם לא היו מוכנים לפתוח.

ואז באיזשהו שלב הם הבינו שהם צריכים לדעת בדיוק למי הם הולכים, מה השם שלו ואיזשהו מידע שהם יוכלו להגיד לו - אני יודע שאתה עובד בזה, לא יודע… איפה אתה עובד או בן כמה אתה, כאילו פרטים שהם יבינו, מי שבפנים בתוך הממ"ד יבין, שזה אמין, שהם יכולים לפתוח. אז כל מיני פרטים כאלה ליצירת אמון, העבירו להם ממש בשער שם לפני שהם נכנסו פנימה להוציא את האנשים.

[קול נסיעה]

מנחם: משפחת אלון, אנחנו מגיעים לשם, קיבלנו דיווח מהצבא שצריך להוציא אותם. הבית שלהם בער, היה להם מחבלים בתוך הבית, הצבא חיסל את ה… לא יודע, איזו קבוצת חיילים. החיילים מוציאים אותם מחוץ לבית כשהבית ממש בוער וזה הרגעים האחרונים. אנחנו מכניסים אותם לתוך הג'יפ שלנו ואנחנו דוהרים איתם החוצה. חודשיים אחרי זה, משפחת אלון עלו על זה שלמעשה, אנחנו קשורים.

סבא שלי, זיכרונו לברכה, היה ניצול שואה. ואבא שלי מספר שהוא היה אבא מאוד טוב, רק ששעה אחת ביום זה היה סיוט. המדור לחיפוש קרובים. ששם היה אסור לצייץ בבית, היה חייבים לשמור על דממה. במשך שנים סבא חיכה שאולי מישהו מכל קרובי המשפחה והאחים יצוץ. ואחרי זמן גילה שיש לו בן דוד אחד ששרד. ואותה משפחה - הם הילדים של אותו בן דוד. אז אירוע מרגש מכיוון אחר.

יובל: האחים מחלצים את משפחת אלון ומסיימים את סבב החילוץ השני. [קולות דיבורים] מחוץ לשער הם מקבלים דיווח על משפחת פריקר, שנמצאת בבית שלה יחד עם השכן. האישה בהריון ולא מרגישה טוב. האחים נכנסים לסבב שלישי.

[קול נסיעה]

מנחם: משפחת פריקר הייתה בבית שלה ביחד עם שכן שנכנס להתקף חרדה והם פינו… אספו אותו אליהם. והם מתחבאים בממ"ד ונכנסים להם 14 מחבלים ל… לבית ובנס הם לא פורצים להם לממ"ד. אבל כשהם יוצאים הם משאירים מתנה ומציתים את הבית. כח של חיילים מאתר אותם שם בתוך הממ"ד ומפנה אותם לדירה הסמוכה כי החוצה עדיין אי אפשר בשלב הזה, בבארי. ושמה הם מתחבאים עם עוד כמה משפחות באותו ממ"ד. אנחנו מגיעים לשם וכש… ומחלצים את האמא, את הבן, את הבת, את אותו שכן ש… עבר עליו זמנים קשים. 13 שעות לתוך הלחימה, משהו כזה.

[מנגינת רקע]

וכשמגיעה אישה בהריון, אני רואה שהיא מאוד בהריון [מחייך]. היא הייתה בשבוע 40 פלוס 5. ומפנים לה כיסא, כמה שאני זוכר. ואני שואל אותה: "איך את מרגישה?" היא אומרת: "בסדר, אבל מיובשת". אז כשהיא נכנסת לג'יפ, אני שואל אותה אם היא הרגישה תנועות. והיא אמרה שלא. אמרתי לה: "אל תדאגי זה כי את מיובשת, את תשתי, תאכלי משהו מתוק, קצת מיץ ויהיה בסדר". אלחנן אמר לה: "אל תדאגי, הילד שלך, התינוק שלך, עוד ירוץ פה בדשא וישחק וייהנה". דיבור שלא כל כך אופייני לאלחנן. ו… הוא התעלה על עצמו בכל כך הרבה מובנים. ואז היא מתקנת ואומרת: "תינוקת". באותו מפגש עם איליה, גם פגשנו אותם ואת התינוקת שלהם. תינוקת חמודה.

וכשאנחנו באים לצאת משם, אז הבת אומרת: "אני לא מוכנה ליסוע, אבא שלי עדיין בפנים". ואלחנן אומר לה: "איך קוראים לך?" אמרה את שמה. ואומר לה: "תקשיבי, אני אלחנן קלמנזון, אני מבטיח שאני אחזור ואני אוציא אותו. תחכי בשער וכשאני אקרא בשם שלך, תדעי שהוצאתי אותו". וכשאנחנו מגיעים לשער, החבר'ה מעוקץ היו צריכים להיפרד מאיתנו, ואנחנו ממשיכים.

יובל: בשלב הזה, מנחם ואלחנן מבינים את גודל הסכנה בכל כניסה שלהם לחילוץ בבארי. הם נוסעים בלי אורות, והם חוששים גם ממחבלים וגם מאש כוחותינו. כולם עם יד קלה על ההדק, והם נכנסים לעוד סבב חילוץ.

מנחם: אני רואה פנס מהבהב, מסמן לנו לעצור. אנחנו עוצרים את הג'יפ ואז אני רואה דרך הזכוכית של השמשה הקדמית, אני רואה קרניים נשברות ונקודות על החזה שלי. אני צועק לאלחנן, אני נבהל, אני צועק לאלחנן: "מה זה?" אומר לי: "אה, זה לייזרים". הוא ככה ברוגע [מגחך]. ואנחנו בג'יפ צבאי, אנחנו דוברי עברית, לבושי מדים, אנחנו פותחים את החלון וצועקים: "צה"ל, צה"ל, תורידו קנים", ואנחנו יוצאים מהג'יפ הצבאי, אמנם בלי אורות וצועקים להם: "תשפילו קנים" הם צועקים: "מה אתם עושים פה?", ואנחנו אומרים: "באנו לחלץ את משפחת… את המשפחה". והם לא מורידים קנים עד שאנחנו ממש עומדים שני מטרים מהם. כי הם כבר חטפו בנסיבות דומות של מחבלים שצועקים שם "צבא", לובשי מדים, מסתובבים ברחוב. וזה שאנחנו בג'יפ זה לא אומר כלום, זה שאנחנו לובשים מדים זה לא אומר כלום. ולקח להם שניות מאוד מותחות [מגחך] עד שהם הורידו מאיתנו קנים. ואמרנו להם: "באנו לחפש את המשפחה". הם אומרים: "אנחנו כבר סרקנו את הרחוב, ואין פה אף אחד. הוצאנו את כל מי שהיה". שאלנו אותם: "הוצאתם את המשפחה?", הם אומרים: "לא נראה לנו שהם היו פה". אני אומר לאלחנן: "בוא נתקפל". הוא אומר: "חכה".

וכשאותה סיירת מתקפלת, אנחנו חוזרים לרחוב ומוציאים משם עוד משפחה, או שתיים. כי מה שהם עוד לא הבינו זה זה שכשאני נכנס לבית וצועק: "יש פה מישהו?", ואני מסתובב ומכריז: "אני צבא, מי שפה שיבוא", ואף אחד לא עונה, זה לא אומר כלום [בהדגשה]. זה ממש לא אומר כלום. [נאנח]

וככה אנחנו הוצאנו אותם. להבין את זה, אני חושב שזה היה ההבדל בין מישהו שהוא איש משפחה, מילואימניק, שחי חיים של כיתת כוננות, לבין חייל סדיר שמכיר את העבודה שהוא מכיר ועשה אותה הכי טוב שיש, אבל זו היכרות אחרת עם החיים ועם העולם הזה של אבטחת יישובים.

[קולות צרצרים וצעדים]

אנחנו יוצאים החוצה ואז מישהו בא ואומר לי: "אחותי שם", ואנחנו נוסעים לבית של אחותו. חודשיים אחרי זה, כשפגשנו את אנשי בארי בים המלח, מגיע אליי ילד חמוד ואומר: "תגיד, אתה הוצאת אותי מהבית?". עכשיו, שאלה כזאת היא הופכת אותך… קשה לתאר. אני עם דמעות בעיניים אומר לו: "יכול להיות, מה שם המשפחה?", אומר לי את שם המשפחה ואני אומר לו: "כן".

יובל: מדובר במשפחת בן צבי, שמסתבר שהילד צילם בטלפון את החילוץ. הסרטון לא קשה לצפייה, אבל קשה להאזנה, ומנחם נזכר בחילוץ.

מנחם: ואנחנו מגיעים לשם, הם פותחים לנו וכשאתה פותח את הממ"ד יש גל של ריח שמכה בך כי הם שם כבר 13-14 שעות. עם טיטולים. הם בעצמם היו צריכים לשירותים. "כמה אתם?", "אנחנו 13 או 15 איש". ו… אוקיי, אנחנו עם ג'יפ מקום לארבעה אנשים, אנחנו כבר שניים ואני מלווה אותם לסלון של הבית. אלחנן יוצא החוצה לראות מה קורה בחוץ. ואני אומר להם, בסרטון: "מי ההורים? תשמרו על העיניים של הילדים". הם גרו מול יוסי בכר, וברחוב שמה היו הרבה גופות של מחבלים. מחבלים, לא מחבלים - ילד לא צריך לראות את זה כשהוא יוצא מהבית. אני אומר להם: "תשמרו על העיניים". ואז רואים אותנו, אנחנו מגיעים לדלת ואלחנן בחוץ כבר, ואז פתאום עוד ג'יפ עובר. אלחנן עוצר אותו מהר, חצי אליהם, חצי אלינו. בשלב הזה בסרטון רואים שהם נכנסים, לקחנו את הילדים ראשונים. ואז הילדים נורא נבהלים: "איפה אבא?", וזה בכיות שקשה… קשה מאוד לשמוע. אין שמה תמונות קשות, אבל הבכי של הילדים הוא… קשה.

סך הכל, כשהוצאנו משם אנשים, אנחנו נורא התפלאנו. הילדים היו אסופים, היו רגועים. היה מופת של הורות שמה. מסירות נפש של הורים על החיים של הילדים, על הבריאות הנפשית של הילדים. להוציא משפחה אחרי 22 שעות, 23 שעות, כשהילד רגוע יחסית, יושב… אבא מחזיק אותו. זה, זה פלא של אבהות בעיניי.

סיפר לי אחד האנשים, כזה, שבבוקר מחבלים היו מחוץ לבית שלו והם שמעו מה הם עושים לשכנים ויש לו ילד קטן. אז הוא פתח בזהירות את הדלת של המב"ד… של הממ"ד, וזחל החוצה להביא אוזניות לטאבלט של הילד כדי שהוא לא ישמע. בשביל להגן על הנפש של הילד שלו. זה… כי אבא זה… קשה לי לתאר בכלל מה, מה זה… מה זה הורות כזאת.

[מוזיקת רקע]

יובל: האחים מוציאים את המשפחה החוצה. כמעט במיידית ניגש אליהם קצין מיחידה מובחרת ששומע על החילוצים של האחים ומבקש להצטרף אליהם כדי לחלץ את ההורים שלו.

מנחם: וכשאנחנו באים להוציא את ההורים שלו, יש ירי אינטנסיבי מאוד סביב הבית ואנחנו ביחד איתו בבית… באוטו מחליטים לנסוע אחורה.

[קולות ירי]

זה החלטה שצריך לקבל. אנחנו לא יכולים להתערב בלחימה. אנחנו רק נעשה בעיות. אנחנו מוציאים אותו החוצה, בלי שהוצאנו את ההורים שלו. בהמשך הם חולצו. לא על ידינו.

יובל: הקצין מכווין את האחים לחבר אחר בקיבוץ. הם מוצאים את החבר יחד עם עוד ידידים, אבל החבר מבקש שקודם יחלצו את אחותו.

מנחם: כשאנחנו מגיעים לבית של האחות, אני פעם ראשונה נכנס לבית שעבר ביזה. וקשה לתאר עד כמה הבתים היו מחוללים. את המנגינה של הגרפיטי על הקירות היה קל מאוד להבין. בתים נבזזו בעיקר על ידי… שאחרי שהמחבלים השתלטו על הקיבוץ, הם קראו ל'בלתי מעורבים', 'חפים מפשע', כל מיני צדיקים כאלה שבאו ובזזו. ואני אומר את זה מידיעה. הם רצחו, הם חטפו, הם תקפו מינית וכל מה שהם יכלו לגנוב, הם גנבו. ומה שהם לא יכלו הם שברו והרסו. אז אתה רואה אוכל על הרצפה, ארונות הפוכים, מזרונים קרועים, ספות הפוכות, אמנות שבורה.

נכנסים לבית והוא קורא בשם של האחות שלו והיא לא עונה. הוא קורא כמה פעמים היא לא עונה. אז הוא מתחיל לצעוק: "הם רצחו אותה", ואנחנו מנסים לשמור על איזשהו שקט. אני אומר לו: "תהיה בשקט", מכניס אותו לתוך הג'יפ, מביא לו את הטלפון שלי. הוא מתקשר אליה ומתברר שהיא כבר חולצה באמת.

יובל: מה השיחות שלך ושל אלחנן בין לבין? [מנחם צוחק קלות] יש זמן בכלל לדבר?

מנחם: כן, מנעד מאוד רחב. [צוחק קלות] אני צוחק, כי… משיחה שאלחנן אומר לי… בשלב הזה אני חושב זה היה בדיוק כשבאנו להיכנס עוד פעם, הוא אומר: "אני לא רוצה להיכנס לתופת הזאת". מה שאמרנו אחרי אותו אירוע עם ה… שכמעט נורינו והיינו, נתקלנו בדו"צים לפעמים של יחידות ואלחנן אומר: "אני לא רוצה לחזור לתופת הזאת", ואז אנחנו נכנסים עוד פעם. ושוב פעם, אנחנו מפחדים ונכנסים עוד פעם. כי מאותה סיבה שאתה מפחד, ושראית מה שקורה למשפחות, אז אתה לא יכול לעצור.

והיה פעמים שהגענו ממש בשנייה האחרונה, שאנחנו מחלצים משפחה דרך החלון של הממ"ד כשהבית בוער, ואתה יודע שאם אתה מגיע עוד שתי דקות זה היה נגמר אחרת.

יובל: בשלב הזה האחים פוגשים מחוץ לשער את האחיין שלהם, איתיאל, לוחם בסיירת יהל"ם, שעדיין לא שובץ למילואים. הוא התקשר לאלחנן שביקש ממנו להגיע ממודיעין לבארי. ושם בשעות הלילה איתיאל חובר לשני האחים.

מנחם: הוא היה במודיעין בחג והוא… אלחנן אמר לו: "טוב, תעלה על מדים ובוא לבארי". אני הייתי בשוק שהוא נותן לאחיין להגיע. עכשיו, הוא חייל הרבה יותר מוצלח ממני, לוחם הרבה יותר מוצלח ממני, אבל אחיין זה משהו אחר. אנחנו פוגשים אותו בנקודה… בשלב הזה בשער של בארי. רגע לפני זה, כשאיתיאל מגיע אני שואל אותו: "איפה הנשק שלך?", והוא אומר לי: "הנה", דופק על האקדח שלו. ואז אני אומר לו: "ככה אתה לא נכנס לבארי". למי שלא מבין, אקדח זה לא רובה קטן. זה לא שווה ערך לנשק ארוך בשום צורה. אי אפשר להיכנס עם זה לבארי. אז מה אנחנו עושים? לצערנו יש פצועים כל הזמן. אנחנו פותחים אמבולנס באסרטיביות. שואלים את החייל: "איזה יחידה אתה? איזה גדוד?", אומרים לו: "אנחנו מהיחידה", לוקחים לו את הנשק, טורקים את האמבולנס וצועקים לנהג: "סע!" ו… [מגחך] 'משיגים', בעגה צבאית, לאיתיאל נשק. בצורה דומה ווסט וקסדה.

יובל: אז אי אפשר להגיד יותר אחים, נגיד "כח קלמנזון".

[מוזיקת רקע]

בשלב הזה הבחור האחרון שהם חילצו מגיע עם "כח קלמנזון" ומבקש מהם לחלץ את הדודים שלו.

מנחם: ואז אני מדבר עם אותם דודים והם אומרים לי: "תבואו מהר, הבית עולה באש ואנחנו בממ"ד". אני אומר להם "בסדר, איפה הממ"ד?", כי כבר היה לנו ניסיונות עם כל מיני בתים שלקח לנו זמן למצוא את הדברים. אומרים לנו: "קומה שנייה". אז אני עוצר ואומר, אני מדבר בקול עם אלחנן ואיתיאל ואומר להם: "אם הממ"ד בקומה שנייה, איך אנחנו אמורים להגיע אליכם? כי הבית עולה באש". אומרים "תבואו, נסתדר". ואיתיאל אומר: "יש לי ציוד סנפלינג ברכב", אני מסמן לו עם היד כזה: "לא, לא, לא, זה לא שייך", כי הוא לא מבין שלפתוח סנפלינג בבארי זה לא לקחת סיכון, זה להתאבד. ואז אני אומר להם: "ננסה להגיע בהמשך", ומנתק את השיחה.

וחודש וחצי אני הולך עם הידיעה הזאת, עד שקיבלתי אומץ להתקשר לאותו בחור, לשאול מה קרה עם המשפחה, והיא חולצה. אני אין לי מושג איך הם שרדו את זה, כי לצערנו, הגענו לבתים לפעמים מאוחר מדי.

להגיע לבית מאוחר מדי זה לראות את הסיפור של המשפחה. מי ניסה להגן על מי. איך הרגו בן אדם [אומר בקול חנוק] מי ניסה להתחבאת [כך במקור] איפה, ההוא שניסה להתחבאת [כך במקור] בעליית הגג, אותו אדם מבוגר שניסה להגן על אשתו עם האקדח.

אני לא אכנס לתיאורים גרפיים ודברים כאלה, אבל מראות מאוד קשים. אני לא בזק"א, לא בחברה קדישא. מעולם לא ראיתי או נגעתי בגופה לפני זה. אבל בשביל החלטה של רגע החלטנו שאנחנו עוצרים את הרכב, ואנחנו לא מסוגלים לפעול אחרת. ואני מפנה את הכביש מגופה של אישה או נערה.

[מוזיקת רקע]

[רטט סלולרי]

אשתי מתקשרת אליי בסביבות 22:30-23:00 בלילה, צועקת ובוכה לי בטלפון. "מנחם! מדברים כבר על 250 הרוגים!", ואני אומר לה: "איילת, הם עוד לא התחילו לספור". היא אומרת שאמרתי לה שזה יהיה יותר מאלף, אני… אם היא אומרת, היא יודעת.

יובל: מחוץ לשער ניגש אל "כח קלמנזון" אדם שמבקש לחלץ קרובת משפחה בת 90. הוא מצטרף אליהם ומאוחר יותר יספר שמשהו נראה לו מאוד מוזר ביחידה הזאת.

מנחם: הוא סיפר לי ש… אחרי זה, שמשהו היה נראה לו מאוד מוזר ביחידה הזאת. דבר ראשון, שהקצין הוא הנהג והזה שלידו, אני, כל הזמן צוחק עליו שסוף סוף ההיררכיה הסתדרה ושאם הוא הנהג שלו, אז כנראה שאני החשוב, ושניהם צוחקים על החייל מאחורה והוא מחזיר להם על זה שסוף סוף הם תקועים… שנמאס להם לעשות עליו בייביסיטר, ושלא יספר לאמא שלו. אמר, משהו לא הסתדר לו ביחידה הזאת עד שבסוף הוא קלט שאנחנו משפחה ואז הוא אומר, "אה, אוקיי".

יובל: יש איזה דיבור שמשהו, אם יקרה משהו לשניכם, לאחד מכם, או זה בכלל לא…?

מנחם: לא. לא. זה לא שזה לא עובר בראש, זה עובד בראש. אבל… לא יודע, לא… לא זכור לי שדיברנו אם יקרה משהו נעשה ככה. דיברנו על זה שאנחנו לא רוצים להיפגע. אלחנן סיפר שהוא הבטיח לילדים שלו לבוא לפרק איתם את הסוכה. אנחנו משפחה שאיבדה בני משפחה לפני זה. אנחנו יודעים את המשמעות של לאבד משפחה, לא משנה כמה משפחה אתם חזקה. זה לא דבר פשוט. זה עובר בראש. אבל מאותה סיבה שאני דואג לילדים שלי ולאשתי, אני… זה הסיבה שדוחפת אותי קדימה. אני לא יכול לחיות בעם, ואני לא יכול שהם יחיו בעם, שבו חייל… אמנם אף אחד לא קרא לי, אבל להיות חייל בצה"ל זה מהות, זה לא צו. צו פנימי. אני… לא יכול להיות שחייל לא ירוץ לתוך האש בשביל להציל אזרחים. וזה היה הטעות הגדולה של מדינת ישראל בכל 20 השנה האחרונות.

היה לנו קרב ליד ממ"ד, ליד מיגונית בגן שעשועים. ובאחת הפעמים שסיפרתי את זה, אני תפסתי את הראש ואמרתי: "מיגונית ליד גן שעשועים". בבארי יש 7 שניות לברוח. מדינת ישראל בחרה לתת לילד לברוח ב-7 שניות. לא מכיר את הילד שמסוגל לרדת ממתקן וב-7 שניות תחת לחץ, לרוץ. מדינת ישראל בחרה לא לעשות את מה שאנחנו עושים היום בצורה כל כך טובה.

[מוזיקת רקע]

קיבלנו דיווח על הסבתא. היא בת 90, שצריך להוציא אותה, היא כבר 18 שעות בממ"ד כמעט. בלי חשמל, ממ"ד חשוך. בלי מים, בלי אוכל, בלי תרופות, כבדת שמיעה.

נכנסים עוד פעם פנימה, למרות הפחד, ומאוד מפחדים. אנחנו נכנסים להוציא את אותה אישה מבוגרת בת 90. ואז הוא אומר: "היא צריכה את התרופות שלה ואת מכשיר השמיעה ואת הסוללות ואת הנעליים". אומר לאלחנן: "שום דבר, אנחנו לוקחים, בורחים. הכל אפשר לקנות בחוץ". אז הוא אומר לי: "בסדר", ונכנס. ואני סוג של מחפה לצד ימין. יש שם חורשה וכמה בתים. איתיאל לצד שמאל. עכשיו זה לא באמת לחפה, [כך במקור] כי אין איזה פק"ל קנים לפזר אותו על כל החלונות ודלתות, אלא אני על כל צד ימין, איתיאל על כל צד שמאל.

[מוזיקת רקע]

יש ירי שמתקרב אלינו מכיוון החורשה. אני ממש שומע את הפגיעות, כמן 'טינג, טינג' כזה, [קולות פגיעת כדורים] כדורים מתקרבים. ואני רואה נותבים. אני צועק לאלחנן: "בוא נעוף מפה!", ממש מתחנן. "בוא נעוף מפה, אני מת מפחד", ואלחנן אומר לי: "רגע", והרגע מתארך. וכשהוא סוף סוף יוצא עם האישה ונכנסים לג'יפ וטסים החוצה, הוא אומר: "הבאתי את התרופות, ואת המכשיר שמיעה ואת הסוללות ספייר ואת הנעליים", ואני… צובר בפנים ואני שותק כי לא נעים שהמשפחה בפנים, וכשאנחנו מוציאים אותם בשער, אז אני אומר לאלחנן: "שום דבר, הכל אפשר לקנות בחוץ". ואז הוא אמר לי: "תקשיב, אי אפשר להוציא אישה מבוגרת בלי מכשיר שמיעה, אסור שאנשים יצאו מפה כמו פליטים". אני חושב שאלחנן ראה את הנפש וגם הוא ראה את ה… את הרצון לתקומה.

הוא הבין שאיך שהם יוצאים זה דבר קריטי. לא רק אם הם יוצאים. שלבן אדם יהיה את הכמה שניות להיפרד מהבית, לצאת עם משהו מעבר לבגדים שלגופו, עם בגדים להחלפה. הם היו בפיג'מות. בערך ב-4:00 לפנות בוקר אני מוציא אישה מהבית והיא מבקשת, היא אומרת: "אני לא יכולה לצאת ככה", ומבקשת לצאת… לארוז כמה בגדי… איתיאל עומד בחוץ ברחוב, מחפה על הג'יפ, שיש שמה משפחה ואני אומר לה: "אי אפשר", והיא אומרת: "בבקשה, אני לא יכולה לצאת ככה, תן לי לארוז חזייה ומכנסיים. אז עם הפנס של הנשק אני עוזר לה לארוז, ולוקחים את המשקפיים של הילדים ודוחף להם, כי אי אפשר שילדים יצאו בלי משקפיים, ומגיע לאישה לצאת… היא עברה מספיק. ואנחנו בוחרים לקחת את הסיכון הזה בשביל איך שאנשים יצאו.

כשהם נכנסים לג'יפ, אנחנו אומרים להם: "תורידו ראשים". אני בהתחלה מגמגם איזה סיפור לא הגיוני ש: "תקשיבו, החלונות ממוגנים…", כי אני רוצה, אני רוצה שהם יהיו רגועים, אבל שיורידו ראשים. אז אומר להם: "החלונות ממוגנים אבל פחות, אז תורידו ראשים", והם יוצאים רק מבולבלים, ואז אלחנן מספר להם סיפור. הוא אומר להם: "התקרה של הג'יפ משוריינת ומפלדה ואנחנו לא רוצים שתחטפו מכות בראש כי אנחנו נוסעים על במפרים ועל גינות כי הכבישים חסומים, אז תתכופפו". מה שהוביל אותו זה לא שהם לא יחטפו מכה בראש, אלא שהם לא יראו את הקיבוץ כמו שאנחנו ראינו אותו. כמו שתיארתי לפני זה. וזה היה חלק מהראייה, וכל פעם הוא אומר להם: "תזכרו את הקיבוץ שלכם כמה הוא היה יפה. ואתם תחזרו לפה ותבנו אותו".

ואני יכול להגיד, שאנשי בארי הם מופת בעיניי להיאחזות בארץ. אנשים ערכיים, אנשי עבודה. הדפוס חזר לעבוד כמה ימים אחרי המלחמה, מתוך עולם ערכים מאוד-מאוד חזק. אופי מאוד גדול של האנשים. חזרו לחקלאות שמה, משקמים את הקיבוץ.

דני: ובעצם כל התהליך הזה של החילוץ נמשך כל הלילה, ש… יש ברקע את הלחימה של הכוחות ותחת הלחימה הזאתי מתבצע חילוץ. זה היה חילוץ תחת אש, איך שלא נסובב את זה, עם סכנה גדולה, אבל רוב האזרחים שיצאו לא נפגעו בחילוץ.

מנחם: תוך כדי אנחנו גם עושים… זה, זה נשמע מוזר, אבל מרגעים של ממש בכי על מה שאנחנו רואים, לשטויות מטומטמות שרק אחים יודעים לעשות ביחד. נכנסת משפחה לתוך הג'יפ ואז אלחנן אומר להם: "ברוכים הבאים למונית הכסף" [צוחק] משפחה אחת, צוחקת. ואז כשהמשפחה הבאה הוא עושה לה את זה, אז הם בהלם, ואני אומר לו: "שתוק, שתוק, זה לא, לא מתאים". וככה… רגע ככה, רגע ככה.

יובל: אבל מה זה, אתה אומר, בכי? זאת אומרת, אתה יודע, כשאתה באקשן ואתה הולך ובא וזה וזה…

מנחם: לא ממש בכי, זה הלב נשבר. זה אתה מסתכל ואתה אומר… אני שר לעצמי איזה שיר. יש את "מעוז צור" ששרים בחנוכה, אז הבית האחרון הוא בית שמאוד כואב. לא תמיד שמים אותו, שרים את זה במנגינה שמחה, אבל המשפט האחרון זה: "נקום נקמת דם עבדיך, מאומה הרשעה, כי ארכה לנו הישועה" ויש איזה מנגינה שאני מאוד אוהב שהיא מאוד שקטה ונוגה. מנגינה של ברסלב. ואני מזמזם אותה לעצמי פעם אחרי פעם, את ה… "נקום נקמת דם עבדיך", כשאתה רואה את ה… את הגופות ברחובות. אז זה… זה טלטלה.

[קולות קשר]

ב-4:00 לפנות בוקר אנחנו מקבלים דיווח על כמה דירות סמוכות שהיו שמה… יודעים שהיו שמה אנשים. הייתי גמור מעייפות, התחלתי להתעפץ ממש. תוך כדי אנחנו מחלצים לפעמים פצועים של חיילים. אחת היחידות שאיבדה את המפקד שלה, שהוא הלך לחלץ לבד כי הוא הבין שהוא לא יכול לסכן את החיילים שלו, אבל חייבים… שאנחנו במרוץ נגד הזמן, אז הוא הלך עם הקשר שלו לחפש אזרחים. עד שהוא נפל, ואז סייענו ליחידה לחפש… לחפש אותו, כי היה להם את הרכב המשוריין.

אלחנן דאג לתחמושת. היחידה שפנתה אליו שחסר להם תחמושת, אז הוא דאג שחבר שלו יקפיץ תחמושת לבארי ואנחנו פיזרנו את התחמושת. אבל תוך כדי אני מתחיל לשים לב שאני מתעפץ ואני מנקר. ואז אנחנו עוצרים, אני הולך לש"ג, לוקח קפה נמס מעמדת השומר ההרוסה ומערבב את זה עם מים מהברז כדי… כדי להישאר ער. ופותחים מקררים כדי לחפש קולה או משקה אנרגיה. ובאחד הבתים שאנחנו מוציאים אותם, אז אני שואל אותם: "יש לכם משהו קר לשתות?", מסתכלים עליי, לא מבינים מאיפה נפלתי. [מגחך] הם אמרו לי: "כמובן", אבל… צריך להבין שלפתוח בית של… מקרר של משפחה כשהבית בזוז, ואתה לא יודע איפה המשפחה עכשיו, זה תחושה נוראית. גם אם הראש אומר שזה בסדר.

[מוזיקת רקע]

יובל: קצת לפני עלות השחר, "כח קלמנזון" מותש לחלוטין והם נכנסים לעוד בית.

מנחם: ואני צועק: "יש פה מישהו?" אף אחד לא עונה כמובן. אני הולך לדלת, פותח אותה מבפנים לאלחנן. נכנסים, רואים שכבר היה מישהו בדירה. ואני הולך לממ"ד: "יש פה מישהו?", הם לא עונים. אני דופק ורואה שהידית נעולה. "יש פה מישהו? אנחנו חיילי צה"ל, באנו להוציא אתכם". "מי אתם?", "אנחנו חיילי צה"ל, באנו להוציא אתכם". "אבל מי אתם?", "מנחם קלמנזון, אני מעתניאל, חייל מילואים, באתי להוציא אתכם". "תדבר שנשמע את המבטא שלך".

ואני מבין שאני צריך לשכנע אותם שאני יהודי. אז אני עוצר רגע ואומר: "היום הייתה שמחת תורה". "תדבר עוד". "והייתה שבת". "תדבר עוד". "עשינו הקפות". "תדבר עוד". "זה היה הושענא רבא"… ואני חושב לעצמי, רגע, קיבוץ חילוני, יודעים מה זה הושענא רבא? אומרים לי: "דבר עוד". ואז אני פשוט צועק להם: "שמע ישראל אדוני אלוהינו, אדוני אחד", וממש עם ה"אחד" הדלת נפתחת ואני יכול… ויוצאת אישה בוכה, אחריה עוד אישה ועוד עובדת זרה, ואני מחבק את האישה, מרגיע אותה ותיק וטלפון, ולאוטו.

[מוזיקת רקע]

אנחנו עוברים למשפחה הבאה, מוציאים עוד זוג, עוברים לדירה הבאה. היא הייתה ריקה, ואז לדירה שלאחריה. אנחנו מגיעים, ויש שש נפשות, בממ"ד. השכנה שברחה אליהם בבוקר, ההורים ושלושת ילדיהם, כשהקטן… הצעיר ביותר בן ארבעה חודשים, והם כבר 22 ומשהו שעות בתוך הממ"ד. וכשהם יוצאים, פתאום יש צבע אדום. ואני אומר להם: "תיכנסו בחזרה לממ"ד", ואני אומר לאלחנן: "אני לא מאמין שאנחנו עושים להם את זה". ש… עד שהם יצאו מהממ"ד אחרי כל כך הרבה שעות, להגיד להם: "תחזרו פנימה", והיה להם מחבלים כבר בתוך הבית ו… בנס עזבו אותם. אממ… תחושה קשה, אבל אנחנו מוציאים אותם. ובסוף הנגלה הזאת… [בקול חנוק] 'נגלה' זה מילה קשה… אממ… אני מוצא את עצמי אומר משפט: "מבוגרים, עליהם ילדים, עליהם תינוקות". כי אנחנו 14 אנשים נדחסים בתוך ג'יפ לארבעה. עם ה… תיקים קטנים, ונשקים, וציוד שיש בתוך הג'יפ, ואיתיאל יושב לי על הברכיים. ושוב פעם, צוחקים עליו ש… והוא צוחק עלינו, שהדודים הזקנים שלו ו… זה. ויוצאים החוצה.

יובל: "כח קלמנזון" ממשיך לעבוד. השעה כבר 9:00 בבוקר והעיניים שלהם פשוט נעצמות. כל פעם הם אומרים, אולי עוד בית אחד וזהו, עוד בית אחד וזהו. אבל הם ממשיכים.

[הקלטה] מכשיר קשר: "…מצאנו שם שלושה חמושים…"

מנחם: וכבר בשלב הזה הרגשנו קצת יותר בטוחים. כבר בוקר, האש נרגעה. עדיין היה ירי מכל מיני כיוונים, אבל הרבה פחות מהלילה. וכבר התחלנו, כשאנחנו סורקים בית, גם לסרוק את הבית לידו ואחריו. וגם הוצאנו ככה אנשים לפעמים. אבל לא סרקנו בצורה שיטתית. זה כל פעם היה בעקבות דיווח. ואנחנו הולכים ברחוב…

[קול צעדים]

הלכנו בתוך גינה בשכונת הכרם. והיה כמה צמחים שהסתירו לי את איתיאל ואלחנן ואת ה… את החזית. אני הולך בצד אחד של השביל, הם הולכים בצד השני ופתאום איתיאל צועק: "מי זה? עצור. צה"ל, צה"ל! מחבל!", ומתחיל לירות על מטרה שאני לא רואה. ואלחנן ואיתיאל מתחילים לרדוף ואני חובר אליהם. ואז הם אמרו לי: "תאגף". אלחנן אמר לי: "נראה לי שהוא ברח לתוך המיגונית בגן שעשועים". ואני עושה שמה איזה איגוף. אנחנו בעצם צרים על המיגונית, כי אנחנו בטוחים שיש מחבל בפנים. ואלחנן מזעיק כח של 890 ביחד עם טנק שמגיעים, מפוצצים את המיגונית ומגלים… אנחנו כבר טפחנו לעצמנו על השכם, חיסלנו מחבל, אבל התברר שהוא ברח.

ואז אנחנו חוזרים לבית. אבל כשאני שכבתי שם מול הדלת, שכבנו שם 10 דקות, רבע שעה, אני לא יודע כמה זמן, בין כוונות, והידיים כבר כואבות מאוד. כשאלחנן ואיתיאל סורקים את הבית, אני עומד בחוץ ומחפה ואני רואה שהידיים שלי רועדות מעייפות, ממש רועדות, ואני אומר לאלחנן כשהוא יוצא: "תקשיב, אני כבר גמור מעייפות. בית אחרון וסיימנו". ואז הוא צוחק ואומר: "כן, כן, כל פעם אנחנו אומרים בית אחרון, ואז אנחנו מחליטים להיכנס עוד פעם". אמרתי לו: "לא תקשיב, אני כבר בקושי מחזיק את הנשק, זה מסוכן. בית אחרון וסיימנו".

הסוללות בפנסים כבר אזלו, 10 וחצי בבוקר, הבית היה חשוך. אלחנן נכנס ראשון, והוא עושה צעד פנימה. מפינת הבית החשוכה מחבל לבוש שחורים פתח ב… באש, היה לו קליעים, אנחנו יודעים אחרי זה, חודרי שריון גם. ואלחנן חוטף צרור לתוך החזה וצועק: "הותקלתי", ונופל אחורה. אני… אני מאחוריו נכנס לזיג ונותן כמה כדורים לכיוון המחבל. איתיאל נכנס מיד, מנהל אש, באמת, בקור רוח ובנחישות. אני מרגיש שנפגעתי ביד. ובעיקר דם זולג לי לתוך העיניים. לא כואב לי ביד, אני פשוט מרגיש שחם לי. ודם זולג לי לתוך העיניים. אני בקושי מצליח לראות משהו, אז אני הולך אחורה. כשאני גורר את אלחנן למאחורי הקיר, ואני אומר לאיתיאל: "אלחנן נפל, אסור לנו למות פה שלושתנו, אנחנו צוות חילוץ". אנחנו דנים על זה, לרגע. ואני אומר לו: "אנחנו לא יכולים לעשות את זה לסבתא, אנחנו לא יכולים ליפול פה שלושתנו".

ואז אני רואה שהחזה של אלחנן עולה ויורד. ואני קורא לו: "אלחנן תהיה איתי, אלחנן תישאר איתי", והעיניים שלו שהיו מגולגלות לאחור פתאום מתמקדות והוא מסתכל עליי לתוך העיניים בקשר עין ש… רציף, ואני יודע שהוא היה בהכרה ושהוא זיהה אותי והוא ראה שאנחנו מנסים להציל אותו.

ו… ואיתיאל אומר: "טוב אנחנו חייבים עזרה", כי איתיאל חייב לשמור על הדלת כי המחבל ברח לתוך החדרים. היום אנחנו יודעים שהוא נפגע מהירי שלנו, ראינו סימני דם במקום שבו הוא עמד. אבל מבחינתנו הוא יכול, אם אנחנו עוזבים את הפתח, הוא יכול לירות בנו. אז אני רץ לאותו מקום, לגן שעשועים, הכוחות כבר לא היו שמה. ואני חוזר ומנסה לחבוש את אלחנן, או לפני זה, אני לא זוכר את הסדר, אבל, ראיתי שהיו לו כמה פגיעות חזה. אין לי שום דרך לעזור לו. ואז אני שומע ג'יפ מתקרב,

[קול רכב מתקרב]

אני חוצה את הפתח, שזה נגד הפקודות, אבל את מי זה מעניין? אני רץ כולי מגואל בדם לכיוון הג'יפ וצועק להם: "תעצרו, תעצרו", והם לא שומעים אז אני מרים את הקנה ומתחיל לירות באוויר [מגחך] כשאני מבין את המשמעות של זה.

[קול רכב עוצר]

הג'יפ עוצר בחריקה ואני רץ לדלת של הנהג ודופק: "תעזרו לי" והנהג סיפר לי שהוא אמר לחברים שלו: "אני מחזיק את הדלת, אתם תורידו את המחבל", אותי. ו… אבל כשהם יצאו, הם שמעו את הצעקות שלי לעזור לאחי: "תעזרו לאחי", והם ראו את אלחנן בצד הדלת ביחד עם איתיאל. אז הם באו ו… ו… אני ואיתיאל רצים לג'יפ שלנו. הפעם אני נוהג, איתיאל מזהה את הפציעה שלי ושם לי חוסם עורקים.

ואנחנו דוהרים באותו כביש שנסענו עליו כל הלילה לש"ג, ממש לאותה נקודה שהוצאנו את האנשים בבוקר. איתיאל יוצא ואומר: "הנהג שלי פצוע, תכף יגיע פצוע קשה". משכיבים אותי על אלונקה אחת. אלחנן באלונקה לידי ואני כבר פסימי וחושב שהוא מת. ואני אומר לחובש: "זהו, אחי נהרג, אני לא מאמין". אבל אז אני רואה שמטפלים באלחנן ויש לי איזה שביב תקווה. אני רואה שהרופאים מנסים. אממ… ואז באים לפנות אותי, ו… אני אומר להם: "אל תפנו אותי, תפנו את אלחנן קודם". והם אומרים: "מסוק בדרך, הוא יגיע לבית חולים לפניך". אני נכנס לאמבולנס ומתחיל לתחקר אותם, אהה… אם יש מנות דם במסוק, ואם יכולים לעשות ניתוחים, ומה אפשר לעשות.

ואז אני שומע… שומעים מסוק עובר אותנו, אחרי איזה… לא יודע כמה זמן של נסיעה. החוסם עורקים ששמו לי שם באמבולנס היה כואב מאוד. ואני מתחיל להיכנס לאיזשהו התקף חרדה. אנחנו שומעים את המסוק עובר [קולות של מסוק] והם אומרים לי: "אתה שומע? זה אחיך עובר". ואז אני מתחיל לחשוב: "אוקיי, הוא שם". הציעו לי קטמין וכל מיני דברים כאלה, אמרתי: "אני לא יכול, אני חייב להגיע צלול לבית חולים, למצוא את אלחנן".

[קולות בית חולים]

וכשאני מגיע לבית חולים, אני משגע את האחים שמה במיון: "איפה אלחנן? תמצאו לי את אח שלי, הוא צריך להיות בחדר טראומה". אבל אלחנן מעולם לא עלה למסוק הזה. זה היה כבר פצוע אחר. המוות שלו נקבע מהר מאוד אחרי שפוניתי.

[מוזיקה]

באותה נקודה שבה הוצאנו כמאה… [קול חנוק] כמאה מתושבי בארי. ילדים, תינוקות, מבוגרים, זקנים. נקודה מאוד סמלית, הוא… שם נקבע מותו.

אני קיבלתי את הידיעה שהוא נפטר משיחת טלפון מאשתי, שבוכה ואומרת לי… ואני אומר לה: "איילת, אני בסדר", והיא אומרת: "אבל אלחנן". אני אומר לה בזהירות: "מה שמעת?", היא אומרת: "שהוא נהרג". אז אני… ואז ככה אני גיליתי. ו… ואז בצורה מוזרה אני נרגע פעם ראשונה. כי אני אומר, מישהו כבר סיפר להם. זה לא אני צריך לספר.

דני: כשיצאנו מפה, עופר, דרור ואני, הבנים שלי ואני, אנחנו יצאנו מבארי ב-15:00 אחה"צ. באיזשהו שלב בדרך, עופר אומר לי: "תשמע, היה פה כח אחד"… הוא אמר לי: "בחור אחד שהוא צריך לקבל צל"ש. הוא חילץ חצי מבארי". ככה עופר אמר לי, וזה. בלי לדעת שמות, ובלי לדעת את כל הסיפור.

ואני חושב בליבי: "וואי, ואני אפילו לא יודע את השם שלו, כן, בתוך הכאוס הנוראי הזה, אפילו אני לא אוכל לספר את הסיפור הזה".

אני חושב שזה היה למחרת. נודע לי שהוא… שהוא נהרג הבחור הזה, שלא ידעתי את שמו. התחלתי לעשות בירור. אני חייב להגיד שאני הייתי בסערת נפש. עם כאב מאוד גדול. [בולע דמעות]

התחלתי לברר ונודע לי השם. דיברתי עם אחד הקצינים, הוא אחד מאלה שהתחיל את היוזמה הזאתי של הפינוי, גם הוא מעתניאל. הוא גם היה בקשר עם החבר'ה, עם השלושה שהיו בג'יפ הזה. והוא אמר לי… באיזשהו שלב, דיברתי איתו, הוא אומר לי: "אני בדיוק נמצא בהלוויה". ואמרתי לו כמה חשוב לי לפגוש את המשפחה ולספר להם על כל מה שהם עשו פה.

אחר כך הוא אמר לי שגם בהלוויה, הוא דיבר והוא סיפר, אמר את הדברים האלה, וכמה זה משמעותי למשפחה.

אנחנו נסענו, אני ויוחאי שהוא החתן שלי, נסענו אליהם לשבעה. ישבנו עם המשפחה, עם הילדים. סיפרנו להם על האבא הגיבור. [בולע דמעות] והיה לנו מאוד חשוב שהם גם יפגשו, גם ישמעו את הסיפור מאיתנו כי אולי זה יכול להקל, שיש משמעות.

[מוזיקת רקע]

מנחם: ב-6:00 בבוקר למשל, הוצאנו תינוקת, משפחה עם התינוקת, ואז אחרי כל מה שראינו ביקשתי מהאמא: "אפשר להחזיק אותה קצת?", כי מי שאבא יכול להבין מה זה להחזיק ילד אחרי כל מה שראית. ואז היא נותנת לי את הבת ואני אומר לה: "את יודעת, היא נורא דומה לאחיינית שלי". יש לי אחיינית שקוראים לה מעיין, בערך בגילה, ואני שואל אותה איך קוראים לה? אומרת לי: "מעיין". ואז אני אומר: "תצלם, תצלם, נשלח לאחי הקטן". זהו, אז מדי פעם גם שלחו לנו תמונות שלה, וסרטונים שלה, וזה boost של אנרגיה לקבל דבר כזה.

יובל: בסוף חודש ינואר, באירוע מרגש מאוד, הוכנס לבית הכנסת בבארי ספר תורה לזכרו של אלחנן, בהשתתפות משפחתו ומאות מתושבי בארי.

מנחם: הספר תורה עוצב… העיצוב שלו קלע בול. על הספר תורה, בצורה שהיא לא אופיינית לספרי תורה. מי שמכיר, יש ספר תורה ספרדי, צבע כסף, יש עליו חריטה של מפת המדינה עם הכיתוב "עם ישראלי חי", סמל המוסד, סמל של חרבות ברזל. וכל שמות הנופלים של בארי חקוקים בתוך הספר מבפנים. ולמעלה כתוב את שמו של אלחנן ושמו של האבא של התורם.

זה היה מאוד מרגש. כאילו, רק ככה הייתי רואה הכנסת ספר תורה לזכר אלחנן. כשזה משלב את העם, את הארץ, ואת התורה ששוזרת אותם. את האחדות בעם, את האהבה לארץ הזאת. אלחנן מאוד אהב את הארץ. והספר הזה, איך שהוא בנוי, זה היה בשבילי ממש השלמה.

יובל: בטח אירוע עוצמתי ברמות.

מנחם: מאוד. מאוד.

[מוזיקת רקע]

יובל: כשהתחלנו את השיחה, דיברנו על אחדות ישראל, שזה אחד הדברים שהכי כאב בעצם, כאבו לכולנו, בטח זה אחד הדברים שהם המורשת של אלחנן.

מנחם: דבר ראשון, זה מורשת של אלחנן כי זה חינוך שקיבלנו מאבא ואמא. אבל חד משמעית זה מורשת של אלחנן, לראות את העם, להבין את ה… שיש את התמונה הגדולה. שיש כאב לכל אחד מהצדדים. יש תלונות מוצדקות, אבל חייבים להיות אחראים לראות את התמונה הגדולה, לשים את הדברים בצד, להתעסק בזה שנוכל לנשום פה.

אני לא זוכר אם סיפרתי את זה שהרגע שהכי כאב לי, תיארתי את זה? שהרגע שהכי כאב לי בכל השנה ומשהו האחרונות, זה כששאלו אותנו על זה שאנחנו הלכנו לחלץ קיבוצניקים שמאלנים. וזה היה כל כך מופרך בעיניי. השאלה. השאלה זעזעה אותי. זה לשנייה לא עבר בראש. זה לא… לא רק לא שיקול, גם לא כאמירה. לא כסימבוליות, זה לא היה…

ושואלים אותי שאלות שמרתיחות אותי. "אתה חושב שזה היה קורה הפוך?". אני אומר להם: "חד משמעית". היום יש קיבוצניקים ששומרים על עתניאל, ותמיד היה. ויש מי שמחפש את הרווחים האלה בתוך העם. יש אנשים שכשהם יכולים לצעוק: "אתם פרוגרסיביים, אתם משיחיסטים ואתם ככה ואתם ככה", אז הנה יש להם ממ"ד, הם המצילים את הימין מהשמאל ואת השמאל מהימין. אנשים שכל החיות שלהם זה ממחלוקת. ונתנו להם יותר מדי זמן לנווט פה. והפוליטיקאים הולכים אחרי מה שהעם צועק. והגיע הזמן שנדבר אחרת.

וכשזוג זוכר שהמטרה של הוויכוח היא בסוף לחיות ביחד, אז אפשר לפתור את הכל. אבל שכל הזמן זוג עסוק במי צודק וחייבים להכריע בכל סוגיה וסוגיה לפני שחיים ביחד, אז אי אפשר לחיות ביחד. אז דבר ראשון לחיות ביחד, לזכור שהמטרה היא לחיות פה כולנו ביחד, ואחרי זה כבר אפשר לפתור, די בקלות, מחלוקות.

למשל, שאלו אותי על הקשר עם הקיבוצניקים, אמרתי שכל כך דומים. שניהם יש להם עולם ערכים שמאוד בוער להם. קהילתיות מאוד-מאוד חזקה. קשר עמוק ל… לאיפה שחיים. התגייסות באחוזים מאוד-מאוד גבוהים לצבא, ולקרבי בפרט. אחוזי קצינים מאוד גבוהים. דגש מאוד גדול על הספר, ועל הערכים, ולא רק על הכסף והמצליחנות. וכל כך קל ליצור את הקשר הזה.

אלחנן לפני הכל, ומעל הכל, היה איש משפחה. הוא אהב את אשתו, את שלומית, בצורה מיוחדת. העריץ אותה, היה קשוב אליה. אהב את הילדים שלו מאוד-מאוד. לא היה דבר כזה, גם בימים המטורפים שהוא עבד במוסד, והיה עובד מסביב לשעון, לא היה דבר כזה שהבת מתקשרת והוא לא אומר לה "לילה טוב" לפני שהיא הולכת לישון. וגם בבארי דיברנו, הוא דיבר איתי גם על הילדים. והוא אהב אותם, הוא לא רצה למות. הוא רצה לחיות איתם, רצה לחזור לפרק איתם את הסוכה. והוא גם ידע, איך… שהוא כרגע חייל ושהמחויבות היא בנויה אחרת.

לנו זה טרגדיה משפחתית אולי, אבל זה אלחנן שאנחנו אהבנו. הוא ידע בדיוק… כמו שאמרתי, הוא פחד להיכנס ובחר להיכנס. הוא היה מקצוען, הוא ידע בדיוק למה הוא נכנס. הוא לא הגיע בטעות לבארי. הוא לא בטעות, הוא הקדיש את החיים שלו להגנה. הוא ידע שעם ישראל שווה את זה. הוא לא יכל לעמוד מנגד, זה לא היה באופי שלו. זה אלחנן שאנחנו אהבנו. ויש לנו כאב משפחתי, אבל גם זכות שהיה לנו את אלחנן.

זה סיפור על זה שעם ישראל שווה את זה וזה לא סיפור של טרגדיה. זה סיפור כואב, אבל זה לא סיפור טרגי. זה סיפור שאני גאה להיות חלק ממנו, שזה… בזכות אלחנן זכיתי להיות חלק ממנו. זה לא מקטין את הכאב, אבל זה נותן משמעות.

דני: לצערי הגדול, רבים וטובים בבארי, כפי שאתם יודעים, נפגעו, נהרגו, נחטפו. עדיין יש לנו חטופים. האירוע הזה מבחינתנו עדיין, עדיין הוא כאן, הוא לא עבר, הוא לא נגמר. עד שאחרון החטופים לא יהיה… יחזור הנה, אנחנו בתוך האירוע. אנחנו בשביעי.

[מוזיקת סיום]

יובל: תודה לכל מי שהשתתף בהכנת הפרק. עדי הררי, אורי בן דור, מיכל כץ, מנחם קלמנזון, דני פוקס ולשירה זגורי. "דרך שירה בנקי" הוקמה על מנת לעסוק בפעילות חינוכית ערכית ולקדם מתינות במרחב הציבורי. התקווה שלנו היא שהרוב השפוי והדומם ימצא את הכוח לבנות חברה בריאה ומתונה יותר. הצטרפו אלינו.

אני יובל מלחי. "סיפור אחר" לזכר שירה בנקי.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

33 views0 comments

Comments


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page